אור ברסלב

שות רבינו בצלאל אשכנזי· רבי בצלאל אשכנזי

סימן לה

סימן לד

שאלה. ראובן נתחבר עם מוכס אחד והיה הולך מפינה לפינ' ומבית לבית לאסוף לו מעות להעמידו במלאכתו שהה השר כה"ר נתן הכהן ז"ל רודף אחריו בכל עוז מפני שלקחו המקום מידו ולכן ראובן היה צריך לאסוף ממון רב והיה אומר לכל שמי שרוצה להרויח בבטחון גדול ילוה לזה המוכס בערבנותו והיה מרבה בפטומי מילי כיוצא מאלו עד שהיה אומ' דמי שילוה לו עדיף מדהבא פריכא בביתיה ובעונות היה מוחזק לבעל תורה והיה אמיד דמשפי נכסיה ומהימן ושמע דינא דאורית' וקפצו עליו רבים ונתנו לו את ממונם ומכללם חכם אחר רשום שבעיר וכתבו עליו שטר בחזוקים ובאיסור בשר ויין וזה נסח אחר מן השטרות בפנינו עדים ח"מ הודה היקר ונעלה כה"ר אברהם שלום יצ"ו וכו' שהוא חייב להחכם הנעלה וכו' ארבע מאות ושמונה ושלשים פרחים ויניציאה וכו' וזקף עליו וקבל עליו לפורעם לו בסוף חדש אדר שני הבא ראשון פרעון גמור בשלימו' בלי עכוב ואיחור כלל וכו' ונכנסו החכם וכו והבחור וכ' וחתנו וכו' ערבנים קבלנים כל אחד מהם בעד חבירו הנז' ושלשתם בעד כה"ר אברהם שלום וכו' באופן רצה החכם הנעלה וכו' לגבות המעות הנז' מכהר"ר אברהם הנז' גובה רצה מאיזה מהערבנים הנז' גובה ושעבוד וכו' ונאמנות וכו' ואם לזמן הנז' לא יפרעו לו המעות הנז' כנז' אסרו על עצמן כה"ר אברהם הנז' והערבנים הנז' כל מין בשר וכל מין יין איסור גמור מעכשיו כקרבן עד שיפרעו המעות הנז' בשלימו' וקנינו מיד ארבעם וכו'. ע"כ. ועברו זמן החובות ולא נשתלמו וזמן החוב של זה החכם הרשום נ"ר ורוב החובות קץ זמנן היה בעודם עומדים על כלם בזמן שהיו יכולין למצוא סדר לפרוע חובות אלו או רובם ולא חשו להם גם לאיסר אשר אסרו על נפשם לא נתנו לב ובפרט זה החכם בעיניו היה מחזיק את לבם לבלתי שמוע את דברי הב"ד יכון בצדק ועבר זמן רב ולא פייסו לבעלי חובם לכל הפחו' בדבור אדרבה היה מכעיסם זה החכם בעיניו עד שמקרוב כתב שטנה נגד החכם הרשום נרו' לא בדעת ולא בהשכל להראות את גדולתו נגד עמי הארץ כי יש לו כח לדבר נגד גדולים ואז קם החכם הרשום שבעיר והוכיח לזה החכם בעיניו ברבים לאמר למה יריב עם מישקראו הכתוב עבד לו והיה כנשה כאשר נשא בו הלא טוב לו להתרפס לפניו ואולי יותר לו האיסר ולא יהיה במכשול כמה לאוין בכל יום וגם אם באולי התירו לו בשלשה מ"מ גדולי עולם חולקין ואז קם זה הבליעל והתקצף וקלל ופנה למעלה וירם יד וכתב לזה החכם המוכיח כי לא התירו לו ואין צריך התרה ושטעה בדבר משנה ערוכה בפי דרדקי דבי רב בפ' ד' נדרי אונסין כיצד הדירו חברו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין ופי' הרא"ש ז"ל נדרי אונסין וכו' דמעיקרא לא הוה בדעתו שיחול הנדר אם יעכבנו אונס ודברים שבלב כי האי דמוכחי וידיעי לכל הויין דברים: ע"כ והכא נמי שהעני אין לך אונס גדול מזה ומעיקרא לא היה בדעתי שיחול האיסר בענין זה זהו דעתו של זה החכם בעיניו וזה כמה שנים היה סורר ומורה דין זה במחשכים ובמסתרים ועל פיו היו מקילין בנדרי' כמה מעלמין ואכלו ממון ישראל וכשהיו מוכיחין אותם היו משיבין שעל פי חכם המה עושין ולא ידענו מאין הרגלי' כי לא הוחזק זה החכם הבליעל למורה הוראות עד אשר בגובה אפו נבעו מצפוניו:

ועתה אנו מחלים פני המורה צדק יבאר לנו באר היטב אם ממש בסברא זו:

תשובה. לא תציתו להני מילי ממולייתא דכייל קטן זה שלא כלו לו חדשיו שעליו נאמר כי רבים חללים הפילה ודבריו לית בהו מששא דשניא משנה זו מנדון דידן מכמה טעמי נכוני וברירי לכל מבין עם תלמיד:

ודע דהמתיר איסור זה עליו הראיה וממשנה זו אין שום ראיה דבין שנפרש זו בדאדריה מזמנא לזמינא כלומר שהנדר נעשה בסבת המזמין ולמלא רצונו כדקס"ד מעיקר' בשמעתא דזרוזין בין שנפרש אותה בדאדריה זמינא למזמנא כלומר שהנדר נעשה בסבת המזומן ולמלא רצונו כדמוקמי' לה אמסקנא לא עלה על דעת אחד משניהם שיניח בנו חולה וילך לסעוד אצלו שאין ענין האכילה דבר של קפיד' כ"כ שאינו אלא לכבוד בעלמ' או לתועלת מועט ודבר ידוע לכל שלא עלה על דעת א' מהם שיחול האסור בענין זה ואונס כזה במקום תנאי גרוע כזה הוא שקראוהו נדרי אונסין אבל בנ"ד שיש כאן תנאי יפה שמלוה לו מעותיו מעני שזה אוסר על עצמו בשר ויין אם לא יפרע לו לזמן הנז' ואלמלא שהיה נודר לו כן לא היה מלוה לו מעותיו והילכך ודאי דעת המדיר היה דבכל גונא יחול האיסר על הלוה אם לא ופרע לו כדי דליעביד כל טצדקי דמצי למעבד לפרוע לו להנצל מהאיסר ואם יאמר המודר אדעתא דהכי לא נדרי הרי זה פתח התר והוא אינו מיחל לעצמו וכל זה כתב הריב"ש ז"ל בתשו' סימן שפ"ז וכן משמע מלשון הר"ן ז"ל שכתב וז"ל נדרי אונסין וכו' או שחלה בנו כלומר דאע"ג דלאו אונס גמור הוא הרי אלו נדרי אונסין לפי שלא עלה על דעתו לאסור נכסיו על חבירו אם לא יאכל עמו אלא כשיוכל לבא בלא אונס כלל ולא יבא. אבל כל שנאנס קצת כגון שחלה בנו וצריך לשמרו מותר דלאו אדעתא דהכי אדריה ע"כ: משמע להדי' דלא אמרו כן במשנתינו אלא דוקא במקום תנאי גרוע בזה ואין לחלק בין אונס' לאונס' דהא מתני' בכל גונא מיירי דקתני נמי או שחלה הוא או שעכבו נהר דהינו אונס גמור ולא קתני דמבטל נדרא אלא במקום תנאי גרוע כזה וכן משמע מלשון הרא"ש ז"ל שכתב וז"ל נדרי אונסין חלה הוא או שחלה בנו וכו' דמעיקר' לא היה בדעתו שיחול הנדר אם יעכבנו אונס ודברים שבלב כי האי דמוכחי וידיעי לכל הויין דברים ע"כ. משמע דדוק' בתנאה כי האי דמוכחי וידיעי הדברים שבלב הוא דלא חל הנדר במקום אונס אבל כל היכא דלא מוכחי וידיעי לכל הויין ליה דברי ואינן דברים: ועוד דכתב רבינו ירוחם ז"ל דהא דתנן דעכבי נהר הוי אונס היינו שגדל הנהר ממי שלגים והפשרתן דאונס' דלא שכיח הוא דאי הוה דבר מצוי ה"ל לאסוקי אדעתי' ולאתנויי ואם לא התנה הוה ליה בכלל הנדר ע"כ וכן כתב הרא"ש ז"ל בשמעת' דאונסין: וגרסי' בפ' ר' אליעזר דנדרים והא מיתה דנולד הוא וכו' עד אלא אמר ר"ל שירדו מנכסיהן ופי' הרא"ש ז"ל דעניות לא נולד הוא והכין איתא בירושלמי וכן כתבו כמה רבוואת' ז"ל וכן כתב מרנ' ורבנא הרב הגדול כמהר"ר דוד בן אבי זמרה זצ"ל בתשובותיו סי' אלף רל"ז וז"ל עניות שכיח ובעלי בתים יורדין מנכסיהן והוה ליה לאתנויי וכו' ומנא אמינא דכתב הראב"ד ז"ל דפותחין בעניות ולא הוי נולד לפי שהעניו' מצויה והכי איתא בירושלמי בהדי' עכ"ל הרב ז"ל. ואם ככה היה אומר הרב ז"ל בזמנו שהי' זמן טוב ארץ מצרים כפי אשר ראינו מה נאמר אנן בזמנינו הרע באמת רעה התרועעה הארץ מוט התמוטטה ארץ והבית הגדול רסיסים והבית הקטן בקעים ונדיבי עמים נאספו רובם ספו תמו והנשארי' בבתי כלאים החבאו מחמת מיעוט השפע ומה גם מי שעסקו עם מוכס שבור אשר ארי רודפו רע דסורו ואבידתו שכיח טובא בקיקיון הזה שבין לילה היה ובין לילה אבד וכל כי האי הוה לי' לאסוקי אדעתא ולאתנויי וכל שלא התנה הוה ליה בכלל הנדר:

ועוד דבין שנפרש משנה זו שהמזמן מעצמו אשר נכסיו על המזומן אם לא יאכל אצלו דהיינו נדרי זרוזין כדאי' בשמעתא דזרוזין ובין שנפרש דלבקשת המזומן נדר המזמן דא"ל לא תזמינני לסעודתך וא"ל כן אזמינך וא"ל המזומן אסור נכסיך או נכסי על עצמך אם לא תעשה כן ונדר המזמן לא הוי אלא נדרי עצמו ושניא נדרי עצמו דמצי למימ' דאדעת' דהכי לא נדר אבל נ"ד דהדירו חבירו לתועלתו מפני טובה שמקבל ממנו אע"ג דלא אמר בפירוש על דעתו אני נודר כמ"ד דמי דכיון שזה מדירו כדי לעשו' עמו חסד להלוות לו וזה ג"כ נודר כדי לקבל אותה טוב' דעת המלוה הוא עיקר בזה הנדר וכמ"ד בפירוש על דעתו דמי ובודאי דעת המלוה המדירו הוא דבכל גונא יחול האיסר ואפי' אין לו במה לפרוע כי היכי דליעביד כל טצדקי דמצי למעבד לפרוע לו כאשר הוא עושה לפרנס את אשתו ואת בניו או לכל הפחות יפייסנו בדברים וליתיב אדשיה עד שיתפייס ויתירו לו מדעתו את הנדר ונשאל מרנא ורבנ' הרב הגדול כמהר"ר דוד בן אבי זמרה זצ"ל על ראובן שנשבע לשמעון לפרוע לו חובו לזמן פלוני וכשהגיע זמנו שאל ממנו להרחיב לו הזמן חדש ימים ונשבע לו שנית לפרוע לו לזמן השני ואח"כ א"ל התקבלתי וכשהגיע הזמן השני טוען ראובן שכבר א"ל הריני כאילו התקבלתי אחר השבועה השני' ושהוא פטור מהחוב ומה שבועה והשיב ז"ל וז"ל לגבי החוב הדבר ברור שלא נפקע החוב במה שאמר הריני כאלו התקבלתי וכו' גם לענין השבועה אני אומר שחייב לקיים שבועתו לזמן אשר קבע לו והטעם דקי"ל כל הנשבע לתועלת חבירו על דעת חבירו הוא נשבע ובשעה שהשביעו שבועה שנייה דעתו הי שאפי' יאמר לו הריני כאילו התקבלתי שיחזור על השבועה הראשונ' לפוטרו ממנה ולא לפטור אותו מהשבוע' השניה וכו' ע"כ: וגם כתב הר"ן ז"ל בשם התוס' ז"ל בפ' ד' נדרים על דין התנאי דדוקא בשבועות ונדרים שנשבע ונדר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או שהדירו אין בטול זה מיעיל לו כלום שעל דעת חבירו הוא נשבע ונודר וכמי שמבטל תנאו לגמרי דמי דהא אסיקנא דלא משתבע אדעת' דנפשה אלא על דעת משביעו וכדאמר בשמעתא דנדרי הבאי ע"כ: וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו. הא קמן להדיא דכל שחבירו הדירו אע"ג דלא קאמר בפי' על דעתו כמאן דקאמר דמי והיינו האי דשמעת' דנדרי הבאי וכדבעי' למכתב בס"ד: ואם תשאל דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' שבועות מי שנשבע ואמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי שלא נשבע זה על דעתו אלא על דעת אחרים וכיון שהיה פיו ולבם של אחרים שוה שנשבע על דעתם חייב מפני שלבם של אלו במקום לבו קם וכן בשאר מיני שבועות לפיכך כשמשביעין הדיינין את הנשבע אומרים לו לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ע"כ:

הא קמן דאף על גב דהדיינין משביעין אותו הוצרכו לומר לא על דעתך וכו' הא לאו הכי הוה מצי למימר דאדעתא דנפשיה קא משתבע והילכך בנ"ד נמי מצי הלוה למימר דאדעתא דיעני לא נדר:

תשובתך מכל מקום שניא הנשבע לתועלת חבירו מפני טובה שקבל ממנו דהיינו נ"ד למאי דהדיינין משביעין אותו דתנן בפ"ג דשבועות נשבע על דבר שאי אפשר אם לא ראיתי גמל שפורח באויר וכו' וגרסי' עלה בגמרא א"ל רבינא לרב אשי ודילמא האי גברא ציפורא רבא חזא ואסיק ליה שמא גמלא וכי קא משתבע אדעתא דידיה אשתבע וכ"ת בתר פומיה אזלינן ולא אזלי' בתר דעתיה והתניא כשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת ב"ד מ"ט לאו משום דאמרינן דילמא אסקינדרי יהיב ליה ואסיק להו זוזי דכי קא משתבע אדעתא דידיה קא משתבע לא התם משום קניא דרבא תיש וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל אמר להם דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי ואמאי לימא להו קיימו מאי דאמ' אלוה לאו משו' דמסיק אדעתיהו עבודת כוכבים לא משום דעבודת כוכבים נמי אקריא ליה לכתי' אלדי כסף וגו' ולימא להו קיימו תורה וכו' ואסיק וליטעמיך לימא להו על דעתי על דעת המקו' למה לי אלא כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתיהו: ע"כ: ובפ' ד' נדרים אסיק משה רבינו מילתא דלא טריחא נקט וקניא דרבא מפורש התם בפ' ד' נדרים דגרסינן התם ההוא גברא דהוה מסיק בחבריה זוזי אתא לקמיה דרבא א"ל ללוה זיל פרע ליה א"ל פרעתיו א"ל רבא אם כן זיל אשתבע ליה דפרעתיה אזל ואייתי קניא ויהב זוזי בגויה מסתמיך ואזיל ואתי ליה לבי דינא א"ל למלוה נקט האי קניא בידך נסב ס"ת ואשתבע דפרעיה כל מה דהוה ליה בידיה ההוא מלוה רגז ותבריה לההוא קניא ואישתפך הנהו זוזי לארעא ואשתכח דקושטא אישתבע: ע"כ: ונפל שם חילוף גרסאות דאית ספרים דגרסי ואשתבע דפרעיה וקשיא ליה להרשב"א ז"ל דהיכי מצי לשתבוע דהא לאו לפרעון יהבינהו ניהליה דהא קאמר נקוט הדין קניא דאנקוט ס"ת ותירץ דאיהו לא אשתבע דפרעיה אלא דיהביה וכן כתב הר"ן ז"ל דל"ג דפרעית לך אלא ה"ג דיהבית לך דהא איהו לאו בתורת פרעון שקליה וכן כתב הריטב"א ז"ל בחידושיו:

ומיהו הרא"ש ז"ל כתב לאפוקי מקניא דרבא ואין זה דבר מופלג ולדעתיה שפיר קא משתבע שהרי מעות מסר לידו אלא שלא נתנם לו לשם פרעון שישארו בידו. ע"כ. משמע להדיא דס"ל דשפיר גרסינן ואשתבע דפרעיה ואף על גב דלאו בתורת פרעון שקליה מכל מקום אין זה דבר מופלג ומשונה לקרות לנתינה כי האי פרעון ולא אתא למעוטי אלא דוקא כגון דיהיב אסקונדרי ואסיק להו זוזי א"נ דחזא ציפורא ואסיק שמיה גמלא דבכה"ג ודאי לא אזלינן בתר דעתיה דזה רחוק הוא מאד לקרות לאסקנדרי זוזי ולצפורא גמל ובטלה דעתו אצל כל אדם וזו היא שיטת הרמב"ם ז"ל עיין בסוף פ"ה מה' שבועות ולפיכך כתב ז"ל דמ"ה כשמשביעין הדיינין את הנשבע אומרים לו לא על דעתך וכו' ולא סגי במאי שיפרשו לו הדיינין שנתנם לו בתורת פרעון וכיוצא בדברים אלו דאפשר שהיה בלבו דבר שלא יוכלו לתקן הדיינים בלשון השבועה לכך אמרו שיאמרו לו לא על דעתך וכו'.

נמצא לדעת הרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל אם לא יאמרו הדיינין בפירוש על דעתינו יכול לומר בלבי היה כך וכך ואף על גב דאין במשמעות לשונו כן רק שלא יהיו דברים מוחלקין מאד ממוצא שפתיו כגון דיהיב אסקונדרי ואסיק שמיהו זוזי:

ולדעת הרשב"א ז"ל והריטבא ז"ל והר"ן ז"ל לעולם לא מצי למימר מילתא דלא הויא במשמעות לשונו ואפילו לא יאמרו לו על דעתינו אלא דוקא כעין קניא דרב' דפיו ולבו יהיו שוים דהא לא אשתבע דפרעיה אלא דיהיב ליה זו היא מסקנא דפירכא קמייתא מיהא דתניא כשמשביעין אותו וכו':

ומסקנא דאידך פירכא מהא דהשביע משה את ישראל וכו'. במס' שבועות אסיק דלא אמר להם משה כן אלא כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתיהו אבל לענין דעתא אין צריך להשביעו על דעתו דלעולם אפי' שלא אמר על דעתו לא משתבע אדעתא דנפשיה אלא על דעת משביעו והא דאסיק במסכת נדרי' דמשה רבינו מילתא דלא טריחא נקט הכי נמי קאמר אלא היכא דפריש להדיא בפיו כגון אי הוה קאמר תורה דתורה חדא משמע וכן נמי תורות משמע תורת חטאת תורת אשם וכדי לפרש זה היה צריך לטרוח להכי קאמר על דעת המקום ועל דעתי שהוא לשון קצר וכולל ומיהו כל לשון סתום על דעת משביעו הוא נשבע ואפילו שלא יאמר על דעתו: כ"נ פי' מסקנות אלו:

ועתה אפרש הענין ודע דכל שאין למשביע הנאה מאותה השבועה שמשביע לחבירו וגם לא קבל שום טובה הנשבע מהמשביע כדי שישבע לו בהא ודאי איכא למימר דלדעת הרמב"ם ז"ל צריך לומר הנשבע להדיא דלדעת המשביע הוא נשבע הל"ה יכול לומר בלבי היה כך ואף על גב דאין במשמעות לשונו משתמע כולי האי ושבועת הדייני' להא דמיא דמה הנאה יש לדייני' בשבועה זו ומעיקרא כשהמלוה הלוה לזה מעותיו לאו אדעתא שישבע הלוה לו אלא הלוה לו סתם ושוב כשהודה לו במקצת נתחייב לו שבועה והרי הוא נשבע לשעבר הילכך צריכין הדיינין לומ' לו לא על דעתך וכו' משום דחשיב כשבועת עצמו ומצי למימר בלבי היה כך ויכול לאיערומי כעין קניא דרבא ולמסירת שום ממון מצי לאסוקי שמיה פרעון וכדכתיבנא לעיל לדעת הר"מ במז"ל והרא"ש ז"ל:

מיהו אם אחר משביע את חברו לתועלתו להבא ומפני הטובה שמקבל ממנו בהא ודאי לדברי הכל אף על גב דלאפירש להדיא דנשבע על דעתו כמאן דמפרש להדיא דמי דכל ההנאה של המשביע וזה הנשבע ברצונו לא היה נשבע כלל אלא להפיק רצון המשביע הוא דנשבע הילכך מסתמא על דעתו הוא נשבע וההיא שהשביעה משה לישראל להא דמיא דכדי לתת להם את הארץ השביעם משה והמה מרצונם לא היו רוצים לישבע:

והתוספות ז"ל בפ' רבי עקיבא עלה הא דאמרינן מכאן מודעא רבא לאוריתא ואמר רבא אף על פי כן הדר קבלוה בימי אחשורוש וכו' כתבו וז"ל והא דאמר בנדרים שכרת משה ברית עם ישראל והשביעם על כך ובפ' אלו נאמרים שקבלו כל התורה בהר גריזים ובהר עיבל אומר ר"ת דעל פי הדבר הוה והוי כבעל כרחם אבל בימי אחשורוש קבלו מדעתם מאהבת הנס. ע"כ:

הילכך כיון דחשיבא כבעל כרחם אמטו להכי אף על גב דלא נימא בפירוש על דעתנו לא מצו למימר דאדעתא דנפשיה קא משתבע דסתמו כפירושו וכן כל הנשבע כדי לקבל טובה מחברו מסתמא על דעת משביעו הוא נשבע והכין אסיק גמרא עלה ההיא דהשביע משה את ישראל דלא קאמר להו דעו שלא על דעתכם וכו' אלא כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתיהו ומה שכתב הר"ן ז"ל לגבי בטול דהא אסקינן דלא משתבע אדעתא דנפשיה וכדכתיבנא לעיל אמסקנא זו קאי דשבועת הדיינין היינו שבועה לשעבר לא שייך דין ביטול של התנאי וכן כתב להדיא רבינו ירוחם ז"ל בנתיב שביעי:

נמצינו למדין דבנ"ד שהלה הלוה לו מעותיו ולתועלתו כדי שיהא בטוח הדירו את הלוה שיהא אסור עליו כל מין בשר וכל מין יין והלוה ברצון נפשו לא היה אוסר עליו כלל אלא כדי שילוה לו אסר עליה בשר ויין לדברי הכל אף על גב דלא אמר בפירוש שהוא נודר על דעתו וכמ"ד דמי ולא מני למימר בלבי היה כך וכך: והוא ברור:

ומיהו מצאתי למהר"י בן לב ז"ל בתשובותיו בחלק שני סי' פ"ח על ראובן נשא אשה ובשטר כתובתה נתחייב בקצת חיובי' וזהו נסח החיובים ועוד קבל עליו ראובן שבועה וחרם לדעת המקום ברוך הוא ולדעת אנחנו עדים ח"מ שלא יוכל ראובן נישא אחרת בחיי אשתו רחל בין שיהיו לו בנים ממנה ובין שלא יהיו לו בנים ממנה ואם ח"ו לא יהיו לו מאשתו וירצה ראובן הנז' נישא אשה אחרת שתכף ומיד יתן לה כתובתה עד פרוטה אחרונה בלי איחור וכו': שכתב ז"ל וז"ל ואם לחשך אדם ממאי דכתב הריב"ש ז"ל סימן צ"ט וז"ל ומיהו אם הוא רוצה לגרש את רבקה ולפרוע לה את כתובתה או אחר שגרשה נראה שמתירין לו אפילו שלא לרצונה דמעתה מאי איכפת לה אם הוא מקיים פריה ורביה עם אחרת וכו' וגם אפשר שלא היה דעתו בקבלה ההיא אלא בהיות רבקה אשתו אבל כל שגרשה כבר נתפרדה החבילה והותר הקשר אלא כדי להוציא מידי ספק טוב להתירו אחר גירושין: ע"כ. וכן נמי בנ"ד נימא דמצי לגרש ותשאר הכתובה עליו חוב ואם אין לו לשלם כלל מהכתובה יסדרו לו כדרך שמסדרין לבעלי חובות הא לאו מילתא היא כלל דכיון דנשבע על דעת המקום ועל דעת העדים ודאי דדעתם היא שלא יוכל לגרשה אם לא יתן לה כתובתה שכן כתב אם תרצה לגרש את רבקה ולפרוע לה כתובתה ועלה קאי מאי דקאמר שלא היה דעתו בקבלה ההיא וכו' אנן סהדי דדעת העדים כשהשביעוהו שלא יוכל לגרשה בהיות שאן לאל ידו לפרוע כלל מכתובתה ואיברא דאם לא היה כתוב בשטר כתובה שנשבע על דעת המקום ועל דעתם הוה מצי למימר דאדעתא דהכי נשבע דלא גרע מקניא דרבא דמסקי' בסוף שבועות שתים דאף על גב דמאן דמשתבע לא אמרי' דאדעת' דנפשיה משתבע כל שאינו במשמע הלשון אפ"ה מצריכין לומר לא על דעתך וכו' לאפוקי מקניא דרבא ואפשר נמי למימר דבאותו הנדון דתשובת הריב"ש ז"ל לא היה כתו' שקבל החומרות לדעת העדים ומ"ה כתב דאפשר שלא היה דעתו בקבלה אלא בהיות רבקה אשתו. עכ"ל מהר"י בן לב ז"ל: משמע דס"ל להרב ז"ל דכל מושבע מאחרים בעינן דלימא להדיא על דעת פלוני ואפילו כשמשביעו הלה לטובתו וזה לא היה רוצה לישבע אילולי טובתו שלזה דאכרחיה לישבע דהרי מפני שרוצה לישא אשה זו קבל עליו כל החומרות האלו ועכ"ז חילק הרב ז"ל בין שאומר להדיא על דעת פלוני ללא אמר ולדידיה ז"ל לא עלו כהוגן דברי הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל שכתבו בשם התוספות ז"ל בדין בטול התנאי דכתיבנא לעיל ואנן אית לן למשכוני אנפשין לתרץ דברי הראשונים ז"ל ולא דברי האחרונים אשר לפנינו ז"ל וכ"ש דמאי דכתיבנא נראה נכון וברור וגם מאי שכתב ז"ל דלא גרע מקניא דרבא כי מעיינת בה שפיר תשכח דגרע וגרע ובפרט לגירסת הרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל והר"ן ז"ל דכתי' לעיל אבל אין משיבין את הארי לאחר מותו:

ומכל מקום גם לדידיה ז"ל שניא נ"ד דעיקר ההלואה תלוי בזה דאילו תנאי הכתובה שלא ישא אשה אחרת אפילו לא יהיו לו בנים ממנה אינו תלוי כל כך הנשואין בזה ואפשר דאילו היה מסרב שלא להתנות תנאי כזה לא היתה מעכבת מחמת כך מלינשא לו והילכך הוה ליה כאילו הוא הביא עצמו לידי שבועה זו ודמיא למסקנא קמייתא דקניא דרבא וכדכתיבנא לעיל אבל תנאי איסר זה דבנ"ד אנן סהדי דלא היה מלוה לו מעותיו אם לא היה מקבל עליו איסר זה כדי שיהא בטוח בפרעון הילכך לדעת מדירו הוא נודר ואפילו שלא יאמר בפירוש על דעת פלוני:

ועוד שניא נדון דיד' ז"ל דלשון תנאו כפשטו משמע דלא נשבע זה אלא כשהיא תחתיו ומיהו שפיר מצי לגרשה אלא מאי שתהא הכתובה עליו חוב הוא שאין במשמעות לשונו הילכך איכא למימר דכגון זה נכלול אותו מכלל לשונו ונימא דכיון דלא אמר על דעת פלוני דאדעתא דהכי אשתבע אבל בכגון נ"ד לקבל עליו בסתם איסור בשר ויין אם לא יפרע לו המעות הנז' ושיהא באיסורו עד שיפרע לו המעות הנז' בשלימת כמאן דמפרש להדיא שיעמוד באיסורו עד שיפרע ואפילו שיעני ומטהירו כדי דלעביד כל טצדקי דמצי למעבד עד שיפרע לו ואם לא ימצא שום דרך שיפרע לו לכל הפחות יהיה כפוף לו עד שיתיר לו:

והילכך כיון דמלשונו מוכח להדיא כן תו לא אתי דברים שבלב ומבטלי ליה:

תדע דבפ' ד' נדרים עלה הא דנתן נודרין להרגין וכו' שהן של בית המלך וכו' פריך תלמודא היכי נדר ומשני אמר רב עמרם אמר רב באומר יאסור פירות עולם עלי אם אינו של בית המלך ופריך כיון דאמר יאסרו איתסרו עליה כל פירי עלמא ומשני באומר היום ופריך אי דאמר היום לא מקבל מיניה המוכס ומשני באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם וכו' ופירוש הר"ן ז"ל וז"ל היכי נדר וכו' כלומר אי. דאמר יאסרו פירות עולם עלי לעולם אין דברים שבלב מבטלין מה שהוציא בשפתיו ואפילו גבי אונסא כי האי אלא דהכא סתמא קאמר יאסרו פירות עולם עלי ונהי דסתמא לעולם משמע ה"מ היכא דליכא אונסא משום דטפי משמע לעולם ממהיום אבל היכא דאיכא אונסא הך אונסא מפרש ליה לדיבוריה דהיום קאמר כיון שלא אמר בפירוש בהפך ומיהי נהי דהכא מסקי' דבלא אונסא לעילם משמע כיון דסתמא קאמר ואפי' אומר בלבו היום לא מהניא אפ"ה מי שגמר בלבו לידור מפת חטים והוציא פת סתם לא אמרינן כיון דסתמא קאמר וליכא אונסא שיהא אסור בכל פת דהכא היינו טעמא מפני שמתכוין לומר לשון שיהא משמעותו לעולם ומ"ה כל היכא דליכא אונסא לעולם משמע אבל התם כיון דלהוציא פת חטים נתכוון אלא דבתר דאמר פת אתקיל מילוליה הרי אין פיו ולבו שוים ואינו אסור אלא בפת חטים: ע"כ. וז"ל הריטב"א ז"ל בחידושיו לשבועות ההיא דנודרין להרגין ולחרמין לא דמיא להא כלל דהתם אחרי' משביעין או מדירין אותו ודעתם לאסרו באותם פירות לעולם וגם הוא על אותו המשמעות מוציא הלשון ההוא בפיו דהא ידע דבלאו הכי לא פטרי ליה הילכך כל היכא דלא אניס חייב לעמוד בלשונו שמוציא בפיו שעל דעתם נשבע בזה אבל הכא שהוא נשבע מעצמו ולדע' עצמו הוא נאמן על עצמו וכשאומר שלא נתכוון בלשון פת סתם אלא בפת של מין אחד בלבד הרי הוא נאמן ולא חמרא הא מהאי דנדר בחרם ואמר לא נתכוונתי אלא לחרמו של ים ואדרבה. הא עדיפא טפי להאמינו ולפוטרו ואפי' בעם הארץ וזהו דעת רבינו הרמב"ן ז"ל ורבותינו ז"ל וכן נ"ל הלכה למעשה ע"כ:

הילכך בנדון דידן נמי דאחר מדירו ובשעה דקבל עליו האיסור אם לא יפרע אין כאן אונס וכל כוונתו היתה להפיס דעתו של מלוה וגמר בלבו לומ' לשון שיהא משמעותו שיאסרו עליו בכל גונא בשר ויין אם לא יפרע להראות לו דרצונו למעבד ליה כל טצדקי עד שיפרע לו כדי שילוה לו הלה ולשונו נמי הכי משתמע דבכל גונא קאמ' שאם לא יפרע בזמן הנז' יאסר עליו בשר ויין עד שיפרע ולא תלה תנאו במידי אחרינא כי אם בפרעון ולא בעניות מעתה פיו עדיף ודברי' שבלב אין מבטלין אותו וחל עליו האיסר לדברי הכל:

ובר מן דין ומן דין אפילו לדעתו המשובש הרי נשלם זמן הפרעון בעוד שהיה יכולת בידו להמציא לו דרך ישכן אור והוא הלך חשכים ולא רצה לפרוע לבעלי חובותיו ושמעתי מפי מגידי אמת שכמה פעמי' היה בא מבית המכס וכיסו מלא זהב וכסף והיו שואלין ממנו בעלי חובותיו והיה דוחה אותם בדברים ובפניהם היה נותן למי שהיה לבו חפץ נמצא דבשאט בנפש לא רצה לפרוע בעוד שהיה יכולת בידו ונמצא דחל עליו האיסר אפי' לדעתו המשובש והמבולבל ואפילו עתה בענותו לפי דבריו על כל פרוטה ופרוטה שיכול לפרוע ואינו פורע חל עליו האיסר ואף על גב דבלשון השטר כתוב ואם לזמן הנז' לא יפרעו לו המעות הנז' כנז' אסרו על עצמן וכו'. על פריעת מקצת המעות נמי אסר עצמו מבשר ויין אם לא יהיו לו כל המעות דהא כתב הרב בעל הטורים ז"ל בי"ד סי' רל"ח שבועה שאוכל ככר זה מקצתה נמי במשמע שנשבע על כל כזית וכזית ממנה שיאכלנ' לפי' נשרף מקצתה חייב לאכול המותר שהרי יוצא בה ידי שבועתו שנשבע על כל כזית וכזית ממנו שיאכלנו ומיהו כשהוא לפנינו צריך לאכול כולו ע"כ:

וכן כתב להדי' הרי"טבא ז"ל בחידושיו לשבועות בשם הרא"ה ז"ל שהנשבע לפרוע לחבירו סך ידוע ואינו יכול לפרוע כולו ויכול לפרוע מקצתו חייב הוא לפרוע אותו מקצת דעל כוליה ועל מקצתיה משתבע כיון דאיכ' הנאה במקצתיה ולאפוקי הנשבע ללכת למקום מסויים שאם אינו יכול להגיע שם אין לו ללכת למקום שיכול דהא ליכא הנאה באותו מקצת וכן כל כיוצא בזה ע"כ.

וה"ה בנ"ד על כל פרוטה ופרוטה שיכול לפרוע ואינו פורע חל עליו האיסר: וכתבו בתשובה דאם נשבע לפרוע לד"ה אין מסדרין לו והוא בעצמו חייב למכור כל מה שיש לו ואפילו חלוק ומכנסים ואבנט שלו לפרוע לב"ח ויתפלש באפר ולא יעבור על שבועתו ואם לא עשה כן הרי זה עבריין ולא יקרא אונס ליפטר משבועתו בעוד שיש לו ברשותו איזה דבר למכור אפילו עד שוה פרוטה ע"כ. כן כתוב בבית יוסף בחושן המשפט סימן צ"ז: וידוע הוא שאפילו לפי מה שמתרושש זה הבליעל אם יסדרו לו ישאר לו דבר מה כדי לפרוע לבעלי חובותיו וכל זה לפי דעתו המשובש דלקושטא דדינא שניא נדון דידן מהנשבע לפרוע דהנשבע לפרוע כל שאין לו כלל במה לשלם אין לך אונס גדול מזה ומה יעשה היגזול או יגנוב כדי לקיים שבועתו וכמו שכתב הריב"ש ז"ל בתשובה סימן ק"ג אבל איסר כבנדון דידן הרי יכול לקיים נדרו ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ומעיקרא אדעת' דהכי נדר וכדכתי' והוא ברור:

והדין דצווחין ליה לישנא דמורה אי בעי חיי מה לו להוציא מזרות זרו"ת וסברות נכריות לא שערום אבותינו לאבד ממון ישראל בגאוה ובוז ילך להפיק רצון בעלי חובותיו אשר כולם עליו שהוא אכלם הממם הציגם כלי ריק כי מי היה מאמין למוכס נעיר וריק וארי רודפו לולי שהוא הדיחם בחלק שפתיו ושוב אמ' לא פעלתי און לא נשיתי ולא נשו בו ובקש גם השתרר ולא זכר אם היה בתוקעי כף בעורבים משאות ועתה זו היא תקנתו לקלקלתו גודל לבו ישפילנה ישפילה עד ארץ לקחת רצון מיד מי מנושיו ולא יהיו נוגשיו ואם אפשר יתיר להם פיסת יד מאשר תשיג ידו ואם מך הוא ימך לפניהם ולא יענה עזות ולפני החכם השלם נרו' אשר אבד ממונו ליזיל וליתיב אדשיה ויעשה אשפה ומאשפותיו ירים ראש ולא ישיא אויב בו כי תרתי אית ליה עליה דררא דממונא והקנטת דברים אשר הרחיב פה האריך לשון וירב אמרים מרים זרים כנגדו ובעט בעטו בעטיו של נחש וחקק חקקי און לדבר עליו תועה ונכוחותיו יעול ולכן צריך לבא באש ובמים לפניו כדי לפייסו ויגהה ממנו מזור ואחר דעביד כל טצדקי דמצי למעבד כדי לפרוע ולא מצא מקום כלל ויכנע לבבו הערל כדי שיתירו לו ולא ירצו להתיר לו אז יש מקום קצת לסברתו הרעועה ואם מפני שנשתרש בחטא גסות הרוח יאמר בלבו אידחייה ולא נדחיין ולכן יתן כתף סוררת כתפו משכמה תפול וימל כראש שבולת ובני יעל"א בני דרקו"ן כההוא בר דרומא דאכשליה פומיה ברמות רוחא ואתא דרקונא שמטיה וכו' ומי שנעשה שוכן לעפר עפרו ננער ויאריך ימים ובכל יקפץ והאל יצילנו משגיאות ומהכשל בדבר הלכה נאם הצעיר בצלאל אשכנזי:

תוכן העניינים

שות רבינו בצלאל אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה