שות רבינו בצלאל אשכנזי· רבי בצלאל אשכנזי
סימן לג
שאלה. יעקב צוה מחמת מיתה על ידי נוצרי סופר ערכאותיהם הנקרא בלשון לעז נוט אריו ואמר ששני בניו ראובן ושמעון יורשיו אי זה מהם שימות ובנים לא יהיו לו יירש אותו אחיו ונפטר יעקב הנז' מאותו החולי וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק והשני אחים הנז' חלקו עזבון אביהם ונטל כל אחד חלקו ואחר זמן מת שמעון אחד מהשני אחים הנז' וזרע אין לו וצוה מחמת מיתה והניח ללוי סך מעות לפרעון שתדלותו ושרויות ופאטורייא שעשה בעדו בענייניו בחייו כי פאטור היה לו ועתה בא ראובן אחי שמעון הנפטר ואמר כי אביו צוה לפני מותו כי הוא יירש את אחיו אחר שמת ולא הניח בן לכן אחיו לא היה יכול להוציא מאותם הנכסים לאיזה דבר מהדברים ותובע ללוי הסך שהניח לו שמעון הנפטר בצוואתו אינו בתורה ירושה כי אם בתורת פרעון שכר טרחו ועמלו כמו שאומר הוא בעצמו אשר נתחייב לו בחייו ובשעת מיתה הניח לו הסך הנז' לצאת ידי חובתו כאמור ושאם לא היה מניח לו היה הוא מוציא ממונו בדיינים כי צוואת אביו אינה מונעת פריעת חובותיו כי אם ירושה ועוד כי לוי הפ"אטור מוחזק באותו הסך שהניח לו שמעון לפריעת חובו וראובן תובע מלוי הסך ההוא יורנו מורנו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים:
תשובה. צוואת יעקב היא סתומה ויש לפרשה בתרי גוני או שחפץ להעביר הנחלה מהבנות וה"ק איזה מהם שימות ובנים לא יהיו לו יירש אותו אחיו ואפילו יהיו לו בנות חפץ הוא שיורישנו אחיו: דקי"ל האומר נכסי לבני אין הבנות בכלל ואפילו אמר לבני בלשון רבים ואין לו אלא בן אחד כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' זכיה ומתנה: או שנאמר דאין כוונתו להעביר נחלה כלל וכי קאמר ובנים לא יהיו לו הויא ליה כאילו קאמר וזרע אין לו וכדמסיים ואזיל בלשון השאלה ואחר זמן מת שמעון אחד מהשני אחים הנז' וזרע אין לו וכו' והילכך לא בא לחדש דבר בצוואתו אדין תורה דהיינו נמי סדר נחלות דכשימי' וזרע אין לו וגם אב אין לו יירשנו אחיו: ובכל גונא שתפרש לשון הצואה נראה שהדין פשוט עם לוי שאם תפרש דה"ק ובנים לא יהיו ואפילו יהיו לו בנות יירש אותו אחיו שכוונתו היא להעביר הנחלה מהבנות הדין פשוט שאין בדבריו כלום ומה שעשה שמעון עשוי דגרסינן בפ' יש נוחלין שלח רב אחא בר רב עוא לדברי ר' יוחנן בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק א"ל רבא לרב נחמן והא אפסקה הוא סבר דיש לה הפסק ורחמנא אמר דאין לה הפסק: ע"כ: וכתב הריב"ש ז"ל בתשובה סימן קס"ז דהא דרב אחא הלכה פסוקה היא ומוסכמת מן הכל. ע"כ: וכתב רשב"ם ז"ל דאפילו אם פירש אני מורישך ע"מ שיטול האי שני אחריך הוי נמי מתנה על מה שכתוב בתורה והוי המעשה מעשה והתנאי בטל. ע"כ וכיון שכן בנדון דידן כיון דאין לאחריך כלום מכח צוואת יעקב א"כ דל צוואת יעקב מהכא דה"ל כמצוה על נכסים שאינס שלו שהנכסים הם של שמעון וכל מה שיעשה שמעון בשלו קיים ואם לוה שמעון בעלי חוב באין ונפרעין מנכסיו כי מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' זכיה ומתנה היה חוב על הראשון או כתובת אשה ובאו לב"ד להפרע מנכסים לו אף על פי שהראשון קיים אין ב"ד מגבין אותם מגוף הנכסים וכו': היינו היכא דהראשון אין ראוי ליורשו דאית לשני זכות בנכסים דאם שייר ראשון הוו לשני הילכך השעבוד שנשתעבד הראשון כיון דמצי לסלוקי בזוזי אכתי זכות השני אגידא ביה ולכך אין בעלי חוב גובין מגוף הנכסים דזכות השני אגידא בהו אבל היכא דהראשון ראוי ליורשו דאין לשני זכות בגויהו כלל הילכך הויא ליה כשאר היורשין דבעלי חוב גובין מנכסיהן וזהו ברור לא ניתן ליכתב לולי הטועים:
ואין לחלק ולומר דההיא דרב אחא מיירי בשאין השני ראוי ליורשו אבל בנדון דידן דהשני ראוי ליורשו רשאי להפסיקה דהא כתב הר"ן לאחר שאינו יורשו של נותן אלא אפילו באומר נכסי לראובן בני ואחריו ז"ל בחידושיו דהא דרב אחא לאו דוקא באומר נכסי לראובן בני ואחריו לשמעון בני מכיון שהחזיק ראובן בנכסין ה"ל יורש שהתור' נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה וכיון שמחזיק בהם מכת ירושתו אף על פי שהוא בא להפסיקה ולתתה לבנו האחר אינו רשאי שהרי הוא כמצוה על כפסו' שאינם שלו ע"כ: והכריע כן מהסוגיא עיין בחידושיו ובן כתב הרב רבי יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל וכדכעינן למכתב קמן בס"ד. וכן כתב הרמב"ן ז"ל:
וכ"ת אכתי יש לחלק ולומר דשאני בין היכא דאמר נכסי לך ואחריך לפלוני להיכא דהניח הדבר בסתם ואמ' לאחר מיתת פלוני יירש פלו' כבנדון דידו דהא הרמב"ן ז"ל מסתפק בזה כמו שכתב הרב המגיד ז"ל בפי"ב מה' זכיה ומתנה וז"ל הרב ז"ל בחידושיו אפשר לומ' דהתורה נתנה רשות לאב להנחיל מעתה לכל מי שירצה ולהעביר מן היורש ובכלל זה נתנה רשות להנחיל לאחר זמן וירושה עוברת ונפסקת מן היורש ורב אחא בר עוא בנכסי לך דוקא אמר כיון דאתחיל בירושה דתורה והנחיל בה שוב אינה נפסקת ממנו מיהו בשותק ואומר אם מתו בניו יירש פלוני זכה וצ"ע: ע"כ:
ליתא דמאי דמספקא ליה להרמב"ן ז"ל פשיטא ליה להרב ר' יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל רבו של הרמב"ם ז"ל וז"ל בחידושיו למדנו עכשיו בדין העברת נחלה ד' שערים השער הראשון וכו' השער הרביעי אם לא העביר הירושה מהראוי לה אלא לאחר מיתתו כגון שאמר ירש פלוני כל נכסיו לאחר מיתת פלוני בני דינו שכיון שלא העביר הירושה ממנו שהרי לאחר מיתתו הוא שאמר יירש פלוני כל נכסי בין שהיתה העברה זו בלשון ירושה בין שהיתה בלשון מתנה העברה זו אינו כלום שהרי זכה בנו בירושתו וירושה אין לה הפסק ואין בדבר הפרש בין שהיה זה האחרון נכרי שאינו ראוי לירושה או שהיה גם הוא ראוי בירושתו כגון שהיה לו בן אחר זולתי זה הראשון דינו כולו אחד הוא שכיון שהראשון לא הוציאו מן הירושה בחייו לאחר מיתתו נמי ירושה אין לה הפסק ואינו יורש חלקו מירושת אביו אלא בנו אבל אחיו שהוא זה האחרון אינו יורש אלא חלקו עם אחיו בנכסי אביו בלבד וילפינן לה להא מילתא מהא דשלח ליה רב אחא בר עוא לדברי רבי יוחנן וכו' וירושה אין לה הפסק הנה אף על פי שבלשון מתנה נתן לו לראשון כיון שהוא ראוי ליורשו אמרינן אין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק כ"ש היכא דשבקיה למילתא סתם ולא קאמר ליה מידי לא בלשון ירושה ולא בלשון מתנה דכיון דשבקי למילתא סתם ולא קאמר ליה ולא מידיולא אפקיה מן הירושה הא נפלה ליה ירושה ממילא וירושה אין לה הפסק והאי דקאמר לאחר מיתת פלוני בני יירש פלוני בני כל נכסי ה"ל כמ"ד לאחר מיתת פלוני יירש פלוני כל נכסיו שאין משגיחין בדבריו לפי שאין לו לאדם רשות לצוות ולהנחיל לכל מי שירצה אלא בנכסי אחרים וזה הבן הראשון כיון שהרי זכה בחלקו בירושת אביו נעשה אותו חלק לאחר מיתת אביו נכסי עצמו ולא נכסי אביו. ע"כ עוד כתב ז"ל הא דתניא תנו שקל לבני בשבת והן ראויין לתת להם סלע נותנין להם סלע ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהן בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל איכא לאקשויי עלה הא דקי"ל נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשי אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק והא בניו יורשיו נינהו ואמאי קתני אם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל דאלמא אם מתו יירשו אותן אחרים תחתיהן והא בניו יורשי' נינהו וירושה אין לה הפסק: ופירוקה דכי אמרינן ירושה אין לה הפסק ה"מ היכא דיהבינהו לנכסי למי שראוי ליורשו בין בלשון מתנה בין בלשון ירושה וקאמר ליה אחריך יירש פלוני דכיון דראשון ראוי ליורשו הוא אף על גב דבלשון מתנה קאמר ליה אמרינן אין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק וכ"ש היכא דלא יהביה מידי אלא שבקיה למילתא סתם וקאמר ליה נכסים אלו יירשם פלוני אחריך דאמרינן כיון דלא אפקיה מן הירושה דהא אחריך קאמר ירושה אין לה הפסק והאי אחריך דקאמ' ולא כלום ניהו דה"ל מתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל אבל הכא כיון דקאמר תנו שקל לבני בשבת אשתכח דלא יהיב ליה מנכסים אלא שקל בלחוד בשב' ושארא אפקיה מיניהו ויהביה לאחריני וה"ל כמ"ד פלו' בני יירשני לבדו שדבריו קיימין דהא אוקימנ' בראוי ליורשו ורבי יוחנן בן ברוקא היא וזה שאמר אם מתו יירשו אחרים תתתיהן אינו דומה לאחרים שהרי לא נתן להם כדי שיהא אם מתו יירשו אחרים תחתיהן באחריך אלא שקל בלבד הוא שנתן להם בשבת הילכך מה שהגיע לידם הוא שנתן להם ומה שמתו ולא הגיע לידן איגלאי מילתא שלא הקנה אותו להן כלל לא בלשון ירושה ולא בלשון מתנה אלא להני יורשי אחריני הוא שהקנה אותו בלשון ירושה דקנו להו כר"י בן ברוקא ע"כ. מוכח בהדיא דפשיטא ליה לרב ז"ל דכל היכא דשבקיה למילתא סתם כבנדון דידן וקאמר לאחר מיתת פלוני בני יירש פלו' בני דה"ל כאילו קאמר על איש נכרי שימות יירשנו פלוני דאין משגיחין על דבריו ולא שבקינה פשיטותיה של הר"י הלוי ז"ל רבו של הרמב"ם ז"ל מפני ספקו של הרמב"ן ז"ל:
גם יש לדקדק כן מלשון הרמב"ם ז"ל תלמידו שכתב בפי"ב מה' זכיה ומתנה ש"מ שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני והיה הראשון ראוי ליורשו ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שיין לה הפסק אלא במתנה והוי הפסקתיה השני קונה מה שמשייר הראשון לפיכך אם נתן המעות וכו' ע"כ וכתבו הראב"ד ז"ל והרב המגיד ז"ל והר"ן ז"ל דלתרוצי הקושיא שהקשה רבו הר"י הלוי בן מיגש ז"ל מן הבריתא דתנו שקל כדכתי' לעיל בסמוך כתב כן לומר שאף על פי שלמי שראוי ליורשו המתנה כירושה כשאמר לא משום ירושה אלא משום מתנה בפירוש ודאי יש לה הפסק והרי זה כמתנת בריא ועל זה הצד היא הבריתא וכמו שכתב הרב ז"ל דכל שלא אמר נכסי לבני אלא הניח הדבר בסתם ואמר מתו בניו יירש פלוני זכה בהם אותו פלוני לא היה צריך לתירוץ זה דהבריתא בפשטה משמע דלא אמר אלא אם מתו יירשו אחרים תחתיהן דמאי דקאמר תנו או אל תתנו אדרבה מגרע כחם בזה וכדכתב הר"י הלוי ז"ל וכדכתיבנא אלא ודאי משמע דס"ל ז"ל דכ"ש הוי היכא דשבקיה למילתא סתם וכסברת רבו ז"ל וכן כתב בעל נמקי יוסף בשם גדולי המפרשים ז"ל דאף על פי שלא הורידם בפירוש בנכסים כיון שמדעתו יורדין לנחלה זוכין בכל הנכסים מדין ירושה ושוב אין לה הפסק: ע"כ: וכיון שכן לא שבקינן פשוטותיהו דהני רבוואתא מפני ספקו של הרמב"ן ז"ל:
וכ"ת והרי מצינו מגדולי האחרונים הרשב"א ז"ל דפשיטא ליה ספיקיה של הרמב"ן ז"ל לאידך גיסא דלא כהר"י הלוי שכתב בתשובה וז"ל עוד שאלתם ש"מ שאמר תנו מנה לפלוני לאחר שישא פלונית או לאחר שנה מי נימא בכי הא כבר זכו יורשים בירושה ושוב אין לה הפסק: תשובה כל כי הא לא אמרינן דאם כן בטלתה כל מתנת ש"מ דלפי דעתו ירושת היורשי' חלה עם גמר מיתה ומתנת ש"מ לא חלה אלא לאחר גמר מיתה ואם אתה אומר כן כבר קדמה הירושה ואין לה הפסק אלא לא אמרו אין לה הפסק אלא במי שמחזיק את היורש בנכסים בפיו כאומר נכסי לבני אבל במניח נכסים סתם ליורשיו ואומר תנו מנה לפלוני לאחר שיעשה כן או לאחר זמן פלוני כזה ודאי קנה: ע"כ: אלמא דמאי דמספקא ליה להרמב"ן ז"ל פשיטא לי' להרשב"א ז"ל ודלא כהר"י הלוי ז"ל:
ליתא דאיכא למימר דלא חולק הרשב"א ז"ל אלא לגבי ש"מ שאמר תנו מנה לפלוני לאחר שישא פלונית או לאחר זמן משום דלא החזיקו ליורש בזה המנה כלל הילכך מחלקינן בין היכא דמחזיק את היורש בפיו כאומר נכסי לבני להיכא דמניח נכסים סתם ליורשיו ואומר תנו מנה לפלוני לאחר שיעשה כן או לאחר זמן דהיכא דמחזיק את היורש בפיו כיון שדקדק להנחיל ליורש תחילה שוב אין מתנתו מתנה אבל במניח נכסים סתם מתנתו מתנה דהא לא החזיקו ליורש בזה המנה כלל אבל היכא דקאמר אם מתו בניו יירש פלוני אין חלוק כלל בין היכא דאמר נכסי לבני בפירוש להיכא דמניח סתם דמכל מקום הרי הוא מוחזק בנכסים וכיון שהוא מוחזק שוב אין לו הפסק וכיוצא בזה כתב הר"ן ז"ל בחידושיו בפ' יש נוחלין וז"ל ואכתי מקהו קהייתא ואמרין הכי אם כן כל מתנת ש"מ צריכה שתהא חלה לאלתר עם גמר מיתה הא לאו הכי כבר חלה ירושה של תורה ורחמנא אמר אין לה הפסק ואחר כך לא משכחת לה מתנת ש"מ בתנאי וכו' בשלמא לדברי האומרים דדוקא בלשון ירושה הוא דאמרינן דאין לה הפסק אבל בלשון מתנה יש לה הפסק משכחת לה לכולהו כגון שאמר הריני נותן כל נכסי לבני על ענין זה וכו' אבל לדברי הגאונים ז"ל שאומרים דכל שראויים ליירש אי אפשר שיזכו אלא משום ירושה ואפילו אמר לשון מתנה אם כן כולהו מתנות דש"מ לא מהניין ולא מידי דמקבל לא זכי עד דמקיים תנאיה וכבר חלה ירושה ואין לה הפסק זהו מה שהקשו על הגאונים ז"ל ולי נראה דלא קשה ולא מידי דרב אחא בר רב עוא ה"ק שכל מי שהוא מוריש בין בלשון מתנה בין בלשון ירושה מי שהוא ראוי ליירש ונתן לו כל אותו כח בנכסיו שהיה ראוי לו כיורש גמור אף על פי שהתנה שאחר מיתתו יהא לפלוני אין בדבריו כלום דכיון דלדידיה אוקמיה אדאוריתא הרי הוא כאילו שתק ולא אמר כלום שהרי לא חדש בירושתו שום דבר וכשהוא אומ' ואחריו לפלוני הרי הוא כאילו מתנה בנכסים של אחרים ולפיכך כיון דקי"ל דהאומר נכסי לך ואחריך לפלוני אם קדם הראשון ומכר שעשה עשוי נמצא דיורש זה קנה כל הנכסים ודידיה הוו לגמרי ונעשה יורש של תורה שהרי יכול הוא לעשות בכל הנכסים כיורש גמור וכל כה"ג אין זו מתנה אלא ירושה וירושה אין לה הפסק אבל ש"מ שנותן כל נכסיו לבניו ואמר להם שאם יעשה פלו' כך שיתנו לו שדה פלוני כבר הוציאם מאותו שדה מירוש' של תורה שהיורש יכול למכור בשלו ואלו אינן רשאין שאם ישלי' אותו פלוני תנאו זכה בה כללו של דבר אין היורשים נעשים יורשים גמורים דנימא ירושה אין לה הפסק אלא באומר נכסי לך בלחוד שכיון שהיורש יכול לעשות כל מה שהוא רוצה בנכסים כיורש של תורה ה"ל יורש גמור וירושה אין לה הפסק אבל כל יורש שזוכה בנכסים אלא שעליו לתת מן הנכסים כך וכך לפלוני אם יעשה כך וכך אין זו ירוש' אלא מקבל מתנה במה שיש לאחרים זכות ויש לה הפסק ובזה עולין דברי הגאוני' ז"ל כהוגן. עכ"ל הר"ן ז"ל מוכח בהדי' מלשונו ז"ל דהיכא דאמר אם מתו בניו יירש פלוני דלא זכה אותו פלו' דירוש' אין לה הפסק ואפי' שלא אמר נכסי לבני ושבקיה למילתא סתם דהא כתב ז"ל דכיון דלדידיה אוקמיה אדאוריית' הרי הלא כאילו שתק ולא אמר כלום שהרי לא חדש בירושתו שום דבר וכו'. אלמא דמכ"ש הוי היכא דשתק דאין בדבריו כלום ולא זכה אותו פלו' מיהו במתנת ש"מ מספקא לי בלישני' ז"ל אי שני לי' בין היכא דאמר נכסי לבני ויתנו לפלו' כך וכך אם יעשה כך להיכא דלא אמר אלא יתנו לפלו' כך וכך אם יעשה וכו'. אי לא שני לי' אלא דבכל גונא זכה במתנה דאיכא למימר דשני ליה והיינו דקאמר כללו של דבר אין היורשים נעשין יורשין גמורין דנימ' ירושה אין לה הפסק אלא באומר נכסי לך בלחוד וכו' אלמא דשני ליה בין היכא דאמר נכסי לך להיכ' דלא אמר וכדכתיבנא לעיל להרשב"א ז"ל והא דקאמר אבל ש"מ שנותן כל נכסיו לבניו ואמר להם שאם יעשה פלוני כך וכו'. לאו בנותן נכסיו בפי' מיירי אלא במניח נכסיו מיירי והוי כאילו אמר אבל ש"מ שמניח כל נכסיו וכו': ואיכא למימר דלא שני ליה דאפי' אמר בפי' נכסי לבני כיון דאסיק וקאמ' שיתנו לפלוני כך אם יעשה כך זכה אותו פלוני שכבר הוציאם מאותו שדה מירוש' של תורה והא דקאמר כללו של דבר אין נעשי' יורשים גמורים דנימא ירושה אין לה הפסק אלא באומ' נכסי לך בלחוד וכו'. פירוש נכסי לך ואחריך לפלוני קאמר כההי' דרב אחא דאתינן עלה והוה ליה כאילו אמר נכסי לך וכו' והיינו דנקט נכסי לך ולא נקט נכסי לבני והכי משמע לי מתוך לשונו ז"ל דוק ותשכח ומ"מ שמעי' מלשונו ז"ל דכל על דבריו דירושה אין לה הפסק כסברת הר"י הלוי וכיון דכל הני רבוואת' פשיטא להו הכין לא שבקינן פשיטותייהו משום ספיקי דהרמב"ן ז"ל:
וכ"ת אכתי איכא למימר דלא כתב הר"י הלוי ז"ל כן אלא משום דס"ל דאפי' נתן בלשון מתנה כיון שראוי ליורשו הרי הוא כאלו אמר בלשון ירושה וירושה אין לה הפסק ולהכי כתב ז"ל דכ"ש היכא דשבקיה למילת' סתם והכין מוכח לישניה ז"ל דכתיבנ' לעיל והכין ס"ל להרמב"ם ז"ל תלמידו כמבואר פ' י"ב מה' זכיה ומתנה אבל לשיטת ר"ש והרז"ה ז"ל דסברי דכל שאמר בלשון מתנה יש לה הפסק ולא אמרו ירושה אין לה הפסק אלא באומר לשון ירושה ממש א"נ נכסי לך דמשתמע לשון ירושה בראוי ליורשו הילכך איכא למימר דהיכ' דשבקיה למילת' סתם נמי ואמר דירש פלוני כל נכסי לאחר מיתת בנו דיש לה הפסק וזכה אותו פלוני וכמ"ש הרמב"ן ז"ל:
ליתא דאפי' תימא דהיינו פלוגתא כיון דלוי מוחזק לא מפקינן מיניה ואפי' תימא דלא מהני' הך תפיסה כיון שלא צוה שמעון ליתן דבר מבורר כגון תנתן כבנתי או טליתי אלא שצוה ליתן סך מעות וכמו שכתב מהר"י קולון ז"ל בסי' צ"ד אפ"ה הנכסי' בחזקת יורשי שמעון קיימי דהיינו הבנות ולוי מכח הבנות קאתי דאם אתה אומר דאין בצוואת יעקב כלום והבנות יורשות אף מה שצוה שמעון ליתן ללוי דבריו קיימין ואם אתה אומר דצוואת יעקב קיימת ויירשנו אחיו אפי' במקום בנות אין ללוי כלום דלצואת שמעון בטילה הילכך כיון דפלוגתא דרבוותא היא נכסים בחזקת יורשי שמעון קיימי וכיוצא בזה כתב הריב"ש ז"ל בתשובה סימן קס"ז עלה דהך פלוגתא גופא עיין שם וכיון שכן לוי הבא מכח היורשין כדכתיבנ' אפי' שלא תפס נחתינן ליה באותו סך מעות שצוה שמעון:
ועוד נ"ל דלא מסתפקא ליה להרמב"ן ז"ל אלא לענין אם זכה אותו פלוני בירושה א' שימותו בניו מיהו פשיטא ליה דבניו יכולין למכור לכתחלה דלא עשאו לאותו פלו' אלא כעין יורש כאילו היה בן בניו וכי היכי דלגבי בניהם עושין בנכסים מה שירצו הכי נמי לגבי אותו פלו' ימכרו ויתנו לכתחלה דדוקא לגבי האומר נכסי לך ואחריך לפלוני כשאין ראוי ליורשו הא דאמרינן דאסור לראשון למכור לכתחלה משום דלא זיכהו המזכה אלא כדי שיזכ' השני אבל האומר אם ימותו בניו יירש פלוני הרי הניח לבניו על ירושתם כמות שהם בדין תורה אלא שהעביר הירושה מבני בניו הילכך הבנים עצמם יכולין לעכור לכתחל' כבשלהם ואם לוו בניו בעלי חוב באין ונפרעין מהם כשאר היורשים ואפי' לדעת הרמב"ם ז"ל דע"כ לא כתב הרמב"ם ז"ל דאין ב"ד מגבין לב"ח ולכתובת אשה אלא באומר נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון אין ראוי ליורשו וכדכתיבנא לעיל משום דזכות השני אגידא בזכות הראשון דלא זיכהו המזכה אלא כדי שיזכה משני דמ"ה לא ימכור לכתחיל' מיהו אם מכר מכר ואם לא מכר לגמרי אלא שעבד אכתי זכות השני' אגידא ביה אבל האומר אם ימותו בניו ירשום פלוני לא אתי זכות אותו פלוני אלא לאחר מיתת בניו וכל עוד שהם חיים אין לו שום זכו' בנכסיהם כלל וכל מה שיעשו בנכסיהם עשוי: כנ"ל והוא ברור ויש לי להבי' ראיה על זה אבל אין להאריך. ומ"מ אפי' תימא דלדעת הרמב"ן ז"ל לא שני ליה כלל דכיון דזכה אותו פלוני אף הם אינן יכולין למכור לכתחילה ואם לוו אין בעלי חוב באין ונפרעין כדין האומר נכסי לך ואחריך לפלוני ואין הראשון ראוי ליורשו לדעת הרמב"ם ז"ל אפי' הכי בנ"ד איכא למימר דיודה הרמב"ן ז"ל דלא זכה ראובן כלל דכיון דהקדים יעקב בלשון צואתו וקאמר ששני בניו ראובן ושמעון יורשיו איזה מהם שימות וכו' ה"ל כאילו החזיקם בנכסים. תדע דהרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה על הרמב"ן ז"ל דהא אמרינן אמ' רב הונא ש"מ שכתב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלין משום ירושה ואם לאו נוטלין משום מתנה ופרישנ' כי ההיא דאמרו ליה נכסיו למאן דילמא לפלניא ואמר להו אלא למאן ואמרי' דאם ראוי ליורשיו נוטלן משום ירושה ונפקא מינה מר ואחריו לפלוני לא אמר כלום דירושה אין לה הפסק והתם לא הנחילו בה אלא שהם שאלוהו מי הוא היורש שמא פלוני ואמר כמתמיה אלא למי כלומר מי ראוי לנוטלן והרי זה כמניח סתם ליורשיו ותרץ ז"ל דאפ"ה כיון שאמר אלא למאן הרי הוא כאילו פירש נכסי לפלוני ע"כ: ולא כתב ז"ל כן אלא לתרוצי שיטת הרמב"ן ז"ל ומיהו איהו ניחא לי' טפי בשיטת הר"י הלוי ז"ל עיין בחדושיו ולכך תריצנא תשובתו ז"ל כדכתיבנן לעיל ומכל מקום שמעינן מדבריו ז"ל דאפילו לדעת הרמב"ן ז"ל אין צריך לומר בפירוש נכסי לבני אלא כיון דקאמר לישנא דמשמע דניחא ליה בהכי סגי הילכך אף אני אומר כיון שהקדים ואמר שני בניו ראובן ושמעון יורשיו דלא הוה צריך לאורוכי כולי האי אלא ה"ל למימר איזה מהם שימות מבניו ובנים לא יהיו לו יירש אותי אחיו אלא בודאי האי לישינא יתירה היינו כאילו הנחילם בנכסים ועדיפא טפי האי לישנא מהאי דשאלוהו מי הוא היורש והוא השיב אלא למאן דהכא קאמר לישנא יתירא לאורויי דבעי לאחזוקינהו בנכסי:
: הילכך נקטינן אליבא דכולהו רבוואתא ז"ל דאם כוונת יעקב היתה להעביר הנחלה מהבנות דאין בדבריו כלום ומה שצוה שמעון ליתן ללוי שריר וקים ולא מבעי' אם הגבהו שמעון ללוי בחייו דמי השתדלותו היכא דאמר אם מתו בניו יירש פלוני אפילו לא אמר נכסי לבני אין משגיחין. הפאטוריי"א שעשה בעדו דפשיטא ודאי דמה שעשה עשוי דאפילו האומר ונכסי לך ואחריך לפלוני ואין הראשון ראוי ליורשו אם לוה הראשון והגבה לבעל חובו את חובו מה שעשה עשוי דדוקא כשלא הגבהו ובא לבית דין להגבותו הוא דכתב הרמב"ם ז"ל דאין בית דין מגבין לו אבל אם הראשון הגבהו בידו והחליטו לו מה שעשה עשוי כדין המכר דאם מכר מכר וכן משמע מלשון נמקי יוסף שכתב וז"ל והיכא שלא מכר הראשון ולא נתן אלא ששעבד ואפי' באפותיקי ובמשכונ' ומת יורד השני ואין בעל חוב זה גובה ממנה דכל שלא מכר ונתן ממש זוכה בהם אחריך אם לא החליט לו מחיים וכן דעת שני רבותי הריטב"א ז"ל ע"כ הילכך הכא נמי אם הגבהו שמעון ללוי בחייו דמי שירות ופא"טורייא שעשה לו פשיטא ודאי דמה שעשה עשוי: ואפילו אם לא הגבהו בחייו אלא שצוה שיתנו לו ואחר מותו החזיק לוי במעות ה"ה נמי דמה שעשה עשוי אין לראובן דין ודברים עמו כלל וכדכתיבנא:
ואם כוונת יעקב בצוואתו היתה לקיים ירושה של תורה ולא להעביר נחלה כלל ובא לומר דכשימות א' מהם בלא זרע יירש אותו אחיו והא דקאמר ובנים לא יהיה לו כאילו קאמר וזרע אין לו: הדין פשוט נמי עם לוי דכיון דלא בא יעקב לחדש דבר בצוואתו על דין תורה א"כ דלצוואת יעקב מהכא ומעתה אין לפנינו אלא ראובן ושמעון והילכך כל חד מינייהו מצי למעבד בדילי' כל מאי דבעי:
וכי תימא דיש לנו לומר דלישנא יתירא לטפויי אתא ונימא דהויא ליה כאילו התנה בפי' שלא יתן ולא ימכור לאחרי' אלא יורישנו לאחיו דאלת"ה למה הוצרך לפרש שאם ימות בלא זרע יירש אותו אטו בר קשא דמתא לירות מי יירשנו אלא אחיו. תדע דגרסי' בפרק מי שמת ההוא דאמר נכסי לבני הוה ליה ברא וברתא מי קרו אינשי לברא בני ולסלוקי לברתא מעשור נכסי קאתי או דילמא לא קרו אינשי לברא בני ולמושכה לברת' במתנה קא אתי ת"ש ובני דן חושים ע"כ: והקשו בתוס' דכיון דקראו אינשי לברא בני א"כ למה הוצרך לומר נכסי לבני פשיטא שהוא לבניו ותרצו דאיצטרך שאם ימצא דייתיקי או מתנה שלא יהיה בה כלום ע"כ. ודבריהם צל"ע דמאי קא מקשו הא קאמר גמרא דלסלוקי לברת' מעשור נכסי קא אתי ויש ליישב דהכי קא מקשו דלמה הוצרך לומר בזה הלשון דקאמר נכסי לבני דאי לסלוקי לברת' מעישור נכסי נימ' בפי' דלא יטלו בנותיו בנכסיו כלום ולמה ליה למימר נכסי לבני ותרצו דאיצטריך שאם ימצא דייתיקי וכו' מיהו אכתי קשיא דל"ל ליה לגמרא למימ' דלסלוקה לברתה מעישור נכסי קא אתי נימא דלבטולי דייתיקי או מתנה קא אתי ומנליה לגמ' למימר דלסלוקה לברתה מעישור נכסי קא אתי דילמ' לבטולי דייתיקי קא אתי וצ"ע:
מיהו הרשב"א ז"ל בחידושיו והרא"ש ז"ל בתוספותיו הקשו זאת הקושי' למטה באינך עובדא דאית' התם ההוא דאמר להו נכסי לבני הוה ליה ברא בר ברא קרו אינשי לבר ברא ברא או לא ואסיקנ' דקרו אינשי לחד ברא בני והקשו דא"כ למה לי' למימר הכי לשתוק וההו' ברא ירית ליה ותירץ הרשב"א ז"ל דילמ' כתב נכסיו דייתיקי מעיקר לאחר והשתא הדר ביה ולבטול' לקמיית' הוא דקאמר כן ודייתיקי מבטלת דייתיקי ואפי' בברי' שכתב כן אפשר שכתב נכסיו לאחר מתנת בריא אם לא יחזיר בו ע"כ ולדידהו ניחא שפיר קושייתם ותירוצם ז"ל ואין להקשו' לדידהו נמי למה ליה לגמרא למימר באידך עובדא דלסלוקה לברתא מעישור נכסים קאתי נימא דלבטולי' דייתיקי או מתנה קאתי כדאמרי' באידך עובדא. דליתא דכיון דמצינן למימר נפקותא ברירא דהיינו לסלוקה לבנות לית לן לאהדורי בתר נפקותי דלא שכיחי ולא ברירי כההי' דלבטולי דייתיקי וכאידך עובדא דליכ' נפקותא אחריתי אלא האי דלבטולי אמרי' לה: ומעתה יש לנו לתרץ נמי לשון התו' ז"ל דהא והא אית דלסלוקי לברת' קאתי ולבטולי לדייתיקי נמי קאתי וגמר' קאמר חדא דהיינו עיקר הנפקות' דלסלוקי לברת' מעשור נכסי קא אתי דהיינו הנפקות' הפשוטה אלא משום דשינה לשונו וקאמר נכסי לבני ולא. קאמר בהדי' דלא יטלו בנותיו בנכסיו כלום אמרינן נמי דלבטולי דייתיקי קאתי ובזה עלו דברי התוספות ז"ל כהוגן דוק ותשכח:
ומכל מקום שמעינן מהכ' דיש לנו לתרוצי לישנא יתירא ובנ"ד דליכ' לתרוצי בכה"ג יש לנו לומר דאת' לטפויי שלא יתן ולא ימכור לאחרים אלא יורישנו לאחיו וכיוצא בזה כתב הרא"ש ז"ל בתשובותיו כלל פ"ד וז"ל נשאלתי בנדון זה על שכתוב במתנ' זו אם ימות א' מהם בלא זרע שיפול חלקו לאחיו ולאחיותיו וכו' ועתה נתן שמעון מחלק נחלתו לגיסו ועתה קם ראובן וכו' ואין לומר בנדון זה הוי כאילו התנה בפי' שלא יתנו ולא ימכרו לאחרים אלא יורישוה אחריה' לאחיה ולאחיותיה' דאל"כ למה הוצרך לפרש שאם ימותו בלא זרע שירשוהו אחיו אטו בר קשא דמתא לירות מי יירשנו אלא אחיו אלא לישנא יתיר' לטפויי קאתי כאלו התנה שלא ימכרו ושלא יתנו לאחרים כדי להעמיד הנחלה ביד בניו הא ליתא כי אינה סבר' כלל שהתנה שלא ימכרו בניו מחמת דוחקא וכי עלתה על דעתו שימותו ברעב להרבו' נחלה אחרי מיתתם לאחיהם ומאחר שיוכלו למכור ה"ה ליתן וכו' גם מתנה שנתן שמעון לגיסו הוי כמו מכר וכו' ועוד בשטר מתנה אין בו לישנ' יתירא כי מה שהוצרך לפרש שאם ימות בלא זרע שירשוהו אחיו בשביל שרצה לסיים וחלקו וכו' ואלמלא פירש זה היו אחים יורשי' את הכל ע"כ אלמא משמע דדוקא משום דמצינן למדרשי' למדרשי' ללישנ' יתירא הוא דאמרי' דמתנתו מתנה הא לאו הכי לא ובנ"ד כיון דלא מצינן למדרשיה ללישנא יתירא כלל אמרי' ודאי דלהכי צוה כן כדי שלא יתן ולא ימכור לאחרי' וא"כ מה שצוה שמעון ליתן ללוי לא הויא ולא כלום: ואם תקשה עליו דהרא"ש ז"ל דמאי קאמר ואין לומר בנדון זה הוו כאילו התנה בפי' שלא יתנו וכו' וקא מהדר אשינויי נימא דלהכי התנה שאם ימות בבא זרע שירשוהו אחיו כדי שלא יוכלו ליתן במתנ' ש"מ א"נ שלא יוכלו למכור לכתחיל' א"נ שאם לוו אין בעלי חוב נפרעין מנכסי' אלו וה"נ כתבו הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל גבי עובד' דסבתא בפ' יש נוחלין דגרסי' התם ההוא דאמר להו נכסי לסבת' ובתרה לירתה הויא לה ברתה וכו' כן היא גירסת הגאונים והרי"ף ז"ל והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו על גירסא זו דכיון שהוא נותן לה וליורשיה למה לי ובתרה לירתה לימא סתם נכסי לסבת' וממיל' הוו נמי בתרה לירתה ותירץ שאינו רוצה שירשו יורשי הזקנה מכח הזקנה אלא מכח מתנתו וכו' ועוד נפקא מינה בין נותן לסבת' סתם לנותן לה וליורשיה דאילו נותן לה סתם אילו עמדה היא ונתנה הנכסי' במתנ' ש"מ לאחר והניח את הבת אין לבת בהן כלום ועכשיו שאמ' ואחריה ליורשיה אם נתנתם במתנת ש"מ לא עשתה כלום ואפי' לרשב"ג ועוד דעכשיו אינה רשאה למכור לכתחיל' ואפי' כדאי' לקמן ואילו נתן לה סתם מוכרת ונותנת ואפי' לכתחיל' ועוד שאם לותה הזקנה אין בעלי חוב נפרעין מנכסים אלו לאחריה ואילו נתנם לה סתם בעלי חוב באין ונפרעין מהן עכ"ל הרשב"א ז"ל וכן כתב הר"ן ז"ל בחידושיו:
תשובתך הרא"ש ז"ל לא גריס גבי האי עובדא דסבת' כגירסת הגאוני' ז"ל אלא גריס כגירסת רשב"ם ז"ל ושאר האחרוני' ז"ל דגרסי ובתרה לירתאי וכו' עיין בפסקיו וס"ל דלית לן למימר הני נפקותות כלל דנפקות' בתרא ליתא כלל לדידיה דאיהו ס"ל כרבו הר"מ מרוטנבורק ז"ל דכל הינא דאמר ואחריך לפלוני והיה על הראשון כתובת אשה וב"ח באין ונפרעין ממנו ודלא כהרמב"ם ז"ל וכמו שכתב בנו הר"י בעל הטורי' ז"ל וכיון דהך נפקותא בתרה ליתא לדידיה כלל אינך נפקותי נמי ליתא דליכא למימר דמשום הך מילתא פורתא קא מתני הכי כיון דסוף סוף מצי ליתנ' במתנ' מה לו אם יתנם במתנת ש"מ או לא יתנם וכן נמי כיון דאם מכר מכר מה לו אם לא יוכל למוכרם לכתחילה כיון דסוף סוף מכירתו מכיר' הילכך אית לן דהך מילתא יתירת' אתא לטפויי מילת' אלימת' שלא ימכור ולא יתן לאחרי כלל וכיוצא בזה כתבי' לעיל בההוא דאמר נכסי לבני דו"ק ותשכח: ומשני הרא"ש ז"ל הא ליתא כי אינה סברא כלל שהתנה שלא ימכרו בניו מחמת דוחקא וכי עלתה על דעתו וכו' ומאחר שיוכלו למכור ה"ה ליתן וכו' ולישנא יתירא לא אתא אלא להך מילתא פורתא שלא יתנם במתנת ש"מ ושלא ימכור לכתחי' וכדכתי' כנ"ל ליישב תשובת הרא"ש ז"ל והשתא אתי שפיר נמי דמאי קא משני מעיקרא הא ליתא כי אינה סברא כלל וכו' סוף סוף אכתי קשיא דלישנא יתירא למה לי דבשלמא למאי דאסיק בגמר לשונו דמתנה שנתן שמעון לגיסו הוי כמו מכר וכו' דמשמע הא מתנה בעלמא לא מצי למיהב ניחא דלהכי אתי לישנא יתירא אבל למאי דבעי למימר מעיקרא דמתנה ומכר דין א' להם למה לי לישנא יתירא ובמאי דכתי' ניחא. א"נ יש לתרץ עיקר קושיין דשאני היכא דקא מתני אם ימות אחד בלא זרע יפול חלקו לאחיו כנדון של הרא"ש ז"ל מהיכא דקא מתני נכסי לפלוני ואחר לירושיו כנדון דסבת' לפי גירסא הגאונים ז"ל דהיכא דקא מתני נכסי לפלוני ואחריו ליורשיו כנדון דסבת' לעולם כל ימי חייו לא יוכל ליתן במתנת ש"מ ולא למכור לכתחי' ואפי' יהיה לו זרע הילכך הויא ליה מילת' טובא ואיכא למימר דמ"ה קא מתני הכי וליכא למימר דלהכי אתני כי היכי דלא ימכור ולא יתן כלל כל ימי חייו דזו אינה סברא כלל אבל היכא דקא מתני אם ימות בלא זרע יפול חלקו לאחיו כנדון של הרא"ש ז"ל כל היכא שיש לו זרע יכול למכור לכתחי' וליתן במתנת ש"מ ואפי' אין לו זרע כל עוד שיכול לבא לידי הקמת זרע משמע לי דיכול למכור לכתחל' דאכתי לא חייל זכותו של אחיו עד שימות בלא זרע והילכך הויא ליה מילתא פורתא טפי דכדי שבשעת שיבא למות בלא זרע לא יוכל למכור לכתחי' ולא יתן במתנת ש"מ יתנה הכין הא ודאי ליכא למימר הכי דמשום מילתא פורתא כולי האי איכפל לאתנויי הכי דהא בדיעבד נמי אם מכר מכר ואם זאת היתה כוונתו הוה ליה לאתנויי דאם ימות יירשוהו בניו כהאי עובדא דסבתא ולעולם לא היה יכול למכור לכתחילה וכדכתי' אבל השתא דלא התנה כן אלא אם ימות בלא זרע יירש חלקו אחיו ודאי כוונתו היא שלא ימכור ולא יתן כלל כשיבא למות בלא זרע דבהכי מסתבר טפי דהא לא אתני עליה אכל ימי חייו כאידך דסבת' וכדכתי' ומשום דדרך ההולכים למות בלא זרע לבזבז מעותיהם להכי אתני עליה שלא ימכור ולא יתן כלל ומשני הרא"ש ז"ל דאפילו בהכי אינה סברא שלא ימכרו מחמת דוחקא וכיון דבהכי ליכא למימר דאתני הילכך לא פלגינן תנאיה ואמרינן דבהכי לא אתני כלל כנ"ל לפרש תשובת הרא"ש ז"ל ומ"מ שמעינן לפי מאי דתריץ ז"ל בתירוצא אחרינא דבשטר מתנה אין בו לישנא יתירא וכו' דדוקא משום דמצינן לתרוצי לישנא יתירא הוא דאמרי' דמתנתו מתנה הא לא הכי לא הויא מתנתו מתנה ובנ"ד כיון דלא מצינן למדרשיה אית לן למימר דלהכי צוה כן כדי שלא ימכור ולא יתן כלל והיה נראה לומר דמילתא יתירא דנדון דידן לא אתא אלא שלא יתן מתנו' חנם אבל שלא יפרע דמי מי שישרתהו ויפקח בענייניו כבנדון דידן וו אינה סברא וכמו שכתב הרא"ש ז"ל דאינה סברא שהתנה שלא ימכרו בניו מחמת דוחקא הכא נמי אינה סבר' שלא יפרע למי שיפקח בעניניו דא"כ מי ישרתהו ויפקח בענייניו ולא קא מצדד הרא"ש ז"ל לדרוש לישנא יתירא אלא משום דל' פשיט' ליה כולי האי דמה שנתן שמעון לגיסו דמי למכר דאיכ' למימר דהוי מתנת חנם אבל בנדון דד דהויא ליה כפורע חובותיו זו אין לנו. מיהו אכתי קשיא דלדעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל וכמה רבוואת' אחריני ז"ל דס"ל דאם לוה נמי אין בעל חב נפרעין ממנו וכדתרצי ההיא דסבתא הילכך בנ"ד נמי מה שצוה שמעון שיתנו ללוי סך מעות לפרעון השתדלותו ופאטוריי"א אין בדבריו כלום ואפי' יהיה חייב לו ממש:
אלא הנכון דלא דמי כלל דמה שכתב הרא"ש ז"ל לא מיירי אלא בנותן מתנה ומתנה עליה והכי נמי מיירי עובדא דסבתא הילכך ודאי יש לנו לדון ולומר דלא נתן המתנה כי אם על תנאי כך דכיון דאילו התנה כן בפרוש הוו דבריו קיימין הכי נמי היכא דאמר לישנא אית לן למדרשיה בהכי אבל בנ"ד דהניח הירושה שתפול למקום שהיא כדין תורה אלא דהתנה שאם ימות א' מהם בלא זרע יירש אותו אחיו אפילו תימא דכוונתו היתה שלא יוכל למכור ולא ליתן ואפי' התנה כן בפי' כגון דאמר פלו' בני יירש על מנת שלא ימכור ולא יתן אין ממש בדבריו דאין תנאי מועיל בירושה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' נחלות וז"ל אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש אע"פ שהוא ממון לפי שנאמר בפרש' נחלות והיתה לבני ישראל לחקת משפט לומר שחקה זו לא תשתנה ואין תנאי מועיל בה כיון שצוה וכו' ע"כ. וכן כתב בפי"ב מה' אישות וכל תנאי שבירושה בטל ואף על פי שהוא ממון וכו' ע"כ: ומדכייל וקאמר דכל תנאי שבירוש' בטל אלמא דאין שום תנאי מועיל בה כלל ואפי' תימא דתנאי. כי האי מועיל כיון דאינו עוקר הירושה דדוקא כשהתנאי עוקר הירושה כגון דקאמר פלוני בני לא יירש הוא דאינו מועיל אבל כשהירושה עומדת במקומה אלא דמתנה עליה תנאים מבחוץ יש לבעל הדין לחלוק מ"מ בנדון דידן כיון דלא התנה כן בפי' אלא שאנו רוצין ללמוד כן מדצוה ואמר איזה מהם שימות יירש אותו אחיו דאלמא שחפץ הוא שיירשנו אחיו מכחו. ולא מכת אחיו המת ולכך לא יוכל למכור ואם לוה אין בעלי חוב באין ונפרעין: ליכא למימר הכין כלל דכיון דראשון ראוי ליורשו ושני נמי ראוי ליירש את אחיו בע"כ אין הירושה בא לאחיו מכחו אלא הירושה ממילא נופלת לפני אחיו מכח אחיו המת הילכך אין בדברי יעקב אביהם כלום ואפי היתה כוונתו שתפס' כח בנו המת ויירשנו אחיו מכחו ולכך לא ימכור ולא יתן שום אחד מהם אין סומכין על כוונתו עד שיפרש תדע דהרי כתב הריב"ש ז"ל בתשובה סימן קס"ח עלה מאי דכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' זכיה ומתנה שכיב מרע שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני והיה הראשון ראוי ליורשו ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה השני קונה מה שמשייר וכו' ע"כ. דלא סגי במאי דלימא לא משום ירושה אלא משום מתנה אלא בעינן שיאמר בפי' לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק וכו' דצריך שיזכיר הלשון ההוא כדי שיובן בפי' שעל ההפסק הוא מכוין שאם על כוונתו לבד היינו סומכין הרי כל האומר ואחריך כבר אנו רואין שכוונתו להפסיקה אלא שאין סומכין על הכוונה לבד אא"כ יפרש ע"כ. אלמא דכל שלא הפסיקה בפי' אינה מופסקת אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל ורבים חולקים עליו דאפי' כשהפסיקה בפירוש אינו מועיל וכמו שכתב הריב"ש ז"ל וכיון שכן בנדון דידן אין ראובן יורש לאחיו שמעון מכח צוואת יעקב אביהם אלא מכח שהוא אחיו וא"כ דל צוואת יעקב מהכא וכל מאי דעביד שמעון קיים ואפי' אי היה ראובן תפוס בנכסי אחיו ולא היה חייב שמעון ללוי כלום הוה מפקינן מיניה ויהבינן ליה ללוי מפני צוואת שמעון כ"ש שלוי מוחזק באותו הסך מחמת חיובו של שמעון: ואפי' היה דבר מסויים שהוא של אביו כגון בית או שדה מה שתפס לוי הדין ברור דלא מפקי' מיניה כ"ש שמה שתפס לוי הוו מעות דלא מסיימי דהוו של יעקב אביהם דאיכא למימ' דשל שמעון הם דדילמא מציאה אשכח דפשיטא ודאי דלא מפקינן מיניה:
הילכך הדין עם לוי מכמה אנפי חדא דאין בצוואת יעקב כלום וכדכתי' ואפי' תימא דצוואתו צוואה כיון דלא תפס לוי מידי דסיים דהוא של יעקב אלא מעות דלא מסיימי לא מפקי' מיניה וזה ברור יותר מביעת' בכותחא: ואין לגרע כח הצוואת מפני שנעשה ע"י נוצרי סופר ערכאותיהם דהא כתב הרי"בש ז"ל בתשוב' סי' נ"א דשטר צוואה שנעשה בערכאו' כל שנעשה כתקנו לפי מנהגם כשר שהערכי נאמן לומר כך צוה המצוה ואין אנו צריכין בזה לעדים אחרים אלא כדי שהיה עשוי כתקנו אפי חקותיה' וכו' ע"כ: הילכך ודאי בנדון דידן אם הצוואה עשוייה כתקנה כפי חקותיהם היא כשרה וכ"ש דבנ"ד שניהם מודים שהצואה אמת ויציב ואין השטר עושה הקנין אלא דבור המצוה עושה הקנין דדבריו ככתובי' וכמסורין דמו ואין השטר אלא לראיה בעלמ' וכמו שכתב הריב"ש ז"ל וכיון דשניהם מודים בצוואה לא איכפת לן ולא מידי במה שנעשה ע"י נוצרי סופר ועוד יש לי להאריך בזה ולפי שכבר הארכתי יותר מדאי אמרתי אקצר בזה ואעלה ומ"מ הדין דין אמת וברור יותר מביעתא בכותחא שהדין עם לוי הנראה לעניו' דעתי כתבתי בצלאל בכה"ר אברהם אשכנזי ז"ל: