שות רבינו בצלאל אשכנזי· רבי בצלאל אשכנזי
סימן כט
שאלה. ראובן הוציא בפני ב"ד כתב יד שמעו שחייב לו מנה טען שמעון כתב יד זה לא נתתיו מידי לידך רק שלחתיו ליד לוי בעיר שהיית יושב שם שימסרהו לידך אחר אשר ושלח לי סחורה בשווי המנ' ושינה ומסרו לידך מבלי ששלח לי מאומ' השיב ראובן לאו כל כמינך לומר שעל תנאי שלחתי אליו דחזקת שליח עושה שליחותו ושמעון טוען לא כי על תנאי שלחתיו אליו ולא קיים התנאי נמצא שלא חל חיובי יורנו מורה צדק הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים:
תשובה. גרסינן בפרק התקבל איתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין מי נאמן רב הונא אמר בעל נאמן ורב חסדא אמר שליש נאמן רב הונח חמר בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה יהיב לה ניהלה ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה: וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דאף על פי שכל גט שלא ניתן לגירושין אינו מועיל היינו טעמא שכל שהבעל דעתו להשלישו ביד אחד ויודע שהשליש יכול ליתנו לאשה אף הוא מכתיבו לשמה מתחלה ונותנו ביד שליש על דעת שאם ירצה שליש ליתנו לה שיהא שליש זה שלוחו ושמא אף במקום עדים נאמן ומן הטעם הזה וכמדומה שכן דעת בעלי התוספות ז"ל: ע"כ: ומותיב רבי אבא לרב הונא מהא דתניא הודאת בעל דין כמאה עדים ושליש נאמן משניהם וכו' ופירשו בתוס' דמשמע דנאמן אפילו כולן בעיר אחת אף על גב דאיכא למימר דאם איתא דלאו לפקדון לדידיה הוה יהיב ליה ומשני שאני ממון דאיתיהיב למחילה וכיון שהאמינו ומסר בידו הימניה בכל ענין שיאמר דמטעם דאם איתא כדברי השליח לדידיה הוה יהיב לה לא מרענא הימנותיה דשליש וכן כתב הרא"ש ז"ל בתוספותיו ופי' הרמ"בן ז"ל בחידושיו דלא אמר רב הונא בעל נאמן אלא כשהגט יוצא מתחת ידי שליש אבל משהגיע גט לידה שוב אין הבעל נאמן אף על פי שאינה טוענת בריא ומודה בה רב הונא דהא הימניה ועבד איהו הימנותיה אבל כל זמן שלא מסרו לה אף על פי שהאמינו מתחלה עכשיו כיון שלא עשה שליח שליחותו לרב הונא אינו נאמן והוא מה שאמר רב הונא אם איתא דלגירושין לדידיה הוה יהיב לה כלו' השליש ולא היה מעכבו בידו עד עכשיו ומדלא מסרו לה ש"מ לפקדון נמסר לו וכו' ע"כ וכן כתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכו': ומיהו רש"י ז"ל והרש"בא ז"ל לא פירשו כן:
ומכל מקום משמע דלדידן דקי"ל כרב חסדא דלא שנא יוצא מתחת ידי שליש לא שנא יוצא מתחת ידה אינו נאמן הבעל לומר לפקדון ואף על פי שאינה טוענת בריא וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו וז"ל ולפי מה שפירשנו דהא הימניה כשמסרו בידו ועל דעת כן מסרו בידו שיהא נאמן בכל מה שיאמר הואיל ובידו למסרו לה קודם ערעורו של בעל ותלך ותנשא בו משמע דאפילו אין הגט יוצא מתחת ידו אלא מתחת ידה נאמן שהרי האמינו על זה כשמסרו לו וא"ת והיאך הוא נאמן והלא שליש אינו נאמן אלא כששלישות יוצא מתחת ידו ואף לא מסרו לה בעדי' בתור' גירושין שהרי שליח קבלה הוא היאך נאמן י"ל משום מגו וכן כתב הר"א אב בית דין ז"ל בסמוך גבי הא דאמרינן מי קא נפיק גטא מתותי ידיה דלהמניה וכיון דלא נפיק מתותי ידיה לא מהימן דמאן נימא דשליש הוה הרי אינו גט בעולם שאם היה קיום אפילו ביד האשה הוה מהומן לומר לגירושין יהביה ניהליה דאי בעיא מהדר ליה בידיה ע"כ. ואם כדבריו שליש דעלמא אף על פי שאין שלישותו יוצא מתחת ידו יהא נאמן לזכות מי שנתן בידו דאי בעי מיהדר ליה בידיה ולדידי ניחא לי דאי לאו דאמרה הרב ז"ל משום טעמא דמגו הייתי אומר דבגט יוצא מתחת ידה אפילו בלא מגו מהימן ומגורשת מדינא לרב חסדא וטעמא דכיון דמסרו לידה נאמן היה בשעת מסירתו ואף על פי שלא מסרו לה בעדי' תפישתה מוכחת עליו דאיהו יהביה ניהליה ולגירושין ושליש דעלמא דאמרינן דכשאין שלישות יוצא מתחת ידו אינו נאמן דוקא באומרו לחובת מי שיוצא עכשיו מתחת ידו אי נמי כשידוע שלקחוהו שלא מדעת כאותה דבעל המקח שתפשו שניהן ושניהן אדוקין בו וכיוצא בזה אבל בגט יוצא מתחת ידה נאמן וכטעמא דאמרן דהרי הוא כאילו מסרו לה לגירושין בפני עדים דאנן סהדי דהכי הוה ותדע לך מדאמרינן ללישנא קמא דרבא ומודה רב הונא דאי אמר לדידי אמר לי שליש דלגירושין יהביה ניהליה מהימנא וטעמא דמילתא בגט יוצא מתחת ידה קאמר דבההיא שעתא הוא דעביד למימר ליה אלמא כל כה"ג לרב חסדא פשיטא דמהימנא ומגורשת ועד כאן לא דחו לה אלא דלא מודה בה רב הוצא משום דלא עדיפא איהי לרב הונא משליש גופיה הא לרב חסדא מהימנא כשליש ולאו משום מגו אלא מדינא כשליש כנ"ל ודוקא במקיימתו. עכ"ל הרש"בא ז"ל וכן כתב הריט"בא ז"ל דאפי' נפיק מתותי ידי אשה ואמרה דשליח קבלה מסריה ניהלה ואמר לה דבעל מסריה ניהלה לקבלה או להולכה מהימנא וכו' וה"מ היכא דמודי בעל דכתביה מיהו טעין דלפקדון מסריה דאיכא טעמא דהא הימניה וכן אי טעין דלא מסריה כלל דאי לאו דמסריה איהו ניהליה מאי בעי גביה דשליש ולנפילה לא חיישינן אבל אי טעין בעל מזוייף אפי נפיק מתותי ידי איתתא גופא לא משתריא ביה אלא או בעדי מסירה או עד דמקיים גיטא בחותמיו וכו' ע"כ:
הא קמן להדיא דלשיטת הרמ"בן ז"ל והר"ן ז"ל לכ"ע כל שהגט יוצא מתחת ידה אף על פי שאינה טוענת בריא אין הבעל נאמן ולשיטת רש"י ז"ל והרשב"א לרב חסדא מיהת כל שהגט יוצא מתחת ידה ואומרת לדידי אמ' לי שליש דלגירושין יהביה ניהליה מהימנא ואפילו שאין השליש לפנינו דתפישת' מוכחת ולכך קיימא במקום השליש ולא פליג רב הונא אלא בשלשתן בעיר אחת דאיכא טעמא דאם איתא לדיד' הוה יהיב לה וכן כתבו המפרשי' ז"ל לשיטת רש"י ז"ל והרש"בא ז"ל בממונא אפי' שלשתן בעיר אחת בעל הממון קאמר דנתנו בידו לפקדון והשליש קאמ' שנתנו בידו כדי לזכות בו לשכנגדו שליש נאמן אפי' לרב הונא וכדכתבי' לעיל מעתה בנ"ד הדין פשוט לפניך שהדין עם לוי לכ"ע ואפי' לשיטת רש"י ז"ל והרשב"א ז"ל שהרי לא היו שלשתן בעיר אחת וגם דהיינו ממונא והילכך פשיטא ודאי דהשליש דהיינו שמעון היה נאמן אי אמר שניתן לו מבלי שום תנאי ולוי דיוצא הכתב יד מתחת ידו הרי הוא נאמן כשליש ואע"פ שאין השליש לפנינו דהא כל דאמר לדידי אמ' לי שליש דאתה נתתו לו בלי שום תנאי נאמן וכדכתי' ואפי' שלא אמר כן לוי בפי' סתמו כפירושו דתפישתו מוכחת על זה ואנן סהדי דהכי הוה או שקיים שמעון השליש תנאו ושוב נתן ללוי הכתב יד של יהודה דבענין אחר לא היה נותן השליש הכתב יד ללוי: ואם תשאל והרי הרמב"ם ז"ל כתב בפ"יב מה' גירושין וז"ל שליח קבל שהוציא גט מתחת ידו והבעל אומר מזוייף הוא יתקיי' בחותמיו או בעדי מסירה כמו שביארנו אמ' הבעל פקדון נתתיו לו והשליח אומ לגירושין נתנו לי השליח נאמן וכן אם היה הגט יוצא מתחת ידי האשה והיא אומרת שליח זה נתנו לי והשליח אומר כן נתתיו לה ולגירושין נתנו לי והבעל אומ' לא נתתיו לו אלא לפקדון השליח נאמן והיא מגורש' ע"כ. משמע דאפי' יוצא הגט מתחת ידה לא סגי במאי דנימא איהי דשליח א"ל לגירושין אלא דבעינן שהשליח עצמו יאמ' כן: תשובתך ע"כ לא קאמ' הרמב"ם ז"ל אלא בגירושין ומשום דכל גט שלא ניתן לגירושין אינו מועיל ומ"ה בעינן שיאמר השליח כן נתתיו לה ולגירושין נתנו לי אבל בנ"ד כל שכת' בכת' ידו הריני חייב לך מנה הרי זה חייב לו אע"פ שלא היה חייב לו כלום וכ"ש הרמב"ם ז"ל בסוף פי"א מה' מכירה ולא מיחסרא אלא שתגיע ליד הלה שנתחייב לו וכיון דכתב יד זה יוצא מתחת יד לוי תפישתו מוכחת עליו דאיהו יהביה ניהליה והרי הוא במקום השלישותו לא צריכינן לעדותו של שליח:
ועוד נ"ל אחר שנדקדק עוד בלשון הרב ז"ל דלעיל כתב הרב ז"ל גבי הוציאה גט מתחת ידה אם אמר הבעל על תנאי הי' פקדון היה מעולם לא כתבתי מזוייף הוא יתקיים בחותמיו וכו': וקשיא מאי שנא דכשהגט יוצא מתחת ידה אם אמר הבעל לפקדון היה בעינן שיתקיים בחותמיו וגבי שליח קבלה אם אמר הבעל פקדון נתתיו לו השליח נאמן ולא בעינן שיתקיים בחותמיו ונרא' דשני' שליח דהא הימניה כדאמר רב חסר' וכיון דמודה הבעל שכתבו והימניה לשליח תו אינו צריך נקיימו ומיהו אי טעין מזוייף הוא צריך לקיימו והקשה הריטב"א ז"ל אפי' אומר בעל לפקדון אמאי לא צריך לקיימו מגו דאי בעי אמ' מזוייף הוא וכדאמרי' בשאר שטרו' מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ותירץ ז"ל דשני' שאר שטרו' דלא קיימו בחזקת כשרות עד דמקיימי אבל בגיטי נשים כל כמה דלא אתי בעל ומערער אע"ג דלא מקיי' גיט' בחזקת כשרו' קאי ומנסבינן ליה בעובד כוכבים ומזלות לכתחלה ולא אמרי' מגו לאפוקי לגיט' מחזקיה. ולי עיקר קושי' ליתא דאנן אהימנותיה דשליש הא סמכינן ואמרינן כיון דמוד' דמסריה ניהליה בתור' פקדון הוי' לי' כמאן דשוייה שליש וכבר כתב הרשב"א ז"ל בתשוב' דהיינו שליש היינו נפקד שכל המפקיד על אמונתו של נפקד הוא מפקיד והילכך כיון דהשלוש מעיד דניתן לגירושין תו לא צרי' לקיומו וליכ' למימ' מגו דמגו במקום עדי' לא אמרי' ונאמנותו של שליש כעדים דמי' אבל כי טעין מזוייף הרי מכחיש עיקר השלישות ולכך צריך לקיימו ומיהו כשהגט יוצא מתחת ידה מבלי יד שליש באמצע דליכא הימנותיה דשליש אפי' בעל אומר פקדון צריך לקיימו מגו דאי בעי טעין מזוייף דהא לית כאן שליש. מעתה היינו דהצריך הרמב"ם ז"ל בשיד שליח באמצע וגט יוצא מתחת ידה ובעל אומ' לפקדון והיא אומרת שליח נתנו לי דהשליח ג"כ ואמ' לגירושין נתנו לי דאי לאו הכי הי' צריך לקיימו דמשו' הימנותיה דשליח הוא דלא מצרכינן קיומו כדכתי' אבל במקיימתו כמ"ש הרשב"א ז"ל פשיט' ודאי דהיא במקום שליש קיימא וכל שאמרה לדידי אמר לי שליש דלגירושין יהביה ניהליה מהימנ' ומיהו הרמ"ה ז"ל מקל עוד דלטעמיה דרב חסדא אפי' אמרה לדילי אמ' לי שליש דלגירושין יהביה ניהלי' מהימנא דכיון דכי אמר שליש מהימן איהי נמי מהימנא ואע"ג דלא נתקיי' הגט בחותמיו ולא מפומיה דשליח כיון דמודי בעל דכתביה אי קיים ליה ע"כ. ודע שרוב הפוסקי' פסקו כרב חסדא ומ"מ בנדון שלפנינו אי כתב יד יהוד' מתקיים בחותמו שלא על פי הודאתו הרי לוי נאמן כשליש ואע"פ שאינו טוען בריא דתפישתו מוכחת עליו דהשליש יהביה ניהליה ולא היה שום תנאי בדבר ואם היה בתנאי קיים תנאי ושוב נתן הכתב יד ללוי ואע"ג דפליגי אמוראי או אמרי' חזקת שליח עושה שליחותו אי לא היינו כי מספקא לן בעיקר השליחות אי עשאו השליח אי לא אבל היכא דודאי נעשה השליחות דאנן סהדי בהם אלא דמספק' לן אי שינה השליח אי לא בהא ודאי לכ"ע לא אמרינן דשינה השליח אלא חזקת שליח דאינו משנה בשליחותו וכיון דהא קמן הכתב יד יוצא מתחת יד לוי לא חשדינן לשמעון השליש דשינה ולוי במקום שמעון השליש קאי וכדכתי' ודע שמהר"מ ז"ל בתשובה חילק בענין אחר בהא דתני' אין שלישותו בידו אינו נאמן וכתב ז"ל דלא אמרו כן אלא כגון שלאחר זמן נחלקו הבעלי דינין בתנאים שהיו ביניהם ושואלי' לשליש איך היו התנאי' מעיקר' בהכי ודאי לא מהימן טפי משניהם מכיון שאין שלישותו בידו אבל היכא שהבעל דבר חלוק על השליש אמאי דעבד כבר בעוד שלישותו בידו אע"ג דאין שלישות עכשיו בידו נאמן אמאי דעבד כבר בעוד שלישותו בידו ונימ' דבדינא עבד מאי דעבד ואהדר לחד מינייהו ערבונו דחזקת שליח עושה שליחותו והביא ראיה מהא דאמרי' בפ' התקבל בעל אמר לגירושין ושליש אמ' לגירושין וכו' דפריך גמר' ונימ' חזקת שליח עושה שליחותו וכו' ומשני ה"מ לחומר' אבל לקול' לא וכת' הרב ז"ל דמאחר דלחומר' אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו נוקי ממונ' אחזקיה ולא נפיק לא משליש ולא מבעל דבר אשר החזיר לו השליש ערבונו דאין להוציא מן השליש ולימא שפשע ולא עשה שליחתו דאפוקי ממונ' חומר' הוא ע"כ מעתה לפי שיטה זו יש לדון בנ"ד ולומר דמאחר דאתה בא להוציא בכתב יד זה ממונ' מיהוד' היינו לקולא והילכך לא נימ' כלל חזקת שליח עושה שליחותו כדי לאפוקי ממונ' מיהודה ולית' דדוק' כגון בעל אומ' לגירושין ושליש אומ' לגירושין והיא אמר' נתן לי ואבד דליתיה לגיטא בעיניה הוא דאתינן עלה מטעם חזקת שליח עוש' שליחותו ומחלקינן לחומר' מן לקול' וההיא דמהר"מ נמי דאהדר לחד מיניהו ערבונו להא דמי' דלאומר חתים על הערבון ולא ידיע דבר הערבון של מי הוא כי אם מפי השליש והודאת הלה שמודה שהחזיר לו הערבון אבל כשהגט יוצא מתחת יד האשה ומקיימתו לא צרכינן לעדותו של שליח. והרי הוא קיימ' במקום השליש וכדדייק הרשב"א ז"ל בלשונו וכדכתיבנ' לעיל ולהכי כתב הרשב"א ז"ל דלא אמרו דכל שאין השלישות יוצא מתחת ידו לא מהימן שליש אלא לחובת שמי שיוצא עכשיו מתחת ידו דאילו לזכותו איהו גופיהו במקום שליש קאי ולא צריכינן למהמנותיה דשליש דתפישתה מוכחת על זה והכי נמי בנ"ד כתיבת ידו של יהודה שיוצאה מתחת יד לוי מוכחת ואפי' אם יבא שמעון השליש ויאמר דשינה ומסר לא מהמנינן ליה דכל שאין השלישות יוצא מתחת ידו לא מהימן כשליש לחובת מי שיוצא עכשיו מתחת ידו וכמ"ש הרשב"א ז"ל וכדכתבי' לעיל וכן נר' מדברי הריב"ש ז"ל בתשובה סי' תנ"ב וכן כל טענה שיטעון שמעון השליש נגד לוי שהכת' יד יוצא מתחת ידו לא מהמנינן ליה כשליש אלא הרי הוא כעד אחד דעלמא מעתה הרי יהודה חייב ליתן ללוי המנה שנתחייב לו בכת' ידו אי מתקיים בחותמו ואם יבא שמעון ויעיד נגד לוי יהיה הדין ביניהם כדין עד אחד דעלמא ואל תשתבש לומר דיהודה נאמן במגו דאי בעי אמר פרעתי דאין אומרים מגו אלא בטענו' שקולות וכמו שכתב הר"ן ז"ל בריש מציעא ועוד דהוה ליה מגו במקו' עדים דמשום נאמנותו של שליש קא אתינן עלה וכדכתיבנא בצלאל אשכנזי: