אור ברסלב

שות רבינו בצלאל אשכנזי· רבי בצלאל אשכנזי

סימן כח

סימן כז

שאלה. יבמה שכדי לפסול עצמה על היבם שהיה רוצה ליבם באה פתאום בהיותו יושב בין אנשי' ורקקה בפניו על כרחו ילמדנו רבינו אם כופין אותו לחלוץ אם לא ושכרו כפול מן השמי':

תשובה. גרסינן בפרק מצות חליצה שלחו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ ופריך גמרא מכלל דאיפסילה לה מאחין מני אילימא רבי עקיבא השתא ומה במקום מצוה וכו' פי' דהיינו בשעת חליצה שהרקיקה מצוה דאיכא למימר מידי דהוה אהקטרת אימורין דכי איתנהו שיש לקיים בהם מצות הקטרה מעכבי בשר מאכילה וכי ליתנהו לא מעכבי כגון שנטמאו או שאבדו דגרסינן בפ' תמיד נשחט יכול יהו כהנים וכו' והכא נמי אף על גב דלאו מעשה חשוב הוא באיש הואיל ואפשר לה לרוק ליעכב וקאמר רבי עקיבא לא מעכב מאחין מפסלא: אלא לרבי אליעזר פי' דאמר במתניתין רקיקה מעכבא אלמא מעשה הוא והא לרבי אליעזר הוו להו שני דברים המתירין דהא חליצה ורקיקה תרויהו לדידיה מעשה נינהו ומעכבי וכל שני דברים המתירים אין מועילין זה בלא זה ואם כן איך תהיה רקיקה בלא חליצה פוסלתו מיבום: ומשני דשלחו ליה לאבוה דשמואל אתיא כרבי דתניא כבשי עצרת אין מקדשין הלחם וכו' כיצד שחטן לשמן וכו' קדוש ואינו קדוש דברי רבי ראב"ש אומר לעולם אינו קדוש פי' הא קמן דלרבי שחיטה לחודה מועלת ואמרינן בפ' התכלת מ"ט דרבי אמר קרא ואת האיל יעשה זבח שלמים למימרא דזביחה מקדשה וראב"ש אמר אמ' קרא יעשה עד שיעשה כל עשיותיו דאלמא זה בלא זה אין מועילין ואם כן הא דשלחו ליה לאבוה דשמואל כר' שלחו ליה ופריך גמרא ומי אמר ר' עקיבא רקיקה לא פסלה מאחין והתניא חלצה ולא רקקה וכו' עד אין כאן בית מיחוש מני הא אילימא רבי אליעזר וכו' אלא פשיטא דר"ע וקתני רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה פסולה למאן אילימא לעלמא כלומר למאי הילכתא תני פסולה אילימא דלא משתריא בה לעלמא פשיטא מי הויא חליצה כלל דמשתריא לעלמא אלא לאו לאחין לאשמועינן דאיפסילה לאחין דקי"ל בגיטין כל מקום ששנינו חליצה פסולה וכו':

וכתב הריטב"א ז"ל דה"ה דמצי לאכרוחא מדקתני סיפא ולא כלום אלא דניחא ליה טפי לאכרוחא מגופא. ופריך מ"ש קריאה ומ"ש רקיקה פי' מ"ש קריאה לחודה דלא פסלה כלל דקתני אין כאן בית מיחוש ומ"ש רקיקה לחודה דפסלה לאחים ומשני קריאה דאיתה בין בתחלה וכו' פי קריאה איתה קודם חליצה מאן יבמי ולאחר חליצה ככה יעשה לאיש ואם כן אי נמי אמרינן תתייבם לא מחלפ' לאנשי בחליצה דליתו למימר הך בתר חליצה אתייבם דאמרינן הך קרייה דמקמי חליצה הואי אבל רקיקה דלית' אלא בתר חליצה מחלפא להו לאינשי דאמרינן מדרקקה ודאי חלצה לה ברישא ואפ"ה הדרא ומתייבמה ואתי למשרי חליצה לאחים ואף על גב דאמרינן בסמוך דכסדרן לא מעכבא ואם הקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי מכל מקום מצוה כמאמרה דליהוי הרקיק' לבתר חליצה והקריאה מצותה בין בתחלה בין בסוף וכדכתיבנא ואיכא דאמרי הכי שלחו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקק' תחלוץ ואינה צריכה לרוק פעם אחרת כי ההי' דאתי' לקמיה דר' אמי וכו' ע"כ ופי' הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל דשמעת' הכי מסתגי דכי פריך מעיקר' אלישנ' קמא מני אלימ' ר' עקיב' השתא ומה וכו' קס"ד דמדינ' דאוריית' אסרינן לה דאלו משום גזרת רקיקה אטו חליצה לא טעו בה אינשי דלא מחזי להו בחליצה ומ"ה הקשו אילימ' רבי עקיב' וכו' ולרבי אליעזר שני דברים המתירין אין מועילין זה בלא זה ואתינן לאוקומה כר' ואסיקנ' דמדרבנן הוא ושום גזרה כר' עקיב': וכן נראה מתוך פירושו של רש"י ז"ל ושאר מפרשים ז"ל: מיהו הרמ"בם ז"ל בפ"ד מה' יבום וחליצה כתב וז"ל רקקה בלבד ולא חלצה ולא קראה או שרקקה וקראה ולא חלצה הרי זה חליצה פסולה קראה היא והוא ולא חלצה ולא לרקקה לא עשה כלום שנאמר ככה יעשה לאיש המעשה שהוא החליצה והרקיקה הוא שמועיל אבל הקריא' אינה מעכבת ואינה מוטלת ע"כ: והקשה עליו הרב המגיד ז"ל שנר' מדבריו שהוא סבור שהרקיקה בלבד פוסלת לאחין מן התור' ומסקנא דגמ' משמע להדיא דרקיק' אינה פוסלת אלא מדרבנן משום דאין דרך רקיקה אלא אחר חליצה הילכך אי לא הוה פסלה אתי לאחלופי בחלוצה דעלמא להתירה לאחין ועוד הקשה עליו דהא ר"ע לא דריש דבר שיש בו מעש' בלבד אלא דבר שיש בו מעשה באיש דהיינו חליצה בדוק' ורבי אליעזר דריש דבר שיש בו מעש' ס"ל דחלצה בלבד חליצתה פסולה וכיון דקי"ל כר' עקיבא האיך כתב רבינו דרשתו של ר' אליעזר: והניח הדבר בצ"ע: ונראה לי דהרמב"ם ז"ל דס"ל דלמסקנ' דשמעתי' נמי שלחו ליה לאבוה דשמואל ס"ל דהרקיקה פוסלת לאחין מן התורה בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא תדע דאם אפשר בשום צד לאוקומה הא דשלחו ליה דפסול' לאחין מדרבנן קאמר וכדאסיק למה ליה מעיקרא לדחוקי ולא לאקומינהו כר"א דשמותי הוא ולמנדא מר"ע דקי"ל בכל דוכתא הלכה כר"ע מחבירו והא כיון דידע אידך בריית' דלא מתוקמא אלא כר"ע וכדפריך בתר הכי ומי אמר ר"ע רקיקה לא פסלה והתניא וכו' הילכך מעיקרא ה"ל לתרוצי לנפשיה דשלחו ליה כר"ע אתי' ותחלוץ מדרבנן קאמר ומשום דאין דרך רקיק' אלא לבתר חליצה וכו' כדאסיק ול"ל הך שקלא וטריא דכדי לאוקומינהו כר"א דשמותי הוא ותוב אקשי לנפשיה ומי אמר ר"ע וכו': ועוד מאי פריך ומי אמר ר"ע רקיקה לא פסלה וכו' והא איהו גופיה הוא דלא בעי לאוקומי לשלחו לו כר"ע וכדפריך השתא ומה במקום מצוה וכו' משמע דלא מתוקמ' כר"ע ודוחק לומר דהיינו מקשן אחר ופריך אכולה שקלא וטריא דלעיל אמאן דפריך ומאן דמתרץ ועוד כיון דכי פריך ומי אר"ע וכו' בעי לאסוקי דשלחו ליה כר"ע אתיא ופיסולא מדרבנן הוא דשלחו ליה ודלא כדאוקי מנא מעיקר' דאתי' כר"א ואליב' דרבי הילכך ה"ל למימר טעמא דפיסולא מעיקרא ואמאי שתיק מלמימר טעמ' ונטר עד דאקשי לי' אידרמ"ש רקיקה ומ"ש קריאה וכו' ולזה י"ל דפשיטא דראוי למגזר ויש טעם נכון למגזר ולא היה צריך לפרש מיהו לחלק בין רקיקה לקריאה צריך לפרש אבל אכתי קשיא דהוה לי' לאסוקי ולמימר אלא לעולם כר"ע ותחלוץ מדרבנן כיון דנדינן ממאי דאוקימנ' לה מעיקרא לכך נראה לו לרב ז"ל דלמסקנ' נמי שלחו ליה ס"ל כרבי ואליב' דר"א והרקיקה פוסלת לאחין מן התורה וה"פ דשמעתין שלחו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקק' תחלוץ ופריש גמרא מכלל דאיפסלא לה מאחין ולאו היינו הצעת קושיא אלא פרושי קא מפרש קושטא דמילת' דשלחו ליה וה"ק מדנקט האי לישנ' יבמה שרקק' תחלוץ משמע דהרקיקה מצד עצמה פסלה מן התור' דאי לא פסל' אלא מדרבנן דגזרו שלא תייבם שתא יאמרו היינו רקיקה היינו חליצה ושניהם שוים א"נ מדרקקה ודאי חלצה מעיקר ואתו למשרי חליצה לאחין א"כ לא ה"ל למנקט אלא יבמה שרקקה לא תייבם דהיינו טעם גזרתם וכדכתי' א"נ לא ה"ל למימר אלא יבמה לא תרוק וממילא הוה ידעינן דלא תייבם אלא תחלוץ אבל מדנקט תחלוץ מכלל דאיפסלא לה מאחין פי' דהרקיקה מצד עצמ' פוסלת מן התור' וה"ק יבמה שרקקה תגמור מעשה החליצה שכבר התחיל בה מדרקקה דהרקיק' נמי מקריא חליצה לפסול ומיהו להאי לישנא תחלוץ ברקיקה וללישנ' בתרא אינו חוזרת ורוקקת ומלישנא בתרא נמי מוכח להדיא דהרקיקה פוסלת מן התורה וכדבעינן למכתב בס"ד עוד יש לפ' דה"ק מכלל דאיפסלא לה מאחין דמדנקט תחלוץ ולא נקט חולצת כדאמרי' בכל דוכתא חולצת ולא מתייבמ' משמע דלא אתו לאשמועינן הך דינא דאיפסלא לה מאחין אלא מכללא שמעי' לה והא אתו לאשמועינן יבמה שרקקה תחלוץ פי' חליצה גמורה ברקיקה ולא גזרינן מידי כדלקמן וממילא שמעינן דאיפסלא לה מאחין והילכך ע"כ אית לן למימר דס"ל דרקיק' פוסלת מן התורה דאי מדרבנן ומשום גזרה כדאמרי' לקמן ה"ל לאשמועי' דינא דמפסלא על האחין וממילא הוה שמעינן דתחזור ותחלוץ חליצ' גמורה ברקיקה דכיון דעיקר פסול הרקיקה אינו אלא משום גזרה דרבנן בעלמא היכי בו מבטלינן מצות חליצה במאמרה משום חששא רחוק וכדבעינן למכתב נמי לקמן בלישנ' בתרא בס"ד אלא ודאי משמע דס"ל לשלחו לי' דרקיקה פוסלת מן התור' ולא הוצרכו ללמד זה ולא באו ללמד אלא שתחלוץ חליצה גמורה ולא גזרינן שמא יאמרו רקיקה לבדה אינה כלום ואינה פוסל' והא דקאמר גמרא מכלל דאיפסלא לה מאחין ה"פ מכלל מאי דשלחו לי' שמעי' דאיפסלא לה מאחין וכיון דשמעי' לה מכלל' ולא שלחו כן להדי' שמעינן דמן התורה הוא דאיפסלא לה ופריך מני אלימא ר"ע השתא ומה וכו' פי' איברא ודאי דמסתבר' איפכא דבמקום החליצ' לא שויא הרקיקה מידי ואין לנו לבטל כח החליצ' מחמת מניעת הרקיקה דאין כח ברקיקה לשבר כח החליצ' ומיהו הרקיק' לבדה מסתבר למימר דתפסול על האחין דמ"מ מעשה הוא אבל מ"מ קשיא דכיון דס"ל לשלחו ליה דהרקיק' פוסלת מן התורה אי ר"ע מנא תיתי דהא איהו לא דריש אלא ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעש' באיש ואין לך לומר דאיבר' ודאי דר"ע דריש כל דבר שהוא מעשה באיש מיהו איכא למימר דממילא משתמע נמי דהרקיקה פוסלת דכיון דהחליצ' מכשר' משום דהויא לה מעשה באיש מעתה נחתי' דרגא לרקיקה ונימא דפוסלת וה"ל כמאן דכתיב בתורה להדי' דהרקיקה פוסלת דהא ודאי ליתא דאדרב' איכא למימר השתא ומה במקום מצוה דאיכ' למימר מידי דהוה אאימורין וכו' ומסיק דכרבי שלחו ליה ואליבא דר"א והכין הוא מסקנא דשלח ליה ס"ל כר' ואליבא דר"א. ופריך גמרא עליה דשלחו ליה ומי אמר ר"ע רקיקה לא פסלה פי' מדשלחו דאיפסלא לה מאחין כר' ואליבא דר' אליעזר דהכי מכרעא מילתא מדייק לישנייהו וכדכתבינן מכלל דלר"ע לא פסלה רקיקה כלל ואפי' מדרבנן דס"ל דליכא למגזר ברקיק' כלל דאי ס"ל דלר' עקיבא נמי פסול מדרבנן למה להו לשלוח פיסולא כר' ואליבא דר"א כיון דסוף סוף היא פסולה על האחין מאי נפק' מינה אי הוי מדרבנן או אי הוי מדאוריית מאי אית לך למימר דס"ל לשלחו ליה דלר"ע לא פסלה רקיקה כלל ואפי' מדרבנן מעתה תקשי והתני' חלצה ולא רקקה וכו' והיינו לפי הדרך הראשון דכתבי' ולפי הדרך השני הכי פריך ומיאר"ע וכו' דכיון דס"ל דאפי' לר"א דרקיקה פסלה מן התורה תחלוץ ברקיקה ולא גזרי' שמא יאמרו רקיקה לבדה אינה כלום מעת' כ"ש דס"ל דר"ע לא פסל רקיקה כלל ואפילו מדרבנן דהא ודאי טפי איכא למגזר רקיקה אטו רקיק' עצמה ממאי דנגזור לר"ע רקיק' אטו חליצ' וכיון דאינהו לא גזרי רקיקה אטו רקיק' כ"ש דס"ל לר"ע דרקיק' לא פסלה כלל דרבנן לא גזרו בה מידי והתני' חלצה ולא רקקה וכו' ולאלומי לפירכי' קא בעי פסולה למאן אילימ' לעלמ' וכו' ולא בעי לאכרוחא מדקתני סיפ' אין כאן בית מיחוש דא"כ הוה משמע דרקקה ולא חלצה יש מיחוש לבד והיינו חששא בעלמ' ואיסור' קלישת' דרבנן קא רביע עלה והילכך איכ' למימר דנפק' מינה טובא בין אי נימא דפסולה מדאוריית' להיכ' דנימ' האי איסור' קלישתא וחששא בעלמ' דמשום חששא בעלמ' אין כופין לחלוץ אלא עבדינן הרחקת ר"ת ז"ל כמו שכתב מהר"י קולון ז"ל בסי' ק"ב ולכך לא שלחו אלא כר ואליבא דר"א ולפי' נמי קא אלים פירכי' דאיכא למימר דאה"נ דליכא איסורא דרבנן ממש אלא חשש בעלמ' קא חייש ר"ע דלכתחלה לא תתיבם אבל אין כופין לחלוץ וכדכתבינן ור' אליעזר במקום מצוה לא חייש לה כלל ומ"ה שלחו ליה תחלוץ חליצה גמורה ברקיקה ומיהו השתא דמכרעינן מצד הבבא עצמה דפסולה היינו לפוסלה על האחין כשאר כל מקום ששנינו חליצה פסולה מעתה תקשי לשלחו ליה דהא ר"ע קא פסל רקיקה כשאר כל פסולי דרבנן ואמאי לא גזרי נמי אינהו שלא תחלוץ ברקיקה ומהדר מ"ש רקיקה ומ"ש קריאה פי' לדידך דבעית למימר דמאי דקתני פסולה היינו איסור גמור דרבנן וכופין לחלוץ כיון דאיסור גמור דרבנן קא רביע עלה דגזרו שתהיה הרקיקה פוסלת על האחין כשאר הפסולין משום דכיון דהויא מתיקוני החליצה גזרו רקיקה אטו חליצה א"כ מ"ש קריאה ומ"ש רקיקה דאע"ג דהקריאה לא הויא מעשה והרקיקה הויא לה מעשה ולכך גזר רקיקה אטו חליצה מכל מקום הוה לן למיחש מיהא חששא כל דהו שלא תתייבם לכתחלה ואע"ג דלא נכוף לחלוץ משום דאין כאן פיסול גמור מ"מ נעביד הרחקת ר"ת ז"ל שכתב מהר"י קולון ז"ל בסי' ק"ב אבל מדקתני אין כאן בית מיחוש אלמא דלא חיישינן לה כלל וניחא במאי דכתי' דנקט מ"ש רקיקה ומ"ש קריאה ולא נקט בקוצר מ"ש רקיקה מקריאה דו"ק ותשכ"ח וקא מסיי' למילתיה דע"כ היינו טעמא דרקיקה דבתחלה לית' וכו' פי' משום דרקיקה ליתא אלא בתר חליצה מחלפא לאינשי ויאמרו מדרקק' ודאי חלצה לה ברישא וכו' והאי גזרה קלישת' היא דהיאך יאמרו דחלצה ברישא היכן הב"ד דלא משמע דאיירי בב"ד והיכן המנעל הראוי לחליצה והרי דרכה להיות רוקקת כל היום וכיון שכן הא דקתני פסולה אינו אלא חששא בעלמא וכגון זו אין כופין לחלוץ והוה ליה כאילו תנא יש כאן בית מיחוש כלפי מאי דתני בסיפא אין כאן בית מיחוש וכיון שכן לא קשיא עליה דשלחו ליה ולא מידי דאה"נ דר"ע לא פסל ברקיקה אלא דחייש מיחש בלחוד ומסקנא דגמר' דשלחו ליה ס"ל דרקיקה פוסלת מן התורה כר' אליעזר וללישנא בתרא נמי ע"כ ס"ל לשלחו לו דרקיקה פוסלת מן התור' דהא שלחו ליה יבמה שרקקה תחלוץ ואינה צריכ' לרוק פעם אחרת כי ההיא וכו' וכתב הרשב"א ז"ל דהאי לישנא דאינה צריכה לאו דוק' אלא ה"ק אינה צריכה ומכיון שאינה צריכה אף היא לא תרוק משום דאתו למשרי חלוצה לאחין ותדע לך דהא אמרי' כי הא דאתת לקמיה דר' אמי וההיא הא אמר ליה ר' אמי לר' אבא חלוץ לה וכו' ואפילו בעיא לחזור ולרוק לא שבקינן לה וכן כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל ואין הסדר מעכב וכו' או שרקקה ואחר כך חלצה וכו' חליצתה כשרה ולמה לא תחזור ותרוק על הסדר שמא יאמרו רקקה לבדה אינה כלום ואינה פוסלת על האחין ע"כ והשתא בשלמא אי ס"ל לשלחו ליה דהרקיקה פוסלת מן התורה היינו דלא שבקינן לעשות מצוה במאמרה משום רקיקה לבדה דפסלה מן התורה אבל אי לא פסלה אלא מדרבנן אמאי לא שבקינן לעשות מצוה במאמרה מחמתה דאפי' יאמרו רקיקה לבדה אינה כלום כיון דמדאוריתא הכין הוא לית לן למגזר אטו הא תדע דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' אישות חרש שנשא פקחת וכו' לפיכך אם בא פקח וקידש אשת חרש הפיקחת הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורין ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש ע"כ והשיגו הראב"ד ז"ל שאינה מותרת לחרש שמא יאמרו גרש זה ונשא זה וכו' ותירץ הרב המגיד ז"ל דלא גזרו שמא יאמרו גרש זה וכו' אלא כשהראשון יש לו קידושין מן התורה אבל חרש שאין לו קידושין ולא גירושין דבר תורה אין לחוש שמא יטעו בו שאפילו יאמרו שגירש ואח"כ החזירה אינו עובר באיסור תורה ע"כ. וכן כתב הרב המגיד ז"ל בפ"ט מה' אישות על גט שיצא עליו קול של פסול והצריכוה גט שני לבטל לעז הקול וכתב ר"ת ז"ל שאינה צריכה להמתין ג' חדשים מזמן כתיבת השני ודחו התוס' ז"ל סברתו וסיים הרב המגיד ז"ל סברת ר"ת דלא גזרי אע"ג דליכ' אלא קול אחד משום דאפי' יאמרו ליכא לאו דאוריית' ולא חיישינן ע"כ. הילכך הכא נמי אי רקיקה לא פסלה אלא מדרבנן בעלמ' לא הוה שבקינן מלמעבד מצוה במאמרה משום הך חשש' דא"נ יאמרו כן אין כאן אלא חשש' דרבנן בעלמ'. ועוד אפי' תחזור ותרוק על הסדר ליכא למטעי שמא יאמרו דהרקיקה הראשונ' הית' לבתר חליצה דהיינו עיקר הגזר' דהא חזו דחלצי לה לבסוף ורש"י ז"ל בסוף שמעתי' גבי הא דפריך ותירוק ומה בכך ומשני נפיק מיניה חורבה וכו' כתב וז"ל אמרי רקיק' קמייתא לית בה מששא ולא פסלה מן האחין ומאן דחזי דמתיבמה סבר רקיקה בתר חליצ' הואי כי אורחה וקא שרי חליצה לאחין ע"כ. פי' לפי' איברא ודאי דלא איכפת לן במאי דיאמרו עלה דהך רקיק' דלית בה ממשא דהא כבר היא חולצת לבסוף אלא חיישי' פן יאמרו כן אפי' בעלמ' היכא דאין שם אלא רקיקה בלחוד והתם ודאי כי חזו דמתיבמה סבר רקיקה בתר חליצה הואי וכו': וכל אלו הם חששו' רחוקו' ודחוקו' והוו להו גזרה לגזרה לכך הנכון דשלחו לו ס"ל דרקיק' פוסלת מן התורה ואליבא דר' אליעזר וכדכתי' ופסק הרב ז"ל כותייהו ולכך דריש קרא כר' אליעזר ככה יעשה לאיש דבר שיש בו מעשה וקי"ל בכל דוכתא דהלכתא במאי דמכרעי אמוראי אפי' ביחיד כנגד רבים וכן כתב הרמב"ם ז"ל בס' סדר עולם שחבר ובפ"ג מה' שבת פסק הרמב"ם ז"ל בההי' דאין נותנין פת בתנור וכו' אלא כדי שיקרמו פניה כר"א נגד ת"ק וכתב הרב המגיד ז"ל מפני ששאלו בגמר' מה היא כוונתו נראה שהלכ' כמותו הילכך הכא נמי כיון דשלחו ליה אזלי בשיטתי' דר"א כוותיה פסקינן במאי דאיירו ביה שלחו ליה ומיהו במאי דפליגי במתניתין להדיא ולא אשכחן שום אמורא דאיירי בהאי דינא כלל וסבר כותיה הדרינן לכללין דהלכ' כר"ע מחברו ור' אלעזר שמותי הוא ולכך פסק חלצה בלבד וכו' חליצתה כשרה כר"ע. ואם תשאל ומאחר דקי"ל בהא כר"ע דחליצתה כשרה כשחלצה לבד א"כ כ"ש דהוה לן למפסק דרקיקה לבד דלא פסלה וכדפריך גמרא אי ר"ע השתא ומה במקום מצוה דאיכ' למימר מידי דהוה אאימורין וכו' תשובתך הא פרישנא לעיל הך פירכא לשיטת הרמב"ם ז"ל דדוקא לר"ע דלא דריש אלא ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה באיש הוא דפרכינן הכי דמנא תיתי דרקיקה פוסלת מן התורה דאע"ג דהסבר' נותנת להפך מ"מ הא איכא למימר מידי דהוה אאימורין ומיהו אנן כיון דחזינן אמוראי דסברי דרקיקה פוסלת מן התורה וחזינן בחלצה לבד דמייתי רבינו הקדוש במתני' פלוגת' דר' אליעזר ור"ע אלמא כוותיה דר"ע אית לן למפסק הילכך הכי אית לן למימר דקרא בכל מעשה מדריש וכר"א ומיירי קרא בין בחליצ' בין ברקיקה ומיהו אנן אית לן לאסוקי דרגא לחליצה ארקיק' דעיקר הדבר היינו החליצה וכדכתיב ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל והויא נמי מעשה באיש והילכך מאחר דאית לן מקרא דרקיקה פוסלת אית לן לאסוקי דרגא לחליצה דתהוי נמי מכשרת ודוקא לר"ע דהרקיקה לא שויא ולא מידי מן התורה הוא דאיצטריך קרא לאכשורי חליצ' לבדה ודריש ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה לאיש מיהו אנן דדרשי' ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעש' מועיל מעתה בלא שום קרא אחרינ' ידעינן שפיר דהחליצה מכשרת והרקיקה פוסלת דאית לן לאסוקי דרגא לחליצה ארקיקה וכדכתיב ואפשר דשלחו ליה חולקין אדר"א בזה דר"א דריש כל דבר שהוא מעשה מעכב ואלו אנן דרשי' כל דבר שהוא מעשה מועיל ופסק הרמב"ם ז"ל כשלחו לו ולכך אסקי דרגא לחליצה ארקיקה וכדכתבינן ותדע דהרמב"ם ז"ל לעיל כי פסק חלצה בלבד ולא קראה וכו' שחליצתה כשרה לא מייתי לה משום קרא וכי פסק תוב רקקה בלבד ולא חלצה וכו' הרי זו חליצה פסולה מייתי לה מדכתי' ככה עשה לאיש המעשה שהוא החליצה והרקיק הוא שמועיל וכו' פי' כיון דחזינן מהאי קרא דהרקיק' מועלת לפסול כמו החליצ' אית לן לאסוקי דרגא לחליצ' ולומר שהיא לבדה מכשרת וכדפסק הרב ז"ל לעיל ואילו הוה מייתינן דהחליצ' לבדה כשרה מדכתיב ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעש' באיש תוב לא הוה מצינן למימר דממילא הרקיקה פוסלת משום דנחתינן דרגת דמנא תיתי דמעשה בלבד מהני כלל דילמא אינו פוסל כלל וכדפריך גמ' מידי דהוה אאימורין וכדכתבינן לעיל לכך אמרי' דקרא בכל דבר מעש' מיירי ומעתה תרווייהו נפקי שפיר וכדכתבינן. כנ"ל שיטת הרמב"ם ז"ל והא דקא מסיים הרב ז"ל אבל הקריאה אינה מעכבת ואינה מועלת לא קאי אקריא' בהדי חליצה דהא ודאי פשיטא דאם הרקיק' אינה מעכבת כ"ש הקריאה דלא הויא מעשה כלל אלא ארקיק' קאי דכדי שיפסול הרקיק' אינה מעכבת הקריאה דאפי' רקקה בלבד בלא קריאה פוסלת וכדפתח הרב ז"ל בלשונו רקקה בלבד וכו': ואינה מועלת דאפילו איכא קריאה בהדי רקיקה אינה מועלת להכשיר והרי היא חליצ' פסולה וכדקאמר נמי הרב ז"ל מעיקרא או שרקקה וקראה ולא חלצה הרי זו חליצ' פסולה: ודע שיש בקצת ספרי הרב ז"ל הרי זו כחליצ' פסולה והוא טעות וצריך להגיה הרי זו חליצ' פסולה וכן נמצא בכתיבת יד המחבר ז"ל זו היא שיטת הרמב"ם ז"ל וכן היא שיטת הרי"ף ז"ל דמייתי משנתנו כצורתה ומייתי בקוצר תרי לישני דשלחו ליה לאבוה דשמואל והשמיט כולה שקלא וטריא דר"ע ומאי דמחלק גמרא בין קריאה לרקיק' אלמא משמע דבחלצה בלבד פסק כר"ע דחליצת' כשר' שמותי הוא והרקיק' פוסלת מן התור' ולכך כתב בקוצר שלחו לי' לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ מכלל דאיפסלא לה מאחים ואיכא דאמרי וכו'. פי' במאי דפליגי לישני דללישנ' קמא תחלוץ חליצה גמור' ותחזור ותרוק וכדכתבינן לעיל קי"ל כלישנ' בתרא דאינה רוקקת לכך מייתי לישנ' בתרא ומשום דלא ברירא כולי האי בלישנא בתרא איהרקיקה פוסלת מן התירה לכך אייתי לישנא קמא דמינה שמעינן להדיא דפוסלת מן התורה ולמדנו נמי מלשון הרב ז"ל דהא דקאמר גמרא מכלל דאיפסלא וכו' לאו היינו הצעת קושיא אלא פרושי קא מפרש סברת שלחו ליה וכדכתבי' לעיל: נמצא דהרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל בחדא שיטת' אזלי דהרקיק' פוסלת מן התורה ומה שכתוב בנמקי יוסף היינו פירושא דשקלא וטרי' דגמ' ולא נחית לפרש דעת הרי"ף ז"ל והאמת יורה דרכו. ומיהו רוב האחרוני' ז"ל סוברין דהרקיקה מצד עצמה לא שויא ולא מידי ואינה פוסלת כלל אלא דגזרו רבנן משום דאין דרך רקיקה אלא אחר חליצה הילכך אי לא הוה פסל' אתו לאחלופי בחליצ' דעלמ' להתיר' לאחין וקא מפרשי שמעת' כדכתבינן לעיל להרמב"ן והרשב"א ז"ל והרי"טבא ז"ל ולשיטה זו צריך שתהא הרקיק' בב"ד דבהכי איכא למגזר שמא יאמרו מדרקקה ודאי חלצה לה בריש' דאלו שלא בב"ד ליכא למגזר דהיכי יאמרו חלצה לה בריש' אטו חליצה עבדי לה שלא בב"ד וכן כתבו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל וכדבעינן למכתב קמן בס"ד ולשיטת הרמב"ם ז"ל שלא בבית דין נמי פוסלת דומיא דחליצה תדע דהרי הרב ז"ל השוה אותם לענין לפסול שכתב וז"ל שנאמר ככה יעשה לאיש המעשה שהוא החליצה והרקיקה הוא שמועיל וכו' משמע דסביר' ליה דאין לחלק בין רקיקה לחליצה בענין לפסול וכבר כתב הרב ז"ל דהחליצ' אפי' בינו לבינה פוסלת אלמא משמע דה"ה הרקיק' פוסלת אפי' בינו לבינה והכי מסתבר. לפי שיטתו כיון שהרקיק' פוסלת מצד עצמה מן התורה מה לי חליצה מה לי רקיקה בזה וניחא לשיטתו ז"ל דשלחו ליה לאבוה דשמואל בסתם יבמה שרקקה תחלוץ ולא פירשו דהיינו בבית דין אבל רש"י ז"ל פירש דבפני בית דין מיירי ומלשונו ז"ל משמע דאזיל בשיטת האחרוני' ז"ל דלמסקנ' משום גזרה דרבנן נגעו בה. אבל הרי"ף והרמב"ם ז"ל לא פירשו כן וכדכתבינא הילכך לדידהו אפשר דאפילו שלא בבית דין פסלה ומיהו מצאתי להרב בעל ההשלמה ז"ל דאזיל בעקבי הרי"ף ז"ל שכתב וז"ל חלצה ולא רקקה וכו' רקקה ולא חלצה ולא קראתה פסלה לאחין והכי נמי שלחו לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ אלמא ברקקה לחודה מפסלא לאחין אלמא כל יבמה יכולה לפסול את עצמה מן האחי' אם תרוק בפני אחד מהם ואם כן קשיא הא דאמרינן לעיל יבמה שגדלה בין האחים כשרה להתיבם אין חוששין שמא חלצה לאחד מהם ולא קתני שמא רקקה בפני אחד מהם לכך אני אומר שאין רקיקה פוסלת מן האחים אלא כשהוא בפני בית דין ולא דמי רקיקה לחליצה דאילו חליצה אין דרכה לחלוץ לאחד מן האחים וכיון שחלצה אפילו שלא בפני בית דין פסלה מן האחים להכי אמרינן אין חוששין שמא חלצה וכו' הא חזינן חיישינן שמא כוונה אבל רקיקה שדרכה להיות רוקקת כל היום אין הרקיקה פוסלת מן האחים אלא בבית דין וכן נראה מתוך פרש"י ז"ל שכתב יבמה שרקקה בפני בית דין תחלוץ אלמא בפני בית דין אין שלא בפני בית דין לא: ע"כ: גם הרב המאירי ז"ל כתב כן והוסיף לומר דבעינן בית דין המזומנין לכך וז"ל ולמדת שכל יבמה יכולה לפסול וכו' ומכל מקום דבר זה לא נאמר אלא בפני בית דין כמו וכו' שאם לא כן מה שאמרו שגדלה וכו' והיאך לא אמרו שמא רקקה בפני אחד מהם שהרי הרקיקה דבר מצוי עד שכמעט א"א שלא רקקה לפניו והיה לנו לחוש ולפסלה אלא שבענין זה אין הרקיקה שוה לחליצה שאין דרכה של יבמה לחלוץ לאחין וכל שראינוה חוששין שמא לחליצה כוונה ונפסלה לאחין אף שלא בפני בית דין אבל רקיקה שדרכה כל היום בכך אפילו ראינוה רוקקת אין חוששין לה אלא אם כן בבית דין המזומנין לכך. ע"כ. מעתה כיון דכל הני רבוואתא סברי דלא פסלה אלא בפני בית דין ופרשה הרב המאירי ז"ל דהיינו בית דין המזומנין לכך הילכך בנדון דידן שבאה פתאום בהיותו יושב בין אנשים וכמו שבא בשאלה אפילו היו שם כמה אין חוששין לה דהא לא מקרו בית דין כיון דלא הוזמנו לכך ומיהו יש לחוש בזה דמתוך לשונו של הר"מ במז"ל משמע דהרקיקה והחליצה שוין הם בזה ואפינו שלא בפני בית דין פסולה וכדכתבינן גם השמועה אשר פירשנוה לדעתו הכין משמע דשלא בבית דין מיירי כולה שמעת' וכדכתיבנא לעיל אבל מצד אחר איכא למידן דלא ניחוש להך רקיקה אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דגרסינן בגמרא אמר רב יהודה אמר רב יבמה שגדלה בין האחין מותרת לינשא לאחד מן האחין אין חוששין שמא חלצה סנדל לאחד מהן ופריך גמרא טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן והתניא בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא וכו' חליצה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחד ומשני ה"ק אף על גב דחזינן אין חוששין שמא כוונו ואיכא דאמרי טעמא דלא חזינא הא חזינא חוששין ודקא תנא בעי כוונה ה"מ לאשתרויי לעלמא אבל לאחין מפסלא עד כאן והקשו הרמ"בן והר"שבא ז"ל מאי קא מקשה ואזיל מברייתא דחליצתה פסולה נמי הכי משמע דחיישינן לומר דפסולה מן האחין ולעלמא לא משתריא עד שיתכוונו שניהם דכל מקום שאמרו חכמי' חליצה פסולה היינו שפסולה ופוסלת מן האחין כדאמרינן בריש פרק כל הגט ותנן נמי החולצת מן הקטן חליצתה פסולה ואמרינן עלה זו דברי ר"מ אבל חכמי' אומרים אין חליצת קטן כלום אלמא חליצה פסולה מסתמא פוסלת מן האחין ולקמן אמרינן בהדיא דאמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה ולבתר דחליץ אמר ליה מינך איפסילא לה אלמא אף על פי שלא נתכוון הוא לחלוץ לפטרה נפסלה עליו: ובתשובה להרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל רבו של הרמ"בם ז"ל תירץ דהא דאמרינן לקמן מינך איפסלא לה אטעויי הוא דמטעי ליה כי היכי דליחלץ לה חליצה מעליית' והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דהא ברירנא מהני ראיות דודאי פסולה ופוסלת הוא דקאמר ע"כ והתוספות ז"ל כתבו לקמן בשמעתא דשלחו ליה לאבוה דשמואל דפלוגתא היא דאיכא מ"ד בכל הגט כל מקום ששנו חכמים חליצה פסולה אינה פוסלת על האחין ובפ' כל הגט מפרשים שמועה דפליגי בהכי ואפשר דשיטת הרב בן מיגש ז"ל כשיטת התוס' ז"ל ולא קשיא ולא מידי והא דאמרינן לקמן זו דברי ר"מ וכו' היינו כמ"ד כל מקום שאמרו חכמים פסולה ופוסלת ומצאתי לס"מג שכתב וז"ל וצריך שיתכוונו שניהם לשם התרת חליצה כדאמ' רבי יוחנן אני שונה בין נתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין נתכוונה היא ולא נתכוון הוא אינה חליצה עד שיתכוונו שניהם ע"כ והוא ז"ל קא כייל לקמן דכל מקום שאמרו שאין החליצה כלום וכו' ומותרת להתייבם וכל מקום שאמ' חליצתו פסולה וכו' ואינה מתייבמת וכו' ושוב לקמן כתב וז"ל מכל אלה הטעמים יש ללמד שאין כופין אותו לחלוץ אלא מטעינן ליה למימר חלוץ והיא תתן לך מאתין זוז וכו' ע"כ והשמיט הטעאת חלוץ לה ובכך אתה כונסה משום דסבירא ליה דבכ"הג לא נפסלה כיון דלא נתכוון הוא לחלוץ לפוטרה ואזיל לשיטתיה דגריס ברברי ר' יוחנן אני שונה אינה חליצה וניחא לגירסתו הא דגרסינן בהאי שמעתא בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה אתא לקמיה דאביי אמ' לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה אמר לו לא סבר לה מר להא דאמר רבי יוחנן ואלא היכי אימא ליה אמר ליה חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז וכו' ע"כ: ואי אמרה דלר' יוחנן נמי חליצתו פסולה ופוסלת שפיר הוה קא עביד אביי דבהכי הוה מפסלא עליה ושוב יכפוהו לחלוץ וכדעביד רבי חייא בר אבא כדאיתא לעיל מיהא ואמאי נדי ממאי דקאמר מעיקרא ואמאי אקשי עליה להדיא רב פפא לא סבר לה מר להא דאמר ר' יוחנן וראיתי מי שנדחק בתירוץ קושיא זו דהוה גברא אלמ' ולא היו יכולין לכוף אותו וגירסת סמ"ג ניחא דכיון דלר' יוחנן אינה חליצה כלל שוב לא היו יכולין לכופו ולהכי פריך להדיא לא סבר לה מר להא דר"י ורש"י ז"ל כתב ז"ל להא דר' יוחנן דאמר לעיל עד שיתכוונו שניהם ע"כ ומשמע לי פי' לפי' דהוקשה לו קושיא זו דאקשינן דהא כל מקום דקאמר פסולה היינו פסולה ופוסלו מן האחין והילכך שפיר הוה קא עביד אביי ותירץ ז"ל דאיברא ודאי כל מקום דאמרינן פסולה מופלג ומוכרת כגון הא דאמרינן והחולצת לקמן חליצתה פסולה הא ודאי דאתא לאשמועינן דפוסלת על האחין ולהכי קאמר עלה בגמרא זו דברי ר"מ אבל חכמים אין חליצת קטן כלום אבל היכא דלא תני פסולה מוכרת אלא סמוך וקאי שדלקמיה כגון הכא דקתני חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם הא ודאי דגריעותא דחליצה בעי למימר דלא שויא מידי עד שיעשה כך וכך והילכך אע"ג דקאמר חליצתה פסולה הוה ליה כאילו קאמ' אינ' חליצה ומאי פסולה פסול' לעלמא וכדקאמ' בשמעת' דשלחו ליה פסולה למאן אילימא לעלמא וכו' וה"ק רבי יוחנן וכו' רבי יוחנן אני שונה חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחת פי' דה"ל כאילו קאמר אינה חליצה ואת אמרת חליצתה כשרה. וזהו שכתב רש"י ז"ל להא דרבי דאמר לעיל עד שיתכוונו שניהם ודוק ומעתה אין לנו לומ' דהסמ"ג היה לו גירס' אחרת אלא דדייק כדפרישנ' וה"ל כאילו תני אינה חליצה ועובדא דר' חייא בר אבא דאמר לו חלוץ לה. ובכך אתה כונסה אתיא דלא כרבי יוחנן וקי"ל כר' יוחנן דאביי ורב פפא קיימי כוותיה ולכך השמיט הטעה דר' חייא בר אבא וניחא דפריך הכא בשמעתין שפי' מדקתני חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כא'. דמשמע דפסולה לעלמ' קאמר ואם תשאל דהא גרסינן בירושלמי איזו היא חליצה מוטעי' אמר ר"ש בן לקיש כל שאומר לו חלוץ והוא נתרת לך לאחר זמן אמר רבי יוחנן אמש הייתי יושב ושונה הוא מתכוון וכו' איזו היא חליצה מוטעית על דעתיה דרבי יוחנן כל שאומרי' לו חלוץ והיא נותנת לך מאה מנה וכו' אתא עובדא קומי רבי הונא ועבד כרשב"ל כד שמע ר' יוחנן פלג חזר וכפה וחלץ לה זמן תנינות ע"כ משמע דהיינו פלוגתא דגמרין וקאמר כד שמע רבי יוחנן פלג חזר וכפה וכו' ואי ס"ל דלא הויא חליצה כלל היכי מצי למכפייה לחלוץ תנינות והא דוקא כי עביד חליצה פסולה דאסירא עליה וחייב להוציא הוא דמצינן למכפייה אבל היכא דלא אסירא עליה לא מצינן למכפייה ואי לא הויא חליצה כלל לא איתסר' עליה תשובתך דשניא ההיא דירושלמי דסבר יצא עליה שם חליצה וכדק' אתא עובד' קומי רבי הונא ועבד כרשב"ג ולכך גזר עלה רבי יוחנן ודן אותה כחליצה פסולה אי נמי לא דמי ההיא דירוש' לגמרין דהתם בירושלמי קאמר לה חלוץ והיא נתרת לך לאחר זמן דמ"מ כי עביד חליצה לפוטרה קא עביד אבל בגמרין דאמר לו ובכך אתה כונסה פירוש דהחליצה עצמה תתיר לך לכונסה הרי אין כוונה כלל ואדרבה כונה הפכיית יש כאן ולכך אינה חליצה כנ"ל שיטת סמ"ג ומיהו הרמב"ם ז"ל כתב וז"ל חליצה מוטעת פסולה כיצד כגון שאמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה או שאמרו לו חלוץ לה שזו מצוה היא ואינה מפסדת עליך כלום ואם תרצה אחר כך ליבם תיבם ע"כ. ס"ל דאין לה לחלק בין פלוגתא דירוש' לפלוגת' דגמרין וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל ובתרויהו ס"ל דפסולה ומכל מקום דעת סמ"ג כדכתיבנא. כנ"ל והילכך לשיטה זו ולתירוצו דהרב בן מיגש ז"ל דכתיב לעיל בנדון דידן דירקה בפניו בעל כרחו פשיטא ודאי דלא פסלה כלל ושריא לייבומי:

עוד תירץ הרב בן מיגש ז"ל לעיקר קושית המפרשים ז"ל דהתם בההיא דאמר לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה לכך איפסלא לה משום קריאה ורקיקה והקשה הרמב"ן ז"ל על תירוץ זה דהיאך אפשר רקיקה פוסלת חליצה גופה לא תפסול מאחין ולא ידעתי מהו דה"ק הרב ז"ל דהתם להכי אמר לו מינך איפסלא משום דעביד כל מצות חליצה כתקנה קריאה חליצה רקיקה וקריאה דאף על גב דחליצה עדיפא מכל מקום עדיפ' החליצה בהצטרפות הקריאה והרקיקה מחליצה בלחוד' דכי עביד חליצה בהדי רקיקה וקריאה ראוי לפוסלה מדרבנן דשייך בכה"ג למגזר טפי והילכך גם לשיטה זו בנדון דידן דלא היתה שם אלא רקיק' בלחודה כיון דהיתה בע"כ לא פסלה כלל:

עוד פירש הרב בן מיגש דהכי קא מקשינן טעמא דלא חזינ' הא חזינן חיישי' ומיפסלא עליהו והתניא בין שנתכוון הוא וכו' בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה טעמא דאיכוון חד מיניהו הוא דחליצת' פסולה ומפסל' מיניה אבל לא איכוון חד מיניהו כלל אפילו מיניה לא מפסל' ומהדרי' ה"ק אף על גב דחזינ' אין חוששין שמ' כוונו כלומר אין חוששין לשמ' כוון אחד מהם. והקשה הרמב"ן ז"ל גם על פי' זה דבין דלא נתכוונו כוונו שניהם בין שלא נתכוון אלא אחד דינן שוה והא דקתני לה ברית' כשנתכוון אחד מהם קמ"ל דאפ"ה אינה כשרה עד שיתכוונו שניהם וכן הקשה הרב המאירי ז"ל שכל שאתה אומ' שצריכ' כוונה ודאי משניהם היא צריכה וכל שאתה אומר שאם לא כיון האחד חליצתה פסולה ודאי אף בלא נתכוונו שניה' כן וגם הרשב"א ז"ל דחה פי' הרב בן מיגש ז"ל וז"ל ואינו מחוור דכיון דאפילו נתכוון אחד מהם חליצתה פסולה אלמא כוונת חד מיניה לאו כלום היא עד שיתכוונו שניהם והילכך כשלא נתכוון אפילו אחד מהן חליצתו פסולה פי' לפי' דכיון דכוונת אחד מהם לא משוי לה חלוצה גמורה אם כן אינה כלום ואפ"ה היא פסולה על האחין משום מראית העין אם כן כשלא נתכוון אחד מהן אף על גב דאינ' חליצה ראוי לפוסלה על האחין משום מראית העין דבכל מידי דמראית העין אין לחלק וכדבעינן למכתב קמן בס"ד ויש פנים לסבר' הרב ז"ל אבל אין להאריך בזה ומכל מקום סברת גבר' רב' היא דשני' היא היכ' דלא נתכוונו שניהם מהיכ' דנתכוון אחד בלבד והרב בעל ההשלמה ז"ל כתב ג"כ על לשון הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל דאם לא נתכוון הוא ולא נתכוונה היא אינה פוסלת מן האחין ולקמן נבאר דעתם בס"ד. ומ"מ בין לשיטת הרא"ם ז"ל בהאי לישנ' בתר' בין למאי דכתב הרב בעל ההשלמ' ז"ל בין למאי דסברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל משמע לכאורה דבנדון דידן דהי' כיוונה אפי' שהיה בע"כ נפסלה על האחין:

והרמב"ן ז"ל פירש דהכי פריך כיון דחליצה בעיא כוונה נהי נמי דכי חליץ בב"ד ולא מתכוין פסולה מפני מראית העין ואפילו בחליצה לחודה בלא רקיקה וקריאה וכדי שלא יבאו להתיר חלוצה לאחין אבל שלא בב"ד כיון דמדינא לא מפסלא משום מראית העין נמי ליכ' כיון דלא מחזו כחולצין אפילו לפסול את החליצה אינה חליצה דהא ליכא למיחש לשמא יתירו חלוצה לאחין והרי רקיקה בלבד פוסלת בב"ד כדלקמן ואילו רקיקה שלא בב"ד אין חוששין לה לכלום שהרי אי אפשר שלא רקקה בפני אחד מהן ומפרקינן חוששין שמא כוונו ואף על פי שלא נעשה בבית דין בינו לבינה נמי פוסלת היא מן האחין עד כאן. והקשה עליו הרשב"א ז"ל דברוב הספרים גרסינן איכא דאמרי טעמא דלא חזינא הא חזינא חוש שין שמא כוונו והא דקתני תנא דבעי כונה ה"מ לאשתרויי לעלמא אבל לאחין מפסלא ואף בהלכות הרי"ף ז"ל היא כן אלמא עד השתא לא הוה משמע להו דפסולה דקתני פסולה על האחין קאמר אלא פסולה לעלמא כלומר דאינה כלום והיינו דקא קשיא ליה ואף על גב דאמרינן בפ' כל הגט כל היכא דקתני חליצה פסולה פסולה ופוסלת איברא קושטא דמילתא הכין הוא וכדאסיק נמי הכא בלישנא בתרא אלא מיהו האי מקשה לא הוה ס"ל הכין מעיקרא ותדע לך דהא אמרינן לקמן בהאי פירקא בסופו רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה וקא דייק עלה פסולה למאן אלימא פסולה לעלמא פשיטא מי הויא חליצה כלל אלא לאחין אלמא אי לאו דאתו לה מצד אחר כלומר דכל שלא חלצה לא הויא חליצה כלל לעלמא הוה אפשר למימר דמאי פסולה פסולה לעלמא כלומר דלא עבד ולא כלום ואף לאחין לא מפסלא והילכך הכא נמי אפשר דהאי מקשה הכין הוה ס"ל מאי פסולה פסולה לעלמא ולעולם לאחין שריא כל שלא כוונו שניהם. ע"כ: ולא נהירא דאיברא דלקמן דבעינן לאקשויי והדוחה דוחה בקש הוה אפשר ליה לדחויי מאי פסולה היינו לעלמא ולא תקשי מדר"ע אדר"ע ולכך הוצרך לבא עליו מצד אחר אבל הכא דבעי לאקשויי בהאי טעותא הא ודאי קשיא דמאי פריך הא לשון פסולה משמע פסולה פסולה לאחין בכל דוכתא והיכי עקים לשון הבריתא כדי לאקשויי: וצריכין אנו למודעי אביהן ורבן של ישראל רש"י ז"ל הוא המגלה לנו כל סתום ובלעדיו היה הגמרא כדברי הספר החתום וזהו לשונו הא חזינא דחלצה חיישי' דילמא חלצה לפוסלה עליהו ואף על גב דלא נתכוונה לחליצת מצוה ואיכא דאמרי אין ודאי טעמא דלא חזינן דחלצה הא חזינא דחלצה חיישינן דילמא נתכוונו ומפסלא עליהו. ע"כ. פירוש לפי' תרי גווני כונות איכא או שמכוין לפסול לבד בלא כונת שום מצוה או שמכוון לשם חליצת מצוה ושתהא מותרת לזר בחליצה זו וסתם כונה היינו שמכוון לחליצת מצוה דאלו לפסול לבד לא מיקרי כוונה כלל וכמאן דליתא דמי והכי פריך טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן פירוש קס"ד דלית לן למיחוש כולי האי דנתכוונ' לשם חליצת מצוה כיון דלא הויא בפני ב"ד דאין דרך חליצת מצוה אלא בב"ד ולכך לא חיישינן לכוונת חליצת מצוה אלא דחיישינן שכוונה לפסול לבד ובהכי סגי לפסול אף על גב דליכא שום אחד מהם דנתכוון לשם מצות חליצה והתניא בין שנתכוון וכו' פי בין שנתכוון הוא לשם חליצת מצוה דהיינו סתם כוונה וכדכתיבנא אלמא דלפוסלה נמי בעינן כונת אחד מהם מיהא לשם חליצת מצוה ואילו אנן אמרינן דהיכא דחזינא דחלצה חיישינן דילמא חלצה פסלה ופסלה בהכי אף על גב דלא נתכוונו לחליצת מצוה והשתא פריך שפיר וניחא מאי דקשיא להו למפרשים ז"ל ולא סגי ליה במאי דכתיבנא לעיל לדידיה ז"ל דשניא היכא דקתני פסולה סמוך כגון הכא דתני פסולה עד שיתכוונו שניהם מהיכא דקתני פסולה מופלג ומוכרת משום דהמקשן צריך לאקשויי בכח והיה אפשר לומר דלא שנא דלעולם פסולה משום דפסול על האחין ולכך אלים לפירכיה דאפילו תימר פסולה לאחין אכתי פריך שפיר ומשני ה"ק אף על גב דחזינן אין חוששין שמא כוונו וה"ק יבמה שגדלה בין האחים מותרת לינשא לאחד מן האחין דאף על גב דחזינא דחלצ' אין חוששין שמא כוונו והא דקאמר אין חוששין שמא חלצה וכו' ה"פ אין חוששין שמא חלצה בכוונה סנדל לאחד וכו' והא דנקט יבמה שגדלה וכו' לאשמועינן דאף על גב דהגדילה בין האחים ופעמים רבות חלצה לא חיישינן שמא בשום פעם חלצה בכוונה ואיכא דאמרי אין ודאי טעמא דלא חזינן דחלצה הא חזינא דחלצה חיישינן דילמא נתכוונו לשם מצות חליצה דאינה חששא רחוק כדק"סד דשפיר איכא למיחש להכי ומפסלא עליהו. ודקא תנא בעי כונה פירוש דבעינן שנדע שנתכוונו למצות חליצה וכדקתני עד שיתכוונו שניהם ה"מ לאשתרויי בעלמא וכו' והא דקתני בין שנתכוון הוא וכו' לאו דבעינן שיכוין א' מהם להדיא כדי שיהא נפסל על האחין דמן הסתם נמי פסול אלא משום דבעי לסיומי עד שיתכוונו שניהם דלאשתרויי לעלמא ודאי בעינן שנדע כוונת שניהם נקט נמי בין שנתכוון הוא וכו' לאשמועינן דאפילו נתכוון אחד מהם אינה כשרה עד שיתכוונו שניהם:

הילכך לשיטה זו בנדון דידן אין כאן שום כונה דהיא לא כיוונה אלא לפסול עצמה ולא לשם כונת מצות חליצה וגם היה בעל כרחו של יבם הילכך ודאי לא מפסלא והשתא ניחא הא דקאמר לקמן חלוץ לה ובכך אתה כונסה ולבתר דחליץ לה א"ל השתא מינך איפסלה לה וכו' משום דהיא היתה מכוונת לשם מצות חליצה אבל היכא דידעינן דאינה מכוונת אלא לפסול עצמה אין כאן כוונה והוה ליה כלא נתכוונו שניהם דס"ל להרב בעל ההשלמה דאינה פוסלת מן האחין וניחא נמי לשיטה זו מאי דקשיא ליה להרא"ש ז"ל דאמאי הודחקו הנך אמוראי להטעותו רבי חייא ואביי דאמר ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה ואמרו לה שתרוק בפניו ונפסלה לו ואחר כך יכפוהו לחלוץ דאי הוו אמרי לה הכי הא ודאי שלא תהיה כוונתה אלא לפסול ואין לומר שיאמרו לה שתרוק לשום מצוה דהרקיקה לבדה לעולם אינו פוסלת וכיון שכן הויא ליה כמו שלא נתכוונו שניהם ואינה פוסלת לכך אמרו לו חלוץ ובכך אתה כונסה אבל היא היתה עושה החליצה לשם מצות חליצה דלא אמר לה מידי ואדרבה קאמר לה לא ניחא לך אמרה ליה לא אלמא דאדעת' דחליצה מליליא חלצה: ולקמן נאריך עוד בזה בס"ד כנ"ל שיטת רש"י ז"ל ועל פי דרך זה יש לי לפרש דעת הרמ"בם ז"ל שכתב בפ"ר וצריך שתתכוין היבמה שתחלוץ לו ויתכוין הוא שיחלוץ לה ויעשה מעשים אלו לשמן. ע"כ ועל כונה זו כתב שוב באותו הפרק או שנתכוונה הא ולא נתכוון הוא או שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא חליצתה פסולה משמע דכונת חליצת מצוה דהזכיר הרב לעיל בעינן אבל היכא דלא נתכוונה היא אלא לפסול הוה ליה כאילו אין כאן כונה כלל ולא פסלה וכתב עוד באותו הפרק יבמה שגדלה בין האחין וכו' אבל אם ראינוה שחלצה נעלו של אחר נפסלה שמא נתכוונה לחליצה וכו': ע"כ: משמע להדיא דדוקא היכא דאיכא למיחש שמא נתכוונה לחליצת מצוה הוא דנפסלה אבל אם נודע לנו שלא עשתה אלא לפסול לא חיישינן לה מעתה כ"ש בנדון דידן דהא ודאי עדיפא חליצה דהיא לבדה מכשרת בכוונת שניהם משום דהויא מעשה מרקיקה דהיא לבדה אינה מכשרת כלל ואפילו כוונו שניהם אלא פוסלת וכיון דמצינו בחליצה דאפי' לפסול בעינן כוונת לחלוץ כ"ש רקיקה ועוד דהסברא נותנת דכל מה שהוא יותר מעשה דאינה צריכה כוונה כל כך דהמעשה מוכיח ואם במעשה צריך כוונה דהיינו החליצה כיש במה שאינו מעשה כל כך כגון הרקיקה דאלמלא הכוונה לית בה הוכחה כלל כמאן דלא עביד מידי דמי והרי כל היום היא רוקקת הילכך נראה דבנדון דידן לדעת הרמב"ם ז"ל אינה פוסלת והיינו על פי דרכו של רש"י ז"ל וכדכתיבנא ובקצת פירושי רש"י ז"ל מצאתי קצת שינוי בלשון וז"ל קא חזינא דחלצה חיישי' דילמא חליצה היא לפוסלה ואף על פי שלא נתכוונו לחליצת מצוה. ואיכא דאמרי אין ודאי טעמא דלא חזינא דחלצה הא חזינא דחלצה חיישינן שמא שניהם כוונו לחליצת מצוה ומפסלא עליהו: ע"כ: וכפי זה הלשון מצינו לפרושי השמועה בענין אחר מיהו הל' דכתיבנא לעיל דייק טפי דהיינו דנקט חיישינן וגם על לשון זא מצינן לפרושי השיטה דכתיבנא לעיל ומכל מקום הרי דק הרב ז"ל למנקט כוונו לחליצת מצוה אלמא כוונה כזו בעינן: וכן משמע קצת מלשון המרדכי שהקשה עלה מאי דאמרינן שהרקיקה פוסלת מדאוריתא בפ' כל הגט קטן ואנפליא פסולים ואינו פוסלים דאמאי והלא רקקה ופסולה על האחין ותירץ היכא דרקקה לבד בלא שום דבר ודאי פסולה על האחין דהא לשם חליצה איכוונה אבל היכא דרקקה לשם חליצת קטן ואנפליא אינה כלום ע"כ ואיברא דעיקר קושיא לא ידעתי דמי אמר לו דרקיקה בפני הקטן פוסל כלל ומי אמר לו דכי קאמ' אנפליא מיירי ברקיקה דילמא בחליצה לחודה מיירי דהרי היא כשרה וכי עביד לה באנפליא אינה פוסלת כלל ומיהו מכל מקום שמעינן מלישניה דכונה לשם חליצה בעינן ואם לא תאמר כן לא מתרצ' קושיי' שפיר דאילא בעינן אלא רקיקה לפסול ודאי דהיכא דחלצה באנפליא ורקקה דלא גרע מחלצה לפסול לבד ומכל מקום לשון רוב המפרשים מורה כן וכונה לשם חליצת מצוה בעינן אפילו לפסול וכתב הר"אש ז"ל וז"ל שלחו ליה לאבוה דשמואל וכו' קשיא לי כיון דאמר יבמה שרקקה תחלוץ אמאי הדחיקו הנך אמוראי לקמן להטעות ר' חייא ואביי ורב פפא דאמרו ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה ואחר כך כופהו לעשות חליצה מעליא וכן אביי רב פפא דאמרו ליה חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז כיון שעמדו היבם והיבמה לפניהם יאמרו לה שתרוק בפניו ונפסלה לו ואחר כך יכפוה לחלוץ ואי לית להנהו אמוראי הא דשלחו לאבוה דשמואל א"כ לאו דהילכת' היא ורב אלפס הביאה לפסק הלכה ונראה לו דשפיר אית להו להנהו אמוראי והא דלא אמרו לה לרוק בפניה משום דלא מקריא רקיקה הבא לפסול כדאמרינן לעיל יבמה שגדלה בין האחין מותרת לינשא לאחד מהן אין חוששין שמא חלצה סנדל לאחד מהן ופריך טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישי' שמא כוונה והא תניא בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא וכו' חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם ומסיק דכי חזינא חיישי' שמא כוונו אלמא אף חליצת סנדל לא מהניא לפסול בלא כוונה כ"ש רקיקה והני עובדי דלקמן דידעי ביה שלא היה רוצה לחלוץ רקיקה לא פסלה כי יודע שלא כיון: ע"כ:

וקשיא לי מאי קשיא ליה עליה דרב פפא ואביי דהא אינהו שפיר טפי עבדי דהטעוהו בחליצה כשרה ולא הוצרכו לכפייה כלל תדע דאיהו ס"ל דכי אמרינן ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה דמפסל' בהכי על האחין דהא מייתי עובדא דרבינו חייא בר אבא והילכך קשיא מאי פריך רב פפא עלה דאביי לא סבר לה מר להא דאמר ר' יוחנן והא שפיר קאמר אביי דהשת' אי פסיל' עליה וקי"ל דכופין אותו בכך עד שיאמר רוצה אני וכדעביד ר' חייא בר אבא בעובדא דלעיל מיניה אלא מאי אית לך למימר דגבר' אלמ' הוה ולא מצו כפו ליה א"נ לא ניחא ליה בכפייה דילמא לא יתרצה וכמו שתירץ הרשב"א ז"ל א"נ כיון דאפשר ליה בלא כפיה לא בעי לאתויי נפשיה לידי כך א"נ כל היכא דאפשר בחליצה אחת לא מטרחינן ב"ד תרי זימני וכיון שכן מאי קשיא ליה להרא"ש ז"ל עליה דרב פפא קאמר ליה חלוץ לה לומר שתתן לך מאתים זוז דהא ודאי עדיפ' מינה קא עבדי מכל הלין טעמי דכתיבנ' ואפשר דהרא"ש ז"ל לא בעי לאוקומ' בגבר' אלמא אלא באינך תירוצי דכתיבנ' ולכך עדיפ' ליה שתרוק בפניו אף על גב דשוב צריך כפיה ממאי דנימ' ליה רבנן חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז דה המאתי' זוז כדאית' בגמר' מחזו רבנן כגנבי דעתיהו דבריות ומדברי כזב ועושי עולה ויש חילול ה' בדבר ואמרינן בירוש' אתא עובד' קומי ר' חייא בר ווא וא"ל בני האשה הזאת אינה רוצה להנשא לו דרך ייבום אלא חלוץ לה עקור זקתך ממנה והיא נשאת לך דרך נשואין מן דחלץ לה א"ל אילו אין אתו משה ושמואל לא שריי לה וקרא עלוי חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו ע"כ: הא קמן דמזדלזלי רבנן דכי הא והילכך טפי עדיף ללמד שתרוק בפניו ותפסול ושוב יכפוהו ולמה נדחקו רבנן למעבד השטאה כלל דלא יאה לרבנן לאטעויי כלל במקום דאפשר בלא הטעאה ותירץ הרא"ש ז"ל דהא דלא אמרו לה לרוק בפנינו משום דלא מהניא רקיקה הכא לפסול כדאמרי' לעיל ובמה שגדלה בין האחים וכו' ע"כ וראיתי לאחד מגדולי הדור שלפנינו ז"ל דמקהי עליה קהייתא ומחו ליה מאה עוכלי בעוכל' חדא דמהאי טעמ' דלא מהני הרקיקה משום דהויא בעל כרחו הכי נמי כי אמרו ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה לא ליהני ולא לפסלה כיון דידעינן ביה דלא בעי לפוטרה אלא שהוא סבור שבכך הוא כונסה. ועוד אמאי היכא שהוא סבור שבכך הוא כונסה מהניא החליצה וכי במה שהגדילה בין האחים היכא דידעינן בודאי דלא חלצה למצות חליצה לא מהני' החליצה אפילו למפסל' על האחין ועוד מאי קאמר אלמא אף חליצת סנדל לא מהניא בלא כונה כ"ש רקיקה ע"כ מאי כ"ש הוא זה דהא דחליצת סנדל לא מהניא בלא כוונה היינו משום דלא הויא בב"ד אבל הרקיקה דאיירי בה הרא"ש ז"ל הויא בב"ד ועוד דאין הנדון דומה לראיה דהיכי מוכח דאפילו נתכוונה היא למצות חליצה וירקה בפניו כיון דאיהו לא בעי לחלוץ דלא מהני' אפילו לפסול מההיא דיבמה שהגדילה בין האחים דאמרינן התם חיישינן שמא כוונו דילמ' דוקא היכ' דידעינן דלא נתכוונו שניהם לא מהני' החליצה אפילו למפסלה על האחין אבל היכ' דהיא רוצה בחליצה ואיהו לא בעי וחלצה אימא דאה"כ דפסלה ותירץ ז"ל דשני' חליצה שהוא בב"ד כגון ההוא דחלוץ לה ובכך אתה כונסה מיבמה שגדלה בין האחין דלא הויא בב"ד דכי הויא בב"ד אפילו דידעינן ביה דלא מכוון לחלוץ אלא שהוא סבור שבכך הוא כונסה אפ"ה מהניא מפני מראית העין ומפסלא על האחין אבל שלא בב"ד אי ידעינן בודאי שאינו רוצה לחלו' לא הויא חליצה כלל עוד חילק דההיא דהוא סבור שבכך הוא כונסה מכל מקום הוא חול' לכונת חליצה והרי חליצה גמורה לפנינו וראוי לחוש למראית העין דמאן דחזי חליץ לא ידע שהוא סבור שבכך הוא כונסה ע"כ ולכי מעיינ' שפיר בלשון הרא"ש ז"ל לא קשי' ולא מידי ובמאי דנפרש שמעת' דיבמה שהגדילה ואו' אליבי' ממיל' תתפרש נמי סברתו וה"פ טעמ' דלא חזיניה הא חזיניה חיישינן פירוש חיישינן שמא כוונה וכן כתב הרא"ש ז"ל כלומר אף על גב דידעינן דאיהו לא כיון מאחר דיש לחוש שמא היא כוונה מיחש חיישינן ואף על גב דלא ידעינן בה אם כוונה נפסלה על האחין ומ"ה מחמרינן כולי האי כיון דלא איירי אלא בדלא חזיניה משמע דכל דחזיניה אע"ג דידעינן ביה דלא כיון מיחש חיישינן שמ' היא כונה והתני' בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא וכו' הא קמן דלא פסלינן לה אלא כשנדע כוונת אחד מהם בודאי וכדקתני בין שנתכוון הוא וכו' אבל היכא דידעינן בודאי שא' לא כיון והאחר בספק שמא כיון שמא לא כיון לא חיישין ליה ומסיק הא חזינא חיישין שמא כוונו כן כתב הרא"ש ז"ל פירוש לא תימא חיישינן שמא כוונו דמשמע דידעינן בודאי שהוא לא כיון ואפ"ה חיישינן שמא כוונו דלא ידעינן בשום אחד מהם אי כיון אי לא ויש לחוש לשניהם שמא כוונו והא דלא נקטה רב יהודה אלא בדלא חזיניה משום דאינא רבותא טפי דיש לחוש שמא חלצה ושניהם כוונו אבל היכא דידעינן מהם לא כיון והאחר הוא בספק שמא כיון אע"ג דחזיניה פשוט ודאי דלא חיישי' ליה דמאחר דידעינן בא' דלא כיון תוב לא חיישינן לאידך אבל אי ידעינן בבירור שהא' כיון לשם מצות חליצה אע"ג דהאחר לא כיון כלל חליצתה פסולה והיינו ברייתא דקתני בין שנתכוין הוא ולא נתכוונה היא וכו' חליצת' פסולה והא דקתני עד שיתכוונו שניהם ה"מ לאשתרויי לעלמא וכדאי' בגמרא נמצא לפי זה דהיכ' דחזיניה ולא ידעי' כוונת שום א מהם חיישינן שמא שניהם כוונו אבל היכא דידעינן בודאי שהוא לא כיון אע"ג דלא ידעינן באידך לא חיישי' ליה ואם הא' כיון בודאי והא' לא כיון בודאי חליצתו פסולה אלא דלכוונת א' מהם לא חיישי' ליה אם לא שנדע בברור שכיון אחד מהם זו היא שיטת הרא"ש ז"ל בשמועה זו להכי לא אמרו לה שתרוק בפניו משום שידוע היה שהוא לא כיון ולא ידע נן בה אם כוונה היא לשם חליצת מצוה אדרבה מוכח להדיא דאין כוונת' אלא לפסול בעלמ' דאין רקיקה אלא לפסול וזו לא מקרי כונה וכדכתבינן לעיל והיינו שכתב ז"ל אלמא אף חליצת סנדל לא מהניא לפסול בלא כוונה כ"ש רקיקה פירוש בלא כונה כלל דידוע שלא כוונו שניהם א"נ שהא' ידוע שלא כיון והא' לא ידעי' אם כיון דלא חיישי' שמא כיון והויא ליה כאילו שניהם לא כוונו וכדכתבינן ומה שכתב והני עובדי דלקמן וכו' עד כי ידוע שלא כיון פירוש מאחר דידוע דלא כיון היא לכך הרקיקה אינה פוסלת משום דגם היא אין לה כונה נכונה דהא אינה מתכוונת אלא לפסול דהרקיק' אינה מכשרת אלא פוסלת אבל החליצה דשייך בה כונה להכשיר כל שהא' מכוין לשם מצות חליצה אע"ג דידעינן ביה באחר שאינו מכוין כלל אפ"ה פוסל כיון דאיכ' בחד מינייהו כוונה גמורה והשתא ניחא כל מאי דקשי' להו על הרא"ש ז"ל דההיא דחלוץ לה ובכך אתה כונסה הרי היא מכוונת כוונה גמורה לשם מצות חליצה וכדכתבינן אבל הרקיקה אפי' היא אינה מכוונ' אלא לפסול ויבמה שהגדילה בין האחי' נמי היכא דידעי' בודאי שהא' כיון אע"ג דידעינן בודאי שהאחר לא כיון פסלה דומיא דאידך חלוץ לה ובכך אתה כונסה והשתא דאיירינן בלא כונה כלל שפיר מייתי רקיקה במכ"ש מחציצ' דהשת' חליצה דהויא לה מעשה גמור בגופו של איש לא סגי בלא כונ' כ"ש רקיקה דלא הוא מעשה בגופו של איש דלא שויא מידי בלא כונ דהסברא נותנת דכל מה שהוא יותר מעשה מעלי טפי ואינו צריך לכונה דהמעשה מוכיח עציו ולא מסתבר לחלק בין כשהי' בפני ב"ד לשלא היה בפני ב"ד לענין הכונה וכ"ש אי אזיל הרא"ש ז"ל בשיטת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל דרקיקה פוסלת מן התורה דאין לחלק כלל דל"ש בפני ב"ד ול"ש שלא בפני ב"ד שוין הן וכדכתיבנ' לעיל ועוד אכתוב בזה בס"ד ושפר מייתינן מיבמה שהגדיל' דהיכ' דלא נתכוונו כלל כעין ההיא דרקיק' דידוע שהוא לא כיון וגם היא דאין כוונת' אלא לפסול דלא פסלה. והשת' ניחא דאזיל הרב בעל הטורים ז"ל להדי' בשיטת אביו ז"ל ולא נצטרך לעקם לשונו כלל וז"ל צריך שיכוונו היבם והיבמה שתהא מותרת לזר בחליצ' זו נתכון הוא ולא היא או היא ולא הוא לא הותר' ומיהו חליצה היא לפוסלה על האחין לפיכך יבמה שגדלה בין האחין וראינו שחלצה נעלו של א' מהן אסור' להתייבם שמא כוונו לשם חליצ' וכו' ע"כ פי' דידעינן בודאי שהא' כיון כיון חליצת פסולה ואם ידעינן בא' שלא כיון והאחר לא אתברר לן אם כיון אם לא כיון לא חיישי' שמא כיון דכיון דאתברר לן שהא' לא כיון תו לא חיישי' שמא האחר כיון דאמרי דהא' יאחז דרכו של אחר אבל אי לא אתברר לן בשום אחד מהם אם כיון אם לא כיון הא ודאי דחיישינן שמא כוונו שניהם והיינו ההיא דיבמה שהגדילה והשתא אין לדייק דהטור קשיא מדידיה אדידיה דפתח בחד וסיים בתרי דכתב ז"ל שמא כוונו משום דהיכא דלא אתברר לן אם כיון שום אחד מהם אין לנו לומר שמא הא' כיון והא' לא כיון דאין לנו לתלות אלא לשניהם כא' דהא קמן היכא דאתברר לן שהא' לא כיון אין אנו חוששין שמא האחר כיון וכדכתיבנא לעיל ומה שכתב הטור וכן אם רקקה לפני היבם בפני ב"ד אסורה להתייבם וכו' מיירי בדלא ידעינן בשום א' מהם אם כיון אם לא כיון דאילו ידעי' ביה דלא כיון אינה פוסלת וכמו שכתב אביו ז"ל כנ"ל שיטת הרא"ש ז"ל על פי דרכו של רש"י ז"ל והתוס' ז"ל כתבו וז"ל ודקתני תנא בעי כונה וכו' דמדקתני עד עד שיתכוונו שניהם כא' משמע דבעי שנדע שהם מתכוונין לחליצה ע"כ: כן כתוב בתוס' כתיבת יד. פי' לפי' אינהו ז"ל קא מפרשי השמועה כשיט' הרשב"א ז"ל דכתיבנא לעיל דמאן דפריך הוה משמע ליה דפסול' דקתני היינו פסולה לעלמ' ואינה פוסלת כלל על האחין כמ"ד כל מקום ששנו חכמים חליצה פסולה אינה פוסלת על האחין וכמו שכתבו התו' ז"ל לקמן אי נמי הוה ס"ל דכיון דקתני עד שיתכוונו שניהם לא משמע דפסול על האחין קאמר וכדכתי' לעיל דעת סמ"ג. ופריך הא חזינא חוששין דאפי' תפרש חוששין שמא כוונו אכתי קשיא דהא קתני בין שנתכוון הוא וכו' פי' הא קמן דאע"ג דאתברר לן דהא' כיון מאחר דלא אתברר לן אם נתכוון הא' חליצתו פסולה ואינה פוסלת עד שיתכוונו שניהם ותדע דהא דקתני ולא נתכוון היינו דלא ידענו אם נתכוון מדקתני עד שיתכוונו שניהם וא"ת ודילמ' לא אתא תנא לאפוקי אלא היכא דהא' כיון והאחר ידענו בבירור שלא כיון ולהכי קתני עד שיתכוונו שניהם דבעינן כוונת שניהם וכל היכא דאיכא למיחש דכוונו שניהם מיחש חיישינן דעדיפא טפי היכ' דלא איתבריר' לן בשום חד מינייהו אם כיון מהיכא דידעינן בודאי בחד דלא כיון אע"ג דידעינן נמי בודאי באידך דכיון ולא תקשי ולא מידי וי"ל מדקתני עד שיתכונו שניהם כא' משמע דלא אתא לאפוקי אלא היכא דהא' כיון בודאי והא' לא ידעי ביה אם כיון ולהכי קתני כא' כלומר אע"ג דאיכא למימר שמא גם הא' כיון והרי כאן כוונת שניהם מ"מ כוונת שניהם כא' בעינן דכי היכי דידעינן ביה בחדא דכיון ה"נ בעינן באידך דאילו לא אתא אלא לאפוקי אלא היכא דהא' כיון והא' ידעינן ביה בבירור דלא כיון לא הוה ליה למימר אלא עד שיתכוונו שניהם מאי כא' דקתני אלא כדכתיבנא תיבנא ומסיק לעולם אימא לך כדדייקינן הא חזינא חוששין ודקא תני תנא וכו' פי' דהא דקתני חליצתה פסולה ופוסלת על האחין קאמר:

ולהאי שיטתא תיקר התירוץ היינו מאי דקא מסיים ואזיל ודקתני תנא בעי כוונה וכו' דאילו מאי דקאמר טעמא דלא חזינא הא חזינא חוששין היינו נמי מאי דקאמר מעיקרא והיינו דלא קא מוסיף בה מידי ממאי דקאמר מעיקרא אלא הדר נקט לישנא דמעיקרא גופא דאילו לשאר השיטות כיון דבמסקנא דייק כגונא אחרינא ממאי דהוה דייק מעיקרא כד הוה פריך הילכך הוה ליה לאוסופי בדיוק' מאי דחדית ומשני דהשתא עיקר התירוץ חסר מן הספר ולשיטה זו ניחא ומיהו קשיא להו לתוספות ז"ל למה ליה לגמר' למהדר ודקא תני תנא בעי כונה ה"מ לאשתרויי וכו' לא הוה ליה למימר אלא והא דקתני פסולה פוסלת על האחין קאמרדבהכי תניא עיקר שקלא וטריא דמעיקרא ס"ד דפסולה לעלמא קתני ואהדר ליה דפסולה על האחין קתני ותרצו בתוס' דכיון דשורש ועיקר הקושיא היתה ממאי דקתני עד שיתכוונו שניהם כאחד דמשמע דבעינן שנדע שהם מתכוונין לחליצה וכדכתיבנא להכי קאימנא שנויי עבה דמאי דבעינן כוונת שניהם לחליצה היינו לאשתרויי לעלמא וממילא משמע דמאי דקתני בין שנתכוון וכו' חליצתו פסולה דפוסלת על האחין והשתא ניחא דיוק אחר דאמאי לא נקט גמרא לישנא דבריתא ונימא ודקתני עד שיתכוונו שניהם ולמה לי דנקט ודקתני תנא בעי כונה אלא ודאי דקא מרמז לנו על ההכרח דפריך מיניה מעיקרא דמדקתני עד שיתכוונו שניהם כאחד משמע דבעינן שנדע וכו' ולהכי קאמרו דקתני תנא בעי כוונה וכו' כנ"ל פי' לפ' התוס' ז"ל וראיתי מי שפירש דבור זה באופן אחר ואעלים עיני בו כי אין כוונתי להשיג אלא להוציא הדין לאמתו כאשר יורוני מן השמים ואזן מלין יבחן:

ומכל מקום נמצא דלשיטת התוס' ז"ל אין החליצה פוסלת אלא בדידעינן דאחד כיון והאחד לא ידעי' אם כיון אי נמי בדלא ידעינן אם כיון שום אחד מהם משום דחיישינן שמא שניהם כוונו אבל היכא דידעינן בודאי שא' לא כיון אע"ג דידעינן נמי בודאי דאידך כיון אינה פוסלת כלל דכוונת האחד לא מעלה ולא מוריד וכיוצא בזה השיגו הרמב"ן והרשב"א ז"ל על הרב בן מיגש ז"ל וכדכתבינן לעיל ולשיטה זו קשיא ודאי מההיא דאמר לו לה חלוץ לה ובכך אתה כונסה וי"ל דשניא ההיא משום דחליץ לה ברצון גמור אלא שהוא סבור שבכך הוא כונסה ולכך איכא למגזר משום מראית העין אבל היכא דחולץ בלא כוונת חליצה כלל אי נמי בעל כרחו כבנדון דידן לא חיישינן לה כלל וכן תירץ מהר"י בן לב ז"ל בתשובותיו:

ונמצא דבכל הני רבוואתא בנדון דידן דאיכא תרתי או תלתא לריעותא חדא דאיהו לא כיון בודאי והויא נמי בעל כרחו דגריעה טפי דמאחר דעומד וצווח ליכא למגזר שמא חלץ לה ברישא ועוד דאיהי נמי לא כוונה לשם חליצת מצוה אלא לפסול לבד והויא ליה כמי שלא כוונה ואין כאן כוונה כלל לא ממנו ולא ממנה והילכך לא מפסלא כלל:

ומיהו מצאתי לרבינו ירוחם ז"ל שכתב וז"ל רקקה ולא חלצה פסלה על האחין ר"ל שאינה יכולה להתייבם וכו' וכתבו בתוספות ודוקא שכוונה לכך שאם אמרו לה לרוק ולא כוונה לפסול אינו כלום: ע"כ. משמע דבכונה לפסול סגי ואפשר לומר דמיירי כשהוא כיון נמי לפוסלה על שאר האחין וס"ל דברקיקה בעינן כונת תרויהו להדיא דאע"ג דבחליצה היכא דידעינן ביה בחד דכיון להדיא וחד לא ידעינן ביה אם כיון פוסלת וא"נ לא ידעינן בהו בתרויהו אם כוונו אם לאו פוסלת וכדכתיבנא לשיטת התוספות ז"ל מכל מקום שניא רקיקה משום דלא הויא מעשה גמור וגם לא שייך בה כונה שלימה דאינו אלא פוסלת ולא מכשרת וכדכתיבנא ולכך צריך כונת לפסול מתרויהו: והשתא במאי דפרישנן לא פליג רבי' ירוחם עם הרא"ש ז"ל דאי אמרת בדאמרו לה לרוק בעל כרחו וכשכונה לפסול סגי אם כן פליג על הרא"ש ז"ל רביה דרביה ועוד דהדרא קושית הרא"ש ז"ל לדוכתא ואף על גב דשפיר מצינן לתרוצה מכל מקום הוה ליה לאקשויי ולתרוצי כיון דלא סגי ליה תירוציה דרביה וגם דפליג התוס' שלנו דלשיטת התוספות ז"ל אם כיון הא' וידעינן בודאי שהאחר לא כיון אפילו בחליצה אינו פוסל וכדכתיבנא אלא ודאי נראה נכון מאי דכתיבנא בפי' לשונו ז"ל:

ומיהו אכתי מצינו גדול המורים הרשב"א ז"ל שכתב בתשובה סי' אל"ף ר"ב דרקקה אפי' לא נתכוונ' אסורה עליו משום גזרה שמא יאמרו כבר חלצה דרקיקה אחר חליצה היא וכדאיתא בפ' מצות חליצה: ע"כ וגם בחליצה סברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל דאפי' לא נתכוון שום א' מהן שהיא פוסלת וכמו שהשיגו על הרב בן מיגש ז"ל וכדכתיבנ' לעיל וכיון דהני רבוואתא מחמירין מי יקל אבל כי דייקנא שפיר במאי דכתיבנ' לעיל אמינא דאכתי במקומי אני עומד ואיתתא דא שריי' לייבומי בלי שום חולק כלל דהא כתיבנ' לעיל דבעיקר דינא דרקיקה פליגי בה רבוואתא דלשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל רקיקה פוסלת מן התורה ואינו משום גזר' וסברי דלא גזרי רבנן בהא כלל ולשיט' הרמב"ן והרשב"א ז"ל אינ' פוסלת אלא מדרבנן גזר' שמא יאמרו כבר חלצה ורקיקה דבתר חליצה הויא ולכל אחת מהשיטות יש בה להקל ולהחמיר דלשיטת הרמב"ם ז"ל ל"ש בב"ד ול"ש שלא בב"ד פסל וכדדייקנא מלישניה ז"ל וכדכתיבנ' לעיל וזהו להחמיר כיצד להקל דלשיטתו ז"ל לא שמה רקיקה לפסול אלא כי איכא כונה לשם חליצ' דחד מינייהו מיהת דומיא דחליצה דבעינן כונה להכשיר ה"נ רקיקה בעיא כונה ובהכי מפסל' דתרויהו מן התורה נינהו זה לפסול וזה להכשיר ולשיט' הרשב"א ז"ל הויא איפכא דלהקל היינו דלא פסלה רקיק' אלא בפני המזומנין לכך וכמו שכתב הרב המאירי ז"ל דלא שייך למגזר שמא יאמרו חליץ לה בריש' והדר רקקה אלא כשרקקה בפני ב"ד וזהו להקל: כיצד להחמיר דלא בעי כונה כדי לפסול כלל דכיון דמשום גזרה דרבנן פוסלת הרקיק' הילכך בכל גונא פוסלת אפי' ליכא כוונה כלל דלעולם איכא למגזר שמא יאמרו כבר חלצה וכו' וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה והיינו נמי דהקשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל על הרב בן מיגש ז"ל דכל מה שנפסל מפני מראית העין לא שנא נתכוין א' מהם ול"ש לא נתכוין שום אחד מהם יש לפסול דלעולם איכא מיהא משום מראית העין והילכך בנ"ד דאיכא תרתי לריעות' דלא היה בפני ב"ד המזומנין לכך וגם לא היתה שם שום כונה דאפי' היא עצמה לא כוונה אלא לפסול לדעת כולהו רבוואתא לא פסלה כלל וכ"ש דאפי' תימר דמשום גזרה דרבנן הוא דמפסל הא קמן כמה רבוות' דבעו כוונה דלדעת הרב בן מיגש בלישנא בתרא אי ידעינן דלא איכוון חד מיניהו לא מפסלא כלל אע"ג דחולצה בלא כוונת שניהם לא מפסל' אל מדרבנן ואפשר דהיינו טעמא דס"ל דלא גזור רבנן דילמא יבאו להתיר חליצ' לאחי אלא כי חזו שום כונה בחליצ' והילכך אפי' שלא בב"ד איכא למגזר אבל כל היכא דליכא שום כוונה לא מחזי להו לא נשי מידי ולא יבאו לדמות חליצה זו לשאר חליצ' להתיר חליצה לאחין וכ"ש הרקיקה דדרכ' לרוק כל היום אם לא שכוונה לא שויא ולא מידי ולא גזרו בה רבנן דכיון דלא חזו אלא כשאר רקיקה דעלמ' היאך יאמרו דחלץ לה מעיקרא אטו כל רוקקת חולצת והא דרכה לרוק כל היום לכך אינה פוסלת אלא כשכוונ' ובפני ב"ד דהגזרה עצמה היא חלושה וחששא רחוקה וכדכתיבנ' לעיל וצריך חזוק במסמרות נטועי' להכין אותה ולסעדה ולהכי סברי כמה רבוואת' דאפי' חליצה צריך כונה מיהא מחד מינייהו וכל שלא כיון שום אחד מהם אינה פוסלת כלל אפי' תימר דהוי גזרה דרבנן ואיכא מרבוואתא דסברי דכל שלא כונו שניהם אע"ג דחד מינייהו כיון דלא מפסלא כלל וכמו שהארכנו לעיל:

ומכל מקום בנ"ד דאיכ' תלתא או ארבעה לריעות' דידעינן ביה בודאי שלא כיון וגם שהיה בעל כרחו דבהכי ודאי גריע טפי דלא שייך דילמא חליץ לה ברישא דהא עומדת וצווח על הרקיקה והיכי תו לימרו דחליץ לה ברישא הא אוושא מילתא כי העזה פני ורקקה בפניו והוא עומר וצווח וגם היא לא כוונה אלא לפסול דאין כאן כונה גמורה אפי' ממנה וגם שלא היה בפני ב"ד המזומנין לכך דהא באה פתאום בהיותו יושב בין אנשים ורקקה בפניו כמו שבא בשאלה ואילו אנן אפי' לפסול בעינן ב"ד המזומנין לכך וכמו שכתב הרב המאירי ז"ל להדיא וכדכתבינ' לעיל ואע"ג דהרב המגיד ז"ל בפ"ד עלה ההיא דיבמ' שגדלה בין האחין כתב וז"ל ומכאן כתבו המפרשי' ז"ל שמה שנזכר למעלה רקקה בלבד הרי זו חליצ' פסולה אינה אלא כשרקקה בב"ד אבל רקקה בינו לבינה או בפני שנים אינה פוסלת שאל"כ בכאן א"א שלא רקקה בפני א' מהן ע"כ: משמע דכל בפני שלשה פוסלת ולא בעינן שנדמנו לכך מ"מ לא שבקינן מאי דאמר חד מרבוואת' להדיא משום דיוקא דדייקינן מחד וכמו שכתב הר' תרומת הדשן וכ"ש דלא מכרעא הך דיוקא כולי האי דאיכא למימר דבפני שנים שנזדמנו לכך מיירי והא דנקט בינו לבינה משום דיבמה שגדל' בין האחין דמייתי ראיה מינה הכי מיירי דאי אפשר שלא רקק' בפני אחד מהן בינו לבינה ומאחר דשמעי' מינה דבינו לבינה לא פסלה כל דלא הויא בפני ב"ד המזומנין לכך כבינו לבינה דמיא וכמו שכתב הרב המאירי ז"ל ומה שכתוב בהגהות שצריכ' היבמה ליזהר שלא תרוק וכו' בעומדת לפני ב"ד לחלוץ קא מיירי דבההי' שעתא קודם שתחלוץ לא תרוק שלא תהיה החליצ' דלבתר הכין פסול' שוב מצאתי במרדכי דמייתי נמי הגהה זו וכתב וז"ל מקובל אני שצריכה שלא תרוק כלל לפני היבם ולפני הדיינים קודם חליצ' והו' ע"כ: הא קמן להדיא כדכתיבנ':

הילכך בנ"ד לדעת כולהו רבוואת' לא נפסלה כלל ומותר להתייבם: כנ"ל להלכה ולמעשה וכן הורה זקן א' מגדולי הדור מהר"י בן לב ז"ל נודע בשערים סיני ועוקר הרים ומענותנותיה חש להתיר יחידי ומיניה ומיני תסתיים שמעתא ודבר שנפתח בגדולי' תסתיים בקטנים:

ועל דבר הכפייה אשר בא עליה השאלה בר מן דין ומן דין הדין ברור דאין כופין וכמו שכתב החכם השלם כמה"ר משה אלשיך נר"ו שפתים ישק משיב דברים נכוחים לבו יזה בינה כליותיו מישרים והדברים עתיקים ולא ידעתי מי ילד את אלה הדברים ומבטן מי יצא הסבר' הזאת לכוף לחלוץ בכגון זה ולא חש לכמה וכמה גדולי עולם דמתירין להדי' ליבם ומי יערב לבו לגשת להכניס ראשו בין הרים גדולים ולא יירא ולא יחת פן יריצו את גלגלתו האמנה אמונ' אמן לא יצאו הדברים מפי שום בר הוראה דחיל חטאין כי מי שעמו המדה גדושה לתור' ולתעוד' חפץ ה' בידו יצלח ואל ימשלו בו שגיאות אבל נאצל מהתחתנות מהארץ ומי שקדרתו חסרה מלח ותבלין יכניס ראשו בין הרים גדולים ובר נפחא עייל באתר דזקוקין דנור ובעורין דאשא וגם אמר יאמר בארזים נפלה שלהבת ולשונו תהלך בארץ לאמר מי כמוהו מורה ותהי האמת נעדרת ואל אמת יתן אמת בלב כל עקוב ותורה יבקש מאשר תורת אמת בפיהו ודבר ה' בפיהו אמת יפתח לבנו להבין את הרשום בכתב אמת ולהורות משפטים ישרים ותורות אמת שלום ואמת יהיה במהרה בימינו ימהר יחישה בנין המקדש וההראל וכתב בצלאל אשכנזי:

תוכן העניינים

שות רבינו בצלאל אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה