שות רבינו בצלאל אשכנזי· רבי בצלאל אשכנזי
סימן כז
שאלה. דברי מר אינן צריכין חזוק כי כלום הם נכונים למבין מיוסדים על אדני יושר ולכן אחר עד עתה כי אמרתם עקשות עובר הוא זה והמה מעצמם יסוגו אחור ועתה ששמעתי כי תוקעים עצמם בטעותם והולכים ומתחזקים בו נתתי את לבי לתור באמתחות המפרשי' ז"ל וקרב לדהנא ואידהן ובהשנות דבריהם בפי שאפה באות נפשי העיפה ותהי לנפש חיה לחוות דעי:
ואיברא ודאי הסוגיא כ' פשטה מתפרשת כמו שכתב מעכ"ת וכן פירש הריטב"א ז"ל וז"ל אמר שמואל מפני מה אמרו מציאת בנו קטן לאביו פירוש דאלו בתו ואשתו טעמא רבא איכא כדפרישנא במתניתין וס"ל לשמואל דקטן ממש קאמר ואפילו סמוך על שולחנו מדקתני לה דומיא דבתו דהשתא לית ליה משום איבה ולהכי קא בעי ביה טעמא. מפני שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו פירוש וה"ל כאילו הגביה לאביו כן פרש"י ז"ל פירוש לפי' וכיון דרבנן הוא דתקון מציאה לקטן מפני דרכי שלום אמרי שתהא מציאתו לאביו מהאי טעמא ואפילו לרב נחמן דאמר המגביה מציאה לחברו לא קנה חיברו בהא מודה לשמואל מטעמא דאמרן דהא רב נחמן תלמידיה דשמואל ולא פליג עליה מסתמא ואקשינן למימרא דס"ל לשמואל קטן לית ליה זכיה מדאוריתא פירוש משום דזכייתו במציאתו אינו אלא מדרבנן איכא למימר שתהא לאביו מזה הטעם שאמר שמואל דאף על גב דהאי לאו טעמא רבה הוא מכל מקום כדאי בו לזכיה דרבנן כי הם אמרו והם אמרו הא אילו היה לקטן זכיה מדאוריתא אין די בטעם זה שאמר שמואל לזכויי לאב במציאתו של קטן: עכ"ל הריטב"א ז"ל: הא קמן להדיא כמו שכתב מעכ"ת וזכה לדעת הרב ז"ל ומיהו הר"ף ז"ל כתב בתוספותיו למימרא דסבר שמואל קטן לית ליה זכיה מדאוריתא פירוש מדהוצרך לטעמא דבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ודאי אית ליה זכיה לנפשיה א"כ לא היה צריך לאותו הטעם אלא הוי הטעם דכיון דקנייה קטן תקינו ליה רבנן שתהא לאביו משום איבה כמו בתו וה"ה דלאו דוקא דאוריתא דה"נ אפילו דרבנן לית ליה זכיה דאי הוה ליה זכיה מדרבנן א"כ לא היה צריך לאותו טעם דמריצה וכו' אלא הוי הטעם משום איבה כדפירשתי והא דנקט דאוריתא משום דבעי לאותובי דאפילו מדאוריתא אית ליה זכיה ע"כ וכן פירש הראב"ד ז"ל וז"ל למימרא דסבר שמואל דקטן לית ליה זכיה מדאוריתא דכיון דלא פירש טעמא דמתניתין משום דמעלה לה מזונות כדר' יוחנן ואמר משום דאינו מאחרת בידו אלמא איהו לית ליה יד כלל ע"כ: גם הרא"ש ז"ל כתב וז"ל למימרא דסבר שמואל דקטן לית ליה זכיה מדאוריתא השתא ס"ד דאפילו מדרבנן לית ליה זכיה דאינו מגביה לעצמו כלל אלא תחלת הגבהתו לצורך אביו ומריצה מיד אל אביו והאי דנקט מדאוריתא משום דבעי למידק מיהך בריתא דמייתי דאפילו מדאוריתא אית ליה זכיה. ע"כ משמע דאזיל איהו נמי בשיטת הראב"ד ז"ל והר"ף ז"ל וניחא לשיטתם קושיא אלימתא בשמועה זו דכשהקשה למימרא דסבר שמואל וכו' מאי קסבר אטו לדידיה מי ניחא הך בריתא דלקט והא קושיא מדר' יוסי אדר' יוסי וכדפריך לקמן וסבר ר' יוסי קטן אית ליה זכיה מדאוריתא ובמאי דיתרץ קושיא דר' יוסי אדר' יוסי יתורץ נמי קושיא דשמואל ולשיטתם ניחא דאפילו נימא נמי דר' יוסי ס"ל דאית ליה זכיה מדרבנן אכתי קשיא עלה דשמואל דלשמואל לית ליה זכיה לקטן כלל אלא דבעי לאלומי פירכיה דמצינו בריית' דלכאורה משתמעא דאפילו זכיה מדאוריתא אית ליה ופסק שמואל כותיה והכא משמע דשמואל ס"ל דלית ליה זכיה כלל ואפילו מדרבנן ואילו לדידן דס"ל דאית ליה זכיה מדרבן מיהא גם ההיא דלקט מוקמינן לה מדרבנן ולא קשיא אבל לשמואל מאי אהני לן במאי דנוקי לה בזכיה דרבנן אכתי קשיא דלדידיה לית ליה זכיה כלל ולקמן נאריך עוד בתירוץ קושיא זו וגם לשיטת הריטב"א ז"ל מצינן לתרוצה שפיר וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:
ומכל מקום הוזקקו לפרש דס"ד השת' דאפילו מדרבנן לית ליה זכיה משום דקשיא להו מאי דהוקשה להו לתוספות בדיבור המתחיל אי אמרת בשלמא וכו' דמנא לן דלר' יוסי קטן זוכה מן התורה דילמא אינה אלא מדרבנן ואביו לא זכי מיניה כלל ולהכי מלקט בנו ואחריו פי' לפי' ובהכי ניחא דלא תקשי אדשמואל דשמואל נמי ס"ל דא ת ליה זכיה מדרבנן אלא דרבנן קא מהדרי בתר זכותיה דאב וגבי מציאה כדי שיהי' לאב אמרו טעמא דמריצה גבי לקט שיוכל ללקט בנו אחריו אמרו דאביו לא זכי מיניה בלל ויש ליתן טוב טעם ודעת דהמציאה דרכו להריצה לאביו לפי שלא נראתה לאביו מעולם וראה זה חדש בעי להריצה לאביו ולזכוייה אבל לקט הנופל מתוך מגלו או מתוך ידו של אביו כשמקבץ השבלים חושב הקטן שמדעתו נפל ואין לו בה חפץ ואינו מריצה לאביו ורוצה לזכות לעצמו ואפילו אם מצוהו שילקט אחריו הא ודאי שאינו אומר לו שילקט בעבורו אלא לעצמו ורש"י ז"ל כתב ילקט בנו אחריו מותר לבנו של פועל אם עני הוא ללקוט אחר אביו וכו' ע"כ. משמע דאינו אומר לו האב שילקט אלא הבן מעצמו הולך ולוקט: עוד יש לחלק בקל כמה חלוקים בין מציאה ללקט מאחר דעיקר הזכיה אינה אלא מדרבנן ואין להאריך ומכל מקום עיקר כוונת קושי' התוס' לומר דבהכי ניחא לשמואל ולא תקשי ולא מידי ואם לא תאמר כן אין טעם לקושייתם דמאי אהני לן במאי דנימא דאינה אלא מדרבנן ואביו לא זכי מיניה כלל והא סוף סוף אכתי קשיא לשמואל ודוחק לומר דהקשו כן לומר דבזה ניחא קושיא דר' יוסי דלקמן דא"כ לא הוה להו לאקשויי הני קושיי אלא לקמן גבי הא דפריך וסבר ר' יוסי מציא' קטן וכו' אלא ודאי לארווחי דלא תקשי אדשמואל הקשו כן והראב"ד ז"ל והרא"ש ז"ל והר"ף ז"ל הוזקקו לעקם לישנא דגמר' ולפרש דלאו בדוק' נקט מדאוריית' לתרץ הך קושיא דלשיטתם ודאי פריך גמרא שפיר אפי' תימר בההיא דלקט דלא זכי אלא מדרבנן אכתי קשיא דהא לשמואל לא זכי כלל ואפי' מדרבנן:
ואם תשאל והרי ע"כ קושית התוס' במקומה עומדת לקמן גבי הא דפריך בסמוך וסבר ר' יוסי וכו' ומה הועילו במאי דנדחק לעקם לישנא דגמרא.
תשובתך לקמן לא קשיא כולי האי דהא קפריך ממשנה שטעם התקנה מפורש בה דהיינו מפני דרכי שלום דלא ליתי לאנצויי אם יקחו מידו מה שזכה בו ומה שאמרו חכמים מפני דרכי שלום ואין מוציאין בדיינין קאמר ר' יוסי שמוציאין בדיינין והילכך איכא למימר דלא קשיא ולא מידי דבע"כ תנא דלקט ס"ל דאית ליה זכיה מדאוריית' דאי מדרבנן מפני דרכי שלום וכדקתני אידך מתני' קשיא אטו מפני דרכי שלום יתקנו שיגזול הלה את העדים והכין דייק רש"י ז"ל שכתב לקמן וז"ל מדבריהם מפני דרכי שלום ונ"מ מדר' יוסי הא אתא לאשמועינן דהחמירו חכמים בתקנתן: בגזל גמור להוציאו בדיינין וכיון דמדאוריית' לית לי' זכיה נמצא אביו גוזל את העניים ע"כ: וכן תירץ הרא"ש ז"ל להדיא וכדבעינן למכתב קמן בס"ד ודוק שכתב רש"י ז"ל מדבריהם מפני דרכי שלום משמע דאילו היה מדבריהם ולא מפני דר' שלום אלא שתקנו כן לקטן שזכה בו בעין הגדול מדאורייתא מעתה הוה מצי לתרוצי מה דתריץ לקמיה נמצא אביו גוזל את העניים וכדכתיבנ' דשפיר מצו רבנן לתקוני דיהיה זכי' לקטן אע"ג דממילא לא יזכו עניים בלקט ולקמן נאריך בזה בס"ד והלכך עלה דשמואל לא מצינן לתרוצי הכי דאי ס"ל לשמואל דמדרבנן אית ליה זכיה ע"כ לאו היינו מפני דרכי שלום דאי מה"ט הוא דאית ליה זכי' בקל יש להשיב מפני מה מציאת קטן לאביו דכיון דעיקר זכייתו הוא מפני דרכי שלום דלא ליתי לאנצויי ודאי לגבי אביו ליכא למיחש להכי ואדרבה לגבי אביו איכא למיחש חש משום איבה והקטן לא אתי לאנצויי בהדי אביו דדעת הקטן קרובה היא אצל אביו והילכך לא היה צריך שמואל למבעי מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו דממילא ידענו טעם הדבר מטעם התקנה דמעיקרא וגם לא היה צריך להאריך שמואל במהירו' הקטן ולומר שבשעה שמוצאה מריצה וכו' ואינו מאחר בידו אלא ודאי מדבעי שמואל טעמא והאריך בטעמו כולי האי משמע דאי ס"ל דהקטן זכי לנפשיה לאו היינו מפני דרכי שלום בלחוד אלא כך תקינו ליה רבנן שיהיה לקטן זכיה כעין הגדול ולכך בעי מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו ולא לעצמו ופריך גמרא למימרא וכו' נמצא לפי זה דעיקר מאי דקשי' להו לתוס' היינו עלה דא"א בשלמ' דקיימי ביה ומייתי נמי וכן בסמוך וכו' לאלומי קושייתם ולשלול פי"הר"ף ז"ל אבל הר"ף ז"ל ודעימיה פירשו דהשתא ס"ד דקטן לא זכי לנפשיה כלל ובעי שמואל מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו ולא יוכלו אחרים לחטפה מידו והכריח גמרא לפרש דברי שמואל כן מדהוצרך לטעמא דמריצה ולא פירש טעמא דאיבה וכדכתבינן לעיל והתוס' ז"ל תרצו קושייתם בענין אחר דמסתמא לא פליג ר' יוסי אכמה משנות דלכולהו אית להו יד בן כיד אביו הילכך בע"כ אית לן למימר דאבוה זכי מיניה ואפי' תימר נמי דס"ל דאית ליה לבן זכיה מדאוריית' שייך שפיר למימר יד בן כיד אביו מאחר דאבוה קא זכי מיניה וכדאסיקו בתוס' בסוף הדבור וכדבעי' למכתב בס"ד:
עוד הוזקקו הראב"ד והר"ף ז"ל לפרש כן משום אידך קושיא דקשיא להו לתוס' ז"ל דנימא לעולם זכי לנפשיה מדרבנן ובתר הכי זכי אבוה מיניה משום איבה ומ"ה מלקט פי' ולא תקשי ממתני' אדר' יוסי דשפיר מצי סבר רבי יוסי דמציאתו לאב וכיון דאעיקר דינא דמתני' ליכא לאקשויי מההיא דלקט מעתה אדשמואל נמי לא תקשי דחלוק הטעמים בקל יש לתרץ דגבי לקט לא מצינן למימר שפיר טעמא דמריצה וכדכתבינן לעיל וגבי מציאה לא מיתרצ' שפיר טעמא דאובה דכיון דס"ל לשמואל דקטן דמתני' היינו קטן ממש ואפי' אינו סמוך על שולחנו מעתה אין האב מקפיד כ"כ על מציאתו כיון דאינו מפרנסו אבל על הלקט דאיהו מייתי ליה ללקוט אחריו אם אינו נותנו לו איכא איבה ואע"ג דדייקינן לעיל ממה שכתב רש"י ז"ל ילקוט בנו אחריו מותר לבנו של פועל אם עני הוא וכו' ע"כ: דהבן מעצמו הולך ללקוט מ"מ מראה לו הדרך ובשלו הוא הולך ולוקט והילכך איכא למיחש לאיבה טפי והילכך שפיר נקט שמואל טעמא דמריצה אע"ג דאית ליה גבי לקט טעמא דאיבה ואפשר נמי דעיקר סמיכותיה דשמואל אטעמא דאיבה אלא דנקט טעמא דמריצה משום קטן דאינו סמוך על שולחן אביו ומ"מ אי מוקמת מתני' משום טעמא דאיבה וזכי לנפשיה מדרבנן לא קשי' כלל והיינו קושית התוס' ולכך פירשו הראב"ד והר"ף ז"ל דהשתא ס"ל דלשמואל לית ליה לקטן זכיה כלל ואפי' מדרבנן והשתא פריך גמרא שפיר וניחא קושית התוס' ז"ל:
והתוספות ז"ל תרצו דאיברא ודאי דהא דקאמר גמרא למימרא דסבר שמואל קטן לית ליה זכיה לנפשיה מדאוריתא בדוקא נקט מדאורית' אבל מדרבנן אית ליה ואפ"ה פריך שפיר דמדרבנן אין סברא שיתקנו שתי זכיות שיזכה הבן קודם ואח"כ יזכה האב ממנו אבל כשזוכה מן התורה אתי שפיר שזכייתו מן התורה תקדים לזכיית אביו הילכך אי מדרבנן הוא בשעת זכיית הבן בא לו זכיית האב משום דבשע' הגבהה לוקחה להריצה לאביו והילכך אי אמרת דזכייתו אינו אלא מדרבנן תקשי אמאי ילקט בנו אחריו והרי זכייתו וזכיית אביו באין כאחת אלא ודאי זוכה לנפשיה מדאורית' ואבוה זכי מיניה משום איבה שסמוך על שולחנו ותקשי לשמואל דסביר' ליה דזכייתו אינו אלא מדרבנן וכדכתיבנ' זו היא שיטת התוספות ז"ל בלי ספק ומאן דאוכח מלשון התוס' דסביר' ליה לתוס' דשמואל סביר' ליה דאין לקטן זכיה כלל לא חש לקמחיה ולא ראה מאורו' התוספות מימיו חדא דאם כן לא קשיא ולא מידי מכל מאי דאקשו ז"ל וכדכתיבנ'. ועוד דבהדי' כתבו אלא אי מדרבנן הוא וכו' הא קמן להדיא דקא מפרשי דכי קאמר גמרא אלא אי אמרת קטן לית ליה זכיה לנפשיה כי קא מלקט וכו' היינו פירושו דלית ליה זכיה לנפשיה מדאורית' אבל מדרבנן אית ליה והיינו דשמואל. ועוד דהראב"ד והר"ף ז"ל כתבו דגמר' הוכיח כן דסביר' ליה לשמואל דלית ליה זכיה כלל מדלא נקט טעמ' דאיבה והתוס' ז"ל כתבו בסמוך דלכך לא נקט טעמא דאיבה משום דמשמ' ליה לשמואל דמתניתין מיירי בקטן ממש ואף על פי שאינו סמוך על שולחנו דליכא איבה:
ואם תשאל הרי לא כתבו התוס' כן אלא אי אמרינן דהיה הקטן זוכה לנפשיה מן התורה דאין להם לחכמים לתקן שיהיה של אביו משום איבה כל שהוא כיון דאינו סמוך על שולחנו ומיהו אי אמרינן דאינו זוכה אלא מדרבנן שפיר הוה מצינן למימר דיש להם לחכמי' לתקן משום איבה כל שהוא כיון דעיקר זכייתו אינו אלא מדרבנן והילכך שפיר מצינן לאוכוחי דס"ל לשמואל דאין לקטן זכיה כלל מדלא קאמר טעמא דאיבה וכמו שכתבו הראב"ד ז"ל והר"ף ז"ל ואפילו למאי דכתבו התו' ז"ל בסמוך:
תשובתך כיון דס"ל לתוס' דנדי שמואל מלמימר דזכי מדאוריתא וטעמא דמתניתין משום איבה מחמת דמשמע ליה דמתניתין קטן ממש קתני אמטו להכי מצינן למימר גמי דאיבר' דשמואל סבירא ליה דזכי לנפשיה מדרבנן ואפ"ה לא קאמר טעמא דאיבה משום דמשמע ליה דבקטן ממש איירי מתניתין ואפינו אינו סמוך על שולחנו וס"ל דבהכי ליכא איבה כלל וכמו שכתב הריטב"א ז"ל וכדכתבינן לעיל והילכך ליכא הוכחה כלל מההיא דשמואל סבירא ליה דקטן לית ליה זכיה כלל:
ומכל מקום משמע להדיא דלשיטת התוס' ז"ל לעולם ס"ל לשמואל דאית ליה זכיה מדרבנן ועוד ראיתי דמייתי ראיה להפך ממאי דכתבו התוספת לקמן בענין עירב גבי הא דר' יוחנן ובהאי ודאי מחזי דאזיל בתר איפכא דאדרבה לשון דידו כיד אביו מחזי דאיהו אית ליה יד וכמו שכתב מעכ"ת תדע דלעיל נמי כתבו דלכולהו משניות יד בן כיד אביו משום דאבוה מיניה קא זכי ואף על גב דזכי לנפשי' מדאורית' וכדכתבינן לעיל ועוד דהא לר' יוחנן נמי דאות ליה גדול וסמוך על שולחנו זהו קטן כתבו התוספות דאינו זוכה בעירוב וצריך ליזהר שלא לזכות העירוב על ידי בנו הגדול וכו' הא קמן אף על גב דגדול הוא ויש לו זכיה מן התור' אינו זוכה בעירוב דידו כיד אביו כיון דמציאתו וזכיותיו לאביו:
ואכתי יש לדקדק שכתבו התוספות בדיבור המתחיל שמואל טעמא וכו' בסופו וז"ל אלא ודאי לא זכי לנפשיה כלל אלא לאביו שבשעת הגבהה מגביה לצורך אביו. ע"כ. משמע דבעו לפרושי דלשמואל לית ליה לקטן זכיה לנפשיה כלל ולעיל הוכחנו דס"ל ז"ל דזכי לנפשיה מדרבנן וכן כתבו להדיא בדיבור המתחיל אי אמרת בשלמא וכו' אלא אי מדרבנן הא בשעת זכיית הבן בא לו זכיית האב וכו' וכדכתבינן לעיל גם רש"י ז"ל כתב וז"ל אלא אמר אביי רבי יוסי נמי כתנא דידן סבירא ליה דקטן לית ליה זכיה וכו' ע"כ וכתב עוד לקמן וז"ל ופליגא דשמואל דפרש טעמא דמתניתן משום דלית ליה זכיה: ע"כ. משמע דבעי לפרושי דלשמואל לית ליה זכיה לקטן כלל ואפי' ונ"ל פירוש השמוע' לשיטת התוס' כן אמר שמואל מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו וכו' פי' ממה נפשך אי אין זכיה לקטן כלל אמאי מציאתו לאביו והרי כל הקודם בו זכה דאכתי לא זכה ביה אדם דבשלמא בתו אף על גב דלית ליה זכיה מציאתה לאביה מחום דכל שבח נעורים לאביה וכדפרש"י ז"ל במשנה ואי אית ליה זכיה לקטן אפילו מדרבנן אמאי מציאתו לאביו ליהוי לעצמו דבשלמא אשתו אף על גב דאית ליה זכיה לנפש' תקינו שיהא מציאת' לבעל' משום איבה אבל בבנו מאי איבה איכא ולדעת רש"י ז"ל שפי' במתניתין דטעמא דבתו משום דכתיב בנעוריה בית אביה איכא למימר דס"ל לשמואל דבבנו ובתו ליכא למיחש לאיבה ולדעת המפרשי' ז"ל דטעמא דבתו נמי משום איבה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין איכא למימר דס"ל לשמואל דבשלמא בבתו יש לו כח להרע עמה למסרה למנוול אבל בבנו מה לנו ולאיבתו לכך אין להם לחכמים להעביר מציאתו מעצמו וליתנה לאביו משום איבתו כ"נ שאלת שמואל ואפשר דלרמוזי הני תרי אנפי דכתיבנ' כתב רש"י ז"ל בשלמא בתו ואשתו וכו' כלפי אי אין זכיה נקט בתו וכלפי אי יש זכיה נקט אשתו וכדפרישנ' ומשני איברא ודאי דקטן אית ליה זכיה מיהו מדרבנן היא ואמרו חכמים דעת הקטן דלא בעי למזכי לנפשיה כלל אלא בשעה שמוצאה מריצה אצל אביו וכו' וה"ל כאילו הגביהה לאביו ולכך מציאתו לאביו וא"ת דהא רב נחמן אמר לעיל המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו הא תרצה הריטב"א ז"ל וכדכתיבנ' לעיל אבל לא פירש כל הצורך ונ"ל דשניא היא דהמגביה מציאה לחברו המגביה עצמו אית ליה יד גמור ובעי לזכות במציאה זו כדי לזכוייה לחבריה שבזכייתו יזכה חברו וס"ל לרב נחמן דלאו כל כמיניה לזכות כדי לחוב לאחרי' וה"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וכדאיתא לעיל בדוכתיה אבל קטן זה אינו רוצה לזכות במציאה זו כלל אלא בשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ואינו מאחר ביד וה"ל יד אביו כיד אריכתא ואינו זוכה בה אביו מכח זכייתו ולכך האריך שמואל וקאמר שבשעה שמוצאה וכו' ואינו מאחר בידו דלמה לן במהירות הקטן כולי האי במאי דנימא שהקטן רוצה לזכות לאביו סגי אלא דבעי לאורויי דלא דמי למגביה מציאה לחברו שהמגביה רוצה לזכות שבזכייתו יזכה חברו ולא קפיד אם תעוכב בידו ימים רבי' מאחר שכבר זכה בו בעבור חברו אבל הקטן במציאה הויא ליה כמי שנשתלח לדבר זה וממהר בשליחותו ליתנה לאביו ולכך הוה ליה כאילו זכה בה אביו ביד אריכת' ואפילו מ"ד המגבי' מציאה לחברו לא קנה חברו הכא קנה ואפי' אם יאמר הקטן זכיתי לעצמה בטלה דעתו ואין בדבריו כלום והיינו משום דעיקר זכייתו היא מדרבנן והם אמרו והם אמרו דאילו הויא מדאורייתא לא מצו רבנן להוציאה מתחת ידו מאחר דזכה בה בודאי דמחמת אומדנא דלא מוכח ואדרבה מוכח איפכא שהרי הקטן עומד וצווח דלנפשיה זכה לא מצו רבנן לעקור זכיה דאורייתא ואילו לא הוה ליה זכיה לקטן כלל ואפילו מדרבנן האי טעמא דמריצה לא סגי כלל דאדרבה מהאי טעמא כיון דלא בעי למזכי לנפשיה כלל הילכך כל הקודם לחוטפה מידו זכה דאביו לא שלחו ואפילו אם שלחו אין שליחות לקטן וכיון שכן מהיכן זכה האב שלא יקדי' אחר. לזכו' בו אבל השת' דאית ליה זכיה מדרבנן מיהא הרי אין שום אדם יכול לזכות בה דכשרואה שום אדם בא לחוטפה הוא קודם לזכות לעצמו דלכך מריצה אצל אביו ואינו מאחר בידו פן יבא אחר ויחטפנה מידו הילכך לגבי כל אדם אמרינן דעתיה שהוא קודם לזכות ולגבי אביו אמרינן דעתיה שהוא רוצה להביאה אל אביו וכדכתיבנא והשתא פריך שפיר למימרא דסבר שמואל קטן לית ליה זכיה מדאורייתא פי' אבל מדרבנן אית ליה והתניא השוכר את הפועל וכו' אי אמרת בשלמא קטן אית ליה זכיה לנפשיה מדאורייתא וכו' אלא אי אמרת קטן לית ליה זכיה אלא מדרבנן הרי אמרו חכמים דעת הקטן לגבי מציאה דלא בעי למזכי לנפשיה כלל ובשעת הגבהה מגביה לצורך אביו ואפילו עומד הקטן וצווח דלנפשיה קא זכי כבר זכוהו חכמים לאביו והילכך גבי לקט נמי אף על פי דחזינן דאינו מריצה לאביו דגבי מציאה דוק' הוא דמריצה וכדכתבינן לעיל מכל מקום לא חלקו חכמים בזכיות הקטן ובכל זכיותיו עשאוהו כההיא דמריצה לאביו ונמצא דבשעת זכיית הבן בא לו זכיית האב והשתא ניחא דלא תקשי התוס' מדידהו אדידהו דבדיבור המתחיל שמואל טעמא דתנא דידן וכו' מיירו במציאה דעיקרה משום דלא בעי למזכי לנפשיה כלל ובדיבור המתחיל אי אמרת בשלמא וכו' מיירי בלקט דלא חלקו חכמים והשוו מדותיהם בכל זכיות הקטן שיזכה האב בהדי זכיית הבן: ומשני שמואל טעמא דתנא וכו' ואיהו סבירא ליה דאית ליה זכיה מדאורית' ופריך וסבר רבי יוסי וכו' והתנן וכו' הא קמן דלית ליה זכיה אלא מדבריהם ואפי' לר' יוסי וההיא דלקט לא מתוקמא אלא דאית ליה זכיה מדאוריתא וכדכתיבנא ותירץ אביי עשאוה וכו' פי' לעולם לית ליה זכיה אלא מדרבנן וכ"ת והא בשעת זכית הבן בא לו זכיית האב ואמאי מלקט עשאוה וכו' דעניים גופיהו מסחי דעתיהו סברי בריה דהאיך מלקטי ליה דהא זכי דנפשיה ולא דייק אי בא לו זכיית האב בהדיה. אמר לו רב אדא וכו' אלא אמר רבא עשו שאינו זוכה וכו' פירשו בתוספו' שאנץ עשו עניים דעלמא שלא זכו בלקט כאלו זכו בו וחזרו ונתנו לו ודוקא בנו אבל פועל גופיה לא והאריכו בזה ואין להאריך. כל שיטת התוס' ז"ל. ודע שהרא"ש ז"ל כתב וז"ל וסבר ר' יוסי קטן אית ליה זכיה מדאוריתא תימא דילמא מדרבנן אית ליה זכיה ואבוה מיניה קא זכי וי"ל משום דר' יוסי נמי ס"ל מציאת קטן לאביו כדמוכח מתני' טובא וכו' וכיון דמודה ר' יוסי דמציאת קטן לאביו אם איתא דזכיית קטן מדרבנן למה היה להם לתקן שיזכה הוא תחלה ואחר כך יזכה אביו אבל וכו' וא"ת כיון דפרישת דמודה ר' יוסי דמציאתו לאביו א"כ כי משני שמואל טעמא דתנא דידן וכו' מי דחקו לפרש משנתינו דלא כהילכתא וי"ל דניחא ליה לאוקמי מתני' כרבנן ולא כיחיד אף על גב דסבר לה כר' יוסי ועוד דמשמע ליה לשמואל קטנים דמתני' קטנים ממש וכו' ולי נראה דאין הקושיא קושיא ולא התירוץ תירוץ דסברת הגמרא היה כך דאם אין לקטן זכיה מן התורה לא יוכל ללקט אחר אביו דאף על גב דתקנו לו חכמים זכיה דוקא לטובתו תקנו דלא ליתי לאנצויי אם יקחו מידו מה שזכה בו ומה שאמרו חכמים מפני שלום ואין מוציאין בדיינין קאמר ר' יוסי שמוציאין בדיינין ומכל מקום לא תועיל אותה זכיה לגזול ענים ולהכי הוצרך אביי לתרץ עשאוהו כמי שהלכו וכו' ורבא עשו את שאינו זוכה וכו' וגם מה שתרצו דאם איתא דזכיית קטן מדרבנן למה היה להם לתקן שיזכה הוא תחלה ואחר כך יזכה אביו הא נמי ליתא דמעיקרא תקנו לכל קטן זכיה אף אם אינו יתום ותקנו חש"ו ובתר הכי תקינו שזכייתו לאביו ע"כ והכין דייק לשון רש"י ז' ל וכדכתיבנא ועיקר תירוצם הוא בנוי במאי דקא מפרשי דכי קאמר ר' יוסי גזל גמור ואמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם היינו נמי מפני דרכי שלום דמה שאמרו חכמים מפני דרכי שלום ואין מוציא קאמ' ר' יוסי שמוציאין בדיינין וכו' כתב הרא"ש ז"ל להדיא וכן פרש"י ז"ל מדבריהם מפני דרכי שלום וכדבעינן למכתב בס"ד ומיהו התוספו' ז"ל אינסמפרשי' כן אלא ר' יוסי גזל גמור מדבריהם היינו טעמיה דלא תקנו כן מפני דרכי שלום אלא דתקינו ליה רבנן זכייה כעין דאורייתא והוי גזל גמור להוציאו בדיינין וכן משמע מלשון הריב"ש ז"ל בחידושיו וכדבעינן למכתב בס"ד וכתב עוד ז"ל דקי"ל כת"ק ודלא כר' יוסי דאפילו גזל מדבריהם לא הוי דמאי דאמרי' בגיטין זוכה לעצמו היינו בדאיכא דעת אחרת מקנה דהתם זוכה לעצמו מדרבנן והוי גזל גמור להוציאו בדיינין אבל במציאה אפי' דרבנן לא זכי כי אם מפני דרכי שלום ע"כ:
וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ז מה' גזלה מציאת חש"ו יש בה גזל מפני דרכי שלום לפיכך אם עבר אחר וגזלה מידן אינה יוצא בדיינים ע"כ: משמע דלמ"ד יוצאה בדיינין אין הטעם מפני דרכי שלום ואם לא תפרש כן אלא כפרוש רש"י ז"ל והרא"ש ז"ל מאי לפיכך וק"ל להבי"ן: וזו היא שיטת התוספות דקא מחלקי בתקנות רבנן דלת"ק התקנה היתה מפני דרכי שלום ולר' יוסי היתה תקנה גמורה כעין דאוריתא והילכך ליכא לשנויי לקושייתם מאי דמשני רש"י ז"ל ושפיר איכא למימר דההיא דלקט מדרבנן וליכא למימר דנמצא גוזל את הענים דשפיר מצו לזכות לקטן אף על גב דממילא איתא פסידא לעניים בלקט ועתה אפרש שיטת רש"י ז"ל אמ' שמואל מפני מה אמרו וכו' ממה נפשך וכו' וכדפרישנא לעיל ומשני שבשעה שמוצאה מריצה וכו' פירוש איברא דקטן לית ליה זכיה כלל ואפילו מדרבנן אלא שמפני דרכי שלו' בלחוד הוא דתקינו ליה שתהא לעצמו ולגבי אביו לא תקינו דבשע' שמוצאה וכו' וכשהגביה לצורך אביו הגביהה ולגבי אביו ליכא למימר שיהיה שלו מפני דרכי שלום דסתם קטן מגביהה לצורך אביו ואם אחד יסרב בזה בטלה דעתו אבל לגבי אחריני איכא מפני דרכי שלום ופריך גמרא למימרא דסבר שמואל קטן לית ליה זכיה מדאוריתא פי' זכיה דרבנן נמי כשאינה מפני דרכי שלום קרי ליה זכיה דאוריתא דכל דתקון כעין דאוריתא תקון וכל דזכי ביה הקטן מדינא אפילו לא הויא אלא מדרבנן אין מוציאין אותה ממנו מחמת שום אומדנא שהרי הקטן עומד וצווח שלעצמו זכה והתניא השוכר את הפועל וכו' רבי יוסי אומר בין כך ובין כך ילקט וכו' דהבן עני זוכה לעצמו ואמר שמואל הלכה כרבי יוסי אי אמרת בשלמא קטן אית ליה זכיה כי קא מלקט וכו' אלא אי אמרת קטן לית ליה זכיה לנפשיה כי וכו' הג' בספרים שלנו ודייקא שפיר כשיטת רש"י ז"ל דכל מפני דרכי שלום הוה ליה כמי שאין לו זכיה כלל דמפני דרכי שלום בלחוד הוא דתקינו ליה זכיה אבל מדינא לית ליה זכיה כלל וכל דאית ליה זכיה מדינא דאוריתא ודרבנן שוים הם ומשני שמואל טעמא דתנא דידן וכו' פי' רבי יוסי ס"ל מציאת קטן לעצמו דכל דאית ליה זכיה לקטן ואפילו מדרבנן אין המציאה לאביו ומדקאמר ילקט בנו אחריו דעלמא דאות ליה זכיה הילכך בע"כ המציאה לעצמו והכין ס"ל לשמואל אלא טעמא דתנא דידן קאמר וליה לא ס"ל ופריך תוב וסבר רבי יוסי קטן אית ליה זכיה מדאוריתא פי' כעין דאורייתא דחכמי' תקינו ליה זכיה ממש כעין דאוריתא והתנן מציאת חש"ו וכו' ואמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם פירוש מדבריהם עצמם שאמרו מפני דרכי שלום וזהו שכתב רש"י ז"ל מדבריהם מפני דרכי שלום. ודו"ק. אלמא משמע דס"ל דאין זכיה לקטן כלל מדינא אלא מפני דרכי שלום בלחוד הוא שאמרו שיהיה המציאה שלו ומשני אלא אמר אביי עשאוה וכו' פי' רש"י ז"ל רבי יוסי נמי כתנא דידן ס"ל דקטן לית ליה זכיה וכו' פי' לפי' דכל שאין המציאה שלו אלא מפני דרכי שלום הוה ליה כאילו אין לו זכיה כלל שמפני' דרכי שלום בלחוד הוא שאמרו שיהיה שלו אבל איהו מנפשיה לית ליה זכיה כלל רבא אמר עשו שאינו זוכה כזוכה פרש"י ז"ל עשו את שאינו זוכה כזוכה אף על פי שאין לקטן זכיה במקום אחר כאן עשאוהו כזוכה והקשו עליו בתוס' שאנץ דבמקום אחר נמי יש לו זכיה בין יש לו אב בין אין לו אב ופירשו דה"ק עשו את העניים דעלמא שלא זכו בפיאה זו כאילו כבר זכו בה והפקירוה לבניו של פועל עוד הקשו על פרש"י ז"ל דסוף סוף זכייה דקטן זה מדרבנן הוא והיכי מפקע מידי זכיית עניים דעלמא שהיא מן התורה ותירץ הריטב"א ז"ל קושיא זו דהא קי"ל הפקר בית דין הפקר וכ"ש הכא דניחא להו לעניים דעלמא וכדמפרש ואזיל והם מחלו זכותם אצל בניו של של זה. ע"כ. ופליגא דרב חייא בר אבא וכו' פרש"י ז"ל ופליגא דשמואל דפירש טעמא דמתניתין משום דלית ליה זכיה אדרבי חייא בר אבא דאמר אף גדול שיש לו זכיה אם סמוך הוא על שולחן אביו מציאתו לאביו משום איבה וכו' ע"כ: פי' לפי' דשמואל מחליש כח הזכיה ובהכי קא יהיב טעמא אמאי מציאתו לאביו וס"ל דקטן לית ליה זכיה כלל וכי תקינו שתהא מציאתו שלו מפני דרכי שלום לא יהבו ליה יד כלל אלא משום דלא ליתו לאנצויי תקינו ששום אחד לא יזכה במציאתו ומיהו אביו קאי בדיני' ונוטל מציאתו שכשמגביהה לצורך אביו מגביהה ואין בזה מפני דרכי שלום ולשיטת שמואל קשיא מההיא דלקט אדידיה דע"כ משמע דאית ליה יד ותקשי מדרבי יוסי אדר' יוסי דלדידיה כי אמרינן מפני דרכי שלום לית ליה זכיה כלל אלא שהחמיר ר' יוסי טפי בתקנתו להוציאו בדיינין ולעולם לית ליה יד וזהו שכתב רש"י ז"ל לעיל ונפקא מינה מדר' יוסי הא אתא לאשמועינן דהחמירו חכמים בתקנתן ע"כ: פי' ר' יוסי ות"ק דידיה בחדא שיטתא אזלי דלא תיקנו רבנן לקטן יד אלא תקינו שלא יזכה בו אחרים מפני דרכי שלום ור' יוסי החמיר עוד להוציאו בדיינין ולעולם לית ליה זכיה והילכך קשיא מדר' יוסי אדר' יוסי ונדחקו לתרץ זה אביי ורבא וכדכתבינן לעיל ומיהו ר' יוחנן ס"ל דלעולם זכיה גמורה תקינו ליה רבנן מפני דרכי שלום וקטן אית ליה יד מדרבנן מהאי טעמא דמפני דרכי שלום ותיקנו דבתר הכי יזכה האב משום איבה ולא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש ולא תקשי מההיא דלקט אמתני' ולא מדר' יוסי אדר' יוסי דמפני דרכי שלום תקינו רבנן יד לקטן ולא כדס"ל לשמואל דכי אמרי' מפני דרכי שלום לית ליה יד לקטן כלל נמצא לשיטה זו כולה הך. שקלא וטריא דלעיל ליתא לרבי יוחנן כלל כנ"ל פי' השמועה לרש"י ז"ל וכל לשונותיו מכוונים דו"ק ותשכ"ח: וגם הראב"ד ז"ל מתפרש בהאי שיטתא דדחיקא טובא למימר דשמואל לית ליה משנה דמפני דרכי שלום דלכ"ע תקינו שיהא מציאת קטן לעצמו ובמאי דכתיבנא ניחא דאיברא דאית ליה הך מתני' ומיהו ס"ל דבהכי לא תקינו ליה יד וכדכתי' וד' יוחנן ס"ל דבהכי תקינו ליה יד ומאן דאמר דר' יוחנן ס"ל דקטן אית ליה זכה מן התור' משתבש ואין צריך לטרוח הקולמוס בזה והילכך לשון הריב"ש ז"ל בחידושיו שנמצאו על פ"ק דמציעא ופליגא דר' חייא בר אבא דאמר ר' חייא בר אבא וכו' לא פליגא אמאי דאמר שמואל קטן לית ליה זכיה דאוריתא דהא לא פליג ר' יוחנן אמאי דתנן מציאות חש"ו יש בהן גזל מפני דרכי שלום וקי"ל כת"ק ודלא כר' יוסי דאפילו גזל גמור מדבריהם לא הוי דמאי דאמרי' בגיטין זוכה לעצמו היינו בדאיכא עת אחרת מקנה דהתם זוכה לעצמו מדרבנן והוי גזל גמור להוציאו בדיינין אבל במציאה אפילו דרבנן לא זכי כי אם מפני דרכי שלום אבל מאי דאמרינן ופליגא היינו במאי דקאמר שמואל דטעמא דמתני' משום דבשע' שמוצאה מריצה אצל אביו ולפום האי טעמא קטן קטן ממש וגדול גדול ממש דקטן אפילו אינו סמוך מריצה אצלו וגדול אפי' סמוך על שולחן אביו אינו מריצה אצלו ור' יוחנן ס"ל דטעמא דמתני' משום איבה לפי שנותן לו מזונות אם אין מציאתו של אביו יהיה לו איבה כיון דלא טרח בה הבן ולא יתן לו מזונות ולפי זה לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש אלא הכל תלוי בסמוך על שלחן אביו ואין סמוך דאפילו גדול דאית ליה זכיה דמדאורית' מציאתו של אביו בסמוך על שלחנו כי היכי דלא ליהוי ליה איבה ובבתו קטנה אף על גב דאינה סמוכה הוי דאב משום איבה כיון שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין וכן בגדולה וסמוכה משום איבה דמזונות ולא הוי דידה אלא בגדולה ואינה סמוכה ואם כן גבי בתו לכ"ע גדול גדול ממש אלא דלר' יוחנן נמי בעינן דלא תהא סמוכה. עכ"ל הרב רבינו יצחק בר ששת ז"ל אזיל בשיטת התוס' ז"ל דבין שמואל ובין ר' יוחנן ס"ל דקטן אית ליה זכיה מדרבנן ולא פליגי אלא בטעמ' דמתניתין דלשמואל דיהיב טעמא משום דמריצה קטן קטן. ממש קאמר וגדול גדול ממש ולר"י דטעמ' דמתניתין משום איבה לא גדול גדול ממש ולא קטן ממש אלא הכל תלוי בסמוך על שלחן אביו ואין סמוך ולשמואל קשיא לן ממתניתין דלקט וקשיא דרבי יוסי אדרבי יוסי משום דמשמע לן דבע"כ מתניתן דלקט ס"ל דזכי לנפשיה מדאורית' דאי מדרבנן אין סברא שיתקנו שתי זכיות שיזכה הבן קודם ושוב יזכה האב דכיון דתקינו לכל קטן שיהיה של אביו משום איבה למה להם לתקן שיזכה הוא תחלה. ואחר כך יזכה אביו ומיהו לר' יוחנן לא תקינו משום איבה אלא הסמוך על שולחן אביו ואפי' גדול נמצא דתקנת זכיית הקטן לא זזה ממקומה אלא דשוב תקינו דמאן דסמיך על שולחן אביו שתהי' של אביו משום איבה ואפי' גדול וכ"ש קטן דלא עדיף מיניה והילכך שפיר מצינן לאוקומה ההיא דלקט בזכייה דרבנן ולא תקשי אמתני' ולא תקשי נמי דרבי יוסי אדר' יוסי ואין לחלק בתקנות דכל מאי דתקון רבנן ואפי' מפני דרכי שלום כעין דאוריית' תקון דליהוי ליה יד ויזכה לנפשיה כנ"ל לתרץ המשך השמוע' לשיטת התוס' ולא תקשי מאי דאקשינן לעיל דמאי דפריך למימרא דסבר שמואל וכו' האי קסבר אטו לדידיה מיניחא והא ע"כ אית ליה לתרץ מדר' יוסי אדר' יוסי ובמאי דיתרץ מדר' יוסי אדר' יוסי ניחא נמי לשמואל דלרבי יוחנן ניחא הכל וכדכתיבנ' כנ"ל:
ומכל מקום דברי מעכ"ת סלקי כהוגן בשיטת התוספות ז"ל וכן פירש הריטב"א ז"ל והריב"ש ז"ל ולשכנגדו לא מצאתי שורש וענף ורוב דבריו לא באו בדקדוק וסתרן אהדדי ומצאתי בקונטריסין המכונים למהר"י אבוהב ז"ל סעד לקצת דבריהם אבל הם דברי גמרא ונתלו באילן גדול ולשונו מוכיח עליו ואין מביאין ראיה מהם וז"ל אמר שמואל מפני מה אמרו וכו' יש להקשות שנראה ששמואל אינו נותן טעם כלל אמאי זאת המציאה היא של אביו ולא של ק או הפקר וזה שהוא אמר מפני שהבן מריצה אצל אביו ואם כן ישאר לנו לדעת בזמן שהבן לא ירצה ליתנה לאביו מה יהיה דינו אם יזכה הבן או לא ועוד שמזה הטעם נראה שהבן לית ליה זכיה ואם כן היאך מקשה למימר' דסבר שמואל לית ליה זכיה לקטן וכו' ונאמר שידוע הוא שמן התורה לית ליה זכיה לקטן לא לעצמו ולא לאביו אלא שעכשיו באו חכמים ונתנו זכיה לאב על יד הבן וזה אפשר להיות בשני פנים או שהקטן זוכה ומצד זכייתו אמרנו שיתן לאביו או נאמ' שהקטן אין לו זכיה כלל אלא בשעה שמוצאה תקנו חכמים שיהא של אביו שהבן בכאן הרי הוא כמו האב בעצמו וכראות שמואל אלו השני אופנים אמר מפני ומה אמרה משנתינו שמיד כשמגביה זו הקטן המציא' היא של אביו ולא נאמר האופן האחר שזוכה בנו ואחר כך היא של אביו ואמר שהסבה היא שתכף להגבהת הקטן המציאה הגביהה לצורך אביו ולפיכך אין כאן שהות לזכיה לקטן ועם זה יתורץ מה שיש לשאול היאך אפשר להיות זוכה זה הקטן לאביו מאחר שהוא אינו זוכה תחלה שהרי מבואר למעלה שאין לזכות אלא בתורת מגו דזכיה לנפשיה אמנם זה הקטן בכאן אינו זוכה לנפשה ואיך יזכה לאביו אבל עם מה שאמרנו יתוקן הכל שסיבת שזכה האב היא בעבור שבכאן היא תקנה זו פרטית לפי שזה הבן בשעה שהגביהה האב זוכה והרי הוא כמו שהוא בעצמו הגביהה וזה שאמר רש"י ז"ל הילכך כשמגביה לצורך אביו הגביהה אם כן העלינו מכל האמור שזו התקנה שהמציאה יהיה של אביו היא מדרבנן ואף זה לא בכל אופן לכשנאמר שהבן זוכה לעצמו ואחר כך יהיה של אביו מצד זכיית בנו אלא שהאב מצד עצמו זוכה במציאה ולא מצד זכיית הבן שהבן לא זכה ואפילו מדרבנן ועכשיו יצדק היטב מה שמקשה למימרא דסבר שמואל לית ליה זכיה והטעם שבנה הקושיא על דאוריתא שלפי מה שאמרנו שמואל אפילו מדרבנן סובר דלית ליה זכיה אבל הניח קושייתו על דאוריתא לפי שרצה להעלות קושייתו ולומר ראה כמה הרחקת עצמך מן הדין שאפילו מדאוריתא אית זכיה לקטן והיאך אמרת אפי' מדרבנן: ע"כ: ואפשר כי אותו מעלה עשן אשר ראה מעכ"ת כנגדו בשיבה רוח קונטריסין אלו היתה עמו. ונתאבך בהם גאות עשן ובחשכה יתהלך ולא הבין לא הקונטריסין ולא צורה דשמעתא ואנו אין לנו אלא דברי הראשוני' אשר מימיהם אנו שותים והם פירשו לנו כל חתום ובלעדיהם היה הגמרא כדברי הספר החתום ואל אמת יצילנו משגיאות ומהכשל כדבר הלכה ויראנו נפלאות מתורתו נאם הצעיר מר ונאנח בצלאל אשכנזי: