שות רבינו בצלאל אשכנזי· רבי בצלאל אשכנזי
סימן כ
שאלה. בת יתומה מאבי' ואמה שנתקדשה בהסכמת זקנתה לראובן ואח"כ מיאנה ואחר המיאון נתקדשה לשמעון וראובן אומר שיש לו עדים שכשנתקדש' לו היתה גדולה ושמעון אומר שיש לו עדים שכשמיאנ' היתה קטנה והזקנה הנז' גם כן אומרת שהית' קטנה כשמיאנ' כנז' יורנו מורנו עדי מי הם יצדקו אם נאמר שיצדקו עדי שמעון כשיגרשנה שמעון בגט כשר תהיה מותרת לראובן או לאו ואם נאמר שיצדקו עדי ראובן כשיגרשנה ראובן בגט כשר תהי' מותרת לשמעון או לאו ואם נאמר שיצדקו עדי שניהם תהי' אסורה לשניהם לפי שכל כת מהעדי' מכחש' לחברתה או תהיה מותרת לא' מהם ואם נאמר שתהיה מותרת לא' מהם למי מהם כופין לגרשה ומה יהי' הכפיה שעושין לו כדי לגרשה יורנו המורה הדין בזה ושכרו כפול מן השמים:
תשובה. שאלה זו לא נתבארה כל הצורך לכך צריך ביאור רחב וגם משמע מתוך שאלותיו שעדיין לא נתקבל שום עדות בב"ד ולא נודע אמתו של דבר אלא שכל אחד מגזם על חברו לאמר יש לי עדים לכן צריך לפרט כל החלקים דשייכי. בהאי מילתא ולבארם באר היטב בעזר העוזר האמיתי: ואיברא ודאי אם יתברר שהית' קטנ' כשמיאנה כדברי עדי שמעון הדין פשוט דכשיגרשנ' שמעון דהיא מותר' לראובן ומשנה שלימ' שנינו בפרק בית שמאי ביבמו' הממאנת באיש הוא מותר בקרובותי' והיא מותרת בקרוביו וכו' נתן לה גט והחזירה מיאנה בו ונשאת וכו' מותרת לחזור לו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' גירושין הממאנ' באיש אינה מגורש' ודינה עם בעלה שמיאנ' בו כדינ' עם מי שלא נתקדשה מעולם היה מותרת בקרוביו וכו' ואם נשאת לאחר וגרשה האחר וכו' מותרת לחזור לראובן:
ואם יתברר דגדולה היתה כשנתקדשה לראובן כדברי עדי ראובן וכגון שיתברר בשנים וסימנין וכדבעינן למכתב בס"ד בהא צריך שקלא וטריא כשיגרשנה ראובן אם היא מותרת לשמעון וגרסינן בסוף פרק המגרש שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו יצא עליה קול מראשון ובא אחר וקדשה קידושי תורה מהו שלח להו תצא והעמידו הדבר על בוריו והודיעוני ובעי גמרא מאי והעמידו הדבר על בוריו אילימא וכו' ומסיק אלא דאי מגליא מילתא דקידושי קמא קידושי מעליא נינהו לא צריכא גט משני ופליגא דרב הונא דאמר רב הונא אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת כדרב המנונא דאמ' רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני וכו' ובעי ואידך כי אתמר דרב המנונא בפניו שלא בפניו מעיזה ומעיזה ופירשו התוספות ז"ל דודאי רב המנונא לא איירי אלא בפניו וסבר רב הונא דלהחמיר להצריכה גט משני אפילו שלא בפניו נמי מהימנא ושמואל סבר דאינה צריכה גט כלל משני והרי"ף ז"ל והר"אש ז"ל פסקו כשמואל דאינה צריכה גט כלל וכן דעת הרשב"ם ז"ל בפ"ד מה' אישות וכן דעת רוב הפוסקים ז"ל מעתה בנדון דידן אי מיבררא מילת' דקידושי ראובן קידושי מעליא הוו לא צריכא גט משמעון וממילא דאם גרשה ראובן מותרת היא לשמעון ומיהו הר"ן ז"ל כתב בפרק שני דכתובות דדעת הרמב"ן להחמיר כרב הונא ואם הוא מחמיר מי יקל וכ"ש שהיה הראשון בעיר וכבר כתבו המפרשי' ז"ל דכשהיה בעלה בעיר כבפניו דמי ונראה דשניא ההיא דרב הונא דקדושי ראשון הוו קידושין גמורין בלי פקפוק כלל ולכך הויא ליה כמ"ד גרשתני אבל בנדון דידן הרי גלתה דעתה בשקבלה קידושין משמעון דלאו משום דבעיא למימר גרשתני הוא דקבלתן אלא משום דעקרה לקידושיה לגמרי דאמרה קטנה היתה כשנתקדשה לראובן ומאנה ביה ובהכי לא מהימנא דהרי עדי ראובן מכחישין אותה דגדולה היתה תדע דגרסי' ביבמות פ' בית שמאי איתמר קטנה שלא מיאנה והגדיל ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט וכו' וכתב הריטב"א ז"ל יש שפירשו דדוקא שנתקדשה שלא בפני הראשון אבל אם נתקדשה בפניו צריכה גט משני מדרב המנונא וכו' ואחרים פירשו דהכא אע"פ שנתקדשה בפני הראשון דכי אמרי' דקבלה קידושין בפני בעלה כאומר גרשתני ה"מ כשהיו נשואי הראשון גמורין אבל זו שהיו קידושין ספק מתחלה אין קבלת קידושיה ראיה לגירושי ראשון אלא שהיא סבורה דאין קידושי ראשון כלום והיא ממאנת בו. ע"כ. וכן כתב בנמקי יוסף שם הא קמן להדיא דלהאי סברא בתרא אין לחוש בנדון דידן לסברת רב הונא כלל ואפי' מאן דפליג ופירשה בשנתקדשה שלא בפני הראשון היינו משום דלא מיאנה ביה מעולם אבל בנדון דידן דמיאנה ביה כבר ושוב נתקדש' לשמעון אם יתברר שגדול' היתה כשנתקדש' לראובן לא חיישי' לקידושי שמעון כלל אפילו להצריכ' גט וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מה' גירושין וז"ל הרי שנתקדש' ואחר כך בא בעלה או נמצא הגט בטל הרי זו מותרת לבעלה ואינה צריכה גט משני שאין קדושין תופסין בעריות וכו' ע"כ. ומאחר דאינה צריכה גט ממילא אם גירשה ראשון מותרת היא לשני ומיהו הראב"ד ז"ל השיגו בראש הפרק עלה מאי דכתב הרמב"ם ז"ל דכל היכא דאמרינן הגט בטל שאם היה בעלה כהן וכו' וז"ל א"א לא הכל שוין בדבר זה שיש מקומו' הרבה שאין מוכיח לפסלות הגט ויאמרו הותר הגרוש' לכהן וכן אם קדשה אחר באותו גט צריכה גט משני ואסור' לשניהם ע"כ. וכתב הרב המגיד ז"ל דמה שכתב הרא"ש ז"ל שאם נתקדש' לאחר שצריכ' גט ממנו אין כן דעת רבינו כמו שיתבאר למטה.. עד כאן והיינו הא דכתיבנא דמקיש הרמב"ם ז"ל דין נמצא גט בטל לנתקדש' ואחר כך בא בעלה וכן כתב הרב המגיד ז"ל לקמן: וההיא דפרק המגרש דכתיבנא מכרע' כדברי הרמב"ם ז"ל דהא קמן כשמצאו דבר על בוריו דקידושי קמא קידושי מעליא הוו לא בעיא גט משני כשמואל ופסק הרמב"ם ז"ל כותיה וכדכתיבנא ואפי' רב הונא יודה בדין זה דגט בטל דאינה צריכה גט משני כלל דליכא למימר בכה"ג חזקה אין אשה מעיזה וכו' דהא לא קבלה הקידושין מאחר אלא משום דאמרה דגרש' בגט זה והרי נתברר דגט זה בטל הוה ולא נתגרש' מעולם ודמיא לאשה שבאו עדים שמת בעלה ונתקדש' ואחר כך בא בעלה דמבואר במשנ' דאינה צריכה גט משני והראב"ד ז"ל סובר כיון דכבר נתגרש' בגט זה ואיכא סרך גיטא אף על גב דנמצא גט בטל היכא דאין מוכיח לפסלות הגט איכא למיחש שמא יאמרו גרש זה וקדש זה ונמצאת א"א יוצאה בלא גט:
ובפרק האשה רבה עלה הא דתנן צריכה גט מזה ומזה פריך גמרא בשלמא מראשון תבעי גט אלא משני אמאי זנות בעלמא הוא ומשני אמר רב הונא גזרה שמה יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט ופריך אי הכי סיפא. דקתני אמרו לה מת בעליך ונתקדשה ואחר כך בא בעלה מותרת לחזור לו התם נמי נימא גירש זה וקרש זה ונמצאת אשת איש יוצאה שלא בגט ומסיק סיפא אמרי קידושי טעות הוו ופריך רישא נמי אמרי נשואי טעות הוו קנסוה רבנן סיפא נמי לקנסוה רישא דעבדא איסורא וכו' ע"כ וי"מ דאכתי קיימינן בפירוקא דאמרי גרש זה ונשא זה ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט אלא דמפרשי' דברישא דעבדא איסורא תלינן דאמרי הכי אינשי כדי לקנסה להצריכה גט אבל סיפא דלא עבדא איסורא אף על גב דהוה אפשר למימר הכי תלינן לקולא דלא אמרי הכי אלא דאמרי קידושי טעות הוו וכתבו המפרשים ז"ל דזו היא שיטת רש"י ז"ל ויש גורסין אלא רישא דעבדא איסורא וכו' למימר' דלית לן השתא טעמא דגוש זה ונשא זה דההוא טעמא לא חשיב למיחש ליה כלל בעלמא דאדרבה טפי תלו ליה בקידושי טעות אבל הכא משום דעבדא איסורא קנסינן ליה להצריכה גט וסיפא דלא עבדא איסורא ולא קנסינן לה אוקמה אדינה ואינה צריכה גט וכתב רב גדול בחידושיו דהרי"ף ז"ל גורס בלשון אחרון ואיכא דלא גרסי אלא ומפרש לה כאילו איתא ונקטי מינה דלא חיישינן בעלמא לגרש ראשון ונשא שני כלל והכי ניחא טפי: עד כאן והריט"בא ז"ל כתב בחידושיו בשם הגאונים ז"ל והרי"ף ז"ל והרמב"ן ז"ל דלמסקנא דשמעתין הדרינן מדרב הונא לגמרי ולא חיישינן בעלמא לגירש ראשון ונשא שני ולא אצרכוה גט משני ברישא היכא דנשאת אלא מטעם, קנסא ומשום דעבדא איסורא כדכתיבנא והילכך ליתא לדהראב"ד ז"ל דחייש להאי טעמא דגירש ראשון ונשא שני בגט בטל אפילו בנתקדשה לשני בלחוד:
ודברי הר"מ במז"ל צריכין לי עיון שכתב וז"ל כל מי שנשאת בגט בטל הרי זו צריכה גט מבעל שני מדבריהם כדי שלא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט וכו' ושוב כתב הרי שנתקדשה ואחר כך בא בעלה או נמצא הגט בטל הרי זו מותרת לבעלה וכו' ואין חוששין שמא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט כיון שלא נשאת יאמרו תנאי היה בקידושין ולא נתקיים עד. כאן משמע מלשונו ז"ל דכשנשאת אמרינן טעמא דרב הונא גזרה שמא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט וכשלא נשאת לא חיישינן להך גזרה משום דיאמרו תנאי היה בקדושין והשמיט הרב ז"ל טעמא דקנסא ולא הזכיר אותו כלל וקשיא דהא היינו מסקנא דשמעתין וכדכתיבנא וגרסינן נמי בפרק המגרש עלה הא דתנן ובלבד שלא תהא שם אמתלא אמר רבה בר רב הונא אמתלא שאמרו אפילו מכאן ועד עשרה ימים רב זביד אמר במקום אמתלא חוששין לאמתלא איתיביה רב פפא לרב זביד ובלבד שלא תהא שם אמתלא אמר לו מקום אמתלא קאמר אמר לו רב כהנא לרב פפא ואת לא תסברא והא תנן נתקדשה ואחר כך בא בעלה מותרת לחזור לאו משום דאמרינן על תנאי קדיש שאני התם דאתי בעל וקא מערער אי הכי נשאת נמי נשאת דעבדה איסורא קנסוה ובנן נתקדשה דלא עבדה איסורא לא קנסוה רבנן עד כאן הא קמן דטעמא דקנסא הכא נמי היינו מסקנא דגמרא ותקשי להרמב"ם ז"ל דהשמיטו: ונראה דהרמב"ם ז"ל הכי קא פריש. האי שמעתא דהמגרש דרב זביד פליג עליה דרבה בר רב הונא ואמר דאין סומכין על אמתלא שלא יצאה בשעת הקול אלא אם כן יש אמתלא במקום הוכחה שהאמתלא אמתית וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל בפרק ט' מה' אישות ומכל מקום אף על גב דרב זביד מחמיר טפי מרבה בר רב הונא מיהו מיקל הוא בכך דלא בעי אמתלא בהדיא בעידן דנפק קלא אלא אפילו מקום הראוי לאמתלא נמי חוששין לאמתלא ומבטלינן קלא ורב פפא בעי לאוסופי עוד דאמתלא בהדיא בעינן ופריך רב כהנא עליה ואת לא תסברא פירוש דבמקום הראוי לאמתלא בעלמא סגיא ומנסבינן לה והתנן אמרו לה מת בעליך ונתקדשה וכו' ואלו גבי נשאת קתני צריכ' גט מזה ומזה גזרה שמא יאמרו גירש זה ונשאת זה וכו' אלמא דהיינו טעמא דגבי אירוסין יש מקום לאמתלא דאי נמי אמרי גירש זה וקדש זה אמרי על תנאי קדיש ולא נתקיים התנאי ואילו גבי נשואין כיון דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לבעול על תנאי לאו מקום אמתלא הוא ולא מחזיקים אמתלא ומשני רב פפא לא שאני התם דאתא בעל ומערער ומימר אמרי מעולם לא נשאה אלא קידושי טעות הוו דסברא מית בעלה והא אתא גברא וקאי דאקשינן אי הכי אפילו נשאת נמי מימר אמרי נשואי טעות הוו ופרקינן נשאת דעבדא איסורא קנסוה רבנן נתקדשה דלא עבדא איסורא לא קנסוה רבנן: כנ"ל פירושא דשמעתא לדעת הרמב"ם ז"ל והילכך הך מסקנא הינו לרב פפא ואיהו ז"ל פסק כרב זביד כמו שכתב הרב המגיד ז"ל בפרק ט' מה' אישות ולרב זביד לא צריכינן להך טעמא דקנסא כלל ולכך השמיטו הרב ז"ל ולהך שיטתא ניחא קושיא אלימתא דקשיא להו לתוספות ז"ל בפרק האשה רבה לפי שיטתם ז"ל דפירשו אמרי קידושי טעות שסבורה שמת בעלה ולא מת כמו שהוא האמת דאמאי לא נימא טעמא דסיפא משום קידושי טעות דכהן ונמצא לוי ולא יוכל להקשות מרישא דאין תנאי בנשואין ונדחקו בתירוצה ולפי מאי דפרשינן בשיטתו של הרמב"ם ז"ל ניחא דהך שקלא וטריא היינו לרב פפא דלא סגי ליה במקום הראוי לאמתלא בעלמא אלא אמתלא בהדיא בעינן ולכך לא מצינא לתרוצי בקידושי טעות דכהן ונמצא לוי: כנ"ל ומכל מקום נקטינן דלכולהו רבוואתא בנתקדשה בלחוד לא חיישינן לגזרת שמא יאמרו גירש ראשון ונשא שני וסברת הראב"ד ז"ל יחידית היא ולית דחש לה ואפשר דאפילו הראב"ד ז"ל לא חייש בנדון דידן דדוקא בגט בטל איכא למגזר משום סרך גיטא דכיון דקא חזו דיהיב לה גיטא איכא למיחש שמא לא ידקדקו בפסלות הגט ויתלו באיסור לומר דאשה יוצאה בלא גט אבל בנדון דידן אם יתברר דקידושי ראובן קידושין גמורין הוו דהיתה גדולה כשנתקדשה לו לא תפסי קידושי שמעון כלל ואינה צריכה גט ממנו כלל ולא חיישינן שמא יאמרו גירש זה ונשא זה אדרבה יאמרו קידושי טעות דמיאון בטעות הוה דחשבו שהיא קטנה והרי היא גדולה כיון דקא חזו אשה יוצאה בלא גט דלא שבקי למתלי במיאון בטעות ויתלו באיסור שתצא אשה בלאו גט:
הילכך נראה הדין פשוט לדברי הכל דאם יתברר דגדולה היתה בשנים ובסימני' כשנתקדשה לראובן דאינה צריכה גט משמעון ואם יגרשנה ראובן הרי היא מותרת לשמעון:
ואי איכא לקמן שתי כתי עדים שנים אומרים נתקדשה לראובן כשהיתה גדולה ושנים אומרים קטנה היתה בהא צריך למברר סהדותיהו משום דאיכא אנפי חלוקים בדיניהו והשואל לא פירש אופן עדותם ואם עדי ראובן מעידים שהיתה גדולה בשנים ולא הזכירו הסימני' כלל לא סימן עליון ולא סימן תחתון ועדי שמעון מעידים אסימנים דלא היו לה סימנים כלל כשמיאנה לכאורה נראה דלא נחוש לקידושי ראובן כלל דהא כתב הרב המגיד ז"ל בפרק י"א מה' גירושין הבת ממאנת עד שיהיו לה סימנים ושנים בשלא בא עליה אחר הגעת השנים דליכא חששא דאורייתא ולפיכך אם נבדקה ואין לה סימנים אף על פי שיש לה' שנים ממאנת והולכת אבל אם בא עליה אחר הגעת השנים אף על פי שלא נודע שהביאת. סימנין אינה ממאנת והא דאמר רב דימי הילכתא חוששין שמא נשרו העלו בהלכות דהיכא דלא בא עליה לאחר זמן דהוו להו נשואין דרבנן לא חיישינן שמא נשרו דלא אמרו אלא היכא דבעל לאחר זמן אבל לא בעל לא חיישינן לנשירה ולא אמרינן חזקה הביאה סימנין אלא בודקין אותה ואם לא הביאה סימנין הרי זו ממאנת וזהו דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכן הסכימו האחרונים ז"ל כן כתב הרב המגיד ז"ל. והילכך בנדון זה דאין עדי ראובן מכחישים לעדי שמעון בסימנים הרי עדות הס מנין שרירא וקיימת וכיון דלא היו לה סימנין מיאונה מיאון ולא חיישינן לקידושי ראובן כלל וקידושי שמעון חיילי. מיהו כתבו התוספות ז"ל בפרק מי שמת דבזמן הזה לא בקיאינן בהכרת גומות ונימות אף על פי שאין שערות הוו סימן ודע שהרמב"ם ז"ל כתב בפרק שני מה' אישות נמצאו שתי גומות זו בצד זו ואין בהם שער הרי אלו סימן חזקה אין גומא בלא שער ושערות הוו בהן ונשרו. עד כאן משמע להדיא מלשונו ז"ל דגומות גופיהו לא הוו סימן אלא שהם הוראה שהיו שם שערות ונשרו והרי כתב בפרק י"א מה' גירושין דלא חיישינן לנשירה היכא דלא בעל אבל אין להקל כנגד התוספות גם הר"י בעל הטורים ז"ל כתב בשם ספר התרומה דבזמן הזה אינה ממאנת אחר י"ב שנה אף על פי שלא בעל דקי"ל גומות אף על פי שאין שערות ואין אנו בקיאין בדבר הזה שלא יהו בה גומות ועוד שמא הביאה שתי שערות אפילו אחד בגבה ואחד בכריסה או על קשרי אצבעותיה ומי יוכל לבדוק כל הגוף ולעמוד על אמתתו של דבר. עד כאן:
ודע שכתב הרבי שמעון בן הרשב"ץ ז"ל בתשובותיו וז"ל ולענין מקום השערות אמרי' אמר רב יהודה אמר שמואל שתי שערות שאמרו אפילו אחת על הכף ואח' על גב הבצים ופירוש הכף הוא מקום התפוח של גבי ביצים תניא נמי הכי שתי שערות שאמרו ואפי' אחת בגבה ואחת בכריסה אחת על גבי קשרי אצבעותי' של יד ואחת על גבי קשרי אצבעותי' של רגל דברי רבי שמעון בן יהודה וכו' ורבי בון אמר וכו' עד שיהיו שתי שערות במקו' אחד וכן פסק הרי"ף ז"ל אבל כל ששתיהן במקו' אחד בין שהן בקשרי היד בין שהן בקשרי הרגל מהני ור"י פסק בכאן כדברי כלן להחמיר וכן היא מסקנת הרא"ש ז"ל וא"א מורנו הרב ז"ל תמה על הרמב"ם ז"ל שכתב דשתי שערות האמורו' בכל מקום צריך שיהיו במקום הערוה ונראה לו נר"ו שהרב ז"ל מפרש יד ורגל כנוי לאותו מקום עליונו ותחתונו וכתב שכך מצא מפורש לתלמידו רבי יוסף עקנין ז"ל בשם פירוש ר"ח ז"ל ובערוך בערך גב ובעל הטורים הביא דברי הרמב"ם ז"ל בלי חולק ונראה שהוא מסכים לפירושו וטעמא דמסתבר הוא שיהיה הכל באותו מקום דמה ענין לכאן יד ורגל וגבו נמי דאמרי' היינו מקום התפוח שעל אותו מקום וכו' ע"כ: נמצא דלדעת הרמב"ם ז"ל וכולהו הני רביותא אין מקום לחומרא זו שכתב ספר התרומה: אבל מ"מ אין להקל בכך להוציאה מראובן בלא גט כיון שעדים מעידים שהית' גדולה בשנים. ומיהו אם שנים מעידים דגדול' היתה בשנים ושנים מעידים דקטנ' היתה בשנים יש להקל שתצא מראובן בלא גט דעד כאן לא החמיר ספר התרומ' אלא בידוע שבאה לכלל שנים דהא כתב ז"ל בזמן הזה אינה ממאנ' אחר י"ב שנה וכו' מוכח להדיא דבידוע שהגיע לכלל שנים מיירי אבל אי איכא הכחש' משתי כתי עדים בשנים אעפ"י שאין מזכירים הסימני' יש להקל דעדיפי עדי שמעון דעדותן שלימה דכיון דלא היו לה שנים ממילא נמי קא מסהדי דלא היו לה סימנים דסימני' דקודם י"ב ואפי' תוך י"ב חשיבי כשומ' ועדי ראובן לא קא מסהדי אלא חצי עדות דשנים בלא סימנים לא שוו ולא מידי עד שיראו בה סימני איילוני' ומצאתי תשובות ישנות מרבני פרובינציא וקטלוניא שהיו בזמנו של הרשב"א ז"ל ורבנים גדולים ומובהקי' היו ובא מעשה כיוצא בזה לפניהם והתירוה בלא גט וז"ל השאל והתשובה המבקשי' למצוא דבר חפץ ה' בידם יצלח כי יהיה להם דבר למשפט וחוקים יבאו אל הגדולי' וכו' וזה לך האדון אדוני תורף שאלותי ראשונ' קטנה שנתקדשה ואין ידוע לנו אם הגיעה לכלל שנותי' אם לאו ונבדקה על פי הנשי' הכשרו' ולא נמצאו לה סימנין ומיאנ' אם מיאונה מיאון אם לאו: השנית במי שנתקדש' ובאו שני עדים והעידו שהגיעה לכלל שנותי' ושני עדים אחרים העידו שלא הגיע' לכלל שנותי' ונבדק' כראוי ולא נמצאו לה סימנין כלל ומיאנ' אם מיאונ' מיאון אם לאו והשיב הרב הגדול רבינו יצחק פצ"עח מרנא ורבנא נר ישראל הרב רבי מרדכי נ"ע וז"ל תשובתו השרשית מימרא דרב דימי מנהרדעא הילכתא חוששי' שמא נשרו וה"מ דקדיש תוך זמן ובעל לאחר זמן דהוי ספק דאורייתא אבל מעיקרא לא ושמעי' מינה דדוקא בעל לאחר זמן שידוע לנו שקידושי ביאה הללו היו לאחר שהגיע' לכלל שנותיה בודאי שאין כאן צד ספק בקידושין אלו שהם שלמים מצד השנים ואין בהם חסרון רק מצד הסימנין ומשום חזקה דרבא דאמר קטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין דהוי כהילכתא נקטינן בספק סימנין לחומרא ואפילו בדקו ולא אשכחו חוששין שמא נשרו ונמצא עכשיו שמפני ההגעה לכלל השנים הידועים בודאי וברור היא שנולד לנו ספק בסימנים כשאינן נמצאים ונקטי' לחומרא אבל כשאין ידוע לנו אם הגיעה לכלל שנותיה אם לא הגיע כיון דמספקא מילתא מסתמא או מפני עדיות סותרת נמצא מעתה שהשנים והסימנים הכל בספק ובזו ודאי בודקים למיאונין ואי לא אשכחן סימנים אין אומרים בזו חוששין שמא נשרו אלא הרי היא בחזקת קטנותה עומדת עד שיודע לך בביאור שהגיעה לכלל שנותיה עד כאן:
ועוד השיבו על זה שני רבנים גדולים אחרים הרב ר' מרדכי והרב רבי מכיר בני הנכבד הנעלה רבי צמח זלה"ה וז"ל לפנים בישראל כי יהיה להם דבר וכו' ראשונה דעתנו בזה דמיאונה מיאון דבעינן הגדילה כמאמר רבא כלומר שידוע לנו שהגדיל' וכל שכן הכא שלא נמצאו לה סימנין ובהדיא גרסינן בן עשרים וכו' יביא עדים ודעת הרמב"ם ז"ל ראיה בעדים ואפילו לסברת רבני צרפת שכתבו דאם הוחזקה בשכנותי' בשנים סמכינן אחזקה והביאו כמה ראיות לחזק זה הדעת לא כתבו זה אלא בהביאה סימנין דלא אמרינן שומ' נינהו וכו' השנית לכאורה נראה בתחלת העיון דהוה ליה כשנים אומרים נתקדש' ושנים אומרים לא נתקדש' דאפילו לאחד מעידי' לא תנשא לכתחל' ואם נשאת והיא אינה יכולה לומר בריא לי תצא ולא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקה דלא אמרינן הכי אלא או בממונא כעובדא דבר שטיא או באיסורא דרבנן כההיא דמעלין לכהונ' שפירשו המפרשים דוקא בתרומ' דרבנן או בקדשי הגבול אבל באיסורא דאורייתא לא אמרינן הכי ואף על פי שיש לרבנים הגדולים רבני צרפת שיטה אחרת בזה בההיא עובדא דינאי השיטה האחרת יותר עיקרית כמו שהתבאר ביבמות ובכתובות ואף על פי שבדקו' ולא נמצאו לה סימנין הוה ליה ספיקא לאורייתא מיהו הכא בנדון שלפנינו כיון שכשהראשונים העידו שהגיע לכלל שנותי' לא נבדקה בסימנין וכשהאחרוני' העידו שלא הגיעה לכלל שנותיה נבדקה בסימנין ולא נמצאו סימנין הוה ליה תרי ספיקי שמא הגיעה לכלל שנים או לא הגיעה ואת"ל הגיעה שלא הביאה סימנין בעת שנתקדש' או לא הביאה וכל תרי ספיקי אפי' בדאורייתא לקולא כמו שנתבאר בפ"ק דכתובות בההיא דפתח פתוח מצאתי ובהדיא נתבאר גם כן בההיא דיצאה מלאה דפליגי רבי יהושע ור"ג תרוייהו מודו דאי הוו תרי ספיקי אזלינן לקולא אפילו בדאוריית כמו שמבואר בירושלמי שם ביאור רחב ואף על גב דבאלמנת עיסה דהוו ליה תרי ספיקי פסקו דלכתחל' לא תנשא התם מעלה עשו ביוחסין ואף על גב דבמתניתין דטהו' גרסינן כל שאתה מרבה ספקות וספק ספקות ברה"י טמא שאני התם טומאות דהכי גמירי לה כמו שנתבאר בפ"ק דסוכה אבל באיסורא ודאי אפי' בדאוריתא אזלינן בתרי ספיקי לקולא והכא ודאי הויא ליה תרי ספיקי כיון שבעדות הראשוני' לא נבדקה בסימנין ובעדות האחרונים נבדקה בסימנין דרבא גופיה דקאמר חזקה הביאה סימנין לא אמר אלא כשהגדיל' בודאי כמו שקדם בדברינו בשאלה הראשונ' מיהו היכא דלא נתבאר לנו בודאי שהגיע' לכלל שנים מודה דליתא לההיא חזקה. עכ"ל הרבנים מהר"ר מרדכי ומהר"ר מכיר נ"ע. משמע מלשונם ז"ל דאף על גב דמסתפקא לן אם הגיעה לכלל שנותיה או לאו מחמת עדויות סותרות אכתי צריך בדיקה לסימנין ואי לא מצינן למבדקינהו מחמת דהשתא היא גדולה בפנינו כבנ"ד שכבר נתגדלה וקבלה קידושין משמעון כשהיא גדולה הוה להו קידושי ראובן קדושי ספק וצ"ע אמאי דהא מ"מ איכא ספק ספיקא ספק הגיעה לכלל שנים ספק לא הגיעה ואת"ל הגיעה שמא הביאה סימנין דהא לא ידיע אם הביא' סימנין אם לאו ולמה לי למבדק אם הביאה סימנין כלל ונ"ל דכה"ג לא מקרי ספק ספיקא דאין כאן אלא חדא ספיקא ספק היא גדולה ספק היא קטנה תדע דהקשו התוספות בשמעתא דפתח פתוח עלה הא דאמרינן ואי בעית אימא באשת ישראל דקביל בה אביה קידושין פחותה מבת ג' שנים דאכתי איכא ספק ספיקא ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון ספק כשהיא קטנה ופתוי קטנה אונס היא כדאמרינן וכו' ותרצו דשם אונס חד הוא פי' לפי' דהני לא הוו תרי ספקי דהכל כמו ספק אחד הוא מפני שאם זינתה ברצון בעודה קטנה אינה מותרת לבעלה אלא מטעם שנדון אותה כאנוסה דפתוי קטנה אונס הוא ונמצא שבין זה ובין זה אינו אלא ספק אחד ספק באונס ספק ברצון והכא נמי בנדון דידן לא הגיעה לכלל שנים ולא הביא' סימנין תרוייהו לדונה כקטנ' והיינו ספק קטנה ספק גדולה וכן כתב הרשב"ץ ז"ל בתשובותיו וז"ל ויש שדקדק שזאת האש' היא מותרת מפני שהיא ספק ספיקא וספק ספיקא אפי' בדאוריית' שרי שהוא אומר שיש כאן שתי הכחשות שעדי הגר אומ' שלא מסר מודעא בין כתיבה לנתינה ועדי המודעא מעידין שמסר עוד יש הכחשה אחרת שעדי הגט אומ' שבטל מודעא בשעת מסירה ועדי מודעא מעידי' שלא בטל ואם כן הרי יש כאן שתי ספקות ספק מסר מודעא ספק לא מסר ואת"ל מסר שמא בטל אי נמי בהפך שמא בטל שמא לא בטל ואת"ל לא בטל שמא לא מסר ודבר זה אינו מחוור שאלו באו שנים ואמרו נתקדשה ושנים אחרים אמרו לא נתקדש' ואחר כך באו שנים ואמרו נתגרש' ושנים אחרי' אמרו לא נתגרשה יפה היינו מתירין אשה זו מספק ספיקא ספק נתקדשה ספק לא נתקדשה ואת"ל נתקדש' שמא נתגרשה אבל בנדון הזה הכל הוא ספק אחד שעדי הגט אומ' נתגרש' ועדי המודע' אומרי' לא נתגרשה ומסירת מודעא ובטולה דבר אחד הוא בנדון הזה והכל הוא הכחש' אחת ולא דמי לספק ספיקא דשמא תחתיו זינתה שמא אין תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון דהתם יש ודאי אחד ושני ספקו' ודאי נבעל' ושמא אין תחתיו ואם תחתיו שמא באונ' אבל הכא יש ודאי אחד וספק ודאי א"א וספק נתגרשה שהרי עדי המודעא אומרים דודאי לא נתגרשה ומכחישין עדי הגט והרי אין כאן אלא ספק אחד שמא עדי הגט שקרנים שמא עדי המודעא ואלו היה שני כתי עדים מכחישות במסירת המודעא ושתי כתי אחרות מכחישות בטול המודעות היה אפשר לדון זה בספק ספיקא אבל השתא שאין שם אלא שתי כתי עדים אין כאן אלא ספק אחד על מי נסמוך על אלו או על אלו. ע"כ הילכך אי ליכא אלא תרי ותרי דקא מכחשי בשנים ואין שום אחד מזכיר הסימנין וליכא למיקם עליהו למבדקינהו אין כאן אלא חד ספיקא אם קטנה היא אם גדולה אבל אי תרי ותרי קא מכחשי בשנים וקא בדקינן לה בסימנים ולא נמצאו לה סימנין אלא שאנו חוששין שמא נשרו הא ודאי דהרי כאן תרי ספיקי דמאחר דבדקינוה ולא נמצאו לה סימנים אלא שאנו מסתפקין בנשירה ספק חדש הוא זה ותרי ספיקי הוו דבדיקה זו חלק הספקות וכדכתיב': כנ"ל לדעת הני רבוואתא ז"ל ונמצא לפי דרכם אם שנים אומרים גדולה בשנים היתה בעת שנתקדשה לראובן ושנים אומרי' קטנה היתה בשנים ואינם מזכירים הסימנים ועתה היא גדולה ממש בפנינו ואי אפשר למבדקינהו דודאי קידושי ראובן קידושי ספק הוו וצריכה כה גט ומיהו אם שנים אומרים גדולה בשנים היתה כשנתקדשה לראובן ואינם יודעים מהסימני' ושנים אומרים קטנה היתה בשנים ובסימני' שידעו בבירור דהיתה קטנה בשנים ובדקוה כדין וכהלכה ולא מצאו לה סימנים יש ללמוד מהני רבוואתא דלא חיישינן לקידושין ראובן ומיאונה מיאון דדל מהכא עדותן לגביה שנים והרי הדבר ספק לגבי השנים ועדותן כשרה לגבי הסימנים ומה לי שנים מעידין דלא מצאו לה סימנים ומה לי אי בדיקנה עכשו ולא מצאנו לה סימנין שניא היא דמאחר דאיתכחוש בשנים והם ספק פסולין לגבי הסימנים נמי עדותן בטלה וכתב הרמב"ם ז"ל בה' עדות פרק י"ח וז"ל בד"א בעדי' אבל שתי כתות המכחישות זו את זו אין כאן עדות ואין עונשין את אחת מהן לפי שאין אנו יודעין מי היא הכת השקרנית וכו' עד כאן: ליתא דגרסינן בפרק חזקת זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רב נחמן אוקי אכילה לבהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא אמר לו רבא הא עדות מוכחשת היא פירוש דעדות אבות ועדות אכילה כעדות אחד דמי דבאין להעיד דשלו היא ועדות שנתבטלה מקצתה נתבטל' כולה ואהדר ליה רב נחמן דבמאי דאיתכחוש איתכחוש ושאר העדות קיים וקי"ל כרב נחמן וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' טוען ונטען הילכך בנדון דידן נמי דל מהכא עדות השני' עדותן בסימנין קיימת וכמאן דבדקינוה עתה בפנינו ולא נמצאו לה סימנין דמי כנדון דהני רבוואת' ז"ל ונמצא לפי זה אם עדי ראובן אינם מעידים אלא בשנים ועדי שמעון מעידים בשנים ובסימנים דמיאונה מיאון ולא חיישינן לקידושי ראובן כלל מיהו הרשב"א ז"ל כתב בתשובה סימן אלף רי"ו מה ששאלת במקדש את האשה ויש ספק בדבר. אם היא גדולה. או קטנה כי לא ידעו מספר שנותיה ונמלך הבעל וגרשה או מיאנה בו ונבדקה ולא מצאו לה סימנים אם מותרת לבנו אם לא כבר נתבאר שכל שיצאה בגט ואפילו בעודה קטנה אסורה בקרוביו וכן נתבאר דכל שיש ספק קידושין דאורייתא אינה יוצאה אלא בגט והילכך אשה זו שנסתפקו במספר שנותיה אנו חוששין שמא כבר הגיעה לכלל שנותיה ומקודשת היא דבר תורה ואם נבדקה ולא מצאו לה סימנין אפשר שגם בזו אנו חוששין לשמא נשרו וכדרבא אלא שיש להתיישב בזה לפי שיש לומר שיש בזה שני ספקות ספק הגיע לכלל שנותיה ספק לא הגיעה לכלל שנותיה כשקדשה ואפי' מצא לומר שהגיע ספק הביאה סימנין ונשרו ספק לא הביאה וכל ספק ספקא אפילו בשל תורה לקולא ואפ"ה איני רואה בזה להקל כי יש עוד להתיישב בדבר עד כאן: פירוש איברא ודאי דכל ספק ספיקא לקולא אפילו בשל תורה ולזה אין צריך ישוב וכן כתב הריטב"א ז"ל בגיטין פרק המגר' וז"ל אי נפק עלה קלא דאיקדשה קידושי ספק כגון זרק לה פלוני לפלונית קידושין ספק קרוב לה ספק קרוב לו אף על גב דאי הוה איכא סהדי בהכי הוה אסרינן לה לעלמא לאנסובי בלא גט השתא. דלא איתחזקא מילתא אלא בקלא לא אסרינן לה מ"ט תרי ספיקי נינהו דילמא קלא לאו קושטא הוא ואי קושטא הוא אימר קרוב לו הוו ותרי ספיקי דאורייתא לקולא. עד כאן: הא קמן דאף על גב דאין זה מתהפך אפ"ה קא שרי איתתא לעלמא משום האי ספק ספיקא דגריע בתוספות ז"ל בשמעתא דפתח פתוח לא חיישי אי מתהפך אי לא דלעולם בכל ספק ספיקא אזלינן לקולא אפילו אינו מתהפך ויש מן האחרונים ז"ל שחולקים ומכל מקום כולהו ס"ל דספק ספיקא כבנ"ד דמתהפך דאזלינן לקולא אפילו בשל תורה אבל אפשר דהרב ז"ל כתב דיש עוד להתיישב משום דסוף סוף חדא ספיקא הוי ספק קטנה ספק גדולה ולא מיקרי ספק ספיקא וכדכתיבנא לעיל ומה שחלקנו לא נראה לו לחלק ומכל מקום כיון שהרב ז"ל חש להחמיר מי יקל בערוה החמורה אבל אכתי מסתברא לי אם עד שלא באו עדי ראובן מיאנה בראובן בפני בית דין וחקרו ובדקו ב"ד כראוי ומצאו אותה קטנה בשנים ובסימנים וכתבו לה גט מיאון בנוסח הנהוג בישראל דכתבי ביה והתברר לנא דעדיין קטנה היא וכו' ושוב באו עדי ראובן והעידו דגדולה בשנים הית' כשנתקדשה לראובן הא ודאי דלא חיישי' להו דמעשה ב"ד עדיף ולא מצי ראובן בעדיו דקא מסהדי חצי עדות לגרועי מידי ממעשה ב"ד שנעשה ואפי' שלא מיאנה אלא בפני שנים דבהכי סגי אפילו לכתחל' לדעת הרמב"ם ז"ל ודעימיה מ"מ נראה להקל ודע דתרי ותרי לא הוי' אלא ספיק' דרבנן דבפ"ד אחין שקלו וטרו אי תרי ותרי ספיק' דאורייתא דמדאוריית' לא אמרי' בתרי ותרי אוקי מלת' אחזקה או דרבנן דמדאוריית' אפילו בתרי ותרי אמרי' אוקי מלתא אחזקה אלא דרבנן אחמור והסכמת האחרונים ז"ל דתרי ותרי ספיקא דרבנן ובפ"ב דכתובות גבי הא דתני' שנים אומרים נתקדשה וכו' ואם נשאת לא תצא שנים אומרי' נתגרשה וכו' ואם נשא' תצא ופריך גמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא והקשו בתו' שנא ושנא דרישא אית לן לאוקומה בחזקת פנויה וסיפ' בחזקת א"א ותרצו בזה שני תרוצים ותירוץ ראשון היינו דבריש' אע"ג דאית לן לאוקומ' בחזקת פנויה מ"מ תרי ותרי ספיקא דרבנן היא כדמוכח בפ"ד אחין והוה לן למימר תצא מדרבנן: ועוד תרצו תירוצי אחרי' והרשב"א ז"ל ומפרשי' אחרי' תרצו דלמאן דאית ליה תרי ותרי ספיק' דאוריית' קא פריך ואע"ג דקי"ל כמאן דאית ליה ספיקא דרבנן איכא למימר דלתרוצה אף למ"ד ספיקא דאורייתא קא אתי וכן שיטת הגמר' בכל מקום לארווחי ולתרוצי מתניתין ומתנית' אליב' דכולהו תנאי ואמוראי כל היכא דאיכ' לשנויי ולאוקומי ע"כ: נמצא דכולהו ס"ל כמ"ד תרי ותרי ספיק' דרבנן ופליגי אי תצא מדרבנן ומ"מ כיון דתרי ותרי לא הויא אלא ספיק' דרבנן דמדאורייתא מוקמינן לה אחזקה דהיינו קטנה ופנוי' כמו שנולד' אלא דרבנן אחמור וכי אחמור היינו בתרי ותרי שקול אבל בכגון הא דמעיקר' באו עדים לסייע החזק' בשנים ובסימנים שוב לא אתו שנים בעדות שנים דהוה ליה כחצי עדות לבטל החזקה דמעיקר ועדות שלימה דקא מסייעי לי' תדע דבכתובו' פ' האשה שנתארמל' כתבו התוס' ז"ל בשם הר"י בר ברוך דלא אמרי' בכל הני אוקמוה אחזק' לפי שהשנים שמוציאין אותו מחזקתו של היתר הם מעידי' תחלה ומיד כשהעידו יצא מחזקתו ע"י עדותן ותו לא אמרי' אוקמא אחזקה ולהכי פריך לעיל מ"ש רישא ומ"ש סיפא דשנים אומרים נתקדשה העידו תחלה וכו' ע"כ. אלמא דשני ליה במי שמעיד תחלה לאורועי חזקה כ"ש לאוקומי חזקה הילכך בנ"ד דידן דאתו סהדי והחזיקו חזקתה שוב לא מרעינן לה אלא בעדות ברורה ואע"ג דר"י בעל התוס' פליג עליה דר"י בר ברוך היינו משום דשתי הכתות הם שוים בעדות דשנים אומרים נתקדש' ושנים אומר לא נתקדש' אבל בנ"ד אם עדי שמעון העידו תחלה בשני' ובסימני' ומיאנה בב"ד או לפני שנים ושוב באו עדי ראובן והכחישו עדי שמעון בשנים ולא בסימנים מסתבר' ודאי דאין לחוש לקדושי ראובן ואינה צריכ' ממנו גט כלל: ואכתי צ"ע אם עדי ראובן אינם מעידי' אלא בשנים ועדי שמעון אינם מעידי' אלא בשנים ולא אלו ואלו מזכירים סימנים כלל והזקנה מעיד' שלה היו לה סימני' וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' אישות כשבודקין הבת בין בתוך הזמן שהוא כל שנת י"ב בין קודם זמן זה בין לאחריו בודקין על פי נשי' כשרות ונאמנות ואפילו אשה אחת בודקת ושומעין לה אם הביאה אם לא הביאה ע"כ. ויש מוסיפין עוד דאפי' נשים קרובות בודקות אותה כדאי' במרדכי בפ' מצות חליצה מעתה אפשר לומר דנאמנ' כשני עדים בדבר הסימנים ומסתבר' דאינה נאמנת כלל ודבריה לא מעלין ולא מורידין דדוקא היכא שב"ד רוצין לבדוק בודקין על פי נשים וכדקתני רבי אליעזר מוסר לאשתו ורבי ישמעאל מוסר לאמו והיינו טעמא משום דהויא ליה מלת' דעבידא לגלויי שהרי בשעה שמעידות אפשר לבדוק ולאמת דבריהן אבל אם היא גדולה לפנינו והאש באה להעיד שקודם הזמן הזה הית' קטנ' בסימנים כשנתקדש' לראובן הויא ליה עדות שא"א למיקם עלה דמלת' הילכך לא מהימנא דאין האשה בתורת עדות כלל והיינו טעמא דמחלק הרמב"ם ז"ל בין עדות שנים לעדות סימנים דאין סומכין על הנשים במנין השנים משום דאי אפשר למיקם עלה דמלתא כשהן מעידות והויא ליה עדות ואין אשה בתורת עדות כלל והרשב"ץ ז"ל כתב בתשובותיו וז"ל ובעדות הסימנים אנו סומכין על פי נשים דקי"ל דכל הנבדקות נבדקות על פי נשים שכיון שבאו לכלל שנים אנו סומכין על הנשים בסימנין משום דלאו עדות הוא אלא גלויי מלתא בעלמא כמו שכתב הרמב"ן ז"ל אי נמי משום דסמכינן אחזקה דרבא דאמר קטנה שהגיעה לכלל שנותי' חזקה הביאה סימנין ומ"מ בדיקת נשים בעינן וכל שלא נבדקו על פי נשים לא סמכי' אהאי חזקה אלא להחמיר ולומר גדולה היא שלא תמאן אבל להקל ולומר גדולה היא שתחלוץ לא והכי איתא התם וכן כתבו הרי"ף והרמב"ם ז"ל ומכאן נלמוד דדוק' לעדות סימנין אנו סומכין על פי נשים משום דאיכא חזקה דרבא אבל בעדו' שנים אנו צריכין עדות גמור' ואין סומכין בזה על פי נשים ע"כ ומכאן נמי נלמוד לנ"ד דאין לסמוך על עדות נשים בסימנין היכא דלא ידוע אם הגיעה למנין השנים דחזקה דרבא לית' אלא כשהגיע' ודאי לכלל שנותיה אבל כי מספקא לן אם הגיעה לית כאן חזקה וכיון שכן אשה לא מהימנא ובר מן דין ומן דין הרי כתב בעל התרומה דאשה בזמן הזה לא מהימנ' לומר אין לה שערות כדי למאן משום גומות נמצא דאין לנו צד להקל אלא היכא דבאו עדים תחלה והעידו על השנים ועל הסימנים שהית' קטנה כשמיאנה בראובן וכתבו לה גט מיאון כראוי ושוב הביא ראובן עדים דגדולה בשנים היתה כשנתקדשה לו דבהכי ודאי לא חיישי' לקידושי ראובן כלל ואינה צריכ' ממנו גט כלל אבל בכולהו אינך אנפי הויא ליה ספק מקודש' לראובן וצריכה ממנו גט:
וכתב הרב המגיד ז"ל בפ"ד מה' אישות דכל קדושי ספק אם עמד אחר וקדשה הרי היא מקודשת לשני מספק וצריכה גט משניה' או מגרש ראשון ונושא שני אבל לגרש שני ולכנוס ראשון לא שמא יאמרו החזיר גרושתו מן הארוסין אחר שנתארסה לאחר: ע"כ: ונלמד דין זה מההיא דפ' המגרש דגרסינן התם לא מצאו דבר על בוריו מהו אמר רב הונא מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא מ"ט אתי למומר מחזיר גרושתו מן הארוסין ע"כ והכי הילכתא והקשו התוספת ז"ל והמפרשים ז"ל לרב הונ'מאי אירי' כי לא מצאו דבר על בוריו דמגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא אפילו מצאו דבר על בוריו נמי דהא ס"ל לרב הונא דאשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אפילו שלא בפני בעלה מקודשת לשני וא"כ לגרש שני ולישא ראשון אי אפשר דדילמא חיילו קדושי שני ונמצא ראשון מחזיר גרושתו מן הארוסין ותרצו דלא מצאו דבר על בוריו איצטריכא ליה סד"א כיון שלא מצאו דבר על בוריו מותרת לשניהם כרב שישא בריה דרב אידי דאיכ' למימר דקידושי קמא קידושי טעות הוו ואין זה מחזיר גרושתו ועוד דספק ספיקא הוא שמא לא קדשה ראשון ואין זה מחזיר גרושתו ואת"ל קדשה ראשון שמא לא גרשה ולא חלו קידושי שני כלל ומ"ה תהא מותר' אף לראשון קמ"ל דלא אבל מצאו דבר על בוריו לא צריכ' למימר דודאי מגרש ראשון ונושא שני אבל איפכ' לא כן כתבו הרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל בחידושיהן. נמצינו למדין דכל היכא דקדושי ראשון קידושי ספק וקידושי. שני קידושי ודאי מגרש ראשון ונושא שני אבל לא יגרש שני ונושא ראשון וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' אישות. ולאו דוקא היכא דקידושי ראשון קדושי ספק אלא אפילו לא הוו אלא קידושי דרבנן בעלמא לא יגרש שני ונוש' ראשון וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"יא מה' גירושין וז"ל קטנה שלא מיאנה והגדילה אע"פ שלא בעלה בעלה משנעשת בת י"ב שנים ויום אחד הרי זו אינה ממאנת שהרי הגדילה וצריכה גט מדברי סופרים שהרי לא בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות וכו' לפיכך אם עמדה ונתקדשה אחר שגדל' תופסין בה קידושין של שני ואם גירש הראשון יכנוס השני אבל אם גירש שני לא יקיים ראשון שמא יאמרו החזיר גרושתו מאחר שנתארסה וכו' ע"כ. הא קמן דכל היכא דתפסי קידושי ראשון אפילו מדברי סופרים לא יגרש שני ונושא ראשון וכ"ש אי הויא קדושי ספק דכל מאי דאלימי קידושי ראשון איכ' למיסר עליה דראשון טפי דלא יגרש שני וישא ראשון וכדכתי' בסמוך בשם הרשב"א ז"ל והמפרשי' ז"ל דמצאו דבר על בוריו פשיט' דלא יכנס ראשון ולא מצאו דבר על בוריו איצטריכ' ליה:
ואם תשאל דהא כתב הרשב"א ז"ל בסימן אלף רכ"ז על ראובן שאמר לאשה הלויני דינר על משכון זה ונתנה לו הדינר ובשעה שנתן לה המשכון אמר לה התקדשי לי בזה וקבלתו ושתקה שהיא מקודשת אלא שראוי בזה להחמיר ואם קבלה קדושין מאחר אחד מגרש ואחד נוש' ולמי מהם שתנש' צריכ' ממנו קידושין אחרים כן כתב בסוף תשובתו וכן כתוב בסימן תשע"ג וקשה דאמאי קאמ' למי מהם שתנש' וכו' והא אסורה היא על הראשון דמגרש ראשון ונוש' שני דכל היכ' שאתה מצריכה גט מראשון וקידושי שני הם קידושי ודאי אסורה היא על הראשון וכדכתי':
תשובתך דע דרב שישא בריה דרב אידי פליג עליה דרב הונא וקאמר אף מגרש שני ונושא ראשון מימר אמרי עיינו רבנן בקידושי וקידושי טעות הוו ופרש"י ז"ל עיינו ביה רבנן בקידושי שני ולאו קידושי נינהו מפני שהיתה מקודשת לראשון ולא יאמרו שגרשה תחלה שהכל לא ידעו בגט שהצרכנוה משני: ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל דפירושו דחוק אלא נראה דאף על גב דיוצא' בגט מימר אמרי שאחר גירושי השני עיינו רבנן שלא היו הקידושין כלום וגם הגירושין היו בטעות ואיברא ודאי דצריך ליישב פירוש רש"י ז"ל דאטו משום דלא ידעו הכל בגירושי שני נקל להתירה לראשון ושמא אחר ידע ויאמר מחזיר גרושתו מהאירוסין ואיכא למימר דיאמר עיינו רבנן בקידושי שני וקידושי טעות הוו וס"ל לרב שישא דהכל ידעו בקידושי ראשון דהא יצא קול דמקודשת לראשון היא ולא הכל ידעו בגירושין שהצרכנוה משני הילכך טפי אית לן למימר דיאמרו עיינו רבנן בקידושי שני ולאו קידושי נינהו ממה דנימא דיאמרו דהחזיר גרושתו מן האירוסין דלמיעוטא דמיעוטא דיאמרו הכי לא חיישינן ואפי' מי שידע בגט אפשר שיאמר דלבתר גירושין נבדק הדבר ונמצאו קידושי שני קידושי טעות ואפילו גט לא היתה צריכ' וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו וז"ל פי' רש"י עיינו רבנן בקידושי שני פי' לפי' דאי קידושי ראשון יתירוה אפי' לשוק אבל מכיון שאין מתירין אותה אלא לראשון לא מצו אמרי דקידושי ראשון קידושי טעות הוו אלא אקידושי שני קאמר וכן כתב הרא"ש והריטב"א ז"ל דליכא למימר דאקידושי קמא קאי דהא כיון דנושא ראשון ולא שרינן ליה לעלמ' אם כן ודאי יסברו העולם דקידושי ראשון הוו מעלי: והילכך איכא למימר דדוק' בכגון הא פליג רב הונא עליה דרב שישא משום דס"ל דכיון דקידושי ראשון לא הויא אלא קול בעלמא וקידושי בתרא קידושי תורה בעדים גמורים היכי נימא דלימרו דקידושי שני הוו קידושי טעות אבל בההיא דמשכון דכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דמקודשת גמורה לראשון אלא דמשום חומרא בעלמא הוא דקאמר דתפסי בה קידושי שני הא ודאי דיודה רב הונא לרב שישא בריה דרב אידי דאף מגרש שני ונושא ראשון דמימר אמרי עיינו רבנן בקידושי שני וקידושי טעות הוו וא"ת והא קאמרינן לעיל בשם הרשב"א ז"ל ושאר המפרשי' ז"ל דנקט רב הונ' דינא דמגרש ראשון ונושא שני בלא מצאו דבר על בוריו רבותא דסד"א כיון דלא מצאו דבר על בוריו מותר לשניהם כרב שישא דאיכא למימר דקידושי קמא קידושי טעות הוו ואין זה מחזיר גרושתו ועוד דספק ספק' וכו' אבל מצאו דבר על בוריו לא צריכ' למימר וכו' אלמא דכל מאי דאלימי קידושי קמא איכא למיסר עליה טפי ולא יגרש שני וישא ראשון דדמי למחזיר גרושתו טפי וי"ל דאיברא ודאי בההי' דמצאו דבר על בוריו איכא למגזר טפי לרב הונא דהא מאיזה טעם קא מצריך רב הונא גיטא לקידושי שני בההיא דמצאו דבר על בוריו היינו משום דחייש שמא גרשה ראשון מעתה ודאי דלא ישא ראשון ויגרש שני דהא ודאי יאמרו דהחזיר גרושתו מן האירוסין ועדיף נמי מלא מצאו דבר על בוריו דבלא מצאו דבר על בוריו איכא למימר דמותר' לשניהם דאיכא למימר דקידושי קמא קידושי טעות הוו ואין זה מחזיר גרושתו וגם בזו ס"ל לרב הונא דלא ישא ראשון וכדכתיבנא מיהו בההיא דמשכון דהשיב הרשב"א ז"ל דמדינא היא מקודש' לראשון אלא דמיחש חאיש חששא בעלמא דדילמ' לא הוו קדושין מעיקרא וקידושי שני תפסי בה הילכך מותר' לשניהם דהא ודאי יאמרו דקידושי שני קידושי טעות הוו וכדס"ל לרב שישא בההיא דלא מצאו דבר על בוריו וכדכתיבנא כנ"ל ליישב תשובת הרשב"א ז"ל:
מיהו הרמ"ה ז"ל בההיא דרב שישא ברי' דרב אידי פי' באנפא אחרינא וז"ל עיינו רבנן בקידושי וכו' קידושי דמאן אילימא קידושי שני דסבור שהית' פנויה ונמצאת אשת איש הא ודאי כיון דחזו דמצרכינן לה גיטא מיניה לא מסקי אדעתייהו קידושי טעות דסוגיין בעלמ' דכל היכא דמצרכינן לה גיטה מיניה אפילו מדרבנן רמינן עליה חומרי גרושה ולא תלינן בקידושי טעות אלא אקידושי ראשון קאי דלא גזרי' שמא יאמרו גירש ראשון ונשא שני ונמצא ראשון מחזיר גרושתו מן האירוסין דמימר אמרי עיינו רבנן בקידושי ראשון וקידושי טעות הוו וראשון לאו מחזיר גרושתו הוא אלא גרושת שני בעלמא הוא דנסיב ע"כ. פי' וה"ק איברא דמתחלה חשבו רבנן דקידושי ראשון תפסי בספק ולהכי לא שרו לה לעלמ' עד שיגרשו שניהם ואף לראשון לא רצו להתירה ושוב עיינו רבנן ומצאו דקידושי ראשון הוו קידושי טעות והתירו לו ואם היה בא גם אחד מעלמא הוו שרו ליה אלא שזה נזדמן להשיא' והתירו לו ומעש' שתיה כך היה והיינו דקאמר עיינו רבנן וכו' דמשמע דעד השתא לא היו סוברין כן ושוב עיינו ונתיישבו בדבר לומר כן ומ"מ להאי שיטתא ודאי ההיא דמשכון דהרשב"א ז"ל עדיפא טפי למיסר עליה דראשון דהא ודאי כיון דקידושי קמא אלימי כולי האי ליכא למימר דעיינו בה רבנן וקידושי דראשון קידושי טעות הוו ואפשר דאף רב שישא יודה בדין המשכון דלא ישא ראשון ומיהו הא כתיבנ' דהרשב"א ז"ל בחידושיו אינו מפרש ההיא דרב שישא אלא כפי' רש"י ואכתי צ"ע בלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו דגבי הא דרב הונא כתב ז"ל וז"ל לא מצאו דבר על בוריו אצטריכא ליה סד"א כיון דלא מצא דבר על בוריו מותר' לשניהם כרב שישא בריה דרב אידי דאיכא למימר דקידושי קמא קידושי טעות הוו וכו' משמע מהאי לישנ' דבעי לפרושי דכי קאמר רב שישא עיינו רבנן בקידושי וקידושי טעות הוו דאקדושי קמא קאי וכדפריש הרמ"ה ז"ל ושוב גבי הא דרב שיש' בריה דרב אידי לא כתב אלא לשון רש"י ז"ל ופירש פי' לפי' וכדכתיבנ' ונראה דודאי לדעת הרשב"א ז"ל עיקר טעמא דרב שיש' היינו דעיינו רבנן בקידושי שני וכדפרש"י ז"ל וכדכתב ז"ל להדי' אלא מיהו כדי לתרוצי לרב הונא מאי אריא כי לא מצאו דבר על בוריו דמגרש ראשון ונושא שני אפי' מצאו דבר על בוריו הוא דקאמ' דאיכא צד רבותא טפי בלא מצאו דבר על בוריו דאיכ' למימר דקידושי קמא קדושי טעות ולאו היינו טעמו של רב שיש' ומה שכתב הרב ז"ל בלשונו כרב שיש' וכו' אעיקר הדין דמותר' לשניהם קאי ולא קאי על מאי דקאמר בתר הכי דאיכא למימר דקידושי קמא וכו' וה"ק רב הונא לא מבעי' במצאו דבר על בוריו דמגרש ראשון ונוש' שני דליכ' למימר דקדושי קמא קדושי טעו' אלא אפילו לא מצאו דבר על בוריו דאיכ' למימר דקדושי קמא קדושי טעות הוו והויא ליה נמי ס"ס אפ"ה מגרש ראשון ונוש' שני משום דכיון דלא שרינן לה לשוק אלא לראשון לא יאמרו דקדושי קמא קדושי טעות אלא קא מחזיר גרושתו משנתארסה ואת' רב שיש' למימר דאפי' בלא מצאו דבר על בוריו אף מגרש ראשון ונוש' שני דאע"ג דלא יאמרו קדושי קמא קדושי טעות וכדקאמר רב הונא מ"מ יאמרו קידושי שני קידושי טעות וכדפרש"י ז"ל כנ"ל ליישב תשובת הרשב"א ז"ל:
ונמצא דלדע' רש"י ז"ל והרשב"א ז"ל והרא"ש ז"ל פלוגת' דרב הונא ורב שיש' היינו אי יאמרו קידושי שני קידושי טעות הוו אי לא דלרב הונא כיון דקדושי שני קדושין גמורין וחזו דמצרכינן לה גיט' מיניה לא יאמרו דקדושי טעות הוו ורב שיש' פליג דמימר אמרי עיינו רבנן בקדושי שני וקדושי טעות וקי"ל כרב הונא והילכך בנ"ד אם קדושי ראובן הם קדושי ספק וקדושי שמעון הם קדושי ודאי יגרש ראובן ונוש' שמעון אבל אפכ' לא דאתו למימר מחזיר גרושתו מן האירוסי' וליכ' למימר דעיינו רבנן בקדושי שני וקידושי טעות הוו כיון דמצרכינן גיטא מיניה וכדס"ל לרב הונא ואין לנו לחלק ולהתיר לראשון אלא היכ' דמצינו למימר דעיינו רבנן בקדושי שני וקדושי טעות הוו כההי' דמשכון דהרשב"א ז"ל וכדכתיב לעיל משום דה"ט הוזכר בגמר' אבל משום טעם אחר אין לנו לחלק בגזר' דרבנן. מיהו לשיטת הרמ"ה ז"ל דפלוגת' דרב הונא ורב שיש' אי אמרי' דקדושי ראשון קדושי טעות הוו אי לא כיון דטעמ' דעיינו רבנן בקדושי ראשון וקדושי טעות הוו הוזכר בגמר' מעתה איכ' למימר דע"כ לא פליג רב הונא עליה דרב שיש' אלא היכא דליכ' שום הוכחה שיאמרו קדושי ראשון קידושי טעות הוו כגון ההיא דלא מצאו דבר על בוריו ומצאו דבר על בוריו לרב הונא אבל בנדון דידן שכבר מיאנה בראובן ונתקדשה לשמעון ושוב הבי' עדים ראובן דכשנתקדשה לראובן הית' גדולה כיון דכבר מיאנה בראובן הא ודאי דיאמרו דקידושי ראובן לא הוו קדושי של כלום ולאו מחזיר גרושתו הוא אלא מחזיר ממאנת הוא דמותר' לחזור לו ולית' דמאי אהני לן המיאון שעשתה מקודם והרי לבתר המיאון נולד הספק ואסרינן לה לעלמא עד שיגרשו שניהם וכי היכי דפליג רב הונא עלה דרב שישא בההיא דלא מצאו דבר על בוריו וקי"ל כותיה הכי נמי בנדון דידן ועוד דאין לחלק בגזרות חכמים שכל מידות חכמים כך הם שלא לחלוק בגזרותיהם ותקנותיהם דאי לא לא קיימי כלל ואם אתה מחלק בהם נתפרד' חבילה וכיוצא בזה כתב הריטב"א ז"ל בחידושיו ליבמו' פ' האשה רבה על יבמה שנשאת לשוק ברשו' ב"ד והיו לה בנים דתצא ולא חששו ללעז הבנים משום האי טעמא דאין לחלק בגזרות חכמים אף על פי שיש לחלק ותדע עוד דאמרי' בגמרא יצא עליה קול מזה ומזה מהו אמר רב פפא אף זה מגרש ראשון ונושא שני אמימר אמר מותרת לשניהם וכתבו התוספ' דרב פפא אליבא דרב הונא קאמר וכן אמימר ע"כ. הא קמן דרב פפא רצה לומר דלא חלק רב הונא אף על גב דאמימר פליג היינו משום דלא דמי לדרב הונא כלל דבדרב הונא ליכא אלא קול אחד וקידושי שני הם קידושי ודאי אבל היכא דקידושי שני נמי הם בקול ולא מצית אמרת מחזיר גרושתו אלא על ידי שתאמר ששתי הקולות הם אמת לא מחמרינן כולי האי ומיהו היכא דקידושי ראשון ספק או מדברי סופרים וקידושי שני קידושי ודאי לא פלוג רבנן דלעול' מגרש ראשון ונושא שני ותדע עוד דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' אישות חרש שנשא פקחת וכן חרשת שנשאת לפקח אין קידושין גמורין מן התורה אלא מדברי סופרים וכו' ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש ע"כ. והשיגו הראב"ד ז"ל וז"ל טעה בזה שאינה מותרת לחרש שמא יאמרו גרש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו וכו' ע"כ. הא קמן דלהראב"ד ז"ל אף בזה אף על גבדהא חרש לפנינו והכל יודעין שאין במעשיו כלום ולא דמי לדרב הונא כלל ועכ"ז רצה הרב לאסור והרב המגיד ז"ל לא תירץ זה אלא משום דאין לחרש קידושין ולא גירושין דבר תורה דאף אם יאמרו שגרש והחזיר' אינו עובר באיסור תורה ובכל כיוצא בזה אין להוסיף בגזרות של דבריה' אבל כל דשייך ראשון בקידושין של תורה לעולם חיישינן שמא יאמרו גרש זה וכו' ועובר באיסור תורה הילכך בנדון דידן נראה פשוט דיגרש ראובן נושא שמעון אם קידושי ראובן הוו בספק וקידושי שמעון ודאי ואף על גב דמיאנ' בנתים כיון דאחר המיאון נפל הספק וכדכתיבנא ומיהו אכתי יש להסתפק אם יכפו לראובן לגרש אם לאו ודע דגרסינן בסוף פ' המדיר אמר רב יהודה אמר רב אסי אין מעשין אלא לפסולות כי אמריתא קמיה דשמואל אמר כגון אלמנה לכ"ג וגרושה וכו' ורב תחליפא וכו' תנן ואלו שכופין להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס בשלמא לרב אסי דרבנן קתני דאוריית קתני אלא לרב תחליפ' וכו' וכתב הרמב"ן ז"ל גרסינן בירושל' שמואל אמר אין מעשין אלא לפסולות והא תנינן שניות ומפרקינן כגון אמר שמואל כלומר לא אמר שמואל דוקא אלמנה לכ"ג אלא כגון אלמנה והיינו שניות ולכל האסורות שביאתן באיסור ואכתי קשה ליה לרב אסי דאמר מתניתין דרבנן קתני ליתני נמי שניות דהא נחית למניינ' וקתני אלו ואיכא למימר לדידיה נמי מתניתין לא קתני שביאתן באסור אלא דליכ' אסור ואמור רבנן יוציא משום ממון אי נמי דרבנן קאמרינן הינו שמוצי' מדברי סופרי' שראו כן מן הדין ולא מחמת איסור ובין שאיסורן תורה בין של דבריהם כגון חלוצה ושניות דאוריית' קרי ליה לומר שאסור לעכב אותן וגרושן מצוה. ע"כ. וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל הא דאמרינן דרבנן קתני דאוריית' לא קתני ק"ל א"כ אמאי לא קתני שניות ואמאי לא קתני הא דרב למ"ד מזונות דרבנן וי"ל דה"ק דהנהו דהוו תקנת' דרבנן בלחוד דליכ' לא איסור ביאה ולא מניעת שום חיוב קרינ' הכא דרבנן ואידך כולהו קרי דאוריית' ע"כ. עוד כתב ז"ל במשנה גבי ואלו שכופין וכו' ז"ל הא דקתני אלו ואע"ג דאיכ' אחריני כדאית' בגמ' משום דהכא לא מני אלא הני דלית בקיומן איסור' ולא מפקעי להו שום חיובא דשאר כסות ועונה והוו מידי דלא פשע איהו בנפשיה ואפ"ה כופין אותן להוצי' משום דמאיסי וכ"ש היכא דאיכ' חדא מאידך. ע"כ. משמע להדי' דכל שיש בקיומן איסור דאוריית' קרי ליה ובמכ"ש דהני דמתניתין כייפינן להו והילכך בנדון דידן נמי דאמור רבנן מגרש ראשון הרי גרושן מצוה ועכבתו אסור ופשיט' דכופין ואין לחלק דשני' שניות וכיוצ' בהן משום דבשעת הקידושין הוו אסירי עליה והוו ליה קידושי שלא נמסרו לביאת היתר אבל בנדון דידן דבשעת הקידושין אכתי לא היה צד איסור בדבר והוו מסורין לביאת היתר אלא דשוב נתקלקלו בקידושי שני הילכך איכא למימר דאין כופין דהא ודאי ליתא דדומי' דהני דקתני במתני' ואלו שכופין דלא שני לן בין שהיו עד שלא נשאו ובין משנשאו וכו' הכי נמי אינך דלא קתני לא שני לן בהכי והיינו דקא משני דרבנן קתני דאוריית קתני משמע דשוין הן בדינו אלא דהני דאוריית' והני דרבנן ודאוריית' לא קתני דאם איתא דיש לחלק בהכי לישני דמ"ה לא קתני מידי דאיסור' משום דלא כייפינן בהו אלא כי הוה אסיר' עליה בשעת הקידושין ואילו הני דקתני מתני' כופין אפילו נולדו אח"כ אלא ודאי משמע דבמידי דאיסור' נמי לא שני לן והילכך בנדון דידן נמי אף על גב דלבתר הקידושין אתא איסור' דרבנן ורביע עילויה כייפינן ליה להוצי' וזה ברור ועוד יש קצת ראיה דתנן בפ' בית שמאי היבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה לאח' שלשי' מבקשין הימנו והקשו בתוספות ומה הוא מפסיד אם חולץ לה ולמה אין כופין כדי להתיר' ותרצו שהוא מתבייש בב"ד לחלוץ לה שתרוק בפניו והריטב"א ז"ל תירץ דלהכי לא נכוף אותו לחלוץ מפני שהוא יכול לטעון אף על פי שנתתי לה גט אינה אסורה אלי בחזרה ואולי תתפייס ותחזור לי ואיני רוצה לאוסרה עלי בחליצה הא כל היכא שהוא מודה במילת' דאסיר' ליה אף על פי שהוא טען שאינה צריכה חליצה כופין אותו לחלוץ ע"כ:
הילכך בנדון דידן שאין כאן רוק שיתבייש בו וגם איסורא דרבנן רביע עלה דלא לכונסה בין לשיטת התוספות ז"ל בין לשיטת הריט"בא ז"ל משמע דכופין אותו ליתו גט כדי להתירה ולא תהיינה בנות ישראל עגונות ויש לדחות ראיה זו לומר דבחלוצ' הקלו וכמו שכתב הר"ן ז"ל בסוף פ' המדיר וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו ומכל מקום הדין נרא' ברור דכופין אותו להוציא כיון דאסירא עליה מדרבנן וכדכתיבנא לעיל ומיהו דוקא כשלא באו עדי ראובן שהיתה גדולה אלא עד אחר שנתקדש לשמעון דהכי משמע מלשון השאלה כפשטה דנתקדשה לראובן ומיאנה בו בלי ערעור וכתבו לה גט מיאון ונתקדשה לשמעון ושוב אמר ראובן דכשנתקדש לו היתה גדולה בכה"ג ודאי כייפינן ליה להוציא ואפילו אם גזם ראובן קודם שנתקדשה לשמעון והתרה בה שלא תתקדש מפני שיש לו עדים שהיתה גדולה ולא חשש' לו והלכה היא ונתקדשה לשמעון עד שלא הביא ראובן את עדיו אפילו הכי כייפינן ליה להוציא דלא היה לה להאמין לדבריו ולגזומיו וכיוצא בזה כתבו הרשב"א ז"ל וריב"ש ז"ל והרשב"ץ, ז"ל ובנו הר"ש ז"ל בתשובותיהם על אחד שאמר לאשה קדשתיך בפני פלוני ופלוני דאין מעכבין אותה לינשא ואפילו אומר שהעדים קרובים לעיר במהלך שני ימים ולמחר או ליומא אחרי יבאו כתבו ז"ל דמדינא אין לה להמתין הילכך בנדון דידן נמי לא היה לחוש לדבריו כלל אבל אם הביא כבר עדים שהיתה גדולה בשעה שנתקדשה לו ועם כל זה לא חששה והלכה ונתקדשה לשמעון בהא ודאי לא כייפינן ליה דהיא גרמה האיסור ונתנה אצבע בין שיניה וכן כתב הריטב"א ז"ל בחידושיו פ' שמאי עלה דמתני' דתנן בתוך שלשים יום כופין אותו לחלוץ וז"ל ושמעינן מהכא ומסיפא דנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דכל היכא דיבמה לא חזי' ליבם מחמת איסור כופין אותו לחלוץ ומיהו אם היא גרמה האיסור במתכוין אין כופין ותהא עגונה כל ימיו וכדקתני סיפא ואם נתכונה לשם כך אפילו בחיי בעלה מבקשין ממנו לחלוץ כלומר מפייסין אותו שלא יעגן אותה אבל אין כופין אותו וכן אתה אומר שאם נתן לה בעלה גט פסול שאוסרה על היבם כופין אותה לחלוץ לדברי הכל. ע"כ: וכן כתוב בנתקי יוסף ומיהו נרא' דהרחקה דר"ת ז"ל עבדינן וכדבעינן למכתב בס"ד, וכתב הריטב"א ז"ל כל שכופין להוציא כופין בין בשוטי ובכל כפיה ואפילו על ידי אינו יהודי כדאיתא בפ' בתרא דגיטין וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואי מסר מודעא כייפינן ליה דמבטיל למודעא כדאיתא בערכין: ע"כ: וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה כל שהוא חייב להוציא אינו רשאי להתנות עליה שנא תנשא לכל מי שתרצה וכל מי שגרש כן כופין אותן שיחזור ויגרש בגט גמור בלא תנאי. ע"כ: הרי בארנו אנפא דכייפין ביה וכיצד כופין ולא אמרן אלא כשנתקדשה לשמעון היתה גדולה בודאי דהשת' קדושי ראובן הם קידושי ספק וקידושי שמעון הם קידושי ודאי מצד עצמן אלא שקידושי ראובן המה המספק לנו בקידושי שמעון ולכך הדין פשוט דמגרש ראובן ונושא שמעון וכדכתיבנא אבל אם כפי עדותן של עדי שמעון היתה קטנה אפילו כשנתקדשה לשמעון הרי קידושי שמעון הם נמי בספק מצד עצמן והדין פשוט בכגון זה דמותרת לשניהם דגרסינן בפ' המגרש יצא עליה קול מזה ומזה מהו אמ' רב פפא אף זה מגרש ראשון ונושא שני אמימר אמר מותרת לשניהם והילכתא מותרת לשניהם: ע"כ: וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' אישות וז"ל יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני ויצא קול אחר כמותו שהיא מקודשת לאחר אחד כותב גט ואחד כונס בין ראשון בין אחרון: ע"כ ויציאת קול זה היינו קידושי ספק וכמו שכתוב הרב המגיד ז"ל בפ"ד מה אישות וז"ל ודין קידושי ספק כתבו כאן רבינו ועוד יש להוסיף שאם עמד אחר וקדשה הרי היא מקודשת לשני וכו' או מגרש ראשון ונושא שני וכו' דומה לדין המבואר פ' תשיעי יצא עליה קול שנתקדש' לפלוני וכו' ע"כ:
מעתה היכא דקידושי שני נמי הם בספק דמיא ליה ליצא קול לזה ולזה ואפשר דהך דינא תליא בפלוגתיהו דר"ת ור"י ז"ל דכתבו בתוספות וז"ל והילכתא מותרת לשניהם ומעשה בא לפני ר"ת שיצא על גט אחד קול פסול ונתנו גט שני מפני הלעז ולא הצריכה ר"ת להמתין שלשה חדשי' מזמן גט שני כיון דהראשון היה כשר ולא היה גט שני אלא מפני חששא דלעז והביא ראיה מכאן דאמרי' הכא דמותרת לשניהם אף על גב דדמי למחזיר גרושתו מן הארוסין כיון שאין כאן אלא קול בעלמא לא החמירו ואומר ר"י דאין ראיה דשאני הכא דהוי קול מזה ומזה ואין דומה כל כך למחזיר גרושתו מן הארוסין אבל בקול אחר יש להחמיר כדאמרינן לעיל כשלא מצאו דבר על בוריו שלא יגרש שני וישא ראשון אף על גב דקידושי ראשון לא הוי אלא קול בעלמא מ"מ מחמירין משום דקידושי שני קידושי תורה ודמי טפי למחזיר גרושתו מן הארוסין: ע"כ פירוש לפי' לר"ת ז"ל להכי מותרת לשניהם כשיצא עליה קול מזה ומזה משום דלא הויא מחזיר גרושתו מן האירוסין אלא כשקידושי ראשון ושני הם קידושין גמורין וכשקידושי של שני מיהא הם קידושין של תורה ראוי לגזור שמא יאמרו החזיר גרושתו מן האירוסין אף על גב דקידושי ראשון הם. בקול לבד מ"מ כיון שאנו חוששין לו ולא שרינן לה לעלמא וגם נתגרשה מן השני מקידושי תורה שהיה ביניהם הילכך ראוי לחוש ולגזור אבל כששני הקידושין הם בקול ואין בהם שום קידושי תורה, אף על גב דהיה ראוי לחוש ולגזור שמא ואמרו החזיר גרושתו וכו' מ"מ. כיון דאין כאן שום קידושי תורה לא בראשון ולא בשני אלא קול בעלמ' לא גזרו הילכך הכי נמי בהאי גיטא שיצ' עליו קול פסול ונתנו גט שני לא חיישינן לקול ואינה צריכה להמתין ג' חדשים מזמן גט שני זו היא שיטת ר"ת ז"ל ור"י ז"ל סובר דהיינו טעמ' דמותרת לשניהם כשיצא קול מזה ומזה משום דאינו דומה מחזיר גרושתו אלא עלי ידי שתאמר ששני הקולות אמת וכולי האי לא החמירו אבל כשאין כאן אלא קול אחד יש להחמיר ומייתי ראיה מלא מצאו דבר על בריו אע"ג דקידושי שני קידושי תורה מ"מ אם לא נחוש לקול קידושי קמא אין כאן מחזיר גרושתו כלל ואפ"ה גזרו שמא יאמרו מחזיר גרושתו וכו' אלמ' חששו לקול אחד והילכך הכי נמי בההיא דיצא קול פסול על הגט ראוי לחוש לו וצריך להמתין ג' חדשים מזמן גט שני ואינה ראיה דבלא מצאו דבר על בוריו להכי חיישי' לקלא דראשון משום דאי אמרת מגרש שני ונושא ראשון מתחזק הקול דקידושי ראשון היו אמת מדלא שרינן לה גם לעלמא בגירושי השני אבל בקול של גט דעובדא דר"ת ז"ל כי שרינן ליה לינשא בתוך ג' חדשים דגט השני כדשרי ר"ת ז"ל ניכר מתוך כך שקול הלעז שיצא על הראשון היה שקר מדלא חיישי' ליה וי"ל דגם אם ישא ראשון אינו מתחזק הקול כיון שראו שהצרכנו הגט משני והא כתיבנ' לעיל דהאי דלא שרינן לה לעלמא לאו כולי עלמא ידעי ביה מפני שיאמרו כך נזדמנו נשואין אלו וה"ה דלעלמ' נמי הוה משתרי כיון דנתגרשה משני ומ"מ משמע דלשיטת ר"ת ז"ל דלא תליא מילתא אלא אי איכא קידושי תורה בהדי קול אי לא ולא שני ליה בין שני קולות לקול אחד הילכך הכי נמי בנדון דידן אי מסתפק' מילת' נמי בקידושי שני אי היתה גדולה או קטנה כיון שאין כאן שום קידושי ודאין לא גזרינן והכין דייק לשון הריטב"א ז"ל וכדבעי' למכתב בס"ד ולשיטת ר"י ז"ל דתליא מילת' משום דהוי שני קולות הילכך איכא למימר דדוקא בההי' דיצ' קול מזה ומזה אינו דומה מחזיר גרושתו אלא על ידי שתאמר שב' הקולת אמת וכל כך לא החמירו אבל בנדון דידן במאי דיאמרו דגדול' הית' כשנתקדש לראובן בלבד הרי דומה למחזיר גרושתו ואיכא למגזר בכגון הא דלא ישא ראשון ויש לפרש דטעמ' דמחלק ר"י ז"ל בין שני קונות לקול אחד היינו משום דכיון דאינו דומ' למחזי' גרושתו אלא על ידי ששני הקולו' אמת הילכך לא חיישי' דודאי יאמרו כשנתירנה לראשון דכיון דמחזקי לקול הראשון שהקול דמן השני שקר אבל היכ' דליכ' אלא קול אחד וכן פירש הרא"ש ז"ל בפסקיו מעתה אף אנו נאמר בנדון דידן כן דכיון דאינו דומה למחזיר גרושתו אלא על ידי שתאמר ששני הקידושין אמת מאחר שנתירנה לראשון אנו מחזיקים לקידושי ראשון ויאמרו שקידושי שני היה טעות שנתברר שגדולה היתה בשעת קידושי ראשון ואין זה מחזיר גרושתו מן האירוסין אבל במקום קול אחד וקידושי שני קידושי ודאי איכ' למגזר כנ"ל להאי טעמא מיהו מלשון הרב המגיד ז"ל בפ"ט מה' אישות לא משמע דטעמא דר"י ז"ל אלא דתליא מילתא משום ריבוי קולו' דלאמת שני קולות לא חיישים וכדכתיב' לעיל וכן משמע מלשון התוס' ז"ל ומ"מ ותברא לי' לענין דינא בנדון דידן כדכתיבנ' לשיטת ר"ת ז"ל וכפי מה שפי' הרא"ש ז"ל בטעמו דר"י ז"ל ואי קא מסהדי עדות שמעון דהיתה קטנה אפילו כשנקדשה לשמעון א"נ דלא ידעינן בבירור אם היתה גדולה דאכתי ספקא דתרי אגידא בה ונמשך נמי אקידושי שני ואין כאן קידושי ודאי אף על גב דצריכה גט משניהם לא גזרינן שמא יאמרו החזיר גרושתו וכו' דלא גזרינן אלא כשקידושי שני קידושי ודאי והכין משמע מלשון בעלי הקידושין גם לישנא דגמרא דייק הכין דקא פסיק והילכתא מותרת לשניהם ולא קאמר והילכתא כאמימר משמע דלא בעי למפסק כההי' דאמימר בלחוד אלא בעי למפסק נמי כיוצא בו דאמימ' דבכל כיוצא בזה מותרת לשניהם אף על גב דלא דמי ממש והתוס' ז"ל כתבו וז"ל אף בזה מגרש וכו' אליבא דרב הונא קאמר וכן אמימר דפסיק הילכתא וכו'. ע"כ. משמע דבעי לפרושי דאמימר גופיה הוא דפסיק הכין וה"פ אמימר אמר מותרת לשניהם ס"ל לרב הונא ואפי' תימר דלא ס"ל לרב הונא הילכת' היא דמותרת לשניהם. כנ"ל לפי לשון התו' ז"ל ומיהו כל המפרשי' ז"ל לא פירשו כן אלא דגמרא הוא דפסיק כן ומ"מ הדין נראה לי ברור דהיכ' דקידושי שני נמי קידושי ספק אי קטנה היתה אי גדולה היתה דמותרת לשניהם:
ואכתי צריך לברורי היכא דאמרינן דמותרת לשניהם אם שום אחד מהם לא ירצה לגרש מאי תקנת' שלא תתעגן והיה נראה דלשני כופין דעשה שלא כהוגן לקדש אשה המקודשת בספק לאחר ויש להביא ראיה דגרסינן בפ' בית שמאי ביבמות איתמר קטנה שלא מיאנה והגדיל' ועמד' ונשאת אמ' רב אחא אינה צריכה גט משני ושמואל וכו' מאי לאו דלא בעל פירוש דלא בעל ראשון ומהדר לא דבעל ופריך גמרא ומי אמר רב כי בעל אין אי לא בעל לא והא ההיא עובדא דהוה בנרש ואיקדש' כשהיא קטנה וגדולה ואותביה אבי כורסי' ואתא אחרינ' וחטפה מיניה ורב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו התם ולא אצרכוה גיטא מבתר' אמר רב פפא בנרש מינסב נסיבי והדר מותבי אבי כורסיא רב אשי אמר הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושי מינה. ע"כ. פירוש רב פפא בעי לאוקומה בשבעל ורב אשי קאמ' דלעולם אימ' לך דקמא לא בא עליה וא"ת א"כ אמאי לא חשו לקידושי שני משום דהשני עשה שלא כהוגן דחטפ' ורבנן אמרו דחוטף אשה מבעלה לא נהוג קידושין והקשה הריטב"א ז"ל ומאי פריך כיון דחטפה ובעל בעל כרחה הא קי"ל דתליוה וקדיש אין קידושיו קידושין ואפילו בעל ותירץ דהכא אף על פי שחטפה סופה להתרצות לו קידושין ומיהו מפני שהיה תחלה בחטפה עשה שלא כהוגן: ע"כ: הא קמן מפני שהיה תחלה בחטפה לא אצרכיה גט ואפקעינהו רבנן לקידושי מינה מעתה בנדון דידן אף על גב דלא היתה שם חטפה מכל מקום עשייה שלא כהוגן מיהא הויא והדעת נוטה דנכוף אותו לגרש מיהא מיהו הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ט מה' אישות יצא עליה קול וכו' אחד כותב גט ואחד כונס בין ראשון בין אחרון ע"כ הרי לא חילק הרב ז"ל בין ראשון לאחרון כלל והילכך משמע דאין כופין לשום אחד מהם ואין להקשות דהא כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' אישות חרש שנשא פקחת וכן חרשת שנשאת לפקח וכו' לפיכך אם בא פקח וקידש אשת חרש הפקחת הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורין ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש ע"כ ומדקאמר הרב ז"ל דהפקח נותן גט ולא החרש דהא קי"ל דחרש שנשא כשהוא חרש מוציא ברמיזה כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה וכיון שכן אמאי לא יגרש החרש אלא משמע דהשני הוא שיגרש ולא הראשון וליתא דשניא ההיא דכבר היתה נשואה לחרש לכך אין להוציאה מתחת יד בעלה וזה עשה שלא כהוגן שרצה להוציאה מתחת יד בעלה אפילו שנשואיו מדברי סופרים אבל כשאין לראשון בה אלא קידושין בלחוד שניהם שוים בה הראשון והשני ומיהו אם לא רצת' באחד מהם ואמרה מאסתיהו נראה לדון כדעת הראשונים ז"ל דכופין ובכגון זה לא קראו האחרונים ז"ל תגר ומתוך דבריה' תבין ותדע ואין להאריך והנה הריטב"א ז"ל שהוא מכת האחרונים ז"ל וצווח ככורכיא בתשובותיו ובחידושיו על הרמב"ם ז"ל וחביריו דס"ל כופין בטענת מאיס עלי ועם כל זה כתב בזה דהדבר תלוי ברצונה והילך לשונו ז"ל בחידושיו בסוף פ' המגרש אמימר אמר מותרת לשנים דאי ניחא לה בשני מגרש ראשון ונושא שני ואי ניחא לה בראשון מגרש שני ונושא ראשון דכיון דקידושי שני לאו קידושי ודאי נינהו לא גזרינן בהא שמא יאמרו וכו' ע"כ הא קמן להדיא. דתלה הדבר. ברצון דידה אלמא דס"ל דכשאמרה מאיס עלי בכגון זה כופין שלא יתעגנו בנות ישראל והרמב"ם ז"ל סתם וכתב בפ"ט מה' אישות אחד כותב גט ואחד כונס בין ראשון בין אחרון והניח אשה זו עגנה מבלי תקון דלדידיה אין צריך תקון דהא ס"ל דכל היכא דאמרה מאיס עלי כופין וכל שכן בנדון זה וכדכתיבנ' הכין מסתבר לי ומכל מקום לבי נוקפי כי מיראי הוראה אני לכך יותר טוב דבכל כיוצא בזה דמותרת לשניהם דנעביד הרחקת דר"ת ז"ל למי דלא ניחא לה ביה וההרחקה היינו שנגזור באלה חמורה על כל איש ואשה מזרע בית ישראל והנלוים עליהם שלא יהיו רשאין לדבר עמו ולישא וליתן עמו ולהרויחו ולהאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחלותו ועוד יוסיפו חומר כרצונם על כל אדם אם לא יגרש אותו האיש ויתיר את הילדה הזאת וכמו שכתב מהר"י קולון בתשובותיו סימן ק"ב: כנ"ל:
כללא דנקטינן מכל מאי דכתיבנא אם יתברר שהיתה קטנה כשמיאנה כדברי עדי שמעון אם יגרשנה שמעון היא מותרת לראובן: ואם יתברר שהיתה גדולה בשנים ובסימנים כשנתקדשה לראובן אינה צריכה גט משמעון ואם יגרשנה ראובן הרי היא מותרת לשמעון: ואם הדבר בספק כגון שנים אומרים גדולה היתה כשנתקדשה לראובן בשנים ובסימנים ושנים אומרים קטנה היתה: אי נמי שנים אומרים גדולה היתה בשנים ולא ידעו מהסימנים ושנים אומרים קטנה היתה בסימנין אף על פי שאין מכחישין זה את זה צריכה גט משניהם מספק וכן אם שנים מעידים דגדולה היתה בשנים ושנים מעידים דקטנה היתה בשנים ולא אלו ואלו מזכירים הסימנים כלל אבל אם שנים מעידים דגדולה היתה בשנים ואינם מזכירים. סימנים כלל ושנים מעידים דקטנה בשני' ובסימני' היתה כשמיאנ' לדעת רבני פרובינציא ז"ל מיאונה מיאון ואינה צריכה גט מראובן כלל והרש"בא ז"ל חושש להחמיר ואם רב גדול מובהק כמהו מרה חשש והחמיר מי יקל בערוה החמורה ומיהו אם כבר העידו שנים שהיתה קטנה בשנים ובסימנים ומיאנה בראובן בפני בית דין שחקרו בדבר או אפי בפני שנים ושוב הביא ראובן עדים והעידו שגדולה בשנים היתה כשנתקדשה לו ואינם מזכירים סימנים לא משגחינן בהו ואינה צריכה גט ממנו כלל ודוקא שהעדים העידו כבר בשנים ובסימנים ואפילו לא ראו הם הסימנים אלא שנבדקה כראוי בעת המיאון ואפילו על ידי נשים כדעת הרמב"ם ז"ל ולא נמצאו לה סימנים אבל אם העדים אינם מזכירים הסימנים כלל. אלא שתי הכתות מכחישות בשנים והזקנה מעידה שלא היו לה סימנים אין דבריה מעלין ולא מורידין דדוקא בפני בית דין בודקת דלא הויא אלא גילוי מילתא בעלמא אבל להעיד על מה שעבר אם היו לה אז סימנים אם לאו היינו עדות ואינה בתורת עדות כלל:
ובכולהו הני אנפי דאמרינן דצריכה גט מראובן שורת הדין דמגרש ראובן ונושא שמעון אבל לא יגרש שמעון ונושא ראובן וכייפינן לראובן בכל מיני כפיה עד שיאמר רוצה אני ויגרשנה בגט גמור בלא תנאי ואי מסר מודעא כייפינן ליה דמבטיל למודעיה כיון דאיסורא דרבנן רביע עלה דלא מצי למכנסה ודוקא היכא שלא באו עדי ראובן שהיתה גדולה אלא עד אחר שנתקדשה לשמעון אבל אם הביא ראובן את עדיו עד שלא נתקדשה לשמעון ושוב הלכה היא ונתקדשה לשמעון בהא ודאי לא כייפינן ליה דהיא גרמה האיסור ונתנה אצבע בין שיניה אבל עבדינן הרחקה דר"ת ז"ל שלא יתעגנו בנות ישראל ולא אמרן אלא כשנתקדש היתה גדול בודאי בשנים ובסימני' דקידושי ראשון הם בספק וקידושי שמעון הם בודאי מצד עצמן אבל אם קידושי שמעון נמי הם בספק אם גדולה היתה כשנתקדשה לשמעון אם קטנה היתה הוה ליה כיצא עליה קול מזה ומזה ומותרת לשניהם ואחד כותב גט ואחד כונס בין ראובן בין שמעון דלא אמרינן מגרש ראשון ונושא שני אלא היכא דקידושי שני הם קידושי ודאי אבל אם קידושי שניהם נמי קידושי ספק מותרת לשניהם ושורת הדין הוא דכל היכא דאמרינן מותרת לשניהם דהדבר תלוי ברצונה ואי ניחא לה בראשון ומאיס עלה השני ואי נמי איפכא כייפינן לההוא דמאיס עלה שיגרשנה ואפי' לדעת האחרונים ז"ל דקראו תגר על הכופין בטענה זו ומי שלבו נוקפו לעביד הרחקה דר"ת ז"ל וכמו שכתב מהר"י קולון ז"ל בתשובותיו סי' ק"ב בצלאל אשכנזי: