אור ברסלב

שות רבינו בצלאל אשכנזי· רבי בצלאל אשכנזי

סימן יט

סימן יח

מעשה שהיה כך הי' קודם שעליתי לירושלים תוב"ב בקצת ימים היו יושבים שנים בשוק בסוד משחקי' ובדרך לעג קדשו בנותיהם הקטנות זה לזה ומיראתי פן בבואי הנה אייסר אותם שלח אחד מהמתקדשים והמטהרים שאלה בדברים בדויין אל הגליל תוב"ב לחכם אחד והשיב לו באורך ואני במה שכותב החכם נרו כפי שאלתו אקצר בו ומה שנוגע גם לפי האמת אעתיק לשונו השאלה הבדוייה המקדש והתשובה של החכם נרו':

שאלה. ילמדנו רבינו שנים ראובן ושמעון שהיה לכל אחד בת והיו מדברים וביד שמעון טבעת זהב ואמר שמעון לראובן הרי טבעת זו קידושי בתך השליך ראובן הטבעת מידו לארץ וגער בשמעון ולקח שמעון טבעתו ושמה באצבעו אחר כך לקח ראובן טבעת שמעון מידו והצניעה באזורו ואמ' שמעון לראובן אתה רוצה הטבעת ושתק ראובן ואחר כך אמר ראובן לשמעון הרי הטבעת זה קידושי בתך אמר לוי אינם מועלים אלו הקידושין שהטבעת היא שלו ושחקו והלך. כל אחד לדרכו: יורינו מה הוא הדין אם הם קידושין הראשונים או האחרונים או אינם מועלים שכל זה היה דרך שחוק והיתול ועוד שאחד מן העדים קרוב שהוא אח חמות שמעון:

תשובה. שש לדון ולדקדק מה שבא בשאלה ראובן ושמעון שהיה לכל אחד בת והיו מדברים. שאם פירוש מה שהיו מדברים הוא במילי דעלמא ולא בעסק קידושין מתרי טעמי אין בית מיחוש לא בקידושים ראשונים ולא בשניים א' טעם שוה לשניהם שאין בלשון הרי טבעת זו קידושי בתך לשון קידושין דגרע מידים שאינן מוכיחות דלא הויין ידים וכו': האריך בזה החכם נרו' וצריך לקצר דגופא דעובדא לאו הכי הוה:

עוד כתב וז"ל אבל למאי שנסתפק השואל אי לא הוו קידושי כלל מטעם שאחד מן העדים הוא קרוב שהוא אח חמות שמעון לא סגי האי טעמא לפטור בלא גט אף אם היו מדברים תחילה על עסקי קידושין משום דהוי פלוגתא דרבוואתא אי קרובי האם הוו פסולין מן התורה או מדברי סופרים וז"ל הרב המגיד ז"ל פ"ד מה' אישות ודע שבפסולי עדות יש מחלקות בין המפרשים ז"ל אי אלו הן מן התורה אי אלו הן מדברי סופרים שקצת מן הגאונים סוברים שכל אותן שהן נלמדים מן המדרש כקרובי האם הן נקראים דברי סופרים וכן כתב רבינו פי"ג מה' עדות והוא גם כן מהשורש השני שהניח בספר המצות כמו שכ שכתבתי פ"א וכבר חלקו עליהם ז"ל ואמרו שכל הבאי' מן המדרש הן מן התורה בין קרובי האם בין קרובי האב וזה דעת הרמב"ן ז"ל והרש"בא ז"ל. ע"כ ונראה מפשט לשון הרב המגיד שסובר כדעת הרמ"בם ז"ל שהמקדש בעדים שהם קרובים מצד האם דהוי ספק קדושין מדקאמר ודע שבפסולי עדות יש מחלקות וכו' על מאי דקאמר הרמ"בם ז"ל המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת בפסולי עדות של דברי סופרים וכו' משמע דס"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דכל אותן הבאים מן המדרש כקרובי האם דהוי ספק מקודשת וצריך לומר לדעת הרב המגיד דשאני הלכה למשה מסיני או ג"ש דאף על גב דנקראים דברי סופרים לדעת הרמב"ם ז"ל דינן כדין תורה לגמרי שכתב פ"א מה' אישות שאף הדברים שנאמר בהם הלכה למשה מסיני נקראים דברי סופרים ומכל מקום דינן ממש כדין תורה לגמרי וגם בקידושי כסף כתב שאין קידושי שטר תופסין אחריהם אף אם הם נקראים וכו' יש לחלק דהלכה למשה מסיני נאמר מפי השמועה וכן ג"ש דקיחה קיחה אין אדם דן ג"ש מעצמו אבל הבאים מן המדרש נקראים ד"ס לגמרי וכל הבאים מן המדרש שאדם דן מעצמו בא' מן הדרשות שדורשים חכמים אף אי אסמכוה אקראי הוו ספק קדושין:

איברא דמצאתי תשובת שאלה לרשב"ץ ז"ל הביאה הרב מורינו ז"ל בטור סימן מ"ב וז"ל על מי שקדש בת קטנה שלא בפני אביה והעדים קרובים זה לזה מצד האם שאפילו הרמב"ם שסובר שפסול קורבת האם אינו אלא מדרבנן יודה שעדותן בטילה וכו' והטעם השני שמה שכתב הרב ז"ל שפסולי קרובים הבאים מן הדרשא הוא מדרבנן הוא מפני שסובר בכל מדרש חכמים שאינן קרויין דאוריתא אינו שהם מדרבנן אלא שהם קרויין מדרבנן לענין שאינם נכללין בדברי רבי שמלאי לענין מנין המצות אבל מכל מקום דין תורה הם וא"כ המקדש בפניהם אינה מקודשת ע"כ. הרי משמע מדברי הרשב"ץ ז"ל שהמקדש בפני עדים קרובי האם אינה מקודשת וה"ה בנדון דידן שאחד מן העדים אח חמות שמעון נשאר עד אחד והמקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו הא לאו מילתא דבנדון דידן אפשר שיודה הרב רשב"ץ ז"ל דאיכא תרי דרבנן לדעת הרמב"ם ז"ל שהרי נגיעת העד אינו מצד הבת המתקדשת דהוי ראשון בשלישי שהוא אח חמות שמעון א"כ הנגיעה היא מצד שמעון המקבל קדושי בתו ובעל כאשתו והוי ראשון בשני מצדה אם כן אף אנו נאמר שמאחר שהקורבה אף לאשת שמעון היא מצד האם ולשמעון שקבל קדושי בתו הוי הקורבא מצד אישות דבעל כאשתו אפילו לדעת הרשב"ץ הוי דרבנן ומה גם שמפשט לשון הרב המגיד ז"ל נראה שסובר כדעת הרמב"ם שקרובי האם מצד קורבא נמי הוי מדברי סופרים לענין מה שכתב הרב קדשה בפסולי עדות של ד"ס הוי ספק קדושין דמשמע מלשונו דהא יודע שיש מחלקות שייך לזה הדין שכתב הרמב"ם לא לדרבי שמלאי למנין המצות והנה הרוב וכו' וכ"ש בנ"ד דאיכא תרי דרבנן קורבת האם ובעל כאשתו דודאי צריכי גט כלל העולה דאם והיו מדברים הבא בשאלה הוא שהיו מדברים על עסקי קדושין תרוייהו צריכי גט כדאמרן ואם פירוש והיו מדברים הבא בשאלה הוא שהיו מדברים בדברי עלמא אין כאן בית מיחוש כלל ומותרת בלא גט והאל יצילנו משגיאות זנלע"ד אם יסכימו מורי ורבותי הרבנים מורי הוראה עמי הצעיר וכו': דברי פי חכם חן ונמקו עמו נאם הצעיר וכו': חכם לבב בדין ואמיץ כח בראיות נאם הזעיר וכו': עכ"ל השאלה והתשובה אשר באה מהגליל תוב"ב:

ועל כל אלה הייתי כמחריש הגם כי במקום תחנותי נהיתה הנהי הזה עד שעבר הרנה במחנה שכינה לאמר כי נמצא בתוככי ירושלם מקור נפתח לחטאת להרבות ממזרי' בישראל שקידושי' אלו לטבועין ניתנו שמפני היראה והבושה גלו טפח וכסו טפחים ולמען כחש הכינו בחוץ מלאכתם ויחפאו דברי' אשר לא כן ועל כן יך לבי אותי לחקור היטב על הדבר ודרשתי וחפשתי את ירושלם בנרות ויראו ויגלו מוסדו' תב"ל אשר עשו וחרה אפי על תבליתם ועל המורים האומרי' לנו דמות לדמות ולהורות בכל מקום אני מחשה כי כל כלי המלחמה טמאין וטוביה דשמע ואדיש ומכל מקום גם אם תורה אין כאן וזקנה אין כאן לא יצילו את נפשם מעון אשר חטא כי בדבר ערוה החמורה מהרה ירוץ דברו וינאצו וימהרו ויחלטו מפי המתקדשים והמטהרים ולא היו מתונים עד שיתקבל העדות בפני ב"ד פן חס ושלום מתוך דבריהם ילמדו לשקר וה' הטוב יכפר בעד: וזהו נסח הקבלת עדות אשר נתקבל פה עיר הקדש ירושלים תוב"ב בפני בעלי הדבר:

ובמותב תלתא כחדא הוינא אנן בי דינא דחתימין לתתא כד אתא קדמנא כה"ר מוסא בכה"ר נסים ן' הנוה יצ"ו וכה"ר שלום בכה"ר שלום דייאלה יצ"ו ואחר האיום והחרם אשר הטלנו עליהם שלא יעידו כ"א דברים כהוייתן ולא יוסיפו ולא יגרעו בעדות' כלל העיד כ"ר מוסא הנז' בתור' עדות גמורה שבהיות' עומדים במסלך בחולו של מועד של פסח הוא וכה"ר שלום הנז' וכה"ר משה בן עזרא יצ"ו וב"ר אברהם דרעי יצ"ו והיה ביד אברהם דרעי טבעת זהב והי' ממשמש בה ופשט כ"ר משה הנז' את ידו לקחתה אמר לו כ"ר אברהם הנז' המתן עד שאוציאנה והוציאה מידו ונתנה לכ"ר משה הנז' וא"ל הדא קידושין פי בנתך וקבל כ"ר משה הנז' הטבעת והצניעה תחת חגורו ואחר שעה חזר כ"ר משה ולקח הטבע' ההיא ונתנה לכה"ר אברהם וא"ל בוד הדא במנא קדושין פי בנתך והלך כל א' לדרכו:

וכה"ר שלום הנז' לעיל העיד שבהיות' עומדים ארבעתם הנז' במסלך בחולו של מועד של פסח היה כר' אברהם הנ"ל ממשמש בטבע' כנז' לעיל ופשט כה"ר משה הנז' לעיל את ידו לקחתו אמר לו כ"ר אברהם הנז' המתן עד שאוציאנ' אני והוציאה מידו ונתנה לכר' משה הנ"ל וא"ל כור הדא קידושין פי בנתך אז גער בו כר' משה הנז' ודחפו והשליך הטבע' לארץ ולקחה כר' אברהם ושמה באצבעו וחזר כר' משה לקחתה מידו וא"ל כר' אברהם הנז' תכודהא קדושין פי בנתך ושתק כר' משה וקבלה וישם אותו בחגורו ואחר שעה חזר כר' משה הנז' ונתנה לכ"ר אברהם הנז' וא"ל כוד הדא אנת אל אכר קדושין פי בנתך: ואמר הוא ר' שלום העד קדושין אלו אינן מועילין שהטבע' של כר' אברהם והלך כל אחד לדרכו. זהו מה שהעיד כר' שלום הנז' ור' שלום העד הנז' הוא קרוב לרבי אברהם הנז' שהוא אח חמותו:

ומה שחשבתי על זה הוא שקידושין אלו אית בהו תלתא לריעותא. הא' דלשון הקידושין הוא לשון גרוע. ב' דהוי ליה עדות מוכחשת: הג' קורבת העד: ועתה אפרש גריעות הלשון היינו דבעינן בקידושין ידים מוכיחות שיאמר בשעה שמקדש לשון שיובן ממנו מי הוא המקדש ומי הוא המתקדש' והאי לישנ' דקאמר הדא קידושין פי בנתך אין מוכיח מתוך לשון זה מי הוא המקדש:

וכתב הרב המאירי ז"ל בחידושיו וז"ל נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודש' וכו' ולא אמר לי אינה מקודשת שידים שאינם מוכיחות אינן ידים ומיהו אם היה מדבר עמה על עסקי קדושי' מקודשת דלא יהא ידים שאין מוכיחו' פחו' משתיקה ורבותינו מוסיפין לומר שאפי' באינו מדבר על עסקי קידושי' אם הוא לפנינו ואומר שלעצמו קדש מקודש' גמורה שאין הספק אלא אם קדשה לעצמו או לאחר והוא נאמן לומר שלעצמו קדשה ולדעת זה כשאינו לפנינו אסורה לכל העולם בודאי כמקודש' גמורה ואם ישנו לפנינו ואומר של פלוני קדשה יראה אף לדעת' שאינה מקודש' ודאית שאם אמרו בהוא עצמו שרגלי' לדבר לא יאמר באחר ואפשר שמחזיקין אותה כמקודש' מספק לו ולאותו אחר וי"מ שכתבו מקודש' מספק לכל העולם ואינו נאמן אף לעצמו ולא אמרו אינה מקודש' אלא שאינה מקודש' ודאית לשום אדם מ"מ גדולי האחרוני' שבספרד כתבו שמאחר שידים שאין מוכיחו' אינן ידים אינה מקודש' כלל לא לו ולא לאחר וכן עיקר דסתם אמרו בגמ' אינן ידים כלומר שאין הדיבור כלום אחר שלא ייחד לה בלשונו למי הוא שקדשה ואפי' אחר זמן למי אם לעצמו אם לאחר ע"כ וכן דעת רוב הפוסקי' ז"ל רובא דמנכר דידים שאין מוכיחו' לא הויין ידים כלל ואפי' ספק קדושין להצריכ' גט ליכא וכן אסיק הרמב"ן ז"ל בחידושיו לקידושין פ"ק דמתחילה כתב אלא מיהו י"ל צריכה גט דע"כ לא קאמרי' לא הויין ידים אלא שאינה מקודש' גמורה וכו' ושוב כתב וי"ל דכל היכא דלא הוו מוכיחות אינן כלום בין בגיטין בין בקידושין ולרב יהודה וכו' ומיהו אנן חיישי' לרבנן וכו' לומר דבלא כתב ידן נמי מוכיחו' וכו' וזה הלשון הגון ועיקר הוא ע"כ הא קמן להדי' דמסקנת הרמב"ן ז"ל דבקידושין אינה מקודש' כלל וכן היא מסקנת הרשב"א ז"ל בחידושיו ויש מן המורים שלפנינו שאמרו שהרשב"א ז"ל בחידושיו מצריכ' גט וראו תחיל' לשונו ז"ל ולא השגיחו על סוף לשונו דאסיק להדיא כהרמב"ן ז"ל וכן כתב הרב המגיד ז"ל בפ"ג מה' אישות דהרמב"ן והרשב"א ז"ל תרווייהו ס"ל דאינה מקודש' כלל וכן מצאתי להדיא בתשובותיו שלא נמצאו בדפוס וז"ל שאלת מעשה היה בראובן שקדש בת יהודה בפנינו קדושי ודאי ואח"כ הוציא עליה שמעון קול שנתקדש' לבנו בזה האופן שהוא נעשה שליח בנו לקדשה ואמר לה דבר זה שולח לך בני לשם קדושין ונתן לפני אביה ולא מיחה וכו' ואע"פי שאין בדבריו כלום מכמה טעמי' חדא דהאומר לאשה קדשתיך וכו' ועוד דדבר זה שולח לך בני לשם קדושין ולא אמר למי הויין ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים ועוד דקטנה שנתקדש'. שלא לדעת אביה וכו' אפ"ה חששו בדבר שמא מתוך שנאה ששונא שמעון לאבי הנער' יזייף עדים והצרכנוה גט לרווחא דמילתא וכו' וי"א שצריכה להמתין ג' חדשים הואיל וקבלה גט וכו' וי"א שאינה צריכה להמתין: תשובה רואה אני כדברי המתירין שאין זו צריכה להמתין דלא נכנסה זו בכלל גזירותיו של ר' מאיר לפי שאשה זו ודאי אין חוששין לקידושיה כלל ולא היתה צריכה. גט כלל מחמ' כל הטענות הקודמות ע"כ. הא קמן להדיא דמטעם ידים שאין מוכיחות אינו מצריך גט כלל דהא קאמר דמחמת כל הטענות הקודמו' לא היתה צריכה גט כלל ומכלל הטענו' הקודמו' היא זאת דבהאי לישנא דקאמר דבר זה שולח לך לשם קדושין ליכא ידים מוכיחו' ולא הויין ידים כלל ואפי' אם נתנו לה גט לרווחא דמילת' אינה צריכה להמתין ג' חדשי':

ואם תשאל והרי בתשובותיו סימן תש"עד כתב וז"ל ראובן שנתן ללאה כסף ואמר לה הריני נותן לך זה לקידושין ולא היו מדברים על עסקי קידושין וכו' תשובה אף על פי שקבלה אותם לשם קידושין לשמואל דאמר ידים שאינן מוכיחות וכו' אין זו מקודשת ואפילו אמרו שניהם דלהתקדש נתכוונו אינה מקודשת דמ"מ בשעת נתינה לא היו שם ידים מוכיחות ועוד שהמקדש בלא עדים אפילו שניהם מודים אינה מקודשת וכל שאין כאן ידים מוכיחות למאן דס"ל דלא הויין ידים הרי זה כאלו אין כאן עדים שנתקדשה לו אלא מפיהם שהם אומרים שלכך נתכוונו ומיהו יש לחוש להחמיר שמא בקידושין בכענין זה לא בעיא ידים מוכיחו' דצריכה גט ואם קבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם וכו'. ע"כ: הא קמן דהרש"בא ז"ל מצריכה גט:

תשובתך כבר עמדו על תשובה זו גדולי הדור שלפנינו והנכון מה שפירשו בה שני המאורי' הגדולי' מהר"רי בירב ז"ל ומהר"רן בן חביב ז"ל דחשש חומרא זו קאי אמאי דקאמר ואפילו אמרו שניהם דלהתקדש נתכוונו וכו' דדוקא מפני שאמרו שניהם דנתכוונו להתקדש כתב זה לזה הצריכה גט הרב ז"ל הא לאו הכי לא היתה צריכה גט כלל ויש להם על מה שיסמוכו דהריט"בא ז"ל בתשובותיו נגד רב גדול בדורו שהיה מצריך גט בידים שאינן מוכיחו' דאמר לה הא ליך כסף זה לקידושין וז"ל והראיה שהבאת מן התוספתא דאיתא בירושלמי בפ' האומר דקתני לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קדשתי והיא אומרת לראשון וכו' ולפום פשטה משמע שקדשה סתם ולא פירש למי אלא שהם חלוקי' על הכונה וכן פירשה הראב"ד ז"ל בהשגות פ"ט מה' אישות ושמ' דכל היכא דליכא הכחשה ושניהם מסכימים על הכוונה דהוו קידושין. ע"כ. ואף על גב דאיהו ז"ל מצדד שם בתשובתו לפרושי האי תוספת בגונא אחריתי מ"מ הראב"ד ז"ל רב גוברי' ואם הוא מחמיר מי ייקל ראשו כנגדו וכיון דמפשט לשונו משמע דאפילו אמר לה מעיקרא פלוני עשאני שליח בעדים. לקדש אותך ולאחר שעה קדשה סתם ושניהם אומרים שנתכונו להתקדש זה לזה דהיא מקודשת גמורה כ"ש היכא דלא אמר לה דהוי שליח כלל דהיא מקודשת והילכך שפיר חייש הרשב"א ז"ל בתשובתו להצריכה גט לחוש לדברי גדולי המפרשים ז"ל הראב"ד ז"ל:

מעתה יש לי לדון בנידון דידן שמתחלה אמר רבי אברהם לרבי משה הד"א קידושין פי בנתך וקבל הטבעת רבי משה והצניעה תחת חגורו ושוב חזר רבי משה ולקח הטבעת ההיא ונתנה לרבי אברהם וא"ל כוד הדא כמנא קידושין פי בנתך מדקאמר כוד הדא כמנא וכו' פי' קח את זה גם כן קידושין בנתך משמע דר' משה הודה באותה שעה שלקחו לשם קידושי בתו ושנתקדשה כבר ואם אחר כך נתחרט לא מהני ליה ולא מידי דכבר חל עליה חומרא דקידושין וצריכה בת רבי משה גט גם מלשון העד השני כן משמע שהעיד דכשחזר רבי משה ונתן לרבי אברהם הטבעת אמר כוד הדא אנת אל אכר קידושין פי בנתך. ומדנקט אנת אל אכד משמע להדיא דהוא כבר נתרצה בקדושין וצריך לחוש לקדושין טפי מקדושי בת רבי אברהם דלא מצינו בר' אברהם שום גלוי דעת בריצוי כלל:

ומיהו הרא"ש ז"ל בתשובותיו כלל ל"ה כתב וז"ל שאלה ראובן היו לו שתי בנות רחל ולאה וקדש את רחל לבן אחיו שהיה קטן פחות מן י"ג שנה ושידך את לאה לכהן אחר ולא נשא הכהן בעיני ראובן חן והסכים בדעתו לקדש את לאה לאחר לפסלה על הכהן ובא אחי ראובן אבי הקטן שקדש את רחל למקום שהיה מצוי ראובן אחיו ובתו לאה אצל והוציא בפני עדים טורניזיש מכסף ואמר לראובן הילך קידושין לבתך ולא פירש איזו מן הבנות הוא מקדש וגם לא פירש למי קדשה ולא דברו בענין הקידושין כלום בפני העדים קודם המעשה אלא אחר שפרשו משם שאל אחד מן העדי' למקדש למי קדשתה והשיב לו לעצמי קדשתיה תשובה גרסינן בפ"ק דקידושין אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף וכו' ואמר לו הרי את מקודשת וכו' ע"ד הרי כתבתי לכם כל דברי הגדולי' אשר דעת כולם מסכמת דבקידושין היכא דלא אמר לי דלא הוו קידושין וכן הביא הרי"ף ז"ל דברי שמואל נתן לה כסף וכו' משמע הא לא אמר לי אין כאן בית מיחוש הילכך בנדון זה שלא דברו בפני עדים על עסקי קידושין אלא אמר בסתם הילך קידושין לבתך ולא פירש למי קדשה אין כאן בית מיחוש ואינה צריכה גט וראיתי מה שכתבתם דברי החולקי' ואומרי' שצריכה גט ואיני רואה בדבריה' ממש ועיקר שיהא כדי להשיב עליהם וכו'. ע"כ. והביא הטור תשובה זו בספר א"ה סימן ל"ז הא קמן דאף ע"ג דלהתקדש נתכוונו כדי לפוסלה על הכהן כיון דהעדי' לא ידעו בהם ולא הבינו למי קדשה סבירא ליה להרב ז"ל דאינה צריכה גט כלל ויש לחלק דשניא ההיא דהרא"ש ז"ל דהעדי' לא הבינו כלל דהא שאל אחד מן העדי' למקדש למי נתקדשה הבת אבל בנדון דידן שפיר הבינו העדי' דהא נתחכם אחד מן העדים לומר דמה שקדש רבי משה לבת ר' אברה' אינו מועיל שהטבעת של ר' אברה' וגם שטעה בדין דהא ודאי אם קידושי ר' אברה' קידושין הרי נעשה הטבעת של רבי משה ובטבעת שלו קדש מכל מקום הרי הכיר העד מי הוא המקדש והמתקדשת ולכן ראוי להחמיר טפי בנדון דידן מההיא דהרא"ש ז"ל:

גם הריב"ש ז"ל כתב בתשובה סימן רס"ו וז"ל אם באנו לבטל הקידושין וכו' מחמת הלשון שהעידו העדים שאמר לה כשנתן לה הטבעת הריני נותנו לך בתורת קידושין ולא אמר לה הרי את מקודשת לי ואסיקנא בפ"ק דקידושין דהרי את מקודשת לחוד ולא אמר לי דהוו להו ידים שאינן מוכיחות שאינו מוכיח מתוך לשונו למי היא מקודשת ואנן קי"ל כרבא וכו' ואין חוששין כלל להצריכה גט כמו שהסכים הרמב"ן ז"ל והאחרוני' ז"ל וכ"ש בזה שלא אמר לה אפילו הרי את מקודשת אלא הריני נותנו לך בתורת קידושין ואין מוכיח מתוך לשונו מי המתקדשת ומי המקדש וכו' זה אינו נראה דלא מקרי ידים שאינן מוכיחו' אלא במי שמתחיל בדבור ואינו גומר אותו ואין מוכח מהתחלת הדבור מה היתה כוונתו דהריני לישנא דידי' שהוא לשון בית יד או חזית הדבר כמו שפרש"י ז"ל דומיא דמי שאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי וכן נמי במודרני ממך וכו' אבל במי שאמ' הריני נותנו לך בתורת קידושין אין כאן ידים אלא דבור שלם שכיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קידושין כבר נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת דלא שביק איניש מצוה דנפשיה ומידי דרמי עליה ואפי' אם ידענו שהוא נעשה שליח וכו' ע"כ. לכך גם בנדון דידן איכא למימר כיון דהדבור שלם לא מקרי יד שכבר נראה ממנו שהוא נותנו לה לשם קדושין ואף על פי שיש לחלק דההיא דריב"ש ז"ל קאמר הריני נותנו לך בתורת קדושין דמזכיר בלשונו דהוא הנותן לה בתורת קדושין מכל מקום אין חילוק זה כדאי להוציאה בלא גט דהכי נמי יש לפרש בנדון דידן דמאי דקאמר הד"א קידושין פי בנתך פירושו נתינה זו שאני נותן לך היא קידושין בנתך עוד כתב הריב"ש ז"ל שם וז"ל ואפילו בבעיא דרב פפא אפשיטא כגון שתי פרוטות לראשונה ואמ' לשניה ואת דאיכא לספוקי דואת חזאי קאמר כתבו הפוסקי' ז"ל דנקטינן לחומרא כיון דלא אפשיטא דספיקא דאורייתא היא וצריכה גט כיון דיד מוכיח הוי אלא דמבעיא לן אם יש יד לקדושין כלל ואפילו יד מוכיח וכ"ש בנדון זה דאפי' תימא דהוי יד מכל מקום הוי יד מוכיח דצריכה גט מספקא כבעיא דרב פפא ע"כ. והילכך גם בנ"ד איכא למימר כן ואפשר נמי דהאי דהרא"ש ז"ל דאמר הילך קידושין לבתך גריע מלישנא דנ"ד דלשון הילך בע"כ קאי על הכסף ולא על הנתינה ולא דמי לההיא דהריב"ש ז"ל וגם בההיא דהריב"ש הבינו העדי' שפיר דלקדושה לעצמו קאמר לה הכין וכדאי' בשאלה אבל בההיא דהרא"ש ז"ל לא ידע ולא הבינו וכדכתיבנא ואף על גב דיש חולקים על הריב"ש ז"ל כי הרב המאירי ז"ל בחידושיו כתב וז"ל ולענין ביאור ידים שאין מוכיחי' פירשו דבור שאינו מוברר כל צרכו ובידו רצפה תרגומו ובפומיהו ממלל ע"כ. והא ודאי פליגא על הריב"ש ז"ל מכל מקום מי לא יחוש לגדולי המורים האחרונים ז"ל במקום ערוה החמורה.

והילכך מכח גריעות הלשון אין אנו יוצאין מידי חשש: ואם תשאל והרי הרש"בץ ז"ל שהוא נמי אחד מגדולי המורים האחרוני' כתב בתשובה וז"ל שאלתם ראובן היה בשוק עם חברים והיה עמהם שמעון והיה שכור ונטל שמעון מיד אחד מאותן חברים טבעת של נחוש' וכו' ואמר לראובן טול טבעת זו אמר לו ראובן ולמה אמר לו שמעון שלח ידך ואחוז בו ולקחו ראובן אז אמר לו שמעון קדושין על בתך וכששמע ראובן הדבר הזה השלך הטבעת ולא נמצאת אחר כך וכו' תשובה אשה זו אינה מקודשת כלל מכמה טעמי' הא' מפני שהאב מיד שקבל הקדושין השליכן וכו' והשני מפני שקדשה בדבר שאינו שלו וכו' והשלישי מפני שלא אמר בשעת קדושין דברים שהאשה מתקדשת בהם שכשאמר לו קידושין על בתך אינו מוכיח בדברים אלו שהאשה הוא מקדש ודומה זה למי שנתן דינר לחברו לקנות קרקעו ואמר לו המקבל כסף זה קנין על קרקעי דודאי לא קנה דבעינן שיאמר לו שדי מכורה לך וכו' כדאיתא בפ"ק דקדושין או מכרתי לך שדי כדאיתא בפרק השולח אבל אם אמר לו זה הכסף קנין על קרקעי אין קרקעו נקנה לו וכ"ש באשה שאפי' אמר לה דברים המוכיחי' קנין הקפידה תורה שיאמר דברים שמשמען שהוא קונה אותה לא דברים שהוא מקנה עצמו לה וכו' וכל שכן כשאין בדבריו משמעות כלל לא שיקח ולא שיקיח שאין כאן בית מיחוש ועוד דבעינן שיאמר לשון שיוכיח להבא כדמוכח בפ' השולח גבי ביטול לגט ואבעיא לן התם הרי הוא חרס וכו' ולפום הכי נהגו לקדש בלשון זה לומר הרי את מקודש' לי משום דלישנא דלהבא משמע אבל בלא הרי לא משמע להבא ודמי לחרס הוא כחרס הוא דלא אמר כלום והכא נמי שאמר קדושין הן לא אמר כלום כיון שלא אמר קדושין יהו או הרי הן קדושין. ועוד שאפילו אמר הרי בתך מקודשת אינה מקודש' כלל כיון שלא אמ' לי דבעינן ידים מוכיחות וכו' ע"כ:

תשובתך ההיא לישנא דהרשב"ץ ז"ל גריעא טובא דמעיקרא קאמר ראובן ולמה ואמ' לו שמעון שלח ידך ואחוז בו ושוב קאמר שמעון קדושין על בתך ואין זה דבור שלם אלא חסר גמור וראיתי להרב המובהק כמהרר"י קארו זצ"ל שכתב בספרו בשם כמהרר"י בי רב ז"ל על שם הרבי דוראן ז"ל שאם אמר קח טבעת זו קידושין על בתך שאינו כלום שאינו מוכיח וכו' ואני לא מצאתי לשון הר' דוראן ז"ל אלא כאשר כתבתי לשונו:

ומכל מקום גריעות לשון דבנדון דידן אינו מוציא מידי חשש והנה בדורו של הרשב"א ז"ל חלקו חכמי פרבינציא בכיוצא בזה על אחד שאמר הא ליך הקד"ס והרי הוא נתון ליך בקדושין וכמה גדולי עולם הצריכוה גט וכבר כתבתי לעיל לשון הרב המאירי ז"ל דרבותיו סוברי' דהיא ספק מקודשת גם בזמן הריטב"א ז"ל נפל מחלוקת גדול על אחד שאמר הא ליך כסף לקידושין ורב גדול בדורו הצריכה גט וגם כי חלק עליו הריטב"א ז"ל היינו להלכה אבל למעש' לא פטרה בלא גט וכמ"ש הוא ז"ל גם בדור שלפנינו נפל בזה מחלקות גדול לכן ראוי לחוש וחלוקים דקים לחלק בין לשון ללשון אינו כדאי להתיר ערוה החמורה לשוק:

ומיהו האי עדות מוכחשת היא דהא תרויהו היו שם מתחילה ועד סוף והר' שלום העיד דמתחילה נתן כר' אברהם הטבעת לכר' משה ואמר לו כור הדא קידושין פי בנתך וגער בו כרבי משה ודחפו והשליך הטבעת לארץ ולקחה רבי אברהם ושמה באצבע וחזר כר' משה לקחתה מידו ואמר לו רבי אברהם תכורהא קדושין פי בנתך ושתק כר' משה וקבלה וכו'. הא כמן דקא מכחשי אהדדי בתרתי דרבי מוסא העיד דלא גער בו כלל אלא בפעם הראשונה שנתנה לו קבלה וגם דרבי שלום העיד דאמר לו כר' אברהם בלשון שאלה תכוראה קדושין פי בנתך ורבי מוסא העיד שלא אמר לה אלא הדא קידושין פי בנתך:

ודע דבעדותו של ר' שלום רוב הפוסקי' יודו דהיא מקודשת גמורה דגרסי' פ"ק דקידושין ההוא גברא דהוה קא מזבין חומרי פתכיתא אתאי ההיא איתת' אמרה ליה הב לי חד שוכא אמר לה אי יהיבנא ליך מקדשת לי אמר' ליה הבה מיהבא אמר רב חמא כל הבה מיהבא לאו כלום הוא ההוא גברא דהוה קא שתי חמרא וכו' ההוא גברא דהוה קא שדי תמרי וכו' איבעיא להו הב אשקי שדי מהו אמר רבינא מקודש' רב סמא בר רקתא אמר תגא דמלכא אינה מקודש' והלכתא אינה מקודש' וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו וז"ל י"א דטעמ' דאינה מקודש' משום דאדבורא קמא קא סמכה אבל אי אמר לה איהו מעיקרא אי יהיבנא לך מקדשת לי ואמרה הבה אי נמי הבה מיהבא או אשתיקא מקודש' דהבה מיהבא כד קאמרת הוא דקאמרה ומקודש ואחרים אמרו דאם חזר הוא בשע' נתינה ואמר לה התקדשי לי בו הרי זו מקודש' ומסתברא דטעמא דמילתא משום דכיון דאיהו בלשון שאלה קאמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי ואיהי לא אמרה ליה אין אלא הבה גליא דעתה דלא בעיא בקידושיו דאם כן לימא ליה אין אלא מתנה הוא דקא בעיא מיניה והיינו דאמרי' כל הבה מיהב' לאו כלום הוא דאלמא עיקר טעמא משום הבה דקאמרה השתא הוא ולאו משום הב לי דקאמר מעיקרא ולאו משום דלא אמר לה התקדשי לי בו בשע' נתינה דהא דקאמר לה אי יהיבנא ליך מקדשת לי לאו למימרא דלבסוף נתן לה סתם אלא בשע' נתינה אמר לה הרי את מקודש' לי בזה דסתמא דמילת' הכין הוא ואע"ג דלא אמר לה הכין בגמ' בהדיא משום דקאמר לה מעיקרא מיקדשת לי כי לא אמר לה לבסוף לא מעלה ולא מוריד ועוד דמן הסתם הכין הוא וכדאמר לקמן דהוה מזבנא וורשכי אתא ההוא וחטף וכו' אלא דגמ' הוא דקא מקצר בלישני' ומסרן לחכמים ועוד דהכא אע"ג דלא אמר לה התקדשי לי בו אנן סהדי דלקידושין נקט והוה כמדבר עמה על עסקי גיט' וקדושיה דאינו צריך לפרש וסתם כמפרש דמי ואי במפרש מקודש' בסתם נמי מקודש' אלא טעמא כדפרישית דכיון דלא אמרה אין גליא דעתה דלאו לשם קידושין נסבה ליה והילכך אע"ג דאיהו אמר התקדשי לי אינה מקודש' וא"נ לא אמרה ליה איהי מעיקרא הב לי או אשקי אלא דאיהו אמר לה דאי יהיבנא לך מנה זה מקדשת לי ואהדרה ליה הב או אשקי חד דינא אית לי' ואינה מקודש' דאי נתרצית בקידושיה הוה לה למימר אין ואי אמר לה אי יהיבנא ליך מקדשת לי ושקלתי' ואישתיקא מקודש' וכו' וראיה לדבר מדאמרי' לקמן גבי וורשכי יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי הא לאו הכי מקודש' דטפי עדיף שתיקה מהבה או אשקי דשותקת כמוד' או אשקי אחר שאלה כאומר' איני רוצה בקידושין אלא במתנ' כנ"ל. עכ"ל הרשב"א ז"ל בחידושיו הילכך בנדון דידן נמי כפי עדותו של ר' שלום שאמר לו בלשון שאלה רבי אברהם לר' משה תבוד הא קידושין פי בנתך ושתק ר' משה וקבלה הרי בתו מקודש דשתיקה כהודא' ומה גם שדבריו האחרוני' של רבי משה מוכיחין כן שכשחזר רבי משה ונתן הטבעת לר' אברהם אל כוד אנת אל אכר קדושין פי בנתך אלמא מדקאמר אנת אל אכר משמע דכבר נתרצה הוא בקידושין ומיהו אכתי יש לחלק דשניא ההיא דהרשב"א ז"ל דבשאלתו הוכיח דהוא ניהו המקדש דהא קאמר לה אי יהיבנ' ליך מקדשת לי אבל בנ"ד לא קאמר אלא תכור הא קידושין פי בנתך ולא פי' מי הוא המקדש ומסתברא דבנ"ד נמי כיון דמעיקרא נתן לרבי משה הטבעת וא"ל כור הדא קידושין פי בנתך וגער בו רבי משה ודחפו והשליך הטבעת לארץ ושוב שאל ממנו אם ירצה לקחתו ממנו לקדושי בתו וקבל ושתק אנן סהדי דלקידושין נקט והויא ליה כמדבר עמה על עסקי קידושי והכין משמע מלשון הרשב"א ז"ל דכתבינן דכתב ז"ל ועוד דהכא אע"ג דלא אמר לה התקדשי לי בו אנן סהדי דלקידושין נקט והוה כמדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה דאינו צריך לפרש וכו' ע"כ ועוד דכתב הטור ז"ל בספר א"ה סימן כ"ז וז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל אבל אם קדש תחיל' אשה אחת קידושין גמורים אמר לאחרת בפניה תהא מקודש' ולא אמר לי ידים מוכיחו' נינהו וחוששין לקידושין ע"כ: הא קמן דבהוכח' כל דהו חוששין לקידושין דמשו' דקידש לאחרת בפניה לא מוכחא כולי האי דאידך לעצמו קאמ' דאפשר דלחבירו רוצה לקדש' שהוא כבר קידש' חדא ותרתי למה לי חששו לקידושין כיון דמ"מ איירי בעסק קדושין מיהת כ"ש בנ"ד דאיכא הוכחה מיניה וביה וה"נ אמרי' בפ"ק דנדרי' גבי מאי דבעי רב פפא יש יד לקידושין או אין יד לקידושין היכי דמי אלימא דאמר לה לאשה הרי את מקודש' לי ואמר לחברת' ואת נמי פשיטא דקדושין עצמן אינון ואפי' כי לא אמר לשניה ואת נמי אלא ואת בלחוד האמרינן בגמ' דבכה"ג מספקא ליה לרב פפא אי אמרי' דלשניה נמי לקדושין קאמר או ואת חזאי קאמר לה כתבו המפרשי' ז"ל דמיירי כגון שלא נתן לשני' הפרוטה אלא שנתן לראשונ' שתי פרוטות ואמר לה הרי את מקודש' לי ואמר לשניה ואת דאי נתן לכל אחת פרוטה פשיטא דלא מקרי יד ואפי' יד מוכיח אלא קידושין עצמן הן דליכא לספוקי דאת חזאי קאמר דאלמא אעפ"י שלא הזכיר לזו לשון קידושין וגם לא אמר למי וגם לא היה מדבר עם זו בעסקי קדושיה אפ"ה כיון שמפני קדושי הראשונ' מוכיח שדבורה השניה קדושין לעצמו קאמר הויא מקודש' לו כ"ש בנ"ד שדבורו הראשון וגערתו ודחיפתו של זה כולהו מוכחי לדבורו האחרון דלהתקדש לו קאמר וכן כתב הריב"ש ז"ל בכיוצא בזה בסימן רס"ו הנה כפי עדותו של ר' שלום הנז' לעיל איכא אנפי טובא שלא להוציאה בלא גט ונמצא דלא הרי עדות רבי שלום כהרי עדותר' מוסא ולא הרי עדות רבי מוסא כהרי עדות ר' שלום הצד השוה שבהן שעדותן בטלה ואפי' בדיני ממונות אם הכחישו זה את זה בדרישו' וחקירות עדותן בטלה כ"ש היכא דאיתכחוש בגופא דעובדא בקדושין דתלו במילי דפשיטא ודאי דלדברי הכל עדותן בטלה:

וגם מטעם קורבת העד יש לבטל הקדושין דכתב הריב"ש ז"ל בסי' י"ד דנשאל מאת גיסו על אודות בתו הקטנה שנתקדש' שלא בפניו ועדי הקדושין היו שני אנוסים שהם קרובי' זה לזה והקורבה היא שבת אחי אמו של האחד הוא אשת השני גם העד האחד קודם וכו' והשיב ז"ל שאין לחוש לקדושין אלו מכמה טעמים הראשון דקיימא לן כעולא וכו' הטעם השני שאף אם נעשו לדעת אביה אינן קדושין מפני קורבת העדי' דבקדושין בעינן שני עדים כשרים אבל אם הם פסולין אין חוששין להם דמקדש בפסולי עדות של תורה אין חוששין לקדושיו וכו' ועדים אלו שהם קרובים זה לזה והקורבה היא שהאחד הוא חתן אבי אמו של האחר הרי אלו פסולין מן התורה שהרי קורבה זו שנויה בפ' זה בורר במתניתין דאלו הן הקרובים דמני בהדייהו אחי אביו ואחי אמו הם ובניהם וחתניהם וכל השנויין במשנה ההוא כולן פסולין מן התורה בין קורבה מצד האב בין קורבה מצד האם דכולהו מרבינן להו מקרא וכן הקרובים מחמת אישות דהא אשה כבעלה נפקא לן מקרא דכתיב אל אשתו לא תקרב דודתך היא ובעל כאשתו ואשה כבעלה חדא קורבא היא וכמו שהם פסולין להעיד זה לזה הכי נמי פסולין להעיד זה עם זה וכו' ועם היות שהר"מ ז"ל כתב פרק י"ג מהלכות עדות שהקרובי' מצד האם או מדרך האישו' פסולין מדבריהם ולא מן התור' כבר סתר דבריו הרשב"א ז"ל בתשו' וכו' ע"כ. עיין שם שהאריך הרבה בזה ועל תשובה זו כתב הר"ש בר צמח ז"ל וז"ל ראובן קדש בת שמעון בחייו ושלא בפניו וקטנה היתה והעדי' היו קרובים זה לזה כי אשתו של הא' היתה בת אחי אמו של האחר והאחר העידו עליו שהו מחלל שבתות וכו' ונשאל הרב הנז' על זה והתיר האשה מג' טעמים הא' לפי שנתקדש' שלא לדעת אביה והשני מחמת קורבת העדים ואעפ"י שהרמב"ם ז"ל סובר שאין פסולן אלא מדרבנן וסמך בזה על החולקים עליו שפסולן הוא מן התורה והג' מפני פיסול העד הא' וכו' ולפי שהמקודשת ההיא הית' קרובתו של הרב הנז' וחשש שמא לא יסמכו עליו בהתר זה בקש ממני שאחתו' עמו בקונדרסו והוספתי בו נופך משלי וזה אשר כתבתי בענין הנז' אעפ"י שלבטל הקדושין הטעם האחרון מספיק כי אמת הדבר שא' מהעדים הוא פסול לעדות מהתורה וכו' אפ"ה להגדיל תורה הפליג לחקור בזה הרב נר"ו מפני טעמי' אחרים כדי להתלמד במקום אחר ולאחוז דרכו אני מוסיף לומר בטעמו השני מצד פסול קורבת העדים זה לזה שאפי' הרמב"ם ז"ל שסובר שפסולן אינו מן התור' יודה שעדותן בטלה מפני שני טעמים הא' שאפילו יאמר רבינו ז"ל שפסול זה אינו אלא כפסולי משחק בקוביא ושאר פסולי דרבנן ויאמר ג"כ שהמקדש בפסולי עדות דרבנן חוששין לקדושיו ולא אמרי' דאפקעינהו רבנן לקידושי מיניה אפ"ה יודה בנדון זה שהקדושין בטלין שהרי כיון שזאת שנתקדש' קטנה היתה בשע' הקדושין וכו' ונתקדש' שלא לדעת אביה וכו' א"כ אין כאן חשש קדושי תורה וכו' וכיון שאין כאן קדושי תורה אפילו יודה רבינו ז"ל לדברי ה"ג דתקינו רבנן קדושין לקטנ' אפ"ה יאמר בכאן שאין אשה זו מקודש' לפי שקדושין דרבנן בפסולי עדות דרבנן הם וליכא מ"ד דמחיישי' להו וכו' והטעם השני שנראה שמה שסובר רבינו ז"ל דפסול קרובי' הבא מדרשא אינו מן התור' אלא מדרבנן נראה שאינו סובר בזה כאותן גאונים ז"ל שהיו סוברי' כן מדאמרי' בפ"ק דקדושין נראין דברי רבי עקיבא בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים הוא שהרי דחו אותה סברא הגאונים ז"ל אשר באו אחריהם וכבר עמד רבינו ז"ל על דבריהם ולא סמך על סברות דחויות ומה שהצריכו גט שחרור בשאר אברים משום דמדרש חכמים הוא לאו משום דלאו דאוריית' נינהו אלא כיון דמדרש חכמי' הוא לא בקיאי בהו אינשי ואם אינו כותב לו גט שחרור ומצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כן פי' רבותינו ז"ל ואין לתלות בוקי סריקי ברב ז"ל אבל נראה שהרב ז"ל כתב משום דדעתו בכל מדרשי חכמי' שאינן קרויין דאוריית' אלא דרבנן וכמו שכתב בספר המצו' שלו בעיקר שני וכיון שמפני זה הטעם הוא אומר דפסולי עדות מפני קורבה מצד האם או מצד האישות אינו אלא מדבריהם כיון שבא ממדרש חכמים א"כ י"ל שאפי' לדעתו המקדש בפניהם אפי' קדושין דאוריית' אינן קדושין כלל אפי' אם נחוש לפסולין דרבנן ממש כגון משחק בקוביא וחבריו שאין דבריו ז"ל לומר שכל מה שבא ממדרש חכמים ז"ל הוא דרבנן ולא מדאורייתא חס ליה לרבינו ז"ל דלימא הכי שאם אמר כן הוא עוקר הרים גדולים ומפיל חומות בצורו' אבל אומר שהן קרויין דרבנן לענין שאינן נכללין בדברי ר' שמלאי שאמר תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני ואומר רבינו ז"ל שמדקדוק זה הלשון משמע שאין למנות אלא מה שנאמר למשה בסיני אבל מה שנדרש אחר סיני אעפ"י שהיא מן התורה אין קרוי מן התור' לענין מנין תרי"ג מצות וכן מוכיח לשונו בעיקר הזה שהוא כתב ז"ל שם. הנה כבר נתבאר כי תרי"ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני לא ימנה בהם כל מה שילמד בי"ג מדות ואפילו בזמנו ע"ה כ"ש שלא ימנה בהם מה שהוציאו אותו באחרית הזמן אבל אמנם ימנה מה שהוא פי' מקובל ממנו והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואסורו דאוריית' או יאמרו שהוא גוף תורה הנה הוא נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה לא בהקש וכו' ע"כ:

הנה ביאר לנו מה כוונתו לקרותן דרבנן לא שיהא להם דין של דבריהם לענין לילך בספקו לקולא אלא לענין זה בלבד שאינן בכלל דברי רבי שמלאי ובין שיקראו מן התורה בין שיקראו מדבריהם לא תשתנה סברתו מסברת זולתו בדינן של אלו כלל שאין כוונתו בזה לחלוק אלא על המונין אותו בכלל תרי"ג מצות ובזה דבריו נכונים ומה שהביאני לפרש כן בדבריו הוא שראיתי מפורש בדעתו שהוא כן שהרי הוא כתב בפ"ג מה' אישות שקדושי כסף הן דרבנן וקדושי ביאה ושטר דאורייתא ופי' דעתו בתשובה שהוא מפני זה העקר השני אלא שהביא ראיה למה חילק בין שטר לכסף ששניהם מדרש חכמים הן וראייתו מפורשת בתשובתו אף על פי שסתר אותה הרמב"ן ז"ל בספר המצות שלו ואף על פי שכתב כן אפ"ה כתב בפ"א מה' אישות בלשון הזה ובא' מג' דברים האשה נקנית בכסף או בשטר או בביאה ושלשתן דין תורה. ע"כ ולכאורה היה נראה שדבריו סותרין זה את זה ואינו כן שאף על פי שהוא אומר שהן מדברי סופרים אינו ר"ל שיהא דינן דין דבר מדבריהם אלא שאינן בתורה בפי' אלא ממדרש חכמים אבל מכל מקום דין תורה הם ולפי זה אמר באו הפרק ולקוחין אלו נקראין קדושין או אירוסין בכל מקום ואשה שנקנית בא' מג' דברים אלו וכו' הרי היא אשת איש והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת ב"ד וכו' ואילו היו מדבריהם איך היה חייב מיתה אלא ודאי אף על פי שהוא אומר בדברים הבאים מדרשא שהן מד"ס היינו לומר שלא באו בפי' בתורה אלא ממדרש סופרים אבל דין הדברים הבאים בפירוש מן התורה יש להם וכן נמי כשאמר בפי"ג מה' עדות אבל שאר הקרובים מן האם או מדרך האישות פסולין מדבריהם ר"ל שלא באו בפירוש מן התורה אלא ממדרש דבריהם אבל מכל מקום דין תורה הם אם כן המקדש בפניהם אינה מקודשת כמו המקדש בפני קרובי' מצד האב כמו שחייב מיתה הבא על אשה שנתקדשה בכסף כמו אשה שנתקדשה בביאה או בשטר זה נ"ל לדעתו של הרמב"ם ז"ל והרי אשה זו מותרת מג' טעמים אפילו לדעתו ז"ל עכ"ל הר"ש בר צמח הא קמן להדיא דאפי'. בתרי דרבנן קא מיירי הרב ז"ל והכין מסתברא דמה לי חד דרבנן ומה לי תרי דרבנן אי מדרש חכמים חשיבא לענין דינא כדין תורה ממש הרי תרי כחד ואי לא חשיבא אלא כדרבנן ממש הרי חד כתרי וזה החכם המשיב שחילק בין תרי דרבנן לחד דרבנן עלה דההיא דהרשב"ץ ז"ל לא חש לקמחיה:

גם הרב המגיד ז"ל כתב בפ"א מהלכות אישות וז"ל ודע שאף לדברי רבינו אע"פ שהכסף מדברי סופרים הרי הוא גומר בה לכל דבר כמו השטר והביאה ובביאור כתב כאן שכיון שנקנית האשה באחת משלשה דברים אלו נעשית מקודשת וכו' וכן כתב בפ"ו מה' תרומות ומעשרות שארוסה בת ישראל דבר תורה אוכלת בתרומה ולא חילק בין נתארסה בכסף לנתארסה בשטר וכן מתבאר בדבריו בהרבה מקומות וכו' והטעם לכל זה שאף על פי שהוא סבור שהכסף מד"ס אינו מתקנת חכמים אלא מכלל תורה שבעל פה והוא דבר נאמר למשה ולא נכתב בפירוש בתורה אלא שנרמז כג"ש ולזה נקרא דברי סופרים לדעתו ז"ל וכבר כתב הוא שאף הדברים שנאמר בהם הלכה למשה מסיני נקראין דברי סופר ים ומכל מקום דינן ממש כדין תורה לגמרי וזה נראה לי מבואר מדבריו ע"כ: וזה פשוט בדברי רבינו ז"ל שכתב בסוף פ"ג מה' אישות וכן הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים שנאמר כי יקח וכו': ומה שכתב גם כן הרב המגיד ז"ל בפ"ד מהילכות אישות גבי המקדש בפסולי עדות וכו' הכי מתפרשת שכתב וז"ל ודע שפסולי עדות יש מחלוקת בין המפרשים ז"ל אי אלו הן תורה ואי אלו הן מדברי סופרים שקצת מן הגאוני' סוברים שכל אותן שהן נלמדין מן המדרש כקרובי האם הם מדברי סופרי' וכן כתב רבינו פי"ג מהל' עדות והוא ג"כ מהשרש השני שהניח רבינו בספר המצות כמו שכתבתי בפרק ראשון וכבר חלקו עליהם ז"ל ואמרו שכל הבאים מן המדרש הן מן התור' בין קרובי האם בין קרובי האב וזה דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל ע"כ. פי' לפי' דאיברא ודאי דהוא מחלוק' בין המפרשים ז"ל אי אלו הן מדברי תורה ואי אלו הן מד"ס דהיינו הגאוני' ז"ל שסוברין כן מדאמרינן בפ"ק דקידושין נראין דברי ר' עקיבא בשאר איברים וכו' ומיהו רבינו ז"ל אעפ"י שכתב כן שהוא מדבריהם וכדאית' פי"ג מה' עדות אינו מטעם הגאונים מההי' דקידושין וכמו שכתב הרשב"ץ ז"ל אלא הוא גם כן מהשורש השני שהניח רבנו בס' המצות וכי היכי דפריש בפ"א גבי קדושי כסף שגם שכתב הרב ז"ל ובכסף מד"ס כדאי' בספרי הדפוס דהיינו נסחת הרב המגיד ז"ל מכל מקו' בה הרב המגיד ז"ל שאינו מתקנת חכמים אלא מכלל תורה שבעל פה והוא דבר נאמר למשה ולא נכתב בפי' בתורה הכי נמי נימא בההיא דקרובי' מן האם או מן האישות שאינו מתקנת חכמים אלא מכלל תורה שבעל פה והמקדש בפניה' אינה מקודש' וגם אם לא תפרש כן בדברי רבנו כבר חלקו עליהם ז"ל ואמרו שכל הבאי' מן המדרש הן מן התורה בין קרובי האם בין קרובי אישות וזה דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל וזהו דעת הרב המגיד שבכ"מ דמייתי בפירושיו הכרעת הני תרי רבוואתא שמה דעתו נוט' וזה פשוט בכל ביאורו. כנ"ל פי' לפי' ואין לנו לבדות מלבנו לעשות שורש חדש לחלק בין המדו' דג"ש והלכ' למשה מסיני לחוד ושאר המדות לחוד והרי הרב ז"ל בשרשיו חברן ולא חלקן שכתב וז"ל השרש השני שאין ראוי למנות כל מה שלמדין באחת מי"ג מדות שהתור' נדרשת בהם או מרבוי ע"כ: ומה שחלק החכם המשיב בדברי הרב המגיד ז"ל בין ג"ש והלכה למשה מסיני לשאר הדרשות כנרא' שלא טעם טעם הרב המגיד ז"ל דאיהו ז"ל ה"ק בפ"א מה' אישות דמה שכתב הרב ז"ל הכסף מד"ס אינו מתקנ' חכמים אלא מכלל תורה שבעל פה שנאמר למשה ולא נכתב בפירוש בתור' אלא שנרמז בג"ש ולזה נקרא ד"ס מעתה מה לי ג"ש מה לי שאר דרשות הרי דינן דין תורה מפני שנאמר למשה בעל פה ונקרא ד"ס מפני שלא נכתב בפי' ואדרבה הג"ש הוא יותר גרוע' שאין בה אלא רמז מלה ולהכי בפ"ק דרריתות הוצרכו כמה אמוראי למימר אל תהי ג"ש קלה בעיניך ואי משום דהג"ש עצמה היא מקובלת א"כ הוה ליה כאילו קאמרי להדיא שהכסף הוא דבר תורה ומ"ש כסף משטר וכתב הרא"ה ז"ל בפ' החובל עלה הא דאמר רב אשי אתיא תחת תחת וז"ל קשיא להו לתוס' ממה נפשך אי נתקבלה ג"ש זו אמאי לא ילפי שאר אמוראי נמי מהך ג"ש ואי לא נתקבלה היכי דריש לה רב אשי והא אין אדם דן ג"ש מעצמו אא"כ קבלה מרבו ורבו מרבו ותרצו בתוס' דאיברא דג"ש דתח' תחת נתקבלה ומיהו שאר אמוראי סברי דא תה ג"ש דרשינן לה לענין מיטב דאונס ומפתה ישלם ממיטב מג"ש דתח' תחת משור ולהכי דרשו לה לענין מיטב ולא לענין תשלומין משום דאין להוצי' מג"ש עין תחת עין מפשטיה דמשמע עין ממש אלא מדרשא אחריתי ובירושלמי אמרו כל מילתא דלא מחוורא מייתי' לה מאתרין סגיאין ופירשו המפרשים ז"ל דה"פ כל דבר שיודעין בו שכן הוא האמ' אבל לא נתברר לו סמך מן הכתוב הרשות ביד כל אדם לדונה ולהביא' ואעפ"י שאין אדם דן ג"ש אא"כ קבלה מרבו היינו לדון לגמרי כלומר עין תחת עין או שור תחת שור אבל היכא דגמיר דאיכא ג"ש דתח' תחת יכול לדון וכן בשאר מקומו' ע"כ. וכתבו הרשב"א והר"ן בחידושיהם בפ' הפועלים עלה דההי' דאתיא קמה קמה דג"ש דקמ' קמה ודאי מקובלת היתה בידם מסיני אלא דלא ידיע להו למאי אי להא אי להא שכל הג"ש כך נמסרו ממר"עה וע"כ נחלקו בהם בגמרא בכמה מקומו' ואילו היו כן מקובלות מסיני בפירוש לא תפול בהם המחלוק' ע"כ: מעתה אין טעם לחלק בין ג"ש לשאר הדרשות ועוד יש להשיב טובא אבל אין הדברי' כדאי' להשיב עליהם ותיתי ליה לאשר שלח ידו במלאכת רעהו ותחילת הודאתו באתרא דלאו דיליה דלא ליסתייעיה ליה מלתא לסלק שמעתא אליבא דהילכתא:

ומכל מקום בנדון שלפנינו הדין פשוט דאין כאן בית מיחוש לקדושין הללו כלל מפני קורבת העד בלחוד ואם ימצא שום מחמיר משום ערוה החמורה דלא סגי ליה ה"ט דקורבה כשיצטרך טעמא דקורב' בהדי טעמא דגריעו' הלשון לדברי הכל סגי לבטל אפי' ריח קדושין וכמו שכתב הרשב"ץ ז"ל בטעם ראשון כדכתיבנא לעיל:

ובר מן דין ליכא למיחש לקידושין הללו כלל משום דהו"ל עדות מוכחשת וכדכתיבנא הנלע"ד כתבתי ומפי עליון להצילנו מהכשל בדבר הלכ' וינקנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות בצלאל אשכנזי:

תוכן העניינים

שות רבינו בצלאל אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה