שות רבינו בצלאל אשכנזי· רבי בצלאל אשכנזי
סימן יז
שאלה. ראובן נשא אשה והכניסה עמה שלשים אלף מידיים והתנו שאם תמות בחיי בעלה יחזיר בעלה ליורשיה עשרים אלף מידיים ועשרה אלף לבעלה וחלתה האשה וצותה מחמת מיתה שמאותם עשרים אלף מידיים של היורשים יהיו עשרה אלף. להקדש ואסתפקא לן אם זכה ההקדש באותם העשרה אלף מידיים משום דאיכא למימר דמשעה שהתנו דיחזיר בעלה עשרים אלף מידיים ליורשים כבר קדמו וזכו בשני שלישי הנדונייא אחרי מותה ושוב לא תוכל למעט חלקם יורנו המורה איזה דרך ישכן אור ושכרו כפול מן השמים:
תשובה. ידי אסורות אשר ספרי אין אתי והם בירושלים תוב"ב ואני כגבר אין איל ולבי ועיני ורעיוני שמה במקום קדשו כל הימים האמנם ליפות כח ההקדש אחוה דעי וה' אלהים יעזר לי להוציא הדין לאמתו:
ומסתברא דזכה ההקדש דהא הרא"ש ז"ל בכלל נ"ה סי' א' על תקנת טוליטולה מכח דקדוק לשון התקנה עצמה ושאר התקנות שנתקנו בענין דקדק ז"ל דאין הנחלה באה מכחה כלום להנחיל לכל יורשיה אלא שחכמי התקנה עקרו הנחלה מן הבעל הראוי לירש את אשתו אחרי מותה ונתנוה לטוב בעיניהם אבל בחייה לא ייפו כח האשה בכלום ואמטו להכי העלה ז"ל דאין ביד האשה לשנות כלל ולתתו לא לבעלה ולא לאחר ואם נתנה אין מתנתה כלום אלמא משמע דדוקא בתקנת טוליטולה הוא דאין בידה לשנות אבל בנדון דידן דתנאי בעלמא הוא דאתנו הנחלה באה להם מכחה ובחייה לא זיכתה להם כלום והילכך בידה להפקיע הירושה מהם וזכה ההקדש:
ואל תשיבני ממה שכתב הרב בעל הטורי' ז"ל בח"ה סי' קי"ח תשובת אביו ז"ל וקיצר ולא כתב ראיות אביו ז"ל אלא כתב בקוצר הכלל היוצא מדבריו שאין בידה לשנות כלל וכו' ואם כדברינו שמכלל ראיותיו נפקא לן דלא נלמוד מזה לתנאי אחר היה לו להביא התשובה כצורתה:
דהא לא קשיא כלל דכל אלו התשובות דמייתי הרב בעל הטורים ז"ל סובבות על לשון התקנה דמייתי בתחלת הסימן ולזה פשיט' ליה דלא מיירי אלא בההיא תקנה ובלשונה לא בזולתה ולכך לא הוצרך להאריך ולהביא כל התשובה דפשיטא דענה קאי וגם בח"ה סימן ר"ן מייתי תשובה מהרא"ש ז"ל דמוכחא להדיא כדכתיבנא וכדבעינא למכתב בס"ד:
ומכל מקום משמע להדיא דדוקא בתקנת טוליטולה קאמ' הרא"ש ז"ל דאין בידה לשנות והילכך במקום שנהגו לכתוב והירושה כמנהג טוליטולה בודאי דאין בידה לשנות ומיהו כגון אנו דכתב כן והירושה כמנהג דמשק אף על גב דשמעתי מפי רבותי ז"ל שאין בין תקנת טוליטולה ומנהג דמשק אלא קימעא מ"מ הבא להפקיע כח האשה שלא תוכל לשנות ולהורע כחה משאר המורישין דבידם לשנות בלשון מתנה עליו להביא ראיה ברורה מלשון התקנה ולא מסברא מבחוץ וכמו שהביא ראיה הרא"ש ז"ל מלשון התקנה עצמה ואין ללמוד מתקנה לתקנה:
ותדע דבכלל נ"ה סימן ג' נשאל הרא"ש על לאה אשת ראובן שמחלה לבעלה בשטר מקויים כל מה שקבל על עצמו בשטר כתובה התוספת והמתנה והנדוניא והשאירה לעצמה עיקר הכתובה ושלא תפסיד מזונותיה ופרנסתה וכן מחלה לו כמו כן בשטר כל מה שהחזיק לה על עצמו בשטר הנדוניא שעושין חוץ מן הכתובה ולאה טוענת שיש לה קרובים ואינה מפוייסת מהם ורצונה שלא להתנות בין מחיים בין לאחר מיתה ולפי שראיתי וכו':
והשיב ז"ל מדין תורה יכולה למחול לבעלה כל שטרי חובות שהחזיק לה תוספת ומתנה ונדוניא ושטר נדוני' וגם לפי תקנת קהל טוליטולה יצ"ו יכולה למחול כי איני זכור שכתבתי בענין התקנה אלא בענין זה שאם היתה יכולה האשה להפקיע התקנה וליתן לבעלה כל הנכסים לאחר מותה אפשר שזה היה כנגד התקנה חבל מה שמוחלת מעכשיו לבעלה אין דבר זה נוגע בתקנ' כלום ומחילתה מחילה ע"כ הא קמן דבתקנה עצמה לא רצה ברב ז"ל ללמוד מענין דלא בריר' ליה אלא כשמפקעת התקנה להדיא כגון שנתנה לבעלה שיקח אחרי מותה החצי שהיה ליורשיה ליקח וכמו שכתב בתחלת הכלל אבל מה שמוחלת מעכשיו פשיטא ליה דאינו כנגד התקנה ואפילו נותנת לבעלה כל הנכסים לאחר מותה כתב ז"ל בלשון אפשר שזה נמי כשמפרטת להדיא ונותנת לבעל החצי שהיה ליורשי התקנה אבל בכוללת ומוחלת לבעל' התוס' והמתנה וכל הנכסים חוץ מן הכתובה דהוי אליה מילתא דלא שכיח אפשר לומר דאינה כנגד התקנה דלא עקרו הנחלה מן הבעל ונתנוה לטוב בעיניה' אלא בזה החצי וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בתחילת הכלל אבל במילתא דלא שכיח כגון בכל הנכסים לא תקינו מידי ואפשר דהויא נמי כנגד התקנה דמ"מ כיון דנותנה לאחר מותה הרי תסוב הנחלה ממילא מקרובי האשה לבעל וכפי סגנון הכתוב בתקנה:
מעתה דון מינה אם בתקנה עצמה מענין לענין בדומין מספקא ליה לרב ז"ל אי מדמינן מילתא למילתא ק"ו הדברים דאין ללמוד מתקנה לתקנה וכן כתב הרב הגדול אשר חבוריו מאירי' עיני הגולה מהר"י קארו ז"ל דאי ללמוד מזה לתקנה אחרת שאינ' כתובה באותו סגנון:
גם הביא ראיה מדברי הר' שלמה בן הרשב"ץ ז"ל שכתב מקומות שיש להם תקנה שאם תמות האשה בחיי הבעל יחזיר מקצת הכתובה ליורשיה אם אותו מקצתה רצתה האשה למוחלו לבעלה והוציא הבעל שטר מחילה עזה היא קיימת דכל טצדקי שאנו יכולים לעשות להעמיד הנחלה במקומה אנו עושים ע"כ:
ואין לדחות דדילמא מיירי הר"ש ז"ל במוחלת מעכשיו לבעלה דאין דבר זה נוגע בתקנה כלל וכמו שכתב הרא"ש ז"ל וכדכתיבנא דהא מסיק ואזיל דכל טצדקי שאנו יכולים לעשות להעמיד הנחלה במקומה וכו' ואי מיירי במוחלת מעכשיו לא שייך כלל להעמדת נחלה במקומה וקל להבין:
נמצא דהני תרי אשלי רברבי סוברים להדיא כדכתיבנ' וכן ראוי להורות ומינה לא נזוז ומה גם כי דבריהם ז"ל נכונים בטעמן מצד ונימוקן עמן דכל עוד שלא בררו להדיא חכמי התקנה שעקרו הנחלה ממנה ונתנוה למי שרצו ממילא הנחלה ממשמשת ובאה כדרכ' ממנה ליורשים ואינה מופקעת ממנה והילכך בחיים מצי למעבד מאי דבעיא:
ומיהו ראיתי לאחד מגדולי הדור הרב המובהק מריה גמרא כמהר"י בן לב ז"ל שחולק על זה בתשובותיו בחלק שני סימן כ"ד ומעיקרא קאמר וז"ל דנהי דאם היה המנהג מטעם התקנה דהפקר ב"ד הפקר והב"ד הפקירו אותו השליש ונתנו אותו כיורשי ואין כח בידה לתתו לבעל' ולא לאחרים אבל אם הוא תנאי וכו'. ע"כ. קא פסיק וקאמר בפשיטות דבכל תקנה יהיה הדין כן והא ודאי ליתא וכדכתיבנא דדוקא היכ' דידעינן בבירור דהפקירו אותו בענין זה שלא תוכל לשנות וכההיא תקנה דטוליטולה כמו שדקדק הרא"ש ז"ל מתוך לשונה אבל אם לא תקנו אלא שיורשיה יטלו לאחר מותה חצי הנכסים אין לנו לומר מסברא דהפקירו וגרעו כח ירושת הבעל כולי האי שנא תוכל למחול דכל טצדקי דמצינן להעמיד הנחלה במקומה עבדינן וכדכתיבנא:
עוד כתב הרב המובהק כמהר"י בן לב ז"ל וז"ל אבל אם הוא תנאי שמתנין ביניהם שמחייב עצמו לתת אותו השליש ליורשי' לכאור' נראה דהיא פלוגתא דרבוותא דלמ"ד דאע"ג דקי"ל כשמואל דאמר המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול במעמד שלשתן אינו יכול למחול משום דבמעמד שלשתן הוה ליה כאלו קאמר משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך וכן נמי בשטר שכתו' בו משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך אם מכר השטר וחזר ומחלו מחול משום דאין ברירה וכמו שכתב הר"ן ז"ל בשמו בסוף פ"ק דגיטין ה"ה גמי בנדון דידן יכולה למחול ע"כ ולא ידעתי מה ענין הנדון להך פלוגתא דאי מסלק עצמו לבד הא ודא י דלא שייך כלל להך פלוגתא ואפילו במחייב עצמו לתת אותו שליש ליורשים וכמו שכתב הרב ז"ל אכתי לא דמי כלל דהכא משתעבדנא למחמתך איכא ומשעבדנא לך ליכא דאיהו נתחייב להחזיר ליורשים ולא נשתעבד לה כלל דבחייה הנכסים ברשותו ובנכסי מלוג הבעל אוכל פירות והילכך לכאורה איכא למימ' דלכ"ע אינה יכולה למחול דשניא משטר שכתוב בו משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך משום דנשתעבד הלוה למלוה וכשמכר המלוה שטר חובו הויה ליה המלוה מקור השיעבוד הילכך כשמחל הוא נמחל אפי' למאן דאתי מחמתיה אבל כשנתחייב הבעל להחזיר ליורשים אין כאן שום חיוב מהבעל לאשה כלל מעתה מה תמחול כך יש לומר לכאורה ומיהו כד מעיינן בה שפיר אשכחנא דבנדון דידן לכ"ע יכולה למחול דשניא ההיא דמוכר ש"ח דהא איכא קמן מאן דאתי מחמתיה בשעה שבא למחול דהיינו מאן דקנה ש"ח זה וכיון דכתוב בשטר משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך אי נמי כשהקנ' לו במעמד שלשתן דהוה לי' כאילו קאמ' משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך והרי לפנינו מאן דאשתעבד ליה הילכך נראה דשוב זה המוכר לא יוכל למחול דכבר זכה קונה זה בשעבודו של לוה אבל בנדון דידן כשאשה זו באת למחול אכתי ליכא מאן דאתי מחמתיה דמי יימר שזה היורש העומד עכשיו לפנינו יירש ומי יימר שהיא תמות בחיי בעלה עד שיזכו היורשים מחמת חיובו דילמא הבעל ימות תחלה והיא תגבה כתובת' ויחזרו כל הנכסים לרשותה שיעשה בהם כרצונה וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד:
ותדע דהא הרמב"ן ז"ל משום דאין ברירה כבר דאם מחלו מחול כההיא דמוכר ש"ח ואף על גב דמאן דאתי מחמתיה הרי הוא לפנינו ומאן דפליג עליה היינו משום דכבר נשתעבד הלוה לקונה זה במכירת השטר ואפשר שיהא משועבד לכל העולם זה אחר זה וכמו שכתב הר"ן ז"ל בסוף פ"ק דגיטין אבל בנדון דידן ליכא ברירה כלל דלא הוברר מאן דאתי מחמתיה בשעת שבאת אשה זו ליתן לאחרים או למחול לבעלה:
ועוד תדע דבפ' החובל עלה הא דתנן העבד והאשה פגיעתן רעה דפריך גמרא ותזבין כתובתה בטובת הנאה וכו ומשני כל לגבי בעלה ודאי מחלה הקשו בתוספות ותזבין כתובתה במעמד שלשתן דאז אינה יכולה למחול ותרצו דמעמד שלשתן אין מועיל בכתובה בעודה תחת בעלה כיון דעדיין לא נתנה לגבות. ע"כ. וכן פסק הרב המאירי ז"ל שם בחדושיו שאין דין מעמד שלשתן אלא במלוה או פקדון שעומד ליגבות בודאי אבל כתובה שתפשר שלא יתחייב לה הבעל ואין כאן תנהו לפלוני בודאי אין דין מעמד שלשתן מועיל כלום ע"כ הא קמן דאפילו במוכרת כתובתה במעמד שלשתן אמרו דלא זכה הקונה מדין מעמד שלשתן משום דהויא גוביינהו בספק והיאך יזכו היורשים בתנאי בעלמא עד שלא תוכל למחול וגם בתוספות הר' ישעיה ז"ל כתבו שם בפ' החובל וז"ל הא דאמרינן במעמד שלשת אינו יכול למחול ה"מ חוב אבל כתובה שלא הוחזק בה מעולם וגם שמא מעולם לא יבא לידי פרעון יכולה למחול ע"כ. וזה ברור כדכתיבנא וכ"ש דמעולם לא זיכתה אשה זו ליורשיה בחייה כלום וכדבעינן למכתב בס"ד:
עוד כתב הרב המובהק כמהר"י בן לב ז"ל דלבתר דעיין בה שפי' אשכח דבנ"ד לכ"ע אינה יכולה למחול משום דהא לא איצטריך שיחייב עצמו להחזיר ליורשיה אלא במסלק עצמו מן הירושה סגי כדאמרי' פ' הכותב בכותב בעודה ארוסה וכיון דכן זה האיש במה שמסלק עצמו מן הירושה כבר זכו כל היורשי' ושוב אינה יכולה למחול ואפילו כותב בלשון חיוב כיון דבכל החיוב שהוא מחייב עצמו להחזיר ליורשיו הוא מסלק עצמו מהירושה ממילא אלא זכו היורשים ושוב אינה יכולה למחול דאי לא תימא הכי היכי מצי לחייב עצמו להחזיר ליורשים שאינם בעולם וכדאמר בפ"ק דגטין גבי מעמד שלשתן אלא מעתה הקנה לנולדים דלא הוו בשעת מתן מעות הכי נמי דלא קני וכו' וכיון דכן זכינו לדין שאינה יכולה למחול ולא מבעיא אם זה התנאי וזה המנהג נתפשט בכל הגלילות מחמת חכמי המדינה כמו שנתפשט בטוליטולה אלא אפילו היה מנהג בעלמא כתנאי שמתנין ביניה' אפ"ה אין האשה יכולה למחול אליבא דכולהו רבוותא וכדאמרן ותו לא מידי: ע"כ:
ולא נהירן דבריו כלל בתשובה זו ובאמת אי לאו דמסתפינא כי רב גבריה ואנהרינהו לעיינין בכמה שמעתי' אמינא כי ניים ושכיב הרב אמ' להא תשובה דלכאורה משמע דס"ל דכמסלק עצמו מן הירושה ממילא זכו היורשים זכיה גמורה מעכשיו בחייה ואמטו להכי לא תוכל למחול לבעלה ונח לתת לאחרים כלל והא ודאי ליתא דהא כתב הרב בעל הטורים ז"ל בח"ה סימן רמ"ח וז"ל שאלה לא"א הרא"ש ז"ל מי שנתן מתנות לבניו לפלוני כך והתנה אם ימות אחד מהם בלא זרע שיפול חלקו לאחיו ולאחיותיו ונתן שמעון מחלקו לגיסו ועתה קם ראובן אחיו לבטל המחנה שנתן שמעון לגיסו כי אין בנים לשמעון וראויה המתנה ליפול עליו אחרי מות שמעון אחיו. נ"ל דמתנה טובה היא דהוה ליה כנכסי לך ואחריך לפלוני דקי"ל אין לשני אלא מה ששייר ראשון. ע"כ. והרא"ש ז"ל בכלל פ"ד האריך בתשובה זו וכתב ז"ל ואין לומר דנדון זה הוי כאלו התנה בפירוש שלא יתנו ולא ימכרו לאחרים אלא יורישוה אחריהם לאחיהם דאל"כ למה הוצרך וכו'. ע"כ. ומ"מ שמענו דאפילו בנותן נכסיו ונראה כמתנה שלא יתנו לאחרים אלא יורישוה אחריהם לאחיהם עכ"ז העלה הרא"ש ז"ל דיכולים למכור ולתת לאחרים כ"ש בנדון דידן דהנכסים מעיקרא הם שלה אלא שהבעל היה ראוי ליורשה ונסתלק הבעל מליורשה אחר שתמות אבל בחייה לא הסירה מגבירה והילכך פשיטא דיכולה למכור ולתת:
וגדולה מזו סובר הרמב"ם ז"ל דאפילו האומר ואחריך לעצמי או ליורשי שלא נתנו לו אלא כל ימי חייו דהראשון יכול למכור ולתת וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל בפי"ב מהלכות זכיה ומתנה ומעתה ק"ו הדברים לנדון דידן ואפילו החולקים על הרמב"ם ז"ל היינו משום דס"ל דכל שאמר נכסי לך כל ימי חייך או נכסי לך ואחריך ליורשי דאין לו אלא פירות בלבד ומשום הכי אינו יכול למכור אבל הכא דהגוף שלה בחייה פשיטא ודאי דיכולה למכור:
ועוד יש ראיה דנשאל הריב"ש ז"ל בסימן רמ"ד על ראובן שצוה מחמת מיתה ונתן מתנות עודפות על חצי נכסיו ואמרו לאשתו שתטול קנין להשלים כל צואתו ונטלה קנין בזה הלשון אני משעבד עצמי להשלים מנכסי המת כל צואתו ועתה טוענת האלמנה שמחצית הנכסים של יורשים שהם שלה בכתובתה שלא שעבדה בדבר זה רק חצי הנכסי' שהם נכסי המת וכו':
והשיב שהדין עם האלמנה ולא מבעיא לפי מנהגות קצת ארצכם שנראה שמיד היא זוכה במחצית הנכסים בכתובתה ואם כן האלמנה שלא נשתעבדה לפרוע דבר מנכסיה אלא מנכסי המת אין לה לפרוע ממחצית נכסיה שהן שלה ולא של המת והרי נכסים אלו כאלו היו מנכסי מלוג שלה שלא נשתעבדו לפרעון אלו ההנחות וכו' ע"כ הא קמן דלא זיכה הריב"ש ז"ל את האלמנה והורע כח המקבלי המתנות דלא יפרעו ההנחות אלא מחלק הבעל ואם לא יספיקו יפסידו אלא משו' דהיא לא שעבדה למקבלי המתנות אלא נכסי המת ולא מחצית הנכסים של היורשי' וכמו שכתב ז"ל בכמה מקומות באותה תשובה אבל אם היתה משעבדת בפירות מחצית הנכסים של היורשים היתה שעבודה קיימת והיו זוכים מקבלי המתנות העודף על חצי נכסיו של מת ממחצית של היורשי' ואי איתא דמשעה שהבעל מסלק עצמו מהירושה כבר זכו כל היורשים אפילו שעבדה בפי' מחצית היורשים אין שעבודה כלום דאינה יכולה למעט חלק היורשי' כיון דכבר זכו בה היורשים אלא ודאי משמע דלא זכו בה היורשים כלל בחייה עד שתמות ובידה לשנות כמו שתרצה:
ועוד דהא כתיבנא לעיל בשם הרא"ש ז"ל דהשיב ז"ל דמדין תורה יכולה למחול לבעלה כל שטרי חובות שהחזיק לה וכו' וגם לפי תקנת טוליטולה יכולה למחול כי איני זכור שכתבתי בענין התקנה אלא וכו' אבל מה שמוחלת מעכשיו לבעלה אין דבר זה נוגע בתקנה כלום וכו'. הא קמן להדיא דבידה למחול לבעלה מעכשיו:
וגם הרב ז"ל עצמו כתב בתשובתו דכשנותנת כל נכסיה לבעלה מעכשיו דהמתנה קיימת אבל מה שנתנה לאחר מיתה לא הויא המתנ' קיימת לכך יש לנו לפרש לשון הרב ז"ל דה"ק דזה האיש במה שמסלק עצמו מהירושה כבר זכו היורשי' מעכשיו בשעת חילות הירושה דהיינו לאחר מיתתה ולא מהניא מחילת' את השליש דלאחר מיתתה לבעלה משו' דבשע' גוביינא דהיינו לאחר מיתתה כבר קדמה זכות היורשים תדע דבפ' יש נוחלין בשמעתא דאחריך גרסינן ומודה שאם נתנן במתנת ש"מ לא עשה כלום מ"ט אמר אביי מתנת ש"מ לא קנה אלא לאחר מיחה וכבר קדמו אחריך ופי' רשב"ם ז"ל ומודה רשב"ג אף על גב דאמר אין לשני אלא מב ששייר ראשון אם נתנו אותו ראשון במתנת ש"מ כגון דאמר מהיום ולאחר מיתה לא אמר כלום והשני מוציא אי נמי כשהיה ש"מ נתנה דשתי מתנות הללו שוות כדאמרינן לעיל איזהו וכו'. מ"ט אמר אביי וכו' וכבר קדמו אחריך האי שני דקאמר עליה הנותן אחריך לפלוני קדם לזה שנתנו לו הראשון דמשעה שהתחיל האי ראשון ליטרף קנה השני דאחריך עם גמר מיחה משמע דמשעה דאין הראשון צריך לנכסים הללו זיכהו הנותן לזה השני אבל האי מקבל מתנה מראשון לא קנה עד לאחר גמר מיתה דסתם אדם הנותן ממונו לאחר מיתתו אין רוצה להוציא ממונו מכחו עד שתגמר מיתתו אבל לעיל דנותן סליק נפשיה מהני נכסי שהרי נתנו לראשון חפץ בוא שיזכה השני עם גמר מיתתו של ראשון עד כאן ופריך גמרא מי אמר אביי הכי ובא איתמר מתנת ש"מ מאימתי קנה אביי אומר עם גמר מיתה רבא אמר לאחר גמר מיתה ואהדר גמרא הדר ביה אביי מההיא ופי' רשב"ם עם גמר מיתה אלמא בהדי הדדי קנו ולאשמועינן אתא דחולקין בשוה. מההיא דעם גמר מיתה עד כאן. וכתב הר"ן ז"ל בחדושיו וז"ל וכבר קדמו אחריך כלומר משום דאחריך חייל עם גמר מיתה. ותמהני כיון שכן אפילו נאמר דמתנת שכיב מרע חיילא עם גמר מיתה אכתי אמאי מהניא דהא כיון דבשעת גמר מיתה זוכה אחריך אי אפשר למקבל שיזכה מכח ראשון באותה שעה דהאי נכסי לאו דראשון הוא אלא דאחריך וניחא לי דאם איתא דמתנת ש"מ חיילא עם גמר מיתה אין אחריך זוכה אלא לאחר מיתה שהרי הקנה לראשון כל זמן שאיפשר לאחר שיזכה בנכסים מכחו אבל השתא דאמרינן דמתנת ש"מ לא חיילא עד לאחר מיתה נמצא שאינו יכול להקנות עם גמר מיתה לא במתנת בריא ולא במתנת ש"מ וכיון שעם גמר מיתה אין הנכסים ראויים לראשון לכלום מקיים ביה אחריך וחל בהם זכותו של שני ואביי ורבא דהוו פליגי מעיקרא במתנת ש"מ אימתי קונה בהא פליגי דלאביי דאמר עם גמר מיתה אם נתנו ראשון במתנת ש"מ דבריו קיימין שכיון שהוא יכול להקנות לאחר באותו זמן אין אחריך חל עדיין ורבא דס"ל שאינה חלה עד לאחר גמר מיתה כיון דעם גמר מיתת הראשון מסולק חייל אחריך ונמצא שקדמו למקבל מתנה ואין הכי נמי דאפילו לא קדמו כגון דנימא דאחריך נמי לא חייל עד לאחר גמר מיחה לא זכה מקבל מתנה בנכסים דבאותה שעה דאחריך נינהו אלא מיהו הא קושטא דמילתא היא דלמ"ד דמתנת ש"מ לא חיילא עד לאחר מיתה אחריך קונה עם גמר מיתה מהטעם שכתבתי ונמצא שכבר קדמו עכ"ל הר"ן ז"ל למדנו מכל זה דמתנת ש"מ לא קניא אלא לאחר מיתה ומ"ה קדמו אחריך ואין למקבל המתנה כלום הכא נמי בנדון דידן איכא למימר אף על גב דאם מכרה או מחלה או נתנה בחייה מחילתה ומכירתה ומתנתה קיימת היינו משום דקדמה מחילתה או מתנתה או מכירתה דמעכשיו לזכות היורשים דלאחר מיתה אבל מה שמוחלת או נותנת לאחר מיתה קדמה זכות היורשי' ואפי' אי בהדי הדדי קא אתי אי אפשר שתחול מתנתה כיון דהיורשים זוכים מכח הבעל וכמו שכתב הר"ן ז"ל ומכל מקום מצינן לתרוצי לשון הרב ז"ל דהא דקאמר כבר זכו כל היורשים דהיינו לאחר מיתה בעת חיילות הירושה ולא מעכשיו בחיים וכדכתיבנא והשתא ניחא אמאי דכתב איהו ז"ל גופיה ומאי דכתב הרא"ש ז"ל וגם מתשובת הריב"ש ז"ל לא קשיא מידי דהמתנות של הבעל היו בחייה ולאחר שימות הוא והאי דאחריך נמי לא קשיא דמיירי במוכר לגמרי בחייו דאלו במתנת ש"מ הא אמרינן דלא עשה כלום דקדמו אחריך וכדכתיבנא ואכתי לא נהירא דשניא ההיא דאחריך דאותו שהתנה ואחריך לפלוני הנכסים הם שלו ויכול לזכותן כרצונו ואמרינן דעתיה דנותן דמשעה דאין הראשון צריך לנכסים הללו זיכהו הנותן לזה השני וכמו שכתב רשב"ם ז"ל וכדכתיבנא לעיל והר' יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל כתב דהיינו טעמא דקדמו אחריך משום דאחריך לאו מכח ראשון קא אתי כי היכי דלא ליקני אלא לאחר גמר מיתה אלא מכח הנותן הוא דקא אתי והאי ראשון עכובי בעלמא הוא דמעכב ליה לההיא הקנאה כל ימי חייו וכיון שכן נמצא גמר מיתה וזכיית השני באותה הקנאה שהקנה לו הנותן באין בבת אחת אבל מתנת שכיב מרע כיון דמכח המת הוא דאתי דליקני ליה לאחר מיתה לא קני אלא לאחר גמר מיתה. ע"כ. והאי טעמא מחוור טפי מטעמיה דהרשב"ם ז"ל:
ומכל מקום אינו דומה לנדון דידן ואדרבה משם ראיה דדוקא משו' דאחריך מכח הנותן קא אתי וכדכתיבנא הוא דאמרינן דקדמו אחריך אבל בנדון דידן אפילו תימא מכח הבעל קאתי מאי עדיפותיה והרי גוף הנכסים הם של האשה ואין לבעל אלא שהוא יורשה וכשמסלק עצמו מן הירושה נכנסים היורשים תחת הבעל לירושה ואין כאן נגד המתנה אלא הירושה ובמקום ירושה מי אירא למ"ד דתקדים הירושה למתנת ש"מ והרי מצינו דעדיפא מתנת ש"מ מהירושה דכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ט מהלכות אישות נתן כל נכסיו במתנה לאחרים הואיל ומתנת ש"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה כמו שיתבאר הרי המתנה וחיוב הנכסי' בתנאין אלו באין כאחד ולפיכך אלמנתו ובנותיו נזונות מנכסיו ובניו יורשים כתובת אמן שמתה בחיי בעלה ע"כ:
והשיג עליו הראב"ד ז"ל וז"ל רואה אני דעת המחבר הזה דמתנת ש"מ אינה כמשועבדין כלל ואינו כץ וכו' אבל למזונות אלמנתו כיון דמחיים תפסה לה לא פקע שעבודא אבל לגבי מזון הבנות וכ"ש לכתובת בנין דכרין כמשועבדין נינהו ופקע שעבודייהו ומי שיש לו לב אל יטעה באסופותיו עכ"ל. והרב המגיד ז"ל כתב דרוב האחרונים הסכימו לדעת הרמב"ם ז"ל וכתב ז"ל שמי שיש לו לב אל יסמוך על כל השגותיו ומ"מ איכא למידק דבפ"ח מהלכות זכייה ומתנה כתב הרב ז"ל וז"ל מתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה ואין אחר זוכה בדבר שצוה לו בין במקרקעי בין במטלטלי אלא לאחר מיתה לפיכך מוציאין לכתובת האשה ומזון האלמנה והבטת מיד אלו שצוה לתת להם שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזונות ואלו שנתן להם לא יקנו אלא לאחר מיתה ע"כ משמע דפליג מדידיה אדידיה דבהלכות אישות כתב דבאין כאחד ובהלכות זכיה ומתנה כתב דכתובת האשה ומזון האלמנה והבנות קדמי ואיברא דלגבי עיקר טעם של הרב ז"ל לא נפקא לן מידי דעיקר טעמו היינו משום דמתנת ש"מ לא חשיב ליה כמשעבדי דמתנת בריא דהוי מדאורייתא וחשיב ליה כמשעבדי אף על פי שכבר קדמו מזון האשה והבנות אין מוציאין וכדאמרינן בפ' מציאת האשה גבי אחין שמכרו או משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות וכמו שכתב הריב"ש ז"ל בסימן ק"ז אבל מתנת ש"מ דלא קניא אלא מדרבנן כירושה שויוה רבנן ולא הויא כמשעבדי נמצא דלא נפקא מידי בין אי קדים מזון האשה והבנות בין אי באין כאחד ומיהו מ"מ קשיא אמאי שינה הרב ז"ל לשונו:
ודע שכתב הריב"ש ז"ל בסימן ק"ז דלגבי היורשים הוו מקבלי המתנות כנכסים משועבדים ונכסי היורש בני חורין ואין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש בני חורין כמו שכתוב זה בשם הרשב"א בספר מגיד משנה פ' עשירי מהלכות זכיה ומתנה וכן כתוב זה לאחרונים ז"ל ובשם ר"י ז"ל אמנם אין נכסי היורשין מספיקין למזונות האלמנה בזה מנכין ממקבלי מתנות ש"מ דאף על גב דקי"ל דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדין אלא מנכסים בני חורין אין מתנת ש"מ כנכסי' משועבדין וכו'. ע"כ. ובזה נתרץ לשון הרמב"ם ז"ל דבהלכות אישות מיירי הרמב"ם ז"ל שנתן כל נכסיו לאחרים במתנת ש"מ ולא השאיר ליורשים כלום כדי לגבות מהן תנאין אלו ולהכי קאמר שהמתנה וחיוב הנכסים באין כאחד ולפיכך אלמנתו ובנותיו נזונות מנכסיו ובהלכות זכייה ומתנה מיירי שנתן מקצת נכסיו במתנת ש"מ והשאיר כיורשים מקצת והיו מספיקין למזונות האשה והבנות והדין נותן דאין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש בני חורין ולכך תפסו בעלי המתנות ושוב אשתדוף בני חרי דהיינו נכסי היורשים מעתה הטעם שכתב הרב ז"ל בהלכות אישות אינו מספיק דאי משום דבאין כאחד הרי שבשעת מיתה לא חל שום חיוב על המתנה דהרי היו שם בני חרי לכך הוצרך הרב ז"ל לתת טעם לפי שבמיתתו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזונות וכו' ופי' דעל כלל הנכסים חל החיוב בשעת מיתה דמקבלי המתנות לא יקנו אלא לאחר מיתה ומיהו כשחלקו מקבלי המתנות עם היורשין נשארו היורשין מחוייבין וכשאין ליורשין כגון דאשתדוף נכסיהם תחזור החיוב על המתנה מטעם דחיוב אלו התנאין חיילי קודם זכית המחנה וכדכתיב' כנ"ל. ואומר אני מי שיש לו לב לעיין היטב באסופות וימצא מרגניתא תותי מילי דורא בחספא וכו':
ומכל מקום לדברי הכל עדיפי מתנות הש"מ מהירושה דלדעת הראב"ד ז"ל לגבי מזון הבנות וכתובת בנין דכרין לעולם מתנת ש"מ חשיב כמשעבדי ולדעת הרמב"ם ז"ל ורוב האחרונים לא חשיבי כמשעבדי אלא לגבי הירושה ואם נתן מתנה והניח נכסיו ליורשיו ויצא עליו ש"ח גובה כולו מן היורשים ואם איין להם גובה וכו' וכמו שכתב הרב המגיד בפ' עשירי מהלכות זכיה הרשב"א ז"ל:
והילכך מעתה היכי מצינן למימר דכשיסתלק הבעל מירושתו יזכו היורשים כל כך עד שיפקיעו אפילו מתנת ש"מ דידה. ועוד דהרי הבעל עצמו אי לאו דתקינו רבנן ושויוה כלוקח היה מכרה ומתנתה קיימת דבסוף פ' יש נוחלין גבי הא דאיבעיא לן בעל בנכסי אשתו לוקח הוי או יורש הוי קאמר בגמרא אמר ליה רבא והשתא דשלח רבין מי ידעינן האמר ר' יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה נכסי מלוג שלה בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ופי' רשב"ם ז"ל אי אמרת בשלמא לוקח שויוה רבנן משעה שנשאה משום הכי מפיק דלוקח ראשון הוי אלא אי אמרת בעל בנכסי אשתו יורש הוי משעת נישואין אמאי מפיק למה תקנו באושא שהבעל מוציא והלא האשה שהיא מורשת אותו מכרה ואין כח ביורשין ליירש מה שמכר אביהן אלא ודאי מדתקנו שהבעל מוציא כך היה עיקר תקנת אושא שיהא הבעל לוקח בנכסי' משעה שנשאה והילכך מוציא שהרי קדם מקחו למקחן של לקוחות. ע"כ. וז"ל הר' יהוסף הלוי בן מיגאש ז"ל בפירושיו לבתרא א"ל רבא והשתא דשלח רבין מי ידעינן כלומר אכתי מספקא לן מלתא ולא מתברר משום דהא אמר ר' יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה וכו' אי אמרת בשלמא לוקח הוי משום הכי מפיק פי' משום דכלוקח ראשון דמי אלא אי אמרת בעל יורש הוי אמאי מפיק פי' אלו זבנינהו איניש לנכסיה מי מצי יורש לאפוקינהו מידא דלקוחות כלום ירית אלא מאי דשבק אבוה:
ואם תשאל ודילמא לעולם אימא לך יורש הוי והיינו טעמא דמפיק מיד הלקוחות משום דמשעת נישואין הוא דהוי יורש בהנהו נכסים דהוה ליה ירושתו קודם ללקוחות הלוקח הא ליכא למימר הכין דכי אמרינן דמשעת נשואין הוי יורש ה"מ לענין פירות אבל לענין הגוף אי אמרת בשלמא דלוקח הוי כיון דמתה אגלאי מילתא למפרע דמשעת נשואין נמי לוקח הוי לענין הגוף דהא קי"ל דלענין בעל קנין פירות כקנין הגוף דמי כדמברר בפ' החובל בענין מעשה דרב שמואל בר אבא אלא אי אמרת דיורש הוי היכי הוי יורש לענין הגוף דהא ודאי לא אשכחן ירושה מחיים לפי שאין אדם יורש את מורישיו כשהוא חי. ע"כ. וכן תירץ הרא"ש ז"ל בתוספותיו דפשיטא ליה דלא הוי יורש בגוף הקרקע בחייה דאין החי יורש החי אלא אי לוקח הוי אחרי מיחתה משעת נישואין התחיל אותו זכות דלאחר מיתתה דלקיחה שייכא מחיים אבל ירושה לא שייכא בגוף הקרקע. בחייה הילכך קדמה מכירתה ע"כ הא קמז לגבי בעל דאוכל פירות בחייה אי לאו דתקינו רבנן שיהא כלוקח לא הויא ליה שום זכיה לירושתו מחיים ומכירתה ומתנתה הויא קיימת כ"ש היורשים הזוכים בסלוקי דהויא ליה כרעא דידיה ואין אוכלים פירות דאין להם שום זכיה ואיהי מציא למכור ולתת ואפילו לאחר מיתה וכדכתיבנא מהכרח השמועות:
ועוד דסלוקו בעודה ארוסה היינו לומר שלא יזכה בנכסיה לכשישאנה ותשאר היא לגבי ירושתה כפנויה דעלמא דמורשת ליורשיה ולא תהא אגידא בה כח בעלה כלל מעתה אין מקום לסברתו ז"ל כלל דאטו כל המורישין אינן יכולין לתת בלשון מתנה לכל מי שירצו ואשה זו נמי כיון דנסתלק ממנה כח בעלה הרי נשארה כשאר הפנויות דעלמא דפשיטא ודאי דיכולות לתת במתנה לאחר מיתה לכל מי שירצו:
ואין לפרש לשון הרב ז"ל דה"ק במה שמסלק עצמו מהירושה כבר זכו כל היורשין מחמת סלוקו ולא מחמתה כלל דהא ליתא כלל דהיאך נסתלק כחה בסלוקו של בעל ועוד דבפ' כ"ב מהלכות אישות כתב הרמב"ם ז"ל התנה עמה שלא יירשנה וכו' בד"א שהתנה עמה קודם שתנשא וכו' התנה עמה אחר נישואין וכו' ע"כ וכתב עליו הראב"ד ז"ל וז"ל א"א נראה לי שחסר מכאן וקנו מידו ואף על פי שקנו לסלוק ירושתה אינו מועיל אחר הנישואין לפי שסלוק הירושה לאחר מותה היא ואינו הקנאה לשום אדם והוה ליה כקנין דברים והנשואין כבר חלו על הכל אבל תנאי דקודם נישואין לא חלו הנשואין אלא ע"מ שלא יירשנה ותנאי ממון הוא וקיים ע"כ:
וכתב הרב המגיד ז"ל דהן הן דברי הרמב"ם ז"ל הא קמן דסלוק הירושה היא לאחר מותה ואין מועיל בה קנין לפי שאין בזה זכיה לשום אדם והויא ליה קנין דברים וקודם נשואין נמי אין מועיל בה קנין מטעם זה ולא מהני תנאי זה אלא מטעם דלא חלו הנשואין אלא ע"מ שלא יירשנה ואי איתא דבסלוק זה איכא שום זכיה ליורשים דתו לא מציא האשה לאפקועי זכותייהו מעתה לא הוי קנין דברים:
ואכתי איכא לפרושי דברי הרב ז"ל דאיברא דמחמת סלוקו ליכא שום זכיה ליורשי' מיהו מצד האשה שהתנית עם הבעל שלא יירשנה הויא ליה כמזכה ליורשיה בזה התנאי מעכשיו ולאחר מיתה ומ"ה כתב הרב ז"ל דשוב אינה יכולה למחול לבעל:
תדע דכתב הרמב"ם ז"ל וז"ל התנה עמה אחר שנשאת שלא יירשנה תנאו בטל ואף על פי שירושת הבעל מדברי סופרים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכל תנאי שבירושה בטל ואף על פי שהוא ממון שנאמר בה לחוקת משפט לדורות' וכו' ע"כ. והשיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב אמר אברהם חסרון דעת אני רואה בכאן ומה צריך לחוקת משפט והיאך אדם יכול להתנות על דבר שלא בא לעולם ואיך יאמר לאביו או לאחר ממורישיו דין ודברים אין לי בנכסיכם אחר מית חכם ואין אדם מקנה מה שאין לו בו שום זכות ע"כ. ותירץ הרב המגיד דהוצרך הרמב"ם ז"ל לזה מפני שהאשה שהיא מורישה אותו התנית עמו כן שלא יירשנה והיא תוריש אחר ואינו היתה הירושה כשאר הדברים שבממון היה. התנאי קיים שיזכה בירושה מי שתורישנו היא וכן היה בדין כשאר ירושות אלו הי' כשאר תנאי ממון אבל מתוך שענין ירושה היא חוקת משפט אי אפשר להפקיעו ולומ' איש פלוני יירשני במקום שיש בן וירושת הבעל וכו' ולפי שכל המורישין חוץ מן האשה יכולין לתת נכסיהם במתנה לכל מי שירצו שלא ברצון היורש ואינן יכולין להנחיל בתורת ירושה איש נכרי אפילו ברצון יורש כתב רבינו שהוא מפני שענין הירושה הוא חוקת משפט ואל יקשה עליך מה שאמרו פ' יש נוחלין גבי האומר איש פלוני יירשני וכו' שהטעם משום דלא ידע יורש דניחול דודאי אפילו ידע ומחיל אי בדבריו כלום וכן כתבו קצת מפרשי' ז"ל. ע"כ. פי' לפי' קא מתרץ לשון הרמב"ם ז"ל שכתב התנה עמה שלא יירשנה וכו' דבכל התנאי הויא נמי שהאשה שהיא מורישה תוריש אחר ולכך הוצרך לחוקת משפט ושוב קשיא ליה דאכתי הא בהא תליא דכיון דאין הבעל יכול לסלק עצמו משום שלא בא לעולם וכמו שכתב הראב"ד ז"ל מעתה היאך תוריש היא אחר ואכתי ההשגה במקומה עומדת דלמה לי חוקת משפט ותירץ ז"ל דלגבי שאר מורישים איצטריך חוקת משפט דיכולין לתת נכסיה' במתנה שלא ברצון היורש ואינן יכולין להנחיל בתורת ירושה איש. נכרי אפילו ברצון יורש והיינו מטעם חוקת משפט ואשה זו דמיא קצת להא דהרי היא מורשת לאחר והבעל הוא מרוצה בכך לכך נקט הכא חוקת משפט:
ומכל מקום הא קמן דקא מתרץ לשון הרמב"ם ז"ל דבכל התנאי דלא יירשנה הויא שהאשה מורשת אחר ודוקא משנשאת לא מהניא תנאה ולא זכו היורשים כלל וירושת הבעל קיימת אבל קודם שתנשא סלוקו וזכות היורשים דקא מזכה להו איהי באין כאחד הילכך שוב לא תוכל למחול כך נראה לישב קצת שיטת מהר"י בן לב ולשיטה זו יש לי לחלק ולומר דדוקא למחול לבעלה לא תוכל מפני שבסלוקו זכה מי שתורישנו היא אבל מציא שפיר לתת ולהוריש למי שתרצה דבסלוקו לא זכו העומדים ליירש באותה שעה כדי שלא תוכל לחת לאחרים ודוק דכתב הרב המגיד ז"ל ואלו היתה הירושה כשאר הדברים שבממון היה התנאי קיים שיזכה בירושה מי שתורישנו היא וכו' ע"כ אלמא דבידה להוריש קודם שתנשא למי שתרצה ולפי זה בנדון דידן זכה ההקדש אפי' לדעת מהר"י בן לב ז"ל ומיהו לא מצינו שום פוסק שחילק בזה והוא עצמו ז"ל קא כייל בתחלת תשובתו וז"ל הכלל העולה מדברי הרא"ש ז"ל מאותם התשובות דאין כח ביד האשה לסלק אותו השליש מיורשיה ולתתו לבעלה ולא לשום אדם אלא אם היתה נותנת כל נכסיה לבעלה מעכשיו וכו'. ע"כ. והוא לשון הטור בא"ה סימן קי"ח אלא ששינה הרב ז"ל קצת שכתב אלא אם היתה נותנת כל נכסיה לבעלה מעכשיו וכו' ע"כ. והרב בעל הטורים ז"ל לא כתב כן וז"ל וזה שיצא מכלל דבריו שאין בידה לשנות כלל לתתו לא לבעלה ולא לאחר ואם נתנה וכו' ודאי אם היתה נותנת מעכשיו נכסים לבעלה בענין שצא היתה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי היתה המתנה קיימת. ע"כ:
הא קמן דלא כתב הרב בעל הטורים ז"ל כל נכסיה. והרב ז"ל כתב כל נכסיה ואפשר דרוצה לחלק דאפי' במעכשיו אינה יכולה לתת אלא כל נכסיה ומשום דלא שכיח לא תקינו בה רבנן מידי אבל במקצת נכסים אפילו במעכשיו אינה יכולה לתת:
והא ודאי ליתא כלל וכדכתיבנא לעיל: ועיקר שטתו נמי אפילו למאי דדחיקנא ופרישנא לשונו ז"ל אכתי לא נהירא דאם באנו לזכות יורשיה מחמת שהיא זיכתה ליורשיה בתנאי הסילוק וכדכתיבנא לעיל מעתה בע"כ אית לן למימר דזכותם קיים אפילו אם מת בעלה קודם מיתתה או גירשה ושוב לא תוכל למחול והא ודאי ליתא כלל דאפילו בתקנת טוליטולה לא תקינו שלא תוכל לשנות אלא כל עוד שהיא נשואה אבל אם מת בעלה או גירשה כל עוד שהיא פנויה יכולה לעשות מנכסיה מה שתרצה:
תדע דנשאל הרשב"א ז"ל על ראובן שכתב שיור לאשתו והערים וגרשה בו ביום שנשאה והחזירה ואחר כך מתה בלא ולד של קיימא ואמר כיון שגירשה נתבטלו התנאים הראשונים והשיור וכו' ככתוב בסימן תתקס"ב:
והשיב ז"ל דחייב דסתמו כפירושו וכו' ועוד דהמגרש שהחזירה על דעת כתובתה הראשונה החזירה וכו' עד כאן משמע להדיא דאלו מחלה היא בפירוש מחילתה קיימת דאי אינה יכולה למחול למה לי הני טעמי כלל אלא ודאי משמע דיכולה למחול ואי כבר זכו היורשים מחמתה היאך יכולה למחול ואפילו גרשה בנתיים:
ועוד השיב ז"ל טעם אחר משום דשלא על דעת קדושין הראשוני' לבד קבל אלא כל זמן שתמות תחתיו בלא ולד שלקיימא וכו' עד כאן. ולהאי טעמא ודאי כאלו צא גרשה דמי ועם כל זה משמע דיכולה למחול מפני שלא זיכתה להם כלום בחייה:
וכן מוכח להדיא מתשובת הרא"ש ז"ל בכלל מ"א סימן ה' וז"ל ומה ששאלת ראובן ואשתו שהתנו ביניהם שאם ימות בחייה שיירשו אחיו שני שלישי הממון והאשה תטול השליש ונכתב ונחתם והגיע השטר ליד האחים וחלה ראובן וצוה ליתן משני שלישי הממון גם לאחרים ומת ראובן ובאים אחיו לבטל הצואה ואומרים שזכותם בשני שלישי הממון בקנין שהקנה להם ובא השטר לידם בחייו ולא היה לו כח למעט חלקם וליתן לאחרים שיזכו בו אחרי מותו כי כבר קדמו הם לזכות בשני שלישי הממון אחרי מותו:
תשובתך לא זכו האחים בחיי ראובן כלום כי לא זיכה להם בחייו כלום אלא התנאי היה עם האשה שלא תטול בכתובתה אלא שליש נכסיו ושני השלישים ישארו ליורשיו ומה שצוה ליתן לאחרים קיים. ע"כ. והרב בעל הטורי' ז"ל הבי' תשוב' זו בח"ה סי' ר"נ: הא קמן להדי' דאע"ג דהממון הוא ביד הבעל ותקנה אותם לאחיו שיירשו המה שני שלישי הממון והשטר הגיע לידם והיא נסתלקה מהכתובה ועם כל זה כתב הרא"ש ז"ל דלא זכו האחים בחיי הבעל כלום כל שכן כשמתנה היא עם בעלה שיחזיר ליורשים נכסיה דפשיטא ודאי דלא זכו היורשים בחייה כלל ואף על גב דנסתלק הוא מהירושה דהרי הנכסים ישארו ביד הבעל עד שתמות וכבר השיב הרח"ש ז"ל בענין תקנת טוליטולה בכלל נ"ה סימן ה' דהנכסים הללו לא יצאו מעולם מרשות הבעל ואין עליו כי אם ש"ח וכו' עד כאן. אלמא דלא זכו היורשים כלל והתנאי היה עם הבעל שיחזיר ליורשיה מעתה מהיכן יצא זכות זה ולא ליורשיה דלפקע כחה שלא תוכל לתת לאחרים ולא למחול לבעלה:
הרי חקרנו על זכות זה ולא מצינו לו מקו' לא כדאתי' ממילא כדמוכחינן לה לעיל מכמה שמעתתא. ולא מחמת סלוקו ולא מחמת זכייתה:
גם חזרתי על כל צדדין וצדדי צדדין למצא צד זכות להרב המובהק מהרר"י בן לב ז"ל בתשובה זו ולא מצאתי:
גם מה שכתב ז"ל דאי לא תימא הכי היכי מצי לחייב עצמו להחזיר ליורשים שאינם בעולם וכדאמר בגיטין פ"ק גבי מעמד שלשתן וכו' וכדכתיבנא לעיל אשתמיטיה לרב ז"ל הא דכתב הרב בעל הטורים ז"ל בח"ה סימן ס' וז"ל והמחייב את עצמו בדברים שלא בא לעולם או בא לעולם ואינו מצוי אצלו חייב חף על גב דקיימא לן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ כשהקנה לו בלשון מתנה אבל בלשון חיוב חייב לפיכך וכו' עד כאן וזה מוסכם מכל בעלי ההוראה ז"ל וכן כתב הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל בנדון דידן בריש הכותב דלדעת ר"ח ז"ל דפסק כרשב"ג דאם מתה יירשנה ולאו מטעמיה דהא קיימא לן דבדבר שבממון תנאו קיים אלא מפני שהוא כמתנה על דבר שלא בא לעולם והוי כאומר לא אירש את אבא שלא אמר כלום. הא דאמרינן בירושלמי אילין דכתבין אין מיחה בלא בני כל מאי דילה תהדר לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים לעולם בכתובת הבעל לאשתו מיירי ומאי דאמרינן תנאי ממון הוא וקיים היינו מפני שאינו מתנה עמה שלא יירשנה אלא יורשה ומתנה דמחזיר להם ירושתה וכתב עוד הר"ן ז"ל דאפילו לאחר שנשאת אם מחייב עצמו להחזיר ליורשים מה שיירש ממנה דבכה"ג ודאי מהני. עד כאן:
גם מה שמחלק הרב ז"ל בין לשון סלוק ללשון חיוב דבלשון סלוק פשיטא ליה דזכו כל היורשים לדברי הכל ובלשון חיוב הויא ליה פלוגתא דרבוותא אם יכולה למחול כההיא דהמוכר ש"ח הא כתיבנא לעיל דהך פלוגתא דהמוכר ש"ח לחבירו אינו ענין כלל לנדון דידיה:
ואם באנו לחלק בין מוחלת לבעלה לנותנת לאחרים יש לנו לחלוק ולומר דלגבי נתינה לאחרים אדרבה איפכא יש לחלק דבלשון סלוק יכולה לתת לאחרים דכשמסתלק הבעל מהירושה נשארה היא בפנויה דעלמא לגבי ירושה דמציא למעבד מירושתה מאי דבעיא אבל בלשון חיוב שמחייב עצמו להחזיר ליורשיה דמכחו זוכים יורשיה אפשר לומר שלא תוכל לתת לאחרים:
והנכון דאין לחלק כלל בין מחילתה לבעלה לנתינתה לאחרים ובין לשון סלוק ללשון חיוב דחיוב אגידא במה שתרצה היא לתת וכל מי שיזכה בירושתה מחוייב הבעל להחזיר לו והכין דייקנא לה לעיל מלשון הרב המגיד ז"ל והוא ברור וכל טצדקי דמצינן למעבד להעמיד הנחלה במקומה עבדינן וכי מדליא כח הבעל מהירושה מדינא ומסברא תשאר היא שליטא על נכסיה בחייה כשאר המורישין עד שנדע בבירור דחכמי המקום מכח תקנה והפקר בית דין עקרו כחה ולא השליטוה לתת למי שתרצה כההיא דתקנת טוליטולה וכמו שכתב הרא"ש ז"ל אבל מסתמא לא אמרינן הכי:
והילכך כגון אנו דכתבי' והירושה כמנהג דמשק ולא ברירא לן בזה מנהג דמשק הא ודאי דכיון דנסתלק הבעל מהירושה דיכולה לעשות מנכסיה כטוב בעיניה כשאר המורישין וכלל זה בידנו בכל דבר שחינו מפורש יד הדין על העליונה ויד התקנה על התחתונה ודברי הרב הגדול מהר"י קארו ז"ל ככתובין וכמסורין מסיני דמו דאין ללמוד מתקנת טוליטולה לתקנת אחרת וכ"ש בתנאי דעלמא שמתנה האיש עם אשתו דלא זכו היורשין בחייה כלל:
ונמצא הדין ברור בנדון דידן דזכה ההקדש ודוקא בכתיבת הבעל עם אשתו אבל בכתיבת האב לבתו הויא ליה כמתנה על מנת להחזיר וכמו שכתב הר"ן ז"ל ואין להאריך בזה כי לא בא בשאלה. הנראה לעניות דעתי כתבתי והאל ינקנו משגיאות ומהכשל בדבר הלכה ויראנו נפלאות מתורתו אמן: