אור ברסלב

שות רבינו בצלאל אשכנזי· רבי בצלאל אשכנזי

סימן יא

סימן י

שאלה. ראובן נשא אשה והכניסה עמה שלשים אלף מאידיש והתנו שאם תמות בחיי בעלה יחזיר בעלה ליורשיה עשרים אלף מאיידי' ועשרה אלף לבעל' וחלתה האש' וצותה מחמת מיתה שמאותם עשרים אלף מאיידיש של היורשים יהיו עשרה אלף להקדש ואיסתפקא לן אם זכה ההקדש באותם עשרה אלף מיידים משום דאיכא למימר דמשעה שהתנו ביניהם דיחזיר בעלה עשרים אלף מיידים ליורשים כבר קדמו וזכו בשני שלישי הנדוניא אחרי מותה ושוב לא תוכל למעט חלקם יורנו המורה אי זה דרך ישכן אור ושכרו כפול מן השמים:

תשובה. ידי אסורות אשר ספרי אין אתי והם בירושלים תוב"ב ואני פה כגבר אין איל ולבי ועיני ורעיוני שמה במקום קדשו כל הימים האמנם ליפות כח ההקדש אחוה דעי וה' אלדים יעזר לי להוציא הדין לאמיתו:

ומסתברא דזכ' ההקדש דהא הרא"ש ז"ל בכלל נ"ה סימן א' על תקנת טוליטולה מכח דקדוק לשון התקנ' עצמ' ושאר התקנות שנתקנו בענין דקדק ז"ל דאין הנחל' באה מכח' כלום להנחיל' לכל יורשי' אלא שחכמי התקנ' עקרו הנחל' מן הבעל הראוי ליירש אשתו אחרי מותה ונתנו' לטוב בעיניהם אבל בחיי' לא ייפה כח האשה בכלום ואמטו להכי העל' ז"ל דאין ביד האש' כלל לתתו לא לבעל' ולא לאחר ואם נתנ' לא מתנת' כלום אלמא משמע דדוקא בתקנת טוליטול' הוא דאין ביד' לשנות אבל בנדון דידן דתנאי בעלמא הוא דאתנו הנחל' באה לה' מכח' ובחיי' לא זיכת' להם כלום והילכך ביד' להפקיע הירוש' מהם וזכ' בהקדש:

ואל תשיבני ממה שכתב הרב בעל הטורים ז"ל בא"ה סימן קי"ח תשובת אביו ז"ל וקיצר ולא כתב ראיות אביו ז"ל אלא כתב בקוצר הכלל היוצא מדבריו שאין בידה לשנות כלל וכו' ואם כדברינו שמכלל ראיותיו נפקא לן דלא נלמוד מזה לתנאי אחר היה להביא התשובה בצורתה:

דהא לא קשיא כלל דכל אנו התשובות דמייתי הרב בעל הטורים ז"ל סובבו' על לשון התקנה דמייתי בתחלת הסימן ולזה פשיטא ליה דלא מיירי אלא בההיא תקנה ובלשונה לא בזולתה ולכך לא הוצרך להאריך ולהביא כל התשובה דפשיטא דעלה קאי וגם בח"ה סימן ר"נ מייתי תשובה מהרא"ש ז"ל דמוכח להדיא כדכתיבנא וכדבעי' למכתב בס"ד:

מכל מקום משמע להדיא דדווקא בתקנת טוליטולה קאמר הרא"ש ז"ל דאין בידה לשנות והילכך במקום שנהגו לכתוב הירושה כמנהג טוליטולה בודאי דאין בידה לשנות ומיהו כגון אנו דכתבינן והירושה כמנהג דמשק אף על גב דשמעתי מפי רבותי ז"ל דאין בין תקנת טוליטולה ומנהג דמשק אלא קימעא מכל מקום הבא להפקיע כח האשה שלא תוכל לשנות ולהורע כחה משאר המורישין דבידם לשנות בלשון מתנה עליו להביא ראיה ברורה מלשון התקנה ולא מסברא מבחוץ וכמו שהביא ראיה הרא"ש ז"ל מלשון התקנה עצמה ואין ללמוד מתקנה לתקנה:

ותדע דבכלל נ"ה סימן ג' נשאל הרא"ש ז"ל על לאה אשת ראובן שמחלה לבעלה בשטר מקויים כל מה שקבל על עצמו בשטר כתובה התוספת והמתנה והנדוניא והשאירה לעצמה עיקר הכתובה ושלא תפסיד מזונותיה ופרנסתה וכן מחלה לו כמו כן בשטר כל מה שהחזיק לה על עצמו בשטר הנדוניא שעושין חוץ מן הכתובה ולאה טוענת שיש לה קרובים ואינה מפוייסת מהם ורצונה שלא להתנות בין מחיים בין לאחר מיתה ולפי שראיתי וכו':

והשיב ז"ל מדין תורה יכולה למחול לבעלה כל שטרי חובות שהחזיק לה תוספת ומתנה ונדוניא ושטר נדוניא וגם לפי תקנת קהל טוליטולה יצ"ו יכולה למחול כי איני זכור שכתבתי בענין התקנה אלא בענין זה שאם היתה יכולה האשה להפקיע התקנה וליתן לבעלה כל הנכסים לאחר מותה אפשר שזה היה כנגד התקנה אבל מה שמוחלת מעכשיו לבעלה אין דבר זה נוגע בתקנה כלום ומחילתה מחילה ע"כ: הא קמן דבתקנה עצמה לא רצה הרב ז"ל ללמוד מענין לענין דלא ברירא ליה אלא כשמפקעת התקנה להדיא כגון שנתנה לבעלה שיקח אחרי מותה החצי שהיה ליורשיה ליקח וכמו שכתב בתחלת הכלל אבל מה שמוחלת מעכשיו פשיטא ליה דאינו כנגד התקנה ואפילו נותנת לבעלה כל הנכסים לאחר מותה כתב ז"ל בלשון אפשר שזה נמי כנגד התקנה והיינו טעמא משום דיש לחלק קצת ולומר דאינה הורסת התקנה בודאי אלא כשמפרטת להדיא ונותנת לבעל החצי שהיה ליורשיה בכח התקנה אבל בכוללת ומוחלת לבעלה התוספת והמתנה וכל הנכסים חוץ מן הכתובה דהויא ליה מילתא דלא שכיח איפשר לומר דאינה כנגד התקנה דלא עקרו התקנה הנחלה מן הבעל ונתנוה לטוב בעיניהם אלא בזה החצי וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בתחלת הכלל אבל במילתא דלא שכיח כגון בכל הנכסים לא תקינו מידי ואיפשר דהויא נמי כנגד התקנה דמכל מקום כיון דנותנת לאחר מותה הרי תסוב הנחלה ממילא מקרובי האשה לבעל וכפי סגנון הכתוב בתקנה:

מעתה דון מינה אם בתקנה עצמה מענין לענין בדומין מספקא ליה לרב ז"ל אי מדמינן מילתא למילתא ק"ו הדברים דאין ללמוד מתקנה לתקנה וכן כתב הרב הגדול אשר חבוריו מאירים עיני הגולה מהר"י קארו ז"ל דאין ללמוד מזה לתקנה אחרת שאינה כתובה באותה סגנון:

גם הביא ראיה מדברי ה"ר שלמה בן הרשב"ץ ז"ל שכתב מקומות שיש להם תקנה שאם חמות האשה בחיי הבעל יחזיר מקצת הכתובה ליורשיה אם אותו מקצת רצתה באשה למוחלו לבעלה והוציא הבעל שטר מחילה מזה היא קיימת דכל טצדקי שאנו יכולין לעשות להעמיד הנחלה במקומה אנו עושים ע"כ ואין לדחות דדילמא מיירי בר"ש ז"ל במוחלת מעכשיו לבעלה דאין דבר זה נוגע בתקנה כלל וכמו שכתב הרא"ש ז"ל וכדכתיבנא. דהא מסיק ואזיל דכל טצדיקי שאנו יכולים לעשות להעמיד הנחלה במקומה וכו'. ואי מיירי במוחלת מעכשו לא שייך כלל להעמדת נחלה במקומה וקל להבין:

נמצא דהני תרי אשלי רברבי סוברים להדיא כדכתיבנא וכן ראוי להורות ומינה לא נזוז ומה גם כי דבריהם ז"ל נכונים בטעמן מצד עצמן ונמקן עמן דכל עוד שלא בררו להדיא חכמי התקנה שעקרו הנחל' ממנ' ונתנו' למי שרצו ממילא הנחל' ממשמשת ובאה כדרכ' ממנ' ליורשי' ואינ' מופקעת ממנ' והילכך בחייה מציא למעבד מאי דבעיא:

ומיהו ראיתי לאחד הגדולי הדור הרב המובהק מרי' דגמרא כמהר"י ן' לב ז"ל שחולק על זה בתשובותיו בחלק שני סי' כ"ד ומעיקרא קאמר וז"ל דנהי דאם היה המנהג מטעם התקנ' דהפקר ב"ד הפקר והב"ד הפקירו אותו השליש ונתנו אותו ליורשים ואין כח בידה לתתו לבעלה ולא לאחרים אבל אם הוא תנאי וכו' ע"כ. קא פסיק וקאמר בפשיטות דבכל תקנ' יהיה כדין כן והא ודאי ליתא וכדכתיבנא דדוקא היכא דידעינן בברור דהפקירו אותו בענין זה שלא תוכל לשנות וכההיא תקנה דטוליטולה כמו שדקדק הרא"ש ז"ל מתוך לשונה אבל אם לא תקנו אלא שיורשיה יטלו לאחר מיתה חצי הנכסים אין לנו לומר מסברא דהפקירו וגרעו כח ירושת הבעל כולי האי שלא תוכל למחול דכל טצדקי דמצינן למיעבד להעמיד הנחלה במקומה עבדינן וכדכתיבנא:

עוד כתב הרב המובהק כמהר"י בן לב ז"ל וז"ל אבל אם הוא תנאי שמתנין ביניהם שמחייב עצמו לתת אותו השליש ליורשי' לכאורה נראה דהויא פלוגתא דרבוותא דלמ"ד דאף על גב דקי"ל כשמואל דאמר המוכר ש"ח לחבירו וחזר ול במעמד שלשתן אינו יכול למחול משום דבמעמד שלשתן הוה ליה כאלו קאמר משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך וכן נמי בשטר שכתוב בו משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך אם מכר השטר וחזר ומחלו אינו מחול ה"ה נמי בנדון דידן דאינה יכולה למחול ולדעת הרמב"ן ז"ל דאפי' בשטר שכתוב בו משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך אם מכר וחזר ומחלו מחול משום דאין ברירא. וכמו שכתב הר"ן ז"ל בשמו בסוף דגיטין ה"ה נמי בנדון דידן יכולה למחול. ע"כ. ולא ידעתי מה ענין הנדון להך פלוגתא דאי מסלק עצמו לבד הא ודאי דלא שייך כלל להך פלוגתא ואפי' במחייב עצמו לתת אותו שליש ליורשים וכמו שכתב הרב ז"ל אכתי דלא דמי כלל דהכא משתעבדנא למחמתך איכא ומשתעבדנא לך ליכא דאיהו נתחייב להחזיר ליורשים ולא נשתעבד לה כלל דבחייה הנכסי' ברשותו ובנכסי מלוג הבעל אוכל פירות והילכך לכאורה איכא למימר דלכ"ע אינה יכולה למחול דשניא משטר שכתוב בו משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך משום דנשתעבד הלוה למלוה וכשמכר המלוה שטר חובו הויא ליה המלוה מקור השעבוד הילכך כשמחל הוא נמחל אפילו למאן דאתי מחמתיה אבל כשנתחייב הבעל להחזיר ליורשים אין כאן שום חיוב מהבעל לאשה כלל מעתה מה תמחול כך יש לומר לכאורה ומיהו כד מעיינן. בה שפיר אשכחנא דבנדון דידן לכ"ע יכולה למחול דשניא ההיא דמוכר ש"ח דהא איכא קמן מאן דאתי מחמתיה בשעה שבא למחול דהיינו מאן דקנה שטר חוב זה וכיון שכתו' בשטר משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך אי נמי כשהקנה לו במעמד שלשתן דה"ל נמי כאילו קאמר משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך והרי לפנינו מאן דאשתעבד ליה הילכך נרא' דשוב זה המוכר לא יוכל למחול דכבר זכה קונה זה בשעבודו של לוה אבל בנדון דידן כשהאשה זו באת למחול אכתי ליכא מאן דאתי מחמת' דמי יימר שזה היורש העומד עכשיו לפנינו יירש ומי יימר שהיא תמות בחיי בעלה עד שיזכו היורשי' מחמת חיובו דילמא הבעל ימות תחילה והיא תגבה כתובתה ויחזרו כל הנכסים לרשותה שיעשה בהם כרצונה וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:

ותדע דהא הרמב"ן ז"ל משום דאין ברירה סבר דאם מחלו מחול בההיא דמוכר ש"ח ואף על גב דמאן דאתי מחמתיה הרי הוא לפנינו ומאן דפליג עליה היינו משום דכבר נשתעבד הלוה לקונה זה במכירת השטר ואפש' שיבא משועבד לכל העולם זה אחר זה וכמו שכתב הר"ן ז"ל בסוף פ"ק דגיטין אבל בנדון דידן ליכא ברירה כלל דלא הוברר מאן דאתי מחמתיה בשעת שבאת אשה זו ליתן לאחרים או למחול לבעלה:

ועוד תדע דבפ' החובל עלה הא דתנן העבד והאשה פגיעתן רעה דפריך גמרא ותזבין כתובתה בטובת הנאה וכו' ומשני כל לגבי בעלה ודאי מחלה הקשו בתוספות ותזבין כתובתה במעמד שלשתן דאז אינה יכולה למחול ותרצו דמעמד שלשתן אין מועיל בכתובה בעודה תחת בעלה כיון דעדיין לא נתנה לגבות. ע"כ:

וכן פסק הרב המאירי ז"ל שם בחיבוריו בחידושיו שאין דין מעמד שלשתן אלא במלוה או פקדון שעומד ליגבות בודאי אבל כתובה שאפשר שלא יתחייב לה הבעל ואין כאן תנהו לפלוני בודאי אין דיו מעמד שלשתן מועיל כלום ע"כ הא קמן דאפילו במוכרת כתובתה במעמד שלשתן אמרו דלא זכה הקונה מדין מעמד שלשתן משום דהויא גוביינתו בספק והיאך יזכו היורשים בתנאי בעלמא עד שלא תוכל למחול וגם בתוספות הרב רבי ישעיה ז"ל כתבו שם בפרק החובל וז"ל הא דאמרינן במעמד שלשתן אינו יכול למחול ה"מ חוב אבל כתובה שלא הוחזק בה מעולם וגם שמא מעולם לא יבא לידי פרעון יכולה למחול. ע"כ. וזה ברור כדכתיבנא וכל שכן דמעולם לא זיכתה אשה זו ליורשיה בחייה כלום וכדבעינן למכתב בס"ד:

עוד כתב הרב המובהק כמהריב"ן לב ז"ל דלבתר דעיין בה שפיר אשכח דבנדון דידן לכ"ע אינה יכולה למחול משום דהא לא איצטריך שיחייב עצמה להחזיר ליורשיה אלא במסלק עצמו מן הירושה סגי כדאמר בפרק הכותב בכותב בעודה ארוסה וכיון דכן זה האיש במה שמסלק עצמו מן הירושה כבר זכו כל כיורשים ושוב אינה יכולה למחול ואפילו כותב בלשון חיוב כיון שבכלל החיוב שהוא מחייב עצמו להחזיר ליורשיו הוא מסלק עצמו מהירושה ממילא זכו היורשים ושוב אינה יכולה למחול דאי לא תימא הכי היכי מצי לחייב עצמו להחזיר ליורשים שאינם בעולם וכדאמר בפ"ק דגיטין גבי מעמד שלשתן אלא מעתה הקנה לנולדים דלא הוו בשעת מעות הכי נמי דלא קני וכו' וכיון דכן זכינו לדין דאינה יכולה למחול ולא מבעיא אם זה התנאי וזה המנהג נתפשט בכל הגלילות מחמת חכמי המדינה כמו שנתפשט בטוליטולה אלא אפילו היה מנהג בעלמא בתנאי שמתנין ביניהם אפ"ה אין האשה יכולה למחול אליבא דכולהו רבוותא וכדאמרינן ותו לא מידי ע"כ. ולא נהירו דבריו כלל בתשובה זו ובאמת אי לאו דמסתפינא כי רב גובריה ואנהרינהו לעיינין בכמה שמעתי אמינא כי ניים ושכיב הרב אמר להא תשובה דלכאורה משמע דס"ל דבמסלק עצמו מן הירושה ממילא זכו היורשים זכייה גמורה מעכשיו בחייה ואמטו להכי לא תוכל למחול לבעלה ולא לתת לאחרים כלל והא ודאי ליתא דהא כתב הרב הטורים ז"ל בח"ה סימן רמ"ח וז"ל שאלה לא"א הרא"ש ז"ל מי שנתן מתנות לבניו לפלוני כך ולפלוני כך והתנה אם ימות אחד מהם בלא זרע שיפול חלקו לאחיו ולאחיותיו ונתן שמעון מחלקו לגיסו ועתה קם ראובן לבטל המתנה שנתן שמעון לגיסו כי אין בנים לשמעון וראויה המתנה ליפול עליו אחרי מות שמעון אחיו. נ"ל דמתנה טובה היא דהוה ליה כנכסי לך ואחריך לפלוני דקי"ל אין לשני אלא מה ששייר ראשון. ע"כ. והרא"ש ז"ל בכלל כ"ד האריך בתשובה זו וכתב ז"ל ואין לומר בנדון זה הוי כאלו התנה בפי' שלא יתנו ולא ימכרו לאחרים אלא יורישוה אחריהם לאחיהם דאם לא כן למה הוצרך וכו'. ע"כ. מכל מקום שמענו דאפי' בנותן נכסיו ונראה במתנה שלא יתנו האחרים אלא יורישוה אחריהם לאחיהם עם כל זה העלה הרא"ש ז"ל דיכולים למכור ולתת לאחרים כל שכן בנדון דידן דהנכסי' מעיקרא הם שלה אלא שהבעל היה ראוי ליורשה ונסתלק הבעל מליורשה אחר שתמות אבל בחייה לא הסירה מגבירה והילכך פשיטא דיכולה למכור ולתת וגדולה מזו סובר הרמב"ם ז"ל דאפילו האומר ואחריך לעצמי או ליורשי שלא נתנו לו אלא כל ימי חייו דהראשון יכול למכור ולתת וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל בפי"ב מה' זכיה ומתנה ומעתה ק"ו הדברים לנדון דידן ואפילו החולקים על הרמב"ם ז"ל היינו משום דס"ל דכל שאמר נכסי לך כל ימי חייך או נכסי לך ואחריך ליורשי דאין לו אלא פירות בלבד ומ"ה אינו יכול למכו' אבל הכא דהגוף שלה בחייה פשיטא ודאי דיכול' למכור:

ועוד יש ראיה דנשאל הריב"ש ז"ל בסימן רמ"ד על ראובן שצוה מחמת מיתה ונתן מתנות עודפות על חצי נכסיו ואמרו לאשתו שתטול קנין לה השלים כל צואתו ונטלה קנין בזה הלשון אני משעבד עצמי להשלים מנכסי המת כל צואתו ועתה טוענת האלמנה שמחצית הנכסים של היורשים שהם שלה בכתובתה שלא שעבדה בדבר זה רק חצי הנכסים שהם נכסי המת והשיב שהדין עם האלמנה ולא מבעיא לפי מנהגות קצת ארצכם שנראה שמיד היא זוכה שמחצית הנכסי' בכתובתה ואם כן האלמנה שלא נשתעבדה לפרוע דבר מנכסיה אלא מנכסי המת אין לפרוע ממחצית נכסיה שהן שלה ולא של המת והרי נכסים אלו כאילו היו מנכסי מלוג שלה שלא נשתעבדו לפרעון אלו ההנחות וכו' ע"כ הא קמן דלא זיכה הריב"ש ז"ל את האלמנה והורע כח המקבלי המתנות דלא יפרעו ההנחות אלא מחלק הבעל ואם לא יספיקו יפסידו אלא משום דהיא לא שעבדה למקבלי המתנות אלא נכסי המת ולא מחצית הנכסים של היורשים וכמו שכתב ז"ל בכמה מקומות באותה תשובה אבל אם היתה משעבדת בפירוש מחצית הנכסים של היורשים היתה שעבודה קיימת והיו זוכים מקבלי המתנות העודף על חצי נכסיו של מת ממחצית היורשים ואי איתא דמשעה שהבעל מסלק עצמו מהירושה כבר זכו כל היורשים אפילו שעבדה בפי' מחצית היורשי' אין שעבודה כלום דאינה יכולה למעט חלק היורשים כיון דכבר זכו בה היורשים אלא ודאי משמע דלא זכו בה היורשים כלל בחייה עד שתמות ובידה לשנות כמו שתרצה:

ועוד דהא כתיבנא לעיל בשם הרא"ש ז"ל דהשיב ז"ל דמדין תורה יכולה למחול לבעלה כל שטרי חובו' שהחזיק לה וכו' וגם לפי תקנת טוליטולה יכולה למחול כי איני זכור שכתבתי בענין התקנה אלא וכו' אבל מה שמוחלת מעכשיו לבעלה אין דבר זה נוגע בתקנה כלום וכו'. הא קמן להדיא דבידה למחול לבעלה מעכשיו:

וגם הרב ז"ל עצמו כתב בתשובתו דכשנותנת כל נכסיה לבעלה מעכשיו דהמתנ' קיימת אבל מה שנתנה לאחר מית' לא הוית המתנה קיימת לכך יש לנו לפרש לשון הרב ז"ל דה"ק דזה האיש במה שמסלק עצמו מהירושה כבר זכו היורשים מעכשיו בשעת חיילות הירושה דהיינו לאחר מיתתה ולא מהניא מחילת' את השליש דלאחר מיתתה לבעל' משום דבשעת גוביינא דהיינו לאחר מיתתה כבר קדמה זכות היורשי' תדע דבפרק יש נוחלין בשמעתא דאחריך גרסינן ומודה שאם נתנן במתנת ש"מ לא עשה כלום מ"ט אמר אביי מתנת ש"מ לא קנה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך. ופי' רשב"ם ז"ל ומודה רשב"ג אף על גב דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון אם נתנו אותו ראשון במתנת ש"מ כגון דאמר מהיום ולאחר מיתה לא אמר כלום והשני מוציא אי נמי כשהיה ש"מ נתנם דשתי מתנות הללו שוות כדאמר לעיל אי זהו וכו' מ"ט אמר אביי וכו' וכבר קדמו אחריך האי שני דקאמר עליה הנותן אחריך לפלוני קדם לזה שנתנו לו הראשון דמשעה שהתחיל האי ראשון ליטרף קנה השני דאחריך עם גמר מיתה משמע דמשעה דאין הראשון צריך לנכסי' הללו זיכהו הנותן לזה השני אבל האי מקבל מתנה מראשון לא קנה עד לאחר גמר מיתה דסתם אדם הנותן ממונו לאחר מיתתו אין רוצה להוציא ממונו מכחו עד שתגמר מיתתו אבל לעיל דנותן סליק נפשיה מהני נכסי שהרי נתנו לראשון חפץ הוא שיזכה השני עם גמר מיתתו של ראשון ע"כ. ופריך גמרא מי אמר אביי הכי והא איתמר מתנת ש"מ מאימתי קנה אביי אמר עם גמר מיתה רבא אמר לאחר גמר מיחה ואהדר גמרא הדר ביה אביי מההיא: ופי' רשב"ם עם גמר מיתה אלמא בהדי הדדי קנו ולאשמועי' אתא דחולקין בשוה מההיא דעם גמר מיתה ע"כ:

וכתב הר"ן ז"ל בחידושיו וז"ל וכבר קדמו אחריך כלומר משום דאחריך חייל עם גמר מיתה ותמהני כיון שכן אפילו נאמר דמתנת ש"מ חיילא עם גמר מיתה אכתי אמאי מהניא דהא כיון דבשעת גמר מיתה זוכה אחריך א"א למקבל שיזכה מכח ראשון באותה שעה דהאי נכסי לאו דראשון הוא אלא דאחריך וניחא לי דאם איתא דמתנת ש"מ חיילא עם גמר מיתה אין אחריך זוכה אלא לאחר מיתה שכרי הקנה לראשון כל זמן דאפשר לאחר שיזכה בנכסים מכחו אבל השתא דאמרינן ש"מ נא חיילא עד לאחר מיתה נמצא שאינו יכול להקנות עם גמר מיתה לא במתנת בריא ולא במתנת ש"מ וכיון שעם גמר מיתה אין הנכסים ראויין לראשון לכלום מקיים ביה אחריך וחל בהם זכותו של שני ואביי ורבא דהוו פליגי מעיקרא במתנת ש"מ אימתי קונה בהא פליגי דלאביי דאמר עם גמר מיתה אם נתנו הראשון במתנת ש"מ דבריו קיימין שכיון שהוא יכול להקנות לאחר באותו זמן אין אחריך חל עדיין ורבא דס"ל שאינה חלה עד לאחר גמר מיתה כיון דעם גמר מיתה הראשון מסולק חייל אחריך ונמצא שקדמו למקבל מחנה ואה"נ דאפילו לא קדמו כגון דנימא דאחריך נמי לא חייל עד לאחר גמר מיתה לא זכה מקבל מתנה בנכסים דבאותה שעה דאחריך נינהו אלא מיהו הא קושטא דמילתא היא דלמ"ד דמתנת ש"מ לא חיילא עד לאחר מיתה אחריך קונה עם גמר מיתה מהטעם שכתבתי ונמצא שכבר קדמו. עכ"ל הר"ן ז"ל. למדנו מכל זה דמתנת ש"מ לא קניא אלא לאחר מיתה ומ"ה קדמו אחריך ואין למקבל במתנה כלום הכא נמי בנדון דידו איכא למימר אף על גב דאם מכרה או מחלה או נתנה בחייה מחילת' ומכירת' ומתנת' קיימת היינו משום דקדמה מחילת' או מתנת' או מכירת' דמעכשיו לזכות היורשים דלאחר מיתה אבל מה שמוחלת או נותנת לאחר מיתה קדמ' זכות היורשי' ואפילו אי בהדי הדדי קא אתי אי איפשר שתחול מתנת' כיון שהיורשים זוכים מכח בבעל וכמו שכתב הר"ן ז"ל ומכל מקום מצינן לתרוצי לשון הרב ז"ל דהא דקאמר כבר זכו כל היורשים דהיינו לאחר מיחה בעת חיילות הירושה ולח מעכשיו בחיים וכדכתיבנא והשתא ניחא מאי דכתב איהו ז"ל גופיה ומאי דכתב הרא"ש ז"ל וגם מתשובת הריב"ש ז"ל לא קשיא מידי דהמתנות של הבעל היו בחייה ולאחר שימוח הוא והאי דאחריך נמי לא קשיא דמיירי במוכר לגמרי בחייו דאלו במתנת ש"מ הא אמרינן דלא עשה כלום דקדמו אחריך וכדכתיבנא ואכתי לא נהירא דשניא ההיא דאחריך דאותו שהתנה ואחריך לפלוני הנכסים הם שלו ויכול לזכותו כרצונו ואמדינן דעתיה דנותן דמשעה דאין הראשון צריך לנכסים הללו זיכהו הנותן לזה השני וכמו שכתב רשב"ם ז"ל וכדכתיבנא לעיל:

והרב רבי יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל כתב דהיינו טעמא דקדמו אחריך משום דאחריך לאו מכח ראשון קא אתי כי היכי דלא ליקני אלא לאחר גמר מיתה אלא מכח הנותן הוא דקא אתי והאי ראשון עכובי בעלמא הוא דמעכב ליה לההיא הקנאה כל ימי חייו וכיון שכן נמצא גמר מיתה וזכיית השני באותה הקנאה שהקנה לו הנותן באין בבת אחת אבל מתנת ש"מ כיון דמכח המת הוא דאתי דליקני ליה לאחר מיחה לא קני אלא לאחר גמר מיתה ע"כ והאי טעמא מחוור טפי מטעמיה דהרשב"ם ז"ל ומכל מקום אינו דומה לנדון דידן ואדרבה משם ראיה דדוקא משום דאחריך מכח הנותן קא אתי וכדכתיבנא הוא דאמרי' דקדמו אחריך אבל בנדון דידן אפילו תימא דהיורשים מכח הבעל קא אתי מאי עדיפותיה והרי גוף הנכסים הם של האשה ואין לבעל אלא שהוא יורשה וכשמסלק עצמו מן הירושה נכנסין היורשים תחת הבעל לירושה ואין כאן נגד המתנה אלא הירושה ובמקום ירושה מי איכא למ"ד דתקדום הירושה למתנת ש"מ והרי מצינו דעדיפא מתנת ש"מ מהירושה דכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ט מה' אישות נתן כל נכסיו במתנה לאחרי' הואיל ומתנת ש"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה כמו שיתבאר הרי המתנה וחיוב הנכסים בתנאין אלו באין כאחד ולפיכך אלמנתו ובנותיו נזונות מנכסיו ובניו יורשין כתובת אמן שמתה בחיי בעלה ע"כ:

והשיג עליו הראב"ד ז"ל וז"ל רואה אני דעת המחבר הזה דמתנת ש"מ אינה כמשועבדין כלל ואינו כן וכו' אבל למזונו אלמנתו כיון דמחיים תפסה לה לא פקע שעבודה אבל לגבי מזון הבנות וכל שכן לכתובת בנין דכרין כמשועבדין נינהו ופקע שעבודייהו ומי שיש לו לב אל יטעה באסופותיו עכ"ל והרב המגיד ז"ל כתב דרוב האחרונים הסכימו לדעת הרמב"ם ז"ל וכתב ז"ל שמי שיש לו לב אל יסמוך על כל השגותיו ומכל מקום איכא למידק דבפ' שמיני מה' זכיה ומתנה כתב הרב ז"ל וז"ל מתנת ש"מ אינה קונה אלא לאחר מיחה ואין אחר זוכה בדבר שצוה לו בין במקרקעי בין במטלטלי אלא לאחר מיתה לפיכך מוציאין לכתובת האשה ומזון האלמנה והבנות מיד אלו שצוה לתת להם שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזונות ואלו שנתן להם לא יקנו אלא לאחר מיתה ע"כ: משמע דפליג מדידיה אדידיה דבה' אישות כתב דבאין כאחד ובה' זכיה ומתנה כתב דכתובת האשה ומזון האלמנה והבנות קדמו ואיברא דלגבי עיקר טעם של הרב ז"ל לא נפקא לן מידי דעיקר טעמו היינו משום דמתנת ש"מ לא חשיב לים כמשעבדי דמתנ' בריא דהוי מדאוריית' וחשיב ליה כמשעבדי אף ע"פ שכבר קדמו מזון האשה והבנות אין מוציאין וכדאמרינן בפ' מציאת האשה גבי אחין שמכרו או משכנו מוציאין לפרנס' ואין מוציאין למזונות וכמו שכתב הריב"ש ז"ל בסימן ק"ז אבל מתנת ש"מ דלא קניא אלא מדרבנן כירושה שויוה רבנן ולא הויא כמשעבדי נמצא דלא נפקא מידי בין אי קדים מזון האשה והבנות בין אי באין כאחד ומיהו מכל מקום קשיא אמאי שינה הרב ז"ל לשונו:

ודע דכתב הריב"ש ז"ל בסימן ק"ז דלגבי היורשים הוו מקבלי המתנות כנכסים משועבדים ונכסי היורש בני חורין ואין נפרעין מנכסי' משועבדי' במקום שיש בני חורין כמו שכתוב זה בשם הרשב"א ז"ל בספר מגיד משנה פ' עשירי מה' זכיה ומתנה וכן כתוב זה לאחרונים ז"ל ובשם ר"י ז"ל אמנם אם אין נכסי היורשים מספיקין למזונות האלמנה בה מגבין ממקבלי מתנות ש"מ דאף על גב דקי"ל דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים אנא מנכסים בני חורין אין מתנת ש"מ כנכסים משועבדין וכו' ע"כ:

ובזה נתרץ לשון הרמב"ם ז"ל דבה' אישות מיירי הרמב"ם ז"ל שנתן כל נכסיו לאחרים במתנת ש"מ ולא השאיר ליורשים כדי לגבות מהן תנאין אלו ולהכי קאמר שהמתנה וחיוב הנכסים באין כאחד ולפיכך אלמנתו ובנותיו נזונות מנכסיו ובה' זכיה ומתנה מיירי שנתן מקצת נכסיו במתנת ש"מ והשאיר ליורשים מקצת והיו מספיקין למזונות האשה והבנות והדין נותן דאין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש בני חורין ולכך תפסו בעלי המתנות ושוב אשתדוף בני חרי דהיינו נכסי היורשים מעתה שכתב הרב ז"ל בהלכות אישות אינו מספיק דאי משום דבאין כאחד הרי בשעת מיתה לא חל שום חיוב על המתנה דהרי היו שם בני חרי לכך הוצרך הרב ז"ל לתת טעם לפי שבמיתתו תו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזונות וכו' פי' דעל כלל הנכסים חל החיוב בשעת המיתה דמקבלי המתנות לא יקנו אלא לאחר מיתה ומיהו כשחלקו מקבלי המתנות עם היורשים נשארו היורשים מחוייבין וכשאין ליורשים כגון דאישתדוף נכסיהם תחזור החיוב על המתנה ומטעם דחיוב אלו התנאים חיילי קודם זכיית המתנה וכדכתיבנא כנ"ל. ואומר אני מי שיש לו לב ליעיין היטב באסופות וימצא מרגניתא תותי מילי דנראים כחספא:

ומכל מקום לדברי הכל עדיפי מתנות ש"מ מהירושה דלדעת הראב"ד ז"ל לגבי מזון הבנות וכתובת בנין דכרין לעולם מתנת ש"מ חשיב כמשעבדי ולדעת הרמב"ם ז"ל ורוב האחרונים לא חשיבי כמשעבדי אלא לגבי הירושה ואם נתן מתנה והניח נכסיו ליורשיו ויצא עליו ש"ח גובה כולו מן היורשים ואם אין להם גובה וכו' וכמו שכתב המגיד בפי' מה' זכיה בשם הרשב"א:

והילכך מעתה היכי מצינן למימר דכשיסתלק הבעל מירושתו יזכו היורשים כל כך עד שיפקיעו אפילו מתנת ש"מ דידה ועוד דהרי הבעל עצמו אי לאו דתקינו רבנן ושויוה כלוקח היה מכרה ומתנתה קיימת דבסוף פ' יש נוחלין גבי הא דאיבעי' לן בעל בנכסי אשתו לוקח הוי או יורש הוי קאמ' בגמ' א"ל רבא והשתא דשלח רבין מי ידעינן האמר רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה נכסי מלוג שלה בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ופרשב"ם ז"ל אי אמרת בשלמא לוקח שויוה רבנן משעה שנשאה משום הכי מפיק דלוקח ראשון הוי אלא אי אמרת בעל בנכסי אשתו יורש הוי משעת נשואין אמאי מפיק למה תקנו באושא שהבעל מוציא והלא האשה שהיא מורשת אותו מכרה ואין כח היורשין לירש מה שמכר אביהן אלא ודאי מדתיקנו שהבעל מוציא כך היה עיקר תקנת אושא שיהא הבעל לוקח בנכסים משעה שנשאה והילכך מוניא שהרי קדם מקחן למקחן של לקוחות. ע"כ: וז"ל ה"ר יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל בפירושיו לבתרא א"ל רבא והשתא דשלח רבין מי ידעינן כלומר אכתי מספקא לן מלתא ולא מתברר משום דהא אמר ריב"ח באושא התקינו האשה שמכרה וכו' אא"ב לוקח הוי משום הכי מפיק פי' משום דכלוקח ראשון דמי אא"א בעל יורש הוי אמאי מפיק פי' אילו זביננהו איניש לניכסיה מי מצי יורש לאפוקינהו מידא דלקוחות כלום ירית אלא מאי דשבק אבוה:

ואם תשאל ודילמא לעולם אימא לך יורש הוי והיינו טעמא דמפיק מיד הלקוחות משום דמשעת נשואין הוא דהוי יורש בהנהו נכסים דה"ל ירושתו קודם ללקיחת הלוקח. הא ליכא למימר הכין דכי אמרינן דמשעת נשואין הוי יורש ה"מ לענין פירות אבל לענין הגוף אי אמרת בשלמא דלוקח הוי כיון דמתה איגלא מילתא למפרע דמשעת נשואין נמי לוקח הוי לענין הגוף דהא קי"ל דלענין בעל קנין פירוש כקנין הגוף דמי כדמברר בפ' החובל בענין מעשה דרב שמואל בר אבא אא"א דיורשת הוי היכי הוי יורש לענין הגוף דהא ודאי לא אשכחן ירושה מחיים לפי שאין אדם יורש את מורישיו כשהוא חי. ע"כ:

וכן תירץ הרא"ש ז"ל בתוספותיו דפשיטא ליה דלא הוי יורש בגוף הקרקע בחייה דאין החי יורש החי אלא אי לוקח הוי אחרי מיתתה משעת נישואין התחיל אותו זכות דלאחר מיתתה דלקיחה שייכא מחיים אבל ירושה לא שייכא בגוף הקרקע בחייה הילכך קדמה מכירתה. ע"כ. הא קמן דאפילו לגבי בעל דאוכל פירות בחייה אי לאו דתקינו רבנן שיהא כלוקח לא הויא ליה שום זכייה לירושתו מחיי' ומכירתה ומתנתה הויא קיימת כל שכן היורשים הזוכים בסלוקו דהויא ליה כרעא דיריה ואין אוכלים פירות דאין להם שום זכיה ואיהי מציא למכור ולתת ואפילו לאחר מיתה וכדכתיבנא מהכרח השמועות:

ועוד דסלוקו בעודה ארוסה היינו לומ' שלא יזכה בנכסיה לכשישאנה ותשאר היא לגבי ירושתה כפנויה דעלמא דמורשת ליורשיה ולא תהא אגידא בה כח בעלה כלל מעתה אין מקום לסברתו ז"ל כלל דאטו כל המורישין אינן יכולין לתת בלשון מתנה לכל מי שירצו ואשה זו נמי כיון דנסתלק ממנה כח בעלה הרי נשארה כשאר הפנויות דעלמ' דפשיטא ודאי דיכולות לתת במתנה לאחר מיתה לכל מי שירצו:

ואין לפרש לשון הרב ז"ל דה"ק במה שמסלק עצמו מהירושה כבר זכו כל היורשים מחמת סלוקו ולא מחמתה כלל דהא ליתה כלל דהיאך נסתלק כחה בסלוקו של בעל ועוד דבפ' כ"ג מה' אישות כתב הרמב"ם ז"ל התנה עמה שלא יירשנה וכו' בד"א שהתנה עמה קודם שתנשא וכו' התנה עמה אחר נשואין וכו' ע"כ:

וכתב עליו הראב"ד ז"ל וז"ל א"א נ"ל שחסר מכאן וקנו מידו ואף על פי שקנו לסלוק ירושתה אינו מועיל אחר הנשואין לפי שסלוק הירושה לאחר מותה היא ואינו הקנאה לשום אדם והוה ליה כקנין דברים והנשואין כבר חלו על הכל אבל תנאי דקודם נשואין לא חלו הנשואין אלא ע"מ שלא יירשנה ותנאי ממון הוא וקיים ע"כ:

וכתב הרב המגיד ז"ל דהן הן דברי הרמב"ם ז"ל הא קמן דסלוק הירושה היא לאחר מותה ואין מועיל בה קנין לפי שאין בזה זכיה לשום אדם והויא ליה קנין דברים וקודם נשואין נמי אין מועיל בה קנין מטעם זה ולא מהני תנאי זה אלא מטעם דלא חלו הנשואין אלא ע"מ שלא יירשנה ואי איתא דבסלוק זה איכא שום זכיה ליורשים ם דתו לא מציא האשה לאפקועי זכותייהו מעתה לא הויא קנין דברים:

ואכתי איכא לפרושי דברי הרב ז"ל דאיברא דמחמת סלוקו ליכא שום זכיה ליורשים מיהו מצד האשה שהתנית עם הבעל שלא יירשנה הויא ליה כמזכה ליורשיה התנאי מעכשיו ולאחר מותה ומ"ה כתב הרב ז"ל דשוב אינה יכולה למחול לבעלה:

תדע דכתב הרמב"ם ז"ל וז"ל התנה עמה אחר שנשאת שלא יירשנה תנאו בטל ואף על פי שירושת הבעל מדברי סופרי' עשו חזוק לדבריהם כשל תורה וכל תנאי שבירושה בטל ואף על פי שהוא ממון שנאמר בה לחוקת משפט לדורות וכו'. ע"כ. והשיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב אמר אברהם חסרון דעת אני רואה בכאן ומה צריך לחוקת משפט והיאך אדם יכול להתנות על דבר שלא בא לעולם ואיך יאמר לאביו או לאחר ממורישיו דין ודברים אין לי בנכסיכם אחר מיתתכם ואין אדם מקנה מה שאין לו בו שום זכות. ע"כ:

ותירץ הרב המגיד ז"ל דהוצרך הרמב"ם ז"ל לזה מפני שהאשה שהיא מורישה אותו התנית עמו כן שלא יירשנה והיא תוריש אחר ואילו היתה הירושה כשאר הדברים שבממון היה התנאי קיים שיזכה בירושה מי שתורישנו היא וכן היה בדין בשאר ירושות אלו היו כשאר תנאי ממון אבל מתוך שענין ירושה היא חוקת משפט אי איפשר להפקיעו ולומר איש פלוני יירשני במקום שיש בן וירושת הבעל וכו' ולפי שכל המורישין חוץ מן האשה יכולין לתת נכסיהם במתנה לכל מי שירצו שלא ברצון היורש ואינן יכולים להנחיל בתורת ירושה איש נכרי אפילו ברצון יורש כתב רבינו שהוא מפני שענין הירושה הוא חוקת משפט ואל יקשה עליך מה שאמרו פ' יש נוחלין גבי האומר איש פלוני יירשני וכו' שהטעם משום דלא ידע יורש דניחול דודאי אפילו ידע ומחיל אין בדבריו כלום וכן כתבו קצת מפרשי' ז"ל. ע"כ. פי' לפי' קא מתרץ ל' הרמב"ם ז"ל שכ' התנה עמה שלא יירשנה וכו' דבכלל התנאי הוי נמי שהאשה שהיא מורישה תוריש אחר ולכך הוצרך לחקת משפט ושוב קשיא ליה דאכתי הא בהא תליא דכיון דאין הבעל יכול לסלק עצמו משום שלא בא לעולם וכמו שכתב הראב"ד ז"ל מעתה היאך תוריש היא אחר ואכתי ההשגה במקומה עומדת דלמה לי חוקת משפט ותירץ הרב ז"ל דלגבי שאר מורישים איצטריך חוקות משפט דיכולים לתת נכסיהם במתנה שלא ברצון היורש ואינן יכולין להנחיל בתורת ירושה איש נכרי אפילו ברצון יורש והיינו מטעם חוקת משפט ואשה זו דמיא קצת להא דהרי היא מורשת לאחר והבעל הוא מרוצה בכך לכך נקט הכא חוקת משפט:

ומכל מקום הא קמן דקא מתרץ לשון הרמב"ם ז"ל דבכלל התנאי דלא יירשנה הויא שהאשה מורשת אחר ודוקא משנשאת לא מהניא תנאה ולא זכו היורשים כלל וירושת הבעל קיימת אבל קודם שתנשא סלוקו וזכות היורשי' דקא מזכה להו איהי באין כאחד הילכך שוב לא תוכל למחול. כ"נ ליישב קצת שיטת מהר"י בן לב ז"ל. ולשיטה זו יש לי לחלק ולומר דדוקא למחול לבעלה לא תוכל מפני שבסלוקו זכה מי שתורישנו היא אבל מציא שפיר לתת ולהוריש למי שתרצה דבסילוקו לא זכו העומדים ליירש באותה שעה כדי שלא תוכל לתת לאחרים ודוק דכתב הרב המגיד ז"ל ואילו היתה הירושה כשאר הדברים שבממון היה התנאי קיים שיזכ' בירושה מי שתורישנו היא וכו' ע"כ. אלמא דבידה להוריש קודם שתנשא למי שתרצה ולפי זה בנדון דידן זכה ההקדש אפילו לדעת מהר"י בן לב ז"ל:

ומיהו לא מצינו שום פוסק שחילק בזה והוא עצמו ז"ל קא כייל בתחלת תשובתו וז"ל הכלל העולה מדברי הרא"ש ז"ל מאותם התשובות דאי כה ב יד האשה לסלק אותו השליש מיורשיה ולתתו לבעלה ולא לשום אדם אלא אם היתה נותנת כל נכסיה לבעלה מעכשיו וכו'. ע"כ. והוא לשון הטור בא"ה סימן קי"ח אלא ששינה הרב ז"ל קצת שכתב אלא אם היתה נותנת כל נכסים לבעלה מעכשיו וכו':

והרב בעל הטורים ז"ל לא כתב כן וז"ל וזה שיצא מכלל דבריו שאין בידה לשנות כלל לתתו לא לבעלה ולא לאחר ואם נתנה וכו' ודאי אם היתה נותנת מעכשיו נכסים לבעלה בענין שלא היתה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי היתה המתנה קיימת ע"כ הא קמן דלא כתב הרב בעל הטורים ז"ל כל נכסיה: והרב ז"ל כתב כל נכסיה ואיפשר דרוצה לחלק דאפילו במעכשיו שיו אינה יכולה לתת אלא כל נכסיה ומשום דלא שכיח לא תקינו בה רבנן מידי אבל במקצת נכסים אפילו במעכשיו אינה יכולה לתת: והא ודאי ליתא כלל וכדכתיבנא לעיל:

ועיקר שיטתו נמי אפילו למאי דדחיקנא ופרישנא לשונו ז"ל אכתי לא נהירא דאם באנו לזכות יורשיה מחמת שהיא זיכתה ליורשיה בתנאי הסילוק וכדכתיבנא לעיל מעתה בע"כ אית לן למימר דזכותם קיים אפילו אם מת בעלה קודה מיתתה או גירשה ושוב לא תוכל למחול והא ודאי ליתא כצל דאפילו בתקנת טוליטולה לא תקינו שלא תוכל לשנות אלא כל עוד שהיא נשואה אבל אם מת בעלה או גירשה כל עוד שהיא פנויה יכולה לעשות מנכסיה מה שתרצה:

תדע דנשאל הרשב"א ז"ל על ראובן שכתב שייור לאשתו והעדים וגירשה בו ביום שנשאה והחזירה ואחר כך מתה בלא ולד של קיימא ואמר כיון שגירשה נתבטלו התנאים הראשונים והשיור וכו' ככתוב בסימן תתקס"ב:

והשיב ז"ל דחייב דסתמו כפירושו ועוד דהמגרש שהחזירה על דעת כתובתה הראשונה החזירה וכו': ע"כ. משמע להדיא דאלו מחלה היא בפי' מחילתה קיימת דאי י אינה יכולה למחול למה לי הני טעמי כלל אלא ודאי משמע דיכולה למחול ואי כבר זכו היורשים מחמתה היאך יכולה למחול ואפילו גרשה בנתים:

עוד השיב ז"ל טעם אחר משום דשלא על דעת קדושין הראשונים לבד קבל אלא כל זמן שתמות תחתיו בלא ולד של קיימא וכו' ע"כ. ולהאי טעמא ודאי כאלו לא גירשה דמי ועם כל זה משמע יכולה למחול מפני שלא זיכתה להם כלום בחייה:

וכן מוכח להדיא מתשובת הרא"ש ז"ל בכלל מ"א סימן ה' וז"ל ומה ששאלת ראובן ואשתו שהתנו ביניהם שאם ימות בחייה שיירשו אחיו שני שלישי הממון והאשה תטול השליש ונכתב ונחתם והגיע השטר ליד האחים וחלה ראובן וצוה ליתן משני שלישי הממון גם לאחרים ומת ראובן ובאים אחיו לבטל הצואה ואומרים שזכו הם בשני שלישי הממון בקנין שהקנה להם ובא השטר לידם בחייו ולא היה לו כח למעט חלקם וליתן לאחרים שיזכו בו אחרי מותו כי כבר קדמו הם לזכות בשני שלישי הממון אחרי מותו:

תשובתך לא זכו האחים בחיי ראובן כלום כי לא זיכה להם בחייו כלום אלא התנאי היה עם האשה שלא תטול בכתובתה אלא שליש נכסיו ושני השלישים ישארו ליורשיו ומה שציווה ליתן לאחרים קיים ע"כ. והרב בעל הטורים ז"ל הביא תשובה זו בח"ה סימן ר"נ: הא קמן להדיא דאף על גב דהממון והשטר הגיע לידם והיא נסתלקה מהכתובה ועם כל זה כתב הרא"ש ז"ל דלא זכו האחים בחיי הבעל כלום כל שכן כשמתנה היא עם בעלה שיחזיר ליורשי נכסיה דפשיטא ודאי דלא זכו היורשים בחייה כלל ואף על גב דנסתלק הוא מהירושה דהרי הנכסים ישארו ביד הבעל עד שתמות. וכבר השיב הרא"ש ז"ל בענין תקנת טוליטולה בכלל נ"ה סימן ה' דהנכסים הללו לא יצאו מעולם מרשות הבעל ואין עליו כי אם ש"ח וכו' ע"כ. אלמא דלא זכו היורשים כלל והתנאי היה עם הבעל שיחזיר ליורשיה מעתה מהיכן יצא זכות זה ליורשיה דליפקע לה כחה שלא תוכל לתת לאחרים ולא למחול לבעלה:

הרי חקרנו על זכות זה ולא מצינו לו מקום לא בדאתיא ממילא כדמוכחי לה לעיל מכמה שמעתתא ולא מחמת סילוקו. ולא מחמת זכייתה. גם חזרתי על כל צדדין צדדי צדדין למצוא צד זכות להרב המובהק מהר"י בן לב ז"ל: בתשובה זו ולא מצאתי:

גם מה שכתב ז"ל דאי לא תימא הכי היכי מצי לחייב עצמו להחזיר ליורשים שאינם בעולם וכדאמר בגטין פ"ק גבי מעמד שלשתן וכו' וכדכתיבנא לעיל: אישתמיטתיה לרב ז"ל הא דכתב הרב בעל הטורים ז"ל בח"ה סימן ס' וז"ל והמחייב את עצמו בדבר שלא בא לעולם או בא לעולם ה"מ כשהקנה לו בלשון מכר או בלשון מתנה אבל בלשון חיוב חייב לפיכך וכו' ע"כ: וזהו מוסכם מכל בעלי ההוראה ז"ל וכן כתב הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל בודון דידן בריש הכותב דלדעת ר"ח ז"ל דפסק כרשב"ג דאם מתה יירשנה ולאו מטעמיה דהא קי"ל דבדבר שבממון תנאו קיים אלא מפני שהוא כמתנה על דבר שלא בא לעולם והוי כאומר לא אירש את אבא שלא אמר כלום: הא דאמרינן בירושלמי אלין דכתבין אין מיתה בלא בני כל מאי דילה תיהדר לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים לעולם בכתיבת הבעל לאשתו מיירי ומאי דאמרינן תנאי ממון הוא וקיים היינו מפני שאינו מתנה עמה שלא יירשנה אלא יורשה ומתנה דמחזיר לה ירושתה וכן כתב כרב ז"ל עצמו בח"ב סימן ל'. וכתב עוד הר"ץ ז"ל דאפילו לאחר שנשאת אם מחייב עצמו להחזיר ליורשים מה שיירש ממנה דבכה"ג ודאי מהני. ע"כ. גם מה שמחלק הרב ז"ל בין לשון סלוק ללשון חיוב דבסלוק דבלשון סילוק פשיטא ליה דזכו כל היורשים לדברי הכל ובלשון חיוב כתב דהויא ליה פלוגתא דרבוותא אם יכולה למחול כההיא דהמוכ' ש"ח הא כתיבנ' לעיל לעיל דהך לוגהא דהמוכר ש"ח לחבירו אינו ענין כלל לנדון דידיה:

ואם באנו לחלק בין מוחלת לבעלה לנותנת לאחרים יש לנו לחלק ולומר דלגבי נתינה לאחרים אדרבה איפכא יש לחלק דבלשון סלוק יכולה לתת לאחרים דכשמסתלק הבעל מהירושה נשארה היא כפנויה דעלמא לגבי ירושה דמצי למעבד מירושתה מאי דבעיא אבל בלשון חיוב שמחייב עצמו להחזיר ליורשיה דמכחו זוכים יורשיה איפשר לומר שלא תוכל לחת לאחרים:

והנכון דאין לחלק כלל בין מחילתה לבעלה לנתינתה לאחרי' ובין לשון סלוק ללשון חיוב דחיובו אגידא במה שתרצה היא לתת וכל מי שיזכה בירושתה מחוייב הבעל להחזיר לו והכי דייקנא לה לעיל מלשון הרב המגיד ז"ל והוא ברור וכל טצדקי דמצינן למעבד להעמיד הנחל' במקומ' עבדינן וכי מדליא כח הבעל מהירוש' מדינא ומסברא תשאר היא שליטא על נכסי' בחיי' כשאר המורישין עד שנדע בבירור דחכמי המקום מכח תקנה והפקר ב"ד עקרו כחה ולא השליטוה לתת למי שתרצ' כההיא דתקנות טוליטול' וכמו שכתב הרא"ש ז"ל אבל מסתמא לא אמרי' הכי:

והילכך כגון אנן דכתבינן והירוש' כמנהג דמשק ולא ברירא לן בזה מנהג דמשק הא ודאי דכיון דנסתלק הבעל מהירוש' דיכול' לעשות מנכסי' כטוב בעיני' כשאר המורישין וכלל זה בידינו בכל דבר שאינו מפורש יד הדין על העליונ' ויד התקנה על התחתונה ודברי הרב הגדול מהר"י קארו ז"ל ככתובין וכמסורין מסיני דמו דאין ללמוד מתקנת טוליטול' לתקנה אחרת וכל שכן בתנאי בעלמא שמתנה האיש עם אשתו דלא זכו היורשין בחייה כלל:

ונמצא הדין ברור בנדון דידן דזכה ההקדש ודוקא בכתיבת הבעל עם אשתו אבל בכתיבת האב לבתו הויא ליה כמתנ' ע"מ להחזיר וכמו שכתב הר"ן ז"ל ואין להאריך בזה כי לא בא בשאל' הנרא' לעניות דעתי כתבתי והאל ינקנו משגיאות ומהכשל בדבר הלכ' ויראנו נפלאות מתורתו הצעיר בצלאל אשכנזי:

תוכן העניינים

שות רבינו בצלאל אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה