שות רבינו בצלאל אשכנזי· רבי בצלאל אשכנזי
סימן י
שאלה. לאה אלמנת ראובן תבעה נדונייתה בב"ד וגבתה אותה ורוצה להיותה נזונית מכאן ואילך מנכסי בעלה בשביל עיקר כתובתה ותוספת והיורשים רוצים לתת לה הכל והתרו בה על זה בפני עדים יורנו המורה אם הפסידה מזונותיה אם לא:
תשובה. לכאורה נראה דעיקר הך דינא תליא בפלוגת' דרבוותא ז"ל דלדעת הרמב"ן ז"ל דנכסי צאן ברזל בכלל כתובה בכל מקום וכמו שכתב בחידושיו בריש פ' אף על פי ומייתי לה הרב המגיד ז"ל בפ"ו מה' אישות הפסידה מזונותיה וכי היכי דאם שיירה מקצת עיקר כתובתה אם ירצו היורשי' יפרעו לה המותר של הכתובה ומסלקי לה וכמו שכתבו המפרשים ז"ל הכי נמי אם תבעה נדונייתה יפרעו לה היורשים עיקר ותוספת ויסלקוה:
ולדעת הרמב"ם ז"ל דסבירא ליה שאין הנדוניא בכלל כתובה לשום דבר אלא לדברים שביאר בפי' שהיא ככתובה אבל בכל מה שסתם ז"ל דין הנדוניא כדין חוב בעלמא לא הפסידה מזונותיה דאין המזונות תלויין בנדוניא כלל. וכן משמע לדעת הרשב"א ז"ל דכתב הרב המגיד ז"ל שם שהטיל פשרה והכריע בדברים ואמר דודאי הנדוניא בכלל לשון הכתובה היא ונפקא מינה למוכרת ולמוחלת דמשום לישנא אתינן לה כלומר שבכלל מה שאמרה כתובתי מכורה לך מחולה לך היא אפילו הנדוניא שהכל נקרא כתובה והלשון כולל אותם אבל לדיניהם בכל מה שאין הלשון גורם אין הנדוניא בכלל העיקר דהתם שנו קולי כתובה משום דמדידיה יהיב לה ונדוניא משלה היא ולמה נקל יותר משאר חובות דעלמא: עד כאן. משמע דבנדון דידן דבהדיא תבעה נדונייתה ולא תבעה בלשון כתובה דלא מפסדא מזונותיה וכן כתב הר"ש בן הר"ש בר צמח ז"ל וז"ל אם תבעה הנדוניא ואפילו נפרעה ממנה אינה מפסדת מזונות ותהא נזונת משום מנה מאחים ותוספת משום דמזוני בתר עיקר כתובה גריר כן כתבו המפרשים ז"ל בשם הרשב"א ז"ל וכן נראה פי"ח מה' אישות. עד כאן: משמע דאינה מפסדת כלל ואפילו רוצים היורשים לפרוע מאחר דעיקר הנדוניא מהמזונות דאינו אלא כחוב בעלמא ומאי דחליא במזונות דהיינו עיקר ותוספת אכתי לא תבעה כלל וכן נמי משמע מלשון הריטב"א ז"ל שכתב בחדושיו בפ' אלמנת נזונת וז"ל והשתא דפריש' טעמא דאלמנה מן האירוסי' משום חינא וכו' אבל נדוניא דלא מעכבא במזוני דינה כחוב דעלמא ואינה מוכרת אלא בבית דין ולא חיישינן לחינא וכו' ע"כ. ומהר"י קארו ז"ל הביא לשון זה בספרו סימן ק"ג:
ומיהו כד מעיינא בה שפיר אשכחנא דלא פליגי בה רבוותא ז"ל דלכ"ע בנדון דידן הפסידה מזונותיה דהא כתב הריטב"א ז"ל בתשובותיו וז"ל וכל שתבע מורשה שלה בבית דין כמנהג הרי זה כאילו היא בעצמה תבעה כדמוכח בפ' דות וכו' ומיהו דוקא שתבעה כל כתובתה אבל אם שיירה מקצתה שלא תבעתו בין מן העיקר בין מן התוספת בין מן הנדוניא לא הפסידה מזונות דקי"ל מקצת כסף ככל כסף כדאיתא בפ' אלמנה נזונת ודין תוספת ונדוניא בזה כדין העיקר כדאמרי' בריש פר' אף על פי תנאי כתובה ככתובה דאמי למאי נפקא מינה למוכרת ולמוחלת ולתובעת ולדעת רבינו ז"ל אף נדוניא בכלל תנאי כתובה בענין זה. ע"כ. משמע להדיא דהנדוניא והעיקר שוים הם וכי היכי דבעיקר אם גבתה מקצתה ביד היורשים לסלקה מן השאר הכי נמי אם גבתה הנדוניא ביד היורשים לסלקה מהכתובה מעתה תיקשי דפליג הרב ז"ל מדידיה אדידיה ממה שכתב בתשובותיו למה שכתב בחידושיו ז"ל:
גם מצאתי הרשב"א ז"ל שהאריך בזה בתשובותיו שכתב וז"ל מסתבר לי דכל מקום שאמרו מקולי כתובה לא אמרו אלא בעיקר כתובה ואי נמי בתוספת כתובה וכו' ואיכא למימר דלגבי שבח. דוקא תוספת אבל נדוניא שהכניסה משלה חוב הוא ולמה נקל בו יותר מחוב דעלמא ואף על גב דאיכא דוכתי טובא בגמרא דהוי אפילו נדוניא בכלל כתובה וכדאמר וכו' אפ"ה מסתברא לי דהנך דאמור התם בפ' אף על פי לא הוי בכלל נדוניא בכולן שהרי חדא מנייהו לעוברת על דת ואילו נכסי צאן ברזל דאיתנהו בעין מיהא לא הפסידה וכדאמר בשילהי אלמנה נזונת וכו' ואף על גב דמנו בכללן מוכרת ומוחלת והכל בכלל מכירתה ומחילתה שאני התם שהלשון שאמרה הוא גורם שלשון כתובה שאמרה כולל את הכל אבל מה שאין הלשון גורם שאנו עושין זה כזה בדינו אין הנדוניא בכלל בכל מקום דהנך משום קולא ובנכסים שהכניסה לו אין להקל מחוב דעלמא כדאמרן ואף על גב דמנינן התם בהנך מורדת ומורדת מפסדת הכל ואפילו נפלו לה נכסים וכו'. ויש לומר דהתם לא מני ואזיל כל הנך דהתם אלא לענין עיקר ותוספת שככל אותן המנויות התוספת כעיקר ויש מקצתן שגלו לנו במקום אחר שאפילו הנדוניא ואפילו נכסי מלוג כעיקר ולא מפני שהכל בכלל כתובה אלא קנסא והיינו מורדת וכו' וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל ויותר נראה מדבריו שהנדוניא נגבית מן הדין אפילו מן המטלטלין כחוב דעלמא וכו' וכן במה שאמרו שאין נגבית אלא מן הזיבורית נראה שהרב ז"ל סבור דדוקא עיקר ותוספת אבל נדוניא מן הבינונית כחוב דעלמא ואף בזו אין דעתי מסכמת דהתם לא הקלו אלא אוקמוה אדיניה משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא והב"ח תקנה התקינו בבינונית משום נעילת דלת מכל מקום לענין שבח נראין דבריו כמו שאמרנו וכן בכל מקום שאמרו מקולי כתובה. עד כאן. משמע להדיא דלא הוציא הרב ז"ל נדוניא מכלל כתובה אלא במידי דאמרו ביה מקולי כתובה ומזונות האלמנה אינו מקולי כתובה אלא חיוב אחר הוא מדין תנאי כתובה ואפילו לא כתב לה חייב ומפני שהוא תנאי בית דין והאי חיובא איכא למימר דהויא ליה במידי דתליא בלשון דכתב הרב ז"ל לרדיא דהנדוניא בכלל עיקר כתובה דהא טעמא דכי תבעה כתובתה בבית דין אין לה מזונות היינו משום דלא קרינא ביה מיגר אלמנותיך בביתי וה"ה כשתבעה הנדוניא וגבתה לא קרינא ביה מיגר אלמנותיך ועוד מסתברא לי דלא אמרו אנשי הגליל שהדבר תלוי בה להיותה נזונת כל זמן שתרצה אלא כל זמן שלא עשתה שום שינוי לח כנדוניא ולא בעיקר ממה שביתה בשעת אלמנותה אבל כל שהעיזה פניה ותבעה בבית דין אפילו נדונייתה לא תקנו אנשי הגליל תדע דתירץ הר"ן ז"ל בפרק אף על פי לשיטת רש"י ז"ל דתובעת אפי' מקצת כתובתה הפסידה מזונתיה משום דגריעא ממכרה כתובתה שכל כך היא מעיזה פניה בבית דין בתביעת מקצת כאילו תבעה כולה והילכך הכי נמי איכא למימר דאיכא העזה בתביעת נדונייתה מעתה משמע דלא תקנו אנשי הגליל בכגון זו וגרסינן בירושלמי אנשי הגליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונם ואנשי יהודה חסו על ממונם ולא חסו על כבודם ואסיק התם דמהאי טעמא פסקינן כאנשי גליל משום דחסו על הכבוד והילכך כיון דעיקר תקנתם היתה מפני הכבוד כל שתבעה נדונייתה גלה כבוד ותדון כאנשי יהודה ויתנו לה היורשים כתובה ותוספת ויסלקוה וכל שכן אי תבעה עיקר ותוס' אף על פי שנדונייתא מאה מנה ולא תבעתה דהפסידה מזונותיה ואיפשר דאפילו לא ירצו היורשים ליתן לה הנדוניא דמעיקר דינא מזוני בחר עיקר כתובה גריר ונדוניא כחוב דעלמא אלא דלגבי תקנת אנשי גליל פתכינן נדוניא בעיקר כתובה מהאי טעמא דכתבינן והשתא ניחא דלא פליג הריטב"א ז"ל מדידיה אדידיה מתשובותיו למה שכתב בחדושיו דאיברא ודאי דמעיקר דינא הנדוניא לא מעכבא במזוני ואמטו להכי אינה מוכרת אלא בבית דין וכמו שכתב בחדושיו ז"ל ומיהו לגבי תקנת אנשי גליל מעולם לא תקנו אלא בשלא היתה שם שום תביעה כלל לא בעיקר בכולה או במקצתה ולא בנדונייתה וכמו שכתב בתשובותיו:
נמצינו למדין דלדעת הרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל אשה זו הפסידה מזונותיה כיון שהיורשים רוצים לתת לה הכל ואיפשר דאפי' הרמב"ם ז"ל יסכים בזה לגבי תקנת אנשי הגליל ומיהו לשון הר"ש בן הרשב"ץ ז"ל אי איפשר לתרצו אלא בדוחק דלא מיירי אלא כשאין היורשים רוצים לסלקה ואין במשמעות לשונו כן ואין אנו אחראין לתרץ לשונו ואפילו פליג אין לחוש לו נגד הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל להוציא מזונות מן היורשים:
וכ"ש כי לא שמענו ולא ראינו מי שעשתה כן אלמא דהמנהג בזה כאנשי יהודה וכבר כתבו כולהו רבוותא דכשיש מנהג יעשו כמנהגם ואין לומר על המנהג לא שמענו אינה ראיה דהא כתב מהר"י קולון ז"ל בסימן קע"ב דלא אמרינן לא ראינו ולא שמענו אינה ראיה דדוקא כשיש שתי כתי עדים המכחישים זה את זה אחת אומרת ראינוה שנתקדשה וכו' הוא דאמרינן לא ראינו אינה ראיה אבל היכא שאין הכחשה שאין אדם מעיד שנהגו הראשוני' להחמיר באלו הסבלונות פשיטא ופשיטא דמהימני האומרים ומעידים שלא ראו ולא שמעו וכו' ע"כ הילכך מה שלא ראינו עד עתה דשו' לא עשה כן מורה דהמנהג בזה דהיורשי' מצו לסלוקה ופוק חזי מאן גברא רבא קא מסהיד על המנהג ה"ה מרנא ורבנא הרב הגדול הרדאב"ז ז"ל דהוא ניהו מריה דאתרא ותשובות מרנא ורבנא אינם אתי אבל כן כתבו לי משם בתשובה אחת ומחזי דגברא רבא קא מסהיד כי כל דברי תשובתו הם אמת וצדק נכוחים למבין:
ומצאתי שכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל בפ' אלמנה נזונת וז"ל והא דאמרי רבנן מקצת כסף הנשאר לה לגבות מכתובתה ככל כסף ויש לה מזונות ה"מ כשאין היתומים פורעים לה תשלום כתובתה אבל אם היתומים רוצים להשלים וכו' ודוקא כשנפרעה מקצת כתובתה לא הפסידה מזונות אבל אם תבעה כתובתה אף על פי שלא נפרעה כלום אין לה מזונות דכיון דנתבזתה לתבוע בבית דין כאילו גבתה כולה דיינינן לה כדכתיבנא בפרק אף על פי ואומר הרב מורי נר"ו דמה שנוהגין עכשו דכל אשה שנפרעה מקצת כתובתה אין לה מזונות מפני שאי המנהג למכור אלא על ידי ב"ד וב"ד אין נזקקין להגבות לה המקצת שפעמים שהיתומים לא יסלקו אותה ונמצאת גובה כל מזונותיה בעבור המקצת האחר בלבד ולפעמים אין ב"ד נזקקין אלא לכולה. ע"כ. הוצרך לתת טעם למנהג זה מפני שהוא נגד הגמרא דאמרי' בפ' אלמנה נזונת לית דחש להא דר"ש דאמר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף ף אבל במנהג דילן דאמרינן דיפרעו לה היורשים אין צריך לתת טעם דהא איכא כמה רבוותא ז"ל דפסקי כאנשי יהודה וכמו שכתב הרז"ה ז"ל ולכ"ע באתרא דנהיגי ביהודה יעשו כמנהגם וכל שכן דאפילו אנשי גליל יודו בנדון דידן וכדאמרינן מכל מקום למדנו מלשון זה של תלמידי רבינו יונה ז"ל שאין לב"ד להזדקק להפסיד מזונות ליורשים ושבחוהו חכמים לדיינא דקא מהדר לזכות היתומים בענין המזונות ודייני דמגיזתא אזלי בתר איפכא:
ומכל מקום הדין דין אמת דאלמנה זו איבדה מזונותיה דיורשים מצו לסלוקה יסלק מעלינו ומעל עמו ישראל חרון אפו ולא יתן המשחית לבא אל בתינו ולבתי כל עמו ישראל וינקנו משגיאות ויראנו נפלאות מתורתו ועינינו תחזינה בבנין המקדש וההראל. בצלאל אשכנזי:
וז"ל מרנא ורבנא הרב הגדול כמהר"ר דוד בן אבי זמרה זצ"ל בתשובותיו המנהג שאם תבעה נדונייתה מיורשים גדולים הפסידה מזונותיה ואם הם קטנים מגבין לה נדונייתה קודם שיגדילו וטעם המנהג מפני שהנהיג וכן לתועלת היתומי' כדי לסלקה ממזונות היתומים שאם היו מגבין לה נכסי נדונייתה לפעמים יהיה עיקר כתובתה ותוספת דבר מועט ובשבילו תהיה אוכלת כל ימיה ולעולם לא תתבעם ומפסידים היתומי' לפיכך הנהיגו שיהיה הכל בחזקת היתומים ואם תתבע הנדוניא עשו אותה כאינו תבעה הכל והפסידה המזונות. ע"כ. בצלאל אשכנזי: