אור ברסלב

שות רבינו בצלאל אשכנזי· רבי בצלאל אשכנזי

סימן ט

סימן ח

שאלה. לאה אלמנת ראובן תבעה נדונייתה בבית דין וגבתה אותה ורוצה להיות נזונת מכאן ואילך מנכסי בעלה בשביל עיקר כתובה ותוספת והיורשים רוצים לתת לה הכל והתרו בה על זה בפני עדים יורנו המורה אם הפסידה מזונותיה אם לא:

תשובה. עיקרא דהאי מילתא אם ביד היורשים לפרוע לה המותר כשגבתה מקצת לא מצינו מן הראשונים נוחי נפש שדברו בו כי אם הרשב"א והרא"ש ולפיכך צריך להתבונן בדבריהם ז"ל. כתב טור א"ה סימן צ"ג וז"ל מחלה כתובתה לבעלה הפסידה מזונותיה ודוקא אחרי מותו הפסידה מזונות במחילתה אבל בחייו נזונת אף על פי שמחלה ודוקא שמכרה או שמשכנה או שמחלה כל הכתובה אבל שיירה מקצתה נזונת אפילו לא שיירה אלא תוספת ומכרה או שמחלה כל העיקר נזונות בשביל התוספת וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל ומיהו אם ירצו היורשים יפרעו לה המותר של הכתובה ומסלקין אותה אפילו לאנשי גליל דאם לא כן כל אשה תגבה כתובת עד תשלום דינר ותתפרנס כל ימיה בשביל הדינר החסר ע"כ. והיה איפשר לפרש שהטור ז"ל כשהזכיר כתובה לא דבר על הנדוניא כי אם על עיקר הכתובה ודוקא גבתה העיקר הוא שפורעין לה המותר בעל כרחה ומסלקין אותה אבל גבתה מקצת הנדוניא או כלה וה"ה תבעה נדוניא בבית דין לא מצו לפרוע לה השחר בעל כרחה כיון דהלכה כאנשי גליל וליתא שהרי כתב הרא"ש ז"ל בריש פרק אף על פי דנדוניא נמי מיקרייא כתובה כדאמרינן קבורת' תחת כתובתה והטור עצמו כתב סימן ס"ו וז"ל אם האשה מכנסת לו מעות או בגדים ומקבלן עליו וכתב אותן בכתובה דינן כשאר הכתובה ונגבת עמה וזה נקרא נדוניא עד כאן הא קמן שדין הנדוניא כדין הכתובה לענין גביה מיהת שנגבת עמה ולח נאמר שתגבה הנדוניא לחוד ותשאיר השאר כשרוצים לפרוע לה הכל: עוד יש להכריח כן ממה שהסכימו המפרשים ז"ל דבאתרא דנהיגי כיהודה לפרוע לאלמנה בעל כרחה יעשו כמנהגם וכן כתבו ז"ל דבכל ענייני כתובה המנהג עיקר ועל פיו דנין וכיון שכן אלו היה אפשר שתגבה האלמנה נדונייתה ולא יוכלו היורשין לסלקה ממזונות הכל היו עושין כן אי נשי לא גמרי דינא אבותיהן ואחיהן ושאר קרוביהן איך לא נמצא בהם עד אחד שיתבע כן וכ"ת לא שמענו אינה ראיה על המנהג ליתא שהרי כתב הרא"ש ז"ל בתשובה הובאה בטור ח"מ סימן ס' וז"ל שידוע הוא שפשט המנהג בכל הארץ שאין מגבין לב"ח ממטלטלי דלוקח שאם היה מקום שלא פשט בו המנהג ראוי היה שבאותו מקום לא יקנה אדם מחברו שום חפץ כי אם בשטר ובאחריות כמו קרקע והיה הרגש גדול בדבר כי דין זה היה נמצא בכל יום כמה פעמים והיה הדבר ידוע לכל בני העיר וא"כ גם בנדון דידן אילו הוה איפשר למעבד הכי לגבות נדוניא וליזון בשביל השאר על כרחן של יורשין הכל היו עושין כן והיה הדבר גלוי וידוע לכל בני העיר. עוד זאת מצאתי ראיתי שכתב הרשב"א ז"ל בתשובות המיוחסות להרמב"ן ז"ל סימן קי"ח וז"ל עי"ל שאחת מן הנשים לפי מה ששמעתי שקבלה מקצת כתובה ואם רצו היורשין להשלי' לה כתובה אין לה מזונות דמ' שאמרו רז"ל מקצת כסף כלל כסף והיא נזונת בשביל מה שנשאר דוקא כל זמן שלא ירצו היתומים להשלים לה הנשאר מכתובה אבל אם ירצו היתומים לפרוע לה הנשאר אינה נזונת ואינה מתפרנסת כיון שכבר קבלה קצת וזה החילוק בין אלמנה שקבלה קצת כתובתה ובין אלמנה שלא קבלה כלל מכתובתה עכ"ל ואף גם זאת יוכל הדוחה לומר דבגבתה מקצת העיקר הוא דמיירי מדקמדכר כתובה וליתא איבעית אימא סברא דודאי לא היה אותו מעשה כשגבתה דבר מעט מזער כמו שהוא כל סך עיקר כתובה כל שכן מקצתו ועוד דמרן הרשב"א ז"ל גלה דעתו כמו שכתב הרב בעל מגיד משנה בשמו פרק י"ו מהלכות אישות דודאי הנדוניא בכלל כתובה ולשונה היא ונפקא מינה למוכרת ולמוחלת וכו' עד שהכל נקרא כתובה והלשון כולל אותם עד כאן וידוע דתובעת כתובתה מייתי לה בגמרא אם מוכרת ומוחלת ואם כן הכל בכלל אם תבעה כתובתה סתם ועל כרחיך לומר דכי היכי דתבעה מקצת העיקר או גבתה אותו משלימין לה השאר בעל כרחה הכי נמי הוי דינא בגבתה מקצת נדוניא או תבעה אותה ולפיכך סתם דבריו הרשב"א ז"ל להזכיר כתובה שהכל בכלל נדוניא עיקר ותוספת ולא חלק בניהם להיות דין אחד לכלן לענין אם ירצו היורשין להשלים לה השאר דאלת"ה אלא בגבתה מקצת נדוניא לא מצו יורשים להשלים לה הוה ליה להרשב"א ז"ל למימר באותו נדון שאם יש לה נדוניא לא מצו יורשים להשלים לה הכל אף על פי שגבתה קצת דתלינן דמה שגבתה היה מדבר דלא מצו יורשים לדחותה בשביל הגביה ולסלקה ממזונות וכמו שכתב הוא ז"ל לענין מחלה מקצת כתובתה בתשובה הובאה בספר בית יוסף טור א"ה סימן צ"ג והעלה שלא הפסידה מזונותיה עד שתמחול כל מה שכתוב בכתובתה דנדוניא נמי הויא ככתובה לענין שתיזון בשביל הנשאר ומסיים בה דאפילו אי אמרינן דאינה נזונת בשביל נדוניא עם כל זה אמרינן שלא מחלה עיקר ותוספת אלא נדוניא הוא שמחלה שאם תאמר כדברי הטוען שכל שלא טרחה בו כגון מנה מאתים או תוספת מוחלת תחלה אדרבה בא ונאמר דכל שלא תפסיד בו מזונות מחלה ולא מחלה מה שתפסיד בו מזונות עד כאן:

הרי שכל שיש לתלות שמחלה דבר שאין לה בו הפסד תלינן בהכי וה"ה לענין תביעה בבית דין וגביה דאי הוה מצינן למיתלי דמנדוניא גבתה או תבעה ולא יוכלו היורשים להשלים לה הוה תלינן בה שהרי השוו בגמרא תובעת למוכרת ומוחלת ואיך יאמר הרשב"א ז"ל כשגבתה מקצת כתובתה דמצו יורשים להשלים לה ולא יחלק בין היה לה נדוניא ללח היה לה אלא ודאי אף על גב דלא מפסדא מזוני בגביית נדוניא או בגביית מקצת עיקר ותוספת ובכלן נזונת בשביל מה ששיירה עם כל זה יכולין יורשין לפרוע לה השאר ולסלקה והדין שוה בנדוניא עיקר ותוספ' כמו שהכרחנו ולפיכך לא חלק הרשב"א ז"ל וזה ברור מאד ואין לטעות במה שנמצא לפוסקים ז"ל דמזוני גרירי בתר עיקר כתובה וכו' כי לא דברו כלל כשהיורשים רוצים לפרוע לה השאר דהויא מילתא דסברא שחדשו הגדולים כמו שכ שכתב הרא"ש ז"ל בכתובות כל שכן בהיות המנהג כן כמו שהוכחנו למעלה:

וגדולה מזו מצאתי סעד לדברי בחשובות רבינו הגדול מאריה דאתרין מהר"ר דוד בן זמרא ז"ל שכתב בתשובה על ששאלוהו היאך מגבין לאלמנה כל הכתובה ונדוניא מיתומים קטנים כיון שהיא באותן הנכסים כשאר ב"ח ובתחלת דבריו כתב דלהרמב"ם ז"ל דסבר שאין נדוניא בכלל כתובה הוה לן למימר שאם תבעה נדוניתה מיורשים גדולים לח הפסידה מזונותיה ואם הם קטנים אין מגבין לה נדונייתה ובשני הדברים אנו רואים שנהגו בהפך ויישב המנהג לדעתו ז"ל באומרו שכך הנהיגו הראשונים לתועלת היתומים כדי לסלקה ממזונות היתומים שאם היו מגבין לה נכסי נדונייתה לפעמים יהיה עיקר כתובה ותוספת דבר מועט ובשבילו תהיה אוכלת כל ימיה ולעולם לא תתבעם ומפסידים היתומים לפיכך הנהיגו שיהיה הכל בחזקת היתומים ואם תתבע הנדוניא עשו אותה כאלו תבעה הכל והפסידה מזונות וכן ביתומים קטנים כמו שאמרו ז"ל אלא אם כן רבית אוכלת בהם הכא נמי הנהיגו להגבותה נדונייתה כדי לסלקה מעל היתומים שאם תאמר שאין מגבין לה נדונייתה גם היא תתבע כתובתה וכו' ובסוף התשובה כתב וקרוב אני לומר שמנהג זה בא עמנו מספרד שהיו נוהגין בנישואין כפי דעת הרא"ש ז"ל וז"ל הטור אם האשה מכנסת לו מעות או בגדים ומקבלן עליו וכתב אותם בכתובה דינן כשאר הכתובה ונגבת עמה וזה נקרא נדוניא עד כאן לשונו: הרי מבואר בדבריו שלדעת הרא"ש ז"ל מעיקר דינא הויא נדוניא כשאר הכתובה לשני דברים אלו לגבותה מיתומים קטנים ולהפסיד מזונותיה בתביעתה וה"ה בגבייתה דהא הרא"ש ז"ל לא מפליג בינייהו ואומר הרב ז"ל שאנחנו בני ספרד על פיו נהגנו וכל שכן הדברים לנדון דידן שהנכסי' ביד היתומים ואין ביד האלמנה אפילו כדי כתובתה ואין צריך לומר שאין תחת ידה כדי כתובתה ומזונות ואמרי לה יתמי אייתי ראיה דאית ליך מזוני בתר תביעת קצת הנדוניא ואם לאו הרי נתקבלת כתובתך ויש בידם שטר בעדים כשרים מכל מה שתחת ידה ובודאי שטר זה שובר כתובתה כל זמן שלא תברר דבריה. זהו דעתי ואתנפלה לפני ראשי עם קדש החכמים השלמים יצ"ו יורוני בניב עטם אם צדקו דברי אם לא ועליהם תבא ברכת טוב:

תוכן העניינים

שות רבינו בצלאל אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה