אור ברסלב

שות רבינו בצלאל אשכנזי· רבי בצלאל אשכנזי

סימן ח

סימן ז

שאלה. יורנו מורה צדק אלמנה שתבעה נדוניתה וגבתה אותה מהיתומי' או ממה שתפסה תחת ידה והסכימו המפרשים ז"ל בדעת אחת שאינה מפסדת מזונות אם יכולים היתומים לפרוע לה מנה מאתים ותוספת ולסלק אותה מהמזונות כדרך שאמרו בנפרעת מקצת כתובה או אינם יכולין כי הנדוניא הרי היא כחוב בעלמא ואינה לענין מזונות כלל: ועוד שהטעם ההוא שכתבו שם לא שייך הכא כלל שהרי שיירה כל העיקר והתוספת אשר בשבילם ניזונות בכל מקום יורינו המורה בכלל ופרט באר היטב ושכרו כפול מן השמים:

תשובה. בכתובות פ' אלמנה ניזונת תנן מכרה כתובתה או מקצתה משכנה כתובתה או מקצתה לא תמכור את השאר אלא בב"ד וכו' ואמרי' בגמ' מתניתין מני רבי שמעון היא דאמר מכרה או משכנה מקצת כתובתה אין לה מזנות דקסבר מקצת כסף לאו ככל כסף ורבנן פליגי עליה ואמרי דיש לה מזונות דקסבר מקצת כסף ככל כסף ומסיק גמרא הילכתא דלא כרבי שמעון דאמרינן התם ההיא איתתא וכו' אמר לו רבא ליתמי זיל הבו לה מזוני לית דחש להא דרבי שמעון דאמר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף וכתב הרא"ש ז"ל בפ' הנז' וז"ל וראיתי גדולים שפירשו שאף על פי שחייבים לזונה אם רצו היורשים פורעין לה מותר כתובה ומסלקינן אותה אפילו לאנשי גליל ודברים של טעם הם דאם לא כן כל אשה תמכור כתובתה עד תשלום דינר ותתפרנס כל ימיה בחסרון הדינר ע"כ. והר"י בנו הביא באבן העזר סימן צ"ג סברא זו בשם אביו ז"ל ולא נמצא לשום פוסק דפליג עלייהו:

ותמהני עליהם ז"ל דכיון דקאמר רבא בהדיא לית דחש להא דרבי שמעון דקאמר מקצת כסף לאו ככל כסף אלא הילכתא כרבנן דאמרי מקצת כסף ככל כסף. אם כן אין חילוק בין מקצת כסף לכל כסף כלל ואם כדבריהם ז"ל הא שאני לז בין מקצת כסף לכל כסף דאילו בכל כסף דהיינו שלא נפרעה מכתובתה כלום אמרי' דאין היורשי' יכולין לתת לה כתובתה ולפוטרה ואילו במקצת כסף אמרינן דיכולין היורשין לתת לה השאר ופוטרין אותה ולישנא דרבא דאמר לית דחש להא דרבי שמעון דאמר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף לא משמע הכי כלל ואיפשר דסיומא דמילתא דהרא"ש ז"ל דקאמר דאם לא כן לאו עיקר טעמייהו של גדולים הוא כדבעינן למימר לקמן בס"ד:

וראיתי לרבותינו בעלי התוספות ז"ל בריש פ' אף על פי על הא דקאמ' ר' ינאי תוספת כתובה ככתובה ואמרינן נפקא מינה לתובעת וכו' שכתבו וז"ל ולתובעת פי' הקונטריס שאם תבעת תוספת שאין לה מזונות ולא יתכן פי' אליבא דרבנן דאמרי לקמן פ' אלמנה נזונת משכנה או מכרה מקצת כתובתה יש לה מזונות אלא יש לפרש ולתובעת שאם תבעה מנה מאתים ושיירה תוספת יש לה מזונות כיון דתנאי כתובה ככתובה דמו כרי לא תבעה כי אם מקצת כתובה עכ"ל ולעמוד על כוונתם ז"ל ראיתי לדקדק בלשונם דאומרם לא יתכן משמע דהוה איפשר לתקן וליישב דברי רש"י ז"ל ועם כל זה אמרי דלא יתכן ולכאורה הא לא איפשר דבהדיא אמרי רבנן בגמ' מקצת כתובה יש לה מזונות ואין לתרץ ולומר דסבירא ליה לרש"י ז"ל דלא דברו חכמים אלא במוכרת ובמשכנת אבל בתובעת בב"ד שכ"כ היא מעיזה פניה בב"ד דתבעה מקצת כאלו תבעה כלה כמו שהליץ בעדו הר"ן ז"ל בפי' ההלכות דלדידי לא ניחא לי האי שינוייא כלל דאדרבה טפי איכא לאחמורי במכרה או משכנה מתובעת והכי אמרינן בהדיא בגמ' בפ' נערה הני אין אבל תובעת לא ולא איצטריכו התוס' למידחי האי שינוייא ועוד מחי אליבא דרבנן דקאמרי דמשמע דלאו היינו עיקר דבריהם אלא סעיף ותולדה נמשכת מעיקר דבריהם והא ליתא דעיקר מחלוקתם בדבריהם בהאי קא מיירי הנפרעת מקצת כתובה אם יש לה מזונות או לא דאף על גב דבמתניתין לא פליגי אלא אם מוכרת בב"ד או לאו מכל מקום כולא חדא היא דאי יש לה מזונות מוכרת שלא בב"ד ואי אין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד ואדרבא ההיא דמוכרת בהא דיש לה מזונות תליא ועיקר פלוגתייהו בהא תליא כדאמרינן בהדיא בגמ' וא"כ הכי איבעי להו למימ' ולח יתכן פירושו דרבנן אמרי לקמן וכו':

ונראה לי לומר שהם ז"ל כוונו לומר דאף על גב דאיפשר לומר דהא דקאמ' רש"י ז"ל תובעת מקצת כתובה אין לה מזונות היינו לומר דיכולין היורשין לתת לה שארית כתובתה ולפוטרה בסברת הרא"ש ז"ל ואותם הגדולי' ז"ל ובהכי אין לה מזונות ונתקיימו דברי רש"י ז"ל הם ז"ל לא ניחא להו בהכי דס"ל דכיון דאמרינן בגמרא דרבנן ס"ל מקצת כסף ככל כסף אם כן לא שני לן בין כולו למקצתו וכי היכי דבכולו דהיינו שלח נפרעה מכתובתה כלום לא מצו היורשים לסלקה כך הנפרעת מקצת אין היורשין יכולין לסלקה וזהו שדקדקו ז"ל באומרם ולא יתכן פירוש כלומר לא תיסק אדעתיך למשכן נפשך ולתרץ דברי רש"י ז"ל בההיא סברא דהרא"ש ז"ל ותימא דאין לה מזונו' דקאמ' היינו שיכולין היורשין לתת לה השארית דלא יתכן זה אליבא דרבנן כלומר לפי דבריהם דאמרי מקצת כסף ככל כסף דמשמע דאין חילוק בין מקצת כסף לכולו ואי ס"ד למימר האי שינווייא הא שני לך בין כולו למקצתו ולפיכך לא יתכן פירושו כלל כך נראה לי כוונת דבריהם ז"ל ומהם למדו דאיכא מאן דס"ל דכי היכי מי שלא נפרעה מכתובתה כלום אין היורשין יכולין לסלקה כך הנפרעת מקצת כתובה אין היורשין יכולין לסלקה דאין חילוק ביניהם ודלא כהרא"ש ז"ל ומאן דעימיה ז"ל:

ואחר שזכיתי לדעתם ז"ל ולבך תשית לדעתי תא ואחזי לך כי ממוצא ההוא עובדא ופירושה משם נעמיד חזון דבריהם בשפה ברורה דאמרי' התם ההיא אתתא דתפס' כסא דכספא בכתובתה וקא תבעה מזוני מיתמי אתו לקמיה דרבא א"ל ליתמי זילו הבו לה מזוני לית דחש להא דרבי שמעון דאמר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף ואיכא למידק בלישנא דהאי עובדא למה ליה לרבא למיפסק הילכתא כרבנן בעקימת שפתים ובלאחר יד באומרו לית דחש להא דרבי שמעון לימא בהדיא הלכתא כרבנן או לית הילכתא כרבי שמעון. ותו מהיכן תיסק אדעתין למיחש לרבי שמעון ולמישבק רבנן דאיצטריך רבא לאשמועינן ולמימר לית דחש להא דרבי שמעון ובמה דכתבינן בע"ה יערב לך הא דקאמ' אתו לקמיה דכיון דאיהי קא תבעה מזוני היא האשה הנצבת בטענה זו לפני רבא ותובעת מזונות מיתמי והיה לו לומר אתת לקמיה דרבא:

והנכון אצלי בפי' דהאי עובדא דמאי דשקלינן וטרינן בסברת הרא"ש ז"ל ובעלי התוס' ז"ל איהו גופיה מאי דשקליה וטרי בהאי עובדא דלדעתי ההיא אתתא והנהו יתמי הוו מנצו בגדי הדדי ושניהם תובעין זה את זה ואם בקשו לתת לה מותר כתובתה ולסלקה בסברת הרח"ש ז"ל והוו טענו דאף על גב דהילכתא כרבנן דיש לה מזונות מ"מ כיון דסתם לן תנא במתניתין כותיה דרבי שמעון ראוי לחוש לדבריו ולקיימן במקצת והיינו לומ' דע"כ לא אמרינן הילכתא כרבנן דיש לה מזונות אלא דוקא היכא דאין היורשין נותנין לה מזונות מותר כתובתה אבל אם רצו היורשים לתת לה מצו לסלקה ואין לה מזונות כי ראוי לחוש לדברי רבי שמעון בהא וההיא אתתא טענה כיון דלית הילכתא כרבי שמעון אלא כרבנן דאמרי מקצת כסף ככל כסף אין כח ביד היורשים לסלקה כשם שאין כח בידם לסלקה אלו לא נפרעה מכתובתה כלום דאין חילוק ביניהם כלל ולהכי אתו תרוייהו קמיה דרבא בהיותם תובעים זה את זה הם תובעים אותה דכיון דנפרעה מקצת כתובתה דההוא כסא דכספא שרוצי' לתת לה שארית כתובתה ולסלקה ממזונותיה והיא תובעת מהם מזונות ואינה רוצה לקבל שארית כתובתה והיינו דדייק גמרא דקאמר את לקמיה דרבא וכי קם דינא קמיה וראה את דבריהם פסק ואמר לית דחש להא דרבי שמעון כלומר אפילו בהא דבעיתו לסלקה בזוזי וסבריתו דבהא ניחוש לדברי רבי שמעון לאו הכי דינא דלית דחש להא דר' שמעון כלל וגזר אומר ליתומים לתת לה מזוני סתם עבר ועתיד: זה נראה לי קושטא דמילתא דהאי עובדא ורציתי לגונזו ולבטלו מפני סברתם של גדולים וראשונים ז"ל כי יראתי כי אמרתי אין יראת אלדים להעלות על ספר נגד דעתם ז"ל ומה גם שלא נמצא לשום פוסק הפך דבריהם. אמנם אחר שהאיר ה' עיני וזכיתי לדברי התוס' ז"ל אתינא ברשות ואמינא לה ולא אדעתאי קא סמיכנא להו אלא סמוכים הם ונשענין באילן גדול הלא הם רבותינו בעלי התוספות ז"ל ושקילנא וטרינא בהו להלכה ולא למעשה כי מי אשר יערב לבו לגשת בארשת שפתיו למשבק דברי ראשונים וגדולים מפורשים ולמעבד עובדא בסברא אחרת דלא בפי' אחמר אלא מכללא אתמר:

ומכל מקום הבו דלא לוסיף עלה דהם ז"ל אמרוה דנפרעת מקצת כתובה ובההיא דווקא ראוי לחוש לסברתם ולמעבד כוותייהו בתר דליכא מאן דפליג עלייהו בהדיא אבל בנפרעת נדוניתה בלבד והניחה מנה מאתים שלא דברו בה לעולם אימא לך דאין כח ביד היורשים לסלקה כי שאל נא לדור ראשון אשר היו לפניך קמאי ובתראי הלא הם יודוך יאמרו לך שאין הנדוניא שוה לעיקר כתובה לענין מזונות ושפה אחת לכולם שאין לנדוניא ענין ושייכות למזונות כלל. ראש המדברי' בכל מקום הרמב"ם ז"ל בפי"ו מהלכות אישות כתב וז"ל ואין נקרא כתובה אלא עיקר כתובה שהוא מנה ומאתים עם התוספות בלבד וכתב עליו הרב המגיד וז"ל והנראה לי מדברי רבינו שהוא ז"ל סובר שאין הנדוניא הכתובה לשום דבר אלא לדברים שביאר רבינו בפי' שהוא בכתובה אבל כל מה שסתם הוא ז"ל דין הנדוניא כדין חוב בעלמא. הרי שביאר בביאור שלם שחין הנדוניא שוה לעיקר כתובה לשום דבר בעולם זולתו למה שמפורש בהדיא כגון כתובת בנין דכרין בלבד והריטב"א ז"ל כתב בריש פ' אלמנה נזונת וז"ל אף על פי שמכרה בב"ד לעיקר כתובתה כיון שעדיין יש לה מזונות לרבנן משום תוספת כדמפרש בריש פ' אף על פי אף היא מוכרת משום תוספת שלא בב"ד ואפילו תימא ליכא לאחמורי על היתומים משום חינא או משום מזוני אבל לנדוניא דלא מעכבא כמזוני דינא כחוב בעלמא ואינה מוכרת אלא בב"ד וכו'. הרי שפי' בהדיא שאין הנדוניא שוה לעיקר תוספות ואין לה ענין ושייכות למזונו' כלל:

ואם ראה תראה שהרשב"א ז"ל השוה הנדוניא לעיקר כתוב' לענין מזונות וז"ל בתשובת שאלה קרוב לדבר שכל שלא מחלה כל מה שכתוב בכתובה לא מחלה מזונותיה ואין אומרים שהמזונות תלויים בעיקר הכתובה בלבד שהם מנה מאתים וכל שמחלה מנה מאתים אבדה מזונותיה שהרי אפילו לא מחלה מה שהוסיף לה יותר על מנה מאתים לא אבדה מזונותיה ואע"פ שאין התוספת מעיקר תקנת חכמים אף אנו נאמ' כן בנדוניא ואם נפשכם לומר דשאני תוספת דא"ר ינאי תוספת כתובה ככתובה יש לומר דאף נדוניא בכלל דברי רבי ינאי וכופי' קצת מפרשים ועל כרחך יש לנו להודות להם במקצת מה שאמר ר' ינאי דהא אמרינן נפקא מינה למוכרת ולמוחלת וע"כ אם מחלה כתובת' סתם או מכרה כתובתה סתם גם הנדוניא בכלל ואם כן יש לומר דהא דאמר רבין בר חנינא מוחלת כתובתה לבעלה אבדה מזונותיה כל מה שכתוב בכתובה קאמר והבו דלא לוסיף עלה וכו' נ"ל שאף לדידיה ז"ל דס"ל דאלמנה נזונית בשביל הנדוניא וכי קאמר רבי ינאי תוספת כתוב' ככתובה שאף הנדוניא בכלל מכל מקום יש חילוק ביניהם לענין זה שאם תבעה נדונייתה ושיירה עיקר כתובתה שאין היורשין יכולין לסלקה מה שאין כן אי תבעה איפכא משום דע"כ מזונות בתר עיקר כתובה גריר וגם התוספת שהיא מתקנת חכמים גם כן ס"ל לרבי ינאי שדינה שוה לעיקר כתובה אבל נדוניא שאינה מתקנת חכמים אף אם תוכלל בדברי רבי ינאי באומרו תוספת מכל מקום אין ראוי להשוותם יחד בכל ענין:

ועתה ראה גם ראה כי בחילוק זה שכתבתי בדעת הרשב"א ז"ל נתיישבו אצלי דברי הר' שלמה בהר' שמעון בר צמח ז"ל שכתב וז"ל אם תבעה הנדוניא ואפי' נפרעה ממנה אינה מפסדת מזונו' ותהא נזונת משום מנה מאתים ותוספת משום דמזוני בתר עיקר כתובה גריר וכן כתבו המפרשים בשם הרשב"א ז"ל וכן נראה פי"ח מה' אישות עכ"ל והרב בעל בית יוסף ז"ל הביא דבריו בטור ן' העזר סימן צ"ג וכתב עליהן וז"ל ומשמע שאף על פי שנדוניתה מאה מנה ולא תבעתה כיון שתבעה עיקר ותוספת שוב אין לה מזונות דנדוניא הרי היא כחוב בעלמא ואינה ענין למזונות וכן נראה מדברי הריטב"א ז"ל עכ"ל ובודאי דאומרו ז"ל דמזונות בתר עיקר כתובה גריר משמעותא דיליה הכי הוי דהכל תלוי בעיקר כתובה אם תבעתו אף על פי שהניחה אין לה מזונות ואם תבעה הנדוניא כיון דשיירה עיקר כתובה ותוספת יש לה מזונות אבל תמהני היכי כתב על זה וכן כתב הרשב"א ז"ל ודבריו ז"ל הלא הם כתובים בתשובה שאלה והביאם הרב ז"ל בסי' הנז' ושם נאמר בפי' דס"ל ז"ל דאף אם תבעה מנה מאתים תיזון בשביל הנדוניא ואיפשר למידחק ולומר שהרב ז"ל יפרש דהא דקאמר וכן כתב הרשב"א ז"ל לא קאי אמאי דסליק מיניה דהיינו למאי דקאמר מזונות בתר עיקר כתובה גריר אלא קאי לענין הדין שאם תבעה הנדוניא שתהא ניזונת משום מנה מאתים ועל פי דרכנו איפשר דאתי שפיר טפי דאף לדברי הרשב"א ז"ל שכתב דאלמנה ניזונת בשביל נדוניתה מכל מקום אינה שוה לעיקר כתובה ונפקא מינה לנדון דידן דאם גבתה נדוניתה אין היורשי' יכולין לתת לה עיקר כתובה ולסלקה אף על גב דבמקצת כתובה יכולין לסלקה משום דמזוני בתר עיקר כחובה גריר ולכך אהני לן האי טעמא והשתא הא דקאמר וכן כתב הרשב"א ז"ל קאי לכולא מילתא כך נראה לי:

נמצאת אומר כי לא מבעיא לרברי האומר בפי' דאין האלמנה נזונת בשביל הנדוניא אלא בשביל מנה מאתים בלבד דפשיטא ודאי דאף על גב דתבעה וגבתה נדוניתה אין היורשין יכולין לתת לה מנה מאתים ולסלקה דדוקא בנפרעת מקצת כתובה אמרוה הרא"ש ומאן דעימיה ז"ל שהמזונות בשבילם אבל לא בנדוניא שאין לה ענין למזונות כלל אלא אפילו למאן דאמר דאלמנה נזונת בשביל הנדוניא גם כן כדכתב הרשב"א ז"ל מכל מקום אינה שוה לענין סילוק לעיקר כת בה ותוספת דעיקר מזונות בתרייהו גריר. וכד מעיינת שפיר בדברי הרמב"ם ז"ל עיניך תחזינה מישרים דסברא זו מפורשת בדבריו שכתב בפי"ח וז"ל והנכסים עצמן שהם נדוניתה נוטלת אותם בלא שבועה ואין ליורשין בהם דין בעול' מלשון זה נ"ל דס"ל בפי' דאף על גב דדינא הוי דהנפרעת מקצת כתוב' יכולין היורשין לתת לה השאר ולפוטרה בנדוניא אין הדין כן דאין כח בידם לסלקה דאי דינא הכי הרי יש ליורשי' זכות בנדוניא שאם תטול אותה יכולין היורשין לסלקה ולפוטרה ומדקאמר אין ליורשים בהם זכות בעולם הדבר מפורש שאף שתטול נדוניתה אין ליורשים בזה זכות בעולם כך נ"ל בכוונת רבינו ז"ל:

ופקח עיניך וראה כי ממקום שבאת לעיקר דין הסילוק דהיינו לשון הרא"ש ז"ל לא דברו אלא בעיקר כתובה דוקא ולא בנדוניא דהוא ז"ל כרב על דברי הגדולי' וז"ל ודברי' של טעם הם דאם לא כן כל אשה תמכור כתובתה עד תשלום דינר ותתפרנס כל ימיה בחסרון הדינר והאי טעמא חליש וקליש טובא כי מה לנו אם תמכור רובה או מקצתה כיון דרחמנא זכי לה שתתפרנס במקצת כסף ככל כסף לא נתנו חכמים. דבריהם לשיעורים הרי שהיתה אלמנת נשיא ישראל או עשיר גדול כנקדימון בן גוריון וככלבא שבוע שמזונותיה בכל יום כפלים ממנה מאתים האם נאמר שיכולין היורשין לתת לה עיקר כתובה ולסלקה הא ודאי ליתא הא נמי דכוות' דכיון דאמרינן מקצת כסף ככל כסף כל זמן שלא נפרעה כתובתה משלם עד סוף פרוטה אחרונה דמיא כמי שלא נפרעה כלום ואין היורשין יכולין לסלקה על כן אמרתי דהאי אם לא כן לאו עיקר טעמייהו של גדולים הוא אלא הרא"ש ז"ל מנפשיה אמרו להליץ בעדם מה שיש לתמוה עליהם היכי קאמרי דנפרעת מקצת כתובה יכולין היורשין לסלקה וכרי אמרי רבנן מקצת כסף ככל כסף וכי היכי דבכל כסף לא מצו היורשים לסלקה במקצת כסף גם כן אין כח ביד היורשין לסלקה ובקש לעזרם באומרו דאם לא כן כל אשה וכו' כדכתי' לעיל ותדע דאי האי אם לא כן הוי עיקר טעמא של גדולים הוה ליה למימריה מקמי דלימ' ודברי' של טעם הם ולמסמכיה לדברי הגדולים ולימא בחר הכי ודברים של טעם הם אלא ודאי תוספ' הרא"ש ז"ל בוא על טעמם של ראשוני' וכדכתיבנא ונ"ל דמתניתין דסוף פ' נערה היא שעמדה לגדולים הללו והזקיקתם לומר סברא זו דחנן התם אנשי יהודה היו כותבים עד שירצו היורשי' ליתן לך כתובתך לפי' אם רצו היורשי' נותנים לה כתובתה ופוטרי' אותה והנה אירא למידק האי ולפי' למאי אתא פשיטא דלאנשי יהודה שכותבין עד שירצו היורשי' ונהגו בכך ודאי דדינא הוי דאם רצו היורשי' נותני' לה את כתובתה ופוטרין אותה ומאי אתא לאשמועינן. וליישב זה פי' ז"ל דאפי' לאנשי גליל דאין היורשין יכולין לסלקה מ"מ בנפרעת מקצת כתובה אף על גב דיש לה מזונות אפ"ה הרשות ביד היורשים לתת לה בשאר ולסלקה ובהכי מדייקה מתניתין דלהכי תני תנא האי ולפיכך לאשמועינן דקאי אכולא מתניתין וכאן שנה לנו ר' דאף לאנשי גליל איכא סלוק במקצת ובהא ניחא לי דסברא זו דגדולים הללו דייקי לה ממתניתין ולא מנפשייהו אמרי לה כמו שראיתי מי שכתב דתקון אחרונים הוא ותקנתו קלקלתו והאמת אין אתו אלא מתניתין קא דייקי וזה שדקדק הרא"ש ז"ל באומרו וראיתי גדולי' שפירשו וכו' להודיע דסברא זו לאו מנפשייהו קא אמרי לה אלא פירושה הוא דמפרשי מתניתין ואיפשר דדייקי לה ממה שכתבתי וכראות אנוש תראה דאף על גב דנימא כי רמז במתניתין סלוק דאנשי גליל אין הסילוק בכל מנה מאתים שזהו סילוק של אנשי יהודה וע"כ אין סלוק שניהם שוה ולפיכך אני אומר דאפילו הם ז"ל לא דברו אלא בנפרעת מקצת כתובה אבל בעיקר כתובה קיים אף על פי שנפרעה נדונייתה לא מצו כיורשים לסלקה שזהו סילוק של אנשי יהודה וע"כ אין שני הסילוקין שוין אמור מעתה שהאלמנה הזאת שלא תבעה כי אם נדוניתה בלבד ונתכוונה לשייר עיקר כתובה ותוספת שאין כח ביד היורשים לסלקה בזוזי וזה פשוט אצלי וברור:

ויש אשר ישכון עליו הענן דקרו ליה צורבא מרבנן דטעין ואמר מנהג העיר הזאת כך הוא שאם גבתה נדוניתה בלבד הפסידה מזונותיה ומנהג מבטל הלכה כ"ש בהיות הדין כך בנדון דידן דבמקום דיש מנהג עבדינן כוותיה כדאמרי' בירושלמי אית לכון מנהג קבוע עבידו כמנהגכון ואי לא עבידו כאנשי גליל וכשמואל והמרדכי ז"ל כתב וז"ל והאידנא כל מקום כמנהגו דקיימא לן בכתובות הכל כמנהג המדינה וכן כתבו רבינו החיי ורבינו שרירא גאונים ז"ל ועל זאת יאזור כגבר חצליו וחיילים יגבר ועושה לו רב וקונה לו חבר לומר כך מנהגנו וסבר למדחי בקש אף אנו נדחה אותו באמת הבנין מיוסד על פי הדין והאמת ונימא ליה הלא שמעת אם לא ידעת שהמנהג דאזלינן בתריה ועבדינן כותיה חד מתרי אנפי הוא הראשון כגון שבא מעשה זה בפני ב"ד כמה פעמים לא אחת ולא שתים ונהגו כך ונשאר מנהג נהוג והלכה קבועה לדורות באותו מקום בלבד והב' שהסכימו טובי העיר וחכמיה לנהוג כך אף על פי שלא נהגו כך מקודם לכן יקרא מנהג כיון שקבלו עליהם לנהוג כך משם והלאה והולכים אחריו באותו מקום וכל שאינו בא משני דרכי' הללו אף ע"פ שאירע זה פעם ושתים ועשו מעשה לא יקרא מנהג ללכת אחרי והנשען עליו נשען על קנה רצוץ ונדון דידן מעשה רב הדקדוק הוא דהיינו שהאלמנה דקדקה בתביעתה שלא לתבוע עיקר כתובתה ואמרה בפירוש איני תובעת זולת נדונייתי בלבד וישארו עיקר כתובה ותוספת שאזון בשבילם ואנן סהדי דלאו כל שעתא ושעתא מתרחש מעשה ותביעה מדוקדקת כזו דלאו כולי עלמא דינא גמירי כדבעינן למכתב לקמן בשם מהר"ם ז"ל בס"ד. וכיון שכן אמרינן לטוען הבא ראיה שבא מעשה זה בעצמו בדקדוק זה בפני בית דין פעמים רבות ונהגו בני העיר לסלקה או שהסכימו אנשי בעיר עם גדול ורם למעבד הכי ופירשו בבירור האי עובדא ממש אז נלך לבטח אחריו ותפטר ובזולת זה לאו כל כמיניה לפטור עצמו בטענת מנהג דאיפשר לומר דאף על גב דנהגו לסלקה ממזונותיה בגבית נדונייתה בלבד היינו שתבעה כתובתה סתם כמנהג הנשים ואף על פי שרוב הנשים קוראים לנדוניא כתובה מכל מקום כיון שתבעה כתובה סתם הכל כלול בתביעתה כמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה שהזכרתי למעלה וכיון שכן אף על פי שגבתה הנדוניא בלבד ונשאר עיקר כתובה ותוספת אפילו הכי אם. נהגו להפסידה מזונותיה בכך מנהג כשר הוא מיוסד על פי הדין אבל נדון דידן ומעשה זה לא נהגו מעולם דלאו כולי עלמא דינא גמירי לדקדק בטענתם ולכוין בכוון זה ואף על פי שאיפשר שאירע כך לעתים רחוקות לחד בדרא או לתרי בדרא וסלקו אותם מזונותיהם לא מפני זה יקרא מנהג ללכת אחריו ולמשבק דינא דאורייתא:

והא לך תשובת מהר"ם ז"ל הובאה במרדכי ז"ל פ' נערה על דבר המנהג הזה ממש ממנה תדע ותשכיל להיות סותר דברי החולק ולכפות על פיו פסכתר וז"ל וששאלתם אם הלכה כאנשי גליל ואין להביא ראיה ממנהג עירכם שיש בני אדם שנים או שלשה שכתבו לנשותיהם שכל זמן שהיו רוצים לישב כך באלמנות חיות להתחזק בכל נכסיהם זו אינה ראיה כלל למימר שנהגתם כאנשי יהודה ואם תאמר מה הוצרכו לכתוב כך וכי מפני שכתבו כך ליפות כחה בעלמא נביא ראיה מזה ועוד אפילו לאנשי גליל מועיל מה שכותב דאפילו לאנשי גליל נהי דנזונת בעל כרחם של יתומים ואינם יכולין לסלקה מכתובתה מכל מקום אין מחזיקים אותם בכל הנכסים ולהכי אהני מה שכתב לה כך ולכתחילה מחזיקים אותה בכל הנכסים לשאת ולתת בהם ואי לא כתב לה הכי לא יהבינן לה אלא כדי מזון שלשים יום כל שעה ושעה משלשים יום כדמפרש בפרק אלמנה גם אין ראיה ממה שכמה פעמים שנתנו היתומים כתובה לאלמנה וסלקוה דשמא מרצונה היה ועוד אטו כולהו נשי דינא גמירי דידעי דלא יכלי לסלק בעל כרחם מה שלא מיחו לפי שהיו סבורות דדינא הרי ושלום מאיר בר ברוך זלה"ה עכ"ל הרי שפי' בהדיא בכתב מפורש דאינו נקרא מנהג אלא דוקא שנהגו בו כמה פעמים דידעו והודיעו לרבים שהרשות היתה בידם מז הדין להתנהג בהפך ועם כל זה רצונם להתנהג כך בעל כרחם וסבירו וקבילו ואז יקרא מנהג להתנהג על פי מדותיו וכל שאינו על פי הדברים החלה לאו כלום הוא ואין להלך אחריו וממה דקאמר ז"ל דשמא מרצונם היה וכו' איכא למיגמר דעל היורש להביא ראיה שמה שנהגו לתת לאלמנה ולסלקה היה מדעתה ורצונה ר"ל שידעה שאין הדין כך ועם כל זה בעל כרחה סברה וקבילה מכח המנהג וכל שלא הביא ראיה זו אינו יכול לסלקה ויכולה האלמנה לטעון שאותם האלמנות שנסתלקו שמא מרצונם היה כדכתב ז"ל:

סוף דבר במקומי אני עומד ומזכה אני במקומי את האלמנה הזאת ואומר שכיון שדקדקה בטענתה ואמרה בפי' איני תובעת עיקר כתובה ותוספת רק הנדוניא בלבד יש לה מזונות ואין כח ביד היורשים לתת לה כתובתה ולסלקה ואי טעין שהמנהג כך הוא עליהם להביא ראיה שכמה פעמי' עבדו כי האי עובדא ממש דהיינו שאמרה בפירוש איני תובעת זולתי הנדוניא וסלקוה גם יביא ראיה שאותם שנסתלקו במעשה כזה היה מדעתם ורצונם ר"ל שידעו שאין הדין כך ועם כל זה קבלו בעל כרחם ואז יש כח ביד היורשים להכריחה למעבד כי האי מנהגא כדפי' מהר"ם ז"ל בהדיא אי נמי ליתו ראיה שהסכימו טובי העיר למיעבד הכי בנדון דידן ויקרא מנהג שלם למעבד כותיה וכל שאינו מביא ראיה באחד משני דרכים הללו זכתה האלמנה ואין כח ביד היורשים לסלקה והמסלקה ומפסידה מזונות יחוש לנפשי כי מי בז ליום קטנות כי המשפט לאלהים הוא אבי יתומים ודיין אלמנות. קול לו קול אליו בלב נשבר ונדכה וקול ענות יאמר די לצרותינו ויעשה עמנו לטובה אות יאיר עינינו במאור תורתו ויראינו בה נפלאות חיים כפוסי.. ע"כ הגיעו דברי חיים כפוסי הנז"ל הועתק הכל מלה במלה בלי תוספו' ובלי חסרון: יושב בצל החכמה. מוציא לאור תעלומה החכם החשוב נר"ו. דבריך ראיתי מה שאתה מאריך מהפך בזכות האלמנה שתבעה נדוניתה והיסוד על אשר כ"ת בונה בנין פסקך הוא הלשון שמביא הריב"ה ז"ל מאביו הרא"ש ז"ל שכתב ומיהו אם ירצו היורשים יפרעו לו המותר וכתבת שהסכמת המפרשים שאינ' מפסדת מזונות וזה פשוט בעיניך אלא דמספקא לך אי אמרינן בנדון זה ואם ירצו היורשים וכו':

ואני אומר שאין בדבר פשוט כל כך כמו שכתבת וז' החלי בס"ד. דין זה שחדשו קודמים להרא"ש ז"ל והסכימו עמהם לדעתי אינו מוסכם משאר הפוסקים כי לא היה להם לשתוק מדין זה מאחר שמן הגמרא נרא' הפך זר ממש ובפרט אני אומר כן מלשון הרמב"ן ז"ל שכתב פרק ח"י מהלכות אישות וז"ל אלמנ' ניזונות מנכסי יורשים כל זמן אלמנות' עד שתטול כתובת' ומשתתבע כתובת' בב"ד אין לה מזונות וכן אם מכר' כתובת' כול' או משכנ' כתובת' וכו' עד אין לה מזונות מן היורשים אבל אם מכר' מקצת' יש לה מזונות משמע מדמפליג במכיר' בין כול' למצת' ובתובעת אינו מפליג משמע דבתובעת כתובת' בבית דין אין לחלק בין כול' למקצת אלא משבא' לב"ד ותבע' אבד' מזונות ועוד שמעינן מדברי הרמב"ן ז"ל דכיון שאמר אבל אם מכר' מקצת' יש לה מזונו' ודאי שלא הפסיד' מזכות' כלום ואין היורשים יכולין לפוטר' בלא מזונות כן נרא' לי:

עוד כתבתי תמיה על הרא"ש ז"ל דקאמר רבא לית דחש להא דר"ש דאמר מקצת כסף אינו ככל כסף ולפי דברי הרא"ש ז"ל הדבר בהפך והאמת שכן הוא אלא שדברי הגמרא לחוד ודברי הרא"ש ז"ל לחוד ולא פליגי אלא שדברי רבא הוי במציאות המזונות דבהא פליגי רבי מאיר ור' שמעון אבל הא דהרא"ש ז"ל דבר אחר שחדשו מכח הסברא וסמך על זה כיון דהאי מילתא לא הוי אלא מכח מנהג די לנו לפסוק כמנהג אנשי גליל לומר שאין כח היתומים להפסיד מזונות האלמנה כמו אנשי יהודה כל עוד שלא גבתה האלמנה דבר מכתובתה אבל אם גבתה וכו' וסמכו בזה ליפות כח הירושה שזכתה התורה ליורשים מה שאינך עושה כן:

עוד כתבתי וראיתי לרבותינו בעלי התוספות ז"ל וכו' ונראין דבריך כמי שמדבר ביהרות לב שדחיית דברי הר"ן ז"ל שכתב בריש פרק אף על פי וז"ל ולתובעת לא שנא תובעת כתובה בב"ד ולא שנא תוספת אין לה מזונות ואיכא למידק דהא אסיקנא פרק אלמנה נזונת דמקצת כסף ככל כסף כלומר שאפילו נפרעה ממקצת כתובה יש לה מזונות בשביל אותו מקצת שנשאר עד ואיפשר דתובעת שאני שכל כך היא מעיזה פניה בב"ד בתביעת מקצת כאלו תבעה כולה ולפיכך הפסידה מזונותיה ע"כ ואתה דחית פירוש זה ורצית להתלות בדעת התוספות ז"ל מה שלא עלה בדעתם ולא עוד אלא שהקושיא שהקשו לפרש"י ז"ל במקומה עומדת דהא ההיא ארמלתא דתפסה כסא דכספא בכתובתה אמרה להו ליתמי זילו הבו לה מזונות ונראה דלא מצי מסלקו לה וכפי פירושך הוו מצו לסלקה אלא ודאי בתירוץ הר"ן ז"ל מתיישב שפיר דשאני תובעת ממכרה אף על פי שדבריך נמצאו במרדכי ז"ל פרק אף על פי וז"ל וכתובעת כדפירש רב אלפס ז"ל פי' רש"י ז"ל ודאם תובעת כתובתה אין לה מזונו' ואינו דאפי' גבתה מקצת כתובתה אמר רבי מאיר פרק אלמנה ניזונת דלא אבדה מזונות וכו' עד דלא עדיף תובעת ממוכרת עם כל זה עלינו לקבל סברת הר"ן ז"ל והיא סברא נכונה דקיימא לן אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד וכל זמן שהיא משמרת כבוד בעלה יש לה מזונות משום דקרינן בה את תהא יתבה בביתי ומתזנה מנכסי כל ימי מגר אלמנותיך בביתי וכל כבוד' בת מלך פנימה הא אם יצאת מביתו לב"ד ותבעה כתובתה הודתה שאינה רוצה לשמור כבודו עוד ולכן אבדה מזונות ונאמר שכך היתה התקנה מעיקרא דדוקא במגר בבית מתזנה הלכה לב"ד לא מיקרי מגר בביתי:

עוד כתבת תשובת הרשב"א ז"ל ובקשת לעקש דבריו אשר כפי באמת אין דרך לנטות ימין ושמאל כי דברי שפתיו ברור מללו דנדוניא שוה לכתובה מנה מאתים כיון שהכל כתוב בשטר הכתובה ודמי קצת למה שכתבו התוספות ז"ל ריש כתובות על ההיא דאמרינן בגמרא שאם היה לו טענת בתולים וא"ת התינח אשת כהן וכו' ותירץ ר"ת ז"ל דלא פלוג רבנן בתקנתה וכו' אף אנו נאמר שמאחר שמנה מאתים תוספת ונדוניא כתובים בשטר וחמרו שתובעת כתובתה אבדה מזונותיה איכא למימר לא פליגי רבנן ולישנא דהרשב"א ז"ל דנקט מחלה דוקא נקט מחלה או מכרה ששיירה לא אבדה מזונותיה אבל תבעה אי זה מהם שתבעה אבדה כיון שבאה לב"ד ומדברי הר"ן ז"ל נראה כן קצת שכתב הר"ן ז"ל בפרק הנושא וז"ל ומיהו איפשר דדוקא תוספת אבל נדוניא דינה כחוב נקוט מיהא דלא בהירה ליה דנדוניא הוי כחוב וכיון דמפשטן של דברים מאותה תשובה של הרשב"א ז"ל נראה דאיכא למידק בנדוניא וכתובת מנה מאתים דינן שוה במחלה או במכרה אף בתובעת אינו מן התימה דנאמר דבתובעת נמי דינן שוה דכיון שבאה לב"ד ותבעה נדוניא אבדה מזונותיה וכן הדין דעדיף תבעה יותר ממכרה שהרי אפילו אם בקשה למכור כל כתובתה ולא מכרה בפועל לא אבדה מזונותיה אבל תבעה בב"ד אליבא דכולי עלמא אבדה מזונותיה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל משתתבע כתובתה בב"ד אבדה מזונות משמע משעת תביעה אף על פי שלא גבתה וכן כתב הטור אלמנה שתבעה כתובתה בב"ד אין לה עוד מזונות אפילו לא נפרעה וכן כתבו שאר הפוסקים וטעמא ודאי כמו שכתב הר"ן ז"ל:

עוד כתבת שהביא בית יוסף סימן הנז' וכו' שנתיישבו אצלך דברי רבי שלמה בר"ש ברבי צמח ז"ל ופלפלת בדבריו שלא לצורך כי אמרת למה לא אמר רבא בפירוש אין הלכה כרבי שמעון וכו' נראה בודאי אפילו כפי דבריך הקושיא שנית מתרצא לראשונה שכיון שאתה אומר איך תיסק אדעתין לומר דהלכה כר' שמעון היא היא הסיבה בעצמה שלא אמר הלכה כרבנן דבשלמא אם היה מקום לומר הלכה כרבי שמעון היה צריך לומר שאינו כן אלא הלכה כרבנן אבל השתא דלא איפשר למיסק אדעתין למימר דהלכה כרבי שמעון אמר הכי לית דחש לרבי שמעון כלומר אינו עונה בדעת למימר הכי לפיכך אמר בדרך הפלגה:

עוד אומר לך הפך מזה שהרי בר פלוגתיה דרבי שמעון הוי רבי מאיר ובגמרא דעירובין נסתפקו ברבי מאיר ורבי שמעון הלכה כמאן ונשאר הדבר בספק ואם כן איך כתבת איך תיסק אדעתין וכו'. עוד ראיתי להעידך כי לדעתי ר"ש בר שמעון בר צמח ז"ל לא ראה תשובת ברשב"א ז"ל שהביא בית יוסף הנז' שאלו ראה ודאי היה מזכיר דבריו ואין בזה תימה כמו שכתב מהרי"ק ז"ל בשורש צ"ד וכלל דבריו שם דע"כ לא אמרינן הלכתא כבתראי אלא כשדברי הראשוני' באו בחיבור מפורסם דמסתמא ראו אחרוני' דברי הראשוני' ולא נתחוורו בעיניו אז הוי הלכה כבתראי אבל כשדברי הראשונים לא באו בספר מפורסם אלא בתשובת שאלה איפשר לא ראוה האחרונים ואית לן למימר דאילו ראה האחרון דברי הראשון היה מודה לו ולא היה חולק על דבריו ומכל מקום מה שכתבת אבל תמהני וכו' שנראה שאי איפשר לומר וכן כתב הרשב"א ז"ל שנראה בענין שאי אפשר לומר כן שהרי מדברי הרשב"א ז"ל מזונות תלואי' בין בנדוניא בין בכתובה בין בתוספת ומדברי רשב"ץ ז"ל מזונות תלואים במנה מאתים לדידי לא קשה מידי אי בעית למימר וראה רשב"ץ ז"ל תשובת הרשב"א ז"ל הנז' והטעם שאפילו לדברי הרשב"א ז"ל אף על פי שדינם שוה מכל מקום עיקר תקנת המזונות באו מעיקר הכתובה מנה מאתים אלא שדעתו ז"ל וכיון שנכתבו בשטר אחד הוו כתובה ונדוניא שוים וכמו שכתב וכן כתב הרשב"א ז"ל אמת ויציב:

ומה שכתבת שהם ז"ל כוונו דאף ע"ג דאיפשר לומר דהא דקאמר רש"י ז"ל תובעת מקצת כתובתה אין לה מזונות אינו לומר דיכולין היורשין לתת לה שארית כתובתה ולפוטרה בסברת הרא"ש ז"ל אין לתלות ברש"י ז"ל דברים כאלה שהרי רש"י ז"ל כתב בפרק נערה על ההיא דאמר שמואל התובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות ופריך בגמ' ולא והתניא מכרה כתובתה לה מזונות אבל תובעת לא ומשני הני אין בין בבית דין בין שלא בבית דין תובעת בבית דין אין שלא בבית דין לא ופרש"י ז"ל הני אין לפי שהן גבוי כתובה אבל תביעה לא הרי בפי' דלא מיירי בשגבתה כלל וכפי דבריך שכתבת בתחילה דברי הרא"ש ז"ל ליכא מאן דפליג עלייהו ועתה עושה פי' בדברי התוספות שדוחין דין הרח"ש ז"ל בשתי ידים. כלל הדברים. שאני אומר כי לענין סוגיית ההלכה נתיישבו דברי רש"י ז"ל בטעמו של הר"ן ז"ל הנז' ולענין הדין אמת שכן ראוי לדון שמי שתובעת הנדוניא בבית דין שאבדה מזונותיה לא משתבש דיש לו אילן גדול לסמוך עליו הוא תשובת הרשב"א ז"ל במנה מאתים ותוספת ונדוניא כולם שוים וטעם א' להם והכל מפני שבאה לבית דין והעיזה פניה לתבוע מה שאין כאן אם באה לתבוע מזונות דאין בזה העזה כלל וראיתי אחד מן החכמים שכתב שבתביעות נדוניא לא הפסידה מזונותיה מפני שהיא כחוב בעלמא ועל ענין טענת המנהיג דבריך טובים ונכוחים וכן הארכתי אני בפסקי בתשובה צ"ג בספר הראשון שלום רב כנפש תורתך וכנפש הצעיר שמואל די מדינה. עד כאן הגיעו דברי החכם השלם הרב המובהק כמהר"ר שמואל די מדינה הנז"ל הועתק הכל מלה במלה בלי תוספת ובלי חסרון זולתי שמלת החשוב נמצאת כתובה על הגרר ודא קיומה:

תוכן העניינים

שות רבינו בצלאל אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה