אור ברסלב

שות רבינו בצלאל אשכנזי· רבי בצלאל אשכנזי

סימן ז

סימן ו

שאלה. הן אשתקד נשאלתי על אודות העלמה אשר נאחזה כצפרי' בפח מוקשי קדושי בקדושי נגעו והארכתי יען כי היתה השאלה קטנה וסתומה ולא ידעתי גופא דעובדא היכי הוה ועתה הגיע אלינו קונדריס על שם החכם השלם כמה"ר חיים באסן נר"ו אבל לאו מר חתים עליה ומכל מקום ידענו גופא דעובדא בקושט אמרי אמת ואין לי אלא לחוות דעי על הנדון כאשר יורונו מן השמים והאל יצילני משגיאות ומהכשל בדבר הלכה אמן:

הן הקונדריס אשר הגיע אלינו אסיק דהעלמה הזאת מקודשת בספק לשלשתם ומסקנא זו היא בנויה על שלשה או ארבעה שרשים חדא דדייני המיאון היו הדיוטו' ומאחר דהוצרכו לקבל עדות שהיתה קטנה היו צריכין שיהיו מומחין ולכך צריך לחזור ולחקור אחר העדים שנתקבל בפניהם ועוד דלאחר שנחקרה עדותן פעם שנייה לפני החכם נר"ו לא נמצאו לה עדי קטנות שכבר נפסלו ומכללם נפסל אותו שהעיד שהלך לניקושיאה אחר שנלכדה העיר בחנוכה הבא ראשון אז ושעדיין לא נולדה הנערה הנז' מטעמא דה"ל כעדות שלא ראינוה דאינה ראיה. ועוד דבעינן קבלת עדות בפני בעל דין וכשקבלוהו בדיעבד שלא בפני בעל דין פליגי בה רבוותא איכא מ"ד דכשר ואיכא מ"ד דפסל ועוד דלא סגי להקל בעדי השנים לחוד עד שיבואו עדי סימנין דלא סמכינן אחזקה דרבא להקל אלא להחמיר ואיברא ודאי דהכי הוא דהא דאמר רבא קטנה שהגיעה. לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה שהביאה סימנין היינו להחמיר שלא תמאן ולא להקל וזה ברור מאד ואינה צריכה לפנים ומיהו ג' שרשים האחרים לא נהירן. דכתב מהריב"ן לב ז"ל בתשובה בשם הרשב"א דבעדות נשים אינן צריכין דרישה וחקירה וכיון שאינן צריכין דרישה וחקירה אף על פי שקובלה עדותן בפני הדיוטות שאינן בקיאין בדרישה וחקירה לית לן בה ושוב אינן יכולין לחזור ולהעיד לבטל עדותן. ע"כ וכן הסכימו כל הפוסקים ז"ל דעדי נשים אינן צריכין דרישה וחקירה בין בגיטין בין בקדושין וכן כתב הרב המאירי ז"ל בסוף מסכת יבמות שכל ענייני גיטין וקדושין אין צריכין דרישה וחקירה וישנן בב"ד הדיוטות והוסיף עוד משם גאוני ספרד שאפילו בדין מרומה שכיוצא בו אף בממון צריכין דרישה וחקירה בקדושין וגיטין אין צריך ע"כ. ומיהו הריב"ש ז"ל חולק בזה בתשובה סימן רס"ו דבדין מרומה צריך דרישה וחקירה ומכל מקום בודון דידן לית כאן צד רמאות ממאי דהזכיר ריב"ש ז"ל ואדרבה אומדנא דמוכח דקטנה היתה ומספר כתובת אמה נלמוד וכמו שכתוב בקונדריס והילכך לכא אין צריך דרישה וחקירה וישנן בב"ד הדיוטות ושטר המיאון שריר וקיים ולא היה צריך לחקור אחר העדים וגדולה מזו משמע לי דאפילו אם שנים שמיאנה בפניהם קבלו עדות השנים סומכין על קבלתן ולא הוי עד מפי עד ותדע דכתב הרב המאירי ז"ל בחדושיו פ' בית שמאי נסח גט מיאון כשהוא בפני שנים וזהו לשון הנוסח הראוי לענין זה כך הוא בפנינו עדים ח"מ מיאנה פלוניתא וכו' ואי איפשי בו כלל ואנו עדים אחר שנתברר לנו כראוי שעדיין היא קטנה קבלנו דבריה בתורת עדות ברורה וכו' ומה שהיה בפנינו ביום פלוני בחדש פלוני וכו' להיות בידה לראיה ע"כ. וכתב עוד ויש נוהגין שמזמינין ב"ד ומביאין לפניהם העדים שמיאנה בפניהם ומציעין לפניהם ככל תורף הענין וכותבין בנסח זה אנו ב"ד חתומי מטה נד הוינא כחדא במותב תלתא הוזקקנו על ענין הקטנה פלוניתא וכו' מחמת שבאו לפנינו פלוני ופלוני והעידו בפנינו שבפניהם מיאנה פלוניתא בפלוני ואמרה להם אמי ואחי וכו' וכן העידו לפנינו שבאותו זמן חקרו על שנותיה ונבדקה על פיהם כראוי עד שנתברר להם בירור הראוי שקטנה היתה באותה שעה ואנו ב"ד אחר שנתברר לנו שהם עדים כשרי' ושחקרנו בעדותם כראוי וכתיקון חז"ל קבלנו עדותם והתרנוה פלונית דא לינשא לכל מי שתרצה ומה שהיה לפנינו וכו' ע"כ הא קמן דסומכין הדיינין על מה שנתברר להם לעדים הקודמי' גם בבירור השנים ולא הצריכו שיבואו השני' עדים עצמן לפני הב"ד המתיר אותה לינשא. ומדקאמר וכן העידו לפנינו שבאותו זמן חקרו על שנותיה ונבדקה על פיהם וכו' משמע שלא היה הדבר ידוע מעצמו כגון שהיתה אז קטנה לפניהם אלא שהוצרכו לחקור על שנותיה מפי עדים אחרי' ואפ"ה משמע דסגי בשני' דכשאמרו חכמים מיאון בשנים לגמרי אמרו ואפי' בבירור השנים דאיברא דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכו' אישות אין סומכין על הנשים במנין השני' ולא על הקרובי' אלא על פי שני אנשי' כשרי להעיד ע"כ. מיהו הקשה עליו הרמב"ן ז"ל מה הפרש יש בין שנים לסימנין דבסימנין סמכינן אנשי' וגם לענין חליצה ויבום אמרי' בפ' החולץ ואשתמודענוהי דאחוהי הוא ואמרינן התם דאפילו עבד דאפילו שפחה נאמנין ותירץ דלא דמי עדות שנים לעדות סימנין ועדות יבם דהתם עיקר טעמו של דבר הוא משום גלויי מלתא בעלמא הוא ויכולין אנו לבדוק עתה על פי אחרים ולרעת אם אמת העידו ובענין בחזקה די כדאיתא בפ' יש נוחלין ואנחנו הם המצריכין חקירה אבל עדות שנים לא מפרסמה מלתא כל כך ואם כיחשו מי יגלה לנו על כן אין סומכין אלא על ראיה ברורה: ע"כ. והילכך הכא דלא לוסיף עלה לאצרוכי שלשה מומחין לקבל עדות זה דהא ודאי עדות שנים נמי הויא כעין גלוי מילתא ואף ע"ג דאיצרוך שני אנשי' כשרים כשיעידו בפני שני דייני המיאון סגי ואין צריך לקבלת עדות זה ב"ד של שלשה מעתה בנדון דידן דהוו ב"ד של שלשה אלא דלא הוו מומחין פשיטא דסגי בהכי ולא היה צריך שום לחקור אחר העדים ואמטו להכי עדות אליעזר שלוניקיו כשר אפילו לגבי מקדש שלישי דעדות שנתקבלה בפני דייני המיאון חשיבא קבלה והויא לה תחלתו וסופו בכשרות ואם מפני שנתקבלו העדויות שלא בפני בעל דין לא איכפת לן דכתב הרב רבי מנחם בר שלמה לבית מאיר ז"ל בחידושיו לקמא פ' הגוזל וז"ל הסכימו חכמי הנשיאים שבברצלונה שבענין איסורין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין כגון אם באו עדים והעידו שלא בפניה שנתקדשה לפלוני או שנטמאו טהורותיו שזכות הוא לו להפריש מן האיסור ואפי' היה נראין לדיין שיש שם צד רמאות לא יקל בכך. ע"כ:

וזה היה רב גדול עשה שיטה לכל הגמרא והרבה ספרים ומרנא ורבנא הרב הגדול כמה"ר דוד בן אבי זמרה זלה"ה קבע מסמרים בסברא זו וכתב בתשובותיו דמעשים בכל יום שמקבלין עדות הקדושין שלא בפני בעל דין וטעמא דמילתא דכיון דהוי לאפרושי מאיסורא כ"ע בעל דין נינהו והביא ראיה מכמה רבוותא דס"ל הכי והילכך בנדון דידן נמי הוי לאפרושי מאיסורא היכא דפשטה ידה וקבלה קד שין וכ"ש בעדי גדלות דלא בעינן קבלות עדות בפני בעל דין ודל מהכא ספק זה הכתוב בקונדריס:

גם מה שהעיד העיד השלישי שכשהלך בניקושיאה אחר שנלכדה העיר שעדיין לא נולדה הנערה רבקה הנז' נראה דעדות מעליא הוי ולא ידעתי אמאי דחייה הקונדריס בגילא דחיטתא דהא ודאי לא דמי להא דתנין אמר רבי חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה וכו' וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה דשניא היא דשמא לא אירע בימיו שימצא טריפה לאחר הפשט ואם אירע ושרפוהו הוא לא ראה. וגם לא דמיא ללא ראינוה שנתקדשה דהעדר שריפת העור והקדושין אין לו שום מציאו' להעיד עליו ולכך אינה ראיה אבל העדר לידת הבית יש לו מציאות להעיד עליו וכגון שטרם לכתו לניקושיאה היה יוצא ונכנס בביתו של כלב אבי הנערה וראה לאשתו ציון שלא היה לה בת קטנה כלל או שראה אותה כריסה בין שניה מרבקה זו טרם לכתו לניקושיאה דמאי דמעיד שכשהלך בניקושיאה עדיין לא נולדה הנערה הוה ליה כאלו מעיד שביום פלוני ראה וידע שאשה פלונית לא היה לה ולד דודאי עדות מעליא הוי דאיפשר למיקם עלה דמילתא אם יש לה ולד דלא עבידי אינשי דאחבאי ולדייהו ובפרט אם היה תמיד נכנס ויוצא בביתה דשפיר מצי מסהיד אי הוה לה ולד והא לא דמיא לעדים שאמרו לא ראינוה שנתקדשה דלא הויא עדות אלא לעדים דאמרי ראינוה דלא נתקדשה דהויא עדות וכמו שכתבו שם המפרשי' ז"ל עוד כתבו המפרשי' ל בפ"ב דכתובות עלה הא דאמרינן לא ראינוה אינה ראיה דדוקא בחצר הוא דאמרינן דלא ראינוה אינה ראיה משום דעבירי אינשי דמקדשי בצינעא אבל כי אמר קדשתיה בעדי פלוני ובאותו מעמד היו פלוני ופלוני ושאלו לאותן שהיו במעמד ואמרו לא ראינו שנתקדשה אינה מקודשת ולא אמרינן הכא לא ראינו אינה ראיה דלא עבידי אינשי דמקדשי בצנעה כולי האי ע"כ. וכן כתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ג חלק שלישי בשם הרשב"א ז"ל שאם היו כולם ביחד במעמד אחד כשנתגרשה דאותם שאומרים לא ראינוה הוא הכחשה דכולי האי לא עבדי בצינעא ע"כ. ומדנקטי לישנא דכולי האי וכו' משמע דלא קאמרי ממש לא זזה ידינו מתוך ידה אלא דאמרי שהיו במעמד ההוא לבד ולא ראו קדושין ואפ"ה הויא לה עדות מעליא מעתה כל שכן בנדון דידן אם היה יוצא ונכנס תמיד בביתה ולא ידע לה ולד דפשיטא ודאי דעדות מעליא הוי ויש לזה עוד כמה ראיות אבל אינה צריכה לפנים. ומאחר דאסקינן דעדות קטנות יש כאן ושער המיאון שריר וקיים ושוב הביא הראשון עדי גדלות מעתה יש לדון ולומר דאין לחוש לקדושי ראשון כלל ואינה צריכה ממנו גט כלל דהא הסכמת האחרונים ז"ל דתרי ותרי ספיקא דרבנן היא ופליגי אי תצא מדרבנן אי לא ומכל מקום כיון דמדאורייתא מוקמינן לה אחזקתה דהיינו קטנה ופנויה כמו שנולדה אלא דרבנן אחמור והילכך איכא למימר כי אחמור רבנן היינו בתרי ותרי שקול אבל בכגון הא דמעיקר' באו עדים לסייע החזקה בשנים ובסימנים דכיון דמסהדי דלא היו לה שנים ממילא קא מסהדי דלא היו לה סימני' דסימנים קודם הזמן הויא להו כשומא בעלמא ונכתב כבר שטר מיאונה מעתה היכי ליתו שנים אויותר משנים דתרי כמאה ומאה כתרי דקא מסהדי אשני גדלות בלחוד דהויא ליה כחצי עדות לבטל חזקה ועדות שלימה דקא מסייע לה תדע דבכתובות פרק האשה שנתאלמנה כתבו התוספות ז"ל בשם הר"י בר ברוך דלא אמרינן בכל הני אוקמה אחזקה לפי שהשנים שמוציאין אותו מחזקתו שלהיתר הם מעידים תחלה ומיד כשהעידו יצא מחזקתו על ידי עדותן ותו לא אמרינן אוקמה אחזקה ולהכי פריך לעיל מ"ש רישא מ"ש סיפא דשנים אומרי' נתקדשה העידו תחלה וכו' ע"כ. אלמא דשני לן במי שהעיד תחילה לאורועי החזקה כ"ש לאוקומי אחזקה הילכך בנדון דידו דאתו סהדי תחלה והחזיקו חזקתה במסמרות נטועים לא מרעינן לה ולא תמוט לעולם ועד אלא בעדות ברורה בשנים ובסימנים וכן העליתי בפסקי אשר כתבתי אשתקד ומיהו שוב חפשתי באמתחות הראשונים ז"ל ומצאתי בשטה ישנה לכתובות פ"ב עלה הא דאמרינן הכא במאי עסיקינן דמחזיק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה וכו' ואתא עד אחד וכו' שכתוב בה וז"ל וא"ת אוקי תרי לבהדי תרי והאי גברא מספקא היכי מסקינן ליה. והתירוץ הנכון דהכא כיון דאתא עד מעיקרא ואסקיניה אפומיה מפני סיוע החזקה דאינו בלאו חזקה לא הוה מבטלינן קלח בעד אחד נמצא שנתחזקה החזקה שעשינו מעשה והכשרנו על פיה וכיון שנתחזקה הרי היא נחשבת לסייע הני תרי דמכשרי כנגד הני תרי דפסלי ולתירוץ זה אי אתו מעיקרא תרי דמכשרי בבת אחת והדר תרי דפסלי לא היתה החזקה נחשבת לסייע הני תרי דמכשרי שהרי לא עשינו מעשה על פיה: ע"כ. והילכך בנדון דידן דלא עשינו מעשה על פי החזקה ולא החזקנוה לקטנה אלא על פי עדים לא מעלה ולא מורידה והדרינן למימר דהויא לה תרי ותרי והנערה ספק מקודשת גם לראשון ואף על גב דיש לחלק דהתם איכא קול בנתיים דמריע לחזקה וגם המה תרי ותרי שוין בעדותן ובנדון דידן ואינן שוין דעדי קטנות הוה ליה עדות שלימה ועדי גדולה לא קא מסהדין אלא בחצי דבר מכל מקום הא הויא לה עדות מוכחשת ועוד דהא דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין וסומכין על חזקה להחמיר הילכך מידי ספיקא לא נפיק וראוי להחמיר להצריכה ממנו גט:

ולשיטת הקונדריס דהעלה דאין כאן עדי קטנה שכבר נפסלו וקי"ל דעדי גדולות מקבלין שלא בפני בעל דין וכדכתבינן לעיל אם היו נשים מעידות שהיו לה סימנים לאחר שהגיעה לשני נערות שהעידו עליה העדים קודם קדושין היתה מקודשת לראשון בודאי ושוב לא חיידי קדושי שני כלל וזה תלוי כפי הטעמי' אשר נתנו המפרשי' בנאמנות הנשים בסימנין כיש שפרשו דמה אנו סומכין עד פי נשים בעדות הסימנין משום דלאו עדות הוא אלא גלוי מילתא בעלמא הוא וכן כתב הרמב"ן ז"ל והילכך לשיטה זו לא האמינו לנשים אלא לבדוק על פי נשים דהויא ליה מילתא דעבידא לגלויי דבשעה שמעידות איפשר למיקם עלה דמילתא אבל להעיד על מה שעבר אם היו לה שערות או דאו הוי עדות ואין נשים בתורת עדות כלל ומיהו יש מפרשי דהיינו טעמא דסמכינן על הנשים בסימנין משום סמכינן החזקה דרבא דאמר קטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין ואהאי טעמא קבע מסמרים הרב הגדול ר"ש בר צמח ז"ל ועתה הלכה למעשה על בת שנתקדשה ע"י אביה ושום מיחתה בקדושין שקבל אביה לאמר שגדולה היתה והשיב אם האשה הזו שקדשה אביה יש לה עדים כשרים שהיו לה בשעת קדושין יותר מי"ב שנה וששה חדשי' כשיעור שני נערות ובגרות ויש עדות נשים שראו לה קודם הקדושין ביותר מששה חדשים סימני נערות המפורשים בגמ' בפ' בא סימן ובהלכות אישות בפ' הנז' ודאי אין חוששין לקדושיו ובלאו הכי חוששין לקדושיו וצריכא גט ממנו ואף על גב דהשתא חזינן לה בוגרת אמרין השתא הוא דבגר וכדאיתא בפ' עשרה יוחסין. ע"כ הא לקמן להדיא דסמכינן אעדות נשים בסימנין אפילו על מה שראו לשעבר ומתיר א"א לעלמא אפומייהו וכן דעת הריאף ז"ל בהלכות שטעם נאמנות הנשים בעדות סימני הבת הוא משום דסמכינן אחזקה דרבא וכו' ותירץ הריב"ש ז"ל דעתו בסימן קפ"ב דחף על פי שלא נאמרה חזקה דרבא להקל אלא להחמיר זהו לסמוך על אותה חזקה לבדה אבל איפשר לעשותה סניף להאמנת הנשי' בעדות הסימנין שהרי החזקה ההיא אמיתת היא כיון שמוציאין בעבורה הקטנה מחזקת קטנותה שלא תמאן ע"כ. והילכך לכולהו הני רבוותא סמכינן אעדות נשים על מה שראו בימים שעברו אי איכא עדי שנים בלי ספק כלל והקונדריס כתב בהחלט דעדות נשים על מה שעבר אפי' אסימנין לא מהני: ואיברא דממני יצאו הדברים בפסקי הראשון לחלק בין היכא שב"ד רוצין לבדוק דבודקין על פי נשים להיכא שבאין להעיד על מה שראו כבר מיהו לא חלקתי כן אלא לפי שבא אז בשאלה שהזקנה מעידה שלא היו לה סימנין דבכגון זה לא שייכא חזקה דרבא וגם היכא שהדבר ספק אם הגיעה לכלל שנותיה אם לאו דאיכא תרי ותרי דבכה"ג לא שייך חזקה דרבא ולהכי אין עדות האשה מעלה ולא מורדת להכריע בין שתי הכתות על מה שעבר אבל אי ליכא אלא עדי גדולה ונשים אפילו קרובות מעידות שהיו לה או סימנין בזמנן כדין וכשורה ודאי סמכינן עלייהו ותהיה מקודשת לראשון בודאי וזה ברור ואין להאריך עוד בזה דהא כתיבנא דקושטא דמילתא דעדות קטנו' יש כאן וכדכתיבנא לעיל במה שכתבו הראשונים ז"ל אשר מימיהם אנו שותים והמה עמודי ההוראה אשר עליהם סומכין כל בית ישראל ואני איני אלא כמעתיק וקרב לדהנא ואידהן ובהשנות דבריהם בפי שאפה באות נפשי העיפה שוקקה ותהי לנפש חיה ומכל מקום מה שראוי להורות בדין זה לכל דחיל חטאין ויראי הוראה להצריכה גט משלשתן כאשר העלה הקונדריס ובזה ראוי לדון והיה מאי זה טעם שיהיה ובלבד שיכוין לבו לשמים ומי שירצה להוציאה מיד השלישי בלא גט מההוא עובדא דנרש לא חש לקימחיה כאשר כתב בקונדריס ולא חזי למטרח קן קלמוסא בזה והאל יכפר בעד: ואכתי צריך לברר לאחר שתתגרש למי מותרת לינשא ואם כופין ולמי כופין:

גרסינן בסוף פ' המגרש שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו יצא עליה קול מראשון ובא אחר וקדשה קדושי תורה מהו שלח להו תצא והעמידו דבר על בוריו והודיעוני ובעי גמרא מאי והעמידו דבר על בוריו וכו' ושקיל וטרי בה כדאיתא התם בגמ' ובעי תוב לא מצאו דבר על בוריו מהו חמר רב הונא מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא מ"ט אתי למימר מחזיר גרושתו מן האירוסין רב שישא בריה דרב אידי אמר אף מגרש שני ונושא ראשון מימר אמר עיינו רבנן בקדושי טעות הוא. יצא עליה קול מזה ומזה מהו אמ' רב פפא אף זה מגרש ראשון ונושא שני אמימר אמר מותרת לשניהם והילכתא מותרת לשניהם. ע"כ והלכה כרב הונא כבר הארכתי בשמועה זו בפסקי הראשון ששלחתי אשתקד שמה ועתה לא אאריך כל כך חלא אהא מקצר ועולה לברר הדין בנדון דידן בס"ד והיה נראה לפרש דכי בעינן לא מצאו דבר על בוריו מהו דעלה דשמואל קאי וה"פ בשלמא כד הוה מפרשי' מעיקרא והעמידו הדבר על בוריו דאי מיגליא מילתא דקדושי קמא לאו מעליא נינהו מבטלינן קלא וקדושי שני הוו קדושין גמורין הילכך ניחא דקא מהדר להו שמואל בעא דבר על בוריו פי' דהקול קאי בחזקו תצא מן השני. ולאו דוקא מן השני אלא אפילו מן השני דקדושיו קדושי ודאי וכל שכן מהראשון אבל השתא דאמרינן דה"ק והעמידו דבר על בוריו דאי מוגליא מילתא דקדושי קמא קדושי מעליא לא תצא מן הראשון דאינה צריכה גט מהשני הילכך במאי דאיירי נמי שמואל דהיינו לא מצאו דבר על בוריו בעי למיהוי דניקו עלה דראשון דממאי דקאמר והעמידו דבר על בוריו שמעינן רבותיה דשמואל דקאמר תצא אהי ניהו קאי אי אראשון אי אשני וכדפרי' ולהכי קא בעי גמרא לא מצאו דבר על בוריו מהו מאי רבותיה דשמואל ביציאה מן הראשון טפי ואהדר רב הונא מגרש ראשון ונושא שני וכו' פי' רבותיה דשמואל בראשון היינו דאיתסרא עליה דראשון לגמרי וה"ק תצא מן הראשון ואיתסרא עליה לגמרי כל עוד שלא תמצאו דבר על בוריו ואם תמצאו דבר על בוריו דקידושי קמא מעליא נינהו לא תצא ממנו כלל דאינה צריכה גט משני ורב שישא איפשר דפליג עליה דשמואל אי נמי דאינו מפרש דברי שמואל הכי אלא רצא מזה ומזה קאמר כך היה נראה לפרש וניחא להאי שיטתא דבעי גמרא לא מצאו דבר על בוריו מהו דאיכא למידק מאי בעי הרי כבר אמר שמואל תצא פי' תצא מזה ומזה אטו מי אסיק אדעתיה גזרה דרב הונא עד דנבעי מתו ונירא נמי מאי דקשיא להו בעלי התוס' ז"ל ושאר המפרשים ז"ל לרב הונא מאי איריא כי לא מצאו דבר על בוריו דמגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא אפילו מצאו דבר על בוריו נמי דהא סבירא ליה לרב הונא דאשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אפי' שלא בפני בעלה מקודשת לשני ואם כן לגרש שני ולישא ראשון אי איפשר דדילמא חיילי קדושי שני ונמצא ראשון מחזיר גרושתו מן האירוסין ולמאי דפרישנא ניחא דרב הונא לפרושי מלחיה דשמואל קאי ולשמואל לא שייך האי דינא אלא בלא מצאו דבר על בוריו דאילו מצאו דבר על בוריו לא צריכה גט משני כלל מיהו התוספות ז"ל והמפרשים ז"ל לא בעו לדיוקי ממאי דקאמר והעמידו דבר על בוריו למאי דקאמר תצא דהאי כדיניה והאי כדיניה וכי קאמר שמואל תצא לא נחית להכי כלל אלא השאלה היתה אי חיישי' לקלא במקום עדים ברורים אף על גב דאתחזוק בב"ד כיון דלא הוי אלא עד מפי עד ולדעת הר"מ במז"ל ליכא אלא חד דמחזיק הקול דהיינו שנים שאמרו ששמעו שאמר שאחר שנתקדשה בפני שנים עדים ידועי' וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל פ"ט מהלכות אישות הילכך איכא למימר דכיון דהאי קול לא הויא בעדות ברורה אינן קדושין כעדי' ברורי' ומבטלי ליה לקלא והשיב להם תצא גם מן השני ולא אתו קדושי שני אף על גב דהוו בעדי' ברורי' ומבטלי ליה לקלא והזקיקם להעמיד דבר על בוריו ללמדם דין אחר ולא תליא זה בזה והא דבעי לא מצאו דבר על בוריו מהו ס"ל לתוספות ז"ל ולמפרשים ז"ל דלאו גמרא בעי לה דמה זו שאלה הרי השיב שמואל תצא וגזרה דרב הונא לא אסיקו אדעתייהו וכדאקשי' לעיל ונראה דס"ל למפרשים ז"ל דרב הונא גופיה בעי לה וכיוצא בזה כתבו התוספות ז"ל בריש פ' אלו מציאות גבי ובמה אמר רבי יצחק קב בד' אמות ובפ' לא יחפור גבי ובמה אמר רב ייבא וכו' במלא רוחב חלון ובבכורות פ' עד כמה גבי הא דאמר רב יהודה אמר רב מנפח אדם בית הפרס וכן כתב הר"ן ז"ל בחידושיו ופ"ק דמציעא גבי וכי מאחר שזה תפוס וזה תפוס שבועה זו למה אמר רבי יוחנן שבועה זו תקנת חכמים וכו' והכי איתא בדוכתי טובא והכא נמי ה"ק אמר רב הונא לא מצאו דבר על בוריו וכו' ותרצו בתוספות דמצאו דבר על בוריו פשיטא לרב הונא דלא יגרש שני וישא ראשון כיון דודאי קדשה ראשון ומקודשת נמי לשני לרב הונא כיון שפשטה ידה וקבלה אם כן חיישינן שגרשה ראשון ואם יגרש שני וישא ראשון הוה ליה מחזיר גרושתו מז האירוסין אכל בלא העמידו דבר על בוריו דאין כי אם קול לקדושי רחשון הוה אמינא דמותר לשני לגרש ולישא ראשון קמ"ל דאפ"ה לא יגרש שני וכו' ע"כ וז"ל הרשב"א ז"ל בחדושיו י"ל דלא מצאודבר על בוריו איצטריכא ליה סד"א כיון דלא מצאו דבר על בוריו מותרת לשניה' כרב שישא בריה דרב אידי דאיכא למימר דקדושי קמא קדושי טעות הוו ואין זה מחזיר גרושתו ועוד דספק ספקא הוא שמא לח קדשה ראשון ואין זה מחזיר גרושתו ואת"ל קדשה ראשון שמא לא גרשה ולא חלו קדושי שני כלל ומ"ה תהא מותרת אף לראשון קמ"ל דלא אבל מצאו דבר על בוריו לא צריכה למימר דודאי מגרש ראשון ונושא שני חבל איפכא לא. ע"כ משמע דכל מאי דאלימי קדושי ראשון איכא למיסר טפי על הראשון וקשה דכתב הרשב"א ז"ל בתשובה בסימן אלף רנ"ז על ראובן שאמר לאשה הלוני דינר על משכון זה ונתנה לו הדינר ובשעה שנתן לה המשכון אמ' לה התקדשי לי בזה וקבלתו ושתקה שהיא מקודשת אלא שראוי בזה להחמיר ואם קבלה קדושין מאחר אחד מגרש ואחד נושא ולמי מהם שתנשא צריכה ממנו קדושין אחרים ע"כ וכן כתב בסימן תשע"ג ואמאי קאמר הרב ז"ל ולמי מהם שתנשא וכו' והא קי"ל דמגרש ראשון ונושא שני כל היכא דקדושי ראשון קדושי ספק וקדושי שני ודאי ועתה אפרש סברת רב שישא בריה דרב אידי ובהכי מיתרצה הך קושיא נמי. דרב שישא ס"ל אף מגרש שני ונושא ראשון מימר אמרי עיינו רבנן בקדושי וקדושי טעות הוו פרש"י ז"ל עיינו רבנן בקדושי שני ולאו קדושי נינהו מפני שהיתה מקודשת לראשון ולא יאמרו שגרשה תחלה שהכל לא ידעו בגט שהצרכנוה משני. ע"כ וכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו וז"ל וכתבו התוספות פי' לפי' דאי קדושי ראשון יתירוה אפילו לשוק אבל מכיון שאין מתירין אותה אלא לראשון לא מצו אמרי דקדושי ראשון בטעות הוו אלא אקידושי שני קאמר ואף על פי שהצריכוה גט משני מימר אמרי דלבתר גרושין נבדק הדבר ונמצאו קדושי שני בטעות ואפילו גט לא היתה צריכה ע"כ ואכתי צריך פי' לפי' דרש"י ז"ל כתב ולא יאמרו שגרשה תחלה שהכל לא ידעו בגט שהצרכנוה משני וכתב הרא"ש ז"ל דפירושו רחוק ולי איברא שצריך ליישב פירושו ז"ל דאינו משום דלא ידעי הכל בגרושי שני וקל להתיר לראשון ושמא חד ידע ויאמר מחזיר גרושתו מן האירוסין הוא ונראה דה"פ דהא ודאי דאיכא למימר דיאמרו החזיר גרושתו מן האירוסין ואיכא למימר דיאמרו עיינו רבנן בקדושי שני וקדושי טעות הוו ומיהו ס"ל לרב שישא דהכל ידעו בקדושי ראשון דהא יצא קול דמקודשת לראשון היא ולא הכל ידעו בגירושי' שהצרכנוה משני הילכך טפי אית לן למימר דיאמרו עיינו רבנן בקדושי שני ולאו קדושי נינהו ממאי דנימא שיאמרו דהחזיר גרושתו מן האירוסין דלא הכל ידעו בגירושי שני ואפילו אם שום אדם ידע בגירושין איפשר שיאמר דלבתר גירושי השני עיינו רבנן שלא היו הקדושין כלום וגם הגרושין היו בטעו' ואי לאו דאמרי' דלא הכל ידעו בגירושי שני לא הוה תלינן כולי האי דיאמרו דעייני דהקדושין והגרושין היו בטעות אבל מאחר דלא הכל ידעו בגירושי שני ולא נשאר לחוש אלא למיעוטא לאודועי הך מיעוטא אמרינן דיתלו דהגירושין נמי היו בטעות ולכך לא חש רש"י ז"ל להזכיר זה ומשו' דמכל מקום צריכינן להאי טעמא כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו פי' לפי' רש"י ז"ל מאי דלא הזכיר הרב ז"ל וה"ל להבין ומכל מקום לא פליג רב שישא והתיר אלא משום דיאמרו עיינו רבנן בקדושי שני וקדושי טעות הוו וכדפרש"י ז"ל והרשב"א ז"ל ורב הונא ס"ל כיון דקדושי ראשון לא הויא אלא קול בעלמא וקדושי בתרא קדושין גמורים בעדים לא יתלו לומר דקדושי שני קדושי טעות הוו אדרבה יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסי' מעתה הרי תשובת הרשב"א ז"ל מתורצת דבההיא דמשכון שורת הדין הוא דמקודשת גמורה לראשון אלא משום קומרא בעלמא הוא דצריכה גט משני והילכך בנדון זה יודה ר"ה לרב שישא דמימ' עיינו רבנן בקדושי בני וקדושי טעות הוו תדע דהרשב"א ז"ל בסימן תשע"ד השיב על ראובן שנתן ללאה כסף ואמ' לה הרי נותן לך זה לקידושין דמדינא אינה מקודשת משום ידים שאינן מוכיחות אלא שיש לחוש להחמיר ואם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם ומגרש ראשון ונושא שני אבל לא יגרש שני ונושא ראשון ע"כ אלמא דשני לן בין שקדושי ראשון הם מן הדין קדושין גמורין אלא דלהחמיר מצרכינן גט מראשון ואף על גב דהכ' בשמעתין אמרי' דטפי אית לן למיגזר במצאו דבר על בוריו מהיכא דלא מצאו דבר על בוריו דאלמא כל מאי דאלימי קדושי קמא איכא למיסר טפי ולא יגרש שני וישא ראשון וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו וכדכתיבנא לעיל מכל מקום במצאו דבר על בוריו איכא צד ספק דשמא גירשה הראשון או לא גרשה ויש בזה למיגזר טפי דודאי קדש' הראשון אלא שאנו מסתפקין שמא גירשה מהיכא דלא ידעינן אם קדשה ראשון כלל כגון לא מצאו דבר על בוריו אבל היכא דליכא שום ספק לא בקדושין ולא בגרושין דמקודשת היא לראשון ולא נתגרשה אלא משום חומרא בעלמא אנו חוששין לקדושי שני לא קא מחמרינן עליה כולי האי לאוסרה עליו אפילו לאחר גירושי שני ויש לנו לתלות דיאמרו עיינו רבנו בקדושי שני וקדושי טעות הוו וכדקאמר רב שישא כן נראה לי ליישב תשובת הרשב"א ז"ל ומכל מקום משמע דהיכא דקדושי ראשון בספק נמי וקדושי שני ודאי גזרינן שמא יאמרו וכו' ויגרש ראשון ונושא שני ולאו דוקא היכא דקדושי ראשון בקול לבד והכי דייק לשון הרשב"א ז"ל בחדושיו וכדכתיבנא לעיל וקשה דכתב הרמב"ם ז"ל בפ' א' מהלכות גרושין וז"ל קטנה שלא מיאנה והגדילה ואף על פי שלא בעלה בעלה משנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד הרי זה אינה ממאנת שהרי הגדילה וצריכה גט מדברי סופרים שהרי לא בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות עד שנחות לה שמא הביאה סימנין ותהיה ספק מקודשת ולא בא עליה אחר שהגדילה כדי שתהיה אשת איש גמורה ונמצאת. שאינה צריכה גט אלא מנשואי קטנות שהן מדברי סופרים לפיכך אם עמדה ונתקדשה אחר שגדלה תופסין בה קדושין של שני ואם גרש הראשון יכנוס השני אבל אם גירש השני לא יקיים ראשון שמא יאמרו החזיר גרושתו מאחר שנתארסה. ע"כ מדקאמר הרב ז"ל שהרי לא בא עליה אחר שהגיע לשני נערות וכו ולא בא עליה וכו' לפיכך אם עמדה ונתקדשה וכו' משמע דהאי לפיכך אם עמדה ונתקדשה וכו' לא מתאמרא אלא בכגון זה דקדושי קמא מד"ס וקדושי בתר' ד"ת דמ"ה קדושי בתר' חיילי אקדושי קמא דומיא דמאי דאמרי' האומ' בקדושין כל חד רווחא לחבריה שבק והכא נמי כיוצ' בו שהראשון יש לו בה קדושי קלישי מד"ס והשני קדושיו אלימי מד"ת ולכן חיילי קדושי בתרא אקידושי קמא והילכך מסתבר למגזר דכשמגרש שני לא ישא ראשון דהא חיילי עליה קדושיה וגירושיה של שני ואע"פ שהא' לא היה לו עליה אלא קדושין מד"ס מכל מקום יאמרו החזיר גרושתו מן האירוסין אבל אם בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות ולא הביאה סימנין דהרי היא ספק מקודשת מן התורה משום דחיישינן שמא נשרו ושוב קבלה קדושין מאחר קדושי ודאי לאחר שהגדילה בודאי בשנים ובסימנין לא חיילי קידושי שניהם בודאי דאין תפיסה אלא באחד מהם מסתבר דליכא למגזר דממה נפשך אם קדושיו של ראשון הם קדושין הרי לא חיילי קדושי הני ולא חלה עליה שם קדושין מאחר כלל וליכא משום מחזיר גרושתו כלל ואם קדושי ראשון חינם קדושין הרי קדושין של שני הם קדושין גמורין ואם יגרשה השני שפיר יכנוס הראשון דמעולם לא נתקדשה לראשון וכדי שנגזור דילמא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין הוא צריכין אנו לאמת שני הקדושין ולכולי האי לא חיישינן ומה שכתב נמי הרב ז"ל בפ' ט' מהלכות אישות יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני ובא שני וקדשה בפנינו בודקין על קדושי ראשו וכו' ואם לאו מגרש ראשון שקדושיו בקול ונושא השני שקדושי ודאי ואם גרש השני לא יכנוס הראשון וכו' ע"כ. הא נמי דמיא לאידך דפי"א מהלכות גירושין דקדושי ראשון שהם בקול היינו חיילות מד"ס דרבנן הוא דחשו לקול אף על גב דהויא לה עד מפי עד ולדעת הרמב"ם ז"ל סוף סוף ליכא אלא עד אחד והילכך חיילי קדושי תורה עלייהו ואיכא למיגזר וכדכתיבנא תדע דגרסינן ילמדנו רבינו יצא עליה קול הראשון ובא אחר וקדשה קדושי תורה וכו' מדנקט קדושי תורה ולא נקט קדושי ודאי משמע דקדושי קול הם קדושין מד"ס וכדכתיבנא. הכי משמע מל' הרמב"ם ז"ל וכן מטין דברי הרי"ף ז"ל בה' פ' ב"ש אבל קשה דמלשון המפרשים ז"ל משמע דאפילו אם קדושי הראשון בספק איכא למיגזר לשמא יאמרו ונא יכנוס ראשון והרב המגיד ז"ל אשר גלה לנו מצפוני מטמוני מסתרים חבור הרב ז"ל כתב בפ' ד' מהלכו' אישות וז"ל ודין קדושי ספק כתבו כאן ועוד יש להוסיף שאם עמד אחר וקדש הרי היא מקודשת לשני מספק וצרירא גט משניהם או מגרש ראשון ונושא שני אבל לגרש שני ולכנוס ראשון לא שמא יאמרו החזיר גרושתו מן האירוסין אחר שנתאר סה לאחר דומה לדין המבואר פ' ט' יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני ע"כ: הא קמן דקא כייל דין זה אפילו בקדושי ספק וקרי לקדושי קו לקדושי ספק ומי לנו בסברת הרב ז"ל כמוהו ונראה דאיברא ודאי דגם בקדושי ספק גזרינן כל שאתה מצריכה גט משניהם ושניא היא ההיא ספיקא דפ' י"א מה' גירושין חדא שבא עליה לאחר שהגיעה לשני נערות כל העולם חושבין אותה לגדולה תדע דהא אמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין ואף על גב דמיירי דבדקיניה ולא הביאה מכל מקום העולם לא יאמרו החזיר גרושתו מן האירוסין דהכל יודעין בשנים ואין הכל יודעין שלא הביאה סימנין אדרבה יאמרו עיינו רבנן בקדושי שני ולא הוו קדושין וכדקאמר לה רב שישא וכדכתיבנא לעיל וכל שכן דהרי היא נשואה ובעל אותה משהגיעה לשני נערות דודאי יתלו העולם בטעותא דקדושי שני ועוד דבכל קדושי ספק דעלמא כגון זרק לה קידושין ספק קרוב לה ספק קרוב לו וכיוצא בו אם רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי וכמו שכתב הרב ז"ל בפ' ד' מהלכות אישות ועלייהו קאי הרב המגיד ז"ל דבהני ספיקי איכא למיחש לשמא יאמרו החזיר גרושתו מן האירוסין דכיון דקא חזו דחוזר ראשון ומקדש אבל הנושא את הקטנה ובא עליה לאחר שהגיעה לשני נערו' הא ודאי דאינה צריכה להתקדש עוד ואפילו לא בא עליה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ד' מהלכות אישות אלא היכא דלא בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות אין כאן אלא קדושין מדברי סופרי' וחיילי עלייהו קדושי תורה ולכך מגרש ראשון ונושא שני אבל היכא דבא עליה לאחר שהגיעה לשני נערות דהרי כאן ספק קדושי תורה ואינה צריכה להתקדש עוד אף על גב דבא אחר וקדש' ודאי לא יאמרו שהחזירה לאחר שגירשה דהא בקדושיה הראשונים היא עומדת ואין אנו מצר כין להתקדש עוד כשאר הספקות והילכך לא יאמרו אלא דעיינו רבנן בקדושי שני וקדושי טעות הוו וגם הגרושין הוו בטעות וכדכתיבנא לעיל כ"כ שיטת הר"ם במז"ל: אבל בעל הטורים ז"ל חולק דאף בזה אסור לחזור לראשון כשאר הספיקות וכדבעינן למכתב בס"ד: והילכך נקטינן לדעת הר"מ במז"ל דכל קדושי ספק במקום שקדשה שני קדושי ודאי דצריכה גט משניהם אסורה לראשון חוץ מקטנה יתומה שנתקדש' ובא עליה בעלה לאחר שהגיעה לשני נערות ועדיין לא הביאה סימנין ובא אחר וקדשה לאחר שהביאה סימנין דאף על גב דצריכה גט משניהם משום ספקא דראשון אפילו הכי אחד כותב גט ואחד כונס בין ראשון בין אחרון וכשקדושי ראשון הם קדושין ודאין אלא דאנו מצריכין לה גט משום חומרא בעלמא כההיא דמשכון דהרשב"א ז"ל בההיא נמי לא גזרינן וכונס ראשון וכדכתיבנא לעיל:

ועתה יש לדון דידן למי הוא דומה דהנערה הזאת נמי היא ספק מקודשת לשלשתן וכדכתבינן ספק גדולה היתה בקדושי הראשונים ספק קטנה היתה ולכאורה משמע דהיינו ההיא דבא עליה לאחר שהגיעה לשני נערות דמספקא לן נמי אי גדולה היתה אי קטנה ונראה דראשון ודאי לא דמי אלא לשאר ספיקות דעלמא דהא אחר שמיאנה בו נולד הספק והוה ליה כשאר הספיקו' ספק אם היא מקודשת לו אם לא וכשירצה לכונסה צריך לקדשה והילכך שפיר איכא למיגזר ומסתברא דשני נמי אסור לכנוס דשניא היא ההיא דבא עליה לאחר שהגיעה לשני נערות דלא מסתפקא לן בשנים כלל ובודאי יתלו העולם בטעו' דקדושי שני ולא יאמרו החזיר גרושתו וכו' וכדכתיבנא ומשמע השני נמי אם היה מותר לכונסה והיה רוצה לכנוס היה צריך לקדשה כשאר קדושי ספק דקדושיה שקבל מאחר הן הן מיאוניה דכשלא נבעלה אחר הגעת השנים דין תורה הוא שממאנת אפילו שהביאה סימנין אבל כשנבעלה לאחר שהגיעה לשני נערות דאם הביאה סימנין הויא ליה מקודשת גמורה מן התורה השתא דלא ידעינן אם הביאה סימנין אם לאו דהא חיישינן שמא נשרו לא אמרינן קדושיה הן הן מיאוניה ואינה צריכה להתקדש עוד ומכל מקום שניא היא נדון דידן מההיא ספיקא דהרמב"ם ז"ל ובין ראשון ובין שני אסורין לכנוס כשאר הספיקות:

ואכתי איכא למימר דראשון מותר משום דמיאנה בנתים בראשון והילכך יחלו במיאון ולא יאמרו החזור גרושתו מן האירוסין וליתא מכמה טעמי חדא דאין לחלק בגזרות חכמים אלא במקום שחלקו הם שכל מדות חכמי' כך הם שלא לחלוק בגזירותיהם ותקנותיהם דאי לא לא קיימי כלל ואם אתה מחלק בהם נתפרדה החבילה וכיוצא בזה כתב הריטב"א בחידושיו פ' האשה רבה והילכך הרוצה לחלק ולהתיר עליו להביא ראיה ברורה מהגמר' או מהפוסקי' ז"ל ולא מהסברא תדע דבסוגיין דקיימינן בה גרסינן יצא עליה קול מזה ומזה מהו אמר רב פפא אף זה מגרש ראשון ונושא שני אמימר אמר מותרת לשניהם וכתבו התוספות דרב פפא אליבא דרב הונא קאמר וכן אמימר הא קמן דרב פפא בעי למימר דאין לחלק בגזרה דרב הונא כלל אף על פי שהחילוק מבואר ולא פליג אמימר אלא משום דלא דמי לדרב הונא כלל דההיא דרב הונא קדושי קמא בקול וקדושי שני הם קדושי ודאי אבל היכא דתרוייהו קדושי הם בקול מותרת לשניהם ומיהו כל היכא דקדושי ראשון ספק או מדברי סופרים וקדושי שני קדושי ודאי לא פלוג רבנן דלעולם מגרש ראשון ונושא שני ותדע עוד דכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ד' מהלכות אישות חרש שנשא פקחית וכן חרשת שנשאת לפקח וכו' אלא מדברי סופרים לפיכך אם בא פקח וקדש אשת החרש הפקחית הרי זו מקודשת לשני קדושין גמורין ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש ע"כ והשיגו הראב"ד ז"ל וז"ל טעה בזה שאינה מותרת לחרש שמא יאמרו גרש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו וכו' ע"כ. הא קמן דלהראב"ד ז"ל אף על גב דהחרש לפנינו והכל יודעין שאין במעשיו כלום ולח דמי לדרב הונא כלל אפ"ה קא אסר וגם הרב המגיד ז"ל לא תרצה לדעת הרב ז"ל אלא משום דאין לחרש לא קדושין ולא גרושין דבר תורה דחף אם יאמרו שגרש והחזירה אינו עובר בחיסור תורה ובכל כיוצא בזה אין להוסיף בגזרות של דבריהם ע"כ משמע דכל דשייך ראשון בקדושין של תורה לעולם חיישינן שמא יאמרו גרש זה וכו' אם לח שמקודשת לראשון בודאי אלא משום חומרא בעלמא מצרכינן לה גט משני כההיא דהרשב"א ז"ל וכדכתבינן לעיל ומכל מקום על המתיר להביא ראיה ולא על האוסר וכל שכן שיש ראיה ברורה מההיא דכתב בעל הטורים ז"ל בסי' קנ"ה ואם מיאנה. בו אחר שנבעלה ונבדקה ולא נמצא לה ונתקדשה לאחר צריכה ממנו גט מספק ואסורה לחזור לו ע"כ. ואיברא דלדעת הרמב"ם ז"ל מותרת לחזור לו וכדכתבינן לעיל מכל מקום מוכח להדיא דלבעל הטורים ז"ל דלא שני ליה האי ספקא משאר הספקות לח חילק כלל. משום דמיאנה בנתים משמע דאין לחלק בהכי וכן היה דעת החכם השלם כמהר"ר חיים בסאן נר"ו כאשר כתב בקונדריס ולא ידעתי טעם נכון אמאי נדי משמועתו דסייעתה מעליא הויא דאם באנו לחלק משום דנבעלה לאחר שהגיעה לשני נערות אף אנו נאמר דיאמרו דקדושי שני קדושי טעות הוא וכדס"ל לרב שישא ותהא מותרת לחזור לראשון וכדכתבינן לדעת הר"מ במז"ל לעיל ומאחר דס"ל לבעל הטור ז"ל דאין לחלק בהכי והרי היא כשאר הספירות ואסור לחזור מעתה שפיר מייתינן מינה דהמיאון שבנתי' לא מעלה ולא מוריד דבנדון דידן נמי מכיון שאחר המיאון באו עדים דגדולה היתה תו לא אמרי אינשי דמשום מיאון יצאה דאחר גדלות לא מהני מיאון וכל שהגיעה לכלל שנים מחזיקי לה אינשי בגדולה לגמרי ולא תלו במיאון אלא בגט ומשמע לי דנדון דידן מסתבר טפי למיסר דבההיא דכתב הטור ז"ל המיאון קא אתי לבטל הספק ואיכא למימ' דיתלו במיאון ולא אתו למימר מחזיר גרושתו משנתארס' הויא אבל בנדון דידן דלבתר המיאון נולד הספק שהוציא הראשון עדי גדלות ומ"ה מוציאה בגט מעתה מאי אהני לן המיאון שנעשה קודם הא ודאי לא יתלו אלא בגט וכל שכן למאי דכתוב בקונדריס דכיון שדייני המיאון לא היו מומחין הוצרך לחקור על העדים מחדש ולא נמצאו עדי קטנו' ובעדי הגדלות נפל הספק לפי שיטתו מעתה דל מהכא המיאון דכמאן דליתיה דמי ולא תלו אינשי אלא בגט ומגרש ראשון ונושא שני כשאר קדושי ספק וכדכייל הרב המגיד ז"ל בפ' ד' מה' אישות וכדכתיבנא ועוד דיש להביא ראיה דתנן פ' בית שמאי הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה וכו' מיאנה בו והחזירה נתן לה גט ונשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה אסורה לחזור לו זה הכלל גט אחר מיאון אסורה לחזור לו וכו'. ופסקו כל הפוסקים ז"ל שאף על פי שיצא מן האחרון במיאון אסורה לחזור לראשון דלא אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטה דידיה וכתב הרב המאירי ז"ל דהיינו טעמא דאסורה לחזור לו כל שיוצאה ממנו בגט לבסוף אף על פי שכבר מיאנה בו דהואיל ומתוך הגט הוא מחזירה הכל סבורים שגרושתו מן הנשואין הוא מחזיר אחר שנא היה המיאון אחר הגט שמתוכו יהא נודע שלא היה הגט כלום ע"כ. והכא נמי בנדון דידן כיון שנפטרה ממנו בגט לבסוף אף על פי שהיה שם מיאון מקודם תלו אינשי בגט ולא במיאון. ויאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין:

והילכך נראה הדין ברור דאסורה על הראשון אם קדושי בתרא הוו קדושי' ודאי והלכה קבועה הוא ולית למנדא מינה:

ואכתי אירא למימר דאיברא ודאי דאמרינן היכא דקידשה א' בספק ובא שני וקדשה בפנינו קדושי ודאי דמגרש ראשון ונושא שני אבל לא יגרש שני וישא ראשון מיהו איכא למימר דלא יכנוס ראשון לכתחילה אבל אם כנס לא יוציא וליתא דבא כתב הר"מ במז"ל בפ' י"א מהלכות גרושין וז"ל לפיכך אם עמדה ונתקדשה אחד שגדלה תופסין בה קדושין של שני ואם גירש הראשון יכנוס השני אבל אם גירש השני לא יקיים ראשון שמא יאמרו וכו' ע"כ. הא קמן דמפקין לה מראשון וכדקאמר לא יקיים אף על גב דהיתה נשואה לו ויש לחלק משום דליכא עליה אלא נישואין מד"ס מפקין לה מניה משום גזרה זו אבל אילו בא לאחר שנתגרשה משניהם וגדלה בודאי וקדשה ונשאה שמא נאמר דלא יוציא הגם כי עבר אדרבנן תרע דבפ' ט' מהלכות אישות גבי ההיא דיצא עליה קול כתב הר"מ במז"ל ואם גירש השני לא יכנוס הראשון וכו' משמע דוקא לכתחילה לא יכנוס אבל אם כנס לא יוציא וליתה דגרסינן ביבמות סוף פ' כיצד אבעיא להו כנס מהו שיוציא רב כהנא אמר וכו' רב אשי אמר כנס אינו מוציא תני להו רב זוטי וכו' אמרו ליה רבנן לרב אשי כנס אינו מוציא גמרא או סברא אמר להו מתניתין היא הנטען משפחה ונשתחררה מאשת עובדי כוכבים ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אין מוציא אלמא ברננה לא מפקינן הכא נמי ברננה לא מפקין ע"כ. י"מ דבעיין אחכם שאסר את האשה בלחוד דליכא למיחש בה דליגע לידי איסורא דאורייתא שאפילו לא היה הנדר כלום הרי נתגרשה וליכא אלא רינון לעז בעלמא והיינו דפשטינן לה מגיורת דליכא נמי אלא רנון לעז בעלמא דאיהי מכל מקום גיורת הויא והיינו לישנא דאמרינן ברננה לא מפקינן וזו היא שטת התוספות ז"ל והרשב"א ז"ל אבל רש"י ז"ל פי' דבעינן אכלה מתניתין ואפילו אמביא גט ואאומר מת הרגתיו הרגנוהו דאיכא חשד איסורא דאורייתא אם איתא דאסהידו שקרא ונתנו עיניהן בה והרי היא אשת איש גמורה וזו היא שטת הר"מ במז"ל בפ' י' מהלכות גרושין וכן דעת רב אחא משבחא ז"ל והקשו על שטה זו דאם כן מאי מייתי ראיה להיתירא מן הנטען על השפחה ונתגיירה שאם כנס אינו מוציא דברננה לא מפקינן דשאני התם דאפילו נתגיירה לשם כך והיתה הרננה אמת גיורת מיהא הויא ובהתר הוא מקיים אותה מה שאין כן במביא גט ואומר שמת בעלה שאם הרננה אמת אשת איש היא ובאסור עומדת אצלו אדרבא נימא דדמיא היא לנטען מאשת איש דאם כוס יוציא ותירץ הריטב"א ז"ל בחידושיו דלא דמיא מנטען מאשת איש דאינו חשד לבד דהא איכא קלא דלא פסיק או עדי מכוער ורגלים לדבר לחוש דכי נסבה אלומי לקליה אבל במביאה גט ומעיד שמת בעלה אין כאן שום הוכרה ושום קול שיאמר כן כדי שישאנה אלא חשד שבלב ורנון לבד שהעם מרננין ומפקפקין ולהכי לא חשבינן ליה אלא כרננה דעלמא דומיא דנטען מן השפחה דלא חשיב לה אלא רננה ולאו דדמו רנני אהדדי דהתם מקמי נשואין יש הוכחה כיון שנטען עליה ונתגיירה והתם לירא איסור ובהא הוי איפכא דליכא שום הוכחה ואילו איתיה איכא חשש איסורא אלא משום שאין באחד מהם מעשה מוכיח הראוי לאסור חשבינן ליה לרננה שאין להוציאה משום אומד וחשד שבלב בלא שום ידים ע"כ וכן כתוב בנמקי יוסף נמצא דלשטת התוספות ז"ל הא ודאי דבמרום שאמרו חכמים מגרש ראשון ונושא שני אבל לא יגרש שני וישא ראשון אפילו אם כנס מוציא דהא משו' איסורא דאורייתא קא נגעו בה דהיינו מחזיר גרושתו ואפילו לשטת רש"י ז"ל דוקא ברננה לא מפקינן פי' חשד שבלב ורינון שהעם מרננין דאין להוציא משום אומד וחשד כיון דליכא מעשה מוכיח אבל במקום שאמרו חכמים מגרש ראשון ונושא שני הרי מעשה מוכיח קמן וידים מוכירות דראשון נותן גט וגם השני נותן גט וקרוב הדבר מאד שיאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין וראוי לגזור בזה והויא ליה גזרה זו כשאר גזירות דרבנן כגון חלוצה לכהן וכיוצא בה והילכך פשיטא דאם כנס יוציא והרי אמרו אם קדש וכנס מניקת חבירו שכופין להוציא ולא סגי בהפרש' אף על גב שיש היתר לאיסורו ואפילו באשת כהן ואפילו אם קדש ולא כנס להראב"ד ז"ל והרמב"ן והרשב"א ז"ל כופין להוציא ומשמתין ליה עד שיגרש וכן דעת רב אחא משבחא ז"ל וכמו שכתבו התו' בפ' החולץ ועוד החמיר הראב"ד ז"ל דאם עבר וכנס כופין אותו להוציא ולא יכנוס עד שיעברו ימי הנקת הולד שהם כ"ד חדש ועוד צריך להמתין אחר זמן זה כימי' אשר עמד עמה באיסור הא קמן כמה החמירו באיסורן ז"ל אף על גב דיש היחר לאיסורו כל שכן בגזירה זו דמחזיר גרושתו דליכא שום היתר בשום זמן דודאי אם כנס אפילו בדיעבד יוציא וגרסינן נמי בסוף פ' המדיר אמר רב יהודה אמר רב אסי אין מעשין אלא לפסולות כי אמריתה קמיה דשמואל אמר כגון אלמנה לכ"ג וגרושה וכו' ורב תחליפא וכו' ופריך גמרא ואלו שכופין להוצי' מוכה שחין ובעל פוליפוס בשלמא לרב אסי דרבנן קתני דאורייתא לא קתני אלא לרב תחליפ' וכו' וכתב הרמב"ן ז"ל גרסינן בירושלמי שמואל אמר אין מעשין אלא לפסולות והא תנינן שניות ומפרקינן כגון אמר שמואל כלומר לא אמר שמואל דוק' אלמנה לכ"ג אלא כגון אלמנה לכ"ג והיינו שניות ולכל האסורות שביאתן באיסור ואכתי ק"ל לרב אסי דאמר מתניתין דרבנן קתני ליתני נמי שניות דהא נחית למניינא וקתני אלו: ואיכא למימר לדידיה נמי מתני' נמי לא קתני שביאתן באיסור אלא דליכא איסור ואומר רבנן יוציא משום ממון אי נמי דרבנן קאמרי היינו שמוציא מדברי סופרי' שראו כן מן הדין ולא מחמת איסור ובין שאיסורן תורה בין של דבריהם כגון חלוצה ושניות דאורייתא קרי ליה לומר שאסור לעכב אותן וגרושן מצוה ע"כ וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו. וכן כתב הריטב"א ז"ל שם וז"ל הא דאמרינן דרבנן קתני דאורייתא לא קתני אם כן אמאי לא קתני שניות ואמאי לא קתני הא דרב למ"ד מזונות דרבנן וי"ל דה"ק דהנהו דהוו תקנתא דרבנן בלחוד דליכא לא איסור ביאה ולא מניעת שום חיוב קרינא הכא דרבנן ואידך כולהו קרי דאורייתא ע"כ. עוד כתב ז"ל במשנה גבי ואלו שכופין וכו' ז"ל הא דקתני ואלו ואף על גב דאיכא אחרים כדאיתא בגמרא משום דהכא לא מני אלא הני משום דלית בקיומן איסורא ולא מפקעי להו שום חיובא דשאר כסות ועונה והוו מידי דלא פשע איהו בנפשיה ואפ"ה כופין אותן להוציא משום דמאיסו וכל שכן היכא דאיכא חדא מאידך ע"כ משמע להדיא מכל הני לישני דכל שאסרו חכמים לכנוס אם כנסו פשיטא דכופין להוציא ובמכ"ש הני דמתניתין כייפינן להו וקרינן ליה נמי דאורייתא לומר לאסור לעכב אותן וגרושן מצוה והוה ליה כאלו צותה תורה שתצא וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל וכל המקל משום דהויא גזירה דרבנן ליעקציה עקרבא וכבר אמרו ז"ל על הנקלה של דבריהם כל העובר על דבריהם חייב מיתה וכמו שכתב הרב רבינו יונה ז"ל בפ"ק דברכות בפירושיו על ההלכות כל שכן במה שיש בו גדר איסור ביאה של תורה דהפורצה ישכנו נחש וקרינן ליה דאורייתא כמו שכתבו הני אשלי רברבי ז"ל וכדכתיבנא לעיל:

הילכך הדין נראה ברור דאם ראשון זה לאחר שנתגרשה משניהם חזר וקדשה פשיטא דכופין אותו לגרש דבשעת קדושין היתה אסורה עליו וקא עבר אדרבנן במקדש שניה וכיוצא בה והכי נמי אם כנסה דקא כבר אדרבנן דאמרו לא יכנוס פשיטא נמי דיוצא ומיהו אכתי איכא לאיסתפוקי אי כייפינן ליה לגרש מקדושין אלו הראשונים דכיון דבשעת הקדושין אכתי לא היה צד איסור בדבר והוו מכורין לביאת היתר אלא דשוב נתקלקלו בקדושי שנייה הילכך איכא למימר דאין כופין ומסתברא דבהני קדושין נמי כופין לגרש משום דדומיא דהני דקתני במתניתין ואלו שכופין דלא שני לן בי' שהיו עד שלא נשאו ובין משנשאו וכו' הכי נמי אינך דלא קרני לא שני לן בהכי והיינו דקא משני דרבנן קתני דאורייתא לא קתני ואם איתא דיש לחלק בהני לישני דמ"ה לא קתני מידי דאיסורא משום דלא כייפינן בהו אלא כי הוה אסורה עליה בשעת הקדושין ואילו הני דקתני מתניתין כופין אפילו נולדו אחר כך אלא ודאי משמע דבמידי דאיסורא נמי לא שני לן וכייפינן ליה לראשון לגרש אפילו מקדושין אלו שריו בהתר כיון דלבתר הקדושין אתיא איסורא דרבנן ורביע עלויה:

ואכתי יש לבעל הדין לחלוק ולומר דבכל דוכרא דאמרינן מגרש ראשון ונושא שני לא כייפינן ליה לראשון ואף על גב דאיתסרא עליה מלכונסה משום דהיא גרמה האיסור ונתנה אצבע בין שיניה וכיוצא בזה כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סימן תת"כ על דבר היבמה הזקוקה לכהן שקבלה קדושין מאחר ומיד קבלה ממנו גט שאין כופין אותו לחלוץ אף על פי שנאסרה לו במעשיה שהיא נתנה אצבעה בין שיניה וגרמה לעצמה במעשיה הרעים וכלא ברצון חכמים ע"כ וכיוצא בזה נשאל מלפני הריטב"א ז"ל יבמה שנפלה לפני יבם כהן ועמד עמה בדין פעמי' רבות להתיבם אליו ופשטה ידה וקבלה קדושין מארר והשיב גם כן שאין כופין אותו לחלוץ ואפילו למשנה אחרונה דאמר מצות חלוצה קודמת דקנסינן לה ברא שאפילו ביבמה שנדרה הנאה מיבמה לאחר מיתת בעלה קי"ל שאין כופין לחלוץ אלא מבקשים כדאיתא בסוף בית שמאי וכל שכן לזו שעבדה איסורא להתקדש במזיד שאין כופין ואין מבקשין אלא שתהא עגונה כל ימיה עד שירצה יבם לחלוץ לה וכי בעי למחלץ לה נמי לא הויא לא ליבם ולא למקדש ליבם לא וכו' ולמקדש נמי לא הויא דקנסינן ליה שלא יהא חוטא נשכר וכדאמרינן וכו' ע"כ רא קמן דמשום דנתנה אצבעה בין שיניה קנסינן לה שתהא עגונה כל ימיה הא נמי בנדון זה היא נתנה אצבעה בין שיניה שקבלה קדושין מאחר:

ולי אין הנדון דומה לראיה ואדרבה מינה איכא ראיה איפכא דלא קנסוה הני רבוותא אלא משום מעשיה הרעים דעבדא איסורא להתקדש לשוק במזיד בעודה זקוקה ליבם ובהכי תלוי טעמייהו הני רבוותא ז"ל הא כל היכא דלא עבדא איסורא משמע דכופין תדע דבההיא דיבמה אפי' כי בעי למחלץ לה אסרוה על המקדש וכמו שהשיב הריטב"א ז"ל ואילו הכא אמרינן ומגרש ראשון ונושא שני:

ומיהו אכתי איכא למימר דאף על גב דלא עבדא איסורא סוף סוף היא גרמה האיסור ואע"ג דלא דמיא לההיא עובדא דהרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל איכא לדמויי להא דתנן בפרק בית שמאי היבמה באמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי וכו' וכתב בריטב"א ז"ל בחדושיו וז"ל ושמעינן מהכא ומסיפא דנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דכל היכא דיבמה לא חזיא ליבם מחמת איסור כופין אותו לחלוץ ומיהו אם היא גרמה האיסור במתכוין אין כופין ותהא עגונה כל ימיו וכדקתני סיפא אם נתכוונה לשם כך אפילו בחיי בעלה מבקשין ממנו לחלוץ כלומר מפייסין אותו שלא יענו אותה אבל אין כופין אותו וכן אתה אומר שאם נתן לה בעלה גט פסול שאוסרה על היבם כופין אותו לחלוץ לדברי הכל ע"כ:

ומסתברא דגם מכאן ליכא ראיה דשניא היא דהרי היא זקוקה ליבם בודאי בלי שום ספק וחזיא לקיים במצות יבום והיא מתכוונת למעבד טצדקי למפטר נפשה לכך קנסוה חרמים דלא ליהנו לה טצדקיה ותתעגן תדע דכתב הרב הגדול בעל אור זרוע ז"ל בחבורו הגדול וז"ל הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה וכו' לאחר מיתת בעלה הואיל והיא אסרה עצמה עליו לעקור מצות יבום מבקשין הימנו שיחלוץ לה ואם נתכוונה לכך אפילו בחיי בעלה כגון שנדרה בשעה שהיה גוסס בעלה מבקשין הימנו וכו' ע"כ. וכן כתב רבינו טודרוס הלוי ז"ל בעליותיו ליבמות וז"ל ובזמן שנדרה הנאה מיבמה לאחר מיתת בעלה אין כופין אותו וכו' שכיון שנפלה לפניו בהיתר והיא אסרה עצמה הדברים מוכיחין שנתכוונה להפקיע זיקחו והיא שהפסידה על עצמה דהרי היא כמורדת על דבר מצוה לפיכך אין כופין אלא מבקשין אם נתפייס נתפייס ואם לאו תלך אצל חכם ותשאל על נדרה או תשב עגונה כל ימיה וקנס הוא שקנסוה היא עשתה שלא כהוגן וכו' ע"כ. בא קמן להדיא דמשום דנתכוונה לעקור מצות יבום והרי היא כמורדת הוא דמבקשין ואין כופין וקנס הוא דקנסוה רבנן מפני שעשתה שלא כהוגן לעקור בכוונה מצות יבום אבל בנדון דידן דמעיקרא לא נתקדשה אלא קדושי ספק ולא אחית לדרוייה שום מצוה וגם לא נתכוונה לאסור עצמה על הראשון איסור עולם דאטו כולהו נשי דינא גמירי וכדבעינן למימר בפ"ק דקדושין לאפקועי קדושין וכן כתב הרב בעל אור זרוע ז"ל להתיר אשה לבעלה כהלכה עם שני פריצים בדרך ואנסוה וכתב ז"ל וז"ל ועל שהלכה עם שני פריצים בדרך והיה לה לחוש לייחוד כדאיתא בפ"ב דקדושין בזה לא הפסידה מיגו שלה דאטו כולהו נשי דינא גמירי וכו' ע"כ הכא נמי בודאי אית לן למיתלי דלא ידעה בגזרה זו דמגרש ראשון וכו' ולא נתכוונה להאסר עליה לעולם אלא בחשבה שאין ממש בקדושי ראשון ולכך קבלה קדושין מאחר ואם יגרשנה השני שתהיה הבחיר' בידה לחזור לראשון דליכ' למימר דלהאסר על הא' לעול' נתקדש' דמי הכניסה בדוחק זה אלא ודאי מעול' לא נתכוונה לזה והילכך שורת הדין הוא לכוף אותו לגרש שלא תתעגן תדע דהא חילק הריטב"א ז"ל בין היכא דעבדא איסורא להיכא דגרמה האיסור בכוונה לבד דהיכא דעבדא איסורא כהאי עובדא דיבמה שנפלה לפני כהן כתב הריטב"א ז"ל בתשובה דאין כופין ואין מבקשין וכדכתבינן לעיל ואילו היכא דגרמא האיסור בכוונה ולא עבדא איסורא כההיא דהנודרת להנאה מיבמה תנן בהדיא מבקשין מעתה אף אנו נאמר היכא דלא נתכוונה כלל וליכא קמיה אלא ספק קדושין בלחוד אסקינן דרגא דכופין ולא אמרינן היא נתנה אצבע בין שיניה בכיוצא בזה ואיפשר דהוא נתן אצבע בין שניו שקדשה קדושי ספק עד שמתוך כך נאסרה עליו בקדושי שני: ומצאתי סעד לדברי דכתב הרמב"ם ז"ל בפ' א' מה' סוטה ואלו שבית דין מקנין להן מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה במדינה אחרת או שהיה חבוש בבית האסורין לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה כיצד שמעו בית דין שהעם מרננין אחריה קוראין אותה ואומרין לה אל תסתרי עם איש פלוני באו עדים אחר כך שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה בית דין אוסרין אותה על בעלה לעולם וקורעין כתובתה וכשיבוא בעלה או יבריא או יצא מבית האסורין נותן לה גט. עד כאן משמע דכייפינן ליה ליתן גט והכי מוכח להדיא בגמרא דגרסינן בפרק ארוסה אבעיא להו עוברת על דת ורצה בעלה לקיימה מקיימה או אינו מקיימה מי אמרינן בקפידה דבעל וכו' ופשיט ת"ש ואלו שבית דין מקנין להו מי שנתחרש בעלה וכו' אי אמרת רצה בעל לקיימה מקיימה עבדין בית דין מידי דדילמא לא נירא ליה לבעל ודחי סתמא דמילתא כיון דעוברת על דת מינח ניחא ליה עד כאן משמע להדיא דכייפינן ליה ניתן גט וכן בכל הנהו דכתב הרב ז"ל בפרק א' מהלכות סוטה יוציא ויתן כתובה היינו דכייפינן ליה להוציא וכן כתב הרב בעל אור זרוע ז"ל דהא דתנן בסוטה מי שקינא לה ונסתרה אף על פי ששמע מעוף הפורח ואינו חפץ להשקותה יוציא ויתן כתובה דכופין להוציא שהרי נאסרה עליו עד כאן. אלמא דכל כה"ג כופין להוציא כיון דנאסרה עליו ואף על גב דהיא גרמה האיסור ונתנה אצבע בין שיניה ואין לומר דאדרבה הקינוי שקדם הוא שגרם האיסור דאלמלא הקינוי לא היתה נאסרת דעוברת על דת אין כופין את הבעל להוציא אף על גב דמפסדת כתובתה וכמו שכתב הר"מ במז"ל בפרק כ"ד מה' אישות והילכך שניא כל הני דסוטה דאדרבה הקינוי גרם האיסור ולכך כייפינן בהו להוציא דהא ודאי ליתא דלא מסתבר דמפני שעבר עניו רוח טהרה וקינא לה נימא דהוא גרם האיסור והרי הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ד' מה' אישות ואמר לאשתו בפני שנים אל תסתרי עם איש פלוני ונכנסה עמו להסתר וכו' ואף על פי שכא מצאו דבר מכוער שאין לך דבר יותר מנוער מזה והיום שאין שם מי סוטה נאסרה עליו איסור עולם ותצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת שהרי מעשיה הרעים גרמו לה להאסר עד כאן הא קמן דקאמר הרב ז"ל דהיא גרמה האיסור ועוד יש ראיה מכרעת דפליגי בגמרא בפרק המדיר בנדרה היא וקיים לה איהו אי היא נתנה אצבע בין שיניה או הוא נתן אצבע בין שיניה ופסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות אישות כמ"ד הוא נתן אצבע בין שיניה במאי דקיים ואם אמר איני רוצה באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה הא קמן אף על גב דהיא נדרה מעיקרא כיון דלבסוף היה יכול להפר ולא הפר קרינן ליה דהוא נתן אצבע בין שיניה ואמטו להכי בההיא דסוטה נמי אף על גב דקיימא להו מעיקרא כיון דהוא נסתרה לבסוף מקריא היא נתנה אצבע בין שיניה ואפ"ה כיון דסוף סוף אסירא עליה כייפינן ליה להוציא. וכההיא כתבו התוספות בפ' החולץ גבי הא דאמרינן ומנא תימרא דתנן מתו בעליהן עד שלא שתו בית שמאי אומרים נוטלות כתובתן וכו' והיא נתנה אצבע בין שיניה שנסתרה ואסרה עצמה על בעלה ואיברא דהתם כתבו התוספות נמי דבזמן דמי סוטה נוהג לא מיקרי נתנה אצבע משום דבשעה שנסתרה היתה יכונה ליבדק בשתיה ומיהו היום שאין שם מי סוטה שפיר מקרי היא נתנה אצבע ואפ"ה כייפינן ליה להוציאה בגט וכמו שכתב הר"מ במז"ל בפ"א מהלכות סוטה ובפרק ד' מהלכות אישות וכן כתבו המפרשים ז"ל:

ואל תשיבני מהא דתנן הנודרת הנאה מיבמה לאחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ ואין כופין מפני שהיא נתנה אצבע בין שיניה דשניא היא דמעיקרא נתכוונה להפקיע עצמה מן היבם ולבטל מצות יבום וכדכתיבנא אבל בהאי דסוטה להנאת עצמה נתכוונה ולא להאסר על בעלה ולכך כופין להוציא ולא אמרי' היא נתנה אצבע ותתעגן וה"ה בכל מקו' שאמרו מגרש א' ונושא ב' כייפינן לא לגרש כיון דאסורה עליו ולא אמרינן היא נתנה אצבע דכל שאסורה עליו כייפינן להוציא אם לא שנתכוונה להאסר כההיא דיבמה וכדכתבינן וכן יש לדייק מלשון רש"י ז"ל שכתב בסוגיין דקיימין ביה וז"ל ונושא שני אם ירצה ע"כ פי' נשואי שני תלויין ברצונו ולא גירושי ראשון דכייפינן ליה לראשון על ידי כפייה ונושא שני אם ירצה ולהכי רמז לנו הרב ז"ל הכפייה בלשון זה ולא רמזה בלשון מגרש עצמו דלא תימא דדוקא כשנושא שני בודאי הוא דכייפינן לראשון לגרש כדי שישאנה השני אבל אי אכתי הדבר תלוי ועומד ואיפשר שירצה השני ואיפשר שלא ירצה אימא דלא כייפינן לראשון לגרש קמ"ל דאפ"ה כייפינן ליה לגרש כן נראה לי לפרש דברי הרב ז"ל אשר לא נפל דבר אחד מדבריו ארצה ללא צורך גם רמז לנו הרב ז"ל בלשון זה דלא נימא דה"ק ונושא שני דיכול השני לישא והא אתא לאשמועינן דלא תימא דעשה שלא כהוגן שאסרה על הראשון ולכך לא ישאנה לא זה ולא זה וכדאמרינן ביבמות על יבמה שנתקדשה לזר וכדבעינן למכתב בס"ד ונשמר מזה כרב ז"ל דהא לא מצינן לפרושי הכי ונושא ראשון דקאמר בתר הכי אלא ה"ק ונושא שני אם ירצה ועוד נדקדק בלשון זה בסייעת' דשמייא: מכל מקום נראה לי הדין ברור דכי אמרינן מגרש ראשון ונושא שני היינו דכייפינן ליה לגרש:

ונראה נמי דכל היכא דכייפינן להוציא מחמת שם איסור לכ"ע לא בעינן שהבא מחמת טענה דאפילו אינה באה מחמת טענה נמי כופין שכתב הריטב"א ז"ל בתשובה סימן אלף רל"ו ועוד תדעו דאפילו עשאוהו הבנים שליח בעדים ואפילו הן גדולים אם לא פירש פלונית לפלוני בני ופלונית לפלוני בני חין אחת מהן ראויה לינשא לאחד מהן לעולם לפי שאין ידוע אי זו לזה וכו' וכיון שהן אסורות מלינשא לעולם מחמאן בין להם בין לאחרים כופין אותן ליתן גט ותדעו לכם שכן הוא שהרי מי שאינו יכול כופין אותו ליתן גט וכל שכן בבאה מחמת טענה ואומרת חפצה אני לינשא כדי שיהיו לי בנים להיותן לי סיוע וכו' וגרסינן ביבמות בפ' מצות חליצה בההוא יבם דאתא לקמיה דרבי חייא והטעהו ואמר לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה לבתר דחלץ לה אמר לו השתא מינך איפסילא זיל חלוץ לה חליצה מעליא כי היכי דתשתרי לעלמא עד כאן פי' לפי' הוזקק הרב ז"ל לאורוכי ולומר וכיון שהן אסורות מלינשא לעולם מחמתן וכו' ולהביא ראיה מאינו יכול ומההיא דחליצה משום דנדון דידיה לא דמי לשניות וכיוצא בהן דאסרו רבנן להדיא ומנכר איסורייהו ולכך פשיטא דכופין להוציא דהא רביע איסורא דרבנן עליה וכדכתיבנא לעיל אבל נדון דידיה לא מבררא איסורייהו אלא משום דאין ידוע אי זו לזה ואי זו לזה הוא דלח מצו למנסבינהו מעתה יש נבעל הדין לחלוק דאין כופין דכל חד מצי למימר אנא הא קאימנא ושמא מותרת היא ני ולא מצינא למכפייה ליתן גט לכך הוזקק הרב ז"ל למיתי עלה משום שהן מעוכבות מלהנשא לעולם מחמתן ומייתי לה מאינו יכול אבל כל שאסרו חכמים לינשא פשיטא דכופין כדאיתא להדיא בסוף פרק המדיר וכדכתיבנא לעיל ואינה צריכה לפנים:

ואכתי צריך לפרש דברי הרב במאי דכתב ותדעו לכם שכן הוא שהרי מי שאינו יכול כופין וכל שכן בבא מחמת טענה וכו' וצריך לדקדק בא מחמת טענה מאן דכר שמיה והא לעיל מיהא כתב וכיון שהן אסורות לינשא וכו' כופין אותן ליתן גט ולא הוצרך שיביאו מחמת טענה ונראה דה"ק ותדעו לכם שכן הוא שהרי הנשואה כבר וטוענת אינו יכול כופין אותו לגרש ואף על פי שאינה באה להדיא מחמת טענה אלא שואלת והכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה ועל דעת כן נשאת לו כל שכן היכא דאינו יכול לכונסה דהא ודאי אף על גב דלא באה מחמת טענה כמאן דטענה דמי דהיאך תשב גלמודה בלח בעל ובלא בנים והא בעיא חוטרא לידה וכו':

ונמצינו למדין לפי זה דאפילו בנדון דידיה דאין האיסור אלא מחמת ספק משום דמעגני מחמתן כופין לגרש אף על גב דלא באה מחמת טענה להדיא כל שכן במידי דאסרי רבנן להדיא דאינו צריך לבא מחמת טענה דרבנן בוא דמפקי לה מיניה ומה לנו בטענתה:

ועתה אפרש תשובת מהר"י קולון ז"ל שבסימן קכ"ה משום דראיתי בקונדריס ערבובי דברים בפירושו והא לך פירושו ראובן שנטען מלאה אשת שמעון ואחר כך גירשה שמעון והלך יעקב אבי ראובן והשביע את ראובן בנו שלא ישא את לאה הנ"ל ובין כך יצא קול שראובן קדש את לאה ונסתפקו אי מצי ראובן למכנס את לאה אי לא. ובירר הרב ז"ל בתשובותיו שני צדדין אם על הב"ד מצווין להפרישו או אם האשה תובעת שיוציאנה ומעיקרא קא מצדד בהפרשת הב"ד ומיירי שנטען עליה על ידי עדים שראו דבר מכוער כגוונא דאסירא עליה והשתא אין לו עסק בשבועת האב כלל אלא קא שקיל וטרי אם בית דין מצווין להפריש בגט מפני שנטען עליה ואף על גב דאיהי לא ניחא לה בהוצאה וכמו שכ' בסוף התשובה ומשום דאיכא למימר דאין ב"ד מצווין להפריש בגט אלא להפרשה שלא תנשא אבל לכוף לגרש לח דלא ליהוי גט מעושה לכך שקיל וטרי בה וקאמר דראוי לאפרושינהו בגט פן יבואו לידי מכשול עבירה ק"ו ממקדש תוך ג' חדשים לאחר מיתת הבעל ואף על גב שיש היתר לאיסורו כל שכן היכא דהוו קדושין שלא נמסרו לביאת היתר והאריך הרב ז"ל שלא נחלק בין איסור קל לאיסור חמור דההיא דג' חדשים איסור קל וגם יש היתר לאיסורו ויבא לזלזל ולכך החמירו להצריכו לגרש אבל ההיא דנטען איסור חמור וקרוב להיות דאורייתא וגם אין היתר לאיסורו לא יבא להקל ושוב העלה דכדי להסתלק מכל ספק היה נראה לעשות הרחקה דר"ת ז"ל ומכל מקום אין בצד זה עסק לשבועת האב דהא קאמר אבל הכא שהאיסור חמור וקרוב להיות דאורייתא וגם אין היחר לאיסורו משמע להדיא דלא מיירי כלל בענין השבועה והא כתיבנא דגם האשה לא ניחא לה בגרושין חלא שהפרשת ב"ד מיירי בצד זה הילכך לא שייך בצד זה דין באה מחמת טענה ובצד השני מיירי כגון דליכא שום איסור מצד שנטען עליה כגון דליכא אלא קול דברי' בעלמא אלא דהיא רוצה שיוציאנה מחמת השבועה שהשביעו אביו שלא ישאנה ובצד זה לא הזכיר הרב ז"ל דהוו קדושין שלא נמסרו לביאת היתר דשפיר הוו קדושין שימסרו לביאה דהא אפשר בהשאלה דהא ליכא שום איסור מצד שנטען עליה דלא היה אלא קול בעלמא וכדכתיבנא אלא שהיא שואלת או כנוס או פטור מחמת שמונע ממנה כל ענייני אישות ואין לה להמתין עד שיתפייס האב ולכך בצד זה בעינן דתיהוי באה מחמת טענה דוקא משום דלא אסירא עליה אלא מחמת השבועה והיום או למחר יתפייס האב:

ומייתי לה מתשובת הרשב"א ז"ל שהשיב על המקדש קדושין שלא נמסרו לביאה דכופין אותו לגרש מטעם דהויא ליה מן הסתם כמאן דאתיא מחמת טענה אף על גב דלא טענה מידי וכדפרשינן ה"ה לגבי שבועת האב אף על גב דהוו קדושין שנמסרו לביאה כיון דבאה להדיא מחמת טענה כופין דכך לי קדושין שנמסרו לביאה כההיא דהשביעהו אביו ובאה מחמת טענה בפירוש כמו קדושין שלא נמסרו לביאת היתר לעולם כההיא דהרשב"א ז"ל דמיירי בשלא באה מחמת טענה ואכתי הוה מסתבר למימר שנמתין קצת מלכופו שמא יתפייס האב ואם יאריך הזמן ולא יתפייס ודאי דכופין וכתב הרב ז"ל דאין נראה לו שנמתין כלל דהשתא מיהא הרי בא מחמת טענה ולא אדע מה ילד יוסכן נראה לי פי' תשובה זו:

והילכך מעתה לא משתמע מתשובה זו דמקרו קדושין בלא נמסרו לביאת היתר אלא היכא שאין לו היתר לעולם:

ומכל מקום משמע מכל מאי דכתבינן דכל היכא דאמרינן מגרש ראשון ונושא שני דכייפינן ליה לגרש ואפילו לא באה מחמת טענה דחוטרא לידה וכו' והיינו דוקא כשקדושי שני הם קדושי ודאי בלי ספק דכיון דחסורה על הראשון יש לכוף למי שאסורה עליו ולא לשני אבל אם גם קדושי שני הם בספק כההיא דיצא קול מזה ומזה דמותרת לשניהם וכדאיתא בסוגיין צריך למידע אם שני המקדשין יקשו ערפם בלח נגרש מאי תקנתא שלא תתעגן כי ראוי לחוש שלא יתעגנו בנות ישראל הכשרות ולכאורה היה נראה לכוף לשני שעשה שלא כהוגן דאיבר' דבמקום שנאסרה על הראשון לא ניח מלכוף למי שנחסרה עליו ונכוף למי שמותרת לו מפני טעם עשיית שלא כהוגן ומיהו היכא דמותרת לשניהם יש לדון ולומר שנכוף לשני מפני שעשה שלא כהוגן ויש להביא ראיה מעובדא דנרש דגרסינן בפרק בית שמאי איתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני ושמואל וכו' מאי לאו דנא בעל פי' דלא בעל ראשון. ומהדר לא דבעל ופריך גמרא ומי אמר רב אי בעל אין אי לא בעל לא והא ההיא עובדא דהוה בנרש ואיקדש כשהי' קטנה וגדלה ואיתביה אבי כורסי' ואתא אחרינ' וחטפה מיניה ורב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב היו התם ולא אצרכוה גיטא מבתרא. ומשני אמר רב פפא בנרש מנסב נסיבי והדר מותבי אבי כורסיא רב אשי אמר הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה עד כאן פי' רב פפא בעי לאוקומא בבעל ורב אשי קאמר דלעולם אימא לך דקמא לא בא עליה. וא"ת אם כן אמאי לא חשו לקדושי שני משום דהשני עשה שנא כהוגן דחטפה ורבנן אמרו דחוטף אשה מבעלה לא נהוו קדושין. והקשה הריטב"א ז"ל ומאי פריך כיון דחטפה ובעל בעל כרחה הא קי"ל דהלוה וקדש אין קדושיו קדושין ואפילו בעל ותרץ דהכא אף על פי שחטפה סופה להתרצות לו לקדושין ומיהו מפני שהיה תחלה בחטפה עשה שלא כהוגן ע"כ ואחרים פירשו דמתחלה חטפה דרך אונס ושוב קדשם מדעתה ומכל מקום האי קמא דמפני שהיה תחלה בחטפה לא אצרכוה גט ואפקעינהו רבנן לקדושי מניה מעתה היכא שלא תהיה בחטפה אלא כגון שידע שהיתה מקודשת שת בספק והוא בא וקדשה דסוף סוף עשה מיהא שלא כהוגן לפיכך נעשה עמו שלא כהוגן מיהא דנכוף אותו לגרש הכי הוה מסתבר לדון בדין זה וכיוצא בזה כתב הרא"ש ז"ל בתשובה כלל נ"ה סימן א' וז"ל וקרוב הדבר כדמותו לעובדא דגרסינן בפ' בית שמאי משום שנעשה שלא כהוגן הפקיעו הקדושין גם זה שלא כהוגן נכי דקדושין נא נפקיע וכו' ע"כ. ומיהו הרמב"ם ז"ל כתב בפ' ט' מהלכות אישות יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני ויצא קול אחר כמותו שהיא מקודשת לאחר אחד כותב גט ואחד כונס בין ראשון בין אחרון ע"כ. משמע דשניהם שוין בה וליכא כפייה לשום אחד מהם. ואם תשאל דהא כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' אישות חרש שנשא פקחת וכן חרשת וכו' לפיכך אם בא פקח וקדש אשת חרש הפקחת הרי זו מקודשת לשני קדושין גמורין ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש ע"כ ומדקאמר הרב ז"ל דהפקח נותן גט ולא החרש דהא קי"ל דחרש שנשא כשהוא חרש מוציא ברמיזה כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה וכיון שכן שפיר הוה מצי למימר דיגרש החרש אלא משמע דהשני הוא שיגרש ולא הראשון תשובתך שניא ההיא דכבר היתה נשואה לחרש לכך אין להוציאה מתחת יד בעלה והכי דייק לשון הרב ז"ל שכתב והיא מותרת לבעלה החרש דלמה ליה לאורוכי ולמימר לבעלה החרש לא הוה ליה למימר אלא והיא מותרת לחרש דפשיטא דהחרש הוא בעלה אלא מילתא בטעמא קאמר דמ"ה יגרש הפקח משום דהחרש הוא בעלה וזה עשה שלא כהוגן שרצה להוציאה מתחת יד בעלה אף על פי שששוחיו מדברי סופרים אבל כשאין לראשון בה אלא קדושין בלחוד שניהם שוין בה הראשון והשני וכמו שנראה מלשון הרמב"ם ז"ל ומיהו יש לדחות דלא מיירי הרמב"ם ז"ל אלא ביצא קול שנתקדשה לפלוני ושוב יצא קול אחר כמותו דאף על גב דזה ראשון וזה אחרון וכמו שכתב בסוף לשונו מכל מקום אפשר דלא ידע השני בקדושי ראשון ולא שמיע ליה קלא דראשון והילכך ליכא למימר ביה שעשה שלא כהוגן ולפיכך כתב הרב ז"ל אחד כותב גט ואחד כונס דשניהם שוין בה אבל היכא דידע שני בקדושי ראשון דעשה שני שלא כהוגן ובקש להפקיע קדושי ראשון איכא למימר דנכוף לשני לגרש וכדכתיבנא:

אבל מצאתי להריטב"א ז"ל שכתב בחדושיו שיו בסוגיין דקאימנא ביה וז"ל מותרת לשניהם דאי ניחא ליה בשני מגרש ראשון ונושא שני ואי ניחא לה בראשון מגר' שני ונושא ראשון דכיון דקדושי שני לאו קדושי ודאי נינהו לא גזרינן בהא שמא יאמרו וכו' ע"כ ומתוך לשון זה נתברר לנו שורת הדין דהא ודאי הרב ז"ל הקשה דאי ניחא ליה בהאי כייפינן לאידך לגרש דאי לא תימא הכי למאי הילכתא כתב הרב ז"ל דאי ניחא נה וכו' ומאי נפקא לן מינה והרי אכתי ברצון המקדשים תליא מילתא וראיתי למרנא ורבנא הרב הגדול כמהר"ר דוד בן אבי זמרה זלה"ה שכתב בתשובה וז"ל והיכא דשני הקדושין ספק כגון ששניהם על ידי קול אמר אמימר בסוף פ' המגרש מותרת לשניהם ונשאל את פיה ולמי שתתרצ' בו תקבל ממנו קדושי ודאי ויהיו של האחד ספק וכופין אותו לגר' חזר הדין כמו החלוק' הראשונה וכו' ע"כ ומיהו מלשון הריטב"א ז"ל לא משמ' כן שכתב דאי ניחא לה בשני מגרש ראשון ונושא שני משמע להדיא דאין כאן שוב עסק קדושין אחרים אלא הבחירה בידה ואי ניחא לה בזה כייפינן ליה לאידך לגרש ואיפשר דהוקש' להריטב"א ז"ל לשון מותרת לשניה' דנקט אמימר דלא דייקא דבע"כ אינה מותרת אלא לאחד ומאי מותרת לשניה' דנקט לא הוה ליה למנקט אלא אף מגרש שני ונושא ראשון כדנקט רב שישא לעיל מיהא גבי פלוגתא דרב הונא ותרץ הרב ז"ל דה"ק מותרת לשניהם דאי ניחא לה בשני וכו' פירוש כיון שהדבר תלוי ברצונה דלמי שתרצה היא תנשא לו מעתה שפיר קאמר מותרת לשניהם ומשמע דבמאי דקאמרה בהאי ניחא לי סגי ולא בעינן דנימא ניחא לי בזה ומאסתי באידך דכיון דלית כאן קדושין ודאין לשום חד מינייהו מעתה מצינא למימר כי היכי דאין האשה מתקדשת מתחלה בעיקר הקדושין אלא ברצונה הכי נמי אינם נגמרין קדושיה הלא לרצונה ואינה כשבויה שתבעל אלא למי דניחא לה ביה והיינו דנקט רב שישא בריה דרב אידי אף מגרש שני ונושא ראשון ולא קאמר מותרת לשניהם כדקאמר אמימר משום דכיון דקדושי שני הוו קדושי בעדים ברורים לא מתליא ברצונה דאי אמרה ניחא לי בראשון לא כייפינן ליה לשני דקדושיו קדושי תורה ולכך לא נקט מותרת לשניהם כן נראה שטת הריטב"א ז"ל ורש"י ז"ל כתב מותרת לשניהם כלומר אף מגרש שני ונושא ראשון ואפילו רב הונא מודה בהאי ע"כ. פי' לפי' הא כתיבנא לעיל דממה שכתב רש"י ז"ל לעיל ונושא שני אם ירצה משמע דמאי דקאמר מגרש ראשון היינו בכפייה וכדמשמע לישנא אבל נושא שני היינו אם ירצה ואין לפרש דהא דקאמר ונושא שני אתא לאשמועינן דישאנה אף על גב דעשה שלא כהוגן דהא פשיטא ואמאי הוה ס"ד דנעכב עליו מלישאנה והא לא עשה שום דבר שלא כהוגן וכדבעינן למכתב בס"ד. ועוד דמאי דקאמר רב שישא אף מגרש שני ונושא ראשון ע"כ לא מתפרש הכי דראשון ודאי לא. עבד מידי שלא כהוגן וגם אין לפרש דאתא לאשמועינן ונושא שני דאינו צריך קדושין אחרים אלא ישאנה בקדושין הראשונים והכי נמי יתפרש מגרש שני ונושא ראשון והא ודאי ליתא דקי"ל כל ספק קדושין צריך לחזור ולקדשה ודאי אם ירצה לכונסה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות אישות לכך פירש הרב ז"ל ונושא שני אם ירצה פי' דלא אשמועינן רב הונא מידי אחרינא אלא דמגרש ראשון בכפייה ונושא שני אם ירצה וכדכתיבנא לעיל ולהכי כייפינן ליה לראשון לגרש משום דאינו יכול לכונסה וכדכתי' אבל שני דיכול לישאנה לא מצינן למכפייה לגרש וכדמסיים ואזיל אבל מגרש שני וכו'. ורב שישא אמר אף מגרש שני ונישא ראשון פי' כיון דביד שניהם לגרש ולכנוס הרי הדבר תלוי ברצונה ואי ניחא ליה בשני מגרש ראשון בע"כ אבל לרב הונא לא כייפינן לגרש אלא למי שאסור לכנוס והילכך כיון דמלישנא דרב שישא נמי שמעינן דהיכא דלא מתסרא על הראשון הדבר תלוי ברצונה ואי ניחא לה בזה כייפינן לאידך והיינו דקאמר חף מגרש ראשון וכו' דהיינו לישנא דכפייה וכדכתיבנא מעתה תקשי אמאי נקט אמימר מותרת לשניהם לכך כתב רש"י ז"ל מותרת לשניהם כלומר אף מגרש שני ונושא ראשון והא דנא נקט להדיא בכי וכדנקט רב שישא משום דס"ל לאמימר דאפילו רב הונא מודה בהא לכך שני בלישניה ולא נקט כלישנא דרב שישא דפליג עליה דרב הונא. כנ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל. ומדברי שניהם למדנו דהיכא דקדושי שניהם בספק תלוי ברצונה ואי ניחא לה בהאי כייפינן ליה לאידך לגרש וכדכתב הריטב"א ז"ל להדיא אלא דלשטתו אליבא דרב שישא דלקדושי שניהם הם קדושין ודאי לא תליא ברצונה לכוף למי שיש לו עליה קדושי ודאי אבל לשטת רש"י ז"ל לעולם כייפינן למי שאינה רוצה בו אי שריא לתרווייהו אבל אי מסחרא על הראשון לא מצינן לכוף לשני:

עוד נוכל לומר ולפרש לשון הריטב"א ז"ל דהכי קאמרה בהאי ניחא לי ואידך מאיס עלי דלדעת הראשוני' ז"ל אפילו בנשואה ודאי כמה ימים ושנים אי אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו לשעה לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה. ואיברא ודאי שכל האחרונים ז"ל קראו תגר על סברא זו ומכללם הריטב"א ז"ל בחדושיו ובתשובותיו היינו דוקא בנשואה או ארוסה גמורה שלא תהיה עיניה נותנת באחר ומפקעת עצמה מבעלה אבל היכא דלא מיקדשא לשום חד בודאי אלא אגידא בקדושי ספק פשיטא ודאי דאי אמרה על אחד מהם מאיס עלי דכופין אותו לגרש וגדולה מזו כתב הרא"ש ז"ל בכלל ל"ה על דבר המקדש בטבעת שאולה דאף על גב דלדידיה מקודשת מכל מקום כתב בסוף תשובתו וז"ל אמנם אם נראה לכם רבותי הקרובים אל הדבר שאם המקדש אינו אדם ראוי והגון לידבק בבת טובים ובנכל ובתרמית פתוה וקרוב הדבר לדמותו לעובדא דגרסינן ביבמות בפ' בית שמאי משום שנעשה שלא כהוגן הפקיעו הקידושי' וכו' מכל מקום יש לסמוך בנדון זה על דברי קצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת דכופין אותו לגרשה אמנם יש לנסותן אם יוכלו לפייסו במנה כסף ואם לא יאות אני נגרר אחריכם לכופו לגרשה. ע"כ. הא קמן על גב דהרא"ש ז"ל מן הקוראי' תגר על סברת הראשונים ז"ל כמו שכתב בכמה דוכתי מכל מקום בסיבה מועטת נטה לכוף במאיס עלי ואפי' במקום קדושין ודאין כל שכן במקום קדושי ספק ולכך הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מה' אישות כתב אחד כותב גט ואחד כונס בין ראשון בין אחרון ולא תיקן אשה זו מה אעשה אם לא ירצה שום אחד לגרש משום דלדידיה ז"ל הרי מתוקנת ועומד' דגדולה מזו כתב הרב ז"ל בפ"ד מהלכות אישות דאפילו נשואה גמורה אי אמרה מאיס עלי כופין אותו לגרש כך יש לפרש לשון הריטב"א ז"ל ומיהו הלשון כפשטו לא משמע אלא כדפרישנא מעיקרא:

הילכך נקטינן מכל מאי דכתיבנא בשמועה זו ובסוף פ' המגרש דהיכא דקדושי ראשון קדושי ספק או קדושי מדברי סופרים כגון יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני אי נמי זרק לה קדושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה אמר לו המקדש בפסולי עדות של דברי סופרים או בעדו' שהן ספק פסולי תורה וכיוצא בזה ובא אחר וקדשה קדושי ודאי לפנינו צריכה גט משניהם ואסורה לראשון ואפילו אם כנס מוציא וכופין נמי לגרש אפילו דלא כנס. במכל שכן דהני דתנן במתניתין ואלו שכופין ומרנא ורבנא הרב הגדול מהר"ר דוד בן אבי זמרה ז"ל לבו נוקפו מלכוף בשוטים בענין זה משום דלא מצינו כפייה בשוטים אלא לאות' השנויים במשנה אלא כפייה זו תהיה בכה"ג דאמרינן ליה כבר חייבוך רבנן ואם לא יעשה שרי למקרי ליה עבריינא ולעניות דעתי האי עדיפא מהני דשנוים במשנה ופשיטא דכופין נמי בשוטים כיון דאיתסרא עליה ואתיא במכל שכן דהני דתנן במתניתין וכדאוכחנא לעיל. ואפילו דלא באה מחמת טענה כייפינן ליה לראשון לגרש דהיכא דאיסורא דרבנן רביע עליה לא בעינן רתותי מחמת טענה. ומיהו דוקא היכא דהאשה ניחא לה בהוצאה אבל אם האשה לא ניחא לה בהוצאה ואינה רוצה להתגרש ממנו אלא להיותה עגונה לו בספק קדושין דמסתברא היינו ספיקא דמהר"י קולון ז"ל בסימן קל"ה וכדכתבינן לעיל אי ב"ד מצווין להפריש פן יבא עליה באיסור והעלה דלהסתלק מכל ספק עבדינן הרחקה דר"ת ז"ל. ואפילו היכא דקדושי ראשון אינן קדושין מן הדין אלא דמשום חומרא בעלמא הוא דמצרכינן לה גט משני ליכא למיחש לשמא יאמרו ומותרת לראשון וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בסימן תשע"ג ואלף רכ"ז. וכתב מרנא ורבנא הרב הגדול מהר"ר דוד בן אבי זמרה זלה"ה בתשובה דאם לא רצה השני לגרש כלל דכופין על ידי נדוי דליכא למיחש לגט מעושה כיון דלא הוי אלא משום חומרא בעלמא ע"כ כן נראה לדון כשקדושי ראשון בספק ובא אחר וקדשה קדושי ודאי ובכל גווני דספק הכי הוא דיניה חוץ מקטנ' יתומה שנתקדשה ובא עליה בעלה לאחר שהגיעה לשני נערות ונבדקה ועדיין לא הביאה סימנין דהוא מקודשת לו בספק תורה משום דחיישינן שמא נשרו ובא אחר וקדשה לאחר שהביאה סימנין אף על גב דקדושי קמא בספק וקדושי בתרא בודאי לדעת הרמב"ם ז"ל מותרת לחזור לראשון לאחר שיגרשנה השני ומיהו הר"י בעל הטורים חולק דגם ספק זה הרי הוא כשאר הספיקו' וכלל גדול בידינו כל היכא דצריכה גט משניהם אסורה לראשון:

תוכן העניינים

שות רבינו בצלאל אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה