אור ברסלב

שות רבינו בצלאל אשכנזי· רבי בצלאל אשכנזי

סימן ה

סימן ד

שאלה. אשה אלמנה שתפסה עזבון בעלה למזונותיה ואחר זמן באו עדים שנתקדשה וזה נוסח קבלת העדיות שנתקבלו בב"ד יצ"ו: היום יום חמישי חמשה ימים לחדש תמוז שנת בצעדך משד"ה אדום ליצירה פה דמשק בא לפנינו ר"ש מחפור ואמר בתורת עדות שראה את רבי אלעזר בר מאיר הלוי נ"ע שקורין גזל אל בעל בכי שנתן לאשה אחת בפתח החצר של רבי יהודה רקי טבעת אחת של זהב לקדושין ואינו מכיר אותה אם היתה מוא"נסה בת רבי יהודה רקי או זולתה ואינו יודע אם קבלה הטבעת או לא קבלתה: שוב בא אחר כך רבי אברהם סבע שקורין ן' סואיש והעיד בתורת עדות על נפשו שראה את רבי אלעזר הנז"ל שנתן למואנס"ה הנז"ל טבעת אחת של זהב ואח"כ אמר לה לקידושין ונתלהלה בו ואמר' בלשון ערבי אי אי ולא ראה אם השליכה הטבעת ההיא או לא השליכה כי הלך מיד והניחם:

שוב אחר כך בא רבי יצחק ידיע צפדי והעיד על נפשו שראה את מואנ"סה הנז"ל היא ורבי אלעזר ברבי מאיר נ"ע הנז"ל עומדי' בפתח החצר של רבי יהודה רקי וביד כל אחד מהם תפוח אוכל ממנו ונתן רבי אלעזר ברבי מאיר הנז"ל למואנס"ה הנז"ל טבעת אחת של זהב לקדושין וקבלתו ממנו ורצתה בו והלכ' לה ומיד הלך רבי יצחק לדרכו והניחם:

ושוב אחר כל זה גזרנו על רבי אלעזר ברבי מאיר הנז"ל בחומרת נח"ש שיגיד לנו אמיתות הדברים על בוריין וגם אם יש לו עוד עדים זולת הנז"ל ואמר שאמת הדבר שנתן למואנס"ה הנז"ל הטבעת זהב לקידושין ונתלהלה בו ואמרה אי אי בלשון ערבי כדברי רבי אברהם סבע הנז"ל ושאין לו עדים זולת הנז"ל: וזה נוסח קבלת עדות שנעשה אחר כך בב"ד יצ"ו ביום חמישי שנים עשר יום לחודש תמוז שנת בצעדך משד"ה אדו' ליצירה פה דמשק בא לפנינו הבחור ר' אפרים יצ"ו בן מנשה והעיד על נפשו ועל יהדותו בתורת עדות גמורה בענין הקדושין של מואנס"ה בת רבי יהודה רקי יצ"ו שאף על פי שביום חמישי שעבר חמש' ימים לחדש תמוז שנת בצעדך משד"ה אדום ליצירה פה דמשק שאמר שאינו יודע שום עדות בקדושין ההם שנתן רבי אלעזר ברבי מאיר הלוי שקורין גז"ל בעל בכי זולת ששמע שאומרים לו כעת נתינתו את הקדושין למואנס"ה הנז"ל בס"ט בס"ט והלך לו והניחם שלא אמר כן אלא מפני שאמרו לו שיש טאלב מהשובאש"י על רבי אלעזר המקדש הנז"ל ועל העדי' וגם כשראה האיומים ההם שאיימו על העדים להביא שו פרות ותוקעים ותינוקות של בית רבן מהחברה להטיל חרמות ונדויין על הענין ההוא לכן פחד וכבש אז את עדותו ולא העיד כי ששמע בס"ט בס"ט. האמנם אמיתת הדבר הוא שראה את רבי אלעזר המקדש הנז"ל הוא ומואנס"ה הנז"ל שהם עומדים בפתח החצר של רבי יהודה הנז"ל וכל אחד מהם תפוח בידו אוכל ממנו ואמר רבי אלעזר הנז"ל למואנס"ה הנז"ל ראי הטבעת של זהב שעשיתי לבתי ושם אותו באצבע מואנס"ה הנז"ל ותחבו בחזקה ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו והלכה לה:

שוב אחר כך בא רבי יצחק ברבי אלעזר ידיע צפרי והוא עצמו העד האחרון שהעיד בב"ד יצ"ו ביום חמישי שעבר על הקדושין שנתן רבי אלעזר ברבי מאיר הלוי נ"ע שקורין גז"ל אל בעל בכי למואנס"ה הנז"ל ובירר בעת עדותו בב"ד יצ"ו על נפשו ועל יהדותו שכשנתן רבי אלעזר המקדש הנז"ל הקדושין ההם למואנסה הנז"ל שכך אמר לה בעת הקדושין שנתן לה הרי את מקודשת לי באותה טבעת של זהב: ע"כ נוסח קבלת העדיות ראשונים ואחרונים ועדויות אלו הראשוני' והאחרוני' נתקבלו בב"ד שלא בפני האשה יורנו מורנו אם יש לחוש לעדויות אלו להצריכה גט ואת"ל דצריכה גט יורנו אם אבדה האלמנה מזונותיה ומוציאין מתחת ידה מה שתפסה למזונותיה: ושכרו כפול מן השמים:

תשובה. קבלת עדות שנעשה בראשונה לית ביה מששא וזו אינה צריכה לפנים וגם בקבלת עדות שנעשה באחרונה ראיתי שערוריה דאית ביה תלתא לריעותא:

חדא שלא נתקבלה בפני האשה:

ותו דלא נחקרה עדות העדי' ולא אמרו כלל באי זה יום באי זה שבת באי זו חדש:

ותו דעדות מוכחשת היא בכמה גווני:

וממה שנתקבלה שלא בפני האשה איברא דמקבלין עדות קידושין שלא בפני בעל דין וכן כתב מרנא ורבנא הרד"באז זלה"ה בתשובותיו דמעשים בכל יום שמקבלין עדות הקדושין שלא בפני בעל דין וטעמא דמילתא דכיון דהוי לאפרושי מאיסורח כ"ע בעלי הדין נינהו והביא ראיה לזה. וכן כתב הרב המאירי ז"ל בחידושיו לקמא פרק הגוזל בתרא ז"ל הסכימו חכמי הנשיאים שבברצלונה שבענין איסורין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין כגון אם באו עדים והעידו שלא בפניה שנתקדשה לפלוני או שנטמאו טהרותיו שזכות הוא לו להפריש מן האיסור ואפילו היה נראה לדיין שיש שם צד רמאות לא יקל בכך ע"כ:

ומיהו מדבריהם אתה למד דדווקא כי ליכא בקבלת עדותן אלא צד דלאפרושי מאיסורא הוא דמקבלין שלא בפני בעל דין אבל היכא דפתיך בהדיה דררא דממונא כבנדון דידן להוציא מידה מה שתפסה למזונות פשיטא דאין מקבלין כלל אפילו על הקידושין ובדיעבד נמי אם קבלו העדות שלא בפניה אינו עדות לדעת רוב הפוסקים ז"ל תדע דגרסינן בסוף יבמות אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה ר"ע ור"ט אומרים בודקין וקמיפלגי בדרבי חנינא דאמר רבי חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם ומה טעם אמרו דיני ממונות אין צריכי דרישה וחקירה שלא תנעול דלת בפני לוין ובמאי קמיפלגי מ"ס כיון דאיכא כתיבה למשקל כדיני ממונות דמי ומ"ס כיון דקא שרינן א"א לעלמא כדיני נפשות דמי ע"כ:

והקשה הרמב"ן ז"ל מאי קאמר כיון דאיכא כתובה כדיני ממונו דמי וכי מאחר דאיכא דיני נפשות שאין בדין נותן שיהא נאמן אלא בדרישה וחקירה למה האמינוהו משום דיני ממונות שבו ועוא ארוסה דליכא כתובה למשקל מאי איכא למימר ותירץ דה"ק כיון דתקיד רבנן בכל דיני ממונות שאין בהם דרישה וחקירה והדין נותן שתג נו האשה הזו כתובתה על פיהם אי אפשר שלא להאמין אותם אף בה הנשואין שלה דבעינן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי הילכך איעל לתקנתא דרבנן בכל האי דינא ואי איפשר להחמיר בארוסה יותר מנשותא דאם כן שויתינהו למילי דרבנן כי חוכא אי נמי ה"ק מן התורה אה הדינין שבעולם בדרישה וחקירה ככולן בכלל והשתא דתקון רבנן שכל לדרוש בדיני ממונות נראה עדי נשים למי דומה מ"ס לדיני ממונות דלא שאין בהם עכשיו דיני נפשות כלל ויש ממון ברובן ומ"ס כיון דשרימו אשת איש לעלמא דבעלמא אתי לדיני נפשות כדיני נפשות דמו ואנן מקילין משום ממון שבו ואף על גב דגבי כתובה ליכא משום נעילין דלת שיותר משהאיש רוצה נישא וכו' לא פלוג רבנן בדיני ממונות ואף על גב דבדיני קנסות בעינן דרישה וחקירה הנהו לאו בכלל דיני ממונות נינהו ולא תקון בהו רבנן מידי אלא רחמנא קנסינהו ואדינא דרחמנא מוקמינן להו ולא מוספינן אקנסי אבל בשאר כל דיני ממונות לא פלוג רבנן ועוד דהא חששו משום חינא וה"ה לעידי גרושין ולכל דיני גיטין וקדושין שאינן צריכין דרישה וחקירה וישנן בב"ד הדיוטות משום האי טעמא גופיה כדי שלא תנעול דלת וכו' ע"כ:

וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו הא קמן דמשום צד ממון עקרינן מדינא דתורה עדות נשים ומדמינן ליה לדיני ממונות לגמרי ושרינן אשת איש לעלמא בלא דרישה וחקירה הילכך בנדון דידן נמי אפילו לאחזוקה. למקודשת אין מקבלין עדים שנא בפני בעל דין משום צד דיני ממונות שבו ובדיעבד נמי עדותן בטלה לדעת רוב הפוסקים ז"ל אשר אנו סומכין וכל שכן כי יש חולקים על מרנא ורבנא ז"ל והרב המאירי ז"ל ואומרים שאף בעדות קדושין אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין:

וגם הרא"ש ז"ל כתב בתשובה כלל מ"ה על אודות עדים שהעידו שנתיחדה עם בעלה לאחר שנתגרשה וזאת האשה נשאת וכתב ז"ל. וז"ל ובנדון זה לאסור אשה על בעלה הכל מודים דבעינן דרישה וחקירה ולקבל העדות בפני בעלי הדינין ובפני גדולי ישראל שידעו לחקור ולדרוש ולא להסתיר עצה במחשכים ולהוציא לעז על האשה היושבת תחת בעלה ואף בדיני ממונות אין מקבלין עדות שלא בפני בעלי הדין:

וכתב ריב"א ז"ל הלוי שאם קבלו עדות שלא בפני ב"ד אינו עדות לדון על פיו והביא ראיה מהא דאמרינן מכחישין את העדים וכו' עד דהזמה הויא חובת העדים ואין מקבלין עדות חלא בפני בית דין וקאמר בשלא בפניהם אפילו בדיעבר הזמה נא הויא ע"כ ואף על גב דלא דמיא עדות קדושין דבנדון דידן לעידי קידושין דהרא"ש ז"ל דהתם קא אתו לאוסרה על בעלה מכל מקום הא קא אתו לחובת האשה להוציא מתחת ידיה מה שתפסה וכל דאתו לחובה צריך להעיד בפניו וכדמסיים ואזיל ואמטו להכי בנדון דידן כיון שלא נתקבל העדות בפני האשה אין כאן עדות כלל לדעת רוב הפוסקים ז"ל וכדכתיבנא וכל שכן שהיא מכחשת וצועקת על זה וכמו שכתב הר"א מזרחי ז"ל בתשובתיו:

וממה דלא נחקרה עדותן ולא אמרו כלל באי זה יום באי זה שבת באי זו חדש איברא דפליגי בה רבוותא דאיכא מ"ד שלא אמרו שאין צריכין דרישה וחקירה אלא בעדים הבאים להשיאה שמעידין שמת בעלה והיורשין חייבין ליתן כתובה אבל עדים הבאין לאוסרה רוצה לומר שמעידין שנתקדשה אפילו לרבנן בעו דרישה וחקירה שהרי אינו מחייב אותו בכתובה ודחה הרב המאירי ז"ל סברא זו ובר מן דין בנדון דידן הא מתלא תליא בדיני ממונות דמוציאין מתחת ידה מה שתפסה וכעדים הבאין להשיאה דמיא:

גם הריטב"א ז"ל כת' בחידושיו עלה ההיא דסוף יבמות דכתיבנ' לעיל דהרא"ה ז"ל בשם הר' רבי פנחס אחיו ז"ל פי' אותה שמוע' דסוף יבמות בענין אחר דלכ"ע בענין שריותה דאשה ובענין גיטין וקדושין לא בעינן דרישה וחקירה מן התורה מדין עצמו דלא ילפינן דבר דבר מממון אלא לענין דבעינן שני עדים בדבר שבערוה דגבי הא הוא דכתיב דבר על פי שנים יקום דבר ובכל ממון בעינן דרישה וחקירה מדאורייתא ואף ממון של כתובה בכלל הילכך הכא בהא פליגי מ"ס דבממון של כתובה שורת הדין שלא לתקן בה כלום מדרבי חנינא דהא ליכא נעילת דלת אלא שלא חלקו חכמים בדברים:

ומיהו לגבי הא מילתא כיון דאית בה דיני נפשות דבעי לעולם דרישה וחקירה וכתובה גופה מדינא בעיא דרישה וחקירה מוקמינן לה על דין תורה ולא מנסבינן לה שאם תנשא תטול כתובה וכיון דאיכא בה שום צד דבעי דרישה וחקירה אזלינן בתריה ומוקמינן כתובה בדין תורה ומ"ס דאדרבה כיון דבעיקר גטין וקדושין דעלמא לא בעינן דרישה וחקירה והכא איכא כתובה שהיתה בכלל תקנת חכמים שלא לעשות בה דרישה וחקירה לית לן למיחש למאי דאית בה מדיני נפשו' ומוקמינן עדות נשואין בדין תורה ועדות כתובה בתקנתא דרבנן ובארוסה דלית בה כתובה לא פלוג רבן. ע"כ:

נמצא לשיטה זו דבעידי קדושין לא בעינן דרישה וחקירה מן התורה ומיהו בנדון דידן דפתיך בהדיה דררא דממונא מן התורה בעינן דרישה וחקירה אלא דרבנן תקון דלא לבעי:

ובר מן דין ומן דין אנו אין לנו אלא שיטת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל שכל הדינין שבעולם מן התורה הן בדרישה וחקירה והכי מסתבר דלכל מילי דעדות ילפינן דבר דבר מממון דבעינן שני עדים בדרישה וחקירה כבממון וכ"כ ריב"ש ז"ל בסימן קצ"ג הילכך מן התורה בעינן דרישה וחקירה בקדושין ורבנן תקינו אפילו לו בקדושין בלחוד דלא ליבעי דרישה וחקירה וכדכתיבנא לעיל בלשון הרמב"ן ז"ל:

וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה להלכה ולמעשה נ"ל דעידי קדושין אין צריכין דרישה וחקירה דהשתא מיהא לאו אדיני נפשות קא מסהדי מה שאין כן אף לרבי עקיבא בעידי מיתה דהיא אסורה לכל והבא עליה במיתה והשתא שרינן לה על פי עד אחד וכו' ואף על פי דבקדושין אפשר דאתי לדיני נפשות השתא מיהא לאו בנפשות מסהדי וכו' וכולהו סוגיות דגמרא משמע דלא בעינן דרישה וחקירה בעידי קידושין וגטין ולפיכך ישנו בב"ד הדיוטות וכדאמרי' בהמגרש וכו' וכן כתבו כל רבותי הרב רבי יונה ז"ל והרמב"ן ז"ל ותדע לך דהתנן ג' גטין פסולין וכו' וכן גבי קידושין כדאמר דאין כותבין בו זמן דהיכי נעביד כו' אלמא גטין וקדושין ליתנהו בדרישה וחקירה דאף הם כדיני ממונות דבדידהו נמי איכא משום נעילת דלת ע"כ:

וכן כתב ריב"ש ז"ל וכמה אחרונים ז"ל: וכן כתב הרב המאירי ז"ל בשם התוספות ז"ל וקצת גאוני ספרד ז"ל דשום עדות דבקדושין וגיטין אינן צריכין דרישה וחקירה. מעתה איכא למימר דבנדון דידן אף על גב דלא נחקרה עדותן בב"ד עדותן קיימת ומיהו הטור קחזינא הכא מכמה גווני ח א שהיא מכחשת וצועקת על הדבר הרע הזה והילכך מחזי כרמאות וכמו שכתב ר"י וכדבעינן למכתב בס"ד:

וכ"כ הר"א מזרחי ז"ל ועוד מחזי כרמאות שיקדש אשה אחת הגונה בפתח עינים בלא שדוכין ושלא בפני קרוביה ובלא ברכת אירוסין ושלא בעשרה וגם שיש הכחשה בדבריהם ולא ראי עדותו של זה כעדותו של זה ואין לך דין מרומה גדול מזה וכמו שכתב הריב"ש ז"ל בתשובה סימן רס"ז. וגם דמחזי כי כל מגמתם להוציא הנכסים מתחת ידה והמקדש הוא ניהו בעל היורשת הנכסים ופוק חזי מאן גברא רבא קא מסהיד החכם השלם כמהר"ר משה אלשיך נר"ו בתשובתו שבבאו לדמשק חקר ודרש כל האיפשר ונתברר לו כשמש כי הכל נעשה במרמה מאת המקדש וסיעתו כי נועצו יחד ללכוד את האלמנה ברשת זו למען תפוס מתחת ידה עזבון בעלה אשר תפסה והמקדש הוא ניהו בעל היורשת את העזבון אשר תחת יד האלמנה:

וכיון דהויא ליה דין מרומה קי"ל דאפי' בדיני ממונות צריכין דרישה וחקירה דתנן בפ' דיני ממונות אחד דיני ממונות אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה ופריך גמרא דיני ממונות מי בעיא דרישה וחקירה ורמינהי שטר שזמנו כתוב באחד בניסן וכו' ומשנינן אמר רבי חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד וכו' ומה טעם וכו' כדי שלא תנעול דלת וכו' רבא אמר מתניתין דהכא בדיני קנסות ואידך בהודאות והלואות רב פפא אמר אידי ואידי בהודאות והלואות כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה כדר"ל דר"ל רמי כתיב בצדק תשפוט וכו' וכתיב צדק צדק תרדוף הא כיצד כאן בדין מרומה וכו' רב אשי אמר מתניתין כדשנין קראי אחר לדין ואחד לפשרה ע"כ ופירש הרמ"ה ז"ל בחידושיו דלרבי חנינא מתניתין דהכא דבר תורה ומתניתין וברייתא דשטרי חוב המאוחרין בתקנתא דרבנן רבא אמר לעולם כדרבי חנינא מיהו מתניתין ומתניאתא כולהו לאחר תקנה קיימי ולא קשיא מתניתין דהכא בדיני קנסות דלא שייכא בהו נעילת דלת ולא תקנתא אחריתי ואינך בהודאות והלואות רב פפא אמר לא תוקים מתני' דהכא בדיני קנסות ואינך בהודאות והלואות אלא אידי ואידי בהודאות והלואות ולא קשיא מתניתין דהכא בדין מרומה שהדיינין מבינין מתוך טענת בעל דין ומתוך דבריהן של עדים שעידי שקר הן לפיכך צריך לבדקו בדרישה וחקירה כדי שיצא הדין לאמתו ואינך מתניאתא דלא מצרכי דרישה וחקירה מיירי בדין שאינו מרומה כדרבי שמעון בן לקיש דרמי כתיב בצדק תשפוט עמיתך וכו' ומשמע דלא בעי דרישה וחקירה כולי האי דהא לא כתיב ביה צדק צדק כדכתיב באידך קרא וכתיב צדק צדק תרדוף לא קשיא כאן בדין מרומה וכו' ואפילו מדאורייתא נמי לא בעינן דרישה וחקירה אלא בדין מרומה ומשמע דרב פפא פליג אדרבי חנינא דכיון דנפק ליה מקראי דמדאורייתא לא בעינן דרישה וחקירה אלא בדין מרומה מאי אהניא לן תקנתא דרבנן אי לדין מרומה דלח נבעי דרישה וחקירה הא לא ס"ד למימר דודאי נא עבדי רבנן תקנתא לאפוקי ממונא שלא כדין ורב אשי אמר מתני' כדשנין כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה וקראי אחד לדין ואחד לפשרה כלומר דמהני קראי לא נפקא לן לפלוגי בין דין מרומה לדון שאינו מרומה דהא קראי מבעי לן לדרשא אחרינא וכי נפקא לן מדרבי חנינא נפקא לן דאמר. כי לא בעיא דרישה וחקירה מדרבנן הוא וכי תקון רבנן בדין שאינו מרומה אבל בדין מרומה לא תקון רבנן וראיה להאי פירושא דרב אשי כרב פפא מתרץ להו למתניאתא מדאצטריך למימר מתניתין כדשנין דאי ס"ד דלמדחייה לשינוייה דרב פפא לגמרי קא אתי לשמעינן דקראי לדרשא אחרינא קאתו וממילא שמענא דליתא לדרב פפא ומתניתין אי כרבי חנינא אי כרבא אלא להכי אצטריך למימר מתניתא כדשינן לאשמועינן דאף על גב דלא מוקי להו לקראי כריש לקיש מתניתא כרב פפא מוקי להו וכו' ע"כ. וכיון דרב פפא ורב אשי מוקמי למתניתין בדין מרומה ולא בדיני קנסות ומתניתין קתני אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה משמע להדיא דשוין הן וכל דין מרומה שלא נתקבל בדרישה וחקירה עדותן בטלה והכין מסתברא דאפילו לרב אשי דסבירא ליה כרבי חנינא הרי מן התורה צריך דרישה וחקירה בדין מרומה ולא תקון בה רבנן מידי ואוקמוה אדאורייתא הילכך ע"כ בדאורייתא משמע לעכובא וכל שכן דנפקא ליה מדכתיב משפט אחד יהיה לכם משמע להדיא דדינו שוה כדיני נפשות אלא שהר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין חילק קצת וז"ל כאן בדין מרומה וכו' פי' רב פפא לא פליג אדרבא כלל אלא דלא בעי לאוקמה למתניתין בדיני קנסות אלא בהודאות והלואות ומתניתין דבעיא דרישה וחקירה בהודאות והלואות היינו דוקא כשהדין מרומה ורבי חנינא מיירי בדין שאינו מרומה שב"ד מכירין בתובע זה שהוא רמאי או שמכירין טענת רמאי בדבריו ובכה"ג סגי בדרישה וחקירה וחותכין הדין אחר כך והא דאמרינן בפרק שבועת העדות מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל ועדים מעידים בפני אחתכנו ויהיה קולר תלוי בצואר העדים ת"ל מדבר שקר תרחק דמשמע שאין לו לדיין להזקק לו כלל התם מיירי שיודע שהעדים מעידים עדות שקר שהוא היה עמהם ורש"י ז"ל פי' שם שהדיין למד מתוך דברי העדים שאין עדותן אמת וכן נכון:

וכתב הר"ד בונפיד ז"ל דבמאי דאמרינן הכא דבדין מרומה בעינן דרישה וחקירה אין הכוונה שנצריך כל דיני דרישה וחקירה כמו בדיני נפשות לגמרי אלא שאם הדיין חושש בענין זה צד רמאות שהוא ידרוש ויחקור אותו צד רמאות שחושש לא שיצטרך לחקור אותן צדדים שאין חושש בו וכן נמי אף על פי שקבל הדיין עדות העדים אם הדיין חושש בדבר מצוה עליו לחזור ולבדקן ולדרשן באותו ענין שחושש בו ואין בעל הדין יכול לטעון הרי העידו עדותן ומעתה אין הדרישה והחקירה בדין מרומה אלא לפי ענין הרמאות:

ואם תאמר ואי הכי וכי מוקמינן מתניתין בדין מרומה ואמרינן אין בין דיני ממונות לדיני נפשות וכו' אם כן לא שוו דיני ממונות בדין מרומה לדיני נפשות כלל דבדיני נפשות צריך לחקור כל צדדי הדרישות והחקירות ובדין מרומה אינו צריך לחקור וכדכתיבנא י"ל דמשכחת לה היכא שהדיין חושש בכל הענין כולו שהוא מרומה דבכי האי הוא שצריך לעשות דרישה וחקירה בשלמות ע"כ:

והילכך בנדון דידן שהדבר ברור שכל הענין כולו הוא רמאות וכדכתיבנא לעיל הא ודאי דצריך לעשות דרישה וחקירה כדיני נפשות:

גם כתב הר"ן ז"ל בחידושיו ריש פרק היו בודקין וז"ל כתב הר"ז הלוי ז"ל דהני שבע חקירות עבדי כשבאין לבדוק כל אחד ואחד מן העדים קודם שיתחיל לדבר כדי להחמיר עליו העדות וכו' ומכל מקום אם התחיל עדותו לומר בשנה זו או אשתקד אין צריך לפרש באי זו שנה בשבוע ובאי זה שבוע דכיון דאמר שנה זו הרי פירש באי זו שנה היא אף על פי שאינו יודע שנה. זו כמה היא בשבוע מה בכך ולמה תפסל עדותו בשביל כך וכן אם אמר בחדש זה אין צריך לומר באי זו שנה וכו' וכן נמי אף על פי שאינו יודע שם החדש אין עדותו נפסלת בכך אי נמי אם אמר אתמול או שלפניו אבל איני יודע כמה ימים עברו מן החדש אין עדותן נפסלת בשביל כך ואין צריך לפרש יותר אלא באי זו שעה ובאי זה מקום ולא הוצרכו לפרש כל אלו החקירות אלא כשאומר זמן מרובה וכו' ונראה שאם אומר זכור אני בכמה בחדש אבל איני זכור באי זה יום מן השבת היה אין עדותו נפסלת בכך אבל אמ' יודע אני באי זה יום בשבת היה ואיני יודע בכמה בחדש עדותן פסולה שלא בירר הזמן בהיטב שהרי ד' שבתות יש בחדש אחד ואין ידוע באי זה שבת היה אבל כשאומר כמה ימים בחדש אנו יכולין לחשב באי זה שבת היה ובאי זה יום מהשבת ויכולין להזימם בכך. עכ"ד ז"ל והם נראין מסברא מכרעת אבל פשטא דגמרא לא משמע הכי דמדאמר בגמרא אמר להם רבי יוסי לחכמים לדבריכם מי שבא ואמר אמש הרגו אומרים לו באי זו שבוע ובאי זו שנה וכו' ומסקינן אלא אף על גב דלא צריך רמינן עליה בר"ש בן אלעזר ומשמע לעכובא בעינן הניז' חקירות כיון דילפינן להו מקראי ומשמע נמי דאף על גב דאמרו העדים אמש הרגו צריכים הם להשיב על הז' חקירות ואם הוכחשו בחקירות הקודמות ואפי' אמרו אין אנו יודעין עדותן בטלה וכן דעת הר"ד ז"ל דעת הרמב"ם ז"ל מכל מקום אף על גב דהא מילתא הוי הילכתא למשיחא מכל מקום נפקא מינה לדיני ממונות היכא דהוי הדין מרומה דבעינן דרישה וחקירה אם אמר בכמה ימים בחדש או באי זה יום מימי השבת זו דלא צריך באי זו שנה ובאי זו שבוע כדעת הר"ז הלוי ז"ל מיהו הרב רבי דוד ז"ל חולק על הר"ז ז"ל ואומר דאפילו אמרו העדים בכמה בחדש צריכין אנו לשאול להם באי זה יום מן השבוע שהרי הכשירו באחד שנים בחדש ואחד אומר בשלשה מפני שזה יודע בעבורו של חדש וזה אינו יודע בעבורו ולפיכך שואלין אותן באיזה יום מן השבוע שאם הם מכוונין בו ודאי אמרינן שטעו בעבורו של חדש אבל אם אינן מכוונין ביום השבוע עדותן בטלה שלא טעו בעבורו של חדש בלבד וא נכוז' עכ"ל הר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין הא קמן להדיא דקא משוה דין מרומה דדיני ממונות לדיני נפשות לגבי דרישה וחקירה דמ"ה כתב דלא הויא הלכתא למשיחא הך פלוגתא דהרז"ה ז"ל והר"ד ז"ל וככהתיבנא: וכן משמע מלשון הרמב"ם נ"ל שכתב בפ"ג מהלכות עדות וז"ל אחר דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם חבל אמרו חכמים וכו' בד"א בהודאות והלואות מתנות ומכירות וכיוצא בהן אבל בדיני קנסות צריכין דרישה וחקירה ואצ"ל במלקות ובגלות וכן אם ראה דיין שהדין מרומה וחשש לו צריך דרישה וחקירה כעידי נפשות אף על פי שהם הודאות והלואות אף על פי שאין עדי ממונות צריכין דרישה וחקירה אם הכחישו העדים וכו'ע"כ. כך נמצא בספרים הישנים הנמצאים פה מצרים מועתקים מספר ישן כתיבת יד המחבר ז"ל וכן כתב הריב"ש ז"ל בתשובותיו וכדבעינן למכתב קמן בס"ד ובכסף משנה לא נמצא הלשון כן ולא ידעתי מהיכן הגיהו דע"כ לעידי נפשות קא משוי ליה מדכתב אבל בדיני קנסות צריכין דרישה וחקירה ואצ"ל במלקות ובגנות וכן אם ראה הדיין וכו' אלמא דדין מרומה שוה לדיני, קנסות ומלקות וגלות ובהני ע"כ צריכין דרישה וחקירה לעיכובא ועוד דכתב הרב ז"ל באותו פרק כל עד שנחקרה עדותו בב"ד בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות אין יכול לחזור בו וכו' ע"כ. משמע דדוקא אחר שנחקרה עדותו בב"ד הוא דאינו יכול לחזור וקשה דבדיני ממונות שאין צריך דרישה וחקירה בהגדתו בב"ד בלחוד סגי חף על פי שלא נחקר' עדותו וכן כתב להדיא הר"ן ז"ל בתשובה סימן מ' דבדיני ממונות דלא בעי דרישה וחקירה כיון שנגמר עדותו ואין אנו צריכין עוד לדבריו הרי הגיד ושוב אינו חוזר ומגיד וכן משמע מתשובת ר"י דכתב המרדכי וכדבעינן למכתב מעתה קשיא לשון הרמב"ם ז"ל וצריכין אנו לומר דבדין מרומה שבדיני ממונות ודיני קנסות קא מיירי והילכך משמע להדיא דשוה הוא לדיני נפשות בדרישה וחקירה:

וכן כתב המרדכי ז"ל וז"ל נשאל לר"י על אחד שהטעה להעיד עדות שקר והשביעם בטעות להעיד מה שיאמר להם ואמר להם להעיד שקידש אשה אחת ולבסוף חזר בו א' מן העדי' והשיב ר"י להצריך גט להסיר הלעז ורצה לפרסם התרתה לכל ולולי כן לא היתה מוזקקת לכך כי מן הדין יש לפוטרה בלא גט כי עדות זו שבאי לאוסרה צריכה דרישה וחקירה הואיל והיא מכחישתן וכל זמן שלא נחקרה עדותן יכולין לומר מבודין היינו דמאי שנא מעדים שהעידו שהוא בן גרושה וחלוצה דתניא בתוספתא יכולין לומר מבודין היינו לבטל עדותן כל זמן שלא נחקרה עדותן בב"ד ועוד כי אפילו בעדות הודאות והלואות צריך דרישה וחקירה בדין מרומה כדמוכח בפרק אחד דיני ממונות וכיון דצריך דרישה וחקירה יכולין לבטל עדותן כל זמן שלא נחקרה עדותן פ"כ במרדכי ישן כתיבת יד מוגה. משמע דצריך דרישה וחקירה לעיכובא דאי למצוה בעלמא אמאי יכולין לבטל עדותן:

הילכך לדעת הרמב"ם ז"ל והרמ"ה ז"ל ור"י ז"ל והר"ד בונפיד ז"ל והר"ן ז"ל בנדון דידן שכל שכל הענין נראה מרומה ולא היה בעדותם דרישה וחקירה עדותן בטלה ואינה מקודשת על פי עדיות אלו ואף על גב שהטור ז"ל כתב בח"ה סימן ל' אבל אם נראה לדיין שהדין מרומה צריך דרישה וחקירה להוציא הדין לאמתו. ע"כ. משמע דליכא עיכובא בדבר אלא דלהוציא הדין לאמיתו בלחוד הוא דאצריך דרישה וחקירה איכא למימר דלא איירי הטור אלא כשחושש הדיין שיש בענין צד רמאות דמצוה על הדיין לחקור בדבר אבל כשהדיין חושש בכל הענין כולו שהוא מרומה לעיכובא נמי צריך דרישה וחקירה וכמו שחילק הר"ן ז"ל בשם הר"ד ז"ל וכדכתיבנא לעיל ודוחק דאם כן אמאי לא אייתי הטור ז"ל דינא כשהדין כולו מרומה ומכל מקום לדעת כולהו אינך רבוותא ז"ל צריך דרישה וחקירה לעיכובא ואפילו דליכא אלא חששא בעלמא דרמאות וכ"ש דבנ"ד קרוב מאד לדיינין שהענין כולו נעשה במרמה וכמו שכת' החכם השלם כמהר"ר מ"א נר"ו הילכך לעיכובא נמי היה צריך דרישה. וכן פסק הלכה למעשה הר' אליה מזרחי דכשהדין מרומה אף על פי שאינו ודאי מרומה אלא בחששת מרומה בלבד לא סגי בלא דרישה וחקירה ואם לא נחקרה עדותן בב"ד חוזר ומגיד ופטר את האשה בלא גט:

ומיהו הריב"ש ז"ל כתב בתשובה בסימן רס"ו וז"ל ואם באנו להשוות דין מרומה של הודאות והלואות לדיני נפשות כמו שנראה מלשון הר"מ ז"ל פ"ג מה' עדות וכן מפשטא דמתניתין לפום האי אוקמתא דרב פפא הנה עדות השני עדים שהעידו על הקדושין בטל כיון שלא היה בעדותם דרישה וחקירה שהרי לא אמרו בכמה בחדש ולא באיזו שעה וגם באיזה יום לא כוונו שהרי אמרו ביומא רביעאה או תליתאה וכו' אלא שנראה דבהודאות והלואות אפי' בדין מרומה לא בעי דרישה וחקירה כדיני נפשות ממש אלא שצריך הדיין לחקור בו כל מאי דאיפשר לא שאם אמר באחד מן החקירות איני יודע שתהא עדותן בטלה כדיני נפשות וכן אם אמרו אמש הלוהו שיהא צריך שיכוונו באי זה שבוע באי זו שנה באי זו חדש וכל שאר החקירות אף על פי שבדיני נפשות צריך כדאיתא התם בפ' היו בודקין אלא שיש לכוין לחקור בו ולדרוש כדין מרומה כל מאי דאיפשר כההיא דר"ט וכו' ואף על גב דמתניתין קתני אחד דיני נפשות ואחד דיני ממונות בדרישה וחקירה ורב פפא דמוקי לה בהודאות והלואות ובדין מרומה דמשמע דשוין הם רב פפא מוסיף הוא על אוקמתיה דרבא דמוקי לה בדיני קנסות דמשמע דבעו דרישה וחקירה כדיני נפשות ממש ורב פפא ה"ק אפילו בהודאות והלואות נמי שייך דרישה וחקירה קצת ומ"ה שפיר קתני מתניתין אחד דיני ממונות וכו' דהא בכולהו דיני ממונו' איכא דרישה וחקירה בקנסות לגמרי כדיני נפשות ובהודאו' והלואות בדין מרומה צריך דרישה וחקירה כל מאי דאיפשר ומ"ב קתני סתם אחד דיני ממונות וכו' אלא שאין דינם שוה לגמרי וכן פי' הרא"ה ז"ל:

וכן נראה מלשון הר"ם מקוצי ז"ל שכתב וז"ל אמנם בדין מרומה צריך דרישה וחקירה ומצוה לדרוש ולחקור כפי היכולת ע"כ. עכ"ל הריב"ש ז"ל. ויש לי לומר דמהר"ם מקוצי ז"ל ליכא ראיה דה"ק בדין מרומה צריך לעיכובא דרישה וחקירה השנויין במתניתין ומצוה להוסיף עליהן יותר ויותר כפי היכולת ולא ידעתי אמאי לא אייתי ראיה נמי מלשון הטור אלא דאיכא למידחי דהכי קאמר להוציא הדין לאמתו צריך דרישה וחקירה לעיכובא:

ומכל מקום האי שיטתא לא מחוורא דההיא דרב פפא כפשטה משמע דנדי מאוקמתא דרבא כי היכי דרבא נדי מאוקמתיה דרבי חנינא דלא בעי לאוקומה מתניתין בקנסות וכמו שפירשו הרמ"ה ז"ל והר"ן ז"ל והכין משמע מלשון רש"י ז"ל דאוקמתא דרב פפא באפי נפשה היה כאוקמתיה דרבא שכתב רבא אמר תרווייהו בתר תקנתא דרבנן ומתניתין בדיני קנסות וכו' וגבי אוקמתא דרב פפא לא פי' מידי אלמא דמתפרש' כאוקמתיה דרבא וכן משמע להדיא מדכתב בתר הכי וז"ל מתני' שפיר איתרצו בחד מהני שינויי אי כרבי חנינא אי כרבא אי כרב פפא. ע"כ: משמע דאוקמתיה דרב פפא לא פתיכא בהדי אוקמת' דרבא והכי מסתבר דלשיטת הרא"ה ז"ל וריב"ש ז"ל מאי אהני לן בתוספתו דרב פפא והרי לא שייך למתני כלל אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה וכו' בהודאות והלואות אלא בקנסות. ועוד כיון דקי"ל כרבי חנינא דאמר דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה וכו' וע"כ רבנן לא תקינו בדין מרומה מידי דהיכי מצי רבנן לתקוני בדין מרומה לאפוקי ממונא שלא כדין וכמו שכתב הרמ"ה ז"ל וכדכתיבנא לעיל מעתה כיון דאוקמוה אדאורייתא ע"כ צריכה דרישה וחקירה לעכובא וכמו שכתב הר"ן ז"ל לעיל גבי שבעה חקירות וכדכתיבנא לעיל ועוד כיון דנפקא ליה מדכתיב משפט אחד ע"כ שוה דין מרומה לדיני נפשות:

והילכך אין לנו לדון אלא בשיטתו של הרמב"ם ז"ל ודעימיה:

ומיהו מצאתי להרב המאירי ז"ל שכתב בסוף יבמות דאפי' בדין מרומה שכיוצא בו אף בממון צריכין דרישה וחקירה בקידושין וגיטין לא בעינן. ע"כ ואיפשר דאזיל בשיטת הרא"ה ז"ל דכת' הריטב"א ז"ל בשמו וכדכתיבנא לעיל דמן התורה נמי לא בעינן דרישה וחקירה בקידושין והא כתיבנא לעיל דכל המפרשים שים ז"ל דחו סברא זו בשתי ידים והא קמן דהריב"ש ז"ל משוה בפשיטו' דין קידושין לדיני ממונו':

וכל שכן דבנדון דידן פתיך ביה דינא דממונא דמן התורה בעינן בהן דרישה וחקירה:

מעתה לא נשאר לנו אלא שיטתו של הרמב"ם ז"ל ודעימיה ונראה דדווקא לגבי תפיסת הנכסי' אשר תפסה למזונות הוא דלא חיישינן לשיטת הרא"ה ז"ל וריב"ש ז"ל ולא מפקינן מינה:

ומיהו בערוה החמורה ראוי לחוש לדבריהם ואין להוציאה בלא גט:

ובכל אחד מהשיטות הללו יש בו להקל ולהחמיר דלשיטת ברמב"ם ז"ל ודעימיה דס"ל להקל דכל שלא נחקרה עדותן בב"ד כמאן דליתיה דמי ושריא איתתא לעלמא נמצא קולו חומרו דאם נמצא שום קלקול בסהדותייהו כגון דאיתכחשו להו כיון דלא נחקרה עדות בב"ד האי הכחשה כמאן דליתא דמי ואם יחזרו העדים ויעידו בפני ב"ד הגון בקי בדרישות וחקירו' ויחקרו עדותן היטב ותמצא מכוונת עדותן קיימת ואף על גב דמעיקרא לא העידו כן אין בזה משום חוזר ומגיד כיון דבעינן דרישה וחקירה ולא נחקרה עדותן בב"ד כמאן דליתיה דמי וחוזרין ומגידין:

ולשיטת הרא"ה ז"ל וריב"ש ז"ל דמחמיר שלא לבטל הקידושין משום דלא נחקרה עדותן בב"ד דאיברא דמצוה לדרוש ולחקור ומיהו אם לא נחקרה עדותן לא יתבטל עדותן נמצא דחומרו קולו דאם נמצא שום קלקול בעדותן דמחמתיה מתבטל העדות שוב אינן יכולין לתקן דכיון דהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואף על פי שלא נחקרה עדותן בב"ה דכיון דנגמר עדותן ואין אנו צריכין עוד לדבריו הרי הגיד ושוב אינו חוזר ומגיד וכמו שכתב הר"ן ז"ל בחשובה סימן מ' וכן משמע מלשון ר"י ז"ל שכתב המרדכי ז"ל וכדכתיבנא לעיל:

והילכך בנ"ד דמלבד דלא נתקבל העדות בפני האשה וגם לא נתקבל בדרישה וחקירה איכא ריעותא אחריתי דהויא ליה עדות מוכחשת מכמה אנפי לכל אחד מן השיטות דכתיב' יש להקל ולהחמיר:

ועתה אפרש דע כי כל העדויות האלו היו במעשה אחד ובמעמד אחד וכמו שכתב החכם השלם כמהר"ר משה אלשיך נראה מעתה עדות אלו האחרוני' דיש קצת ממש בדבריה הויא ליה מוכחשת בתלת גווני:

חדא דתרוויהו אפרים ויצחק הם מוכחשים מרבי אברהם סבע ומהמקדש עצמו:

ועוד דכל חד מינייהו מוכחש מחבריה:

ועוד דכל חד מוכחש מנפשיה:

ואיברא ודאי דמחמת הכחשתן מזולתן מרבי אברהם סבע ומהמקדש אין לבטל הקידושין ולאוקומה בחזקת פנויה דלא יהא אלא תרי ותרי הרי כתב:

בעל הטורים ז"ל סימן מ"ז שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה ל"ש שזרק לה קדושיה שנים אומרים קרוב לו וכו' ל"ש אמרו השנים שמעולם לא היו לה ספק קדושין לא תנשא ואם נשאת לאחד מעידיה ואומר בריא לי שלא נתקדשה לא תצא הא לאו הכי תצא וכו' ע"כ. כל שכן דעדות המקדש לא מהניא כלל ואפי' להעיד שלא נתקדשה ולא דמיא להא דאמרו בפרק חזקת האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר: וכתב דהריטב"א בתשובה דדווקא לזכותן של בני העיר אבל לחובת בני העיר נאמנין דשניא היא דכל לחובת בני העיר הרי הם עדים חלוקין לעצמן לבד הבעלי דינין ואינן נוגעין בעדותן כלל אבל לעדות המקדש אפילו לומר שלא נתקדשה ע"כ נוגע לעצמו דמעיד דלא נתקדשה לו:

וכתב הריטב"א ז"ל בתשובה דכל מה שאדם מעיד לעצמו בין לזכות בין לחובה אין עליו שום עדות אלא כבעל דבר עצמו שטוען ומזכה או מחייב לעצמו דעדים חלוקין הן לעצמן לבד מבעלי הדין כדכתיב ועמדו שני האנשים אשר לכם הריב ואמרינן שני האנשים אלו העדים אשר להם הריב אלו בעלי דינין ודמיא למאי דאמרינן פ"ק דמכות גבי הא דתניא שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול כולן פסולין ופרכינן אלא מעתה רובע יציל נרבע יציל ופרקינן במקיימי דבר הכתוב מדבר כלומר רובע ונרבע אינם בעלי דבר ואינם בכלל עדים. ע"כ: הילכך כל שמעיד דלא נתקדשה לו היינו עדות לעצמו ולא מקרי עדות והא דאמרו פלוני רבעו לרצונו הוא ואחר מצטרפין להורגו אינו ענין לזה כלל דכי קא מסהיד פלוני רבעו לרצונו הא קא מסהיד שתי עדויות חלוקין שאין צריכין זה לזה על שני עניינים חלוקין שיוצא מהם שני מעשים חד דפלוני רבע דהיינו חד עדות ואידך דמסהיד אנפשיה דנרבע לרצונו ואנן מהימנינן ליה אמאי דקא מסהיד אחבריה ולא מהימנינן ליה אמאי דמסהיד אנפשיה וכמאן דליתיה דמי ומהאי טעמא אמרי' דלא שייך בזה למימר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דעדו' דלנפשיה לא מיקרי עדות כלל וכי מדלית מהכא סהדותא דנפשיה הרי נשאר סהדות' דחבריה כשאר כל העדויות ומיהו כי מסהיד דלא נתקדשה ע"כ קא מסהיד דגם לעצמו לא נתקדשה ולגבי עצמו לא מיקרי עדות כלל כדי לבטל עדות המעידים דנתקדשה לו:

וכל שכן דבמה שאומר נמי דלא נתקדשה הויא ליה נוגע בעדות דלא מתסר בקרובותיה תדע דגרסינן בפרק האשה שנתאלמנה תנו רבנן שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרי' לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא ופריך גמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא ודחיק אביי ותרגמה בעד חרד וכו' ורב אשי דחיק לומר תרי ותרי ואיפוך שנים חומרים ראינום שנתקדשה וכו' ואם איתא דהמקדש שאמר לא נתקדשה מצטרף בהדיה אחר נוקמה לברייתא בהכין שנים אומרים נתקדשה לפלוני ואותו פלוני ואחר אומרים לא נתקדשה לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה דהיינו הבעל ואחד אומר נתגרשה זה רמה ימים ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא דהבעל נוגע בעדות הויא דכדי לאיפטורי ממזונו' בימים שעברו הוא שמעיד כן והוה לים חד בהדי תרי ואין דבריו של אחד במקום שנים ומ"ה אם נשאת תצא והאי אוקמתא רויחא טפי מאינך אוקמתי דגמרא ואמאי לא מוקמינן לה לברייתא בהכין אלא ודאי משמע דאין המקדש מעיד לעצמו כלל ואפי'לומר דלא נתקדש' וכל שכן דנוגע בעדות הויא וכדכתיבנא:

הילכך דל מהכא הכחשת העדים האחרונים מזולתם דאפילו להביאה לבית הספק לא מה מהניא דחד לגביה חרי לאו כלום הוא וכדכתיבנא:

ומיהו מטעם דכל חד מוכחש מחבריה יש לבטל הקידושין דהא תרווייהו היו שם מתחלה ועד סוף דתרוייהו קא מסהדי על אכילת התפוח ואפרי' קא מסהיד דמתחילה בערמה שם הטבעת באצבעה שאמר לה ראי הטבעת של זהב שעשיתי לבתי וכו' ותחבו בחזקה ובזה לא היתה יכולה להשליכה מידה במהרה ולא העיד שנתרצתה בפי' בקדושין אלא שהלכה לה מיד. ויצחק העיד בקבלת עדות הראשון שנתן ר' אלעזר למואנסה טבעת אחת של זהב לקדושין וקבלתו ממנו ורצתה בו והלכה לה ושוב בירר בקבלת עדות האחרון שאמר לה בעת הקדושין הרי את מקודשת לי ומכל מקום אמאי דהעיד בראשונה קא סמיך אלא דהוסיף ובירר שאמר לה הרי את מקודשת לי משמע להדיא לפי דבריו דמתחלה לא הערים עליה כלל אלא דברעות נפשה קבלתו ממנו ולא תחבו בחזקה באצבעה אלא היא קבלתו ממנו ורצתה להדיא בקדושיו מדהאריך וקאמר בעדותו הראשון ורצתה בו והלכה לה:

מעתה יש לדון ולומר דמאחר דכל חד מוכחש מחבריה בכי האי גונא דעדותן בטנה דתנן במס' סנהדרין היו בודקין אותן בשבע חקירות באי זו שבוע באיזה חרש בכמה בחדש באי זה יום באי זו שעה ובאי זה מקום רבי יוסי אומר באי זה יום וכו' מכירים אתם אותו התריתם בו קבל עליו התראה העובד ע"א את מה עבד ובמה עבד כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח מעשה שבדק בן זכאי בעוקצי תאנים מה בין הקירות לבדיקות וכו' ע"כ:

וכתב הר"ן ז"ל בחידושיו וז"ל דעת הרז"ה לוי ז"ל דמכירין אתם אותו התריתם בו הוי עיקר העדות ואם אמר אחד מהם איני יודע עדותן בטלה אבל עובד ע"א את מה עבד ובמה עבד הוי בדיקות ואם אמר אחד מהם איני זוכר את מה עבד ובמה עבד אבל יודע אני בודאי שעבד ע"א עדותן קיימת כדתנן במתניתין דאיני יודע בבדיקות עדותן קיימת אבל הר"ד ז"ל הקשה עליו דאי מכירים אתם אותו והתרית' בו ואמרו אין אנו יודעין עדותן בטל אם כן נפישי בהו חקירות ואנן שבע תנן ולי אינה קושיא דשבע חקירות דמנינן מלבד גופה של עדות מנינן והני הוו מגופה של עדות דאלו לא ידעו אם ישראל אם עובדי כוכבים ומזלות ולא ידעו אם התרו בו פשיטא דלאו כלום הוא: והר"ד ז"ל סובר שהשבע החקירות המנויות במשנתינו אין עדותן מתקיימת זולתם שאם לא שאלו אותם הדיינים אין עדותן כלום אבל מכירים אתם אותו וכו' ועובד ע"א וכו' אם לא שאלו אותן עדותן עדות שהעדים כך הם מעידים מעידים אנו באיש פלוני שחייב מיתה על שהרג את הנפש ויש בכלל דבריהם שהם ידעו שישראל הרג ושהתרו בו ושקבל עליו התראה אלא שיש להם לדיינין לבדקן ולשאול להם על כל דבר ודבר שאין לסמוך עליהם מן הסתם וכדומה לזה אמרינן בדיני ממונות היאך אתם יודעים שזה חייב לזה וכמו פירשנו שם אבל ודאי אם אמרו אין אנו יודעים אין עדותן כלום אלא שאי איפשר להם לומר כך שהרי אמרו שהוא חייב מיתה ומאי דמסיימינן במתניתין אם אמר אחד מהם איני יודע עדותן קיימת לא קאי אמכירין אתם אותו והתריתם בו שאי איפשר כמו שאמרנו ולא קאי נמי בעובד ע"א את מה עבד ובמה עבד שאף שם אי אפשר להם שיאמרו אין אנו יודעין שכיון שהעידו בו שעבד ע"א האיך יתכן שלא ידעו את מה עבד אבל מכל מקום בכלל הבדיקות הוא לענין שאם לא שאלו אותן שעדותן קיימת שמספיק בוא להם מה שאמרו שהוא חייב מיתה על שעבר עבירה פלונית זה דעת הר"ד ז"ל. עכ"ל הר"ן ז"ל. ורש"י ז"ל פירש מכירין ארם אותו ההרוג שמא עובדי כוכבים ומזלות היה וזו אינה מן החקירות של הזמה אלא כל שאר בדיקות אינו אלא להכחיש שמא לא יאמר כדברי חבירו ותבטל עדותם והוא והם פטורי' אבל מז החקירות של הזמה אי אתה מוצא יותר משבעה כדקאמר בגמרא ע"כ משמע לכאורה דס"ל לרב ז"ל דליכא אלא שבע חקירות לבד ומאי דקתני במתניתין מכירין אתם אותו וכו' אינו אלא בדיקות שאם הוכחשו בהם בדיני נפשות עדותן בטלה וכדמסיים ואזיל אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטלה:

והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כתב וז"ל ואמרו מכירין אתם אותו התריתם בו אין זה מכלל החקירות והדרישות אלא הוא דבר שאין שם עדות שיצטרך דרישות וחקירות אלא עד שנדע שהתרו בו וחיוב אלו השבע חקירות ממה שנאמר באותם אנשים שחייבים מיתה ודרשת וכו' אלא השבעה חזוקים לעמוד על אמיתת הדבר ולעשות תכלית הדרישה והחקירה: ע"כ: משמע דס"ל ז"ל דאיברא דליכא אלא שבע חקירות ומיהו אינך דקתני במתניתין מכירין אתם אותו עדיפי מינייהו דהוי שבע חקירות אינו אלא לעמוד על אמיתת הדבר ולעשות תכלית הדרישה והחקירה אבל אינך דתלו בגוף המעשה עדיפי דבזולתם ליכא שום עדות:

ובפרק אחד דיני ממונות כתב הרב ז"ל בפי' המשנה וז"ל וההפרש בין חקירה ודרישה והבדיקה שהחקירה והדרישה הם הדברים המורים אל הענין בדין כגון שנאמר להם כמה הלוה לו ומתי בלוה לו ועל אי זה דרך הלוהו ובאי זה מקום הלוהו כלומר באי זה עיר ובדיקה הוא בדיקה בדברים שאינם מורים בענין כגון שנאמר אי זה בגד היה לובש המלוה או הלום בשעה שלקח המעות או עומד היה אחד מהם או יושב והמעות אם היו בבגד משי או בבגד צמר וכיוצא בדברים אלו שאין בהם שוב תועלת בענין הדין ע"כ:

ולכאורה משמע דפליג מדידיה אדידיה דבמשנה זו פירש דכמה הלוה לו ועל אי זה דרך הלוהו הוו מכלל הדרישות והחקירות ובאידך משנה פירש דהא דתנן מכירין אתם אותו אינו מכלל החקירות משמע דס"ל דליכא אלא ז' חקירות ובמאי דכתיבנא ניחא דכיון דעדיפי מז' חקירות להכי כי מחלק באידך מתניתין בין הדרישות והחקירות לבדיקו' קא מני להני מכלל הדרישות והחקירו' דהא חד דינא אין להו ולא דמו לבדיקות ועוד אפשר לומר דלא קאמר הרב ז"ל במשנה פרק היו בודקיו דאין זה מכלל החקירות אלא מכירין אתם אותו התריתם בו אבל מאי דקתני תוב העובד ע"א את מה עבד וכו' הוא מכלל החקירות וכן כתב בחיבורו בפ"א מה' עדות וז"ל ומכלל החקירות יתר על השבע השוות בכל שאם העידו עליו שעבד ע"א שואלין להן את מה עבד וכו' העידו שחלל את השבת שואלין אותן איזו מלאכה עשה והיאך עשה וכו' העידו שהרג את הנפש שואלין אותן במה הרגו וכן כל כיוצא בזה הרי הוא מכלל החקירות והדרישות הן הדברים שהן עיקר העדות ובהם יתחייב או יפטר והן כוונת המעשה שעשה וכיוון הזמן וכיוון המקום שבהם יזומו העדים וכו' ועוד מרבים לבדוק וכו' כיצד הן הבדיקות הרי שהעיד עליו שהרג ונחקרו בשבע הקירות שמנינו שהן בכוונת הזמן וכוונת המקום ונדרשו בכוונת המעשה וכוונו הכלי שהרגו בו בודקין אותו ואומרי' להן מה היה לובש הנהרג או ההורג בגדים לבנים וכו' ע"כ: גם בפ"ב מהלכות עדות כתב וז"ל מה בין חקירות וכו' כיצד העידו שהרג זה את זה ואמר העד האחד כשנחקר בשבוע וכו' וכן כשדרשו במה הרגו אמר וכו' הרי עדותן בטלה וכו': ע"כ. משמע דס"ל דהחקירות הן כוונת הזמן וכוונת המקום והיינו הא דתנן היו בודקין אותן בשבע חקירות באי זה שבוע וכו' והדרישות הן כוונת המעשה והיינו הא דתנן העובד ע"א את מה עבד ובמה עבד והא דקא מני במתניתין החקירות ולא קא מני הדרישות מפני שהחקירות שוות בכל והדרישות ישתנו כפי המעשה דדרישות ע"א לחוד ודרישות שבת לחוד ודרישות יום הכפורים לחוד והיינו דתנן היו בודקין אותן בשבע חקירות וכו' ושוב העובד ע"א וכו' דהיינו דרישות ולא קא מני בהו ושוב תני בדיקות דקתני כל המרבה בבדיקות וכו' דהיינו בדיקות והא דקתני מכירין אתם אותו התריתם בו וכו' אינו לא מהחקירות ולא מהדרישות אלא היינו עיקר העדות שאין שם עדות שיצטרך דרישות וחקירות עד שנדע אם היה ישראל או עובדי כוכבים ומזלות ואם התרו בו וכמו שכתב בפי' המשנה זו היא כוונת הרב ז"ל והכין דייק לישניה בכמה דוכתי דחקירות לחוד ודרישות לחוד ומיהו לענין דינא הן שוין וליכא בינייהו מידי והא דקאמר הרב ז"ל ומכלל החקירות יתר על השבע השוות בכל שאם העידו עליו שעבד ע"א שואלין להן את מה עבד וכו' דמשמע דהיינו נמי חקירות ה"ק ומכלל החקירות פי' שדינן שוה לחקירות שחם העידו עליו שעבד ע"א וכו' ואלו הן דרישו' וכדכתיבנא אלא שהן שוין בדין ושניא מהבדיקות וכדקתני במתניתין וכדבעינן למכתב בס"ד וניחא לשיטת הרמב"ם ז"ל לישנא דמתניתין דקתני היו בודקין וכו' ומסיים ואזיל העובד ע"א וכו' ושוב תני כל המרבה בבדיקות וכו' ועלה קתני מה בין חקירות לבדיקות וכו' ואם איתא דהא דקתני העובד ע"ח חת מי עובד וכו' היינו מן הבדיקות היה לו לפרש להדיא אלו הן הבדיקות העובד ע"א וכו' כיון דחלוקין בדין לכך פריש הרב ז"ל דהיינו מן הדרישות ות וחקירות ודרישות שוין הן בדין אלא שחלוקין בענין ועוד אטו קתני מעיקרא מכירין אתם אותו התריתם בו דהיינו עיקר העדות ופתיך בהדיה העובד ע"א וכו' דהיינו בדיקות דגריעי מחקירות אתמהה גם שיטת הר"ד ז"ל דחיקא טובא דנימא דמכירין אתם אותו וכו' יהיה מן הבדיקות ומה שנדחק בזה לא נהירא הילכך שיטת הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה היא נכונה ואיפשר לפרש לשון רש"י ז"ל קרוב לזה דקשיא ליה לרש"י ז"ל אמאי לא מני במתניתין אלא ז' חקירות והא טובא הוו וכדקתני מכירין אתם אותו כו' כל המרבה בבדיקות וכו':

ותירץ דלא קא מני אלא ז' חקירות של הזמה אבל מכירין אתם אותו איברא דחקירה היא ומיהו אינה חקירה של הזמה ומאי דקאמ' כל המרבה בבדיקות וכו' אינה מכלל חקירה כלל ולא נצטוו בה אלא להכחיש שמא לא יאמר וכו' והכין דייק לישניה לקמן בפרק היו בודקין גבי הא דדריש הנה אמת נכון הא חד הרי שבע לשבע חקירות וכו' ופריך גמרא ושמונה חקירות מי איכא ופרש"י ז"ל מי מצית משכחת שמונה חקירות בדברים המביאין לידי הזמה ע"כ משמע דאיכא חקירות לבד מהני אלא דחקירות המביאין לידי הזמה אינן אלא שבע. וראיתי מי שהקשה על הרמב"ם ז"ל דגרסינן בפרק היו בודקין רב כהנא ורב ספרא תנו סנהדרין בי רבה פגע בהו רמי בר חמא אמר להו מאי אמריתו בה בסנהדרין דבי רבה וכו' ומאי קשיא לך מהא דקתני מה בין חקירות לבדיקות חקירות אמר אחד איני יודע עדותן בטלה בדיקו' אמר אחד איני יודע וכו' מכדי אידי ואידי דאורייתא היא מ"ש חקירות ומ"ש בדיקות ומשני הכי השתא בחקירות אמר אחד איני יודע עדות בטלה דהויא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה בדיקות אמר אחד מהם איני יודע עדות קיימת עדות שאתה יכול להזימה הוא וקא מהדר להו רמי בר חמא אי הכי אמריתו בה טובא וכו' משמע דלא אמרי' דכי אמר איני יודע עדותן בטנה אלא דוקא בעדות שאי אתה יכול להזימה ולאו קושיא היא דלא הוקשה להם בגמרא על הדרישה דהיינו כוונת המעשה דבכי הא פשיטא דאם אמר איני יודע עדותן בטלה שהרי לא כיון בגוף המעשה אלא על בחקירות קא בעי דמאי כולי האי דבעינן לעכובא כל ז' חקירות ואפילו אם יאמר אמש הרגו אומרין לו באי זה שבוע וכו' לדעת הרמב"ם ז"ל וכמו שכתב הר"ן ז"ל וכדכתיבנא דהא אין זה בגוף המעשה אלא בדבר חיצוני כגון כעין הבדיקות ואי משום דהויא להו מדאורייתא בדיקות נמי הוו דאורייתא ומשני משום דהויא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה ופרש"י ז"ל במשנה באי זה יום של שבת אף על פי שאמרו בכך וכך בחדש אף על פי כן שואלין להם באי זה יום בשבת היה לפי שכל השבע הללו באות להביאן לידי הזמה ושמא יש עדים להזימן ואין מעלין על לבן חשבון של חדש אם היו אלו עמהן אותו היום במקום אחר וכששואלין אותו באי זה יום והם אומרים ביום פלוני נזכרים עדי הזמה להזימה. ע"כ. והיינו נמי דמשני הכא בחקירות אמר אחד איני יודע עדותן בטלה דהויא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה וכו' פי' בכולהו ז' חקירות איפשר דהזמה תלויה בה אבל בבדיקות לא שייך עמנו הייתם כלל והכין דייק נמי לשון רש"י ז"ל בגמרא:

ואם תשאל זה אומר בדיוטא העליונה וזה אומר בדיוטא התחתונה דעדותן מצטרפת וה"ה אם אמר איני יודע דעדותן קיימת אמאי והא משבע חקירות היא כדקתני ובאי זה מקום ולא גרע מאומר אמש הרגו דאומרין לו באי זה שבוע ואם אמר איני יודע דעדותן בטלה וה"ה במכחישין בהכי:

תשובתך כבר תרצה הרמ"ה ז"ל דכי קתני צריך לאסהודי באי זה מקום היה מעשה אמקום דקיימי ביה סהדי קאמר כי היכי דתיקום עלייהו הזמה דאי מסהדי בבבל הרג פלוני את הנפש ואתו סהדי ומסהדי שבאותו היום עמנו הייתם בארץ ישראל ואלו הוו מכחשי אהדדי בגופו של מקום שהיו עומדין בו כגון זה אומר בבבל וזה אומר בארץ ישראל דאשתכח דלא הוה איפשר למחזנהו מחד דוכתא הכי נמי דמבטלא סהדותייהו דהא אתכחוש בדבר שהזמה תלויה בו אבל הכא מיירי שהשתי דיוטות הם קרובות זה לזה והעדים היו עומדים ברשות הרבים במקום אחד שאיפשר לראות שתי הדיוטות ממנו כיון דהאי מסהיד בדיוטה העליונה והאי מסהיד בדיוטה התחתונה ואפשר למחזנהו תרוייהו מחד דוכתא תרוייהו לענין הזמה כחד מקים רמו ולא מבטלא סהדותייהו. ע"כ. והכין משמע מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ג מה' עדות זה חומר בדיוטה העליונה היו כשהלוהו והשני אומר בדיוטה התחתונה היו וכו'. ע"כ: מדקאמר היו משמע דקאי על המלוה והלוה ולעיל מיהא דאיירי בהכחשה בחקירות קאמר או שאמר האחד בירושלים והשני אומר לא כי אלא בלוד היינו עדותן בטלה:

והכי נמי משמע מלשון רש"י ז"ל שכתב בפרק זה בורר וז"ל בדיוטה העליונה הלוהו מנה דיוטה עליה הבולטת לרשות הרבים על פני רוחב הבית ובני ר"ה עוברים תחתיה ע"כ משמע מלשונו ז"ל שהעדים היו בר"ה ומעידים על הלוה והמלוה ושהלוהו בדיוטה. אבל הריב"ש ז"ל כתב בתשובה סימן קצ"ד דההיא דזה אומר בדיוטה וכו' אף על גב דחי זה מקום חקירות היא אפ"ה לא חשבינן ליה עדות מוכחשת בחקירות דכיון דכולהו שוו דבדיוטה היה בין תחתונה לעליונה טעו אינשי ע"כ וכן כתב הר"ן ז"ל בחידושיו וז"ל בחקירות אף על פי שיהיו העדים שוין בראש הממון פוסלין עדותן שאחר שהזמת העדו' תלויה בחקירות אי איפשר לומר שלא יהו העדים מדקדקים בה ואף על גב דאמרינן בסמוך אחד אומר בדיוטה העליונה וכו' עדותן כשרה ואף על פי שהן מכחישין עצמן בחקירות התם היינו טעמא שעל ידי שהן מקומות קרובי' הוא צד קולא בדיני ממונו' שאין העדים מדקדקין כל כך בדיני ממונות ע"כ:

והילכך לשיטה זו מיירי דסהדי נמי הוו בהדי מלוה ולוה וזה אומר בדיוטה היו כולם המלוה והלוה והעדים וזה אומר בדיוטה התחתונה ואפ"ה הקלו בדיני ממונות שאין העדים מדקדקין כל כך בדיני ממונות והכין מתפרש נמי לשון הריב"ש ז"ל דבדוקא בדיני ממונות הוא דאמרינן דבין תחתונה לעליונה טעו אינשי דבדיני נפשות ליכא למימר הכי דלא גרע מאומרין אמש הלוהו דמדקדקין עליהם לומר באי זה שבוע וכו':

ומכל מקום לדעת הרמב"ם ז"ל כוונת המעשה הוא מן הדרישות והיינו נדון דידן ויש בזה הודאת בעל הריב דהראב"ד ז"ל לא השיגו אכל מה שכתב בפ"א מהלכות עדות אלא על מה שכתב בפ"ב וכדבעינן למכתב בס"ד:

וכן כתב סמ"ג וז"ל יתר על השבעה היו חוקרין אותן מכירין אתם אותו התריתם בו ואם העידו עליו שעבד ע"א שואלין אותם מה עבד ובמה עבד וכן אם העידו עליו שהרג את הנפש שואלין אותם במה הרגו הדברים האלה נקראין חקירות. ע"כ:

ובקצת ספרים נפל טעות בלשון סמ"ג וכתב נקראים בדיקות והשיגו עליו אמאי לא הביא לשון הרמב"ם ז"ל דפליג ולא ידעתי אמאי לא השיגו עליו דלשונו עצמו מגומגם ופליג מדידיה אדידיה והנוסחא הנכונה היא כדכתיבנא וכן כתב הרב הגדול מהר"ר אייזק שטיין בביאורו לסמ"ג:

וכן כתב הרב המאירי ז"ל בריש פרק היו בודקין דעיקר המעשה היאך נעשה אף על פי שאין הזמה תלויה בהם הרי הן מכלל החקירו' והן נקראי' דרישות שכל שיאמר בהם אחד איני יודע עדותו בטלה ועוד האריך בזה:

נמצא דלדעת הרמב"ם ז"ל וסמ"ג והרב המאירי ז"ל כונת המעשה הוא מן החקירות והדרישו' ובשיטה זו אזיל ברמב"ם ז"ל שכתב גם בפ"ב וכן כשדרשו במה הרגו אמר הרגו בסייף וכן העד השני וכו' או שכיוון את השעה ואמר איני יודע במה הרגו ולא הבנתי בכלי שהיה בידו הרי עדותן בטלה. ע"כ. משמע דקא משוה בסייף הרגו ואדירן הרגו לע"א דתנן דבעינן שיאמר אי זו עבד ובמה עבד ואם אמר איני יודע עדותן בטלה ועל זה השיבו הראב"ד ז"ל וז"ל טעה בזה כי הבדיקות אם אמר איני יודע אין עדותן בטלה. ע"כ:

גם הר"ן ז"ל כתב דלא מחוור דבגמרא מוכח דבסייף הרגו ואדירן הרגו הוי בדיקות ובבדיקות אם אמר איני יודע עדותן קיימת כדאיתא בהדיא בפרק זה בורר דבסייף ואדירן מיקרי בדיקות ע"כ ואיברא דמההיא דזה בורר לא קשיא על הרב ז"ל וכדבעינן למיכתב בס"ד ומיהו מפ' היו בודקין קשיא טובא על הרב ז"ל דגרסינן התם אמר רב חסדא אחד אומר בסייף הרגו ואחד אומר באדירן הרגו אין זה נכון אחד אומר כליו שחורים ואחד אומר כליו לבנים הרי זה נכון ופריך גמרא אהא דקאמר אחד אומר כליו שחורים וכו' הרי זה נכון מדתנן מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנה פי' וקתני עלה מה בין חקירות וכו' אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטלה ומשני אמר רמי בר חמא כגון שעקץ תאנה בשבת דעלה קא מקטיל פי' והיינו סייף ואדירן ופריך תו עלה והתניא אמרו לו תחת תאנה הרגו פי' אלמא דבשפיכו' דמים מיירי ולא בענין שבת ומשני אלא אמר רמי בר חמא כגון ששפדו ביחור של תאנה פי' והיינו סייף וארירן ופריך מיהא דתניא אמר להן תאנה זו עוקציה דקין עוקציה גסין תאנים שחורות תאני' לבנות ואהדר אמר רב יוסף מבן זכאי לותיב איניש וכו' ע"כ וקשיא טובא אי סייף ואדירן היינו חקירות מאי משני כגון שעקץ תאנה בשבת וכו' וכגון ששפדו ביחור של תאנים והא במתני' קתני לה להאי דבן זכאי בבדיקות דתנן כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים מה בין חקירות וכו' ועוד קשיא אי מאי דקאמר רב חסדא בסייף ואדירן אין זה נכון משום דהויא ליה חקירות והא דקאמר בסיפא אחד אומר כליו שחורי' וכו' היינו בדיקות ומ"ה קאמר הרי זה נכון משום דהויא ליה בדיקות דהכי אית לן למימר בע"כ דסיפא היינו בדיקות דבפרק זה בורר עלה הא דאמר רב יהודה עדות המכחשת זו בבדיקות כשרה בדינו ממונות קאמר רבא מסתברא מילתיה דרב יהודה באחר אומר בארנקי שחורה וכו' אבל אחד אומר מנה שחור וכו' אין מצטרפין ופריך גמרא וארנקי שחורה בדיני נפשות לא והאמר רב חסדא אחד אומר בסייף וכו' אחד אומר כליו שחורי' וכו' ואהדר גברא גברא קא רמית" ע"כ. משמע להדיא דסיפא דרב חסדא בבדיקות קא מיירי ומשמע דמ"ה קאמר הרי זה נכון משום דהוו להו בדיקות וקשיא דהא במתניתין קתני להדיא דבמכחישין אפילו בבדיקות עדותן בטלה:

והרמ"ה ז"ל בחידושיו פירש דהא דרב חסדא כולה בבדיקות מיירי וכמו דס"ל להראב"ד ז"ל והוקשה לו מ"ש רישא מ"ש סיפא ותירץ דסיפא דרישא כיון דההיא מילתא דמתכחשי בגוה מילתא דצריכי לאסהודי בה למידע אי מחייה במידי דחזי למיתה ניהי כדתניא שמעון התימני אומר מה אגרוף מיוחד שמסור לעדים וכו' לא מצטרפי סיפא כיון דקא מתכחשי במילת' דלא צריכי לאסהודי עלה מצטרפי ע"כ ואע"ג דאדירן היינו כלי ברזל או רומח להרמב"ם ז"ל או גרזן או איזמל לבעל הערוך וקי"ל דאין כלי ברזל צריך אומד ומה לי סייף ומה לי אדירן מ"מ כיון דהויא מילת' דצריכי לאסהודי ביה מעיקרא בדיקה כעין דרישה הויא ומ"מ ס"ל ז"ל דרב חסדא בבדיקות מיירי וכן כתב הר"ן ז"ל וז"ל פרש"י ז"ל דרב חסדא ס"ל דכי אמרי' במתניתין דמכחישין בבדיקות עדותן בטלה היינו דוקא בבדיקות שהן בגופה של עדות כסייף ואדירן אבל כליו שחורים וכליו לבנים אפילו במכחישין עדותן קיימת ולפום האי פירושא שמעת בהדיא דדווקא במכחישין זה את זה בסייף ואדירן עדותן בטלה אבל אמרו אין אנו יודעין אם בסייף אם באדירן הרגו עדותן קיימת שלא כדברי הרמב"ם ז"ל ע"כ ונראה דס"ל להרמב"ם ז"ל דכיון דממתניתין משמע דהא דשיילינן לעובד ע"א את מי עבד ובמה עבד דהיינו דרישה וכדכתיבנא לעיל משמע דה"ה סייף ואדירן היינו דרישה דאי משוית חילוקא בינייהו משום דכיון דחזא דתקע בלבו גוף אחד והרגו מה לנו לידע אם היה סייף או אדירן ומ"ה מדלית ליה מן בחקירו' מהאי טעמא גופיה היאך מחלק בהכחשה בין סייף ואדירן לכליו שחורין ומתניתין סתמא קתני דבמכחישין עדותן בטלה אפילו בבדיקות ואי משום דסייף ואדירן הויא בגופא של עדות והא לא סגי לה בהאי טעמא לעיוליה בחקירות לכך ס"ל להרב ז"ל דכל מידי דהויא בגופה של ערות דרישה מיקרי ולהכי קאמר אין זה נכון ורב חסדא נקט הגרועה שבדרישות וקאמר דאין לחלק בדרישות דבכל גוונא דהויא בגופה של עדות ומכחשי אהדדי אין זה נכון אבל בבדיקות יש לחלק דאף על גב דמתניתין סתמא קתני דבמכחישין עדותן בטלה בבדיקה דגריעא כגון אחד אומר כליו שחורין וכו' הרי זה נכון ופריך עלה מעוקצי תאנה פי' דהעדים העידו שהרגו תחת התאנה ובדק בן זכאי אי עוקצים של תאנה זו היו ארוכות או קצרות ואין לך בדיקה גרועה מזו ועלה קתני במתני' דבמכחישין עדותן בטלה ומשני כגון שעקץ תאנה בשבת דעלה קא מקטיל והיינו בדיקה מעולה ולא דמיא לסייף ואדירן דמקרי דרישה משום דהויא מילתא רבה כי לפעמי' לאסהודי בה למידע אי מחייה במידי דחזי להמית אבל מי שקץ וחתך תאנה בשבת למה לן למידע אי עוקציה היו ארוכות או קצרות בכל גונא דתלש התאנה ממקום חבורה חייב ומיהו מכל מקום כיון דמקטיל עלה בדיקה מעולה היא דדמיא לדרישה דהויא בגופה של ערוה ופריך תו מדתניא אמרו לו תחת תאנה הרגו ומשני כגון ששפדו ביחור של תאנה פי' והא דקתני במתניתין ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים אעוקץ יחור התאנה ששפדו בו קאי ולאו היינו השני קצוות של היחור אם היה דק או גס דאם כן היינו סייף ואדירן דהא בעינן למידע אם היה ראוי לתקוע ביחור זה בבטן האדם אלא אמקום דבוק הפרי והעלין שביחוד שלאחר שנתלשו נשארו ביחור כעין עוקצים ופגימות ועל אותם בדק אם היו דקין או גסין וזהו בדיקה מעולה דהיינו לבדוק בסימני גוף הכלי שהרג בו ומיהו אינו דרישה דמה לנו לידע סימני היחור הרי העידו שיחור של תאנה תקע בו אבל סייף ואדירן לידע מעיקרא במה הרגו היינו דרישה ופריך תו מדתניא אמר להן תאנה זו עוקציה דקין וכו' תאנים שחורות וכו' דבשלמא מתניתין יש לתרץ דבדק בעוקצי היחור ששפדו בו אבל הא דתניא תאנים שחורות וכו' לא קאי אלא על התאנים ובתאנים עצמן אי איפשר להרוג והיינו בדיקה גרועה והדרא קושיין דמעיקרא לרב חסדא ואסיקנא דרב חסדא כרבנן ס"ל ולית הלכתא כוותיה אלא אפילו במכחישין בכליו שחורים ולבנים עדותן בטלה דמתניתין סתמא קתני דבמכחישין עדותן בטלה כנ"ל ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל גדול המחברים. ודע דס"ל להרב ז"ל דמנה זה שהלוהו אם היה ממטבע פלוני או ממטבע פלוני אף על גב דדמיהן שוין היינו דרישה ומנה שחור ומנה לבן כיון שהוא מטבע אחד ודמיהן שוין אלא שזה חדש וזה ישן היינו בדיקה עי' בפ"ג מהלכות עדות:

והילכך כיון דס"ל להרב ז"ל דכוונת המעשה ביינו דרישות אמטו להכי בדיני ממונות נמי אם הכחישו זה את זה בכוונת המעשה עדותן בטלה וכן כתב הרב ז"ל בפ"ג מהלכות עדות וז"ל אף על פי שאין עידי ממונות צריכין דרישה וחקירה אם הכחישו העדים זה את זה בדרישו' או בחקירות עדותן בטלה ואם הכחישו זה את זה בבדיקות עדותן קיימת כיצד אחד אומר בניסן וכו' או שאמר אחד בירושלם וכו' עדותן בטלה וכן אם אמר האחד חבית של יין וכו' עדותו בטלה שהרי הכחישו בדרישה אבל אם אמר וכו' ע"כ. פי' נקט בחקירות תרתי כיוון הזמן וכיוון המקום ובדרישה נקט חדא וה"ה כל כיוצא בזה וזה הדין הוא מוסכם מכל הפוסקי' אשר מהם תצא תורה לישראל וכן נראה מהגמ' בפרק זה בורר עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כשרה בדיני ממונות משמע להדיא דהמכחשת זו את זו בחקירות ובדרישו' פסולה בדיני ממונות:

וכן כתב הרמ"ה ז"ל להדיא בפרק אחד דיני ממונות וז"ל ברם את צריך למידע דכי אמרינן דהודאות והלואות לא בעו דרישה וחקירה הני מילי דאי לא מסהדי באי זה יום וכו' לא מבטלא סהדותייהו אבל היכא דאסהידו באיזה יום וכו' ואתו סהדי ואזמינהו קיימא עליהו הזמה דעד כאן לא תקינו רבנן אלא דלא ליבעי דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אבל היכא דאמרי אינהו ביום פלוני ואיתומו לא תקינו רבנן לאוקומי סהדותייהו וסוגיין בכוליה גמרא הכין וכו' ולא תימא עד דאתו סהדי ומוזמי להו אלא אפילו היכא דמתכחשי אינהו בחקירות דתליא בהו הזמה עדותן בטלה כדאמר רב יהודה עדות המכחשת וכו' בבדיקות אין בחקירות לא והתם בהודאות והלואות קא מיירי כדמפרש ואזיל ע"כ. הא קמן דעדות מוכחשת בחקירות עדותן בטלה וכדדייק לה מיהא דרב יהודה ולא תידוק מלישניה דדוקא בחקירות דתליא בהו הזמה דאיכא למימר דלרבותא נקטינהו וכ"ש דרישות דתלו בכוונת המעשה וכדכתיבנא לעיל ומשום דפתח בהזמה נקט תוב חקירות דתלו בהזמה גם הטור ז"ל כתב בפשיטות דאם הכחישו זה את זה בדרישות וחקירו' דעדותן בטלה גם בדיני ממונות:

וכן כתב סמ"ג וכן פשיטא ליה לריב"ש ז"ל בכמה דוכתי בתשובותיו והכין משמע מלשון הרי"ף ז"ל דפסק בפרק זה בורר כנהרדעי דאמרי אפילו אחד אומר מנה שחור וכו' מצטרף ומייתי נמי אחד אומר בדיוטא העליונה וכו' דהיינו בדיקות כדכתיבנא משמע אבל בחקירות אינו מצטרף מעתה אין לך לחוש למאי דכתוב בספר התרומות די"א דעדים המכחישים זה את זה בחקירות כשר בדיני ממונות וכו' דהיא סברת יחידית נגד כל הני רבוותא דכתי'. מעתה בנדון דידן דאיתכחוש בגופה דעובדא דהיינו דרישו' לדעת הרמב"ם ז"ל הא ודאי דעדותן בטלה ואפשר דאפילו לאותה סברא דמייתי בספר התרומות דוקא בדיני ממונות ומשום דקיל להו לסהדי לא דייקי וכמו שכתב הר"ן ז"ל וכדכתי' לעיל אבל בקידושין דהיינו ערוה החמורה ותליא במילי הא ודאי דדייקי סהדי ואי איתכתוש עדותן בטלה:

ומיהו הראב"ד ז"ל השיגו בההיא דסייף ואדירן וכדכתיבנא ונראה דבנדון דידן יודה דדווקא סייף ואדירן הוא דהוו בדיקות דמה לנו לידע אי בסייף אי באדירן דכיון דהעידו דהרגו במידי דחזי להמית מה לנו לידע אי בסייף חי באדירן חבל בנ"ד דהכחשתן בעיקר דינא דכמה דיני תלוי בזה חי קבלתה היתה מתחלה כרצונה או בערמה והכי נמי אי נתרצית לבסוף להדיא אי שתקה והלכה לה ודאי דסהדי דייקי בכל מילתא ומילתא והיינו דרישה דתליא בגוף המעשה תדע אי ס"ל להראב"ד ז"ל דליכא אלא ז' חקירות דהיינו כיון הזמן וכיוון המקום אבל כיוון המעשה היינו בדיקות אמאי לא השיגו בפ"א אלא ודאי משמע להדיא כדכתיבנא דגם הראב"ד ז"ל מודה דכוונת המעשה היינו דרישה ואכתי איכא למידק דבפ"א כתב הרמב"ם ז"ל דמכלל הדרישות היינו שאם העידו שהרג את הנפש שואלין אותן במה הרגו והילכך מאחר דקרי להו דרישות ע"כ אם אמר איני יודע במה הרגו עדותן בטלה וכיון דכן היה לו להראב"ד ז"ל להשיגו בפ"א בשורש הדין ונראה דבפ"א הוה מצינא לפרושי דהא דשואלין להן במה הרגו היינו כדי לידע אם היה בכלי כדי להמית ואם יאמרו איני יודע הא ודאי דעדותן בטלה אבל בפ"ב כתב ואמר איני יורע במה הרגו הבנתי בכלי שהיה בידו הרי עדות בטלה משמע דקא מסהדי דשפיר יודעי' שהיה בו כדי להמית אבל לא הבינו עצמות הכלי דהיינו אי בסייף אי באדירן דהא ודאי תרוייהו אית בהו כדי להמית ועוד דבהדיא קאמר בפ"ב וכאילו אמר הא' ברביעי בשבת וכו' או שאמר הא' בסייף הרגו והשני אמר ברומח וכו' משמע להדיא דזה אומ' בסייף וזה אומר באדירן דתרוייהו כלי ברזל דאין לו אומד ואפ"ה קרי ליה דרישה ואילו בפ"א הוה אמינא כגון זה אומר במקל וזה אומר בסייף דמקל צריך אומד דהכי ודאי הויא ליה דרישה ואמטו להכי השיגו הראב"ד ז"ל בפ"ב ולא בפ"א ומכל מקום ס"ל ז"ל דלאו דוקא ז' חקירות דה"ה כוונת המעשה הויא להו דרישות ונדון דידן עדיפא טובא מההיא דסייף ואדירן וכדכתיבנא הילכך להראב"ד ז"ל עדותן בטלה:

ואפילו לדעת הר"ז הלוי ז"ל דמשוה סייף ואדירן לע"א את מה עבד ובמה עבד ובתרוייהו אמר איני יודע עדותן קיימת מסתברא דדוקא באומ' איני יודע דעדותן קיימת אבל במכחישין זה את זה בכגון בדקות אלו עדותן בטלה תדע למאן דמפרש מילתיה דרב חסדא בבדיקות וכדכתיבנא לעיל הרי דרב חסדא מחלק בבדיקו' בהכחשה ואילו לגבי אומ' אינו יודע עדותן קיימת וכדתנן להדיא במתני' ועוד דגרסינן בפרק זה בורר אמ' רב יהודה עדות המכחשת זו את זו וכו' וקאמר עלה רבא מסתברא מילתיה דרב יהודה באחד אומר בארנקי שחורה וכו' אבל אחד אומר מנה שחור וכו' אין מצטרפין ופליגי עליה נהרדעי ואמרי אפי' אחד אומר מנה שחור וכו' משמע דלא פליגי אלא כגון מנה שחור וכו' שאין ההכחשה בעיקר הדבר דמנה שחור ומנה לבן שוין הן בדמיהן אבל כל שיש הכחשה במידי דתליא ביה עיקר מילתא כבנדון דידן אף בבדיקות עדותן בטנה לכ"ע:

ובירושלמי בפרק היו בודקין גרסינן רב אמר הכחיש עדות בתוך עדות לא בטלה העדות ור' יוחנן אמר הכחיש עדות בתוך עדות בטלה העדות דברי הכל הכחיש העדות לאחר עדות לא בעלה העדות. חייליה דרבי יוחנן מקרא דמר ר' בא בר חייה בשם ר' יוחנן הוחזק המונה זה אומר מן הכיס מנה וזה אומר מן הצרור מנה הכחיש עדות בתוך עדות אוף רב מודה שבטלה העדות. מה פליגין כשהיו שתי כתי עדים אחת אומרת מן הכיס מנה ואחת אומרת מהצרור מנה הכחיש עדות בתוך עדות בטלה עדות וכרב לא בעלה עדות. אחת אומרת לתוך חיקו מנה ואחת אומרת לתוך פונדתו מנה דברי הכל הכחיש עדות לאחד עדות לא בטלה עדות אחר אומר בסייף הרגו ואחד אומר במקל הרגו הכחיש עדות בתוך עדות אוף רב מודה שבטלה בעדות מה פליגין כשהוא שתי כיתי עדים אחת אומרת בסייף וכו' אחת אומרת לצפון פנה ואחת אומרת לדרום פנה דברי הכל הכחיש עדות לאחר עדות לא בטלה העדות חייליה דרב מהדא דתנינא תמן וכו' מתניתא פליגא על רב אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זה לזה עדותן בטלה וכו' אמר רבי מנא פתר לה רב עד בעד אמר רבי אבין אפילו יפתר כת בכת שניא היא לדיני נפשות דכתיב צדק צדק תרדוף. ע"כ. פי' עדות תוך עדות היינו מידי שאינו בעיקר הדבר דפתיך בעדות העיקר כגון זה אומר מן הכיס וזה אומר מן הצרור דעדות ההלואה שראו שמנה לו מעות היינו עיקר העדות ומה שמעידין נמי אם היה מן הכיס הוא עדות אחר ויש חילוק בון כשמעידי' עדות זה קודם שנשלם העדות לאחר שנשלם העדו' דקודם שנשלם העדות כגון זה אומר מן הכיס מנה וכו' היינו עדות בתוך עדות שבתוך מה שמעידין שמנה המעות מעידין נמי שמן הכיס מנה אבל כשמעידין לתוך חיקו מנה הרי לאחר שהעידו שמנה מעידין שלתוך חיקו של לוה מנה והרי זה עדות לאחר העדות וה"פ חייליה דרבי יוחנן מהדא דמר פי' סייעתא דרבי יוחנן מהדא דאמרינן לעיל פי' דלעיל מיהא מייתי בירושלמי תמן תנינן מי שהיו שני כתי עדים מעידים אלומעדים שנזר שתים ואלו מעידין שנזר חמש ב"ש אומרי' עדותן אין כאן נזירות וב"ה אומרי' יש בכלל חמש שתים ויהא נזיר שתים ופליגי עליה רב ורבי יוחנן רב אמר בכלל נחלקו אבל בפרט כל עמא מודו נחלקה העדות ורבי יוחנן אמר במונה נחלקו אבל בכולל כל עמא מודו שיש בכלל חמש שתים וכו' ואם היינו מהפכים סברת רב לרבי יוחנן הוה ניחא דחייליה דרבי יוחנן מיהא דאיתמר אבל לגירסא זו לא ניחא שוב מצאתי בפ"ג דנזיר בירושלמי דגרסינן איפכא וז"ל רב אמר בכולל נחלקו אבל בפורט כל עלמא מודו יש בכלל חמש שתים וכו' רבי יוחנן אומר במונה נחלקו אבל בכולל כל עלמא מודו נחלקה העדו' אין כאן נזירות והשתא ניחא דאזיל רבי יוחנן לשיטתיה דוק ותשכח פי' במונה כת אחת אומרת חדא תרתי וכת אחת אומרת תלת ארבע חמש ובהכי איכא למימר דלא נחלקה דכולהו מודו כחדא תרתי אבל בכולל דהיינו כת אומרת תרתי וכת אומרת חמש ע"כ מכחישין זה אה זה דזאת אומרת שנים וזאת אומרת חמש ובמה שמוציאין מפיהם ליכא צד דלא מכחשי בהו ולהכי נחלקה עדותן לד"ה: רבי בא ברבי חייא וכו' השתא אחא לפרושי פלוגתייהו הוחזק המונה וכו' פי' תרוייהו מודו שמנה הלא שזה אומר מן הכיס וכו' זהו הכחיש עדות בתוך עדות דעד שלא העידו שמנה המעות ללוה הם מכחישים זה את זה ונמצא דמעיקרא א נפק עדותן בהכחשה וכל חד וחד שוברו עמו וכיון שהאחד שקרן שוב אין כאן עדות ומ"ה אוף רב מודה דבטלה עדותן מה פליגי כשהיו שני כיתי עדים אחת אומרת מן הכיס מנה וכו' לרבי יוחנן בטלה עדות דהרי הכחיש עדות בתוך עדות ורב סבר דלא בטלה עדות דכיון דשתי הכתות מעידין דהלוה לו מעות לא איכפת לן אם יוכחשו דזאת אומרת מן הכיס מנה וזאת אומרת מן הצרור דסוף סוף הרי יש כאן שנים כשרים שאינם משקרים אחת אומרת לתוך חיקו וכו' פי' מאחר דכבר העידו שמנה מעות ללוה בלי שום הכחשה לא איכפת לן אם שוב לאחר כך יוכחשו בקבלת הלוה היאך היה אם לתוך חיקו או לתוך אפונדתו והיינו עדות לאחר עדות ולדברי ככל לא בטלה עדותן ועד השתא פי' פלוגתייהו בדיני ממונות והשתא מפרש פלוגתייהו בדיני נפשות אחד אומר בסייף ואחד אומר במקל היינו הכחיש עדות בתוך עדו' דעד שלא נגמר עדות ההריגה הוכחשו ואין כאן עדות כלל דכל אחד מכחיש חבירו ולהני אף רב מודה דבטלה עדות מה פליגין כשהיו שני כתי עדים וכו' אחת אומרת לצפון פנה וכו' בקצת ספרים גרסינן נטה והכי פי' לצפון נטה הנהרג אחר שהרגו ואחת אומר לדרום הרי הכחיש עדות לאחר עדות דלאחר שהעידו שנהרג נפל ההכחשה והקשו על רב ממתניתין דקתני בזמן שהן מכחישין זה את זה עדותן בעלה ומשני אמר רבי מנא פתר לה רב עד בעד פי' בכת אחת דמכחשי אהדדי דלדברי הכל עדותן בטלה ולעולם פליגי אפילו בדיני נפשות וכדכתי' ורבי אבין משני אפילו יפתר כת וכת וכו' והילכך לא פליגי בדיני נפשות אלא בדיני ממונות:

נמצינו לדעת הירושלמי דבכת אחת דקא מכחשי אהדדי בעדות בתוך עדות דברי הכל עדותן בטלה אפילו בדיני ממונות ואיברא דגמרא דידן קא מייתי הא דאמר רב יהודה עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כשרה בדיני ממונות ומיהו לאו בכל גוונא קאמר דיש לנו לקרב הדעות תדע דקאמר רבא מסחברא מילתיה דרב יהודה באחד אומר בארנקי וכו' וקשה קצת דרב יהודה כייל דבכל גוונא עדות המכחשת וכו' כשרה בדיני ממונות ומשמע דבכל גוונא קאמר ואיהו מחלק אליביה דבר יהודה אתמהה ובהאי דגרסינן בירושלמי ניחא משום דידע רבא הך פלוגתא דרב ורבי יוחנן דהיינו אימוראי קשישי דפרכינן מינייהו לכלהו בתראי כמו ממשנה וברייתא וכמו שכתבו המפרשי' ז"ל בכמה דוכתי להכי רצה רבא לחלק ואף על גב דפליגי נהרדעי וקי"ל כוותייהו בנדון דידן דהיינו מילתא דתליא בגופא דעובדא וכדכתיבנא לעיל לאו עדות בתוך עדות מקרי אלא חד עדות הוא וביה הוכחשו וכיון דכן אפילו תימר דהיינו בדיקות כ"ע מודו דעדותן בטלה:

והילכך מטעם דכל חד מוכחש מחבריה כדכתיבנא יש לבטל הקדושין ואינה צריכה גט:

גם יש לבטל הקדושין מטעם דכל חד מוכחש מנפשיה דיצחק אמר בקבלת עדות האחרון שהוא מברר מה שהעיד בראשונה שנתן אלעזר למואנס"ה טבעת אחת של זהב לקדושין וקבלתו וכו' שאמר לה בעת הקדושין שנתן לה הרי את מקודשת לי באותה טבעת וכו' ונחזי אנן אי בקבלת עדות הראשון היו אברהם סבע ויצחק במעמד אחד בפני הב"ד והעיר בפניו אברהם סבע שראה את רבי אלעזר שנתן למואנס"ה טבעת אחת של זהב ואחר כך חמר לה לקדושין ונתלהלה בו ואמרה בלשון ערבי אי אי ע"כ. ועדות זה ודאי לית ביה מששא כלל חדא דלא אמר לה אלא לאחר מתן מעות והיא לעגה עליו ואמרה אי אי וגם מעיר בבירור דלא אמר לה אלא לקידושין והאי לישנא לא מהניא כלל וכמו שכתב הרשב"ץ ז"ל בתשובה על אחד שאמר קח טבעת זו קדושין של בתך שאינו כלום שאינו מוכיח בדברים אלו שהאשה הוא מקדש ועוד דכל שאמר קדושין הן לא אמר כלום כיון שלא אמר קדושין יהו או הרי הן קדושין דבעי לשון שיוכיח להבא ושוב בא יצחק והעיד באותו מעמד שנתן רבי אלעזר למואנס"ה טבעת אחת של זהב לקדושין וקבלתו ממנו ורצתה וכו' משמע דפליג עליה דאברהם סבע בחדא ומודה ליה בחדא פליג עליה במאי דקאמר דנתלהלה בו ואמרה בלשון ערבי וכו' וקא מסהיד איהו דרצתה בקדושיו והלכה לה ומודה לעד הראשון במאי דקאמר דלא חמר לה אלא לקדושין מדלא פי' להדיא שאמר לה בפי' הרי את מקודשת לי כי היכי דפירש להדיא שרצתה בו והילכך כמאן דפריש להדיא דלא אמר לה אלא לקדושין דמי ויגיד עליו ריעו וכדכתיבנא מעתה מה שחזר ואמר דרוצה לברר דבריו שאמר לה הרי את מקודשת לי אינו אלא סותר דבריו הראשונים הוי ועדותו בטלה:

ומיהו אם יצחק העיד בראשונה אי נמי אפילו העיד באחרונה אלא שלא שמע דברי אברהם סבע בזה יש לדון דבתחלה סתם ואחר כך פי' אופן הקדושין וכבר כתב הר"ן ז"ל בתשובה דכל שאנו יכולין לכוין דברי העד כדי שלא תהא עדותו מכחשת יש לנו לכוון דבריו שכשם שיש לנו לתרץ דברי שני עדים הנראין מכחישין זה את זה כדי שתהא עדותן מכוונת תולין זה בכל מה שאיפשר כדי שלא יהא אחד מהם רשע וכו' אף בעדות עד אחד שהעיד וחזר והעיד יש לנו לכוין את דבריו בכל מה שנוכל. ע"כ. ואין לדחות ראיה זו דאדרבה יש לנו לתרץ דברי שני עדים שיהא עדותן מכוונת דמיניה קא יליף הרב ז"ל לעדות עד אחר והרי אברהם סבע העד האחד מעיד שלא אמר אלא לקידושין דהא ודאי ליתא דבלאו הכי נמי הרי הם מכחישים זה את זה ואחד מהם הוא רשע:

ומיהו הר"ן ז"ל כתב מעיקרא באותה תשובה שכל דבר שהעדים מצויין לטעות בו יכולין לברר דבריהם ואין בזה חוזר ומגיד משמע דוקא דשהעדים מצויין לטעות בו ובנדון דידן כל העולם חושבין שצריך שיאמר לה הרי את מקורשת לי ובמאי טעה שלא אמר כן מעיקרא לכך קרוב הדבר לומר שאפילו אם לא שמע דבריו אברהם סבע שאין זה בירור אלא סתירה:

ואפילו כי מדלית הכחשה זו של יצחק מהכא ולא תרצה לבטל עדות מחמת וכן הרי מכל מקום עדותן בטלה דאפרים העד באחר פשיטא ודאי דהוא מוכחש מנפשיה דבקבלת עדות הראשון אמר שלא היה יודע שום עדות בקדושין זולתו ששמע שאומרים לו בעת נתינתן את הקידושין בס"ט בס"ט והלך לו והניחם ומה שחזר והעיד בקבלת עדות האחרון הויא ליה חוזר ומגיד ומ"ה עדותו בטלה:

ומיהו ראיתי להרב המובהק כמהרר"י קארו ז"ל שכתב בח"ה סימן כ"ט ובכסף משנה פ"ג מהלכות עדות דדווקא כשהעיד בב"ד אינו יכול לחזו' בו אבל אם שאלוהו עדותו על ואמר איני יודע יכול לחזור ולהעיד אם נתן טעם לדבריו:

והביא ראיה מפרק גט פשוט דגרסינן התם ההוא תברא דהוה חתים עלה רבה בר חנן אתא לקמיה ההיא אתתא אמרה ליה לאו אנא הואי אמר אנא נמי אמרי לאו איהי היא ואמרו לי מיקש הוא דקשה לה ובגר ליה קלא אמר אביי אף על פי דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק ע"כ משמע דדוקא בכה"ג שהעיד בתחלה דלאו איהי היא דאמרינן ביה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ודוקא לצורבא מרבנן הוא דחוזר ומגיד בכל כה"ג אבל אילו אמר מתחלה לא ידענא ליכא למימר כיון שהגיד וכו' דכל שאמר איני יודע לא מיקרי מגיד:

ויש מי שדחה ראיה זו דהאי נמי שאיני יודע הוא דהא לא קאמר דלא נתקבלה כתובתה אלא על חתימתו קא מסהיד דדלאו איהי ואינו יודע אם נתקבלה כתובתה:

וליתא דכתב המרדכי ז"ל בסוף פרק שבועת העדות נשאלתי על מעשה שאירע שהקהל הטילו חרם בב"ה על כל מי שיודע עדות שיעיד קודם שיצאו מחצר בית הכנסת ויצאו ולא העידו ולאחר זמן באו עדים שהיו שם בבית הכנסת בשעת החרם ואמרו לא שמנו אל לבנו אז להעיד ועתה זכרנו ובאנו להעיד והשיב ז"ל דמקבלין עדותן דהא אמרינן בפ"ב דכתובות רב אסי הוה ידע ליה סהדותא לרב כהנא אמר לו לאו הכי והכי הוה אמר לו לא ידענא לסוף אדכר ליה רב אסי אזל אסהד ליה וכו' ולא דמי להא דתנן השביע עליו חמשה פעמים בב"ד וכפר אינו חייב אלא אחת ואמר רבי שמעון מה טעם הואיל ואינו יכול לחזור ולהודות די"ל דשאני התם דכפרו לגמרי וכיון שהגיד שוב אינו חזר ומגיד ע"כ:

תוכן העניינים

שות רבינו בצלאל אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה