אור ברסלב

שות רבינו בצלאל אשכנזי· רבי בצלאל אשכנזי

סימן ד

סימן ב

שאלה. ילמדנו רבינו קטן שקדש אשה אחת על יד אחי אמן וביני ביני המירה האשה דתה ונשאת למומר אחר ונמשך הזמן עד שילדה ממנו שתי בנות ומת המומר והעדים מעידין שבאותה שעה שקדשה נתאמת אצלם שהיה קטן בודאי בלי ספק מי אמרינן כיון שקדש הקטן על ידי גדול מקודשת היא והוו להו הכנות ממזרות למפרע או דילמא כיון דהמקדשה הוה קטן אין קדושין של הקטן כלום דאין שליחות לקטן והבנות כשירות להנשא וגם אמם מותרת להנשא כיון שחזרה היא ובנותיה לדת הקדושה דקידושי קטן הם ומעיקרא לא הוו קידושין: יורנו המורה איזה דרך ישכן אור כפול מן השמים:

תשובה. איברא דהדין פשוט דקטן שקדש אין קידושיו קידושין ואפי' גדול לא אמרינן דגדלי קידושיו בהדיה ובפרק האיש מקדש עלה הא דתנן המקדש שתי נשים בשוה פרוטה וכו' וכן קטן שקדש וכו' גרסינן בגמרא וצריכא דאי אשמועינן וכו' ואי אשמועינן הני תרתי משום דבין פרוטה לפחות משוה פרוטה לא קים להו לאינשי אבל קטן שקדש הכל יודעין שאין קידושי קטן כלו' אימא כי קא משדר סבלונות אדעתא דקידושי קא משדר קמ"ל דבהא נמי טעו דטבור דקידושיה קידושין וכתב הריטב"א ז"ל ואף על גב דבהא כ"ע ידעי שאין במעשה קטן כלום ואפי' בעלמא בדיני ממנות מסתבר לי דהכא טעי דסבור דהשתא דגדיל גדלו קידושין בהדיה ונתקיימו קידושיו אף על פי שנתאכלו המעות דוגמא דמאי דאמרינן התם בקטנה וכו' ובהא מתרצא לן אמאי לא אמרינן דלתני הא דקטן וכל שכן אידך אלא שי"ל כמו שאמרנו דאי תנא קטן החם הוא דטעי דסבר דכי גדיל גדלו קדושיו וכו' ע"כ ואפשר דלזה כיון רש"י ז"ל שכתב בפי' המשנה וכן קטן שקדש ושלח סבלונות משהגדיל ע"כ ופשיטא דמשהגדיל מיירי אלא דאתא לאשמועינן רבותא וכמו שכתב הריטב"א ז"ל וכן כתב הטור להדיא ולאחר שיגדיל חלין הקידושין ואפי' אין עדים שבא עליה משהגדיל אלא שנתייחד עמה צריכה גטי וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' אישות ויש מי שכתב דבעי שיבעול לשם קידושין לאחר שיגדיל כדי להצריכ' גט ואפי' השיאו אביו וכדבעינן למכתב בס"ד הא קמן להדיא דאין חוששין לקדושי קטן ואפי' גדיל לית מששא בקידושיו ומסתברא דלא שני לן בין אם קדש על ידי עצמו או על ידי גדול דכיון דהקידושין מצד עצמן לית בהו מששא וכדכתי' משום דאין אישות לקטן וכתיב נמי כי יקח איש וקטן לאו בר קיחה הוא וכדבעינן למכתב בס"ד היכא ליהוו בהו מששא משום דנעשו על ידי הגדול הכין איכא למידן מהסברא אבל מצאתי למהר"י קילון ז"ל בשורש ל' דקא מספק עלינו את הדין שכתב דרבי נתן המכירי שאל מאת רבי יצחק בר יהודה בן י"א שנה שקדש לו אביו בטבעת ועדים אם ימאן צריכה גט או לא והשיב שצריכה גט שמצינו בכל מקום שזכין לאדם שלא בפניו וכו' עד ועוד מאחר שלא מחה בקידושי אביו עד י"ג שנה וחצי מאן לימא לן דלא ארצויי ארצי קמיה אחר שגדל ושתק וקבל ולאחר מכאן חזר בו ואינה חזרה ואינה יוצאה בלא גט ושלא יהו בנות ישראל הפקר ואין לפקפק באיסור אשת איש ורבינו שלמה בר שמשון ורבינו קלונימוס איש רומי חלקו עליו. ע"כ והלכך לכאורה ראוי לחוש בערוה החמורה כיון דהויא ליה פלוגתא דרבוותא ז"ל ואין לנו ראיה מכרעת מהפוסקי' עמודי התורה ז"ל אשר בית ישראל נשענין עליהן דלא כתבו בפירוש משפט קידושי קטן כשהיו על ידי גדול:

ומיהו כי מעיינא שפיר חזינא דליכא למיחש להא ובנדון דידן אשה ץ זו מותרת וליכא בבניה צד ממזרות כלל ודע דליכא למימר דיעלה על דעת שום חכם דמדאורייתא תפסי בה קידושי בכה"ג דגרסינן פ"ק דקידושין בעי ר"ל מהו שמייעד אדם לבנו קטן בנו אמר רחמנא בנו כל דהו או דילמא בנו דומיא דידיה מה הוא גדול אף בנו גדול ופשיט לה רבי זירא מדתניא איש פרט לקטן אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ואי אמרת מייעד אם כן מצינו אישות לקטן ופריך גמרא ואלא מאי אינו מייעד אמאי קא ממעט ליה קרא תפשוט מינה דמייעד ומשני אמר רב אשי הבא ביבם בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו עסקינן דמדאורייתא חזיא ליה מהו דתימא כיון דמדאורייתא חזיא ליה וביאתו ביאה הבא עליה מתחייב באשת איש קמ"ל. ע"כ: ומסקנא דאינו מייעד לבנו קטן וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' עבדים וז"ל כיצד מייעדה לבנו אם היה בנו גדול ונתן רשות לאביו לייעדה לו הרי האב אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לבני ע"כ והקשו המפרשים ז"ל בשמעתא זו דהא משמע דיבם בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו דממיתה הוא דקא ממעט ליה אבל אשתו היא לכל דבר לפסלה מן האחים וקם תחת אביו לנחלה ובמסכת יבמות אמרינן ביאת בן תשע כמאמר שויוה רבנן והא דאמרינן יבמה יבא עליה אפי' כל דהו אסמכתא בעלמא היא וכ"ת השתא קמ"ל קרא דלאו אשתו היא אם כן מאי הוי מקשי אלא מאי אינו מייעד מאי קא ממעט ליה קרא לישני דהשתא קמ"ל קרא דאינו מייעד ותרצו דלא דמי דאי קידושי יעוד דקטן קא ממעט הוה ליה לאשמועינן שאין האדון יכול לייעדה לבנו קטן בעל כרחיה דאב ומדקא ממעט לה גבי מיתה ודייקינן פרט לאשת קטן משמע דבדין יעדה ואשתו היא אבל גבי יבמה כיון דמ"מ אית ליה זיקה בגוה אשתו קרי לה וקמ"ל השתא דלית לה דין אשתו ע"כ. מכל מקום שמעינן להדיא דקידושי קטן לית בהו מששא ואפי' היו על ידי אביו דלא אבעיא לן אלא ביעוד משום דדילמא בנו אמר רחמנא ואפילו כל דהו אבל בגונא אחריתי ליכא סרך קידושי כלל ואפילו היו על ידי אביו דאי איתא דאיכא סרך קידושין בקטן וכגון שהיו על ידי אביו מנא ליה דהא דתניא את אשת איש פרט לאשת קטן מיירי ביעוד כלל עד דבעי למפשט מינה דילמא דקידושיו דעלמא מיירי וכגון שהשיאו אביו ואפ"ה ממעיט ליה ממיתה ורב אשי נמי למה ליה לאוקומה ביבם קטן לוקמה בכה"ג דשכיחא טפי וברירא טפי אלא ודאי משמע לי' לגמרא דליכא סרך קידושין בקטן בשום גוונא כלל אלא בהני גווני וכן התוספות ז"ל בפ' ד' מיתות עלה הא דתניא אח אשת איש פרט לאשת קטן כתבו דאיצטריך קרא למייעד לבנו קטן או בו השע שבח על יבמתו וכדאיתא התם קמן דלא אשכחו לה פיקה אלא בהני גווני דוקא גם הרמ"ה ז"ל כתב שם בסנהדרין דאיצטריך ליבם קטן בן תשע הבא על יבמתו דקני לה בקידושי אחיו לענין איסורה לעלמא ולא הזכיר ז"ל ההיא דיעוד משום דאידחיא התם בקידושין ומסקינן דאינו מייעד לבנו קטן וכדכתיבנא. ורש"י ז"ל פירש שם בסנהדרין פרט לאשת קטן אשמעינן דקטן אין לו קידושין. ע"כ. וכתב עליו הר"ן ז"ל בחידושיו שם דהיינו כל שהוא פחות מי"ג שנה ויום אחד ואין ספק שהענין כן ולא איצטרך קרא למעוטי אשת קטן אלא בגוונא דהוי אשתו מדאורייתא כגון קטן בן תשע ויום אחד שבא על יבמתו דקנאה מדאורייתא ואשתו היא לכל דבר כדאיתא ביבמות ואפ"ה ממעט רחמנא דאיחייב עליה מיתה דאשת איש אמר רחמנא פרט לאשת קטן ע"כ:

ואיברא דההיא שמעתא דקידושין קשיא לפירושו של רש"י ז"ל ועוד קשיא מדידיה אדידיה דבפ' המדיר כתב ז"ל קטן אין קידושיו כלום דלאו בר קיחה הוא כי יקח איש כתיב והכא בסנהדרין כתב ז"ל דממיעוטא דאשת איש פרט לאשת קטן שמעינן דקטן אין לו קידושין ולזה נראה לתרץ דאיברא דמדכתיבנא כי יקח איש שמעינן דאין קידושיו כלום מיהו איכא למימר דהיינו כשקדש על ידי עצמו אבל כשקדש על ידי גדול שמא הוה אמינא דתפסי קידושיו מטעם זכייה שלא בפניו להכי אתא מיעוטא דאשת איש ללמדך דקטן אין לו קידושין בשום אופן כלל ואי לאו דמעטיה כבר מכי יקח איש לא הוה שמעינן ממיעוטא דאשת איש דקטן אין לו קידושין דילמא ממיתת הבא עליה הוא דמעטיה קרא אבל לעולם תפסי קידושיו להכי איצטריכו תרווייהו כ"נ שיטת רש"י ז"ל ודוק דבפ' המדיר כתב ז"ל אין קידושיו כלום ובסנהדרין כתב דקטן אין לו קידושין ואכתי צריך ליישב סוגיא דקידושין לשיטתו ז"ל ודע דרש"י ז"ל פי' התם בקידושין דהא דאמרי' ביבם קטן דמדאורייתא חזיא ליה היינו דזקוקה לו וביאתו ביאה לכל דבר והקשו עליו בתוספות דזה אינו אלא לפוסלה מן האחין כמאמר בעלמא ונראה לתרץ דס"ל לרש"י ז"ל דאיברא דהכין הוא קושטא דדינא ומיהו רב אשי דנד מפשיטותיה דרבי זירא אוקי להאי ברייתא דאשת איש ביבם קטן משום דמשמע ליה דלא אתא למעוטי אלא במידי דאית ביה קידושין ופטור הבא עליה אלמא משמע דס"ל דזקוקה לו וביאתו ביאה לכל דבר והלכך לדידן דס"ל דאיו ביאתו של יבם קטן אלא כמאמר בעלמא הדרי' לפשיטותיה דרבי זירא דאדרבא שמעינן מהאי מיעוטא דאשת איש דאין שום אישות לקטן לא ביעוד ולא בשום גוונא כ"נ שיטת רש"י ז"ל ומכל מקום בין לשיטת רש"י ז"ל בין לשיטת התוספות ז"ל הרי גמרא ערוכה לפנינו דאין אישות לקטן ולית מששא בקידושיו כלל ואפילו היו על ידי אביו: (והלכך) בע"כ אפילו ר"י בר יהוד' דאצרכה גט וכמו שכתב מהר"י קולון ז"ל לאו מדאורייחא קאמר אלא מדרבנן בעלמא וס"ל כמ"ד דאון זכייה לקטן מדאורייתא ומה שזכין לו מדרבנן בעלמא הוא וכמו שכתב הר"ן ז"ל בריש פ' האיש מקדש בפירושיו על ההלכות דהא ודאי ליכא למימר דס"ל כמ"ד דאף על פי שאין שליחות לקטן אחרי' זוכין בשבילו מז התורה דאם כן לפי טעם הראשון דכתב ר"י בר יהודה ז"ל מטעם זכייה תהיה מקודשת מן התורה והא ודאי ליתא וכדכתיבנא אלא בע"כ מדרבנן קאמר וכמ"ד דלית ליה זכייה לקטן אלא מדרבנן ולישניה נמי הכי דייק דנקט צריכה בתשובתו גם כתב ז"ל ושלא יהיו בנות ישראל הפקר משמע דמדרך חומרא מדרבנן הוא דהצריכה גט ומה שכתב בסוף לשונו ואין לפקפק באיסור אשת איש הוא משום טעמא בתרא דארצויי דאתי עלה משום ספק קידושין גמורין:

והשתא כיון דאסקינן דאפי' לדעת המחמיר אינו אלא מדרבנן מעתה יש לנו לדון ולומר דסברא יחידית היא ואין לחוש לה דאי מטעם זכייה רבים חולקים ואומרי' שאע"פ שאין שליחות לקטן אחרי' זוכין בשבילו מן התורה ומאחר דברירנא מגמר' ערוכה דלית מששא בקידושי קטן מדאורייתא א בשום גוונא ואפי' היו על ידי גדול בע"כ יש להם בע"כ יש להם לחלק דאע"ג דזכין לאדם שלא בפניו שניא היא מילתא דקידושין דמאחר דעיקר קידושין לית ליה משום דאין אישות לקטן היאך יזכו לו קידושין ועוד דאין זה זכות דהא מתסר בקרובותיה וכמו שהקשו המפרשים ז"ל בפ' האיש ומקדש גבי ההוא עובדא דתותי ציפי דפריך גמר' ודילמא ארצויי ארצייה קמיה ופרש"י ז"ל ודילמא ארצויי ארצי בן קמיה אביו וגלה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאל יו וזכין לאדם שלא בפניו עד כאן: והקשו עליו שאין זה זכות שהרי אוסרו בקרובותיה ואיברא דהרב המגיד ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל בפ"ד מה' זכיה ומתנה תירץ דמשום הכי חוששין שמא נתרצה הבן משום דלאו חוב גמור הוא דרוצה הוא לישא אשה זו וליאסר בקרובותיה מלישב בטל דמצוה קא עביד. ע"כ. ומיהו דוקא בגדול איכא לתרוצי הכין דמצוה קא עביד אבל קטן דלאו בר מצוה הוא הויא ליה חוב גמור דאיתסר בקרובותיה ולא עביד מצוה ועבירה נמי קא עביד לדעת כמה רבוותא וכדבעינן למכתב בס"ד:

ועוד יש להביא ראיה מכרעת דנא חשו הפוסקים ז"ל לסברא זו דתנן סוף פ' הכותב קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימא וכתב ה"ר ישעיה מטראני ז"ל קטן שהשיאו אביו וכו' שע"מ כן קיימא ולא אמרינן כיון שאין נשואי קטן כלום גם מה שכתב לה בעודו קטן אינו כלום ועכשיו כשהגדיל והיא תחתיו והויא ליה ככונס את הבעולה שאין לה אלא מנה אלא אמרינן כיון שכתב לה מאתים בעודו קטן עכשיו בשהגדיל וקיימא על דעת אותה הכתובה קיימא ודוקא אם הגדיל אבל אם מת בעודו קטן אין לה כלום שאין נשואי הקטן נשואין ואין כתיבתו כתובה וכמפותה בעלמא היתה עמו. ע"כ: וגרסינן עלה דהא מתני' בירושלמי שלמי ניחא גר קטן וקטן מגרש אמר רבי חגיי קיימתיה כיי דמר רבי אלעזר בשם ר' חנינא והוא שבא עליה משנתפקח וכו' והא הוא שבא עליה משהגדיל ע"כ. אין לפרש דקס"ד דמגרשה בעודו קטן ופריך וקטן מגרש דפשיטא דלאחר שהגדיל מיירי דומיא דגר דמיירי לאחר שנתגייר ועוד למה ליה לשנוייא שבא עליה משהגדיל לא הוה ליה לשנויי אלא כשמגרשה משהגדיל אלא הכי פריך וקטן מגרש פי' בשלמא גר כיון שנתגייר עם אשתו וקיימא הא ודאי דבחזר וכנסה מיירי ואף על פי שלא כתב לה כתובה כתובתה מנה וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' אישות אבל קטן שהשיאו אביו משמע דנשואי אביו סגי ליה לפרוע כתובה וקשיא ליה וקטן מגרש פי' מי צריך גט לקידושיו שנעשו בקטנות עד דמחייבת ליה כתובה ומשני והוא שבא עליה משהגדיל וכן כתב ה"ר יונה ז"ל בחידושיו פ' הכותב וז"ל קטן שהשיאו אביו וכו' כלומר אף על גב דנשואי קטן אינם נשואין ואין האשה צריכה הימנו גט זהו כשגרשה קודם שגדל אבל אם משהגדיל קיימא יש לה עיקר כתובה ואמרו בירושלמי והוא שבעל אחר שהגדיל דכיון שבעל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות מסתמא לסם קידושין בעל וכו' ע"כ הא קמן דקא מפרש הירושלמי כדפרישנא לה והילכך משמע להדיא דאפילו קטן שהשיאו אביו וגדל לית מששא בקידושיו ואינה צריכה ממנו גט אלא אם כן בעל לאחר שהגדיל וכך כתב הרשב"א ז"ל וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל משמו בפי"א מה' אישות גם כתב הרשב"א ז"ל:

בתשובה סימן תת"ג דאסור להשיא בן קטן דכיון דליכא נשואין כלל הויא לה בעילת זנות ממש ועוד שקרוב הדבר לבא לידי ערוה החמורה דאפשר דתפשוט ידה ותקבל קידושיו מאחר ויאמרו שנשואי הראשון נשואין וקידושי שני אינם כלום והא דתנן קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת וכו' התם דינא תנן אי עבר והשיאו גם בתשובה אחרת כתב דנפיק מינה חורבה להתיר יבמה לשוק כגון שתהא אחותה של זאת הנשואה לקטן נשואה לאחיו וימות בלא בנים ותדחה זו את אחותה בלא חליצה והא דקאמר והמשיאן סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום וכו' סמוך לפרקן לאחר שגדלו מיד קאמר וכו' ע"כ:

וגדולה מזו כתב הרב רבי יונה ז"ל דאית בעו מימר שאסור לאדם להשיא בנו קטן ואם השיאו הוו להו הברכות של אירוסין ונשואין לבטלה וגם רבינו משה ז"ל כתב שאין משיאין את קטן. ע"כ: וז"ל הרמב"ם ז"ל בפ' י"א מה' אישות וכן הקטן לא תקנו לו חכמי' נשואין הואיל וסופו לבא לידי נשואין גמורין ומפני מה תקנו נשואין וכו' ואין משיאין את הנער עד שבודקין אותו ויודע שהביא סימנין קטן אפי' בן תשע שנים ויום אחד שנשא אשה אין לה כתובה ואם הגדיל וקיימה אחר שהגדיל וכו' ע"כ וראוי לדייק קצת בלשונו ז"ל אמאי שינה מלשון המשנה דדרכו של הרב ז"ל למנקט לשון המשנה כל מאי דאפשר והכא שינה דבמתניתין קתני קטן שהשיאו אביו וכו' ואיהו ז"ל נקטיה שבקטן נשא אשה ונראה דלהכי נקט הכין משום דאיהו ז"ל כתב דאסור להשיא הקטן והילכך לא רצה לומר שהאב עבד איסורא אלא הקטן בקטנותו עבר ועשה ולאשמועינן דינא תני לה וכמו שכתב הרשב"א ז"ל וכדכתיבנא:

ומכל מקום משמע להדיא דכל הני רבוותא ז"ל לא חיישי לקידושי קטן כלל והרי היא כפנויה אצלו ואפילו השיאו אביו כיון דאסרו למעבד נשואין אלו וז"ל הרב המאירי ז"ל בפ' הנשרפין אין ראוי להשיא אשה לקטן שביאת הקטן אינה אלא כמו זנות מכל מקום סמוך לפרקו מותר ומעתה כל שנשא הקטן אשה מותר להתייחד עמה ואף על פי כביבמות אמרו שלא תקנו נשואין לקטו והיה לנו לומר שבעילתו בעילת זנות עד שיגדיל ויקדש קידושין גמורין לא נאמר כן אלא ליפטר מן החליצה ומן היבום וכו' חבל מכל מקום לענין זה יש לו שם נשואין שאין בעילתו בעילת זנות שאם לא כן היאך היה משבח המשיאן סמוך לפירקן וזהו שאמרו בפ' הכותב שהקטן שהשיאו ו אביו אשה כתובתה קיימת אלמא רגילין היו לעשות כץ ואם אינו כלום היאך הכתובה קיימת והרי מוקדמת היא כך כתבוה חכמי התוס' ומכל מקום אין לראיה שלהם הכרח אלא בסמוך לפרקן והם כתבוה בסתם ונראה שכך הוא דעתם אף בקטן הרבה ומכל מקום לכשיגדיל מתייחד בפני עדים לשם קדושין ורבותי ז"ל אסרוה על ידי מעשה שמאחר שאם קדשה אחד מקודשת לשני ואסורה לקטן כדין אשת איש אף קודם קידושין הרי היא כפנויה דעלמא ובקטנה הוא שנתקנו נשואין שלא ינהגו בה מנהג הפקר אבל בקטן אין נשואין כלל והם פרשו שסמוך לפרקן במקום זה למה שאמרו במקום זה בן שמונה עשרה לחופה וכו' ומה שהביאו ממה שנאמר בכתובות שכתובתה קיימת בדיעבד ושמא השיאו אביו והפרישוהו וגדל אצלה ואחר שגדל ביאתו לקידושין שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא שבביאה ראשונה אחר גדלות צריך עדי יחוד אם אינו מקדשה בשאר הדרכים וזהו פי' שע"מ כן קיימה כלומר שאחר שגדל קיימה על דעת הכתובה שכתב לה כשהוא קטן ואף על פי שבשעת כתיבה אינה כלום שהרי בלא כתובה אינו רשאי לשהות ולבא עליה אלא אם כן ביאה ראשונה שהוא בא עליה לשם קידושין שלא לעשות בעילתו בעילת זנות וכן ראיה ממה שאמרו במס' קידושין המקדש בפחות משוה פרוטה אף על פי ששלח סבלונות וכו' וכן קטן שקידש אלמא קטן שקדש כקידושין שבפחות משוה פרוטה הם שאינם כלום: ע"כ:

וכן כתב ז"ל ביבמות פ' חרש דאלו שמשיאין בניהם קטנים אסור להניחם להתייחד עם נשותיהן עד שיגדילו ויתייחדו בעדים. עד כאן הא קמן להדיא דלכולהו הני רבוותא דקא אסרי נשואי קטן ואפילו השיאו אביו לית מששא בקידושי קטן כלל בשוה גוונא ואפילו מי שהתיר להם להתייחד לא מפני שיש בקידושיהן ובנשואיהן סרך קידושין ונשואין כלל ואפילו השיאו אביו אלא דסבירא ליה דכיון דדרך קידושין ונשואין קא עבדי אין זה זנות וכן כתב הרא"ש ז"ל להדיא פ' האיש מקדש וכן מוכח לשון התוספות ז"ל פ' הנשרפין גבי הא דאמרינן והמשיאן סמוך לפרקו דלא חשיבא בעילת זנות ומיהו סרך קידושין ליכא ואפילו השיאו אביו וכן כתב הרב המאירי ז"ל וכדכתבינא לעיל הילכך אידחיא לה ההיא דהר"י בר יהודה ז"ל מקמי כל הני רבוותא ז"ל ובכללם גדול המחברים ז"ל הרמב"ם ז"ל וממילא אידחיא לה נמי טעמא בתרא דכתב הר"י בר יהודה ז"ל דחייש דילמא ארצויי ארצי וכו' דהא הוכחנו מהירושלמי דכדי לאצריכה גט בעינן שיבעול משיגדיל ואפילו קטן שהשיאו אביו וכן כתב הרב רבי יונה ז"ל והרשב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל והר"י בעל הטורים אף על גב דלא אצריך בעילה ממש בפני עדים יחוד מיהא בעיל לכשיגדיל כדי להצריכה גט ודע דאפילו בקידושי קטנה שלא לדעת אביה רוב הפוסקים ז"ל לא חששו לשמא נתרצה האב וכמו שכתב הריב"ש ז"ל בסימן י"ד כל שכן בקידושי קטן וכבר נתן בזה מהר"י קולון ז"ל טעם לשבח לחלק בינייהו עיין בתשובתו שם:

הילכך נקטינן דאין לחוש לסברא זו כיון דאיהו נמי מדרבנן הוא דחאיש לה וכולהו רבוואתא חולקין עליו ואשה זו מותרת ואין בניה ממזרים ועוד דאפשר דבנדון דידן אפילו הר"י בר יהודה ז"ל יודה להתיר דעיקר טעמיה דקא חאיש ליה היינו טעמא בתרא דחייש לשמא ארצויי ארצי וכו' ואיכ' למימ' דלא חייש להכי אלא באב ולא באחר תדע דכת' הרמ"ה ז"ל דאם האב הרצה הדברים לפני הבן שהוא רוצה לקדש לו ושתק הבן והלך האב וקרשה לו הוו קדושין גמורין דמחמת כסופא דאב שתק ועשה שליח לקדש לו אבל באיניש אחרינן כה"ג הוו ספק קידושין. ע"כ:

כן כתב הטור ז"ל בסימן ל"ה בלי שים חולק ואף על גב דבפירוש ההלכה חולק הרא"ש ז"ל אפשר דלענין דינא הדין דין אמת הוא לדברי הכל והכין משמע מלשון הטור ז"ל מעתה יש לנו לומר דבאב כיון דהיכא דידיע בודאי דהרצה הדברי' לפני הבן ושתק הוו קידושי ודאי היכא דלא ידעינן נמי איכא למיחש לדילמא ארצויי ארצי אבל באיניש אחרינא דאפילו ידעינן בבירור דארצויי ארצי קמיה אינו אלא ספק קידושין כי לא מידע לית לן למיחש לה והילכך בנדון דידן דלא נעשו הקידושין אלא על ידי אחי אמו לדברי הכל לית לן למיחש להו כלל ובניה אין בהם צד ממזרות כלל והאשה מותרת וזה נראה ברור והאל יצילנו משגיאות ומהכשל בדבר הלכה ויורנו דרך אמת בצלאל אשכנזי:

תוכן העניינים

שות רבינו בצלאל אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה