שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
יורה דעה · סימן לד
שאלה [בן י"ג שנים ולא הביא שתי שערות האיך הדין לענין אבילות]:
תשובה
באו"ח סי' תרט"ז ס"ב מג"א ס"ק ג' וז"ל אבל שאר תעניות משמע דאין צריך [בן י"ג] להתענות אא"כ יש לו ב' שערות עכ"ל ובאמת הא איתא באבהע"ז סי' קנ"ה סעיף כ"ב י"א דהאידנא יש להחמיר שלא תמאן אחר י"ב שנים אע"פ כו' וגם לא בעיל אחר שנים עשרה שנים עכ"ל וכתב הב"ש ס"ק ל"ד וז"ל משום דקיי"ל גומות אע"פ שאין שערות ואין אנו בקיאין בזה כו' אע"ג אם לא בעל אינו אלא מדרבנן מ"מ לא הוי כספק דרבנן כיון שהוא חסרון ידיעה כו' עכ"ל וא"כ אפי' באבילות צריך להתאבל אחר י"ב שנים ויום אחד בנקבה ובזכר י"ג שנים ויום אחד [ולא הביאו שתי שערות] (א):
(א) הנה הרמב"ם פסק (ב) כמ"ד אין אבילות נוהג ברגל אפילו דברים שבצינעה, אבל בשבת נוהג דברים שבצנעה (ג) וגרם בכתובות בהאי דר' יוחנן שבת במקום מועד דשבת נוהג בדברים שבצנעה וי"ל משום דהנה המהרש"א הקשה לשיטת הרמ"ה דפסק דמכח דם בתולים צריך שמירה. וא"כ מאי קאמר מסייע ליה לר' יוחנן דדברים שבצינעה נוהג ברגל דילמא משום דם בתולים הוא פורש. וי"ל משום דאיתא במס' סנהדרין דף מז ע"ב מתיב רב אדא בר אהבה לא היו מתאבלין אלא אוננין כו' ואי ס"ד כו' ומשני רב אשי אבילות מאימת קא מתחיל מסתימת הגולל כו' הלכך הואיל ואידחי ידחה. ופירש"י הואיל ונדחה שלא נראו להתאבל בשעת התחלת אבילות ידחה אפילו לאחר מכאן ואע"ג דגבי קובר את מתו ברגל תנן מונה שבעה אחר הרגל ולא אמרינן הואיל ונדחו ידחו. התם לא אידחו להו לגמרי שהרי עיסקי הרבים נוהג ברגל כו' כדאמרינן כל שהוא משום עיסקי הרבים אין הרגל מפסיקן:
והנה הב"י (ד) הביא בשם הרמב"ן ותמה על עצמך שהוא שמח שמחות מריעות ורבים מתעסקין בו לנחמו אלא ש"מ דכיון שהוא נוהג במקצת במצות ל' כמנהגו בהם בחול שאי איפשר לכבס ולגהץ נוהג נמי בכולו:
והנה זה הטעם נמי אפי' למ"ד דאינו נוהג דברים שבצינעה דאל"כ קשה למ"ד דאינו נוהג דברים שבצינעה. ועוד אכתוב לקמן טעם (ה):
והנה בכאן בחתן הדין דרשאי לגהץ ולכבס ולהתעסק בדברים של שמחה, כמ"ש הש"ך (ו) וא"כ קשה אמאי נוהג אח"כ אבילות הא אידחו. א"ו דנוהג דברים שבצנעה וא"כ שפיר חל אבילות [ומוכח דדברים שבצנעה נוהג]:
אך י"ל דהנה הנמ"י כתב אפילו למ"ד אבילות יום ראשון דאורייתא טעמא דנוהג ז' ימי המשתה ברישא. משום דב"ד יכולין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. ולפ"ז אסור להתעסק ביום ראשון בדברים של שמחה. וא"כ שפיר חל אבילות [ולא שייך הואיל ואידחו] אך דא"כ קשה האיך הותרה לבעול ביום המיתה. וא"כ עכצ"ל דימתין עד הלילה. אך באמת השתא [לתירוץ זה דל"א הואיל ואידחי צ"ל] דהוי הפי' דביאה לאחר הקבורה, וא"כ הוי הקבורה ביום המיתה והביאה הוי בלילה ושפיר חל אבילות ולא נדחה ומ"ה מביא הש"ס מסייע ליה מברייתא דכל אותן הימים היא ישנה כו' דקתני מכניסין כו' ולא קברו את המת מקודם. ע"כ דהוי יום מיתה וקבורה ויהיה אסור אח"כ חופה כ"ש שאין לאחר הקבורה בעילה והנה חופה הוה יחוד (ז) וצ"ל דבאמת הוי הביאה מקודם הקבורה ושימתין עד הלילה וא"כ הוי הקבורה לאח"כ וא"כ קשה הא כיון דאידחי ידחה. וצ"ל משום דאבילות נוהג בצנעה וא"כ לא נדחה ומתורץ קושית המהרש"א:
וא"כ מתורץ נמי קושית התוס' בכתובות דף ד ע"ב בד"ה ומי שאני ליה תימא דבלאו מילתא דרב יוסף הוי מצי למיפרך ברייתות אהדדי וכו' עיי"ש. דהנה הפ"י הקשה לשיטת הרמב"ן דמ"ה אין החופה והבעילה לאחר הקבורה משום דאתי לזלזולי ביה דבאבילות דידה קשה ומאי משני כי קתני אשארא. הא לענין בועל בעילת מצוה נמי לא שוה אהדדי עיי"ש:
וי"ל משום דהנה הר"י כתב (ח) דאם הוא לא ידע דטמאה אין חופה לנדה צריך להודיע לו. וא"כ באמת החכמים לא התירו כלל. רק דממילא מותר מכח אין אבילות ברגל (ט) אך כיון דהדין דמותר לבעול ברגל וא"כ הוי כמו שהוא סובר דטהורה. שסובר שתחול החופה ומותר לבעול וא"כ ל"ש [ההיתר משום] דאין אבילות נוהג ברגל. דממ"נ אם הוי אסור. לא הוי רגל, ולכן מכניסין לחופה קודם הקבורה. והוי הדין דאסור (י) וא"כ הוי כמו ידע דהיא טמאה. ושפיר שרי אחר הקבורה לבעול מכח אין אבילות נוהג ברגל. אך א"כ קשה הא הוי נדתה אם אין אבילות נוהג ברגל. ולמה אח"כ לאחר שבעת ימי המשתה נוהג אבילות. אך י"ל לפמ"ש הש"ך בשם מהרי"ו דמה דנוהג כל שלשים נוהג אפילו ברגל יע"ש וא"כ אסור בשמחה וא"כ רבים מתעסקין בו לנחמו. אך דא"כ תיקשי והא קתני עמה מאי לאו עמה במטה ואמאי קתני והוא ישן דעל תי' הש"ס משום דאקילו כו' קשה קושית הרא"ש מרגל דעלמא וא"ל כתירוץ הרא"ש (כ) הואיל והוי חופה ואיכא שמחה. הא אסור בשמחה. וא"כ שפיר קשה ומי שני ליה דקשה קושית הפ"י ומתורץ קושית התוס':
(ב) והנה י"ל הרמב"ם דלעיל דבאמת מוכח דאבילות בצנעה נוהג בימי המשתה דהא קשה אמאי לא הוי החופה והבעילה לאתר הקבורה. וצ"ל כמ"ש הרמב"ן והפ"י משום דאתי לזלזולי קשה אימת [יזלזל] דא"ל בז' ימי המשתה הא הוי אסור מכח דם בתולים. וא"ל בז' ימי האבילות האחרונים. קשה הא אסורה לטבול דאסורה ברחיצה כיון דאסורה בתשמיש ולא שייך ג"כ טבילה בזמנה מצוה (ל) דכיון דדם בתולים הוי רק חומרא בעלמא. א"ו דהוי תכפוהו אבילות (מ) רוחץ כל גופו בצונן (נ) ואי אמרת דאין אבילות נוהג בדברים שבצנעה [בז' ימי המשתה] קשה הא לא הוי תכפוהו אבילות דהא שרי לטבול בז' ימי המשתה. אך דהוי עיקר הטעם לחלק בין רגל לשבת דכיון דברגל מקודם לא חל כלל אבילות משא"כ בשבת. שמקודם חל אבילות. וא"כ בכאן נמי אם הוי אמרינן דיהא נקבר מקודם ואח"כ החופה (ס) וא"כ שפיר חל דברים שבצנעה והוי תכפוהו אבילות וא"כ שרי אח"כ [בז' ימי אבילות] לטבול וא"כ שפיר גרסינן בשבת כגירסת הרמב"ם:
אך דא"ל דבאמת כמ"ש לעיל דלא הותרה כלל בעילה. רק מכת דאין אבילות נוהג ברגל. וא"כ מ"ה הוי החופה קודם הקבורה כי היכי דליהוי ידע דאסור וא"כ הוי החופה קודם הקבורה והבעילה באמת לאחר הקבורה (ע) אך דא"כ קשה הא הוי נדחה ואמאי נוהג אבילות כלל לאחר ימי המשתה. וצ"ל כמ"ש הרא"ש דהיכא דבידו לא הוי דיחוי וכאן בידו לומר איני רוצה לדחות אבילות וניהוי רגל וכמ"ש הט"ז (פ) דרשות לומר כן. אך לפמ"ש לעיל דהבעילה הוי לאחר הקבורה ומטעם דאין אבילות נוהג ברגל וא"כ לפמ"ש השיטה מקובצת דעיקר ההיתר דמכניסין לחופה ע"י דבועל בעילת מצוה. וא"כ ממ"נ אם רוצה לומר דאין רוצה לדחות האבילות ואין רגל אצלו וא"כ הוי החופה באיסור. אך צ"ל דהבעילה הוי מקודם. וא"כ קשה אמאי לא הוי החופה והבעילה אח"כ. א"ו כסברת הרמב"ן והפ"י דאתי לזלזולי וא"כ קשה הא אסורה לטבול. א"ו דדברים שבצנעה נוהג וא"כ הוי תכפוהו אבילות ושרי לרחוץ כל גופו בצונן. אך י"ל כמ"ש הש"ך בשם מהרי"ו דכל מה דהוי מתורת שלשים נוהג בשבת וא"כ אסור לשמוח ורבים מתעסקין לנחמו. אך הא קשה הא קתני הוא ישן בין האנשים וא"כ קשה הא קתני עמו במטה. וא"ל משום דהוי חופה. הא אסור לשמוח. א"ו דמותר לשמוח [כסברת הרא"ש] דלא הוי דיחוי משום דהוי בידו. והבעילה הוי קודם הקבורה וא"כ אמאי לא מכניסין לחופה לאחר הקבורה. וצ"ל משום דאתי לזלזולי ביה. וקשה הא ברגל בעלמא אין צריך שמירה. וצ"ל כמ"ש הרא"ש משום שמחה [ואתי לזלזולי] וא"כ ע"כ שרי לשמוח. ומ"ה ל"ק ברייתות אהדדי דקתני בברייתא וישן עמו במטה. דצריך לשנויי כמו שתירץ רב אשי דמשום דנוהג שבעת ימי המשתה ברישא. וקשה קושית הרא"ש מרגל דאין צריך שמירה. וצ"ל כמ"ש הרא"ש משום שמחה. וא"כ כיון דע"כ ס"ל דמותר לשמוח א"כ אמאי לא הוי דיחוי ולא יהא נוהג אבילות [אחר ז' ימי המשתה] אלא ע"כ צ"ל משום דבידו לומר דאינו רוצה לדחות אבילות וא"כ ע"כ הוי הבעילה קודם הקבורה דאל"כ אינו בידו. דהא עיקר היתר החופה משום הבעילה. וא"כ כיון דבעילה הוי קודם הקבורה. א"כ קשה קושית הרמב"ן אמאי לא הוי החופה והבעילה לאחר הקבורה. וצ"ל משום דאתי לזלזולי וקשה הא אסורה לו בשבעת ימים אחרונים [ולא אתי לזלזולי בהו] משום דלא טבלה. דאסורה לטבול בצונן (צ) וצ"ל משום דהוי תכפוהו אבילות. וא"כ ש"מ דנוהג דברים שבצנעה אם הוי החופה לאחר הקבורה כמו בשבת דנוהג דברים שבצנעה הואיל והוי אבילות קודם השבת ובכאן קודם ימי המשתה. וא"כ מתורץ הרמב"ם:
(ד) ולפ"ז מיושב קושית התוס' בכתובות דף ד' ד"ה אבל דברים כו' וא"ת לרב ושמואל דאמרי דחה"מ בשבת בז' ימי אבילות רשות תקשי להו ברייתא דהכא. ואין סברא לחלק דמקילין בשבת טפי:
וי"ל דבאמת עיקר ראיית הש"ס לפי התירוץ דרב אשי דאבילות דקילא. ואין חילוק בין אכילות דידיה לאבילות דידה כדלעיל אך לפי תירוץ הראשון דרב יוסף דמה עמה עמה בבית. וא"כ א"ל דבעילה הוי לאתר הקבורה משום דאין אבילות ברגל. ואסור בשמחה וכפי סברת מהרי"ו ובכל אבילות צריך שמירה (ק) ומתורץ קושית התוס':
הנה החילוק בין הכנסה לחופה קודם הקבורה דמותר ולאחר הקבורה דאסור משום דאי אמרינן דשרי לבעול והוי כמו ידע דטהורה. וא"כ לא שייך דאין אבילות ברגל כדלעיל משא"כ היכא דידע דאסור [אם החופה] קודם הקבורה וא"כ הוי החופה [שלא בטעות] ושפיר שייך אין אבילות ברגל:
והנה אם נימא דהטעם למאן דס"ל דברים שבצנעה אין נוהג לא אמרינן הואיל ואידחו. משום דהוי שמחה [כס' מהרי"ו] וא"כ בכאן כיון דהוי שמחת החופה. אסור דברים שבצנעה אפילו בימים אחרים [משיה"מ] דכיון דבשעת התחלת העיקר אבילות לא אידחו שבהתחלה הוי שמחה (ר) כן צריך לחלק בין [אבילות דרגל] לאבילות דהכא ומתורץ הרמב"ם (ש):
והנה הרמב"ן כתב לחלק לענין דברים שבצנעה בין שבת לרגל דשבת עולה משא"כ הרגל (ת):
והנה לפי דעת הר"ר יחיאל (א) גם שבת הינו עולה בהתחלה רק אם כבר התחיל בחול. וא"כ א"ש מ"ש לעיל לחלק בין שבת לרגל לענין ברגל דלא התחיל בחול ולענין בשבת דכבר התחיל בחול:
והנה במ"ק דף כג פ"ב מ"ד שבת נוהג דברים שבצנעה מדקתני עולה ולא קתני דאינו נוהג וא"כ לפי דברי הר"ר יחיאל הוי דוקא רק אם חל אבילות מקודם:
והנה הא דשרינן חופה מקודם. אע"ג דמדאורייתא אסור בשמחה י"ל מכח היתר תשמיש מותר מדאורייתא וכמ"ש הט"ז סימן שמב ס"ק א' דאתי היתר תשמיש ודחיא מן התורה. וא"כ אין אסור רק מדרבנן וא"כ א"ש מה שכתבתי לעיל דדוקא משום היתר בעילה הותרה החופה:
והנה בספר שיטה מקובצת הקשה. מאי פריך והא הכא דבבעל עסקינן. דילמא איירי בלא בעל ולשיטת רש"י א"ש יע"ש. וא"כ א"ל לשיטות הרי"ף והרי"ץ גיאות (ב) הפי' דוקא משום בעילת מצוה מותר. ובעילה שניה אסור לפי הך סברא שכתבו התוס' בתירוצם משום דם בתולים. וכן משמע בספר שיטה מקובצת דלפי התירוץ בכתבו התוס' משום דם בתולים ההיתר הוא משום דבעילה הוי מצוה (ג):
והנה באמת ברגל לא משכחת דניהוי חל אבילות מקודם. דממ"נ אם מת מקודם הרגל כבר נפסק האבילות מכח הרגל רק אם מת ברגל וא"כ לא חל כלל מקודם ואפשר דלא כהראב"ד (ד) או דאפשר דבכה"ג ג"כ ברגל לשיטת הרמב"ם נוהג דברים שבצנעה. או די"ל דלא שייך [בהזיד לומר] כיון דכבר חל. דממ"נ אם הוי מתחיל והיה נוהג אבילות בחול. הוי הרגל מפסיק. וא"כ ל"ש לומר כיון דכבר התחיל תו נוהג ולא יהא הפסק. דהא ממ"נ לא שייך דלא יהא הפסק:
(ד) ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה הש"ך בסימן שמ"ב ס"ק ה' וכן המהרש"א על הראב"ד דמותר למזוג ולהציע את המטה. ולכאורה הוא נגד הש"ס יע"ש וי"ל משום דהנה הפ"י הקשה וכן בס' מעשה חייא דמאי פריך למימרא דאבילות קילא ליה כו' דילמא אדרבא דמשום דהוא ישן כו' תו ליכא למיחש להרגל עבירה. וי"ל משום דהנה לפמ"ש הרמב"ן דמ"ה לא הותרה לאחר הקבורה משום דאתי לזלזולי א"כ אלמא דחיישינן להרגל עבירה אע"ג דהוי שמירה. אך דא"ל דהוי הטעם [דהכנסה לחופה קודם הקבורה] משום דאל"כ הוי חל אבילות מקודם ולפי דעת הר"ר יחיאל זאת הוי החילוק לעניין עולה בין היכא דהתחיל אבילות מקודם שפיר עולה [ובין לא התחיל דאין עולה]. וא"כ אם הוי הקבורה מקודם הוי התחיל והוי עולה. ולא הוי נוהג אבילות ומ"ה הוי החופה מקודם ואינו עולה, אך קשה הא ע"כ צ"ל דהקבורה והמיתה הוי ביום אחד. דהא קשה הא אין אבילות ברגל. וצ"ל דהוי הקבורה והמיתה ביום אחד והוי נוהג אבילות מקודם ודמי לשבת ונוהג בדברים שבצנעה [ולכך ישן בין האנשים] וא"כ השתא נמי קשה אמאי אין עולה. וצ"ל משום דהוי שבעת ימים וכתירוץ הר"ן במ"ק. ומש"ה אינו עולה. וח"כ תיקשי אמאי לא הוי החופה לאחר הקבורה. וצ"ל משום דאתי לידי הרגל עבירה. אך י"ל דהוי הטעם משום דם בתולים וא"כ א"ש. אך קשה אם הוי משום דם בתולים אין צריך שמירה. אך לפי המסקנא א"ש דכיון דמשני דמשום דאקילא אתי לזלזולי ביה וא"כ א"ש ג"כ משום דם בתולים וכפי שיטת הרמ"ה א"ש ומתורץ קושית הש"ך והמהרש"א על הראב"ד:
והנה הטעם דמפסיק הרגל. יע"ש מה שכתב הר"ן בטעמו דמ"ד דר"ה הוי כשבת, משום דלא הוי שבעה. והא דמפסיק הרגל משום דהוי שבעה ימים. ובעצרת בזמן הזה שאין קרבן הוי כשבת דכיון דליכא נמי שבעה ימים יע"ש בר"ן במ"ק:
והנה בספר המעילי כתב וספר שיטה מקובצת מביאו וכן כתב הרשב"א וז"ל. ומיהו שמעינן דהיכא דמת לו מת בתוך ז' ימי משתה ובעל אשתו ישנה עמו. אלמא אם לא בעל אסור אפילו לא קילא ליה דשויא הא מילתא לנדה. ותו אין חילוק בין חומרא רבה לעוד חומרא יתרה מינה. כיון דנדה חמירא ליה. ואעפ"כ בלא בעל צריך שמירה. ואם כן ה"נ באבילות ובאנינות קודם הקבורה אם לא בעל צריך שמירה בלא טעמא דקילא. או י"ל דבאמת להך תירוץ א"ש באנינות דהוי חופה [ומ"ה קילא לי'] אך עיקר קושית הש"ס הוי לתירוץ הראשון [דרב יוסף] ומתורץ קושית התוס' לרב ושמואל דס"ל כתירוץ רב אשי (ה): כתובות דף ד'
(א) נימא מסייע ליה לר' יוחנן דאמר אע"פ שאין אבילות נוהג ברגל. דברים שבצנעה נוהג. ובתוס' ד"ה אבל דברים שבצנעה נוהג. וא"ת כו'. וי"ל משום דהנה המהרש"א הקשה לפי שיטת הרמ"ה מאי פריך הש"ס מסייע ליה דילמא הטעם משום דם בתולים:
וי"ל משום דהנה קשה לפי מה דאמר רב אשי בסנהדרין דף מ"ז ע"ב גבי הרוגי ב"ד דאין מתאבלין וכתב רש"י ז"ל ולא דמי למת ברגל דלא אמרינן הואיל ונדחה ידחה. דלא אידחו לגמרי דהא רבים מתעסקין עמו לנחמו. והנה הרמב"ן כ' דברגל אסור להלביש האבל אפי' מגוהצין קודם לכן דאל"כ תמה על עצמך דהוא שמח שמחת מרעים ורבים מתעסקין. וטעמו משום דמקצת הוא נוהג מתורת רגל דאסור לכבס ולגהץ השתא תו לא מינכר ועבדי כולה. והנה גבי חתן דבאמת רשאי לכבס ולגהץ כמ"ש הרמב"ן. ואם נימא ג"כ בל"ה דדברים שבצנעה נמי אסור לנהוג. וא"כ בודאי כיון דשמח שמחת מרעים (ו) ואם תקשי מרגל דאסור התם כיון דנוהג קצת דברים נוהג בכולה ולאו דוקא מ"ש הרמב"ן משום דלא מפרסם אבילות כ"כ. או דדברים שבצנעה נמי שרי משום דילמא יפרסם (ז) וא"כ שפיר קשה אמאי יחול עליו כלל אבילות [לאחר ז' ימי המשתה] כיון דאין רבים מתעסקין [נימא הואיל ואידחו ידחה] וע"כ צ"ל דדברים שבצנעה נוהג ולא נדחה ואם כן שפיר חל עליו אבילות:
אך י"ל לעולם דברים שבצנעה אינו נוהג. ולא נדחה משום דכל שבידו לא הוי דיחוי וכמ"ש הרא"ש במ"ק. א"כ כאן נמי בידו לומר דאינו רוצה להיות השתא ימי החופה. אך הט"ז כ' (ח) רק דהיכא דאסור לבעול בעילת מצוה (ט) ובמ"ק משמע דאם אין צריך לנהוג הוי תשמיש מצוה. וא"כ אין רשאי לדחותו. אך אם אמרינן דאם אין לו אשה ובנים רשאי בתוך ז' משום מצות פרי' ורביה וא"כ שפיר הוי בידו. וא"ל דא"כ יהא אסור לבעול דאעפ"כ יהא שרי משום מצות פר"ו. אך הא קתני בסיפא וכל אותן הימים כו'. וא"כ משמע דאסור בתוך שבעה אפילו אין לו בנים וא"כ שפיר עכ"פ מוכח משום קושיא הנ"ל דנוהג דברים שבצנעה, ומתורץ דרב ושמואל לא ס"ל כתירץ דרב אשי ולא ס"ל כלל דיחוי והא ראיה למה שכתבתי לעיל דלאו דוקא (י) לפי דע"י [לא] נתפרסמה. או דבאמת דגם דברים שבצנעה דשרי בכאן דילמא יתפרסם הוי הטעם. דהרמב"ן גופא לא מביא ראיה מכאן דברגל נוהג דברים שבצנעה (כ) או דבאמת תיקשי להך מ"ד דס"ל דברגל אינו נוהג דברים שבצנעה (ל) והנה ליכא למימר כמ"ש הר"י דמביא הרא"ש דנקבר למחר (מ) דא"כ תיקשי אמאי לא יצא האבילות [ויהא עולה] ול"ש תירוץ הרמב"ן דמביאו הר"ן. דהא בלא"ה הוי רק מיום הקבורה ששה ימים וע"ש בס' פ"י (נ) והנה טעמא דרמב"ן כמ"ש הש"ך (ס) דמדמה מקצת אבילות שבת למי שלא נהג אבילות. ובאבילות הוי הדין רק אם לא נהג כלל אבילות כל שבעה (ע):
והנה יש לומר דה"פ. דהא דחופה אינה מותרת לאחר הקבורה הוי משום דאתי לזלזולי. וא"כ קשה אימת הוי זלזול (פ) רק בשבעה ימי אבלות שניים [הא ג"כ אסורה לטבול] והנה בכאן לא שייך טבילה בזמנה מצוה. כיון דדם בתולים לא הוי רק חומרא כמ"ש הש"ך. אך הא אנן קיי"ל דתכפוהו אבלות שרי לטבול בצונן. וא"כ קשה אם נימא דברים שבצנעא אינו נוהג [ולא הוי תכפוהו] וא"כ אסורה לטבול. א"כ אמאי ישן בין אנשים בשבעה ימי אבלות שניים. אלא תסתיים כר' יוחנן דדבר שבצנעא נוהג. וא"כ כיון דאסור בשבעה ראשונים הוי כמו תכפוהו אבלות דשריא לטבול בצונן. ולכך הוא ישן בין אנשים והיא ישנה כו'. ומתורץ קושית מהרש"א:
(ב) והנה י"ל קושית התוספות ד"ה ומי שאני כו' תימה דבלאו מלתא דרב יוסף הוה מצי למיפרך ברייתות אהדדי. משום דהנה בס' מעשה חייא וכן בס' הפ"י הקשו דלמא כיון דהוא ישן בין כו' וא"כ תו לא חיישינן ומשו"ה מותר למזוג יעו"ש. וי"ל משום דהנה הרמב"ן וכן בס' פ"י כ'. דמשו"ה הותרה החופה קודם הקבורה ולא לאחר הקבורה משום דאתי לזלזולי. אלמא דאפילו לבתר דהדין דהוא ישן כו' חיישינן דלמא אתי לזלזולי (צ) אך א"ל דהנה לפמ"ש בס' שיטה מקובצת דאם הבעילה אסורה הוה כמו חופת נדה יעו"ש. והנה הר"י (ק) כ' דהיכא דלא ידע דהיא נדה לכו"ע לא הוי חופה יעו"ש. וא"כ כיון דאנן פסקינן דשרי לבעול א"כ הוא דוקא מתכוון לחופה דהיתר לבעול. וא"כ ל"ש דאין אבלות ברגל. ר"ל דעשה דרגל דוחה האבלות. דהא אם נימא דאסור לבעול וא"כ לא הוי חופה ולא הוי רגל. ומשו"ה שרינן דוקא קודם הקבורה. ובאמת הבעילה לא שרינן אז דהוה אנינות דאורייתא, והוי הי' ידע דאסור לבעול והוי חופה וא"כ לאח"כ שרי דהוה רגל (ר):
אך אם נימא דשרי דברים שבצנעא ברגל. וא"כ מה קתני ופורש. אך א"ל משום דם בתולים כמ"ש התוס'. אך לרב יוסף מקשה שפיר דאי ס"ל דוקא בלא בעל (ש) וא"כ אם לבתר התקנה דדם בתולים. אמאי הוא ישן בין כו' וא"ל הא אמרינן לעיל מסייעא ליה לר' יוחנן ודלמא לא ס"ל כרב יוסף. אטו גברא אגברא קא רמית. כן הקשו המפורשים. אבל לפמ"ש לעיל א"ש. משום דכיון דשמואל ס"ל (ת) אין חופה לפסולות. שפיר מוכת מן הברייתא דדברים שבצנעה נוהג וכמ"ש לעיל. דליכא למימר דהטעם משום דלא ידע. דהא לדידיה אפילו ידע נמי אין חופה לפסולות משא"כ לר"י [לר' יוחנן] שפיר מצי לשנויי כן אך לר"י [לרב יוסף] מקשה שפיר. ובלא ר"י [רב יוסף] לא מוכח. דהא עיקר הוכתה הוה משום דע"כ הטעם דאתי לזלזולי ואימת הוי הזלזול [רק] לאתר ז' ימי המשתה. קשה הא הוי נדה. א"ו דברים שבצנעא נוהג והוי תכפוהו אבילות וכמ"ש (א) ולבתר דמשני רב אשי שאני אבילות דהכא. א"ל דבאמת אבילות אין נוהג ברגל (ב) ואך דעיקר החשש דלא הוי קבורה קודם החופה דהא בעינן יחוד. ושם באבילות אסור ליתד משא"כ באנינות שרי לייחד (ג) והנה אפשר לומר דבאמת עיקר ראיית הש"ס היא משבת (ד) אך באמת אפשר לומר כיון דהוה רשות וליכא מצוה וא"כ אסורה לטבול בשבת, וצריך שמירה משום דם בתולים, אך דאפשר לטבול בחול (ה) אך הש"ס קאי על אבילות דידה ואסורה לטבול בצונן וכמו שתירץ הש"ס לאיפוך (ו) אך דהא הוי תכפוהו אבילות ושריא לטבול בצונן, אך אם אמרינן דברים שבצנעא אינו נוהג (ז) וק' דאסורה לטבול בצונן (ח) אך אם אמרינן דגרע ז' ימי השמחה ממועד שפיר קשה דרשאי לטבול (ט) אך דקשה אם אבילות אינו נוהג בצנעא ונדחה אבילות לגמרי וכמ"ש לעיל:
(ג) והנה מה דקשה לכאורה אם אמרינן דברים שבצנעא אינו נוהג אמאי נוהג אבילות כלל (י) נימא הואיל דבשעת מעשה לא חל. אך כל שבידו לא הוה דיחוי וכמו שכתב הרא"ש וא"כ הא בידה למחול על שמחתה. וכדאיתא בשו"ע אה"ע (כ) הגה"ה בשם ר"י. אך א"כ על כורחיך קאי רק על אבילות דידה לא דבעל. וא"כ לפי תירוץ הראשון לא קאי רק על אבילות דידיה. והנה לפי מה שכתבתי לעיל וא"כ קשה אמאי לא יבעול קודם הקבורה. וצריך לומר משום דלא ליתו לזלזולי ביה. ואם כן קשה הא אסור לטבול בצונן. וא"ל דבאמת הוה הפירוש כמו שכתבתי לעיל כי היכי דלא ליהוי ביאה דאסורה ואם כן לא הוה החופה וליכא רגל. ואם כן הא קתני כל שבעה ימים הוא ישן בין האנשים וכו' (ל) ואם כן אכתי לא הוה יחוד ולא הוה חופה כלל. אלא ודאי דהפירוש דכי היכי דלא ליתו לזלזולי. ואם כן (מ) דהא אסורה לטבול. אלא ודאי דנוהג וא"כ הוי תכפוהו אבילות והנה [י"ל] דהא אסור ביחוד אם נימא דבעילה אסורה. וא"כ לא שייך כאן דאין אבילות נוהג ברגל. דהא ע"י זה דביאה אסורה הוי יחוד דאסורה (נ) והנה הב"ש כתב סי' ס"א (ס) דביאה דאסורה לא קניא יחוד דאסירא נמי לא קניא:
ועי"ל על מה דקשה מכת דבשעת מעשה לא הוי אבילות חל. וא"כ פטור מאבילות דהא נדחה. אך די"ל דבאמת יום ראשון הוי דאורייתא [ורבנן יכולין לעקור] רק בשב ואל תעשה כמ"ש הנ"י. וא"כ שפיר חל אבילות [בקום ועשה דאסור בשמחה] אך א"כ קשה האיך הותר באנינות (ע) וצ"ל כמ"ש הרא"ש דהבעילה הוי בלילה לאחר יום המיתה. וא"כ קשה הא פטור מאבילות. אך באמת הא נוכל לומר הפירוש דהבעילה הוי לאחר הקבורה. וא"כ הקבורה הוי באמת ביום המיתה. אך הבעילה הוי לאתר יום המיתה. אך א"כ קשה הא לא הוי חופה כלל דאסור ביחוד ביום המיתה:
וא"כ מתורץ קושית התוס' בד"ה ומי שאני בין כו' ותימא בלאו רב יוסף תיקשי ברייתות אהדדי. וי"ל משום דהנה באמת א"ל דמ"ה הותרה החופה קודם הקבורה משום דאין אבילות ברגל. וכפסק הרמב"ם רק דעיקר ראיה משבת (פ) וא"כ מ"ה דוקא באנינות הותרה. משא"כ לענין אבילות קשה כדלעיל דהא לא הוי רגל אם אין חופה. דהא הוי יחוד דאסירא. אם נימא דאסורה הבעילה משא"כ באנינות דתבר יצריה וליכא איסור ביחוד וא"כ בלא"ה (צ) ל"ק [ליהוי החופה לאחר הקבורה] דא"ל דהטעם משום הבעילה דהותרה (ק) אך אם אמרינן דהטעם (ר) משום דהוי יחוד דאסירא. וא"כ ש"מ בלא היתר הבעילה ג"כ אסור היחוד (ש):
אך א"ל דבאמת לפי מה שכתבו הפוסקים לחלק בין שבת לרגל משום דבשבת הוי אבל מקודם משא"כ ברגל דלא חל כלל יע"ש (ת) וא"כ מ"ה צריך להיות דוקא החופה קודם הקבורה דמ"ה חל שבעת ימי המשתה ויהא מותר להלביש בגדים מגוהצין.. אך א"כ תיקשי הא כיון דבשעת מעשה לא תל פטור מאבילות. אך א"ל דהוי יום ראשון [אסור בקום ועשה] ויום הראשון הוי דוקא יום מיתה וקבורה. משא"כ [החופה והבעילה] קודם הקבורה. אך כיון דאמרת דלא חל. דאל"כ דאמרת דתל אבילות ביום ראשון א"כ הוי כמו שבת. וא"כ למה הותרה החופה קודם הקבורה. וצ"ל הטעם הראשון משום דיחוד אסור. וא"כ אלמא דבלא הטעם דבעילה [מותרת] ולא הטעם דז' ימי המשתה דאקילו נמי אסור היחוד (א) אך דא"ל דל"ק הקו' דהא לא חל עליו אבילות ויפטור לגמרי. דהא ביד האשה לומר דתמחול שמחת שבעה ימי המשתה וא"כ כל שבידו לא הוי דיחוי. אך כיון דאמרת דדוקא איירי באבילות דבעל וא"כ שפיר קשה. ומתורץ קושית התוס' דדוקא לרב יוסף פריך שפיר:
והנה אם נימא דהוי הטעם (ב) משום דאתי לזלזולי בי' ואם כן ש"מ דרק מכח דהוי החופה קודם הקבורה לא אתי לזלזולי (ג) אך לפי מאי דמשני רב אשי דמכח דנוהג שבעת ימי המשתה ואקילו בי' מ"ה אתי לזלזולי לי וא"כ באמת הוי הטעם דמכח זה דקודם הקבורה לא אתי לזלזולי בי':
(ד) ובזה מיושב קושית [הש"ך והמהרש"א] על הראב"ד (ד) דבאמת הפ"י הקשה מאי פריך הש"ס דכיון דישן בין האנשים ליכא למיחש לאתי לזלזולי. אך י"ל דע"כ אינו כן. דא"כ קשה אמאי לא הוי החופה לאח"כ וצ"ל דחיישינן דילמא אתי לזלזולי בי', אלמא אע"ג דהוא ישן בין האנשים אעפ"כ אתי לזלזולי. אך י"ל דהוי הטעם כמ"ש לעיל דיחוד אסור. אך דכיון דצ"ל דאינו נוהג ברגל אפילו דברים שבצנעה. וא"כ אמאי פורש. וצ"ל מכח דם בתולים ואיירי לאחר התקנה וא"כ קשה אמאי חיישינן הא נדה ובעל אין צריך שמירה. אך לפי הרמ"ה שהביא הרא"ש דלפי המסקנא דמשני רב אשי הואיל ואקילא. וא"כ גם דם בתולים קילא וא"כ צריך שמירה. וא"כ ל"ק וא"כ מתורץ הראב"ד דבאמת הפי' כקושית הפ"י ומעשה חייא. דלאחר שנשמר וישן בין האנשים תו לא חיישינן לאתי לזלזולי. וא"ל אמאי (לא) נכנס לחופה קודם הקבורה. א"ל משום דאח"כ לא שייך [אין אבילות ברגל] דהא הוי יחוד דאסירא. וא"ל א"כ דס"ל דאין אבילות נוהג ברגל. וא"כ אמאי פורש. י"ל משום דם בתולים. וא"ל הא הוי נדה ובעל וישן בלא שמירה. י"ל כיון דקילא אתי לזלזולי בי' ומתורץ הראב"ד:
(ה) והנה י"ל עוד הפי' גבי אבילות דחתן דאתי לזלזולי בי' מכח דאמרינן דלכתחלה יעשה רגל ויכנוס לחופה כי היכי דליהוי רגל וידחה האבילות יעו"ש במפורשים ובפוסקים:
(ו) והנה בלא רב יוסף ל"ק ברייתות אהדדי. משום דא"ל דבאמת הוה קילא משום דבועל בעילת מצוה (ה) אך ע"כ צ"ל או דאין חשש דאתי לזלזולי מכח דחופה רק קודם הקבורה. או דלא הוי איסור כלל. משום דהא קשה אמאי לא הותר לאחר הקבורה. וע"כ צ"ל כי היכי דלא אתי לזלזולי, אך א"ל (ו) משום דקודם האבילות ליהוי רגל (ז) אך ע"פ שיטת ר"י הנ"ל הא לא ידע (ח) ולכך צ"ל החופה מקודם ואסור לבעול והוי כמו דידע. אך לר"י כיון דע"כ צ"ל דאיירי לאחר משנה אחרונה אם נימא דדברים שבצנעא אינו נוהג ברגל. דאל"כ קשה אמאי פורש. וא"כ אין צריך שיהא ישן בין האנשים אליבא דר"י. או י"ל דא"ל דמש"ה צריך החופה קודם הקבורה כי היכי דליהוי רגל ויהא אינו נוהג אפילו דברים שבצנעא. וכמ"ש המפורשים אליבא דהרמב"ם לחלק בין שבת לרגל. דברגל הואיל ולא חל כלל אבילות קודם הרגל מש"ה אין נוהג אפילו דברים שבצנעא. משא"כ בשבת בכבר חל ומש"ה אסורה לטבול בשבעה ימים אחרים. ואזי ליכא למיחש הואיל דקילא אתי לזלזולי דהא הוה נדה. משא"כ אם לא חל הרגל מקודם ואזי נוהג דברים שבצנעא. והוה כמו תכפוהו אבילות ומותרת לטבול בצונן, אך לר"י קשה דהא אם איירי למשנה אחרונה אין צריך שמירה כלל (ט):
(ז) והנה הא דקשה הא לא חל כלל אבילות (י) א"ו מוכח דדברים שבצנעא נוהג. והנה קשה הא בלא"ה ע"כ אסור (כ) דהא אמאי לא הוי החופה לאחר הקבורה. וע"כ דלא ליתו לזלזולי [והוא] מכח דהוה תכפוהו אבילות (ל) אך י"ל דהפי' הוא מכח דצריך לידע דאסור ומש"ה הוה החופה קודם הקבורה כי היכי דיהא יודע דאסורה:
(ח) והנה אם אמרינן דבאבילות דידה לא חיישינן וא"כ קשה אמאי לא הוה החופה לאחר הקבורה. וצ"ל כמ"ש לעיל כי היכי דליהוי שייך אין אבילות ברגל וא"כ הוה הבעילה לאחר הקבורה כמ"ש לעיל. אך א"כ דאין אבילות נוהג אפילו בדברים שבצנעא קשה הא אידחי בשעת מעשה, וצ"ל משום דבאמת נוהג וא"כ אסור בשמחה. וא"כ רבים מתעסקין לנחמו. וא"כ קשה הא קתני עמו במטה. ואין לומר משום שמחה דימי החופה כמ"ש הרא"ש במ"ק. כיון דאסור בשמחה כנ"ל. וא"כ קשה אמאי לא הוי החופה לאח"כ. וא"ל משום דאתי לזלזולי קשה מאבילות דידה. או י"ל משום דבאמת א"ל דהטעם הא דלא אמרינן דהחופה הוי לאחר הקבורה משום דהוי אתי לזלזולי בי' ולא הוי מהני שמירה. אך דקשה הא הוה אסורה לטבול. אך י"ל דהא הוי כמו תכפוהו אבילות. וצ"ל דאין אבילות ברגל. וקשה א"כ אמאי נוהג אבילות כלל הא אידחי. וצ"ל משום דהוי ביד האשה למחול וא"כ איירי דוקא באבילות דידה. וא"כ פריך שפיר דכיון דאמרת משום שמחה, אלמא אפילו שמחה נוהג דהוי אבילות דנוהג בכל שלשים, והש"ך כתב החילוק בין אבילות דכל שלשים, דא"כ קשה ממ"נ (מ):
(ט) והנה י"ל הגירסא מסייע ליה לר' יוחנן אע"פ שאין אבילות נוהג בשבת אבל דברים שבצנעא נוהג, וכמו שהוא הגירסא אליבא דהרמב"ם, משום דבאמת קשה גבי אבילות דידה אמאי לא הוי החופה לאחר הקבורה, וא"ל כי היכי דלא ליזלזל כמ"ש הרמב"ן והפ"י, דהא אסורה לטבול ואסורה משום דם בתולים, א"ו דדברים שבצנעא נוהג, והוי כמו תכפוהו אבילות, אך י"ל דאם הוי הקבורה מקודם ל"ד לרגל דמעולם לא חל אבילות ברגל, אך הוי דמי לשבת לזה דהוי אבילות מקודם, אך די"ל דמש"ה הוי החופה קודם והקבורה אח"כ, דהא אין חופה לפסולות כיון דלא ידע דאסור, אך א"כ צ"ל דהחופה הפי' יחוד, וא"כ קשה הא נדחה האבילות ונימא הואיל ואידחי, וע"כ צ"ל דיום המיתה הוי מדאורייתא ואם כן אסור לייחד ולא הוי חופה כלל:
והנה בזה שפיר מיושב הלשון ומי שאני ליה בין אבילות דידיה לאבילות דידה. דהנה באמת אפשר לחלק בין ימי החופה הואיל ואיכא שמחה. וכמ"ש הרא"ש במ"ק פ' ואלו מגלחין. אך דקשה הא כיון באבילות דידה א"צ שמירה. א"כ למה לא הוי הכל לאחר החופה כקושית הפ"י. וא"ל דהפי' הוה משום דא"כ הוה לא ידע החתן. א"כ צ"ל דהוה החופה יחוד. וא"כ בעינן יחוד הראוי לביאה. וא"כ קשה הא נדחה האבילות. וא"ל משום יום הקבורה. וא"כ צ"ל דהוי הביאה לאתר יום המיתה. וא"כ קשה הא אסור היחוד וצ"ל דהאבילות שלשים יום נוהג לאסור בשמחה. וא"כ רבים מתעסקין בו לנחמו. וא"כ קשה הא ליכא שמתה ואמאי אסור לייחד דהא קתני בשאר אבילות עמו במטה. ומתורץ הלשון וגם קושית התוס':
והנה לשיטת ר"י באה"ע בהג"ה סימן ס"א. אם הוי הברכות אח"כ כיון דידע דאסור לבעול בלא ברכות היה שרי והוה כניסה לחופה אסורה היכא דידע. אך א"כ לפ"ז שפיר יכול להיות החופה אח"כ וגם לברך אח"כ או לכתוב הכתובה אח"כ. וא"כ הוה ידע דאסור לבעול. וא"כ ליכא טעות (נ) וצ"ל דחופה הוה הפי' יחוד ואסור לייחד בלא שבע ברכות דכלה בלא ברכה אסורה כנדה. וא"כ אסור לייחד. וא"כ מקשה הש"ס שפיר והא קתני הוא ישן בין וכו':
השמטה מחלק אה"ע
הנה הפ"י בהקדמתו מביא הזוהר הק' דוד מלכא בשעתא דאירע ליה האי עובדא סליק דומה קמי קוב"ה א"ל מרא דעלמא כתיב בתורה ואיש אשר ינאף את אשת איש כו' דוד כו' מאי א"ל הקב"ה דוד זכאי הוא כו' ותו בהיתרא הוי מה דהוי דהא כו' לא אעיל תד מינייהו עד דאיפטר בגט לאנתתיה. א"ל א"ה הוי ליה לאורכי תלת ירחי [משום הבחנה] א"ל הקב"ה במה אוקי מילי באתרא דחיישינן דהיא מעוברת וגלי קדמי דאוריהו לא קרב בה לעלמא. ותמה הפ"י וכי לא ידע דומה דלא אעיל חד מינייהו עד דאיפטר בגט לאנתתיה. ותו לישנא דאי הכי קשה אם לא היה נותן לה גט כ"ש דשייך בה נמי איסור הבחנה. וי"ל דהנה התוס' ביבמות ל"ז ע"א ד"ה רוב כו' כתב דע"כ לא סמכינן ארובא דאל"כ אמאי לא תנשא לאתר חדש אחד וא"כ קשה מה מועיל המתנת ג' חדשים משום הבחנה הא בעינן עוד ג' ימים דלמא לא קלטה עד יום ג'. ותירצו התוס' דכל כך לא היה משתהי הכרת עובר של ראשון עד שליש ימי' של השני (א):
והנה י"ל דלפי המסקנא (ב) דאמרינן סתם מעוברת למניקה קיימא א"ל דאזלינן בתר רובא ובודאי היכא דהוי רובא ל"ק קו' התוס' רק הטעם (ג) דלמניקה קיימא. אך עדיין (ד) י"ל דבאמת היכא דהוי החשש יוחסין לא אזלינן בתר רובא. וא"כ אם אמרינן גזרה שמא ישא אחותו אם ירצה הך הולד לישא ב"י אזי אין הולכין אחר הרוב ומ"ה לא די חודש אחד אך להטעם משום כדי להבחין כו' קשה יהא די בחודש אחד דניזיל בתר רובא דהא לא הוי פסול יוחסין והנה בריש גלותא [שריא דלא הדרי בהו עיין כתובות ס' ע"ב] א"כ במלך דוד הוי שרי אם נתנה למניקת דהא המניקת לא הדרא משום יראת המלך (ה) אך באמת אורי' החתי אתי מחת כדאיתא במדרש שהובא בפ"י דקידושי הוי פסול יוחסין ולא אזלינן בתר רובא (ו) אך הפ"י הביא המדרש דדוד הוי טעה וסבור דשרי הואיל דנתגייר ובאמת אסור וא"כ הוי דוד טעה בזה והוי שוגג (ז) אך דבאמת (ח) אולי לא ימות אורי' במלחמה. וע"כ הוי מקשה להקב"ה ממ"נ (ט) וע"ז תירץ דקמאי גליא דלא קרב ולא עשה שום חטא וז"ש דוד כי פשעי אני אדע משום דלא ידע דמית אורי' והוי פשע ולך לבדך חטאתי דהקב"ה ידע דימות אורי' והוי רק חטא דהבחנה ולגבי הבחנה הוי שוגג דהוי סבור דמותר משום דנתגייר:
והנה הקושיא בס' נודע ביהודא על התוס' איך היבמה לא תמתין עוד ג' ימים דביבמה ל"ש תי' התוס' דמ"מ נשא אשת את שלא במקום מצוה ולפמ"ש לעיל באמת אזלינן בתר רובא והוי ג"כ הכא חזקה דלא ילדה עד עכשיו אך [דתאמר] דאדרבה בחיי בעלה הוי חזקת איסור כשיטת רמ"א ז"ל ביו"ד סימן נ' סעיף א' עיי"ש. אך ז"א דהא שמא ימות לא הוי חזקה וא"כ בשלמא (י) אמרינן דמן הסתם אסורה דהוי (כ) מעוברת ומשא"כ (ל) שמא יקלוט הוי כמו שמא ימות. ורוב נשים יולדות לא שייך בכאן כמ"ש התוס' ביבמות. ובאמת היכא דליכא פסול יוחסין אזלינן בתר רובא וכן בתר חזקה. והנה זה בשאר הבחנה הוי פסול יוחסין דאותו הולד שנולד דלמא יהא נושא אחותו מאביו וכו' והוי הולד ממזר ויהא אסור אח"כ לבוא בקהל וכן הבחנה י"ל דהוי פסול יוחסין. משא"כ לבתר דתירץ התוס' דודאי ניכר ברוב ימים והוי רק היכא דהוכר לא הוי רק דהוא עשה איסור ולא הוי פסול יוחסין ואזלינן בתר רובא וכן בתר חזקה ומתורץ קו' הנוב"י הנ"ל: