אור ברסלב
שות רבי משולם איגרא יורה דעה › סימן לא

שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא

יורה דעה · סימן לא

סימן ל

ביורה דעה סימן קפ"ה סעיף ד' בהגהת רמ"א בשם המרדכי כתב והאשה אינה צריכה כפרה והקשה בס"ה מהא דאיתא בשבועות דף י"ח ע"א דרצה לאוקמי בפרישה וקתני חייבין בקרבן דמשמע דהאשה ג"כ חייבת בקרבן. וי"ל משום דבאמת איתא בשבת דף ס"ט דתיקנו שנשבה לבין הנכרים דהוי אנוס ואפ"ה חייב בקרבן לרבנן אע"ג דהוי אנוס יע"ש בספר פ"י ובס' מג"ש דהפי' דהוי אנוס ולרבנן חייב בקרבן. ומאי פריך הש"ס בשבועות והא אנוס. אך דבאמת ממ"נ פריך דא"כ דס"ל למתניתין כרבנן ולא כמונבז. וההיקש של והנפש אשר תעשה ביד רמה הוי לענין דבר שאין חייבין על זדונו כרת וכמו דאיתא שם בשבת דף ס"ט לרבנן אך דקשה אם נימא דסתם מתניתין ס"ל כרבנן דאנוס חייב אמאי הוי גבי קרבן פסת בפסחים דף ע"א ע"ב בסתם מתניתין שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור ובשלמא שם במשכו הבעלים את ידיהם ל"ק דאפ"ל דהוי רק פסול דרבנן משום לאחר תמיד של בין הערבים ומ"ה פטור מקרבן דכיון דמן התירה כשר הקרבן ומ"ה שפיר פטור מקרבן ובנטמאו הבעלים שם נמי ל"ק דהא לא צריך עקירה משום דאינה לשחיטה אלא לבסוף וא"כ תקשי קושית הש"ס בחולין דף למד ע"א מכי שחט פורתא תו לא קאי לפסח שני וא"ל כמו שתירץ הש"ס דחזי לדמי' ופי' התוס' קודם שיוגמר השחיטה יפדה עיי"ש וקשה הא אין פודין הקדשים לאכילת כלבים וכאן אי אפשר לגמור השחיטה בשבת ולגמור בלילה הוי שהייה וא"כ הוי ג"כ הפסול רק משום לאחר תמיד של בין הערבים דהוי רק מדרבנן וזה כוונת הלח"מ דכתב (א) בתירוצו שם אליבא דהרמב"ם דמש"ה במשכו הבעלים פטור דהקרבן כשר כמו בלאחרים לשם פסח עיי"ש (ב) אך נמצא טריפה משום דהוי אונס פטור וא"כ מוכח דסתם מתניתין ס"ל כמו מונבז דאונס פטור ומקשה הש"ס שפיר. אך י"ל דהא באמת איתא (בהוריות דבעינן שב מידיעתו ואם כן הא כיון דכבר הורו דחלב מותר ממילא לא הוי שב מידיעתו עיי"ש וא"כ מ"ה בנמצא טריפה פטור דכיון דלא שייך שב מידיעתו וכמ"ש המל"מ בהל' שגגות דכיון דאי אפשר לידע כלל גרע מב"ד שהורו ומ"ה פטור אך א"כ מקשה הש"ס ממ"נ יפטור ג"כ בכאן דגבי נדה גם כן הא לא אפשר למידע מקודם דלא שייך לומר דאי הוי ידע דאי אפשר למידע וא"כ ממ"נ פטור) אך כי תירץ הש"ס על הפרישה אזי שפיר אפ"ל דבאמת ס"ל כרבנן גבי תינוק שנשבה דאפילו דהוי אנוס אעפ"כ חייב וכמ"ש הפ"י שם בשבת דבקרבן חייב אנוס ובשחטו ונמצא טריפה הטעם משום דלא הוי שב מידיעתו (וא"ל הא ממ"נ גם בכאן גבי נדה הא לא הוי שב מידיעתו די"ל כמו דאיתא בהוריות דכיון דלכי מתיידע לב"ד מיקרי שב מידיעתו וא"כ ה"נ כיון דאילו אתיידע לבעל אזי לא הוי עשה הדבר הזה לפרוש בקושי, וא"כ שפיר קרינן שב מידיעתו. וכמו דשם דכיון דאילו אתיידע לב"ד ה"נ אילו אתיידע לבעל. והוי אמרינן דבאמת אתיא כרבנן דאנוס חייב. אך לפי פסק הלכה ס"ל למרדכי כר"י ור"ל בשבת דף ס"ח ע"ב דפסקו כמונבז וכמו דמתמיהין הפוסקים על הרמב"ם דפסק כרב ושמואל ודלא כר"י דהא הלכה כר"י נגד רב ושמואל ע"ש היטב ומ"ה שפיר האשה פטורה ומתורץ שפיר קו' הנ"ל:

והא דמקשה בפסחים דף ע"ג ע"ב אי כר"א חיובי מחייב דהא ל"ל טועה בדבר מצוה הוי הקו' ממשכו בעלים את ידיהם דהא אוקמי כר"א דנשחטין לשם פסח פסול ואיירי דשחט בפי' לשם פסת וא"כ שפיר הוי פסול מן התורה ושם איירי לרב ורב ס"ל כרבנן דאונס חייב ומוקי מתניתין דשבת כרבנן, בודאי כמו כן מוקי סתם מתניתין דשם בפסחים, ואע"ג דאפ"ל דהך דפסחים לא ס"ל כרבנן רק כמונבז. מלבד דזה דוחק והא משני עדיפא מינה יוסף בן חונאי היא ויע"ש היטב:

אך בהרמב"ם הנ"ל לכאורה אי אפשר לתרץ כן ולומר דטעמי' משום דאינו שב מידיעתו אם הוי יודע ומ"ה בנמצא טריפה פטור ובמשכו בעלים משום דכשר מן התורה אכתי קשה מנטמאו הבעלים, דהא הרמב"ם פסק כר"י דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וא"כ קשה הא ראוי לפסח שני ובעי עקירה כמו דנזרקה מפי החבורה וכדאיתא בש"ס שם וא"ל מכי שחט פורתא, דהא נפסל במשהו הראשון וכמו דאיתא שם דא"ש לר"י עיי"ש בחולין דף ל' אך י"ל דאפ"ל דיוכיח סופו על תחילתו וכמו דאיתא בזבחים דף ב' ע"ב אם הוי בעי בכל הקדשים זביחה בפי' לשמה עיי"ש אך דלר"י לא הוי קשה דהוי אמרינן דלא אמרינן יוכיח סופו על תחילתו ולא הוי מצו להקשות לר"י. אך לפי המסקנא דמשני לדמי אזי גם לר"י אמרינן יוכיח סופו על תחילתו ויע"ש בזבחים דאיתא עוד תירוץ דלא אמרינן יוכיח סופו על תחילתו רק איידי כו' ומכ"ש לפי המסקנא דבשאר קרבנות סתם כשר דאין צריכין ליוכיח סופו על תחילתו, ומ"ה גם הרמב"ם אע"ג דפסק ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף א"ש:

והנה באמת לקיים מ"ע חשוב כמו אונס דהא צריך לקיים מצות המלך. ומ"ה הא מצות לאו ליהנות ניתנו רק לקיים מצות המלך אך היכא דמצי לבדוק חשיב שוגג ולא אונם משא"כ בנמצא טריפה בבני מעיים או בכאן בנדה דבשלא בשעת וסתה דאח"כ הוי נדה. ואך למ"ד דאונס נמי חייב וכרבנן דמונבז שפיר יהא חייב אך הא בכאן הא הוי מתעסק והוי החיוב משוה דהוי נהנה וא"כ הא כתב המ"א בסימן ר"ד סעיף ח' דתחלתו באונס וסופו ברצון דלא חשיב נהנה וא"כ פטור מכח מתעסק דלא שייך נהנה ומשא"כ באשה דל"ש מתעסק דהא ידעה בפרישה דהיא נדה מ"ה חייבת, ומשא"כ המרדכי פסק כמונבז דאונס פטור ומ"ה כתב דפטורה:

כללא דמילתא די"ל הקו' על המרדכי, דרצה הש"ס לאוקמי חייב על הפרישה וקתני שניהם חייבים בקרבן אך י"ל משום דהנה קשה מאי פריך והא אנוס דילמא ס"ל כרבנן דמונבז דמחייבי קרבן על אונס וכמ"ש הפ"י בשבת דף ס"ט ע"ב. אך י"ל לפמ"ש המ"א בסימן ר"ד סעיף ח' דאם אנסוהו דהוי כמו תחילתו באונס וסופו ברצון דפטור דלא תשיב הנאה והקשה המ"א מהא דכתב דאם אנסוהו לאכול דיצא וכתב הרב ב"י דהוי מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וא"כ ש"מ דחשיב הנאה אפילו הוי באונס. ונמצא למאן דס"ל דבאונס לא הוי הנאה כיון דתחילתו הוי באונס וכמו דאיתא בכתובות דפטורה משום תחילתו באונס. וא"כ הכי פריך והא אנוס דהא הוי מתעסק דהא לא ידע דהוי נדה וכמו שם דלא ידע דהוי מחובר אך שחייב משום שכן נהנה וא"כ בכאן דהוי אנוס דאם הוי ידע לא עשה זאת וא"כ אפילו אם נהנה מ"מ הוי תחילתו באונס וא"כ לא חשיבא הנאה וא"כ פטור מכח מתעסק משא"כ כשתירץ על הפרישה שפיר חייבת גם האשה דהא לא שייך מתעסק דהא ידעה בשעת הפרישה דהיא נדה וא"כ מ"ה חייב באונס למאן דפליג על מונבז משא"כ המרדכי דס"ל כמונבז וכר"י ור"ל דס"ל כמונבז וכמו שהאריכו המפרשים לתמוה על הרמב"ם ומ"ה פסק דפטורה:

וזה הטעם של הרמב"ם דפסק שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור משום דהוי באונס וראיית הרמב"ם מקו' הש"ס דשבועות והא דנמצא טריפה דמיא לפירסה אח"כ נדה יע"ש היטב וקו' הש"ס הוי ממשכו את ידיהם דוקא לר"א דהוי פסול מן התורה משא"כ להרמב"ם הוי רק פסול מדרבנן מכת דשחטו לאחר תמיד של בין הערבים וכמ"ש התוס' ביומא דף כ"ט וא"כ מ"ה פטור דמן התורה הוי עשה כדין ודת ולא עבר כלום מן התורה וא"ל מנטמא דבעי עקירה י"ל דבשבת לא בעי עקירה דאין ראוי לפדות דהוי לאכילת כלבים דאין ראוי לגמור השחיטה וא"כ תקשי קו' הש"ס בחולין מכי שחט פורתא ותירץ הש"ס בדף ל' ע"א דלדמי' קאי לא שייך. והגם להרמב"ם דפסק ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ול"ש קו' הש"ס שם דהא נפסל מקודם י"ל יוכיח סופו על תחילתו ולא נפסל מקודם כלל והש"ס לא מקשה רק למ"ד אינה לשחיטה. אלא לבסוף דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף לא הוי מצי להקשות דהוי מצינן לומר דלא אמרינן יוכיח סופו על תחילתו משא"כ לפסק הלכה. ולהרמב"ם מתורץ קו' התוס' בפסחים דף ע"ג ע"א ד"ה שחטו ונמצא כו' עיי"ש, והנה למונבז יש לפטור משכו בעלים ג"כ אך דקו' הש"ס הוי לרב דס"ל כרבנן ומ"ה א"ש אפילו אם לא ס"ל יוכיח סופו על תחילתו והוי מוקי כמונבז ומ"ה בחולין דף ל"א ע"א לא הוי מצי להקשות למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דהוי מצי לתרוצי דלא אמרינן יוכיח סופו על תחילתו והוי א"ש ומתניתין דפסחים דפטור בנטמא הבעלים הוי מוקי כמונבז.

והנה אפי' אם כוונת האשה הוי ג"כ להנאתה ותתחייב משום לא אפשר וקא מכוון מ"מ הא הוי הדין במס' יומא בדף פ"ד ע"ב דאפילו אם כוונתו לתקן דרגא מ"מ שריא יע"ש היטב וא"כ ע"כ צ"ל דהחילוק בין ההוא דפסחים דשם אוסר רבא לא אפשר וקא מכוון משום דשם הוי לא אפשר ע"י טורח גדול. משא"כ ביומא דהוי לא אפשר מכח סכנה. וא"כ אחי שפיר דהאשה פטורה. אך אם אמרינן דגם אנוסה חייבת אזי לא שייך כן. וא"כ אתי שפיר מ"ש לעיל לתרץ דברי המרדכי:

ועי"ל דמ"ה לא חייבת משום לא אפשר וקא מכוון משום דהא [דתתחייבת הוי רק] כיון דהוי בלב דאם לא הוי רצתה האשה בלבה הוי פטורה. ות"כ עיקר החיוב הוי ע"י מה דרצתה בלבה לא על המעשה ומש"ה ס"ל למרדכי דפטורה דהא באמת הוי היא שוגגת על האיסור רק דנימא דחייבת בקרבן על המעשה. וא"כ הא בכאן על המעשה לבד אם לא הוי רצתה בלבה הוי פטורה דהוי אנוסה וא"כ כיון דהוי [החיוב רק משום רצון] הלב ומש"ה שוגגת פטורה. אך בסוגיא דשבועות א"ש משום דג"כ באנוסה חייבת לרבנן דמונבז י משא"כ הרמב"ם דפסק דלא כסוגיא דיומא דשרי לכוין. ומ"ה בנמצא טריפה ס"ל דחשיב אנוס וכסוגיא דשבועות. והנה א"ש דגבי אשה חייבת בסוגיא דשבועות על הפרישה משום דאם לא הוי אנוסה הוי חייבת. וגם עכשיו חייבת משום דכוונה ליהנות וא"כ לא שייך לפוטרה משום דהא בלא"ה בלא זה דרצתה הוי פטורה. דהא [אם לא הוי אנוסה] חייבת עכ"פ בקרבן אך [דעל הכניסה פטורין] דלא ידעת דהוי אסורה. משא"כ על הפרישה. אך דבאמת אם היא לא הוי רצתה הוי פטורה משום דבאונס לא תשוב מעשה. אך עכ"פ ע"י זה דהיא רצתה הנאה מקרי מעשה כמו דאיתא בבבא קמא דף ל"ב והנאה שנה מקרי מעשה. וא"כ לא שייך דתליא בלב דבכאן הנאה שפיר מקרי מעשה:

או י"ל בדרך הפשוט דהפי' של המרדכי דבשוגג פטורה משום דהוי רק בלב ואם הוי לא רצתה בלב פטורה ומש"ה פטורה מקרבן. אך דהא בבבא קמא דף ל"ב איתא דהנאה חשיב מעשה. אך באמת הא אם לא רצחה רק באנסי' הוי ג"כ תשוב הנאה. וא"כ ע"י הלב לא נצמח הנאה. ומש"ה שפיר האשה פטורה אך אם אמרינן דאונס לא חשוב הנאה ואם כן שפיר חייבת ע"י כוונת הלב ומש"ה לפסק הלכה דפסקינן דיוצא במצה דאנסה פרסיים. וא"כ אונס תשוב הנאה ופטור. משא"כ לרבא דיליף מכאן דמתעסק לשיר יוצא ובאמת לא ס"ל דאונס תשוב הנאה וכמו דאיתא בר"ה דף כ"ת ע"א למ"ד מתעסק לשיר לא יצא משום דהתם אכול מצה אמר רחמנא שכן נהנה וע"ש ברש"י. וא"כ ע"י כונת הלב דלא הוי באונס שפיר חייבת בקרבן ומש"ה אליבא דרבא שפיר מוקי על הפרישה ושניהן חייבין בקרבן. משא"כ לפסק הלכה דפסקינן דמצות צריכות כונה וע"כ צ"ל שכן נהנה וא"כ ע"י אונס שפיר תשוב נהנה כמו דאיתא במג"א סי' ר"ד יעש"ה. ומש"ה כיון דהוי בלב פטור מקרבן ושם במרדכי איירי דהוי שוגגת כמו בבעל דהוי שוגג יעש"ה:

והנה למש"כ הקו' מכת הך דיומא נמי אפשר לתרץ דהנאה תשיב כמו מעשה וכמ"ש לעיל והנה באמת הא הב"י יליף אונס ממתעסק וכמו דאמרינן דמתעסק אפ"ה חייב נמצא משמע דאם הוי אמרינן דאנוסה פטורה דאין רוצה ליהנות ה"נ במתעסק הוי הדין דמצי לומר דאם הוי ידע לא היה רוצה ליהנות ממנה ואך הא באמת מתעסק רק דהתורה מיעטה מבה. אך הוי גזירת הכתוב הא אם לא מיעטה התורה הוי חייב. וא"כ משמע דהוי שוגג וא"כ לענין קרבן שוגג חייב וא"כ מש"ה גם מתעסק חייבי ולא שייך דאם הוי ידע לא הוי רצה ליהנות. וא"כ לא תשוב הנאה. דבאמת עיקר החיוב מכת דהוי שוגג. משא"כ היכא דהוי אנוס וא"כ לא חשובה הנאה. והנה באמת שם בפסחים הוי מעשה דהא בהתחלה הוא עושה מעשה בשביל זה ע"כ דרוצה ליהנות. וא"כ הוי מעשה. משא"כ כאן בעריות דלא מקרי מעשה כלל אצל האשה רק אם נהנה מקרי מעשה וא"כ שפיר תליא אם באונס מקרי הנאה כמ"ש לעיל יעש"ה ומתורץ שפיר קושיא הנ"ל:

והנה קשה מאי פריך רבא אם משמש מת פטור דילמא איירי בשעת ווסתה וחייב שתים על הכניסה ופרישה. וביותר קשה על קושית התוספות בשבועות דף י"ח ע"א בד"ה דאי ס"ד דמקרא היה יכול רבא לדקדק עיי"ש וקשה דמקרא דלמא מיירי בשעת ווסתה וחייב באמת שתים על הכניסה ופרישה. אך י"ל דבאמת הוי שלא במתכוון אך דהוי פסיק רישא וא"כ בכאן לא שייך דהוי פסיק רישא דדילמא לא תראה דם לבסוף ופריך שפיר וא"כ מוכח לפסק הלכה דלא כמרדכי הנ"ל:

והנה אם אין כוונתו בשביל המצוה רק להנאתו מ"מ הוי כמו דאיתא במסכת סנהדרין דף ס"ו ע"ב הואיל וישנו בלב וא"כ בכאן אם לא הוי כוונתו רק בשביל המצוה הוי אנוס והוי פטור וא"כ הוי החיוב משום בלב ומש"ה פטור וא"ש ומתורץ כמ"ש המרדכי כיון דאין כוונתו לבעול רק בשביל המצוה מיקרי אנוס:

תוכן העניינים

שות רבי משולם איגרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה