שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
יורה דעה · סימן יט
שערי תערובות
שער א
א זבחים דף ע"ד. והנה בכאן הקשה המ"י שתי קושיות. חדא דלפי שיטת התוס' דבעינן שיקריב שנים וא"כ בכאן הא אין בהן אחד רשאי לשחוט בב"א וכן הא אין רשאי להקטיר שני קרבנות בב"א דהא כתיב תזבחוהו וכן להקטירו. ור"א אפשר דפליג על זה. או תירוץ אחר וכן הקשה דלמא הטעם מכח דבע"ח נדחין:
וי"ל משום דהנה הפלתי הקשה אמאי לא מוקי מתניתין כמאן דס"ל דמין במינו לא בטיל. וי"ל דע"כ לא מצי לאוקמי כן. משום דהנה הפלתי הקשה עוד אמאי לא חיישינן גבי דרוסה דלמא במקום נקב קא שחיט (א) וי"ל משום דהנה אפילו לפי שיטת ר"י דלא ס"ל ס"ס ספק אחד בגופו וספק אחד ע"י תערובות מהני. מ"מ אם לא נודע בנתיים מהני וכמ"ש המ"ב (ב) דעיקר הטעם משום כיון דכבר אסרת האיך אתה רוצה להתיר משא"כ בלא נודע. והנה המ"מ כ' גבי ט' כותים ואחד [ישראל] דנ"ש קביעות דכיון דבשעת מעשה לא נ"מ רק לאחר דנפל גל עליו א"כ לא הוי כנולד הספק [מקודם] וא"כ בכאן י"ל דאיירי בספק דרוסה בהמה של הקדש. וכ"כ הפלתי גבי נפילה בבהמות הקדש. וא"כ בלא"ה אפילו הוי ס"ס הדרוסה שלא במקום שחיטה צריך בדיקה וא"כ לא נאסר מכח זה החשש וא"כ הוי כלא נודע דל"ש דנימא דמה דאסרת דצריך לבדוק, דזה אינו דגם בס"ס צריך לבדוק. והנה אם אמרינן דבעינן חזקה מבוררת אבל עכ"פ אנן הוי פסקינן דכשר וא"כ מתורץ הך דס"ס לא מהני דממ"נ מהני או החזקה או הס"ס. ולענין קדשים ל"ש בדרוסה אפילו אם נתבטל דאפשר לברר ע"י בדיקה (ג) אך דקשה אם הטעם מכח ס"ס אסור לאדם [אחד] לאכלו א"כ הוי כנודע דהא יש נ"מ לאדם אחד דהוי רק ספק אחד ואסור וא"כ הוי נודע. אך י"ל דהא איתא בסי' ק"ט דרשאי להוסיף ולבטלו ול"ש אין מבטלין איסור דלא נקרא עליו שם איסור דכיון דכל חד בפ"ע שרי וע"ש. וא"כ הוי הטעם דהא א"א לאכלה בלי שחיטה וא"כ בטל ברוב ושרי לאכלה אפילו לאדם אחד וא"כ מוכרח דאין הטעם משום מין במינו לא בטל:
ומתורץ ג"כ קושית הש"ך אמאי לא מוקי בסתם דרוסה (ד) דהא לפי שיטת הכ"מ הוי הקריבהו נא לפחתך מדרבנן ומדאורייתא לאחר הבדיקה מותר גם לגבו' וא"כ שפיר נ"מ בהספק דבמקום נקב קשחיט דאזי נאסר מדאורייתא בספק אחד. ומש"ה מוקי דניכר הדרוסה וא"כ הוי כמו לא נודע דהא מעיקרא הוי אסור מכח דילמא ימצא נקב נגד מקום הדריסה דהוי ודאי וזה לא נכנס כלל בספק רק עכשיו דבדקינן ונגד מקום הנקב ליכא וא"כ הוי רק ספק והוי שפיר ס"ס וא"כ מעיקרא הוי כלא נודע וא"כ מתורץ הא דלא מוקי דס"ל דמין במינו לא בטיל דא"כ תקשי קושית הפלתי. וא"ל דהוי ס"ס הא הוי כנודע משום דנ"מ דאסור לאדם אחד לאכלו. וא"ל דהוי כבר נתבטל דהא הטעם משום דמין במינו לא בטיל. ומתורץ קושית התוס' על ר"ת דבאמת קשה מה פריך וכי מגיסא אסור, הא כיון דהוי הטעם דכל דפריש דתלינן איסור וכו' וא"כ כיון דהוי רק מכח הספק וכמ"ש הפלתי דהך ספק התורה התירה וא"כ עכ"פ כולן אסורין. וא"נ דקושית הש"ס הא בטיל ברובא דכיון דכל חד שרי י"ל דהא בכאן הוי כמו טומאת משא דהא ל"ש סברת התוס' דכל חדא דנכנס לבית הבליעה אמרינן דהך הוי היתר משא"כ לענין הקרבה, וא"כ [גזרינן] שמא יקריבו כולן, או י"ל דבאמת הוי דבר חשוב אך לענין אכילה ממ"נ קודם שנאכל נחתך ונתבטל משא"כ לענין הקרבה דמקריב בשלימות והוי דבר שבמנין, אך דקושית הש"ס הוי ממ"נ דבאמת קשה לפי ה"א אמאי לא אמרינן ירעו ונכבשינהו, וצ"ל משום דבאמת מין במינו לא בטיל, אך דאזלינן בתר בטיל ולגבוה ל"ש כיון דמסרחא לא ראוי להקריב משא"כ לענין חולין:
והנה התוס' כ' בפסחים (ה) דהא דמקשינן הכא ונכבשינהו דניידי אע"ג דנולד הספק במקום קבוע, דכיון דקבוע הוי רק מדרבנן דמדאורייתא ברובא בטיל וא"כ גבי חולין דכיון דמדאורייתא לא בטיל וא"כ ל"ק ונכבשינהו אך א"כ קשה קושית הפלתי האיך מהני בדיקה דלמא במקום נקב קא שחיט וא"ל דהוי כלא נודע הא כיון דמין במינו לא בטיל וא"כ יש נ"מ לענין דאסור לאדם אחד לאכלן, וא"כ ע"כ צ"ל כמ"ש המל"מ דכיון דהתורה התירה לכל חדא מותר ג"כ לאכלן בב"א וע"ש בה' אבות הטומאה גבי שני שבילין אך א"כ שפיר קשה ממ"נ וכי מגיסא, וא"ל דכיון דאכלן בב"א הא צריך לומר דכיון דאתה התרת לכל חדא בפ"ע מותר ג"כ בב"א, וע"ז משני גזירה שמא יקח מן הקבוע ר"ל גבי חולין ולעולם מין במינו בטיל, וא"ל דהא קבוע עצמו הוי רק מדרבנן וי"ל הא התוס' כ' בפסחים דף כ"ט ע"א דאין פודין הקדשים לאכילת כלבים הוי רק מדרבנן, וא"ל האיך מפקיע מעילה דהוי מדאורייתא ותירצו משום דכיון דרבנן אמרו אין פודין א"כ לא שויא מידי עיי"ש. וא"כ ה"פ דלמא יקח מאותן השנים שישארו באחרונה א"כ הוי איסור מדאורייתא וא"כ כיון דלא שויא מידי לא מהני פדייה וכדאיתא גבי מעשר דפחות משוה פרוטה לא מהני פדיון ואסור ועיי"ש בב"מ (ו) ובקדשים הוי הטעם שמא יבואו עשרה כהנים בב"א, וא"כ מתורץ קושית המ"י דהש"ס פריך שפיר אמאי ימותו כולן מכיון דמית חד מנהון וא"ל כקושית המ"י דהא אסור להקריב שנים קשה נכבשינהו וא"ל שמא יבואו עשרה כהנים קשה ממ"נ נגד כהנים הא על כל חדא אמרינן כל דפריש, ונגד מזבח שפיר לכאורה הוי קשה, אך ממ"נ נגד המזבח אמרינן מדהאי לאו דאיסורא דנגד המזבח ליכא חילוק בשני כהנים:
ומתורץ ג"כ הקושיא דדלמא ס"ל בע"ח נדחין. דהא התוס' הקשו לשיטת ר"ת נימא ירעו ונכבשינהו אך י"ל כמ"ש לעיל דבאמת ס"ל מין במינו לא בטל אך בתר בטל אזלינן א"כ בחולין הוי קבוע דאורייתא. אך קשה היכי הוי קבוע דאורייתא כיון דכבר נתבטל בעודו קדשים כיון דהוי מין באינו מינו. אך הא הש"ך כ' היכא דלא נודע לא הוי ביטול וא"כ אם נתבטל מין במינו קודם שנודע אסור דהידיעה גורמת ההיתר והנה איתא ביומא (ז) מום בם בעיניהו אינו מרצה הא ע"י תערובות מרצה ופי' התוס' אע"ג דבל"ה מדאורייתא ברובא בטיל, י"ל דהטעם דההיתר הוי אפילו חד בחד אפילו בלא ביטול. וא"כ הוי כמו לא נודע דכיון דא"צ ביטול. רק עכשיו דירעו ואם ירעו הוי מין במינו והוי קבוע דאורייתא. וא"כ שפיר מוכח דבע"ח אינם נדחין דהא כיון דדרשינן הא ע"י תערובות מרצה ממילא לא שמעינן דבע"ח נדחין. יעו"ש ביומא דף ס"ד ע"א. ומתורץ קושית המ"י:
שער ב
והנה י"ל קושית הלח"מ בפ"ז מהל' ע"ז דמקשה על שיטת הרמב"ם דבעי נפלו שנים מהא דפריך וחכ"א אפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהן. וי"ל דהנה הטעם דמצרכינן דיפלו שנים. הוא זה. דהא הט"ז כ' דהוי כמו בא לישאל עליו ועל חבירו אך דחכמים מתירין זה. והנה הפלתי כ' ליישב גבי שני קדירות דלא אמרינן בשני בני אדם דמותר. כיון דאתה צריך להזכיר של חבירו והוי כמו בא לישאל עליו ועל חבירו. וזה הטעם גבי עיר שכבשוה כו' אך בכאן באמת קשה כיון דאיירי בלא נודע וא"כ אמאי תלינן דאיסורא נפל נימא דכל דפריש מרובא פריש. אך באמת דזה שבא לאכול מותר דעל כל חדא אמרינן דלא זה הוא. וא"ל דהוי כמו בא לישאל עליו ועל חבירו דהא בכאן א"צ להזכיר של חבירו, דהא ממ"נ אם לא הוי רק חדא דהיתרא וחדא דאיסורא ול"ש כל דפריש והוי מותר מכח נפלה, וא"כ כיון דא"צ להזכיר של חבירו שפיר תלינן. אך א"כ ממ"נ דאם יאמר דליכא רק חדא וא"כ לא הוי רובא ולא הוי תנינן בנפל. אך אם נפלה [דהיינו דכבר] נקרב שנים שפיר שרי וא"כ הוי רובא (ח) אך לפי שיטת הש"ך דהיכא דלא נודע לא בטיל, (ט) וא"כ שפיר קשה הא צ"ל דנשאל על שלשה מהנשארים וי"ל דהנה המל"מ כ' דהיכא דיש עוד ספק אפילו נשאל עניו ועל חבירו והנה אם לא הוי נשאר רק שנים והוי שפיר מותר דהא הוי ס"ס ויכול לתלות דכיון דהוי עוד ספק השקול דלמא נפלה דכיון דלא הוי נשאר רובא לומר כל דפריש אך עכשיו דבאמת נשאר יותר ולא הוי ספק וא"כ שפיר יכול לתלות בחבירו והוי ספיקא דרבנן דבטל ברוב דנין דיש עוד אך ע"ז מקשה שפיר וחכ"א ר"ל דע"כ אתה צ"ל דלא ס"ל חד בחד ונפל אחד מהם מותר. וא"צ [לביטול] דאל"כ למה לו ליקרב שנים. וא"ל דהא צריך להזכיר משום דלא בטל. דא"צ לביטול ומותר אפילו בלא נודע א"ו דלא ס"ל כן א"כ פריך שפיר וחכ"א כו' כיון דאיירי דלא נודע ליכא ביטול ברוב ואמאי שרי וע"ז מבני מאי אחד זוג אחד והוי הטעם משום ס"ס. ולפ"ז י"ל דביומא מייתי הש"ס דאם עלה לא ירד וכפי' התוס' שם דחכמים אומרים אפילו קרבו כולן חוץ מאחד וקשה הא לא הוי נודע וא"כ צ"ל זוג אחד וא"כ קר"י אחד נמי הפי' זוגו אחד, דהא אחד מן הסתם שוין בפירושו וכמ"ש הרא"ה יעו"ש וא"כ ע"כ צ"ל דהוו הטעם משום דלא הוי בא לישאל עליו ועל חבירו וא"כ ע"כ דאם עלו לא ירדו, דאל"כ הוי הכל [כמו] לאדם אחד דהיינו למזבח א"ו דאם עלו לא ירדו וא"כ ליכא איסור כלל למזבח רק לכהנים והוי שפיר שני בני אדם לכל הכהנים:
וא"כ מתורץ הרמב"ם הא דכתב גבי טבעות דבעינן שנפלו שנים וגבי חביות של תרומה לא בעינן שנים די"ל דבאמת אמרינן דלא הוי ספק ע"י דנפלה דנאמר דהאיסור נפל דאדרבא נאמר לחומרא איסורא ברובא, דנהי לקולא ע"י זה לא אמרינן איסורא ברובא איתא, מ"מ לחומרא אמרינן. אך עד שישאר שנים שפיר שרי דעל כל חדא אמרינן דממ"נ שרי. דאם נימא דאיסורא ברובא א"כ כל אחד שרי עד שנים דאמרינן ברובא נשאר האיסור דל"ש ברובא כיון דכל חדא בפ"ע מותר וע"ש בס' תבואת שור שכתב דכל אחד ל"ש איסורא וע"ש. א"כ כיון דכל חדא בפ"ע שרי ל"ש לומר דכיון דבעת שנטל נודע הקביעות ונאסר. דהא באמת שרי ליטול וא"כ אמרינן כל דפריש מרובא פריש. והנה הגאונים כתבו דהיכא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש הוי כאילו אליהו בא ואמר דזאת הוי בודאי ההיתר יעו"ש דהתירו אפילו החצי הבהמה הנשאר בקביעות, וא"כ כיון דלא נשאר כלל בקביעות רק שנים. וא"כ ליכא ספק כלל רק בהשנים שנשארו ושנים שנפלו ול"ש איסורא ברובא איתא ושרי, משא"כ גבי תרומה א"ש (דכיון דהוי הטעם משום דכל זמן דלא נפתח לא בטיל והנה כיון דעכ"פ לשני בני אדם הוי שריא רק דבאמת הוא של אדם אחד וא"כ בא לישאל בב"א וא"כ ל"ש אין מבטלין דכיון דבאמת כל אחד בפ"ע מותר והנה ר"ל) דבאמת רב מייתי ראיה מר"א דשרינן מכת ס"ס. ולא אמרינן דלא מהני כיון דאתחזיק איסורא. אך ספק דרבנן וס"ס הוי הכל חד. או בתרומה בלא"ה א"ש. משום דבאמת אי נשאר שנים שרי דהא י"ל על כל חדא דלמא לא זו היא. דהא בלא"ה צריך להפריש אחד. וא"כ בלא"ה יש לתלות בחבירו. דכיון דהעלה אמרינן דזו היא התרומה. ובזה מיושב קושית התוס' מתרומה לר"א. דבאמת הוי הטעם הואיל דנפל אחד והעלה ג"כ א' לא מהני:
שער ג
והנה י"ל קושית הפלתי על הב"י, דכתב דהטור הקשה על שיטת הסמ"ג דכיון דהסמ"ג ס"ל ספק אחד בנופו וספק אחד בתערובות שרי, א"כ יש להתיר ג"כ ודאי טרפה מכח כל דפריש והקשה הפלתי מי נימא הואיל וס"ל בהך מילתא כר"ת דספק אחד בגופו וס' אחד ע"י תערובות שרי יסבור ג"כ דאמרינן דנכבשינהו וע"ש. וי"ל משום דהנה קשה מה פריך הש"ס כולהו לא משני כר' ינאי [ירמיה] דלמא משום דס"ל דאין פודין הקדשים. ולר' ינאי [ירמי'] צ"ל דפודין הקדשים לאכילת כלבים כמ"ש התוס' לחד תירוץ, (א) וי"ל משום דהנה התוס' הקשו ביבמות (ב) תימה למאי דס"ד דרב אשי דחשיב חטאת דשיל"מ קשה אמאי תרומה עולה באחד ומאה. וי"ל משום דהנה לפמ"ש הר"ן (ג) דהטעם בדשיל"מ משום דהוי מין במינו, והנה הטעם דרבנן משום דאיסור והיתר הוו שני מינים משא"כ כדשיל"מ עיי"ש:
והנה לפמ"ש התוס' (ד) דכיון דילפינן מדם פר ודם שעיר בטיל יבש ביבש אפילו לר"י, וא"כ אין הטעם מספיק על יבש ביבש, וצ"ל דהוי רק מדרבנן משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, אך א"ל הא איתא בשו"ע יו"ד (ה) דמין באינו מינו בעינן ס' משום דאם יבשל יתן טעם, ה"נ במין במינו ביבש ביבש משום דאם יבשל יתן טעם, אך קשה דהנה התוס' כתבו בבכורות (ו) גבי אבל במשא מותר, והא דמותר לאכול בב"א, די"ל דעל כל חדא דנכנס בבית הבליעה דהוי היתר ולח בלח לא הוי משא, כמ"ש המל"מ דמותר ונתבטל, והנה איתא בי"ד (ז) גבי דשיל"מ גבי ענבים שזבו בשבת דמותר אפילו דהוי דשיל"מ הואיל דלא ניכר האיסור מקודם ולא הוי עליו שם איסור. ה"נ הכא דכיון דמקודם הוי שרי לאכול דעל כל חדא דנכנס בבית הבליעה שרי. רק הטעם דאסור דנכנס ולא ניכר האיסור מקודם והוי כמו ענבים שזבו ומותר אך לענין הנאה שפיר הוי ניכר האיסור מקודם. דהא אסור ליהנות מכולן בב"א, דלענין הנאה הוי כמו משא וא"כ כיון דניכר האיסור א"כ אם יבשלם אסור וא"כ אסור ביבש לענין הנאה כל חדא משום אם יבשלם יתן טעמא. וא"כ כיון דאסור בהנאה אסור באכילה וכמ"ש הר"ן בע"ז כיון דלא בטיל לענין אכילה לא בטיל לענין הנאה. ה"נ להיפוך דכיון דלא בטיל לענין הנאה לא בטיל לענין אכילה וא"כ מתורץ קושית התוס' דזה הוי טעמא דרב אשי, וא"ל א"כ בתרומה. דהא בתרומה כתב המל"מ בפ"ב מה' תרומות בשם הר"ש. דהנאה של כליה הוי נמי רק מדרבנן, וא"כ לא יבוא לידי איסור דאורייתא כלל כמו דהדין במין באינו מינו באיסור דרבנן דבטל ובאכילה הוי אינו ניכר ובקדשים אסור מדאורייתא בהנאה:
וא"כ מתורץ נמי קושית התוס' בסוגיין בד"ה אלא אמר רבא דגזר משום קבוע הא לא יכול לבוא לידי איסור דאורייתא. די"ל דהנה באמת מתניתין אתיא כר"י דמין במינו לא בטיל. אך לגבוה קשה דביבש ביבש בטיל משא"כ בהדיוט הוי הטעם משום דאם יבשל יתן טעם ויבוא לידי איסור דאורייתא וא"ל דלא הוי ניכר דהא לענין הנאה הוי איסור ניכר וא"כ מוכרח דאמרינן פודין הקדשים לאכילת כלבים. דאל"כ ל"ש כלל הנאה דאין מותר רק לענין אכילה, וא"כ לא יכול לבוא לידי איסור דאורייתא וא"כ מתורץ הטור (ח) ושפיר הקשה [על הסמ"ג] (ט) דהנה הקושיא הנ"ל [באות ג'] דמה פריך כולהו כר' ינאי [ירמי'] לא אמרו. היא רק לשיטת ר"ת דס"ל דס"ס ספק אחד בגופו מהני, דלשיטת ר"י בלא"ה ל"ק דמאן דס"ל דאתעריב דרוסת הזאב בנקובת הקוץ, ג"כ קשה קו' התוס' הא אין פודין הקדשים כו', וא"ל כתירוצם דבדקינן עדיין קשה דלמא במקום נקב קא שחיט, אלא צ"ל דס"ל פודין הקדשים, ומקשה [הש"ס] לכאורה שפיר. כר' ירמיה לא אמרי אך לשיטת ר"ת דס"ל ס"ס ספק אחד בגופו מהני. וא"כ לא חיישינן דלמא במקום נקב קא שחיט. אך לגבוה אסור משום הקריבהו לפחתך וכמו שפי' רש"י ז"ל. וא"כ שפיר קשה מה פריך. וצ"ל כמ"ש לעיל דבאמת לא גזרינן כלל שמא יקח מן הקבוע כיון דקבוע הוי רק מדרבנן ולא יוכל לבוא לידי איסור דאורייתא ואך עיקר הטעם דלמא יבשלם ויתן טעם, וא"כ מוכרח דפודין כי היכי דיהא שייך דהוי ניכר האיסור לענין הנאה. וא"כ מוכרח ג"כ ממילא אידך דר"ת דלא גזרינן שמא יקח מן הקבוע כלל בחולין. רק משום דמתניתין אתיא כר"י ואם יבשלם יתן טעם ויבוא לידי איסור דאורייתא. ומתורץ הטור ממה שהקשה עליו הפלתי דרק בקדשים גזרינן דאפילו הוי מדרבנן:
שער ד
ועוד י"ל קושית המ"י דמה מקשה על רב ממתניתין דלמא ס"ל בע"ח נדחין. דהנה באמת י"ל לפמ"ש התוס' על ר"ת דמש"ה לא אמרינן ירעו ונכבשינהו דניידו משום דתרתי תקנתא לא עבדינן דירעו ונכבשינהו, וא"כ א"ל דמשו"ה לא אמרינן כן בקדשים [כתירוץ הש"ס שמא יקח כו'] משום דבאמת א"ל דמתניתין אתיא כר"י דס"ל מב"מ לא בטל כקו' הפלתי אך ממ"נ אם אמרינן דאזלינן בתר מבטל (א) וא"כ [נהי] דלגבוה ל"ק [קו' הש"ס ונכבשינהו] דהא אפשר למבטל להיות כבטל. דהא ר"מ ס"ל (ב) דקדשים נפדין תמימין. וא"כ אפשר להיות ג"כ חטאות המתות אפינו אם הוי עולה מ"מ ראוי לפדות [והוי מב"מ] אבל גבי ירעה ל"ק קו' הפלתי וא"כ יש ניבטל דהא לאחר שנעשה בעל מום תו א"א להיות חטאות המתות, וא"כ אם נימא דבתר בטל אזלינן ל"ק מירעה דאפשר להיות בטל דלכי מיסרחא כמבטל וניהוי שרי [אבל] מלגבוה קשה וא"כ מקשה הש"ס ממ"נ וא"כ גבי נכבשינהו הפי' [בתירוץ הש"ס] גזרה שמא יקח מן הקבוע והוי איסור דאורייתא. דמין במינו לא בטיל, ובחולין הוי הפי' דשני תקנות לא עבדינן נכבשינהו וירעו, ולא ס"ל השתא כסברת התוס' בפסחים דל"ש נכבשינהו דכיון דהוי קבוע דאורייתא. ובאמת הפי' דאזלינן בתר מבטל, וא"כ כיון דמין במינו לא בטל מדאורייתא וא"כ קשה הא לפמ"ש לעיל דאיירי דדרוסה בהמות קדשים וא"כ קשה כיון דאין פודין קדשים לאכילת כלבים וא"כ [אפילו אם יסתאבו] הוי מום ואין פודין [רק לשחוט ולבדוק] והאיך רשאי לשחוט דמטיל מום בב"מ. וא"כ ע"כ צ"ל דס"ל דמותר להטיל מום בב"מ וא"כ קשה לפי מה דאיתא בבכורות (ג) דמותר להקיז אפילו במקום דעושה מום משום דאם לא יטיל מום הוי מיית, והוי כמו מטיל מום בב"מ. וא"כ קשה אמאי ימותו כולן דנימא דכיון דנאסר אם לא יטיל מום והוי ימותו וא"כ יהא רשאי מיד להטיל בו מום. ויהא נכבשינהו דניידו. דאל"כ ימותו. אך דהנה בבכורות אמרינן ע"כ לא אסרינן גבי טומאה תלויה דלמא יבוא אליהו ויטהרנה. וא"כ ה"נ דלמא יבוא אליהו ויברר הספק. אך אם אמרינן דבע"ח נדחין וא"כ כבר נאסר ואפילו יבוא אליהו מ"ט אסור מכח נדחה:
והנה י"ל קושית הש"ך (ד) דאמאי לא מתיר ר"ת מכר ס"ס. וי"ל משום דהנה השיטה מקובצת כ' גבי עשירי ודאי ולא עשירי ספק. ומקשה שם דאמאי לא אמרינן נכבשינהו דניידו. ומתרץ משום דבאמת התורה התירה הך ספק משום כל דפריש מרובא פריש אבל מ"מ מיקרי ספק, והפי' דבשלמא הכא דהתורה אסרה מספק וא"כ בכה"ג התורה התירה הך ספק משא"כ גבי מעשר דהתורה פטרה הספק עשירי, ובאמת אם יעשר ליכא איסור דממ"נ נעשרינהו, רק דהתורה פטרה היכא דמיקרי ספק וא"כ אפילו הוי כל דפריש מרובא פריש מ"מ מיקרו ספק דהא הוי ספק לי', והנה התוס' כ' (ה) דקטן בקדשים פסול אע"ג דבקדשים סתמא ככר מ"מ בקטן דאין לו דעת להבין הוי כמו מתעסק דמסופק דלמא הוי חולין, וא"כ אפילו הוי ס"ס דהוי כמו רוב מ"מ הוי מסופק דלמא הוי חולין וא"כ היכא דהוי ספק פסול דהא הטעם היכא דהוי ספק אפילו ליכא איסור מתעסק מיקרי, וא"כ לא מהני ס"ס דהוי כמו רוב אעפ"כ מיקרי מתעסק, וכ"ש דא"ש טפי אם נימא דהטעם ס"ס דספק הראשון מיקרי רק ספק דרבנן לשיטת הרמב"ם, וא"כ בכאן ל"ש זאת:
ולפ"ז מיושב מה דקשה לפי סברת הפלתי דמש"ה לא מוקי בדרוסה דאינו ניכר מקום הדריסה משום דא"כ קשה ימתין י"ב חודש. וא"כ ר' ירמיה דמוקי כיחידאה אמאי לא מוקי באין ניכר מקום הדרוסה וכמ"ד טרפה חיה. אך מתורץ דבאמת א"ל דאינהו ס"ל דטרפה קדוש קדושת הגוף וכמ"ד כן בתמורה (ו) א"כ קשה מכח ס"ס. ול"ש מתעסק דהוי קדוש קדושת הגוף. אך י"ל דהא מוקי ר"י כר"א וא"כ אליבא דר"א אמרינן בתמורה (ז) דכו"ע מודו דטריפה אין קדוש קדושת הגוף דכל מידי דלא חזיא כו'. אך לבתר דמשני הש"ס ל"ק דמה אמרת דנוקי כמ"ד טריפה חיה. כיון דע"כ צ"ל דאתיא כר"א. ולמה נוקי בהך סברא כיחידאה כמ"ד טריפה חיה:
ולפ"ז י"ל קושית התוס' דנוקי כמ"ד מין במינו לא בטל מדאורייתא. דא"כ קשה קושית הפלתי דהא בהמה א"א בבדיקה דלמא במקום נקב קא שחיט. וא"ל בס"ס והוי איירי דלא נודע (ח) וא"כ קשה הא כבר נאסר מדאורייתא מכח מתעסק. וא"כ כיון דכבר נאסר תו א"א להתיר. אלא ע"כ צ"ל דמין במינו מדאורייתא בטל ולא הוי מתעסק. ונהפך האיסור להיות היתר והנה השתא (ט) נוכל לומר דבאמת ס"ל דמדאורייתא מין במינו לא בטיל. וכמ"ש לעיל (י) ליישב הא דאמרינן גזרה שמא יקח מן הקבוע. וא"ל א"כ כבר נאסרה י"ל דמיירי בבהמות קדשים וא"כ לא הוי חולין דהוי הקדש מקודם דנעשה טרפה דהיינו דרוסה. וא"כ מוכרח דאיירי בבהמות קדשים דנדרסו. וא"כ מוכרח דס"ל דמטיל מום בב"מ שרי וא"כ קשה למה לא יטיל בו מום מיד וכמקיז דם דבכור, וא"כ מתורץ קושית המ"י דע"כ ס"ל דבע"ח אינם נדחין (כ) ומתורץ ג"כ קושית הש"ך דצריך לומר דניכר כדי דיהא איירי דנא נודע דהיינו דהדין הוא דתלינן במצוי, וא"כ אם דרוסת הארי מצוי תלינן שפיר דנא נודע מהנקב עד אחר שנתערב. משא"כ בלא ניכר לא משכחת דיהא לא נודע. והך דינא דאם הוא והיא שותקין ונמצא צפורן על גבו של אחד מהן (ל) לא ס"ל להך דינא:
ולפ"ז מתורץ הרמב"ם דפסק כמתניתין דימותו כולן ופסק כרב דאם נפל אחד מהן כולן מותרין דהנה קשה אם הטעם [דרב בנפל כו' דהותרו כולו] מכח דהוי ספק מדרבנן. אך הנה הפוסקים הקשו דהאי מדרבנן הוי מצד אחר (מ) אך כפי מ"ש בתשובת מהר"י בן לב משמע שם היכא דלא נודע לא הוי הספק דרבנן מצד אחר כיון דלא נודע קודם דהוי מדרבנן, ודמיא להא דס"ס היכא דלא נודע. וא"כ כאן הוי נולד הספק לאחר דהוי מדרבנן. אך קשה אם יש נ"מ דאסור לאכלן בב"א מדאורייתא דכיון דבב"א הוי דמיא [לטומאת] משא ולא מהני ביטול ברוב והוי רק ספק דאורייתא אם זו דאיסורא נפל. אך כאן בדין דרב בטבעת ניחא דהא אם נפל ולא הוי דאורייתא דהא אינו אוכל כולו בב"א. דאם באמת הך נפל ולא הוי בהנשאר כלום איסור דהא נפל אחד מהם. אך א"כ [מאי מקשה לרב דהא] במתניתין כיון דמדאורייתא לא חזיא דהא כיון דמדרבנן לא חזיא וא"כ לא חל הפדיון וכמ"ש התוס' בפסחים (נ) והוי איסור דאורייתא. וא"כ ה"נ אימתי מתחיל ענין הביטול אם נפל. וא"כ שפיר קשה הא הוי מדרבנן מצד אחר. וא"ל דאעפ"כ הא הוי כלא נודע, י"ל דנ"מ אם בא לאכלן בב"א. וא"כ כיון דלא בטיל דהא הוי איסור באיסור דכיון דאין חל הפדיון וכמ"ש לעיל וא"כ לא בטיל. ואימתי מתחיל הביטול לאחר שנפל, וא"כ אסור לאכלן כולן בב"א דכיון דאתה רוצה לאכול בב"א כל המבטלין. א"כ כיון דאסור לאכלן בב"א וא"כ הוי נ"מ לענין דאורייתא לאכלן בב"א והוי כנודע וא"כ אסור (ס) אך מתניתין לענין גבוה ל"ק משום דבאמת היכא דאיכא חזקה לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא (ע) אך כמ"ש הש"ך לענין ס"ס היכא דאיכא שלש [ספיקות מועיל אפילו במקום חזקה] דכיון דאיכא בלא"ה ס"ס בלא החזקה והספק הראשון וא"כ כן נמי לענין ספק דרבנן אם יש ספק בלא זה הספק הראשון וא"כ דלמא נפלה ודלמא לא זו היא (פ) וא"כ במתניתין א"ש דגזרינן דילמא יבואו עשרה כהנים בב"א וא"כ לא נשאר רק ספק אחד. ואוקמינן אחזקה (צ) אך [דהכי מקשה הש"ס דהנה] לקמן גבי איברים קשה. וא"ל דגזרינן דלמא יבואו עשרה כהנים בב"א ולא נשאר רק ספק אחד. דהא באמת ל"ש אוקמא אחזקה דהא שם ע"כ איירי בלא נודע דאל"כ קשה הא הוי כמו הפילה וגזרינן שוגג אטו מזיד וא"כ הא איקבע איסורא לא עדיף מחזקה כמ"ש הפ"י בקו"א וע"ש. וא"כ כיון דחזקה דלא נתבררה שעתה לא הוי חזקה מכ"ש לענין איקבע איסורא לא הוי חזקה דכיון דלא נודע. א"ו דהטעם משום ס"ס ולא מכח ספק דרבנן דבאמת כיון דהוי מדרבנן מצד אחר ולא ס"ל לסברת מהר"י בן לב שכתבתי לעיל וע"ש. וס"ס מהני אפילו במקום חזקה. וא"כ קשה ממתניתין [לרב] אמאי ימותו כולן כיון דמית חד מהני וא"כ י"ל ירעו לאחר דמית חד מנהון. דהא ל"ש השתא סברא שכתבתי לעיל דהא הטעם משום ס"ס ובמקום חזקה ג"כ מהני. וע"ז משני רב אמר כר"א. ואך הרמב"ם דפסק כמ"ד לא גזרינן גזרה במקדש וא"כ ל"ק דנגזור שוגג אטו מזיד. וא"צ לומר דאיירי בלא נודע וא"כ ל"ק ג"כ מסיפא דהוי באמת איקבע איסורא והוי חזקה דנתבררה שעתה וא"כ כפיר גזרינן שמא יבואו עשרה כהנים בב"א ומתורץ הרמב"ם:
שער ה
ועוד י"ל הרמב"ם דהנה באמת כיון דהוי מדרבנן מצד אחר. לא אמרינן ספיקא לקולא אך הטעם משום ס"ס. אך ס"ס הוי הטעם משום ספק הראשון הוי אסור מדרבנן וספק השני הוי ספק מדרבנן הוי ספיקו לקולא. אך בכאן הוי הספק הראשון אסור מדאורייתא דהא בכאן הוי איקבע איסורא. אך דהוי מדרבנן משום ביטול וא"כ בכאן הוי מדרבנן מצד אחר. אך באמת האיך שייך לומר דבאמת הוי בכאן הספק מדאורייתא אסור אך דבא מצד אחר מכח ביטול ברוב הא קיי"ל דחזקה דלא נתבררה שעתה דאפילו באמת ידעינן דהוי הוחזק למפרע אעפ"כ לא מהני כיון דבשעת מעשה לא ידענו, וא"כ ל"ש לומר דיש בכאן ספק מדאורייתא דכיון דבאמת מדאורייתא נתבטל ברובו וא"כ לא הוחזק בכאן מעולם איסורא. דהא עיקר החילוק כמ"ש הפר"ח לחלק בין ספק ביצת נבלה לשאר ספק. דמדרבנן הוי מצד אחר והוי החילוק דיש בכאן עכ"פ ספק דאורייתא. וא"כ בכאן ליכא כלל ספק דאורייתא. וא"ל דהא הוי הוחזק דאי לאו בטיל ברובא. וא"כ יש בכאן ספק מדאורייתא אי לאו הביטול. דהא עכ"פ לא גרע מלא נתבררה שעתו נהי דאפילו הוי בטעות מ"מ לא הוי עכ"פ חזקת איסור. דהא לא ידענו דהוי בחזקת איסור וא"כ אפילו בזה גופא בלא רובא ליכא חזקת איסור כלל. דלכאורה אפ"ל דבאמת הוי איקבע איסורא. רק מכח ביטול והוי בא לו מצד אתר שהיא דרבנן (וא"כ הוי איקבע איסורא וביטל בו) אך עכ"פ לא גרע מחזקה דלא נתבררה שעתה דלא הוי חזקה:
אך י"ל משום דהנה הש"ך הקשה אמאי לא מוקי בדרוסה דאינה ניכרת אך יש לומר דבאמת קשה אמאי לא מותר כאן דרוסה מכח ס"ס. אך דבאמת גבי נפולה וגבי דרוסה הוי עכ"פ רובא דנטרפה. אך הפ"י כתב דאפילו אם בספק אחד הוי רובא מ"מ מצרף לס"ס משום דספק אחד הוי שקול וסמוך מיעוטא לפלגא והוי רובא אך משום הכי מוקי בנתערב נקובת הקוץ בדרוסה. ר"ל דלא איירי דראינו דניקב הקוץ רק [כמו] דהדין דספק קניא ספק דרוסה אימור קניא. וכתבו הפוסקים משום דרוב בהמות אינן נדרסין (א) וא"כ מתורץ מה [אנו] רוצים לומר דהוי בלאו הכי ספק השקול דלמא אין זה ואת"ל דהוא זה הא הוי מועט ומשלים להספק. דלמא גם זה לא נטרף [ולא נדרם] הא גם בספק האידך הוי מיעוטא להיפך דלמא נדרסה. והנה בנפולה הוה א"ש בפשיטות דשם הוי הספק אם ניקב וא"כ גם בהספק השקול דילמא לא זו נמי יש מיעוט דהא באינך נמי החשש דלמא ניקב. דהא דלא חיישינן בשאר בהמות הוי רק משום דאזלינן בתר רובא משא"כ בדרוסה כמ"ש המפרשים לענין חזקה. דנתבררה שעתה עכ"פ לענין זה הוי לא נדרסה וליכא מיעוט כלל משא"כ היכא דיש נקב לפנינו דאזי יצאה מחזקתה והוי רק הטעם משום מיעוטא, דהרוב אינם נדרסים (ב) והנה לרב ע"כ דס"ל אין חוששין לספק דרוסה אפי' הוי מחצה על מחצה דאוקמינן אחזקה דלא נדרסה. וא"כ הוי רובא וחזקה גבי ספק קניא וספק דרוסה דאפילו בלא רובא הוי עכ"פ אך ספק דרוסה והוי אוקמינן אחזקה. והשתא הוי רובא וחזקה, דרובא אינם נדרסין והוי מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן ולא מצורף כלל לס"ס וצ"ל דבאמת הספק השני דלמא לא זהו לא הוי ספק השקול דהא עכ"פ איקבע איסורא דהא יש בכאן אחד לאיסורא ולא הוי ספק כלל. אך באמת לא הוי כלל חזקה דנתבררה שעתו דהא באמת מספקינן דלמא גם זה לא נדרם ונטרף אע"ג דהוי רובא מ"מ מכת רובא לא הוי חזקה. כמ"ש התוס' גבי גבינות דמקרי חזקה דלא נתבררה שעתו אע"ג דאיכא רובא. ומדאורייתא אין לחלק בין חומרא לקולא לענין חזקה דלא נתבררה כמ"ש התוס' בחולין [דף י"א] גבי מנא הא מלתא דאמור רבנן אוקמה אחזקה יעו"ש, אך צריך לומר דרב ס"ל דחזקה דלא נתבררה שעתה הוי חזקה. וא"כ מאי אמרת דאפי' נדרסה ונטרפה הוי ספק השקול, דז"א [דהא] אם נדרסה הוי חזקה דאיקבע איסורא אך אנן לא ידעינן וחזקה דלא נתבררה שעתה מקרי חזקה, וא"כ כיון דמוכרת דרב ס"ל דחזקה דלא נתבררה שעתה מקרי חזקה ומתורץ הרמב"ם דלכאורה קשה לפמ"ש לעיל דבאמת הטעם מכח ס"ס אך דהא הוי איקבע איסורא ואיכא חזקה נגד השני ספיקות:
אך באמת הוי הך טעמא דהספק הראשון הוי מדרבנן דלא גרע מחזקה דלא נתבררה שעתה דכיון דלא ניכר ל"ש לומר דהוי חזקה דאיקבע רק דמותר עם הביטול דכיון דאין ניכר הוי כמו דלא הוי כלל חזקה גם בלא הביטול. ולא גרע מאם לא הוי חזקה בטעות דאנן נמי לא ידענו דלא הוי חזקה. ולא גרע מכח דלא הוי חזקה להיתר מכת רובא דמפני הרוב לא הוי חזקה אבל מ"מ לא הוי חזקה לאיסורא. ועכ"פ לא ניכר לפנינו החזקה לאיסורא זה הוא הטעם בטבעות. אבל במתניתין דימותו כולן הוי הטעם משום אוקמי אחזקה חזקת איסור אמ"ה וחזקת איסור דנתבררה שעתה. וכמו דאיתא ביו"ד סימן נ' דאם נולד הספק מחיים אוקמי אחזקת איסור אמ"ה וא"כ ל"ק ממתניתין. אך לרב מקשה שפיר דהא רב ס"ל דחזקה דלא נתבררה שעתה ג"כ הוי חזקה כנ"ל וא"כ ל"ל כמ"ש לעיל דהטעם דלא גרע מחזקה דלא נתבררה שעתה וא"כ מקשה שפיר ממתניתין משא"כ הרמב"ם פסק כמ"ד חוששין לספק דרוסה ובאמת חזקה דלא נתבררה שעתה לא מיקרי חזקה ול"ק ממתניתין ומתורץ הרמב"ם דפסק לתרווייהו:
והנה לפמ"ש לעיל י"ל עוד הטור [בסוף סימן נ"ז] דהקשה על הסמ"ג דפסק דס"ס ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות מהני וא"כ נפסוק נמי גם בודאי ע"י נכבשינהו דניידי ומי יאמר דהנך דינים תליא בהדדי. כן הקשה הפלתי. ומתורץ דהנה באמת קשה הך קושיא של המ"י הנ"ל דלמא ס"ל למתניתין דבע"ח נדחין. אך דהנה י"ל כמ"ש לעיל (ג) מכח דא"כ קשה הא הוי רשאי להטיל מום בב"מ. דהא ע"כ ס"ל דרשאי להטיל מום בב"מ מכח דאיירי בע"כ בדרוסה של הקדש. דאל"כ קשה הא הוי אין מועיל בדיקה אלא ע"כ דהוי כלא נודע דאיירי בנדרסה הקדש. או דאיירי על כרחך דהקדש נדרסה מכח מ"ש לעיל (ד) דאל"כ כבר אסור מכח מתעסק ונאסרה שוב אי אתה יכול להתיר. וזה הוא הכל לשיטת ר"י דיש חילוק בין נודע ללא נודע בספק אחד בגופו. משא"כ לשיטת ר"ת בלא"ה אין חילוק וא"כ נוכל לומר דמתניתין איירי בחולין שנדרסו וצריך לומר לשיטת ר"ת דס"ל דס"ס מהני אפילו בנודע בנתיים וצ"ל לתרץ קושית המ"י דהקשה דלמא ס"ל למתניתין דבע"ח נדחין. [וצ"ל] כמ"ש לעיל לתרץ בשיטת התוספות דקשה על שיטת ר"ת קושית הר"י אמאי לא אמרינן ירעו ונכבשינהו דניידי. וצ"ל דלחולין ס"ל כר"י דמין במינו לא בטיל דאפשר לבטל להיות כמבטל לכי מסרחו. וקשה הא כבר נתבטל מה"ת בעודו קדשים דעומדת לגבוה. וצ"ל דחד בחד מותר. וא"כ מוכרח כאידך שיטת ר"ת דמועיל נכבשינהו בודאי דרוסה ג"כ ומתורץ קושית הפלתי על הטור. דבודאי מאן דס"ל הך דינא דר"ת דס"ס מהני אפילו בנודע צ"ל דמהני נכבשינהו וניידי בחולין מכח קושית המ"י דלמא ס"ל למתניתין בע"ת נדחין ומה פריך על רב ממתניתין:
והנה עוד י"ל הטעם דבאמת מש"ה לא מהני ס"ס להקריב לגבוה בספק דרוסה או בספק נפולה משום דגזרינן דלמא יבואו עשרה כהנים בב"א. וא"כ הוי ספק אחד דהוי להקריב כולן בב"א ונאסרו א"כ תו א"א להתיר אח"כ מכח ס"ס:
והנה באמת כך הוא אפילו אם נימא דחזקה דאתיא ע"פ הרוב א"כ רבנן גזרו ולא אזלינן בתרה. מ"מ לא הוי איסור דאורייתא דעכ"פ להיפוך נמי לא הוי מוחזק לאיסור. דהא לא אסור. והנה אם אמרינן דבעינן חזקה מבוררת בשעתה בעינן חזקה דניהוי חזקה לאיסור דאנן נהיה מוחזקים בו לאיסור א"ש מ"ש לעיל לתרץ הרמב"ם ע"פ הך סברא דחזקה דלא נתבררה שעתה וע"ש:
(ט) והנה עוד י"ל קושית הפלתי דמקשה על הצריכותא דאי תנא לגבוה ה"א דוקא לגבוה משום דמאיס וא"כ קשה ירעו. ונראה לי דבאמת הוי הטעם [דמתניתין אע"ג] דאזלינן בתר מבטל [מ"מ משום מב"מ לא בטל] אך ס"ל כר"מ דקדשים נפדין תמימין וא"כ יכול להיות המבטל ג"כ חטאות המתות. ולענין רעיי' הטעם דבאמת הוי חתיכה הראויה להתכבד וכקושית התוספות לקמן. אך לענין לגבוה ל"ש חתיכה הראויה להתכבד. וכמ"ש הפלתי ע"ש. אך דעיקר הרבותא דאפילו מעיקרא לא הוי חהר"ל כמ"ש בפלתי דמש"ה נקיט בע"ז תרתי דהוי איסורי הנאה ג"כ וא"כ בכאן בודאי לא בטיל להדיוט דהא הוי חהר"ל. וא"ל דאזלינן בתר מעיקרא [קודם דחזיא להדיוט] ומעיקרא קודם שנתערב לא הוי חהר"ל. דז"א דמעיקרא קודם שנעשה ב"מ ונתערב הוי ראוי למבטל להיות כבטל ולהיות חטאות המתות. והוי מין במינו ולא בטיל וא"כ ממ"נ לא בטיל אך א"כ קשה לגבוה יש למיבטל. וא"ל דהא הוי מין במינו ולא בטיל. דז"א דאמאי ראויה למבטל דראוי לפדות וז"א דלמא יפדה והוי חהר"ל. וא"כ אסור להקריב. וא"ל דחהר"ל הוי רק מדרבנן. י"ל דאיכא כמה דעות בפוסקים דחהר"ל הוי דאורייתא. ועוד דהא הש"ס הקשה לקמן ונימא נכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע. וא"כ כיון דעיקר הגזירה מדרבנן א"א למבטל להיות כבטל דממ"נ אם נפדה יאסר מכח חהר"ל דראויה להתכבד לישראל. ע"ז משני לגבוה משום דמאיס ולהדיוט ל"ק משום דממ"נ בתר מעיקרא אפשר למבטל להיות כבטל קודם שנתערב. ולאחר שנתערב הוי חהר"ל. ורק מלגבוה קשה כמ"ש לעיל. וע"ז מתרץ משום דמאיס ומתורץ קושית הפלתי: (א)
שער ו
והנה איתא ביו"ד סי' ק"י דלמאן דס"ל דס"ס אחד בגופו ואחד ע"י תערובות לא מהני אפי' הספק ראשון הוי רק אסור מדרבנן. וא"כ נוכל לומר דבאמת ספק הדרוסה הוי רק מדרבנן אסור. ואך אעפ"כ חשיבא ספק אחד בגופו וספק אחד ע"י תערובות ולא מהני רק הוי הטעם משום דלא הוי נודע כיון דאין נ"מ בספק הוי כלא נודע. כמ"ש המ"מ וכמ"ש לעיל (ב) וא"כ א"ש מ"ש לעיל דאסור משום הקריבהו נא לפחתך. אע"ג דהוי רק מדרבנן:
והנה או י"ל משום דאיכא דעות דס"ל דבע"ח לא בטלין הוי ג"כ דאורייתא. וא"כ שפיר קשה הא יש נ"מ לאכול אדם אחד בזה אחר זה. דהוי ג"כ כמו דספק ראשון כוי דאורייתא וכיון הא דבע"ח אינם בטלים הוי מדאורייתא. או י"ל כמ"ש הפר"ח להכריע דמאי דר"י ס"ל ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות לא [מהני] אפילו ספק הראשון הוי רק אסיר מדרבנן. וא"כ שפיר קשה אם יש נ"מ דאסור לאדם אחד לאכלן אפילו בזא"ז לא הוי נודע וע"ש מ"ש לעיל (ג):
והנה לפמ"ש לעיל (ד) ליישב שיטת הרמב"ם ע"פ הך סברא דחזקה דלא נתבררה שעתה, והטעם משום ס"ס דספק ראשון הוי מדרבנן ורב ע"כ לא ס"ל כן. דחזקה דלא נתבררה שעתה הוי חזקה דאל"כ קשה גבי דרוסה הא הוי ס"ס דרב ס"ל אין חוששין לספק דרוסה. והנה הא רב ע"כ ס"ל רק כהתירוץ דנתערב ספק דרוסת הזאב בנקיבת הקוץ, דבנפלה ליכא לאוקמי דהא רב ס"ל דהלכה א"צ בדיקה יע"ש בחולין (ה) וליכא לאוקמי ג"כ בולד טריפה דהא ע"כ צ"ל אליבא דרב דמתניתין ס"ל דאין פודין הקדשים לאכילת כלבים, דאל"כ קשה מה הוי דהוי בחזקת איסור אמ"ה עכ"פ מותר בהנאה להאכיל לכלבים, א"ו דמתניתין ס"ל אין פודין הקדשים לאכילת כלבים, וא"כ ממ"נ לא מצי לאוקמי בולד טריפה וא"כ לא מצי לשנויי רק בדרוסה וא"כ מוכרח כמ"ש לעיל דס"ל לרב דחזקה דלא נתבררה שעתה נמי הוי חזקה ומקשה שפיר לרב ממתניתין. משא"כ הרמב"ם דס"ל באמת חוששין לספק דרוסה וס"ל דבעינן חזקה דנתבררה שעתה כמו דמוכרח ע"ה בחולין מדילפינן דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה וקשה שם קושית התוס', אלא ע"כ צ"ל כמ"ש התוס' שם דהוי חזקה דלא נתבררה שעתה ולא אזלינן בתרה וא"כ שפיר מתורץ הרמב"ם דפסק למתניתין ופסק כרב דנפלו שנים מהם הותרו כולן וכמ"ש לעיל וע"ש:
והנה לפמ"ש לעיל (ו) ליישב קושית הש"ך דהא דנקט דנתערב נקיבת הקוץ בדרוסת הזאב ע"פ דהוי ס"ס וא"כ הוי נמי מיעוטא דבהמות הכשרות וע"ש לעיל. מתורץ נמי קושית התוס' על הא דמשני דמידע ידוע דזה משוך וזה עגול, והקשו התוס' לוקמי בדרוסת החתול ומתרץ דהא בעינן דוקא בחתול מקום שיש מצילין. וא"כ בהבהמות הכשרות ליכא אפילו מיעוט דלהוי בהו ספק כיון דלא ראינו מצילין ומתורץ קושית התוס':
והנה ע"ש במ"מ בפ"ב מה' שבת דכל כמה דלא נודע אם ניטל ממקום קבוע אעפ"כ אמרינן כל דפריש ה"נ היכא דבשעת מעשה ליכא נ"מ בהספק אלמא כל כמה דליכא נ"מ נדינא לא נקרא נודע, ומש"ה מתורץ שפיר אם הוי בהמות קדשים הוי כלא נודע דכיון דבלא"ה אסור דבעינן בדיקה והקריבהו נא לפחתך ואסור מכח דיחוי וע"ש לעיל:
והנה יש עוד הוכחה (ז) דע"כ מיירי בבהמת קדשים דנטרפה, דהנה קשה אמאי לא נכשיר מכח ס"ס וצ"ל משום דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות וכבר נאסרו והנה גבי סכין מבואר בי"ד סימן י"ח סעיף ט"ו וע"ש בס' ת"ש דהיכא דבעי בדיקת הסכין לא הוי הספק בחזקת היתר. דכיון דעדיין נשאר הספק ולבו נוקפו משא"כ היכא דלא בעי בדיקה וא"כ גבי חולין דכיון דמהני בדיקה ל"ש דהוי בחזקת איסור דכיון דאפשר דיבדוק ויכשיר וגם ר"י מודה דמהני בכה"ג חזקה דכמו דשם הוא הך סברא להתיר, ה"נ להיפוך לענין איסור, אך ע"כ איירי בבהמת קדשים שפיר הוי בחזקת איסור דא"א לבדוק א"כ שפיר לא מהני וא"כ קשה מכח מטיל מום בב"מ ומתורץ קושית המ"י דהקשה דלמא ס"ל דבע"ח נדחין דע"כ ס"ל אין נדחין (ח). אך קשה אפילו מאן דס"ל מטיל מום בבע"מ שרי אבל אפשר דמדרבנן אסור כמ"ש התוס' שם בבכורות, והנה י"ל ע"ז דאם הוי באמת רק מדרבנן ושפיר בטיל, או דהוי ספיקא דרבנן וע"ש ביו"ד דבדרבנן חד בחד בטיל, או דאיסור דרבנן בטיל אפילו בדבר חשוב אך אפ"ל נמי הטעם דלענין איסור דרבנן שפיר הוי ס"ס וא"ל הא הוי כבר נאסר והוי מדרבנן בא מצד אחר וי"ל דע"ז לא קאמרינן דכבר נאסר והוי נודע דז"א דעמדה צריכה מע"ל, וא"כ איירי דנתערב קודם המע"ל וא"כ נאסר [בלא"ה קודם המע"ל] כדין מסוכנת אפילו לא נטרפה. והוי באמת כאילו לא נודע ומש"ה שפיר מהני לשחוט ול"ק ממטיל מום בבע"מ, אך לענין איסורא דאורייתא שפיר הוי סברא דאוקמינן אחזקה ומש"ה לא מהני כיון דכבר נאסר ולא מהני בדיקה דלא יכול לבדוק בקדשים, ואוקמינן בחזקת איסור ולא מהני ס"ס כיון דכבר נאסר, וממ"נ אם אמרינן דנאסר קודם מע"ל פשיטא דהוי חזקה איסור אך דאם נימא דלא מהני חזקה כמו חזקת אמ"ה דלא הוי חזקה דכיון דכשישחוט יהיה שרי, ה"נ אם שהה אח"כ מע"ל ומתחלה קאי בחזקת היתר אם ישהה מע"ל כמו דשם אם ישחוט. משא"כ לענין איסורא דרבנן לא מהני כלל חזקה. רק דהטעם פשוט כיון דכבר אסרת ואי אתה יכול להתירה, וא"כ ל"ק כיון דעדיין לא עמדה מע"ל. וא"כ נאסר מכח בע"ח נדחין ולא הוי נודע. וא"כ מתורץ קושית הפר"ח.
כללא דמילתא דבאמת אם כבר נודע ונאסר כ' הפוסקים דהוי כמו אתחזיק איסורא, דכיון דכבר נאסר. וזה לא מהני באיסור דרבנן. אך אם אמרינן דכיון דכבר אסרת ואמרת דאסורה שוב ל"ש לומר דמותר, אך זה שפיר אם לא נאסרה רק מכח זה אבל הכא דבלא"ה דעדיין לא שהה מע"ל, ונמצא אם רוצה להתיר מטעם ס"ס אך דאמרינן דכבר נקבע איסורא כיון דכבר אסרתו כמ"ש הפ"י, והוא דוקא בבהמת קדשים דהוי אסורה ולא מהני בדיקה ולא בחולין דמהני בדיקה משא"כ לענין איסורא דרבנן דאמרינן דהוי ספק דרבנן אך אין הטעם משום אתחזיק איסורא. אך הטעם דכבר אסרת ואי אתה יכול להתירו, ואמרינן דאסרנו מכח דבעי מע"ל ובע"ח נדחין. או אפשר דאפילו ס"ל בע"ח אינם נדחין, מ"מ לא נאסרה עדיין קודם שהיי' מע"ל. וא"כ מתורץ קושית הפר"ח דמש"ה נקיט דסבירא ליה העמדה צריכה מע"ל:
או די"ל קושית הפר"ח דבאמת חזקת אמ"ה הוי איסור אחר [ומותר מטעם ס"ס] משא"כ כיון דכבר מוחזק בטרפה בתוך מע"ל וכבר יצא מחזקת היתר לחזקת איסור, ומתורץ קושית הפר"ח:
והנה י"ל הכי קושית הפר"ח דהוא קושית התוס' בחולין (ט) ע"ש משום דהנה באמת לפמ"ש בס' עומר מן ובס' בה"ז דהנה ספק דהתורה אסרה הוי בקדשים רק איסור מדרבנן ולא ממעט מן הבקר להוציא טרפה וע"ש היטב, או אפשר לומר הא דהלכה בעי בדיקה הוי באמת רק מדרבנן ומדאורייתא לא חיישינן כדין כל ספק דרבנן וא"כ הוי קשה מכח ס"ס בקדשים נמי יהא מותר אך מכח הקריבהו נא לפחתך משא"כ בחולין אך באמת לפי מה דאיתא בס' שיטה מקובצת היכא דאתו עדים מקודם א"כ מיקרי אתחזיק להיפיך וע"ש. וא"כ ה"נ מיד שנפלה וקודם עמידה חיישינן דלמא לא תעמוד ואיתא חד דעה דאפילו אם ע"י אחרים לא עמדה דמהני העמדת אחרים וא"כ כיון דהחשש דלא עמדה והוי אסורה מכח מסוכנת כמו דאיתא בחולין דף נ"ז ע"ב עיי"ש וא"כ כל כמה דלא חזינן דעביד מעשה פרכוס מוקמינן בחזקת נבלה וא"כ יצא מחזקת היתר לחזקת נבילה וא"כ אסורה מדאורייתא אפילו בקדשים וא"כ נהי נמי דאוקמינן דלא ידע וא"כ ל"ש ספק אחד אסור מדאורייתא, אך קשה הא אסור עכ"פ לגבוה מכח חזקת נבילה. אלא דס"ל דעמידה אינו מועיל כלום, וא"כ לא חיישינן כלל דלמא לא תעמוד וא"כ ליכא חזקת נבילה:
והנה התוס' בחולין (דף נ"א ע"ב ד"ה עמדה כו') גרסו דעמדה אין צריכה מעל"ע וכתבו דבאמת לא צריך ליה רק אגב דנקט הלכה צריכה בדיקה וכו' וי"ל דבאמת צריך זה משום דהנה באמת הא דהוי הדין דאם באו לישאל בב"א אין תולין זה בזה אבל היכא דבלא"ה הוי ספק באחד תולין ומש"ה שפיר תלינן במחבואה גבי שבויה דכיון דהוי ספק אם נטמאו יע"ש היטב במל"מ בהלכות חמץ ומצה. והנה בכאן קשה דהא הוי ס"ס גבי נפילה ויהא מותר וא"ל דהוי האי ספק [מקודם שנתערב] דילמא הוי נקובה ואסרה, וא"כ הא יש בלא"ה עוד ספק לכל אחד דלמא הוא זה וכן הוי הדין גבי ספק דרבנן דאמרינן דתלינן אם יש מקום לתלות בל"ה קצת. אזי שפיר אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אע"ג דהוי תרי ספקות דסתרי אהדדי יע"ש היטב:
אך באמת ה"פ דכיון דעמדה אין צריכה מעל"ע אלמא בזה דהוי הדין דהל"מ דבעי מעל"ע הוי היכא דלא עמדה, וא"כ צ"ל דהוי החשש כ"ז דלא שהה מעל"ע אולי לא תוכל לעמוד ע"י הנפילה דאי ל"ה לא הוי צריך מעל"ע וא"כ הא הוי הדין במסוכנת כ"ז דלא פשטה ידה או רגלה כדינה הוי נבילה, וא"כ אם הוי ספק נבילה אזי לא מהני ס"ס נגד החזקה דהוי חזקה טובה ומעליותא חזקה דאינה זבוח, וא"כ אסור לשחוט דהוי חולין בעזרה דכיון דהוי בחזקת דתהא באיסור דאינה זבוח ותמות דתנטל החיות ממנה קודם השחיטה וא"כ לא מהני ס"ס. וא"כ כבר אסרתה קודם עמידה דאמרת דזה הוי דלא מהני ס"ס כנ"ל ותו לא מהני בכאן שום ספיקא. הך ספק דלא זו כבר אסרת קודם עמידה ואמרת דזו היא תו ליבא למימר דאינה זו וגם ל"ל דלמא לאו נקובה דכיון דאסרינן לכולן ביחד. משא"כ אם הוי ס"ל עמדה צריכה מעל"ע אזי לא הוי מוכח דחיישינן דילמא לא תמצא לילך וא"ש דנקט דוקא עמדה אין צריכה מעל"ע ולפ"ז באפשרי י"ל הגירסא, דקשה לאחר שמכבר שחט אחד וא"כ י"ל כל דפריש מרובא פריש דהא לאחר שחיטה ליכא נ"מ דמאי דכבר שחט הוי בל"ה כשר מכח ס"ס וכיון דאין נ"מ ל"ש קבוע כיון דבשעת מעשה אין נ"מ כלל ולעניין מאי דנשאר נמי אין נ"מ דהא הנשאר למזבח הוי כמו לאדם אחד ותו לא מהני ס"ס דאסור עכ"פ לשחוט ולזרוק הנשאר דהא בשעת הקטרה הוי זריקה עכ"פ כלאדם אחד ואסור בהקטרה עכ"פ:
והנה י"ל אפילו אם נימא דלא כס' ר"י (אך כר"ת דספק אחד בגופו ואחד בתערובות מהני ול"ש כבר אסרנו) אך בודאי זה אמת היכא דכבר מעיקרא יצאת מחזקת היתר ומחזקינן באיסורא דלא מהני והוי אסור ובכאן בודאי יצא קודם עמידה מחזקה והוי בחזקת איסור והוי הכל בחזקת איסור, והוא ס' ר' ברוך בתוס' דכתובות (דף כ"ו ע"ב ד"ה אנן אחתינן כו') וכן הוא ס' הש"ך גבי נאבד הסכין בסימן י"ח וא"ש דנקט עמדה אין צריכה מעל"ע כנ"ל:
וכן יש ליישב כגירסא הישנה דעמדה צריכה מעל"ע משום דהנה מקשים על הרמב"ם ז"ל דפסק כרב ופסק למתניתין הין דזבחים דימותו י"ל משום דבאמת התוס' כתבו בפסחים דף ט' ע"ב ד"ה היינו כו' דקבוע דהכא הוי רק מדרבנן דמן התורה בטלה ברובא עיי"ש, ולכאורה משמע דהוי מן התורה דאל"ה האיך גזרינן שמא יקח מן הקבוע כיון דהוי כל האיסור רק מדרבנן, אך י"ל דבעינן עקירה לכולהו ממקום הקבוע ביחד אבל בל"ה שנים האחרונים אסורים מדאוריתא ושפיר גזרינן דילמא יקח להנך שנים האחרונים דהנך שנים אסורים מן התורה דהא הוי כמו שבא אליהו ואמר דהראשונים הוי מן הרובא דהתירא וניכר האיסור בהנך דהוי רק שנים וליכא רובא ואסורים מן התורה, אך לאחר שמת אחד מהם קודם וא"כ שפיר קשה קו' הנ"ל האיך גזרינן משום איסור דרבנן דהא ליכא לשנויי כדלעיל דעל שנים האחרונים הוי איסור מן התורה דהא אם נשאר רק שנים ואחד מה שמת דלא ניכר דהוי ג"כ מן התורה בטלה, אך לפי ס' הט"ז בסי' ק"א ס"ק י"ד דמאי דנשתנה מקדמותו יש לומר דהוי מן הרוב וא"כ זה דמת לא נכנס לכאן לצרף לספק. אך מ"ה מקשה שפיר על רב דס"ל דתולין ואמא בכאן אסור נימא דהא זה דמת הוי דאיסורא ושפיר הוי רובא דמצטרף:
ובזה מיושב מה דיש מקשין אמאי לא חילק דרב איירי קודם שנודע שני הספיקות ביחד משא"כ במתניתין דנודע שני הספיקות ביחד ולפמ"ש לא קשה קו' זו דאין הפי' רק כנ"ל:
ולפ"ז מתורץ הגירסא ישנה דהנה על הך קושיא דבנפילה הוי ספק דרבנן דהא מן התורה בטל ברובא. תירצו הפוסקים משום דע"י גילגול בא מדרבנן. וי"ל משום דבאמת מן התורה אינה בטלה דהא אפשר להכיר ע"י נכבשינהו דניידי וא"כ הוי כמו ניכר האיסור וא"כ אינה בטלה מן התורה רק דגזרינן שמא יקח משנים הנותרים והוי ספק איסור מן התורה. אך באמת לפמ"ש התוס' בפסחים דף ט' ע"ב דכיון דראינו דנטל ממקום הקבוע ל"ש לומר כל דפריש מרובא פריש רק (דקו' הש"ס וניכבשינהו) הואיל ואינו ניכר עיי"ש וכתבו בו קצת המפרשים דהוי הטעם הואיל דבטל ברובא מן התורה לא הוי קבוע וכן כתב בספר הפלתי יע"ש היטב וא"כ לכאורה לפי הסברא הנ"ל צריך ג"כ לומר רק מכת ביטול דאל"כ לא מהני ניכבשינהו. וא"כ שפיר לא שייך הך סברא דמן התורה לא בטלה. אך הנה הדין היכא דאין נ"מ לא הוי קבוע כיון דאין קבוע להיות נקבע האיסור בפ"ע וא"כ אם ליכא נ"מ באמת הא בלא ביטול נמי לא שייך דנקבע האיסור (ובכאן ליכא נ"מ) דהא כל חדא וחדא הוי שרי מכת ס"ס וס"ס הוי הדין אפילו אם יש נגד ספק אחד רוב מיקרי ג"כ ס"ס כן כתב בספר הפ"י דבספק אחד הוי מחצה על מחצה ובספק שני הוי רובא וא"כ לא הוי נקבע איסורא בכאן (דנהי) דאם שרי אך מכת ס"ס אזי אסורה כולה לאדם אחד ולמזבח הוי הכל כמו לאדם אחד (אך) עכ"פ לא נקבע דכיון דבאמת כל חדא וחדא בפ"ע שרי רק כולם ביחד ולא נקבע על כל אחד בפ"ע האיסור דהא באמת שרי כל חד וחד בפ"ע רק כולם ביחד אסור: אך אם אמרינן דהא בכאן באמת לא מהני ס"ס דכבר איתחזיק איסור נגד שני ספיקות או עכ"פ נגד ספק אחד הוי חזקה. וא"כ שפיר נתבטל דל"ש תירוץ הנ"ל דמן התורה לא בטל דאפשר דניכבשינהו. ומ"ה אם הוי אמרינן דעמדה אין צריך מעל"ע אלמא דעיקר החשש דילמא לא תעמוד והוי בחזקת נבילה כמו מסוכנת והוי בחזקת איסור דנתרסקו איברים. ומ"ה אמר דצריך מעל"ע ועמדה לא מהני ומעולם לא הוו בחזקת שלא תעמוד ומתורץ שפיר הגירסא הישנה ומתורץ הכל:
והנה מתורץ ג"כ הרמב"ם משום דלכאורה קשה מאי פריך על רב דהא הוי הטעם דרב מכח ספיקא דרבנן דמדאורייתא ברובא בטל ובכאן לא בטל ברובא משום דאפשר דניכבשינהו וא"כ גזרינן שמא יקח שנים הנותרים וא"כ לא הוי ספיקא דרבנן. אך דעיקר הקו' כמ"ש לעיל דכיון דיש אחד דמת והוי בטל ברובא. אך זה הא הוי איסור מכת נבילה אך אם אמרינן איסורין מבטלין זא"ז שפיר קשה לרב. ובזה מיושב הרמב"ם דפסק כמתניתין ופסק כרב משום דהנה באמת לפי זה הקושיא (על רב לא הוי אלא אם ס"ל איסורין מבטלין כו' הא) דילמא ס"ל לרב דאיסורין אין מבטלין זא"ז וא"כ לא הוי ספק דרבנן. אך י"ל ע"כ הוי הטעם דרב משום ס"ס ולא משום ספק דרבנן משום דלעיל מקשה הש"ס והרי שחוטין דלכ"ע נידחין ואפ"ה אמר אם קרב כו' ומשני תנן המצרי הוא דס"ל אפילו דם בכוס מביא חבירו ומזווג כו'. והנה איתא קו' בספר אחד דמאי מקשה הש"ס דליהוי דיחוי דילמא לא ידעו קודם ההקרבה וי"ל משום דהנה איתא פלוגתא בסימן ק"ט בין הב"ח והש"ך עיי"ש ס"ק י"ב דהש"ך ס"ל דקודם ידיעה נ"ש ביטול וא"כ קשה אמאי קתני אפילו קרבו כולן חוץ מאחד אסור. אדרבא זה אפילו לר"א אסור משום דהא כיון דלא ידעו לא בטל והנה הטור כתב בשם ר"י בסימן ק"י דדוקא נפלה אבל הפילה לא דקנסינן שוגג אטו מזיד וקשה מסיפא דר"א אמר אם קרב כו' והוי הפילה וע"כ צ"ל דאיירי קודם שנודע (דהפילה ג"כ מהני כמו שכתב הרא"ש הביאו הטור) וא"כ קשה אם טעמא דר"א דוקא משום ספיקא דרבנן מאי קאמר אפילו קרב חוץ מזוג אחד. א"ו דהוי הטעם משום ס"ס. וע"כ לרבנן הוי הטעם משום דיחוי דהא רבנן פליגי אפילו אם נשתייר כמה משא"כ לפסק הלכה דפסקינן כמאן דלא פסק דקנסינן שוגג אטו מזיד וכמ"ש הפלתי יע"ש היטב בסימן צ"ט. ומתורץ הכל. דהנה באמת לכאורה י"ל דבאמת ס"ל לתנא דמתניתין או דאזלינן בתר מבטל ועולין אין מבטלין או דמין במינו לא בטל וכן הקשה הפלתי. אך לרב דס"ל (ביומא דף ס"ד ע"א) דבע"ח אינם נידחין ומום בם דמן התורה עכ"פ בטל פריך שפיר משא"כ לפסק הלכה אפ"ל דבאמת רבנן מודו דאמרינן (תולין) משום ספיקא דרבנן לקולא. אך דס"ל דשם במתניתין מן התורה לא בטלה ולר"א הוי הטעם מכת ס"ס ורבנן פליגי בהא דס"ס דמ"ה אסרו דכיון דטעמא דס"ס שרי משום דתו לא הוי ספיקא מן התורה משא"כ במתניתין ג"כ מן התורה לא שרי בספק אחד מכמה טעמים כנ"ל אך לרב (דס"ל ביומא דבטל מן התורה כנ"ל) ע"כ או דרבנן ס"ל דאפילו ספיקא דרבנן לא אמרינן תולין או דרבנן פליגי מטעם ב"ת נידחין (וממ"נ קשה לרב) וא"כ (לפסק הלכה) הוי לא פליג שום תנא על ר"א וא"כ בלא ספיקא דרבנן נמי שרי מכח ס"ס ומתורץ שפיר הרמב"ם ז"ל:
והנה י"ל עוד ליישב קושית הטור על הסמ"ג הואיל דפסק כר"ת דס"ל ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות מהני א"כ קשה אמאי לא יהא מותר מכח ס"ס, וצ"ל כמ"ש לעיל משום דהוי מתעסק ולא מהני ס"ס, א"כ קשה הא מדאורייתא מותר דבטל ברובא וא"כ הוי ספק מדרבנן. וספק דרבנן וס"ס הוי הכל חדא, דלר"ת נמי מועיל. דכיון דלא אמרינן כיון דכבר אסרת. וכמו דמשמע מתשובת מהר"י בן לב שכתבתי לעיל וע"ש, וצ"ל דבתר מבטל אזלינן. ור"י [ס"ל] דמין במינו לא בטל, וא"כ קשה אמאי לא מוקי כר"א דלא מוקי כיחידאי הא השתא נמי מוקי כיחידאי כר"י. אלא ע"כ צ"ל כפי שיטת ר"ת דבאמת לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע. דכיון דהוי רק מדרבנן אם יקח מן הקבוע. רק דבקדשים הוי הטעם דאזלינן בתר מבטל והוי מין במינו ומדאורייתא לא בטיל אעפ"כ אמרינן גביה כל דפריש מרובא פריש ודלא כשיטת התוס' בפסחים (י) וכמ"ש לעיל אך בחולין לא גזרינן דהוי כעין גזירה לגזירה, והא דלא אמרינן ירעו משום דשני תקנות לא עבדינן דיהא רועה והדר משתרי מטעם כל דפריש. וא"כ שפיר מוכח מאן דס"ל כר"ת גבי ספק צ"ל נמי אידך ר"ת דבחולין לא גזרינן:
או די"ל דבאמת התוס' כתבו (כ) דביבש מין במינו בטיל [אפילו לר"י] ונ"ל הטעם דכיון דלא נודע לא הוי קבוע דכיון דאינו ניכר ואמרינן כל דנטל מרובא נטל, ואם כן ל"ש ביטול ברוב [גם ביבש] כיון דבאמת אינו בטיל מב"מ רק דמותר משום דתולין, וא"כ כוי כמו דלא מועיל ס"ס אם הוי טריפה כיון דהוי חולין והוי מתעסק א"כ לא מועיל ג"כ רוב וא"כ ה"פ דשמא יקח מן הקבוע, ר"ל ממה שנשתייר באחרונה דזאת הוי ממ"נ איסור דאורייתא. ומעיקרא הוי הפי' דהא יהא נשאר [הא] דבאחרונה ויש לו במה לתלות ול"ש דממ"נ בודאי יאכל איסור וכמ"ש המל"מ דאפילו באו לישאל בב"א כיון דיש עוד ספק אחר שרי. משא"כ אם נוטל וא"כ א"ש קושית הטור על הסמ"ג ומתורץ קושית הפלתי וכמ"ש לעיל וע"ש, ואתי שפיר:
שער ז
זבחים דף ע"ב ע"א. צריכא דאי מהתם כו' ואי מהכא ה"א ה"מ קדשים דמאיס אבל חולין כו'. והקשה בס' הפלתי דא"כ תקשי דיהא רועה כו', וי"ל משום דהנה הפלתי הקשה עוד אמאי מקשה לקמן על רב דאמר נפל אחד מהן הותרו כולן [ממתניתין]. ולא על ר"ל דס"ל ג"כ כן. וי"ל משום דהנה בס' הפלתי הק' עוד דלמא הטעם במתניתין דלא אמרינן מכי מת אחד מהן יהא מותר משום דיחוי, ותירץ דא"כ תקשי יהא הדין דכי מת אחד מהן יהא השאר רועה. אך קשה דהא הפוסקים וכן המ"י הקשה למאן דס"ל דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא היכא דאתחזיק איסורא וכאן הא אתחזיק איסורא, ותירץ דהא אתחזיק התירא ג"כ, והנה הדין לדעת רמ"א ביו"ד סי' נ' דהיכא דהספק הוי מחיים ל"ש לומר אוקמי אחזקת היתר דעדיין לא הותרה דהא אסור משום אבר מן החי אע"ג דהוי איסור אחר, וא"כ קשה להדיוט אמאי יהא שרי דרא הוי חזקת איסור, ואין לומר דהוי חזקת היתר נמי דהא אסור ג"כ משום אמ"ה אך לרב מקשה שפיר. דהא רב ס"ל דאין חוששין לספק דרוסה, וע"כ צ"ל דהוי בחזקת היתר אפילו נולד הספק מחיים. משא"כ לר"ל ל"ק. וא"כ לכאורה ל"ק דבאמת גם בתערובות נימא אכל חדא וחדא דלמא לא זה הוא כמ"ש הפ"מ בביצה כו' בסימן ק"י ע"ש. אך דהוי איקבע איסורא וא"ל דהוי איקבע התירא נמי הא הוי איסור אמ"ה. אך לענין הקדש (א) לא שייך חזקת איסור אמ"ה דהוי איקבע התירא דרשאי לשחוט דהא ל"ה אסור לשחוט וא"כ הוי שפיר חזקת היתר. וא"כ ע"ז אמר דבהקדש הוי הטעם משום דמאיס. ולהדיוט הוי חזקת איסור. ומתורץ קושית הפלתי, דהנה גם שם (ב) קשה מכח נפל דהא הדין דצריך למות וא"כ נימא מכי מת שור אחד דהך דאיסורא וכמו שכתב הבה"ז דכיון דהדין דימות אינו עושה איסור במה שביטל לכתחילה. [ורק משום] דהא אם לא דשחט מקודם לא הוי אמרינן הך דמית איסורא מית [משום דהוי חזקת איסור] וא"כ מתורץ קושית הפלתי דעיקר הרבותא של התנא דלא אמרינן מכי ימות דהך דמת הוי דאיסורא:
ומכאן לכאורה קשה לפמ"ש המל"מ בה' אבות הטומאה (ג) דנפל אחד לים דשרי הוי רק קודם שנודע איסור. וא"כ קשה מה מקשי ממתניתין (ד) וי"ל דה"פ (ה) דבאמת אם לא נודע קודם ל"ש לאוקמי על חזקת איסור משום דהוי חזקה דאינה מבוררת בשעתה. משא"כ היכא דנודע דהוי מבוררת בשעתה, והנה הש"ס מקשה לעיל ונכבשינהו כו', ותירץ גזירה שמא יבואו עשרה כהנים בב"א. וא"כ קשה כיון דבאמת כל חד בפ"ע שרי תו לא מיקרי כלל איסור. וא"כ אתרע חזקת איסור ומש"ה פריך שפיר (ו) או י"ל לפמ"ש בס' בה"ז דכאן שרי לכתחלה להמית וא"כ על כל חד בפ"ע יש לתלות דהוי היתר א"כ לא הוי חזקת איסור:
עוד י"ל דבאמת כיון דאמרינן דאחד [אחד] בפ"ע שרי רק דעיקר הטעם הוי מאי דאמרינן שמא יבואו כו' דמיחזי דשרי לכולן בב"א ואם אמרינן דבאמת כל אחד בפ"ע שרי ממילא [אם ימות אחד מהן] כולן שרי, דהא מכי שחיט הוי התירא [דלא הוי ב"ח ושפיר בטל] ול"ש אין מבטלין איסור לכתחלה דלא הוי איסור [עדיין] (ז) משא"כ בחמץ בפסח לא שייך זאת, ומתורץ קושית הפלתי גבי חמץ:
והנה לכאורה קשה כי מת חד מן הבהמות שנתערבו למאן דס"ל דפודין קדשים לאכילת כלבים וקדשי מזבח אינם בכלל העמדה והערכה דממ"נ בטל (ח) וי"ל דכיון דהשאר הוי איסור (ט) וא"כ הוי מין במינו ולא בטיל מטעמא דר"ן בדבר שיש לו מתירין (י) וע"ש בס' פלתי גבי דאינו ודאי דעתיד להתיר ע"ש:
והנה י"ל קושית הפלתי (כ) בחמץ בפסח דבעינן שרפה שפיר יהא מותר ע"י שרפה. וי"ל משום דהנה באמת כיון דאסור לאכול לאדם אחד כולן [דעל אחת מהן ליכא ס"ס] וא"כ יהא הדין כמו של אדם אחד דלא תלינן אך באמת הוי כמו שני בני אדם כיון דהדין בל"ה היכא דבטל ברובא אסור לאדם אחד לאכול וא"כ אין נ"מ בל"ה על כולם רק על מקצת מהם אך דהא בכאן דנפל וא"כ הוי כבר כמו דלא אכל אדם אחד אך באמת כל דפריש מרובא פריש ומ"ה דוקא נפל אבל הפילה דנטל מן הקבוע לא אמרינן כל דפריש אך במתניתין לא הוי מכבר שני בני אדם ומש"ה אפילו בידים שרי משא"כ שם בחמץ:
והנה י"ל קושית הפלתי (ל) דמקשה מאי מקשה הש"ס לרב דלמא הטעם גזירה שמא יבואו עשרה כהנים בב"א דבאמת הוי הטעם דבעינן ס"ס [ובב"א אסור] משום דהוי אתחזיק איסורא, אך בכאן דכיון דכל חדא בפ"ע שרי לא הוי אתחזיק איסורא (מ) והנה אם נימא כסברת הפלתי (נ) דכיון דצריך להזכיר של חבירו הוי כבא לישאל עליו ועל חבירו, א"כ כיון דהדין דצריך להזכיר דנתערב בשאר טבעות (ס) אך דכיון דעכ"פ אחד שרי דהא על אחד א"צ להזכיר השאר א"כ תו ליכא חזקת איסור, וכמו דהדין גבי אין מבטלין איסור דלא הוי איסור דכיון דשרי בפ"ע ה"נ לא קרינן איסור א"כ שפיר הוי ספק נפל לקולא בלחודא בלא זה [הספק] דלמא אין זה [אלא משום דתלינן לחוד] אך באמת צריך להזכיר [השאר] דאל"כ אינו בטל ברוב, אך מש"ה צריך שיפלו שנים וא"כ בטל בהך דכבר נפל ולא שייך איסורא ברובא איכא כיון דליכא רק שנים, ומש"ה א"ש במתניתין דליכא למימר דעכ"פ אחד שרי דאמרינן דאם ליכא אלא אחד היתר וכיון דלא בטיל מקודם הוי [הוא גופא נעשה] איסור מכח אין פודין כו' ודיחוי. וא"כ לא בטל, וא"כ א"ל דבתי דמשני אנא תרתי קאמינא תו ל"ק ממתניתין:
והנה קשה [בנפל טבעת אמאי מותר] כיון דבעינן שיהא שני ס"ס נודע כאחת (ע) אך א"ל דגבי טבעות הוי כמו שנודע [כאחת] דמעיקרא [קודם שנפל] לא הוי ספק כלל, כמו דאמרינן בפסחים (פ) דבאיסור דרבנן היכא דהוי של אדם אחד לא תלינן, משא"כ לבתר הכי [שנפל] לפמ"ש (צ) דהיכא דיש ספק בלא"ה לא אמרינן דאסור אפילו בא לישאל עליו ועל חבירו ושניהם טהורים:
והנה לפמ"ש הלבוש ביו"ד סי' רצ"ט, כיון דכל חד בפ"ע שרי אך כולן בהדדי אסור וא"כ לא ניכר האיסור ושפיר בטל יעו"ש, אך באמת הוי היתר בהיתר ולא שייך ביטול לסברת הר"ן וכמ"ש הפלתי בסי' ק"ב יעו"ש, אך בכאן ממ"נ אם גזרינן שמא יקח מן הקבוע וא"כ הוי איסור בהיתר ושפיר בטיל ממ"נ:
שער ח
זבחים דף ע"ב הקשה בס' הפלתי מה קאמר ואי אשמועינן גבי קדשים ה"א קדשים דמאיס, א"כ קשה יהא ירעו עד שיסתאבו, י"ל משום דהנה קשה כמ"ש לעיל (א) דלקמן בדף ע"ד מקשה ואמאי נימא דמית דאיסורא מית, והנה הפלתי וכן המ"י פי' דעיקר הקושיא דיהא ירעו כו' (ב) וא"כ קשה הא הוי חזקת איסור, ול"ש דאיכא נמי חזקת היתר כמ"ש הרמ"א בי"ד סי' נ', אך לרב מקשה שפיר דס"ל גבי דרוסה דספיקא לקולא ולא ס"ל כהך סברא שכ' הרמ"א. ומש"ה פריך שפיר. והקושיא זו איתא בס' מ"י דהוי חזקת איסור ותירץ דהוי נמי חזקת היתר וע"ש והנה איתא בפוסקים דספק איסור דרבנן יכול לבטל, אך יש חילוקים וע"ש דשיעורין דרבנן [הוי כאיסור דרבנן] (ג) ויש ראיה ג"כ מכאן דכיון דמדאורייתא ברובא בטל אמאי לא אמרינן דיהא שרי לכתחלה להטיל אחת בים, וא"ל דהוי מבטל איסור לכתחלה הא הוי ספק דלמא הוי באמת הך דנפל וא"כ ל"ק דמ"ה צריך למתני במס' ע"ג דאלו אוסרין בכ"ש משא"כ במתניתין דאסור להפסיד קדשים בידים ולהמית לכתחלה וע"ש בפלתי, אך דבלא"ה מוכרח דאל"כ קשה ואמאי מכי מת אחד מהן מעצמו יהא שרי, אלא ודאי כרבנן דלא שרי משום זה אך דלמא משום דהוי חזקת איסור ול"ש חזקת היתר, אך גבי להקריב שפיר קשה דהא שייך חזקת היתר השחיטה ולא הוי חולין בעזרה, וע"ז משני שפיר משום דמאיס לגבוה, ולהדיוט הוי אסור משום דאוקמינן אחזקת איסור אבר מן החי וא"כ מתורץ קושית הפלתי:
והנה י"ל הטעם של הרמב"ם דפסק דגבי תרומה א"צ שיפול שנים הוי משום דבאמת קשה אם אמרינן [ההיתר] דהך דנפל איסורא נפל אדרבא יש לומר איסורא ברובא איתא, אך דבאמת הוי ס"ס ספק נפל ואת"ל כו' דלמא לא זו, והנה אם אמרינן הך ספק דלמא לא זו היא א"כ קשה מה חזית דרוצה לאסרו לזה, אך לפמ"ש בס' הפלתי היכא דצריך להזכיר זה של חבירו וא"כ בכאן א"צ להזכיר של חבירו אך סתם נפל אך א"כ לא הוי רוב אך אם נפל תרי א"ש. וא"כ הוי רוב בלא זה וא"צ להזכיר. אך גבי תרומה הך דמעלה הוי אסור וא"כ לא שייך מה חזית, דהא הוי הדין דאסור לזר א"כ הוי בלא זה ס"ס וא"ש הרמב"ם:
והנה י"ל הא דמקשה הלח"מ (ד) לשיטת הרמב"ם (ה) מהא דאמרינן וחכמים אומרים אפילו קרבו כל הראשין חוץ של אחד מהם וי"ל דהנה הצ"ק מקשה מה אמרינן אם קרב הראש דהא הוי [הפיל בידים] ורב אמר דוקא נפלה וי"ל משום דהנה קשה [אמאי מותר בנפל] דבאמת כיון דהוי ס"ס על כל אחד דלמא לא זו היא והנה באמת הוי כמו של אדם אחד דמה חזית דאסורה לזה וי"ל משום דכ' הר"ש (ו) דהטעם דבב"א טמאים דכיון דבא לשאל בב"א ל"ש לומר דנאסר לזה ולא לזה דמה חזית דאסורה לזה. וא"כ כיון דרוצה אחד לאסרה תו ליכא חזקת היתר. והנה אם אמרינן כהך דיעה דביטל ברוב אסור עכ"פ לאכול לאדם אחד וא"כ בלא"ה אסור לאדם אחד לאכול לשניהם אפילו דלא תלינן בזה מ"מ אסורין לאדם אחד וא"כ שפיר תלינן ושרי אך דהא באמת נפל אחד מהם וא"כ בלא"ה הוי כמו שני בני אדם. אך באמת כיון דנפל אמרינן כל דפריש מרובא פריש. אך הואיל דמדאורייתא ברובא תלינן וא"כ בלא"ה הוי רק דרבנן ומש"ה תלינן אך אם נוטל ממקום הקבוע הוי שפיר (ז) כמו שני בני אדם, דל"ש כל דפריש מרובא כו' וא"כ לא תלינן מזה על זה א"כ גבי קרבן דכבר קרב למזבח וא"כ הוי מכבר הכל של אדם אחד. וא"כ גם בהפילה שרי מכח ס"ס ומתורץ קו' הצ"ק ולפ"ז מתורץ הרמב"ם דפסק דגבי חביות א"צ שתי חביות וגבי טבעות צריך. וי"ל דהפי' הכי. דבאמת מותר מכח ס"ס ואין לומר דמה חזית י"ל כמ"ש לעיל הא דבטיל ברובא הוי נמי רק מטעם דנאכלין רק לשני ב"א וא"כ ל"ק מכח מה חזית אך קשה דנהי דהוי כמו שני ב"א דהא הוי כמו בא לישאל עליו ועל חבירו וכמ"ש הפלתי דהא צריך להזכיר דנפל בין האחרים, דאל"כ לא בטיל כלל ברוב. אך אם נפל שנים וא"כ אם רוצה לאכול אחד מהם הוי בודאי היתר דהא אפילו לא יזכיר יש היתר בלא"ה מכח דבטיל מכבר באותן שנים דנפלו מקודם וא"צ כלל לס"ס, דהא עיקר הטעם דצריך לס"ס מכח דלא נימא איסורא ברובא איתא, וא"כ כיון דבאמת שרי אחד מהן דלענין אחד מהן הוי כמו דא"צ לשאל עליו ועל חבירו משא"כ בתרומה דלא שייך לומר מה ראית דרשאי לעלות ולקרוא לאחד מהן שם תרומה כנ"ל וא"כ גבי זבחים ממ"נ אימתי יהיה ביטול, קודם שנפל [ל"ש] כיון דהדין [דאין פודין] או דהוי לאחר שחיטה [ולא הוי בר העמדה והערכה] או דכיון דאין פודין הקדשים לאכילת כלבים, והנה התוס' כ' בפסחים (ח) דכיון דמדרבנן אין ראוי לפדיון תו לא חזיא למעלה דהוי כמו שאין שוה כלום וא"כ כיון דמדרבנן אסור ואין פודין הוי מדאורייתא אין ראוי לפדיון וא"כ הוי איסור באיסור (ט):
והנה לכאורה י"ל (י) דהא אחד אסור והוי כמו של אדם אחד. ומה חזית דאסור לזה כמו בשתי קדירות או דקשה הא ספק אחד עכ"פ אסור לאדם אחד לאכול כולן וי"ל משום דבאמת דכיון דכל אחד בפ"ע שרי רק דאסור לאכלן כולן בב"א וא"כ הוי כמו דפריש קודם שנולד הספק (כ) וא"כ שרי לאכלן כולן אך [הא עכ"פ] האחרון אסור אך באמת גם האחרון שרי דהא לפי סברת הח"י והגאון מו"ה העשיל דהוי כאילו אמר אליהו דזאת הוי דהתירא וא"כ בלא"ה שרי מכח דנפל וא"ל כל דפריש מרובא פריש ומהיתר נפל והאיסור נשאר דהא לא הוי רובא כלל (ל) דהא השתא איגלאי מילתא למפרע ומבורר דכל אחד דפריש בתר הכי דזאת הוי התירא וא"כ לא הוי פירש מרובא, ועוד דא"ל על האחרון איסורא ברובא איתא, דכיון דנפל שנים, אך ל"ש לומר דבטיל האחרון ברובא והא בלא"ה בלא נפלו תרתי הוי ס"ס כיון דניכר וא"כ לא בטיל ברובא ומש"ה צריך שיפלו דוקא שנים, כי היכי דניהוי רובא, וא"כ קשה מה מקשה ממתניתין על רב דא"ש במתניתין דלענין הדיוט דכיון דמדרבנן אין פודין תו לא שויא מידי, וא"כ הוי אסור מדאורייתא לפדות דלא חל פדיון כיון דלא שויא מידי וא"כ אימת יהא בטל לאחר נפילה ואחר נפילה תו ל"ש רובא, אך אם אמרינן כסברת הבה"ז דרשאי להמית לכתחלה א"ש. ולענין דאסור לאכלן ביחד מ"מ כיון דדוקא לאכול ביחד הוי אסור. וא"כ תו לא ניכר האיסור ושפיר בטל וכמ"ש בשם העט"ז בי"ד לענין כלאים:
והנה [לפ"ז] י"ל שיטת הרמב"ם דקשה לפמ"ש הש"ך בסי' ק"י בכללי ס"ס כלל י"ט החילוק בין ספק דבא מצד אחר דאם הספק אם נפל כלל יע"ש. וא"כ קשה כאן תו ליכא למימר מכח נפל דהא הוי הספק מצד אחר. אך התירוץ של מ"י א"ש, אך י"ל הפי' דבשלמא אם התערובות הוי אחר שנולד הספק וא"כ דכבר אסרינן מספק תו לא שייך לומר מכח [ספק] דרבנן שנולד אח"כ, משא"כ אם קודם התערובות בא הספק, וא"כ בכאן דאמרינן איסורא ברובא איתא אך מכח ס"ס, וא"כ הך ספק דלמא נפלה שפיר קשה דכיון דאת אסרת מספק ואמרת דיש בכאן איסור אחד דלא נפל דהא אסור לאכלו עכ"פ בב"א. נמצא דמחזקינן דיש כאן איסור דאודות הביטול אסור לאכלן כולן בב"א. ועוד דלחד דעה עכ"פ אדם אחד אסור לאכלן כולן. ונמצא לא מהני ספק וגם ס"ס אך [י"ל דהא] אפילו הוי מדאורייתא עכ"פ שרי מכח ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות, וא"ל דהא לא מהני ס"ס כזו דמהני שפיר מטעם דקבוע חידוש. וא"כ מה שנוטל והוי רק מתורת קבוע מהני ס"ס וכמו דאיתא בפלתי דקבוע היכא דחידוש מהני ס"ס יע"ש מראייה דחולין, אך קשה נגזור אטו מה דאיתא באחרונ' אך מה דאיתא באחרונ' נמי שרי מכח דהא כיון דליכא נ"מ ממילא אמרי כל דפריש מרובא פריש וא"כ הוי כמו דאליהו בא ומעיד דזה לא הוי מן הרוב וא"כ עכ"פ שרי דהא לא שייך דאסור לאכלו בב"א, ועוד דאיסורא ברובא איתא, אך דל"ש ביטול להאחרון מש"ה בעינן דיפלו שנים. אך לענין רעייה לא שייך ביטול במה דנפל, אך דעיקר קושית המקשה על רב קאי דע"כ איירי דהקריב קודם ידיעה, וא"כ קשה למה [אסור אם הקריב] תרתי. א"ו דהטעם דאינו ניכר וא"כ שפיר מקשה, ומתורץ הרמב"ם:
ולפ"ז מתורץ גבי תרומה דל"ש דאסור לאכלו בב"א. דהא בלא"ה צריך להפריש אחד מהן. ולפ"ז מתורץ דגבי רימונים לענין זה עכ"פ דיהא רשאי לפרר ל"ש דהוי ספק מצד אחר. דהא ממ"נ בלא ביטול מה עבירה יש דאתה רוצה לפרר:
והנה להך קושיא דהוי דיחוי משני הבה"ז דהפי' דבידו להמית א' בידים, (מ) ולכאורה דאפי' למ"ד בע"ח אינם נדחין נמי קשה. לפמ"ש המ"י דהוי בחזקת איסור ומשני דהוי נמי חזקת היתר. וא"כ בכאן ל"ש חזקת היתר דהא הדין דאסור לשחוט. דאם ישחוט יהא נדחה ויהא אסור אפילו אם הוי היתר, וא"ל דהא ראוי להפיל דממית דהא באמת אח"כ [לאחר שישחוט] תו לא מהני נפילה וכמ"ש הש"ך (נ) דאם נפל למקום אחר תו לא מהני אח"כ נפילה לים דהוי כמו שני תערובות עיי"ש. ה"נ בכאן. אך י"ל דהנה נ"ל (ס) דג' ספיקות מהני בחזקת איסור לענין איסור דאורייתא, וה"נ לענין איסור דרבנן מהני שני ספיקות דהא הספק הראשון הוי אסור מכח חזקה. והנה לפמ"ש התוס' בחולין דף י"א ע"א דחזקה הבאה מכח רובא לא מהני. ומכ"ש חזקה מכח חזקה לא מהני. וא"כ האיך שייך לומר דאוקמי אחזקה. דהא לפמ"ש התוס' (ע) דלא אמרינן חזקה כיון דאח"כ נשחט וע"ש וא"כ מה נימא דאוקמי אחזקה דהוי אסור מקודם נפילה דהא השתא באמת נפלה וא"כ מה דהוי איקבע איסורא לא עדיף מחזקה גמורה דלא חשיב חזקה כיון דאתיא מכח חזקה. אך לרב דס"ל דאמרינן חזקה גס בכה"ג דס"ל אין חוששין לספק דרוסה פריך שפיר:
כללא דמלתא דבאמת אם אמרינן דמכח חזקה אמרינן דלא נפל וא"כ לא שייך נקבע האיסור אך דא"ל דאוקמינן דהוי מקודם אסור. אך דאיסור מכח דיהא נדחה ל"ש בכאן דהא השתא אם אמרינן דלא זה, הוא לא הוי נדחה דוק ותשכח. וא"כ שפיר תליא בהך סברא דפליג התוס' שם ביבמות וא"כ דוקא לרב דמכשיר בספק דרוסה פריך שפיר. ומתורץ הרמב"ם:
וי"ל קושית הפלתי דהקשה דהא איתא בשו"ע יו"ד סי' ק"י דעכ"פ אסור לאכלן כולן בב"א וא"כ דלמא הפי' במתניתין דגזרינן דלמא יבואו עשרה כהנים בב"א וי"ל משום דהנה באמת מדרבנן סגי חד ספיקא (פ) אך באמת הא ע"כ לפי דברי הש"ך (צ) איירי דלא נטלו ביד דאל"כ ל"ש למתלי ביה דהוי כמו שני תערובות וא"כ לא הוי כלל ספק. (ק) אך באמת הוי ספק דכל חד דלמא לא זו היא אך דהוי איקבע איסורא אך דעכ"פ לא עדיף מחזקה גמורה. והנה חזקה דאתי מכח רובא לא הוי חזקה וכאן הוי איקבע רק מכח רוב. (ר) וא"כ במתניתין דאפילו ימות במקומו שרי ורשאי אפילו להמית לכתחלה א"כ באמת סגי בנפילה לחודא (ש) כיון דאמרינן ספק דרבנן לקולא אפילו במה דהוי כבר נאסר ומוכרח הוא כן דאל"כ קשה לשיטת התוס' גבי שם אונם חד הוא דהא באמת קיי"ל כן כל היכא דהוי ספיקא משום שם אחד קרי הכל חד ספיקא. א"כ מה אמר הש"ס אפילו לא נשאר רק אחד דהיינו זוג אחד וא"כ אם קרבו כולן ולא נודע רק לאחר שנשאר זוג אחד בודאי לא הוי ס"ס רק דעיקר ההיתר דבאמת הוי היתר כ"ז דנשאר ארבעה או תלתא. וא"כ ל"ש אפילו כו' א"ו דהפי' כמ"ש (ת) וא"כ א"ש דהא שם הקריב הוא בעצמו ול"ש כל דפריש. או דהקריב רובא בב"א [וא"ש לשון אפילו] וא"כ פריך שפיר ול"ק קו' הפלתי דבאמת הטעם דאמרינן גבי ספיקא דרבנן לקולא אפילו אם כפר נאסר אמרינן בודאי נפל לא כתירוץ הש"ך יע"ש:
והנה בזה דתלינן קשה נימא איסורא ברובא איתא וע"ז נוכל לומר דמש"ה שרי ממ"נ ליקח עד שישאר שנים ועל כל אחת אמרינן ג"כ איסורא נשאר ברובא אך על שנים הנשארים ע"ז צריך שיפלו שנים ומש"ה לא שייך לומר דאיסורא ברובא איתא דהא הוי ג"כ שנים א"כ דיהא מותרים כולם תו רשאי ליקח אפילו רובא בב"א דתלינן מכח ס"ס דלמא לא זה וא"ל מה חזית דז"א דהא בלא"ה מותר ליטול כל אחת וא"כ לא שייך דאסור לאחד ממ"נ משא"כ לענין תרומה א"צ שנים דבאמת עד שנים שרי וא"כ ל"ש אין מבטלין איסור לכתחלה דהא בלא"ה שרי וא"כ אם יטול הרוב ויפרר שרי דהא לא הוי איסור. ואח"כ תלינן בזה הרוב:
שער ט
זבחים דף ע"ד ע"א אר"נ כו' טבעת של עו"ג שנתערבה במאה טבעות כו' דאמרינן הך דנפל היינו דאיסורא. איתביה רבא לר"נ אפילו אחת ברבוא ימותו כולן אמאי נימא דמית דאיסורא מית. ולכאורה קשה מה פריך הא אפילו הוי טעמא דמשום דהוי ספיקא דרבנן לקולא הא בכאן הוי אתחזיק איסורא דהוי בכאן איסור ולחד דעה אפילו באיסור דרבנן לא אמרינן ספיקא לקולא היכא דאתחזיק איסורא. רק באמת הוי אתחזיק התירא ג"כ. והנה לפי דעת הרמ"א ביו"ד סי' נ' סעיף א' כיון דהשתא אסור מכח אבר מן החי וריעותא נולדה מחיים לא הוי אתחזיק התירא. והנה י"ל דבאמת קושית הש"ס שפיר דעכ"פ יכול לשחוט דהא לא שייך לענין זה חזקת איסור אמ"ה דיהא שרי לשחוט. וא"כ הוי כמו דכתבו הגאונים דאם חצי החתיכה פירש אמרינן דהוי כמו דאליהו בא וא"כ כיון דלענין השחיטה אמרינן דהוי בודאי פריש מרובא, וא"כ מכ"ש דבשחיטה כשרה דאמרינן דגם בשחיטה וזריקה שריא. אך דאם מכח דיחוי אמרינן דקשה דיהא רועה עד שיסתאב וא"כ לחולין בודאי אסור מחיים. וא"כ לא הוי אתחזיק התירא:
לכאורה אם נימא דלא אמרינן שמו עליו, וא"כ לפי שיטת ר"ת דשור הנסקל רק אסור משעת מיתה וא"כ הוי כמו לא ניכר איסור ושפיר י"ל דבטיל אפילו אם נימא דמין במינו לא בטיל. וכן קשה אמאי לא משני הש"ס דהוי דבר חשוב ולא בטיל מ"מ הא לא ניכר איסור:
והנה מה דמקשה הש"ך [בסי' ק"י ס"ק ס"ו] על שיטת ר"ת מכח ס"ס דא"צ לברר איסור וי"ל דהנה באמת לפמ"ש הט"ז שם בס"ק י"ב לשיטת ר"ת דדוקא חד בתרי חשבינן ספק בגופו ספק בתערובות אבל לא חד בחד. וא"כ היכא דאפשר לבדוק וא"כ עכ"פ אינו בטל ברוב דהא ניכר ע"י בדיק' וא"כ הוי כמו חד בחד דלא חשבינן לס"ס והנה אם נימא דאעפ"כ לאחר כך דנפיל הוי היתר ג"כ אבל עכ"פ הוי כאין מבורר חזקת היתר דהא אסור כל חד מספק ועוד דאפילו א"צ חזקה מבוררת, מ"מ מתורץ דהא הוי הדין דמספק א"א לפדות או דהוי דיחוי מספק. וא"כ אסור בודאי:
והנה קשה מה פריך לרב ממתניתין דלמא טעמא דרב או משום ס"ס או משום דהוי ספק דרבנן, אך דהוי אתחזיק איסורא. וא"ל דהוי נמי אתחזיק התירא דהא הוי חזקה אינה מבוררת דהא כל חדא וחדא הוי אסורה אך גבי טבעת א"ש משום דהא מותר למכור חוץ מדמי איסור הנאה וא"כ הוי אתחזק התירא משא"כ במתניתין: