שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
יורה דעה · סימן יז
סוגיא דזה וזה גורם:
פסחים דף כ"ו ע"ב וכ"ז ע"א וע"ב ת"ר תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם וכו'. ובדף כ"ז ע"א תוס' ד"ה וכן היה ר"א אוסר בכל איסורין שבתורה כתבו השתא משמע דבכ"מ אי"ל לר"א דזה וזה גורם אסור, ותימא לרשב"א דתיקשי מהכא לרב הונא בר חיננא כו' אבל נרבעו ולבסוף עיברו ד"ה מותרין אלמא לר"א זה וזה גורם מותר עיין שם:
וי"ל דהנה הבעל המאור מביא גירסא אחת דגרס וכן היה ר"א נוהג בכל איסורין שבתורה דאמרינן יוליך הנאה, והקשה עליו על גירסא שלו, איך מוכיח הש"ס דאמרינן לר"א בכל התורה זה וזה גורם אסור דילמא ס"ל זוז"ג מותר, רק הא דאמר יוליך הנאה היינו היכא דנתערבו איסור והיתר, וי"ל דהנה עוד הקשה רש"י שם בד"ה יוליך הנאה אמאי אמר הא ר"א ולא אמר רבנן היינו ת"ק דר"א דהוא ודאי ס"ל זה וזה גורם אסור, ולתירוץ ראשון דאמרינן אמאן תרמי' הוי הקושיא של רש"י, וכמו שפירש מהרש"א ז"ל, דלתירוץ השני של הש"ס מדתניא דר"א אוסר גם בשאר איסורין ל"ק דאפשר דרבנן לא ס"ל רק בע"ז, וי"ל משום דהנה מהרש"ל כתב (א) דפי' גבי זה וזה גורם ואמר הש"ס דמ"ה אסור זה וזה גורם בהקדש הואיל דלא בטל באלף עיי"ש והיינו כמ"ש הר"ן דהוי הא דזה וזה גורם ג"כ מטעם ביטול, וא"כ [כיון דאמר הש"ס] דעיקר זה הטעם [דהקדש לא בטל] אע"ג דאמת הקדש חמור משאר איסורין בכמה דברים, רק לענין חומרא דזה וזה גור [לא מטעם דחמיר רק] עיקר הטעם מכח דלא בטל וכסברת הר"ן (ב) אך לפ"ז הפי' בהא דאמר הש"ס אימור דאמרינן בע"ג דחמיר איסורו, ר"ל דלא בטלה בע"ג וכמ"ש המהרש"א ז"ל שם על דברי מהרש"ל והמ"א ז"ל:
ואך דהנה התוס' במס' ע"ז בדף מ"ט ע"א בד"ה יוליך הנאה לים המלח, כתבו פי' בקונטרס דמי עצי איסור משמע ולכך הפת מותרת, וקשה אם כן אפילו בלא נתערבה נמי יש להתיר בהולכת הנאת עצים, לכך נראה לפרש הנאת הפת, וניחא דלא פליג ר"א ברישא חדש יותץ להתיר להוליך הנאת עצים שהוסק בהן לים המלח עיי"ש. והרא"ש כתב וכן הביאו הטור וז"ל ונראה לי כפי' ר"י דלא הקילו חכמים בהולכת הנאה בלא תערובות. אבל בהא נראה לי כפירש"י שאן צריך להוליך לים המלח אלא הנאת עצים וא"כ ג"כ ניחא דלא פליג ר"א ארישא עיי"ש, וא"כ לפ"ז שפיר אמר הש"ס אלא [ר"א דעצי אשירה דמוכח דס"ל זה וזה גורם אסור בכל איסורין] דכיון דלא פליג ר"א אתנור (ג). והנה אם ס"ל לר"א דזה וזה גורם בעלמא שרי רק בכאן אסור משום דלא מהני ביטול בע"ג, ועכ"פ כמו תערובות הוי, והנה התוס' כתבו לעיל בדף כ"ו ע"ב ד"ה בין חדש, אע"ג דלכתחלה אסור זה וזה גורם, דכיון דהתנור נפסד חשוב כדיעבד עיי"ש, וא"כ כיון דאיכא זה וזה גורם ובשאר איסורין שרי ועיקר האיסור בפ"ג משום דאין בטל עכ"פ חשיב תערובות ויהא פליג ר"א דמהני הנאת דמי עצים לים המלח, א"ו דס"ל דזה וזה גורם אסור בכל איסורין ולא חשיב תערובות, ומ"ה לא מהני הולכת הנאת עצים לים המלח בתנור, וא"כ מאי פריך הש"ס אימור דאמר ר"א בע"ג בשאר איסורין מי שמעית:
אך דהנה הר"ן בע"א כתב דמסתבר כפירש"י דמהני הולכת הנאת עצים לים המלח דהא אין המדמע ומחמץ רק לפי חשבון עיי"ש, ולכאורה הא אליבא דר"א קיימינן ור"א פליג וס"ל דמדמע לפי כולה, אך י"ל דהנה הש"ך ביו"ד סימן [צ"ט ס"ק ט"ו] הקשה על הא דאיתא בהגהת רמ"א דאפילו מאן דלא ס"ל חנ"נ מ"מ בעינן לא נודע, דאם נודע נאסר מכבר והש"ך פליג על זה ואמר דאפילו נודע לא אסור, ומייתי ראייה ממתניתין דתרומות יע"ש, אך אליבא דר"א נוכל לומר דהוי הטעם רק בנודע דכיון דכבר נאסר ומ"ה ס"ל אסורה כולה, ומשא"כ בלא נודע, וא"כ אם אמרינן כס' רש"י ז"ל דמהני בלא תערובות הולכת הנאת עצים והוי כלא נודע דכיון דמעולם לא נאסר וגם ר"א מודה [וא"ש דברי הר"ן הנ"ל], וא"כ לפ"ז זה כוונת ר"י בתוס' הנ"ל שהקשו על פירש"י דלא מהני הנאת עצים אלא הנאת פת מדלא פליג ר"א ארישא דהא מזה לא מוכח אלא דלא מהני אלא בתערובות אבל מ"מ יש לומר דמהני הנאת עצים כמו שכתב הרא"ש, דר"י מביא מקו' שלו [מוכח] דעכ"פ בלא תערובות לא מהני, וא"כ כיון דבלתי תערובות לא מהני ורק לאחר שנתערבו, וא"כ הוי נאסר מקודם שנתערב דלכתחלה אסור להתערב וא"כ ממילא לר"א דס"ל בהמדמע דנאסר כולה צריך להוליך הנאת כל הפת לים המלח, ולפ"ז הוי הקושיא דלעיל (ד) גם לפי' ר"י דהא בכאן לכתחלה יכול לאפות והוי כמו שנתערבו, וא"כ מעולם לא נאסר וא"כ אין הנאסר אוסר רק לפי חשבון ושפיר מהני הולכת הנאת עצים אם ר"א ס"ל בכל איסורין זה וזה גורם שרי, ואמאי לא פליג ר"א ארישא ומאי פריך הש"ס אימור דאמר ר"א כו':
וי"ל דהנה איתא במס' מעילה דף י"ד אמר שמואל כשהיו בונין היו בונין בחול ואח"כ מקדשין מ"ט דבעינן חילול ושכר מלאכה לא מצי למיתפס עליו ורק על הבנין כולה, וא"כ בכאן דשוי התנור נגמר על ידי עצי איסור או הפת ע"י עצי איסור, והנה לפי הא דכתב המ"א אפילו אין שבח עצים בפת מ"מ אסור גבי דבר שאין לו ביטול כן כתב המ"א להדיא בסימן תמ"ה ס"ק ה' וא"כ אפ"ל דמ"ה לא מהני הולכת הנאת דמי עצים בתנור או בפת, משום כיון דהוי אין שבח עצים לא בפת ולא בתנור רק הנאה לחוד שנגמר הפת או התנור, והוי רק כמו שכירות דהיינו בכרכור שארג בו הבגד ומה לי הך הכלי שארג או אדם שארג, והנה הא הר"ן כתב דמ"ה לא מהני הולכת הנאת דמי עצים לים המלח רק בע"ז ולא בשאר איסורין, דכיון דע"ז תפיס דמי' והוי כמו דאמרינן נכנס זו ויוצא זו, וא"כ לפ"ז בשכירות דלא תפיס דמי כמו דאמרינן במס' מעילה, גם בע"ג לא מהני וכמו לעיל גבי הקדש במס' מעילה, וכמו דהדין בשכירות של ע"ג דהוי רק קנס, וא"כ אין מועיל לפדות בדמי הולכת עצים דלענין זה הוי רק כשאר איסורין דכיון דאין תופס דמיו, וא"כ נאסר כולה דכיון דהוי כנודע, דאי אפשר לפדות בדמי עצים וא"כ נאסר כולה ולא שייך לפי חשבון לר"א, וא"כ צריך ליתן נגד כל התנור או כל הפת ושפיר אזי מהני הולכת כו', וא"כ לפ"ז ל"ק אמאי לא פליג ארישא דכיון דלא מהני הולכת עצים, ורק כל התנור ובתערובות, עדיף טפי להיות יותץ, ועוד דלא הוי דיעבד דכיון דבל"ה נפסד כל התנור בהולכת כולה לים המלח, ולעולם רק בע"ג דהואיל ולא בטל הוי זה וזה גורם אסור, ומשא"כ בשאר איסורין דהוי בטל שרי זה וזה גורם. וא"ל א"כ אמאי לא מהני הולכת דמי עצים שבתנור דהא הוי רק כמו תערובות (ה) י"ל כנ"ל דלא אמר דמהני הולכת הנאה רק בע"ג דהואיל דתופס דמיו והוי נכנס זה ויוצא זה. ומשא"כ אם נימא דמהני הולכת הנאה מהתנור ובאמת ס"ל לר"א אין שבח עצים בפת והוי רק כמו שכירות ולא מהני הולכת הראה, דכיון דלא שייך דתפיס דמיו דבמלאכה לא נתפס כנ"ל. וא"כ כיון דלא נתפס והוי כמו נודע, דכיון דלא מהני תפיסת דמיו ונאסר כולה לר"א דלא ס"ל אין המדמע מדמע אלא לפי חשבון וצריך להוליך כולה. וממילא כיון דכולה נאסר וצריך ליתן בעד כולה ונתפס בעד כולה (ו), ומשא"כ ברישא מ"ה לא פליג דלא מהני דמי עצים (ז) וע"ז מתרץ הש"ס שפיר דהא ר"א נוהג בכל איסורין בהוליך הנאה (ח) וא"כ אין הטעם מכח דנתפס, וא"כ קשה אמאי לא פליג ר"א על רישא, דכוון דהוי אמרינן דזה וזה גורם שרי ורק בע"ג אסור מכח דלא בטל והוי כמו תערובות ומהני הולכת הנאה דמי עצים. א"ו דס"ל דזה וזה גורם אסור ולא הוי כלל כמו תערובות ומתורץ הגירסא, ומתורץ קו' רש"י ז"ל דאמאי לא מוקי כרבנן, דבאמת מרבנן לא מוכת כלום. דילמא הוי רק בע"ג דלא בטל אמרינן זה וזה גורם. ומשא"כ מר"א קשה אמאי לא מהני הולכת דמי עצים שבתנור, וצ"ל [הש"ס] כי רוצה להקשות אימור דשמעית בע"ז כו' מתרי סברא לר"א, חדא דהוי רק מטעם ביטול ולא בטל בע"ג. וחדא דלא ס"ל הולכת הנאה רק בע"ג כנ"ל, ולרבנן בחד סברא דילמא הוי הטעם משום דלא בטל בע"ג לא מוכת בזה דס"ל בשאר איסורין זה וזה גורם אסור, ומ"ה אמר הש"ס ר"א הוא, ומיושב קושית רש"י:
ובזה מיושב קו' התוס' הנ"ל דתקשי מכאן לרב הונא בר חיננא כו' דהנה הרמב"ם כתב בהלכות מאכלות אסורות פרק ששה עשר הלכה כ"ט. נתערבה סתם יינם ביין ה"ז אסור בכל שהוא בשתיה וימכור כולו לכותי ולוקח דמי איסור ומשליך לים המלח, וכתב הרב הכ"מ דרבינו ס"ל דתקנת דרשב"ג ור"א הוי כולה חדא רק רשב"ג נקט רישא דמילתא ור"א נקט סיפא דמילתא ומ"ה פסק הרמב"ם דבעינן תרווייהו דימכור לכותי ואח"כ ישליך ע"ש, והנה קשה הא בירושלמי דמביא התוס' בע"ז בדף מ"ט ע"ב בד"ה ארג בו את הבגד כו' וז"ל, בירושלמי דפירקין מ"ש מיין נסך דאמרינן ימכור חוץ מדמי יין נסך והכי נמי ימכור חוץ מדמי איסור שבו וכו', תמן אין דרך בני אדם ליקח מן הכותי ברם הכא דרך בני אדם ליקח מן העכו"ם כו', ולפיכך אסור למוכרו לכותי דחיישינן שמא ימכרו לישראל, ולפי פי' הרמב"ם קשה אם מקשה הירושלמי כך אמאי לא ס"ל לרבנן כמו רשב"ג ור"א, ומתרץ שמא ימכור לישראל, וא"כ אמאי אמר ר"א גם בשאר איסורין דימכר לכותי לפי' הרמב"ם, וי"ל דהנה לפמ"ש לעיל לתרץ הרמב"ם בהלכות ע"ז גבי הא דפסק הרמב"ם דבעי נפלה תרתי עיין לעיל וא"כ י"ל הפי' דהנה בש"ע ביו"ד סימן נ"ז איתא דאפילו ספק דרוסה אסור למוכרו לכותי דילמא ימכור לישראל, וכתב הכנה"ג דהרי"ף והרא"ש לא ס"ל כן. ומשום דהוי ס"ס דילמא שרי ודילמא לא ימכרו לישראל, והנה ס"ס וספק דרבנן הוי חדא. והנה אע"ג דהרמב"ם כתב דבספק טריפה אסורה למכור לכותי. לפמ"ש התוס' הוי הפי' משום דהוי חזקת איסור מחיים. משא"כ לענין ספק דרבנן, ולפ"ז איסור דרבנן מצי למוכרו, ואך [היכא] דהוי מצד [אחר בא לו דהוא] דרבנן משום דביטל ולא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא כמו שכתבו הפוסקים. אך ר"א ס"ל שם גבי נפלה דהוי ספק דרבנן ואע"ג דהוי מצד אתר ואין הטעם מכח ס"ס וכמו דכתב הט"ז בסימן ק"י דכיון דהוי באו לישאל בב"א מיקרי. וא"כ לר"א לטעמי' לא חייש. ומשא"כ רבנן חיישו שמא ימכור והרמב"ם פסק שם כר"א וא"ש:
ועי"ל דהנה יש ליתן טעם על הרמב"ם דכתב דמוכרו לכותי ואח"כ יוליך הנאה לים המלח. משום דבאמת הא דיוליך הנאה כתב הר"ן מאי הוי דרצה להזיק א"ע ומ"ה יהא שרי, וימכור כולו חוץ מדמי איסור גם זה לא שייך דעכ"פ אסור ליתן במתנה לכותי ואפילו לכלבים של הפקר אסור ליתן וכמו דאיתא בהג"א, ועוד דהא תופס את דמיו כי נתערב יין ביין וא"כ איך מהני דיוליך לים המלח עכ"פ זאת גופא איסור דבר והוי איסור שנוטל כנגדה ומכ"ש זה גופא דרוצה ליהנות [מזה גופא] דכיון דהוי גוף יין נסך ואיך שרי בהנאה לאתר הולכה ומ"ה פסק הרמב"ם דפי' תרווייהו הן ביחד, דהנה איתא גבי שביעית (ט) דיזפי בשביעית ופרעו לאתר שביעית וכתבו התוס' (י) דלפ"ז אם מכר לכותי והכותי קנה במשיכה ואח"כ נתן לו המעות מותר ולא שייך דתפס דמיו דהא כבר נקנה לו וא"כ ה"פ דמוכרו חוץ מדמי איסור דהא הט"ז כתב באו"ת סימן תמ"ת ס"ק ג' דאמרינן דאיסורא לא ניחא ליה למיקני ואמר דאינו רוצה לקנות השתא בכל מקום שהוא דמי יין נסך, רק אח"כ. וכי משלם לו מטיל לים המלח ואח"כ כי נהנה שפיר בשעת מעשה תו ליכא איסור דכיון דכבר נקנה לעכו"ם במעות השאר, או י"ל דרשב"ג לשיטתו דס"ל ברירה (כ) ולדידן [נמי ניחא דהא] באמת ביין ביין דהא בטל מן התורה ורק אסור מדרבנן ובדרבנן אמרינן ברירה, ואך דלשמואל חדא דס"ל דאפילו בדרבנן לא אמרינן ברירה (ל) ועוד דלשמואל דס"ל דמין במינו לא בטלה (מ) והוי איסורא דאורייתא ביין ביין ואפ"ה שרי והוי לשמואל הפי' מכת ס' דלעיל דמעיקרא אין רוצה לקנות ואח"כ כיון דכבר נקנה לכותי מותר וכדלעיל, וא"כ ה"פ דבאמת לעיל גבי פת בעצי איסור דליכא איסור בעין רק הנאה וכמ"ש הש"ך ביו"ד סימן קמ"ב ס"ק ח' לחלק אע"ג דיש שבת עצים בפת וא"כ שפיר מהני הולכת הנאה לחוד, [משא"כ גבי יין ביין] ואך דרב חסדא דאמר (נ) יין כיין ג"כ [מהני לר"א הולכת הנאה כמו בפת] ע"כ ס"ל דבחדא סגי בלא מוכרו לכותי גם בחביות בחביות או דס"ל דגם בכאן בפת ותנור צריך דוקא לתרווייהו, אך דהרמב"ם פסק לחלק כראב"א וא"כ בזה סגי הולכת הנאה לים המלח רק גבי פת והתנור והכי ס"ל להרמב"ם לפסק הלכה וא"כ א"ש דגבי פת ותנור דלא כתב הרמב"ם דימכור לכותי רק דמוליך הנאה לים המלח לחוד, והנה בזה עי"ל דבאמת מ"ה מתורץ קו' הלח"מ בע"ז שכתב שם הרמב"ם דיוליך כל הטבעות לים המלח ולמה לא התיר כמו דנתערב ביין, [די"ל בטבעות] דחוששין דילמא ימכור הכותי לישראל והא דהתיר גבי פת או די"ל כדלעיל דגבי פת דהוי רק הנאה ומותר בלא המכירה לכותי רק יוליך הנאה לים המלח ומשא"כ בטבעת, או די"ל דגם בתנור ופת הוי רק מדרבנן וס"ל כהך דיעה דאפילו אבוקה כנגדו הוי מדרבנן ומשא"כ בטבעת הוי מצד אחר בא לו שהוא דרבנן ולא אמרינן ספיקא לקולא (ס) והא דבתרתי שנפלה, כיון שנפלה תרתי הוי כמ"ש לעיל הוי הספק בדרבנן ומשא"כ בלא נפלה:
ובזה מתורץ קו' התוס' דלעיל [דתקשי מכאן לר"ה בר חיננא] דבאמת לפי מה שכתוב לעיל הוי עיקר הוכחת הש"ס מהא דלא פליג ר"א ארישא בתנור דיוליך דמי עצי התנור לים המלח, והנה אם כפי' הרמב"ם דכוונת ר"א דבעינן תרווייהו ימכור לכותי ויוליך הנאה, וא"כ ל"ק דכיון דעכ"פ בעינן דימכור התנור לכותי והוי עדיין בלא תערובות (ע) [ואם ימכור לעכו"ם] ויתן לו דמים ונהנה עדיין בלא תערובות, וע"כ צ"ל דהש"ס ס"ל דלר"א מהני רק הולכת הנאה בלא מכירה לכותי ומוכח שפיר מר"א דס"ל בכל איסורים זו"ז גורם אסור, ומשא"כ ר' הונא בר חיננא ס"ל דר"א תרווייהו בעי וס"ל דאבוקה כנגדו לא אסור מן התורה רק מדרבנן ורשאי למוכרו לעכו"ם גבי פת וא"כ בלא תערובות לא מצי לזבן לכותי דילמא ימכור לישראל (פ) וסתמא דש"ס סובר דבכאן כ"ע מודו דמהני מוליך הנאה לבד, וא"כ מתורץ קושית התוס':
והנה בזה י"ל מה דהקשה הפ"י על שמואל דמייתי תנור חדש יותץ, הא הוא ס"ל זה וזה גורם מותר, וי"ל דהנה המהרש"א הקשה על רש"י דכ', והא רבנן דפת, ולמה לא כתב רבנן דשאור, וי"ל משום דהנה התוס' הקשה בד"ה זוז"ג מי שמעית כו', אע"ג דזוז"ג לכתחלה אסור, וי"ל דהנה הר"ן כ', והא דלא אמרינן דא"כ כו' חוץ מדמי איסור הנאה, ותירץ הר"ן דלמא ימכור לישראל כ"כ הר"ן גבי קדירות וכוסות:
והנה י"ל דבזה כ"ע מודו כרשב"ג דימכור לכותי חוץ מדמי יין נסך, וכ"כ הר"ע מברטנורה, דבסתם יינם כ"ע מודו, והנה הר"ן כ' דשאר איסורין לא עדיף מסתם יינם, וא"ש הך קושיא דירושלמי הנ"ל, דמקשה אמאי לא אמרינן דימכור כולו לכותי חוץ מדמי איסור הנאה, דהוי הקושיא אליבא דכ"ע, ואין צ"ל דהפי' [בהקושיא] אמאי לא פליג רשב"ג בזה, ולפמ"ש לעיל אפשר לומר דבאמת גם רבנן ס"ל דמהני, רק רשב"ג אזיל לשיטתו דס"ל דאמרינן ברירה, ורבנן ס"ל דלא אמרינן ברירה, רק היכא דתופס דמים או דהוה גוף איסור דצריך להוליך לים המלח ג"כ, משא"כ היכא דהוי רק הנאה בעלמא מהני לכו"ע, והוי רק חשש דלמא ימכור לישראל כתירוץ הירושלמי, והנה איתא בשו"ע (צ) והוא מתה"ד, דהיכא דאין כוונתו לבטל ל"ש אין מבטלין איסור לכתחלה, וא"כ פריך הש"ס שפיר זוז"ג מי שמעית, כיון דעיקר החשש דאם ימכור לישראל הישראל יהנה ויאפה פת והוה זוז"ג והוה ביטול ביד ישראל, ואין הקושיא רק כיון דהאיסור משום דאין מבטלין לכתחילה, הא הישראל אין יודע ואין כוונתו לבטל (ק) ומשא"כ לבתר דמסיק הש"ס דקדירה אסורה דמקבלת בישולה קודם שיתן עצים דהיתר, וכ' הש"ך (ר) דאם יתן אל התנור מקודם אסור וכו' ע"ש, וא"כ שפיר גזרינן דלמא ימכור לישראל והישראל לא ידע ויתן לתנור קודם אפיית הפת, וזה טעם לשמואל ומשו"ה יותץ, ובזה מיושב רש"י [מקושית המהרש"א אמאי לא כ' רבנן דשאור] דעכ"פ עיקר הקושיא מכח דימכור לכותי חוץ מדמי איסור, [אם נימא זוז"ג מותר כנ"ל] והנה בברייתא קתני חדש יותץ ולא קתני דימכור לכותי ומשמע אפילו לישראל שרי, וקשה נהי דזוז"ג מותר הא לכתחלה אסור (ש) א"ו דהך ברייתא כרבנן דפת דס"ל דהפת שרי דאין שבח עצים בפת, הכי נמי אין שבח עצים בתנור, ומתורץ קושית המהרש"א:
והנה באמת לפי תירוץ דהפ"י דמשום הכי יותץ לשמואל משום דס"ל דזה הוה לכתחלה אע"ג שנפסד התנור כמו הפסד עצים, וכתב דבזה מיושב הטור דפסק כשמואל ע"ש. וקשה דעכ"פ הא אביי אמר גבי שאור לא שנו אלא שקדם וסלקו. וכ' הפ"י גופא דהא דאמר אביי כן. הוא לבתר דחזינן דר' אליעזר ס"ל זה וזה גורם אסור. ואם כן על כרחך איירי בשקדם וסלקו ע"ש. וא"כ אם נימא כשמואל דהוי הפי' מכח לכתחלה לא מוכח מידי. וא"כ קשה לפ"ז אמאי דחינן שם בע"ז דף ע"ג ע"ב הפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן מכח מלתא דאביי ע"ש, דלמא כשמואל ס"ל, והואיל דדחה אלמא סובר הש"ס דדברי שמואל נדחו (ת) וי"ל דהנה התוס' כ' בע"ז (א) דאמרו גבי יין שנפל ע"ג חטים דשרי רבא דיאפה מהם פת ואח"כ ימכור לכותי וא"כ לא יקנה הישראל דפתם אסורה. וכ' התוס' בד"ה למפינהו, אע"ג דנ"מ דיאכל בקערה אחת עם הכותי ואם הוי איסור דאורייתא אין רשאי לאכול. ותירצו דכיון דלא שכיח לא חיישינן. וא"כ הא הש"ך כ' בס"ק י"א הנ"ל דמסתמא נותן עצים מקודם לתנור, וא"כ לרבא הנ"ל לפסק הלכה לא חיישינן (ב) וא"כ ע"כ אין הפי' בר"א מכח לכתחלה אפילו לפי הב"י דקדירה אסורה, מ"מ אין הטעם כן דלא חיישינן בשביל זה, ומשו"ה דחי הש"ס לפלוגתא דחזקי' ור"י בשביל דברי אביי, וא"כ ע"כ דאין הפי' מכח לכתחלה, דהא עדיין קשה דימכור לעכו"ם (ג):
והנה המרדכי כ' ומביאו השו"ע יו"ד סי' פ"ז סי"א בהגהת רמ"א דהא דאמרינן דאם העמיד בקיבת נבילה דאסורה, דוקא שלא היה רק האיסור, אבל אם היה ג"כ מעמיד היתר מותר משום דזה וזה גורם מותר, והנה הט"ז והש"ך שם הקשו, דהא בש"ס לא משמע כן, דהתוס' כתבו בפירוש דאם יש בכל אחד מהן כדי להחמיץ אסורה, ע"ש:
והנה מוכרח מכח קושית התוס' שם בע"ז דף ס"ח ע"ב בד"ה לר' שמעון ליצטרפו כו', דפריך הש"ס ור"ש עיסה ראויה להחמיץ בשתי שעות מי גרם לחמץ בשעה אחת וכו', ור"ש ליצטרף איסור והיתר בהדי הדדי וליתסר כו', הקשו התוס' אמאי לא אמרינן מכת זה וזה גורם, ותירצו דכיון שיש לכל אחד מהן כדי לחמץ לא תליא בזה וזה גורם:
וי"ל דהנה על התירוץ של התוס' קשה, דהא מה טעם אמרינן דהשביח ולבסוף החמיץ אסור, כ' התו' שם דכיון דכבר נאסר אסור, וא"כ לפ"ז בשעה אחת עדיין לא הוה בכל אחד כדי להחמיץ ורק לבתר דשהה שתי שעות יש בכל אחד כדי לחמץ וא"כ (ד) וא"כ הוה כמו פגום מעיקרא ולא הוי נשבח מקודם (ה):
וי"ל קושית התוס' דהנה הבעה"מ כ' גבי כותח הבבלי דממ"נ אם הוה נ"ט והוה לרבנן ג"כ אסורה, וכ' דבד' מינים אלו באמת ע"י חיבורן של הד' מינים נולד טעם חדש אבל לא טעם של איסור דיהא שייך טעם כעיקר, וי"ל, דה"פ דבאמת הא דכ' הרמ"א ביו"ד סי' ק"ד דדוקא שרץ ע"ש, והט"ז השיג מכח היכא דניכר איסור לא בטל דאפילו חצי שיעור אסור מה"ת, וא"כ ניכר האיסור גם בשאר איסורין אסור מכח דחצי שיעור אסור מן התורה ע"ש, אך באמת לפי מה שכתב הר"ש הוה ח"ש על ידי תערובת מותר מן התורה (ו) והנה באמת היכא דנולד טעם חדש הוה עכ"פ ניכר האיסור דיש בו, אע"ג דלא הוה טעם דמעיקרא, אך זה ניחא לר' אליעזר דכיון דס"ל דהיתר מצטרף לאיסור, וא"כ לא שייך חצי שיעור בתערובת, דלר"א היתר מצטרף לאיסור אע"ג דהוה רוב היתר ומשו"ה אסור לר"א, ולרבנן דס"ל דל"א היתר מצטרף לאיסור ומשו"ה שרי גבי ד' מינים דהוה כמו ח"ש ע"י תערובת, וא"כ לפ"ז נוכל לומר דמה דפליגי המנחת כהן ופר"ח בכדי להחמיץ, דהמ"כ כ' דהוה טעם והפר"ח כ' דהוה רק מדרבנן, וי"ל הכי [הטעם לדברי הפר"ח], דבאמת ע"י שאור דהחמיץ הפת והפת לא הוי כמו השאור, והא השאור ופת הוי שני מינים רק דטעם חדש נולד מה דלא הוי מעיקרא, והוה כניכר האיסור והוה רק מדרבנן דחצי שיעור ע"י תערובת מותר, והנה משו"ה פריך הש"ס שפיר לר"ש לימא היתר מצטרף לאיסור ול"ש לר"ש זוז"ג, דהא עכ"פ ניכר האיסור והוה אסור בלא טעם דמעמיד, וזוז"ג ל"ש רק היכא דאיסור הוי מכח מעמיד ולא מכח הטעם, ולר"ש הא ס"ל כל שהוא למלקות. ולא ס"ל כסברת רבינו יקיר בתו' בם בע"ז דלר"ש ע"י תערובת שרי בלא ביטול, והמקשה לא ס"ל כן ופריך שפיר לר"ש:
ובזה מיושב קושית התוס' בבכורות דף כ"ג ע"ב בד"ה ואידך כו'. תימה דהכא משמע דהמיעוט למעוטי סרוחה מעיקרא אתי, והא בע"ז אמרינן (ז) ואידך כלומר ר"ש, סרוחה מעיקרא ל"צ קרא ע"ש, וי"ל דבאמת היכא דנותן טעם פגום הוי מסברא, וכמ"ש התוס' בע"ז דלמ"ד דפליגי בהשביח ולבסוף פגום כו' דהוי מסברא (ח) רק לר"ש נהי דהוה פגום ול"ש טכ"ע עכ"פ הוי ניכר האיסור וא"כ לא בטל והוי כמו טעם חדש ועכ"פ לא הוי טעם ראשון, והוי כחצי שיעור ע"י תערובת, ורק לר"ש דס"ל כל שהו למלקות לא הוי מסברא רק דאם הוי פגום שרי מכח דכתיב לגר וגו' ומה דראוי לגר קרוי נבלה ולא מכח ביטול, ומשו"ה בעי קרא רק לר"ש ולא לר' יוחנן, ומתורץ קושית התוס' הנ"ל (ט):
ובזה מיושב הרמב"ם דכ' דאפילו נפל לבתר דהחמיץ כבר בהיתר ואח"כ נפל האיסור אפ"ה אסור (י) וכ' הלח"מ כמו דאמרינן משום דראוי לחמץ בו עיסה אחרת, וקשה דמנלן זאת, דהש"ס שם (כ) אמר הסברא דראוי' לחמץ כו' רק מעיקרא דהוי סבור דפגום מעיקרא לכ"ע שרי, וקשיא ליה להש"ס מפני מה אסורה וע"כ צ"ל משום דראוי' לחמץ בה עיסות אחרות, משא"כ לפי המסקנא דמוכח מברייתא דהחמיץ מעיקרא ג"כ פליגי רבנן וס"ל דאסור ובודאי לר"ש ס"ל דל"א והואיל וראוי' לחמץ בה עיסות אחרות. דאל"כ אמאי לא אסור לר"ש, וא"כ מנלן לעשות פלוגתא חדשה בין ר"ש לרבנן בהך סברא דראוי' לחמץ כו', דלמא גם רבנן ס"ל כן דלא אמרינן הואיל וראוי לחמץ כו' רק דרבנן ס"ל דנטל"פ אסור, ולפסק הלכה אין הלכה כהך מתניתין דרבא פסק נטל"פ שרי (ל):
וי"ל משום דהנה לכאורה בכל שאור (מ) אמאי לא נימא דכל פורתא ופורתא שהחמיץ בטל מעיקרא (נ) ואח"כ כי נגמר, והוי החימוץ ע"י איסור והיתר (ס) וכמו דהדין דאפילו לא נודע בטל איסור ומצטרף לבטל, והנה לפ"ד הט"ז באו"ח סי' שי"ח א"ש, אך חולקין עליו, כיון דהוי היתר אע"ג דנגמר באיסור שרי (ע) אך י"ל משום דהדין היכא דהוי טעם אמרינן חוזר וניעור דטעם הוי כניכר, וא"כ מה שבטל מעיקרא ונעשה היתר חוזר וניעור ונעשה איסור, אך לר"ש דס"ל דלא אמרינן דנצטרף היתר לאיסור משום דאזיל לטעמיה דאפילו איסור לאיסור אין מצטרף (פ) וא"כ לא הוי כאילו הטעם השתא מן האיסור. דהא מהאיסור לחוד ליכא החימוץ. ולא הוי הרגשת הטעם רק ע"י ההיתר [שנתבטל מעיקרא] ומשא"כ לרבנן. כיון דהרגשת הטעם ע"י ההיתר חוזר וניעור. וכמו דאמרינן גבי מים (צ) דאפילו היתר מעורר היכא דמרגיש ע"ש. וא"כ א"ש דכו"ע ס"ל דעיסה ראוי' לחמץ עיסה אחרת. רק דלר"ש שרי מכח דס"ל אין חוזר וניעור. ושרי בכאן מכת אין חוזר וניעור. וא"כ כללא דמלתא. דלר"ש משו"ה שרי דלענין זה דהוה נעשה שאור [דראוי לחמץ כו'] הוה זוז"ג. דבלאו ההיתר לא נעשית שאור. ול"ש תירוץ התוס' הנ"ל משום דיש בעיסה כדי להחמיץ, דהא מ"מ בלא ההיתר לא נעשית שאור. ואם הוי מעיקרא היתר וחימצה ואח"כ נפל איסור הוה ג"כ שרי מכח זוז"ג, כיון דל"ש לר"ש חוזר וניעור כיון דהוי מה שנעשית שאור ע"י שניהם. ומשא"כ לרבנן ממ"נ אם מעיקרא נפלו בבת אחת שניהם ונצטרפו וחימצו וכקושית הש"ס לר"ש ליצטרפו היתר לאיסור כן ס"ל לרבנן. ואם נעשית שאור אח"כ עדיף טפי דהוי טעם ממש וכמ"ש לקמן. אם נפלה אח"כ והחמיץ הוי ג"כ אסור כיון דנעשית שאור ושאור הוי טעמים שוים ובכאן דהוה נ"ט כעיקר ל"ש זוז"ג דהוי כמו העיקר וכמ"ש לעיל:
וא"כ כללא דמילתא אפילו לפמ"ש לעיל דקושית הש"ס כאן לר"ש דוקא. מ"מ לרבנן א"ש דכיון דגבי שאור הוי נ"ט מעליא. אך דנ"ט הוי ע"י היתר. ולר"ש לא מהני צירוף ולרבנן מהני צירוף. ומתורץ הרמב"ם הנ"ל:
והנה בתוס' פסחים (ק) הפי' במה שכתבו אם יש בהיתר לבדו ובאיסור לבדו כדי לחמץ שרי, דממ"נ אם לא שהו רק כשיעור חימוץ ע"י שניהם והוה שרי דהא בהך זמן אין בו כדי לחמץ באיסור לבד. ואם שהו יותר הוי נטל"פ ואך אם יש באיסור לבד כדי לחמץ ובהיתר לבד ליכא כדי לחמץ. (ר) או דהוה הפי' (ש) נטל"פ וכר"ש או דהוה הפי' כל זמן דלא שהה עדיין דהוי ההיתר מעט. וא"כ לא הוי נטל"פ בשביל הך מעט יותר. ובשיעור זה יש באיסור כדי לחמץ. או אפילו אם שהה יותר דנפגם עכ"פ לפי סברת הר"ן מובא בשו"ע יו"ד סי' ק"ג. דאם נתרבה איסור א"כ מה דפגום עכ"פ נהנה בחיבור איסור. וא"כ גם בזה ל"ש נטל"פ דעכ"פ נהנה. ואם לא הוי הך איסור לא הוי ראוי לאכול [בשעה זו] בלא [תוספת] שאור והוה שבח נגד פגם זה נגד זה. ומשא"כ אם יש בהיתר לבדו להחמיץ בשעה זו דהוה זה נהנה. דהא ראוי להיתר לבדו ג"כ כדי לחמץ. ומתורץ מה דהקשה המהרש"א על התוס' בפסחים הנ"ל דסותר א"ע וכו':
והנה י"ל הא דהקשה הפ"י אמאי נקיט לקמן דף כ"ז ע"ב אאביי רק בהקדש ולא נקיט בע"ז דג"כ חמיר ואין בטיל. וי"ל משום דהנה קשה מה אמרינן הואיל דלא בטל גבי הקדש משום דהוי דבר שיש לו מתירין. הא אמרינן במס' ביצה. ולרב אשי דאמר דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל כו' ומתרץ שאני הכא דמיקלי קלי. וא"כ בכאן הא התוס' כ' בד"ה חדש יותץ כו'. דאין הוה איסור מן התורה אפילו כשאבוקה כנגדו לרבנן משום דמקלי קלי. ואע"ג דכמ"ש מהרש"ל שם על דברי התוס' דבמוקצה גחלים ג"כ אסור ואפ"ה מקלי קלי שרי. וצריך לומר באמת כמ"ש מהרש"ל שם בד"ה לרבנן כו' דפי' דתנור חדש הוסק בו. ובאמת אפילו למ"ד אין שבח עצים והוי רק כמו גחלים וחומו. הא עפרן אסור (ת) אך עכ"פ קשה הא הוי מקלי קלי. ונהי דהתנור אסור דעפרן של הקדש אסור ובלא הטעם דביטל. מ"מ מה אמר דהא זוז"ג אסור משום דלא בטל הא כיון דאין שבח עצים ולא הוי כמו בעין וא"כ תקשי הא מקלי קלי וגם בדשיל"מ בטל. אך באמת דחשבינן התנור כאילו אסור כולו ולא אמרינן דאין מחמץ רק לפי חשבון וכמו ר"א. וגם רבנן מודו בזה וכמ"ש אי"ה לקמן. אך הא הוי לא נודע וא"כ לכ"ע לא הוי אלא לפי חשבון וכמו דאיתא בש"ע יו"ד והובא לעיל. אך זה דוקא בע"ג דהא כיון דהוי דיעבד בתנור וא"כ הוי כאילו נתערבו ורשאי להוליך וא"כ לא הוי התנור כולו נאסר רק מאפרן ולא הוי בעין וא"כ לא שייך דהוי דשיל"מ דהוי מיקלי קלי לאיסורא ומ"ה לא איבעי לן בע"ג. ומשא"כ בהקדש דשם אין רשאי לאפות בתנור לכתחלה. דלא שייך תירוץ התוס' דהוי כדיעבד דנפסד התנור דאם לא הוי [ההפסד] רק דמי עצים לא שרי לכתחלה לעשות זה וזה גורם ובהקדש הוי ג"כ לכתחלה דהא מצי לפדותו [ואין הפסד] רק דמי עצים. דהא הקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל ונאסר כולו דכיון דהוי כנודע. דאין לכתחלה רשאי לאפות וא"כ לא הוי שייך מיקלי כו' דנאסר כל התנור. ואפילו דנאסר כל התנור מ"מ יכול לפדות רק בש"פ ולא נפסד ומ"ה נקט דוקא הקדש ומתורץ קו' הפ"י דלעיל:
ובזה מיושב הא דכתב הרמב"ם פרק ששה עשר מהלכות מאכלות אסורות הלכה כ"ב תנור שהסיקו בקליפי ערלה ובכלאי הכרם וכו' גרף את כל האש ואח"כ בישל או אפה בחומו של תנור כו' והקשה הרב הכ"מ וז"ל ויש לתמוה על לשון זה דמשמע אם לא גרף כל האש אסור ואח"כ (א) כתב בישלה על גבי גחלים אע"פ שהן בוערות מותר:
וי"ל משום דהנה בס' פ"י הקשה מנלן דפליגי ביש שבח עצים בפת דילמא כ"ע ס"ל יש שבח עצים בפת רק איירי בגחלים ופליגי בזה וזה גורם. ועוד קשה לאיפוך דילמא לכ"ע ס"ל דאין שבת עצים בפת אך דאפ"ה אפ"ל [דאין הפי'] דאם אין שבח עצים בפת הוי כאילו מיקלי וליכא איסור כלל רק דהפי' דאם אמרינן יש שבח עצים בפת לא שייך זה וזה גורם משום דהוי בעין וכמ"ש הש"ך והפ"י. ומשא"כ אם אין שבח עצים בפת אזי שפיר שייך זה וזה גורם דכיון דלא שייך דהוי כאילו הן בעין. וא"ל לפ"ז מאי הקשה הש"ס דלמ"ד באבוקה כנגדו נמי שרי האיך משכחת עצים דאיסורא ומאי פריך דילמא הוי רק הטעם מכח זה וזה גורם וא"כ משכחת בלא גורם דהיתרא. י"ל דהא שם דאמר באבוקה כנגדו נמי שרי הוי אי תימא שמואל ואי תימא ר"י ולשמואל קשה אמאי אמר תנור חדש יותץ הא שמואל ס"ל זה וזה גורם שרי כקו' הפ"י הנ"ל וע"כ או כתירוץ הפ"י או כתירוץ דלעיל ועכ"פ הוי הטעם מכח לכתחלה וא"כ הך ברייתא דאמר חדש יוצן קשה הא הוי לכתחלה. וע"כ צ"ל דס"ל דאין שבח עצים בפת וגם בתנור [של איסור בלא גורם דהיתר] אין שבח עצים בפת. והוי ע"כ אפילו בלא זה וזה גורם שרי. דאל"ה אסור לכתחלה ופריך שפיר עצים דאיסורא האיך משכחת לה:
והנה מ"ש לעיל על קושית התוס' על רב הונא בר חיננא [כן צ"ל לרב אשי, דהא] כן הקשה התוס' שם בחולין בדף נ"ח על רב אשי, וע"כ צ"ל כנ"ל דהוי ס"ל לרב אשי דבאמת רק טעמא דר"א רק בע"ג הואיל דלא בטל באלף, וא"ל אמאי לא מועיל הולכת הנאה לים המלח כנ"ל י"ל דס"ל דבעינן תרתי למוכרו וחוץ מדמי דהיינו דימכרו כולו ואח"כ להשליך דמיו לים המלח, וא"כ אין רשאי למוכרו לכותי כנ"ל, וא"כ תקשי הברייתות להדדי דחדש יותץ עם חדש יוצן (ב) וע"כ צ"ל או כקו' הפ"י הנ"ל דפליגי רבי ורבנן בגחלת ורק בזה וזה גורם פליגי רבי ורבנן או כמ"ש לעיל דכ"ע ס"ל אין שבח עצים בפת ופליגי בזה וזה גורם (ג) וא"כ אם ס"ל דחום של עצי איסור אין אוסר אע"ג דחום אתי משלהבת יע"ש מה דכתב המהרש"א בפסחים דף ע"ה אע"ג דאתי משלהבת והשלהבת הוי מעיקרא מן עצי בעין ואבוקה הוי בעצים בעין והחום אתי ממנו, מ"מ כיון דהשתא צא הוי תו העצים בעין רק החום הבא מן העצים [ולא אמרינן דהוי] כבעת ההיא דאז הוי עדיין עצים [רק דאמרינן] מ"מ השתא לא הוי רק חום הבא מכבר מן עצים דהוי בעין בעת ההיא והשתא ליתא לעצים רק לחום שרי, וא"כ הך התנור שהסיקו בקליפי ערלה ונהי דהתנור אתי מן עצים בשלהבת ואבוקה כנגדו בעת ההיא, אך השתא עדיין הוי רק חום בתנור שבא מן עצים שהוי בעין יהא שרי הפת דלא עדיף מן החום הבא מן עצים מכבר דכיון דלא אמרינן דנאסר כל התנור ואין הנאסר מדמע אלא לפי חשבון דכיון דלא אמרינן דהוי נודע כנ"ל דהא הוי בדיעבד כאילו כבר נאפה וא"כ יהא שרי ואמאי הפת אסורה א"ו דחום אוסר נמי וא"כ מ"ה אסורה הפת, וא"כ לפ"ז אם נאפה ע"ג גחלים לוחשות וחום התנור וא"כ ממ"נ אסור דברב אשי ממ"נ אם ס"ל כקו' הפ"י ופליגי רק בגחלים, ואלמא דאסורה אפילו בגחלים לוחשות, ואם ס"ל דכ"ע ס"ל אין שבח עצים בפת ואיירי באבוקה כנגדו ורק מכח זה וזה גורם אסור ע"כ ס"ל דחומו של תנור אסור דאל"כ לא עדיף מחומו דבא ג"כ מעצים א"ו דגם חומו אסור וא"כ ממ"נ אסור, וא"ל הא הוי זה וזה גורם י"ל דהא הוי בכל א' ואחד כדי לאפות ובכה"ג זה וזה גורם אסור וכמ"ש התוס' והפוסקים. הא בגחלים לבד אפילו לוחשות או בחומו של תנור לבד והוי על כל אחד או על גחלים לוחשות או על חומו של תנור ספיקא דרבנן לקולא אך בשניהם ביחד אם הוי גחלים לוחשות וחום של תנור ג"כ ממ"נ אסורה או מטעם גחלים לוחשות או מטעם חומו של תנור ומ"ה אסורה וכ"ז [דנוכל לומר דשרי] באין אבוקה כנגדו דהוי רק איסור דרבנן ואזלינן לקולא. ומשא"כ באבוקה כנגדו דהוי איסור מן התורה. ומ"ה כיון דמספקינן אם יש שבח עצים בפת פליגי [כאוקימתי' דש"ס] או דכ"ע ס"ל דיש שבח עצים ופליגי בזה וזה גורם וכקו' הפ"י. או דכ"ע ס"ל אין שבח עצים בפת ורק דפליגי בזה וזה גורם וא"כ באבוקה כנגדו דהוי לרבי איסור מן התורה והוי ספיקא לחומרא כדין ספיקא מן התורה דהוי לחומרא ומשא"כ באין אבוקה כנגדו דהוי רק מדרבנן לכ"ע וספיקא לקולא ומתורץ שפיר הרמב"ם דלעיל:
וא"ל לפי מה שכתוב לעיל דעיקר הקושיא ואלא עצים דאיסורא האיך משכחת הוי דוקא אם נימא דשמואל אומר דגחלים לוחשות נמי שרי. דהא הוא ס"ל ע"כ דזה וזה גורם אסור לכתחלה. וא"כ הך תנור יוצן ע"כ הוי הטעם מכח אין שבח עצים והוי היתר בלא זה וזה גורם כנ"ל. וא"כ יקשה בל"ה שם לשמואל דאמר יותץ וע"כ משום דזה הוי כלכתחלה כנ"ל. וא"כ הך ברייתא דיוצן ע"כ הוי דשרי אפילו באבוקה כנגדו דהא קתני הסיק בהן את התנור בעצים, ומשמע אפילו באבוקה וע"כ הוי כן הפי' דאל"כ בל"ה הוי מצי לתרץ [כן שלא תקשי ברייתות אהדדי] ולחלק דשם אין אבוקה כנגדו אלא ע"כ ז"א דמשמע אפילו באבוקה כנגדו (ד) ויש לומר משום דבאמת היכא דמקלי קלי שרי לבטל איסור לכתחלה כנ"ל וחד דעה (ה) [דהפי' רק] להוסיף. וכאן אם הוי אין המדמע אלא לפי חשבון הוי מותר גם להוסיף. וא"כ לפ"ז י"ל דבאמת הך ברייתא דאמר יותץ הוי ס"ל דיש שבח עצים בפת ובתנור וא"כ לא הוי מקלי קלי ואזי אסורה לבטלו. ומשא"כ הך ברייתא דיוצן ס"ל דאין שבח עצים בפת ואין המדמע והמחמץ רק לפי חשבון וא"כ הוי מיקני ורשאי לעשות זה וזה גורם דרשאי לבטלו ולא הוי קשה ולעולם דאפילו ס"ל אין שבח עצים אסור באיסור לחוד רק דהוי זה וזה גורם ומיקלי קלי ומ"ה שרי אך בפ"ע אסור ולא הוי קשה עצים דאיסורא האיך משכחת לה. אך לפ"ז קשה אמאי קאמר בין חדש בין ישן יוצן. אפילו נהוי אבוקה כנגדו שרי דהא אין שבח עצים והוי מיקלי קלי ושרי לעשות לכתחלה זה וזה גורם ובגחלים לוחשות נמי יהא שרי ואין צריכה צינון, וא"ל דלכתחלה אסור בגחלים לוחשות. אמאי עכ"פ הא הוי תנור ישן. ואין שבח עצים בפת סבירא ליה ומיקרי זה וזה גורם ומקלי קלי ורשאי לעשות לכתחלה זה וזה גורם אך אם נימא כס' מהרש"א ז"ל דהוי לא חשיב בל"ה התנור זה וזה גורם נגד העצים בלא יש שבח עצים דמצי לאפות על גבי קרקע. וא"כ ל"ק אך כיון דהא תקשי א"כ דס"ל דגם באבוקה כנגדו שרי מכח זה וזה גורם אלמא דס"ל דתנור מיקרי גורם נגד עצים ושפיר קשה עצים דאיסורא היאך משכחת ליה הא בל"ה לא הוי קשה דהוי אמרינן דס"ל דבאמת באבוקה כנגדו אסור ולא חשיב זה וזה גורם דבטל לגבי עצים ורק הפלוגתא בגחלים לוחשות דלרבנן לא חשיב בדיעבד איסור רק לכתחלה ולרבי אפילו בדיעבד אסור ואין הטעם כלל מכח זה וזה גורם ולא הוי קשה. אך דהשתא אמרינן דבאבוקה כנגדו פליגי ובגחלים לוחשות לכ"ע שרי. וא"כ שפיר תקשי עצים דאיסור האיך משכחת ליה וא"ל דהוי רק מכח זה וזה גורם מותר. אלמא דחשיב התנור נגד העצים זה וזה גורם. תקשה מכח הך ברייתא דיוצן גבי תנור חדש וכדלעיל ומקשה ממ"נ ושפיר מתורץ:
והנה מ"ש לעיל ליישב הרמב"ם דכתב גרף ואפה בחומו של תנור דהוי אסור אם הוי גחלים מכח ממ"נ כנ"ל וא"כ צ"ל דרב אשי ס"ל דר"א שרי רק בתרתי למכור ולהטיל אח"כ לים המלח. וא"כ גם בפת צ"ל דהרמב"ם מגלה בחדא דוכתא (ו) ובכ"מ תרתי בעי וס"ל דלא חוששין שמא ימכור לישראל וכר"א דמתסר בנפלה לים המלח וכדלעיל. ועי"ל דבאמת מחולק בזה רב אשי דהש"ס דילן ס"ל דלא בעי רק דמי עצים וא"כ שפיר מוכח דר"א ס"ל בכ"מ זה וזה גורם אסור דאל"ה אמאי לא מהני הולכת הנאה לים המלח כנ"ל. ומשא"כ רב אשי ס"ל כשיטת התוס' דבעי דוקא אותו הפת וא"כ לא מוכח מידי ומ"ה פסק הרמב"ם דלא מהני הולכת רק כל הפת וכרב אשי והנה י"ל דבזה הוי תליא החילוק אם נימא דאין מועיל הולכת הנאה לים המלח אם נתערב יין ביין, רק בסתם יינם. וא"כ מ"ה לא מהני הולכת לים המלח דמי עצים רק כל הפת והפת נתערבה הוי כמו חביות בחביות (ז) והש"ס דילן אזלי אליבא מאן דס"ל דבכ"מ מועיל אפילו יין ביין וכשמואל וא"כ שפיר תקשי דמועיל דמי עצים שבתנור. והרמב"ם פסק דוקא חביות בחביות ביין נסך ולא בסתם יינם [מועיל אפילו יין ביין אבל ביין נסך דוקא חביות בחביות] וא"כ מ"ה בעי פת כולה ומתורץ שפיר הרמב"ם דלעיל:
והנה י"ל דאליבא דכ"ע אפילו לרבנן דס"ל אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון אמרינן בכאן בתנור דחשיב כאילו כולו איסור וכן בפת ולא אמרינן דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון, דטעמא דרבנן כמ"ש הר"ן דמ"ה בטל לבסוף דאמרינן דסוף דינא כתחילת דינא. ומה בתחילתו הוי בטל אם נתערב כך כמו כן בסוף עיי"ש בר"ן ומשא"כ לענין הולכת הנאה לים המלח לא שייך זאת וא"כ אפשר גם הרמב"ם מודה בזה: