שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
יורה דעה · סימן יד
והנה י"ל קושית התוס' בפסחים דף מ"ד ע"ב ד"ה ורבנן כו' דהקשו לאביי דאמר בב"ח לאו חידוש ל"ל משרת ע"ש, וי"ל משום דהנה הפי' דאביי מקשי דאי ס"ד חידוש הוא אפילו בלא נ"ט נמי. ולכאורה יש ראייה [מן התורה] דאינו אסור כי ליכא נ"ט. דהנה התוס' בחולין (א) גבי סילק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. כ' דהא בבכורות אמרינן מצא מין את מינו וניעור. ותירץ התוס' דשם הוה מים גוף האיסור, כי נטמא [ממים הטמאים] משא"כ מינו אינו אסור אלא מכח התערובות. וא"כ אם נימא דנ"ט בר נ"ט בבישול אסור וכסברת רש"י (עיין חולין דף קי"א ע"ב תד"ה הלכתא דגים) או כמ"ש הפלתי דמה דנ"ט בר נ"ט שרי הוה רק כמו משהו. והיכא דמשהו אסור גם נ"ט בר נ"ט אסור. ולפ"ז אם אמרינן דבב"ח משהו אסור ותקשי דהאיך מהני הגעלה לכלי עכו"ם, דלמא הוה מקודם חלב או בשר, וא"כ השתא דיבשל בשר יהא חוזר אותו המשהו חלב ויאסר, דהא הוה בב"ח גופא איסור ולא מכח תערובת. ואלא מוכח דאינו אסור במשהו ומה מקשי אביי. ואך [הכי מקשי] דא"כ תקשי אמאי לא ילפינן מגעולי כותים. ואין לומר דחידוש הוא דהוה נ"ט לפגם. וא"כ האיך מצי למילף [בעלמא דיהא מהני הגעלה] דהא בדין שרי אך דהוה גזירת הכתוב התם דאסור נט"ל. והתורה גזרה דיהא מהני הגעלה. אלא ודאי בגיעולי עכו"ם לא הוה חידוש:
והנה במה דאמרינן בשר בחלב חידוש משום דאי תרי כו' (עיין חולין דף ק"ח תד"ה דחידוש הוא) קשה לפי דאיתא שם בחולין (ב) הא אנן לחומרא בעי למילף והחידוש הוא הקולא ע"ש. והנה לפי דאיתא שם א"כ הכי נמי לא הוה פירכא דחידוש. דהא אנן חומרא בעינן למילף דיהא טעמו אסור אך י"ל דזה שפיר אם רצה למילף רק דיהא עכ"פ טעם אסור, דה"א דטעם לא אסור וא"כ ליכא פירכא דחידוש כנ"ל, ומשא"כ אם רצה למילף ביטול כמ"ש הפר"ח דטעם לאו כעיקר הוא משום דנתבטל הטעם ג"כ. וכמ"ש רבינו לעיל הוה הטעם [פשוט דלא מצינן למילף] מבב"ח כמו שפי' רש"י שם דהחידוש הוא דכל אחד בפ"ע היתר ואינו בטל כמו כלאים. אך אם נימא כמ"ד דגדי לרבות את המתה. וא"כ באמת שם [גבי מתה] לא שייך הטעם דשמותיהן שוין דהוה היתר בהיתר. דהא הוה מקודם נבלה, ואמאי אסור בזה בב"ח. ואך אם נימא טכ"ע שרי לא הוה קשה, דהא מקודם דהוה בב"ח ורק משום נבלה טעמא בעלמא בשאר איסורין שרי. ומיקרי שפיר היתר, דכיון דבשאר איסורין ליכא איסור על טעמא בעלמא. ובשלמא אם הוה באמת טעמא בכל מקום אסור. ורק דהחילוק הוא בשאר איסורין נתבטל ולא בב"ח. ואם כן שפיר בשאר איסורין נתבטל דכיון דבאמת הוה איסור בטעמא והוה שם איסורין דנתבטל. וא"כ גם לענין בב"ח בטל, דכיון דאין שמותיהן שוין. אלא ודאי דגם בשאר איסורין לא בטל, דכיון דליכא הך טעם דבב"ח כל חד באפי נפשיה שרי מש"ה לא נתבטל, ושפיר יליף כל איסורין מבב"ח:
והנה אם אמרינן דטעמא שרי בכל האיסורין. והא דאיצטריך לרבות נבלה, משום דבאמת נ"מ אם נתערב לח בלח שומן בחלב. דעל זה לא שייך טעמא בעלמא. אך זה הוא האמת דהתורה אסרה בנבלה אפי' חלב בבשר דהוה רק טעמא בעלמא, וא"כ תקשי אמאי לא בטלה, לפי האמת אם נימא דבשאר איסורין עכ"פ בלא ביטול נמי טעמא אסירא, והנה אם נימא דטעמא שרי [בשאר איסורין] הוה אמרינן כנ"ל [דגדי לרבות המתה] אתי בחלב עם שומן. ובאמת לא בטיל גם בשאר איסורין, דזה לא הוה טעם בעלמא רק דטעמא שרי ואי בשוין נתערבו. והנה באמת כי יליף מגיעולי עכו"ם והנה אם נימא מכח ביטול, אין לומר דאם הא דאין מבטלין איסור לכתחילה מה"ת אסור. וא"כ מש"ה צוה להגעיל, אך עכ"פ זה ילפינן דטעם עכ"פ אסור וממילא יליף מבב"ח דלא נתבטל, וא"ל דהוה חידוש. ר"ל דהא דלא נתבטל והוה היתר בהיתר כנ"ל. וא"כ ל"ל קרא דגדי לרבות נבלה, ושם הוה איסור, דהא על זה דהוה איסור עכ"פ שפיר ילפינן מגיעולי כותים דעכ"פ בלא ביטול איכא איסור. וא"כ ממ"נ או מבב"ח או מגיעולי כותים. וא"ל דגיעולי כותים הוה לפגם אסור והוה חידוש [וע"ז דהוה איסור ג"כ לא מצינן למילף וא"כ] על זה גופא תקשי אמאי לא יליף מבב"ח [דעכ"פ הוה איסור] וע"כ צ"ל דבב"ח הוה חידוש מכח אי תרי כפי' התוס'. ואע"ג דלחומרא ילפינן. לא מצי למילף מכח החידוש. דזה אין סברא דלחומרא שפיר מצי למילף כנ"ל. אך דע"כ דס"ל דהפי' כמ"ש הפ"י, דבאמת כיון דלא אסור בכבוש אע"ג דהוה טעם אלמא דלא אסרה הטעם, ועי"ל משום דאם נתערב לח בלח שומן בחלב וא"כ הוה ממש אפילו הכי בלא בישול שרי אלמא דאין הטעם מכח טעם כעיקר. דהא עיקר שרי. רק בישול דהוה טעם אסור. וכיון דלא שייך טכ"ע לא מצי למילף. רק לענין דלא יבטל שפיר מצי למילף. רק משום דהוה כל חדא היתר ולא בטיל כמו כלאים [וזה הפי'] חידוש הוא דכל אחד בפ"ע שרי ומש"ה לא נתבטל. וקשה מבשר נבלה דשם לא שייך [ולמה לי קרא] וע"כ צ"ל דבאמת גם שם בנבלה הוה ע"כ חידוש, דכיון דנ"ט אינו אסור, וא"כ מש"ה לא נתבטל דהוה כל אחד בפ"ע שרי. דבטעמא ליכא איסור בשאר איסורין. וא"כ אפילו ליכא טעמא נמי, דהא מגיעולי כותים ליכא למילף כלל. דהוה גזירת הכתוב (ג).
ובזה מיושב הרמב"ם (ד) דבאמת הא התוס' הקשו בדף מ"ד ע"א בפסחים. דהא ר"י דריש כל לענין חצי שיעור. ותירצו דרק דריש לענין איסור ולא לענין מלקות ע"ש. והנה התוס' כתבו שם בדף מ"ג ע"ב בד"ה מאן שמעית ליה כו' אע"ג דר"ע דריש כל. מ"מ בדבר שאינו סברא לא מוקי, וא"כ א"ש הרמב"ם. דבאמת הפירוש לשיטת הרמב"ם במה דאמרינן אי דאכיל כזית בכא"פ בטלה דעתיה אצל כל אדם. הכי. ר"ל וא"כ הוה קודם אכילה היתר באיסור והוה עליו שם היתר. דכיון דאם אכיל רק כזית היתר ואיסור [ביחד] ליכא איסור מה"ת [כנ"ל באות ה'] וא"כ נתבטל ברוב וליכא רק עשה דגיעולי עכו"ם. וא"כ אין לוקין לרבנן. אע"ג דאכלה ואחשביה. ובאמת רבנן לא מוקי כל אפי' לאיסור בעלמא לענין תערובת, הואיל דאין סברא (ה) ואך הרמב"ם פסק כסתם מתניתין. ואע"ג דבמתניתין קתני אזהרה אלא ודאי כמ"ש הפ"י דהרי אלו באזהרה אתיא לר"א אבל לרבנן ליכא אלא איסור בעלמא. ות"ק דמתניתין סובר דאינו עובר בלאו ע"ש בפ"י במתניתין או דבאמת דבמתניתין הוה הפי' דלוקין. והרמב"ם פסק דהוה עכ"פ איסורא. משום דכל דריש לענין איסורא. וכמו דסובר ר"י דדריש כל לענין איסורא. וא"כ כיון דאיסורא הוה מטעם כל. וא"כ כיון דהיתר מצטרף לאיסור ולכ"ע נעשה נבלה. וכמ"ש הפלתי דהיכא דהיתר מצטרף לאיסור הוה בודאי נבלה. וא"כ הוה איסור באיסור, דכיון דהוה מטעם דכתיב כל. ואין צריך כלל לכא"פ אע"ג דליכא כזית בכא"פ. וא"כ שפיר הוו שמותיהן שוין ולא בטלו, ומש"ה כי אכיל כזית בכא"פ לוקין, ואך דכיון דהוה הטעם משום דאיסורין אין מבטלין זא"ז. וזה ילפינן מבב"ח. ומש"ה לח בטלה דהוה היתר בהיתר וא"כ כמו כן אם הוו שמותיהן כוין דהוה איסור באיסור. אך לפ"ז מש"ה רק לוקין, ואע"ג דאין מזהירין מן הצד או במה הצד. מ"מ בכאן הא בלא"ה הוה איסור עשה. והרב המגיד כ' היכא דהוה בלא"ה עשה אזי מזהירין מן הדין. ואך כרת אינו חייב דכיון דילפינן מבב"ח, ובב"ח לא הוה רק לאו ולא כרת. ומש"ה שפיר פסק הרמב"ם דאין חייבין כרת רק לוקין. והנה בשאר איסורין היכא דיש ע"י תערובת באינו מינו נ"ט בכזית בכא"פ מש"ה לוקין, משום דעכ"פ איכא עשה [מגיעולי עכו"ם] וא"כ הוו איסורין ואין מבטלין זא"ז. והוה שפיר בכזית בכא"פ אם אכלו לוקין, ומשא"כ בכאן הא בטלה דעתיה. וקודם אכילה הוה היתר באיסור, ומש"ה רק דוקא מכח דדרשינן כל ואזי אין צריך לענין איסור כזית בכא"פ. ומש"ה שפיר לוקין אם אכל כולו כזית בכא"פ:
או י"ל קושית התוס' בפסחים דף מ"ג ע"א בד"ה תניא כוותיה וכו', וא"ת מה תניא כוותיה דלמא משום דכ"ש הוא. וי"ל משום דהנה הרא"ש בפ' גיד הנשה כ' דמש"ה יבש ביבש אפילו אם נתבשל אח"כ שרי, דידיעה גורמת דכבר נתבטל. והא חוזר וניעור הוה משום דהוכר האיסור וע"ש. והנה איתא בבכורות דף כ"ג, דאם אמרינן טומאה כמאן דאיתא לענין חוזר וניעור אלמא דהוה כמו דאיתא ומטמא במשא. והנה אם נימא דיהא אסור לאכול בבת אחת כמו משא. כתב הרא"ש שם החילוק. דבשלמא בטומאה הוה שני מינים טומאה, טומאת משא וטומאת מגע. ויכול להיות דבמשא מטמא אבל לא במגע, ומשא"כ בכאן אם אסור בב"א אסור בזה"ז דכיון דהוה עדיין איסור ע"ש. ונמצא אם נימא דלא אמרינן חוזר וניעור בשאר איסורין, וא"כ הוה איסורא כמאן דליתא ושפיר הוה מותרת בהנאה בב"א. אע"ג דהנאה הוה בב"א או דאכל בב"א. ואך באמת הרא"ש כ' דעיקר הטעם דהוה כמאן דליתא, משום דידיעה גורמת ההיתר, וא"כ לפי"ז מתורץ הא דהקשה הר"ש במס' טבול יום פ"ב משנה. ג'. דמאי פריך בפסחים מדרבנן נשמע לר"ע ונלמד מנזיר דהיתר מצטרף לאיסור בשאר איסורין. הא אין מזהירין מן הדין וע"ש. דהנה באמת בב"א היכי נתבטל הא הוה כמו משא. וע"כ משום דרק דידיעה גורמת ההיתר והוה כמאן דליתא ואינו חוזר וניעור והוה ג"כ הטעם משום דידיעה גורמת ההיתר. ודלא ס"ל כהרא"ש בפ' ג"ה רק דאינו חוזר וניעור ג"כ יעו"ש היטב. וא"כ הא עיקר הטעם דאין מזהירין מן הדין הוה דאולי יש פירכא על הך ק"ו, וא"כ עכ"פ ליכא ידיעה להיתר: