שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
יורה דעה · סימן יא
פסחים דף מ"ד ע"א. א"ר אבוהו א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור, חוץ מאיסורי נזיר כו', א"ל אביי לרב דימי כו' והא תנן מקפה של תרומה כו' הואיל וזר לוקה עליהן בכזית, לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור, לא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס, א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי כו' ע"ש, והקשו התוס' בנזיר (א) וא"א כזית כו' ולדידיה מי ניחא הא ס"ל היתר מצטרף לאיסור ע"ש. וי"ל משום דהנה התוס' כאן ד"ה דאיכא כזית כו' מקשין דבפ' השוחט אמרינן הנח לנזיד הדמע דלית ביה כזית בכא"פ, משמע דבסתמא לא הוה כזית בכא"פ:
וי"ל דהנה התוס' כתבו בנזיר שם על אביי דמקשה וכזית בכא"פ דאורייתא, אע"ג דמתניתן היא בכריתות, כל האוכלין מצטרפין בכא"פ, וי"ל משום דהנה איתא בחולין (ב) פלוגתא (ג) אם חייב על הנאת מעיו או על הנאת גרונו, ואם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חצי זית אחר, אם אמרינן הנאת מעיו פטור, ופירש"י דהנאת מעיו אינה אלא במילוי כרס, ובשעת מעשה דאכיל חצי זית אחר ליתא לחצי זית ראשון, והנה גם בר' יוחנן יש גרסא אחרת בהג"ה בכ"מ ברמב"ם הלכות מ"א (ד) והנה שם בחולין פי' רש"י, דר' אסי אמר רבי יוחנן פליג על רב דימי דאמר חלקו מבחוץ פטור:
והנה ביומא דף פ"א ע"א א"ר יוחנן זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן וחזר אחר ואכלן הראשון משלם קרן וחומש, והשני אינו משלם אלא דמי עצים. וכ' התוס' במנחות דף ס"ט ד"ה דבלע כו' על הא דבליעה לא חשיב עיכול ומקשי מהא דזר שבלע שזפין של תרומה והקיאן וכו' והשני אינו משלם אלא דמי עצים. אלמא לענין איסור חשיב עיכול, ותירץ הר"ר חיים דהתם לאו משום דהוה עיכול, אלא לפי דכבר נתחללה התרומה, דהא כהן שסך שמן תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש. ומפורש התם טעמא משום דמחוללת כבר, ולא הוה תרומה ע"ש. וא"כ מש"ה לא משכחת בתרומה כזית בכא"פ דהא מיד שאכל חצי זית לאחר שאכלה נתחללה. וא"כ בשעת מעשה דאכל החצי זית האחר תו לא הוה הראשון תרומה דהוה כאילו הקיאו משו"ה לא הוה כזית בכדי אכילת פרס:
אך דהנה המל"מ כתב (ה) דהיכא אמרינן נתחללה היינו דוקא אם כהן סך [דנתחללה בהיתר] משא"כ אם זר סך דהוה באיסור ולא נתחללה. ולכאורה לא משמע כן ביומא שם לפי פי' התוס'. דהא קתני זר שבלע. וצ"ל דיש פי' אחר דשהה כדי עיכול וע"ש בתוס' (ו) ובר"ש (ז):
ונמצא דמש"ה אמר שפיר דחייב על כזית בכא"פ. דבשעת מעשה דאכליה לחצי זית הראשון אכיל באיסור דחצי שיעור עכ"פ אסור, ומש"ה לא נתחלל. וא"ל הא הטעם דחצי שיעור אסור הוה משום דחזי לאצטרופי, ועכ"פ בתרומה לא שייך דחזי לאצטרופי. אם נימא דהפי' חזי לאצטרופי דעדיין יצרף (ח) י"ל דהוי איסור בתערובת מכח טעם כעיקר. ונהפך חצי זית היתר להיות איסור (ט):
והנה עוד יש טעם (י) דאחשביה ליה להאי חצי שיעור וע"ש בספר חכ"צ. וע"י תערובת לא שייך זאת דהא באמת אכיל כשיעור, וא"כ נשאר [אך הטעם] דנהפך ההיתר להיות איסור. והנה שם בחולין (כ) פירשו אע"ג דחצי שיעור אסור מה"ת. הואיל ופסיל הגוף הוה מדרבנן חצי שיעור מותר וע"ש. וא"כ שפיר נתחללה בהיתר, וא"כ זה הפירוש הנח לנזיד הדמע דלית ביה כזית בכא"פ, ר"ל דלא משכחת בתרומה כזית בכדי אכילת פרס וכמש"ל מכח נתחללה:
והנה רש"י ז"ל הקשה לקמן (ל) הא טעם כעיקר הוה דאורייתא ואמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בכותח הבבלי. והנה לפמ"ש התוס' בע"ז דף ס"ז ע"א ד"ה אמר ובחולין דף צ"ט ד"ה רבא. הוה רק עשה וע"ש [ור"א אמר בלאו]:
אך דהנה קשה. הא באמת לפי שיטת ר"ת שם. אם נימא טעם כעיקר אזי לוקין על כל כזית וכזית. דהא נעשה נבילה מדאורייתא והנה ר"י ס"ל בירושלמי דאיסורין אין מבטלין זא"ז. והנה בספר פר"ח כ' דהא דילפינן טעם כעיקר היינו דהא ה"א דבטל ברוב גם כן טעם, והנה כיון דגליא התורה דמגיעולי כותים נלמד דהוה עכ"פ אסור בעשה. וא"כ גם ההיתר הוה איסור דהא חנ"נ וא"כ תו אין מבטלין איסורין זא"ז. וא"כ הוה ממילא כיון דאינו בטל לוקין, דהא חנ"נ ולוקין על כל כזית וכזית. וא"כ [אפילו] למ"ד דהוה רק עשה בעלמא עכ"פ אם אכיל לכל כזית האיסור בכדי אכילת פרס שים בו בתערובת בכא"פ איסור לוקה:
אך דנראה לי הטעם להא דאין איסורין מבטלין זא"ז. לפי סברת הר"ן בנדרים (מ) דהא דלא ילפי רבנן דמין במינו לא בטיל מדם הפר ומדם השעיר היינו משום דאזלו בתר האי דזה היה היתר וזה הוה איסור והוה מין בשאינו מינו. וא"כ היכא דשניהם היתר או שניהם איסור לא בטל אפילו מין בשא"מ, וראיית הפר"ח מכלאים י"ל דשם באמת בטיל אח"כ (נ) וא"כ מש"ה איסורין אין מבטלין זא"ז, דהוה שניהם שוין. שניהם שמם איסור:
וא"כ בכאן בכותח הבבלי בפסח הא הוה איסור הנאה ולענין הנאה לא שייך טעם כעיקר [כדלקמן] וא"כ שפיר הוה אין שמם שוה ושפיר הוה בטיל אפי' לענין אכילה:
אך דהא הפוסקים (ס) המה מסופקים אם לענין הנאה שייך טעם כעיקר. דאם נימא דעיקר הטעם הואיל דהחיך אוכל יטעם. וא"כ בהנאה לא שייך זה. דעיקר האיסור מכח דהחיך נהנה. או דגם לענין איסור הנאה נמי כן:
וא"כ כיון דמשני דכזית בכא"פ דאורייתא. וקשה קושית הש"ס מנזיד הדמע, וצ"ל דליכא כזית בכא"פ ועכ"פ צריך לשנויי כמ"ש לעיל דבתרומה לא שייך כזית בכדי אכילת פרס, דכבר נתחללה. ובכאן במקפה הוה מכח באיסור נתחללה, משום דטעם כעיקר, וכיון דמוכח דס"ל דאזלינן בתר מעיו ולא בתר הנאת גרונו (ע) וא"כ לא שייך דהטעם מכח דהחיך נהנה, דהא לא אזלינן בתר הנאת גרונו, אך דאזלינן בתר מעיו בלבד, וכמ"ש רש"י בחולין (פ) וא"כ גם לענין הנאה נמי טעם כעיקר, וא"כ שפיר קשה הא יש ללקות על כל כזית וכזית מכח טעם כעיקר ונעשה נבילה. ומכח איסורין אין מבטלין זא"ז. ובשלמא בתרומה דצריך כזית בכדי אכילת פרס ולא לקי על כל כזית וכזית מכח טעם כעיקר א"ש. דשם אי לאו דגלי קרא דטעם כעיקר ליכא איסור כלל, דחצי שיעור אין אסור בתרומה כלל דאינו ראוי לאצטרופי כיון דנתחלל, משא"כ בשאר איסורין:
או די"ל דלהכי בתרומה לא לקי על כל כזית משום טעם כעיקר משום דהוה רק טעמא בעלמא בתרומה ולא ממשו דהא באמת לפי שיטת ר"ת בפסחים דף מ"ד פ"א תוס' ד"ה מקום דמתניתין דתרומה דניכר האיסור השום והשמן, ותערובת הוא רק טעם בעלמא. ניכר האיסור הוה רק טעמא בעלמא, ואפילו זאת עצמה דטעם בעלמא דליהוי גוף האיסור, צריכא למילף מגיעולי עכו"ם דטעמא בעלמא ולא ממשו ליהוי איסור, וא"כ משו"ה איו לוקין, משא"כ בחמץ בפסח, פלוגתא דר"א ורבנן הוה אפילו ממשו ושפיר לוקין, אך לענין ב"י וב"י אין שייך טעם כעיקר דהא אין צורת החמץ עומד, ובעינן לענין ב"י וב"י דליהוי צורת החמץ עומד (צ) אך באמת לענין ב"י וב"י אינו בטל דהוה כמו טומאת משא (ק) אך דאין עובר רק אם יש כזית בכא"פ, דאל"כ הוה חצי שיעור ואינם מצטרפין להדדי, אך דוקא אם יש בו כזית בכא"פ כשיטת המ"מ עיין מג"א סימן תמ"ב סעיף קטן א'. וע"ז משני הנח לכותח הבבלי דליכא כזית בכא"פ וא"כ אינו עובר בב"י וב"י וא"כ שפיר אין שמותיהן שוין לענין ב"י וב"י ושפיר בטיל ומתורץ קושית התוס':
ולפ"ז י"ל ג"כ קושית רש"י ותוס' (ר) דשם אמרינן. בשלמא לדידי דנפיש חולין, שהקשו אמאי אמרי' גבי מקפה דמצטרף אע"ג דנפיש חולין, וי"ל משום דהנה באמת טעמא דאביי כמש"ל דבתרומה לא שייך כזית בכא"פ, והנה שיטת הר"ר חיים כהן אם יש כזית בכדי אכילת פרס אז מיקרי טעמו וממשו, ואזי לוקין על כל כזית וכזית, משא"כ היכא דליכא כזית בכא"פ, וא"כ לכאורה גרי תרומה לא שייך כזית בכא"פ משום דנתחללה, וא"ל דהוה עכ"פ חצי שיעור והוה נתחללה באיסור, י"ל כמ"ש התוס' נזיר (ש) דחצי שיעור מותר ע"י תערובת ולא הוה באיסור, וע"ז שפיר נתחללה:
והנה הפי' המשניות לרמב"ם כ' ומביאו הפר"ת ביו"ד סי' ק"ב דשום ושמן מיקרי תבלין, והוה מין במינו למ"ד דלא בטל, וכמו דאיתא במס' ביצה (ת) דשאני תבלין דהוה מין במינו, ע"ש (א) וא"כ סובר המתניתין דמקפה. דמין במינו לא בטיל, ולשיטת רש"י (ב) גם אביי ס"ל כן לפסק הלכה יע"ש, ואינו בטיל, אך דאין לוקין על כל כזית וכזית, דליהוי חנ"נ אם לא דהוה טעמו וממשו וע"ש בס' פלתי (ג) דיליף מבשר וחלב, דדבר שנתערב במשהו לא אמרינן חנ"נ, וע"ז אמר שפיר אביי ולאו משום דהיתר מצטרף לאיסור, ר"ל דהנה המל"מ כ' בה' שבועות (ד) דחצי שיעור אסור, אע"ג דלא אסר על עצמו רק שיעור שלם או ככר שלם, מ"מ כך הוה גזירת הכתוב. דהיכא דראוי לאצטרופי אע"ג דהוה היתר אסור מכח הך סברא דראוי לאצטרופי:
והנה התוס' כ' דלא אמרינן היתר מצטרף לאיסור רק היכא דנתערב ההיתר והאיסור יחד, בפסחים דף מ"ג ע"ב בד"ה כמאן כר"א, וא"כ לא שייך לומר (ה) ע"י תערובת מותר, דהא באמת גם ההיתר גופא אסור כמו חצי שיעור האיסור דהא גם ההיתר ראוי לצרפו, דהא אם ירבה שלא יהא נפישא חולין. ויהיה היתר מצטרף לאיסור, והנה לפי שיטת רש"י בנזיר (ו) דהיכא דנפיש לא אמרינן היתר מצטרף ופירש"י דלא אמרינן היתר מצטרף ורק היכא דנפישא איסורא וקא משלים ליה היתרא דוקא א"כ אפילו מה דהוה אח"כ ע"י רבוייא יותר איסור. עדיין לא הוה בתערובות ומ"מ כיון דאיכא עכ"פ [השתא] דנתערב איסור והיתר יחדיו והוה [והוסיף איסור] ג"כ רק להשלים [ע"י היתר] וכסברת רש"י מצטרף להשלים. או י"ל דהטעם דבעינן דלא ליהוי רוב ההיתר משום דבאמת סברת אביי דיליף היתר מצטרף לאיסור מנזיר בק"ו וכמ"ש הפ"י וא"כ קשה הא באמת אין מזהירין מן הדין. וצ"ל כמ"ש הרמב"ם (ז) דכיון דבלא"ה איכא איסור עשה שפיר מזהירין מן הדין וכאן איכא איסור עשה דחצי שיעור וא"כ כיון דע"י תערובת לא הוה חצי שיעור אסור. ממילא אין לוקין משום דאין מזהירין מן הדין. וא"כ כיון דאיכא רובא דאיסורא אפילו בלא תערובת שפיר לוקין. וא"כ מתורץ דאי לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור לא שייך [כזית בכא"פ] דחצי שיעור ע"י תערובת לא אסור. [וא"כ נתחללה בהיתר רק] משום דגם ההיתר ראוי לצרפו לאיסור. וא"כ תו לא נתחללה דהוה באיסור. וא"כ שפיר הוה כזית בכא"פ ולוקין על כל כזית וכזית. ומתורץ שפיר קושית רש"י ותוס':
והנה הא דמקשה אביי א"ה מאי פליגי רבנן וכו' דוקא לר"י, ולדידיה מי ניחא משום דלשיטת אביי ל"ק דהוה אמרינן דהטעם [דרבנן אמרו בלא כלום]. משום דבאמת הוה רק איסור עשה בגיעולי עכו"ם. אך דהטעם [דלוקין] דאיסורין אין מבטלין זא"ז כדלעיל. אך דזה א"ש רק גבי תרומה משא"כ לענין חמץ בפסח. דנ"מ גם לענין הנאה ולענין ב"י וב"י. דבהו לא שייך טעם כעיקר. וא"כ שפיר הוה איסור והיתר ובטיל. אך לר"י מקשה שפיר. דהא הוא אמר דלוקה דק אם אכיל כל כזית האיסור עם אכילת פרס. וקשה אם נימא דטעם כעיקר. אמאי אין לוקין על כל כזית וכזית. וצ"ל דלא ס"ל חנ"נ רק דלוקין על כזית איסור באכילת פרס כולה. משום דהדרא לאיסורא קמא. ואין הטעם משום דאיסורין אין מבטלין זא"ז. וא"כ פריך שפיר א"ה לענין חמץ בפסח נמי ללקי עכ"פ באוכל כל הפרס. וביה יש בו כזית איסור. ובוודאי הא דמשני ר"ד כגון דאיכא כזית בכא"פ. ר"ל דאכיל הפרס כולו. דאל"כ במה מחולק עם אביי:
או י"ל. דהנה קשה מנזיד הדמע. וע"כ צ"ל דמוכח דבתרומה לא משכחת כלל כזית בכא"פ משום דנתחללה, אך דהוי הטעם. דבכאן [במקפה] הוה באיסור. דלא אמרינן [דהוה בהיתר] מכח תערובת [חצי שיעור היתר] דטעם כעיקר אסור ולא הוה בטיל. ועיין באות ט' בסוף הסוגיא אלמא דאמרינן טעם כעיקר ואינו בטל אפילו בלא כזית בכא"פ. דאל"כ אין אתה יכול למצוא כלל איסור. דלא שייך כזית בכא"פ. דהא הוה ע"י תערובת. וכיון דס"ל טכ"ע אמאי לא ס"ל היתר מצטרף לאיסור וילקה על כל כזית וכזית כו'. אלא ודאי דלא ס"ל חנ"נ ומקשי שפיר דכיון דלא ס"ל היתר מצטרף לאיסור. צ"ל דס"ל טכ"ע בלא כזית בכא"פ (ח):
ולפ"ז י"ל קושית התוס' ביבמות דף פ"ב (ט) דמקשי שם לר' יוחנן. דס"ל דלא בעינן ביטול ברוב ואי ס"ל תרומה בזה"ז דאורייתא. אמאי תלינן והקשו הא בלא"ה אפילו אי הוה ס"ל דבעינן רובא. מ"מ הא ס"ל כזית בכא"פ דאורייתא. וי"ל משום דהנה התוס' (י) הקשו לאביי נהי דלית ליה כזית בכא"פ דאורייתא. מ"מ טכ"ע הוה דאורייתא. וי"ל משום דהנה התו' (כ) כתבו אהא דפריך הש"ס אמאי נימא ברירה. אטו אם נתערב איסור בהיתר ישליך אחד מהן. ונימא דהך הוה דאיסורא. ואומר מורי הרמ"ר כלל גדול בדין זה. דהיכא דהוה איסור מקודם לא שייך לומר ברירה. אך היכא דלא ניכר האיסור מקודם ע"ש. והנה שם (ל) אפילו גבי חטאת שמתו בעליה דנתערבו דמי חטאתן. אע"ג דמקודם הוה כל הדמים בפני עצמן. מ"מ כיון דהתערובת קודם שמתו בעליה. ולא הוכר האיסור אמרינן שפיר ברירה:
והנה הר"ן כתב בסוגיא דטיפת חלב דזה הוא הפירוש חנ"נ. כיון דאמרינן אפילו אם יסחוט האיסור וירבה ההיתר. יהא אסור אותה חתיכה. אלמא דגוף החתיכה אסורה מחמת עצמה. והנה או"ה כ' (מ) דהיכא שלא נודע ל"א חנ"נ והנה לענין חנ"נ דיהא כל החתיכה אסור מחמת עצמה. עכ"פ לא שייך נאסור. דהא ע"ז דניהוי איסור מחדש שפיר אמרינן ברירה. ולא נאסרה החתיכה של ההיתר דניהוי נעשה נבילה ויהא גם ההיתר אסור. דעל זה אמרינן ברירה ונפל באיסור. בקדירה אחרת. וא"כ אפי' אם אמת דנפיל בכאן [בקדירה של היתר] מותר. כיון דהשתא אנחנו תלינן. והוה כלא נודע וא"כ לא הוה איסור. וחצי שיעור באמת ע"י תערובת שרי וא"כ אין כאן איסור:
משא"כ אם יש בו כזית בכא"פ. וא"כ האיסור הוה האיסור [הישן] מה דנאסר מקודם התערובת דהא יש איסור ישן כזית. וראוי לצרפו דהוה בכא"פ. וא"כ לא אמרינן בכה"ג ברירה ומקשי אביי שפיר. ומתורץ קושית התוס'. ומיושב קושית התוס' בחיר. ולקמן באות ימצא המעיין יישוב לקושית התוס' ביבמות הנ"ל דמכח טעם כעיקר לא קשה: