שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
חושן משפט · סימן לג
(ב"ק דף מו ע"א)
שור שנגח את הפרה כו' אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין אפילו ניזק ברי ומזיק שמא המע"ה. והנה איתא בב"ב דף צג ע"א. דמקשה שם על רב דסבר הולכין בממון אחר הרוב משור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה כו'. לימא הלך אחר הרוב. ורוב פרות מתעברות ויולדות והא ודאי מחמת נגיחה הפילה. ומשני סמוך מיעוטא דמפילות למיעוטא דמחמת ביעתותא הפילה (א) והנה לכאורה מכאן קשה על דברי הש"ך בש"ע יו"ד סי' רכז סעיף ג בהג"ה איתא כל דבר שלא איתחזיק לא להיתר ולא לאיסור עד אחד נאמן עליו אפילו לאסרו וכתב הש"ך בס"ק כ"ו אע"ג דבעלמא לא משכחת לה דנאמן לאסרו הכא משכחת דנאמן אפילו לאסרו. אע"ג דבלא"ה אסור מספק מ"מ חשיב בעדותו ודאי איסור ונ"מ לענין ס"ס עיי"ש וא"כ קשה הא כ' המאור (ב) דרובא בהדי ברי ושמא ודאי ברי עדיף. וא"כ כיון [דמחמת רובא וברי] מהמנינן ליה ולא חשבינן כלל לספיקא רק כודאי. וא"כ כיון לדברי הש"ך גבי ס"ס דהוי כמו רובא ורובא וחזקה רובא עדיף. וכיון דאין עד אחד נאמן היכא דאתחזיק היתירא פשיטא דנגד ס"ס דהוי כמו רובא דאין להאמין ליה. אך [צ"ל סברת הש"ך דנאמן נגד ס"ס] כיון דלחד ספק [מהני עדותו תו] לא מהני הספק אחד ולא אפשר לצרפו (ג) וא"כ (ד) האיך נצרף כלל להך מיעוטא (ה) וחזקה. ורובא עדיף (ו) והנה הפ"י בק"א בכתובות כ' דהא דברי ושמא הוא דמיא להא דאיסורא דעד אחד מהימן. דכל היכא דעד אחד מהימן בע"ד בעצמו נמי נאמן כשטוען ברי, וא"כ שפיר קשה. לפי דברי הש"ך לא מהני לצירופא הך מיעוטא דמפלת:
וי"ל משום דהנה בתוס' ד"ה אפילו ניזק ברי ומזיק שמא הקשה שם המהרש"א מה רבותא גבי קנס לברי ושמא. הא אי נמי דהוה מודה המזיק לפטור משום מודה בקנס הוא. ותירץ כיון דמודה הוה כאנן סהדי ע"ש. י"ל הפירוש דבאמת להך מ"ד דס"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב (ז) רק הטעם דא"א לחייב עצמו בהודאתו בקנס וכמ"ש הש"ך ביו"ד ה' עבדים:
וא"כ כיון דרק לאחר הודאתו הוי כאנן סהדי. והא בסי' ע"ה ס"ק ב' גבי איני יודע אם פרעתיך אם לא תבעו אדם פטור. כ' שם הש"ך ואפילו אם הלה משיב לו אח"כ ברי לי שלא פרעת לי מעולם. אך שאין אני יודע מהלואה פטור ולא הוה כברי ושמא. כיון דהברי של מלוה הוא מחמת הודאתו של לוה. א"כ במתניתין דליכא עדים כל זמן דלא הודה בב"ד הוא מדינא פטור דהא קנס אינו זוכה עד שעת העמדה בדין. א"כ הוה כמו שאין תובע לו רק ע"פ הודאתו ולא הוה ברי ושמא. והגם לאחר שהודה הוה כברי כמו שמבואר בסי' ע"ב (ח) יכול הלוה לישבע שיש לו בידו כנגדו. שכיון שאמר להד"ם אנן סהדי שלא נאנס ויכול לישבע בודאי שממונו בידו. ע"ש. א"כ לכאורה הכא נמי כן. אעפ"כ כאן כיון דליכא עדים על גוף הפרה אם שורו הזיקה. אך כיון דהודה על הפרה הוה כאנן סהדי נמצא דהניזק לא יכול לידע אם זה שכנגדו יודה ונמצא השתא נמי שהודה המזיק וברי לן שחייב לו עדיין הניזק אינו יודע אם חייב לו רק מכח הודאתו השתא. ואפילו דיש לו טענת ברי וגם כן רובא [דמתעברות ויולדות] לא הוה הדין לצרופי בהדדי. דהא גבי איני יודע אם פרעתיך זה הטעם דחייב משום ברי ושמא בחזקת חיוב. ואפ"ה אם אידך אינו יודע מהלואה פטור (ט) א"כ ה"נ הכא דהא אם היה אומר המזיק על גוף הפרה איני יודע אם הזיק שורו לא הוה אמרינן ברי ושמא ברי עדיף דהא הוי איני יודע אם נתחייבתי לך והוה פטור מן הדין. דהא קנס אינו זוכה עד שעת העמדה בדין. וא"כ הניזק בעצמו אינו יודע אם חייב לו. רק מהודאתו הואיל והוא הודה [ומתורץ קושיא הנ"ל]:
ולכאורה קשה לפמ"ש הפ"י בכתובות (י) בטעם ברי ושמא ברי עדיף משום חזקה דאין תובע עובר על בל תגזול. ובזה מתרץ קושית התוס' שם. משום דהיכא דאיכא ספק בלא טענותיהם לא שייך ברי עדיף דדלמא כי היכי דמספקא לדידן הוא נמי מסופק וטוען ברי דלא פרשי אינשי מספק ממונא ע"ש. א"כ הכא בקנס אם הוה ספק לניזק. א"כ לא שייך העמדה בדין (כ) וא"כ הוה גזל בודאי. כמ"ש הראב"ד דלהכי בספיקא דדינא גבי קנם לא מהני תפיסה (ל):
אך י"ל קושית התוס'. דהנה רובא וחזקה רובא עדיף. והנה אם [היכא דאיכא תרי מיעוטי] אמרינן סמוך מיעוטא למיעוטא ואיתרע ליה רובא. ומכ"ש לענין רובא דאתיא מכח חזקה. וא"כ הך מיעוט דמחמת ביעתותא לא ידעי המזיק והניזק ג"כ. וא"כ יש לצרופי בהדי הך מיעוטא דמשקרין ודלמא באמת משקר. דהא הפ"י כ' הטעם משום הך חזקה דאין התובע עובר על בל תגזול. אך באמת ז"א דכאן איכא תרי רובא. רובא שלא הפילה ורובא דברי ושמא אינו עובר בבל תגזול. וא"כ מיעוטא דמפלת לאו כלום הוא:
אך לפמ"ש לעיל י"ל דהא באמת אם היה טוען הניזק איני יודע לא שקיל בדינא כלל נזק הפרה. רק מטעם ברי ושמא רוצה ליטול דהוה מטעם רובא והשתא שפיר סמכינן מיעוטא דמחמת ביעתותא למיעוטא דעוברין על בל תגזול. ולא הזיק כלל גוף הפרה ופטור בדין. דהא קנס אין זוכה רק לאחר העמדה בדין. [אך יתחייב] מחמת הודאת עצמו שהוא מודה שהזיק את הפרה. נמצא דכל כמה דלא הודה לא הוה ידע הניזק כלל אם המזיק חייב לו והוה כאילו טען איני יודע אם אתה חייב לי. רק ברי לי שלא פרעת. דהא הניזק אינו יודע אם המזיק יודע אם לא ולולא הודאתו ניזק בעצמו סובר דאפשר דהמזיק אינו יודע [וא"כ] אינו חייב לו כלום (מ) אבל אם הוה אמרינן ברי ושמא ברי עדיף בלא הך סברא דאינו עובר על בל תגזול. א"כ טענת הניזק היא טענת ברי דהא הניזק יודע באמת שחייב. דהא ודאי הזיק. וא"כ אי אפשר לו להמזיק לטעון ברי לאיפוך [דנגד ברי אינו מעיז] ואם יטעון שמא ברי ושמא ברי עדיף. ויחייבו הב"ד ולא הוי ע"פ הודאתו וא"כ שפיר אשמועינן לרבותא דלא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף (נ) וכן כ' הבעל המאור בכתובות פרק ב' דברי ושמא הוה מו רובא. ומאן דאזיל בתר ברי ושמא אזיל ג"כ בתר רובא. וא"כ שפיר שייך לומר דנצרף נגד הברי הך מיעוטא להך מיעוטא:
ובזה מיושב קושית התוס' דנימא מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ואין צריכין לומר כמ"ש המהרש"א דלא יהא מחויב שבועה הכא לגבי קנס גדולה מהודאת עצמו בשאר דוכתי ע"ש:
והנה הרמב"ן כ' (ס) דצריך שתקדים תביעה להודאה. וכאן כל זמן דלא הודה לו בגוף הפרה שהזיק אין כאן תביעה. דלמא באמת המזיק לא ידע ובקנס לא שייך חיוב קודם העמדה בדין ופטור:
או י"ל ע"פ מ"ש הש"ך סי' רלב ס"ק יג על הא דאיתא בהג"ה סעיף יח. אם מכר לו טבעת בחזקת זהב ומצא בה הלוקח בדיל כו'. ואם אינו מאמינו נשבע שאינו יודע. וכ' הש"ך דמשו"ה לא הוה טענת ספק משום דכיון הלוקח אומר ברי לי שהיה בדיל הוה כאומר ברי לי שאתה חייב לי והלה משיבו איני יודע אם אני חייב לך ונשבע שאינו יודע ע"ש. א"כ לא שייך כאן שבועה בטענת ברי שטוען הניזק. דדלמא באמת אינו יודע ואין נשבעין על טענת ספק ובאמת פטור לגמרי בקנס בלא העמדה בדין דאם באמת אינו יודע לא שייך גביה העמדה בדין. וא"כ כיון [דגם] על טענת ברי אין מגיע שבועה להניזק לא שייך גביה מתוך שאינו יכול לישבע משלם. וכן איתא בב"מ דף ד' מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן. תאמר כו'. וא"כ לא שייך כלל שבועה ולא מתוך שאינו יכול לישבע משלם:
והנה באמת י"ל קושית התוס' שם. שהקשו למ"ד ברי ושמא ברי עדיף ע"ש. לפמ"ש הפ"י כתובות בסוגיא דפ"פ. דס"ס הוה כמו רוב וברי ושמא הוה ג"כ כמו רובא. וא"כ ה"נ נגד רובא דברי ושמא איכא ס"ם מיעוטא דמפלת ומיעוטא דביעתותא והוה רובא ורובא ואוקי ממונא בחזקת מרא. ועוד בלא"ה אי הוה ספק שקול יש לאצטרופי מיעוטא דביעתותא לשמא. ולא הוה ברי עדיף. והוה רובא ורובא שקולין הן: