שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
חושן משפט · סימן ל
והנה ע"פ מ"ש לעיל (א) [י"ל] הא דלעיל בדף ח' ע"א אמרינן דלמא הא קמ"ל דרוכב נמי קנה ובכאן משמע דרוכב לא הוי רבותא אם לא במנהיג ברגליו ומהו דתימא רכוב עדיף ולאיפוך דמנהיג לא יקנה והיא קושית הפ"י. אך י"ל דבאמת לפמ"ש לעיל הוי מצי לאוקמי מתניתין כמ"ד הבטה קניא ומאי מקשה ממתניתין אך דקשה אזי מנהיג עדיף. אך קשה לפי סברת התוס' דכיון דהוי בפ"ע קנין וא"כ שפיר הוי מוחזק אך דקשה הא אין ספק מוציא מידי ודאי כמ"ש לעיל אך מנלן הך סברא ממתניתין דידן. ולהקשות דא"ל שם פי' אחר בכתובות דף צד ע"ב. גבי שני שטרות באחד כ"ח בניסן. אך הא קשה אם נוקי זה אומר כולה שלי וזה אומר חצי שלי דנימא אין ספק מוציא מידי ודאי וכקושית התוס' וע"כ צ"ל במציאה ובמציאה ל"ק אין ספק מוציא מידי ודאי דהוי לאיפוך ג"כ אין ספק מוציא מידי ודאי דהא בפנינו קנו שניהם וכקושית התוס' דזה אומר כולה שלי הוי ודאי. וא"כ ממילא מוכח ממתניתין הך סברא דזה דהוי ודאי בפנינו מיקרי ודאי ואין ספק מוציא מודאי וא"כ מקשי שפיר ולא מצי לומר מטעם הבטה. משא"כ כי משני לעיל במקח וממכר הך דינא זה אומר כולה שלי וזה אומר חצי בלי והא דלא מוקי במציאה יעו"ש במפורשים וכן אי"ה אכתוב לקמן תירוץ על זה דהוי מיגו דאי בעי שתק וא"כ תקשי קושית התוס' אליבא דרש"י הא אין ספק מוציא מידי ודאי. וי"ל משום דהנה יש ליתן טעם לרש"י ז"ל דכ' דכיון דהוי ודאי בחצי נכסי הוי ודאי בכולו. משום דהא הדין אחין שחלקו כלקוחות הן ומצי בע"ח ליטול אותו החלק של האח בעד חובו וכדאיתא בבכורות וכן נוטל אצלו בעד חובו וא"כ לאחר שחלקו אזי יטול זה שטען כולה שלי אצל חבירו דהא הוי ליה חזקת מרא קמא דאמרינן כיון דהוי מקודם שלו ומשו"ה שפיר הוי אין ספק מוציא מידי ודאי. וזה דוקא למאן דלית ליה ברירה. אכן למאן דאית ליה ברירה אזי לא מהני הך סברא דאין ספק מוציא מידי ודאי דכיון דל"ש דאית ליה חזקת מרא קמא וא"כ ל"ק קושית התוס' ומשו"ה שפיר מתורץ הך דינא דזה אומר כולה שלי וזה אומר חצי שלי במקח וממכר משא"כ בכאן דמקשי לשמואל ושמואל ס"ל בביצה (ב) דלית ליה ברירה גבי בהמה וחבית של שני שותפין. וא"כ שפיר קשה קושית התוס' דאין ספק מוציא מידי ודאי, א"ו במציאה גם זה מיקרי ודאי. דכיון דהשתא זכו שניהם בודאי ומקשה [הש"ס] שפיר ש"מ רכוב לחודיה קניא ולא מהני הבטה מכח דלא הוי שמירה והוי אין ספק מוציא מידי ודאי. ומשא"כ שם בדף ח ע"א הא אוקמינן דזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי במקח וממכר וא"כ ע"כ ס"ל דלא כשמואל דס"ל אין ברירה א"כ ל"ק דאין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ ל"ק ברוכב דאם נוקי בהבטה [הוי] אין ספק מוציא מידי ודאי דכיון דהוי עכ"פ מוחזק ואם הוי עשה לבדו הוי קנין. ומתורץ שפיר קושית הפ"י הנ"ל:
ובזה י"ל קושית התוס' שם בדף ה' ע"א בד"ה אלא מסיפא וז"ל. אך קשה אמאי קאמר דלמא במקח וממהר אפילו מיירי במציאה מצי לדחויי כדדחי עיי"ש. אך י"ל דהנה מקודם כ' התוס' דמגופא דמתניתין לא מצי [להוכיח] דהמ"ל דהא דאמר חציה שלי כגון דאמר תפסתי חצי או הגבהתי כולה לקנות חצי. אך י"ל דהא בודאי במתניתין איירי דאמר דחבירו זכה החצי דאל"כ הוי כאינו טוען החצי שלו ועל החצי השני הוי עדיין הפקר ואמאי הוי הדין דחבירו נוטל לגמרי ג' רבעי וא"כ תקשי הא אין ספק מוציא מידי ודאי ול"ש לתרוצי כמ"ש לעיל דהוי נמי ודאי כמו דתפסו השתא דהא השתא ס"ל דשנים שהגביהו לא קנו ול"ש הך דאין ספק מוציא מידי ודאי דהוי לגמרי הבגד של שניהם ומשו"ה אוקי במקח וממכר ול"ק משום דלא הוי ודאי וכמ"ש לעיל דהא לא קנה כלל משום דהוא סבר דכולה שלו והוי מצי המוכר לחזור וכמ"ש לעיל בשיטת הרי"ף, וא"ל א"כ האיך נשבע דכיון דע"כ צ"ל דהוי סבר דהוא אגבהה דאל"כ הוי אחד רמאי. וכן במכר [סבר] דלו לבדו נתרצה המוכר. י"ל דהא לפי ה"א דהשתא הוי סבור דאע"ג דאין החלוקה אמת עכ"פ חולקין. דאל"כ מה תירץ כל אחד אומר כולה שלי ובודאי לשניהם הגביה וא"כ הא לא קנה הא לפי הא דהשתא ס"ל דשנים שהגביהו מציאה לא קנו. וע"כ צ"ל דאין צריך להיות החלוקה אמת רק דהחילוק בין אוחזין בידים לשם (ג) דהוי ביד אחר וכמ"ש התוס' בדף ב' יעוש"ה. דהתוס' הוכיח מכאן דאין חילוק [בין אוחזין להנפקד תופס בשבילם] דאל"כ האיך מדמה. ולפי הא צ"ל דיש חילוק וא"כ באמת מצי לומר דהוי רמאי וא"כ ל"ק דס"ל דלא כבן ננס ואע"ג דאחד מהן ישבע לשקר וא"כ משו"ה מוקי דוקא במקח וממכר ומתורץ שפיר קושית התוס':
אך לפמ"ש לעיל דהוי הפי' דוקא משום דשנים שחלקו כלקוחות הן והוי מקודם שלו א"כ מתורץ דלא מצי לאוקמי (ד) דאחד הגביה כולה רק כדי לזכות בחצי משום דהוי קשה אין ספק מוציא מידי ודאי ומשו"ה מוקי במקח וממכר. משא"כ הקושיא שניה [של התוס' עדיין קשה] דהוי מצי לאוקמי במציאה ובאוחז בידו וא"כ ע"ז ל"ש אין ספק מוציא מידי ודאי דחלקו הוי מבורר בפ"ע:
אך י"ל קושית התוס' משום דלכאורה י"ל קושית התוס' הנ"ל (ה) משום דהתוס' הקשו לעיל בד"ה וזה נוטל רביע. יהא נאמן דחציו שלו מיגו דאי בעי אמר כולה שלי כו' ותירצו דמיגו להוציא לא אמרינן אך מיגו דאי בעי שתיק שפיר אמרינן. וא"כ קשה בכאן דאומר דכוונתו לזכות רק החצי [יהא נאמן] במיגו דאי בעי שתיק. וכן אם אמר דתפס החצי וע"כ אומר דחבירו ג"כ זכה החצי בתפיסה דאל"כ עדיין הוא טוען על חצי (האחר) [השני] דהוי הפקר ולא הוי הדין דהוי ג' רבעי של השני ויהא נאמן במיגו דאי בעי שתיק וא"כ מיושב קושיא הראשונה דלא מצינן לומר בתפיסה הוי זכייה וכן מיושב קושיא השניה דהא עכ"פ [יש לו] מיגו דאי בעי שתיק ולא זכה השני בג' רבעי ומיושב שפיר קושית התוס':
והנה י"ל הרי"ף דפסק דלא כשמואל דרוכב לא קנה משום דבאמת שמואל לא מצי לאוקמי (ו) [ואי] דה"א דרוכב ומנהיג יחד אחד מהם עדיף דבאמת [כ"א טוען דקנה בלא חברו רק] משום מאי הה"א מכח דאין ספק מוציא מידי ודאי כנ"ל. דלשמואל מוכח דלא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי. דהנה עי"ל לתרץ קושית התוס' [דנימא] אין ספק מוציא מידי ודאי. דהנה הפוסקים תירצו על הא דמצאו שתוך (ז) דיכול לומר של אמוריים הן אמאי לא אמרינן דיזכה לו חצרו. ותירצו דחצר אינו קונה אלא בדבר שבודאי יבוא לידו משא"כ היכא דאפשר שלא יבוא לידו דאחר יטלו קודם שיבוא לידו לא קנה חצרו. וא"כ בכאן דהוי אמרינן דשנים שהגביהו מציאה דהוו הטעם דכל אחד נעשה שליח [לחבירו] והנה בכאן הא אמרינן דסבור [כל אחד] דהוא הגביה תחלה ואם נימא דהדין דאין ספק מוציא מידי ודאי והוי כולה לזה שאומר כולה שלי. והנה אם הוי סבור באמת דהגביה מקודם והנה חצר הוי מטעם שליחות וא"כ השליח שלא יבוא לידו לא הוי שליח ובכאן לא יבוא לידו דקודם שיבא לידו יפסוק הב"ד דהוי כולה של השני שאומר כולה שלי וא"כ לא יבוא ליד השני [לעולם] וא"כ לא נעשה שליח של השני. זה שאומר כולה שלי וא"כ לא זכה השני שאומר חציה שלי דכיון דזה שאומר כולה שלי צא נעשה שליח שלו וא"כ הוי אצלו כמאן דמונח ע"ג קרקע וכמו גבי חרש ופקח. וא"כ כיון דלא קנה זה החצי. וא"כ לא קנה זה שאומר כולה שלי דהוי חצי השני כמו שמונח ע"ג קרקע וכמו דאמרינן גבי חרש הוא אדעתא דידיה קא מגבה ליה והוא לא קנה איך יזכה חבירו. וא"כ היכי הוי הדין דנימא דאין ספק מוציא מידי ודאי. אך לפי האמת דפסקינן כאן דלא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי אזי נעשה שליח דיבוא לידו וזכו תרווייהו ומשא"כ אם נימא דאין ספק מוציא מידי ודאי אזי לא הוי ודאי אפילו על חצי. ובשביל זה מה שתפס בידו לא הוי אין ספק מוצא מידי ודאי דזה הוי בבירור. ועיקר הטעם הוי כמ"ש לעיל דמכח אין ברירה אית ליה חזקת מרא קמא וע"ש היטב. וא"כ לשמואל [דלית ליה ברירה כמובא לעיל] תקשי במקח וממכר הא אין ספק מוציא מידי ודאי וע"כ צ"ל במציאה. וא"כ במציאה תו ל"ק דאין ספק מוציא מידי ודאי דהוי חצי שלו. דעכ"פ דהוי ודאי רק לאחר דפסקינן דיחלוקו משא"כ אם נימא דאין ספק מוציא מידי ודאי לא הוי ודאי על חצי וא"כ תקשי אמאי לא יהא חצי שלו מכח דהוי ודאי עכ"פ על החצי כמו שהוא לפנינו ואין ספק מוציא מידי ודאי ואמאי אינו נוטל רק רבע. וא"ל דהוי ג"כ לזה דאומר כולה שלי אין ספק מוציא מידי ודאי וכקושית התוס' על רש"י. דהא באמת בזה לא הוי ודאי אפילו אם אין נוטל כולה רק ג' חלקים [ג"כ לא הוי ודאי] דדלמא הוי מסופק באמת וא"כ לא הוי שליח של השני דהא לא יבוא לידו חצי רק רבע. ולא הוי שליח על כל החצי בעד חבירו. וא"כ כיון דחבירו לא קנה הוי רבע של חבירו כמו שמונח ע"ג קרקע וזה וזה לא קנה כלל דהא אמרינן כיון דלא זכה החצי כולה והוי רבע דלא זכה לא זה ולא זה והוי כמו קני את וחמור. וכן מייתי הש"ס בתרומה דכיון דלא קנה כולה נתבטל כל הזכייה. וכן אמרינן קצת ראייה לזה מדלא קנה פקח לא קנה חרש. ועיין בא"ז דמביא בשם הר"י כ"ץ דהוי מטעם מיגו אבל עכ"פ זאת אמת דהוי כמו קני את וחמור. ומוכרח זו הסברא משום דכיון [דאהא] דאמר רבא דהוי מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבירו הקשה הש"ך בסימן ק"ה לפי אותה שיטה דס"ל דאינו יכול לזכות יותר ממה שמגיע לו א"כ אמאי אמרינן דזכה לחבירו החצי השני יע"ש. והנה רק התירוץ דבכאן הוי מיגו דזכי לנפשיה על כולה דהא אם לא יזכה לחבירו על חצי לא יזכה הוא כלל דהוי כמו שמונח ע"ג קרקע ולא קנה לא זה ולא זה. וא"כ הוי על הכל מיגו דזכי לנפשי' בכשיעור. אך עדיין קשה אמאי זכי לחבירו ברצי ניהוי זוכה לחבירו רק רבע או פחות והוי שפיר זכה לנפשיה דהא הוי הטעם כמ"ש בס' א"ז בשם תוספי תוס' להרא"ש דחבירו מסייע לו בהגבהה וכיון דכל אחד בתפיסתו מסייע לחבירו לא מבטל ועש"ה. ולא יקנו שניהם רק מעט ובאמת אפילו [שליח] בשכירות מיקרי חב לאחרים. רק היכא דהדין דלא מצי לזכות לנפשי' גוף החפץ אזי שפיר שייך [חב לאחרים] ועוד וכי התנו אהדדי באם שתזכה את לי מעט אזי אני אזכה אלא מה דהדין נותן א"ו צ"ל דס"ל לרבא דאם לא יזכה רק מעט. וא"כ נשאר אותו שלא זכה והוי כמו מתוך שלא קנה המותר לא קנה כלל וכמו קני את וחמור וא"כ כיון דמוכח דרבא ס"ל כן כסברא זו וא"כ תקשי לרבא קושית התוס' נימא אין ספק מוציא מידי ודאי כמו שהוא בפנינו דהוי של שניהם ואמאי אינו נוטל רק רבע אלא ע"כ צ"ל דאין זו סברא. דהא לא שייך לומר משום דהוי אין ספק להיפוך דהא הוי חצי שלו. דבאמת לא הוי ודאי על החצי אם נפסק דאינו נוטל השני רק רבע לרבא אם כן ליכא רבותא וע"כ צ"ל מנהיג ברגליו והוי רבותא לענין דמנהיג ברגליו וכמ"ש התוס' דכיון דהוי קנין בלא זה לא הוי מוחזק הכי הוי ס"ד. וא"כ מוכח בהיפוך דאל"כ לא מוכח ממתניתין דאיירי במנהיג ברגליו דכיון דבלתי זה נמי הוי קנין. בשלמא אם אמרינן דרוכב לבד לא קני אזי מסתמא מיירי במנהיג ברגליו דהא בלתי זה לא הוי רכוב קניא משא"כ אם רכוב לבד הוי קניא ומש"ה מפיך שמואל דס"ל כרבא. משא"כ להרי"ף והרמב"ם דפסקו דלא כשמואל דס"ל כרבא מטעם מיגו דזכי לנפשי' אך מטעם דבמציאה מהני שפיר זכייה ולא ס"ל לטעמא דקני את וחמור וא"כ באמת א"ל דס"ל אין ספק מוציא מידי ודאי דכיון כמו שהוא בפנינו הוי ודאי וא"כ אם ס"ל דרכוב עדיף או מנהיג עדיף כי זכו ביחד אזי לא מהני מה דהוי שניהם מוחזקין דהוי מי שקנין שלו יותר מועיל דהא אין ספק מוציא מידי ודאי. וא"ל א"כ אמאי איתא במתניתין זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי דאין נוטל רק רבע זה שאומר חציה שלי הא קשה דנימא אין ספק מוציא מידי ודאי וכמו שהוא בפנינו הוי של שניהם ויהא נוטל כל אחד חצי. י"ל דהוי להיפוך ג"כ אין ספק מוציא מידי ודאי דכיון דחצי ודאי שלו. ואין לומר הא לא נעשה שליח. דז"א דכיון דעכ"פ נוטל רבע והוי שליח של חבירו ומהני תפיסתו לחבירו ג"כ עכ"פ על רבע. ולא הוי כמונחת ע"ג קרקע דכיון דלא ס"ל הך סברא דמתוך שנשתייר מה דלא קנה הוי כמו קני את וחמור וא"כ באמת רוכב לחוד קנה ורבותא דלא נימא אין ספק מוציא מידי ודאי ורכוב עדיף לקנות או מנהיג עדיף. ואין ספק מוציא מידי ודאי באמת ס"ל. דלא מוכח ממתניתין דלא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי לשיטתיה וא"כ אין צריך להפך ר"מ לחכמים. ומתורץ שפיר הרי"ף והרמב"ם דפסקו רכוב לחודיה קניא:
או י"ל דלפי שיטת הרמב"ן אפילו רכוב קונה דאזלא קצת מחמתיה אעפ"כ מיקרי אינו מינו עם מנהיג וכמ"ש בש"מ מהרמב"ן בב"ב דמייתי ראיה מכאן מרכוב ומנהיג דאינו מינו אינו מבטל דלא כתוספתא אע"ג דקנין רכוב הוי דאזלא מחמתיה קצת. וע"כ צ"ל דאעפ"כ מיקרי אינו מינו דכיון דלא מנהיג ממש. וא"כ א"ש המהו דתימא כמ"ש לעיל דהוי הפי' דכיון דהוי מנהיג ברגליו ורכוב הוי נמי לר"מ קנין המועיל מכח דאזלא מחמתיה קצת הוי אינו מינו מש"ה לא קנה המנהיג משום דל"ש דרכוב נעשה שליח דהוי זכי לנפשי' דהא באמת הוא יזכה אע"ג דלא נעשה שליח ברכיבה יזכה מכח מנהיג ברגליו אלא ע"כ צ"ל דבאמת מהפכין מתניתין וס"ל להלכה סתם מתניתין דהכא דרכוב לא הוי בפ"ע קנין בלא מנהיג ברגליו. משא"כ לשיטת הרי"ף דבאמת ס"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי וא"צ לאוקמי במנהיג ברגליו וא"כ א"א לבטל אהדדי דכיון דהוי שלא במינו. וא"כ לא יקנה שום אחד מהם דמבטלין להדדי דכיון דנעשין שלוחין זה לזה ומתניתין לא איירי כלל במנהיג ברגליו ורבותא הוי מכח דה"א רכוב עדיפא ואין ספק מוציא מידי ודאי. דכיון דלשיטתיה הוי באמת לפסק הלכה אין ספק מוציא מידי ודאי ומתורץ שפיר הרי"ף והרמב"ם הנ"ל: