שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
חושן משפט · סימן ח
סוגיא דמעמד שלשתן בשו"ע סימן קכו
(א) גיטין דף י"ג ע"ב תוס' ד"ה קסבר ר"פ כו'. וא"ת ולר"פ ורב גופא אמאי לא אוקי מתניתין במעמד שלשתן אפילו אינן צבורין וכי תימא משום דלא משמע ליה לישנא דמתניתין במעמד שלשתן א"כ מהאי טעמא הוה ליה למימר דר"פ לא אמר כרב זביד. וי"ל משום דהנה הפ"י הקשה לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל בה' זכיה ומתנה דבמתנה נמי אמרינן תן כזכי ודלא כשיטת התוס' לעיל לחלק בין חוב למתנה. אמאי לא אמרינן דטעמא דרב משום דתן כזכי אפילו במתנה יעו"ש:
וי"ל משום דהנה י"ל הפי' בשיטת הרי"ף דס"ל בתן לא מצי לחזור. ואמאי לאחר מיתה לא יתן. משום דבאמת הא איתא בשו"ע (א) דאין השליח יכול לתפוס בעד חובו על המלוה דהאומר תן הוי כתנאי ע"מ שתתן לידו אפילו דאם הוי כזכי. מ"מ [ע"מ] שיבוא לידו אח"כ. וכל זמן שלא הגיע לידו עדיין הוא ברשות המשלח. אך דאעפ"כ קשה אמאי לא יתנו לאחר מיתה. והנה הפ"י הקשה אמאי הוי זכות בשטר שחרור הא בין כך קודם נתינה אוכל באיסור בתרומה וה"נ בשפחה כנענית באיסור ומכ"ש אם הוי הזכי' רק על התנאי דאסור בתרומה ובשפחה ובבת חורין עד שנתקיים התנאי דהא הוי כן הדין דתנאי שיוכל לקיים באונס אסור בתרווייהו יעו"ש בגיטין (ב) וי"ל משום דהנה איתא לקמן בדף מ"ב ע"ב. אבעיא להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור אי אינו מכור כו' א"ר אבא ת"ש ויליד בית מה ת"ל בית אם קנין כסף אוכל יליד בית לא כ"ש כו' ת"ל קנין כספו ויליד ביתו כו' אף קנין כספו אע"פ שאינו שוה כלום אוכל. ואי ס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא. ומשני שם איכא עבד טרפה. והקשו שם בתוס' בד"ה מי איכא עבדא. וא"ת ונהי דאינו מוכר וכו' מ"מ הא יכול למכרו כולו לגמרי יעו"ש בס' פ"י מה שתירץ שם על קושית תוס' זו. והנה התוס' כתב שם בד"ה מעוכב גט שחרור. דכיון דאוכל בתרומה מותר בשפחה יעו"ש. וא"כ בכאן רשאי לאכול בתרומה ומותר בשפחה דהא משם (ג) מוכח דמאי דיכול למזדבן לקנסא מיקרי שוה כסף לענין תרומה. וא"כ הא לקנס הוי שלו [של האדון] דהא קנס מגיע אם יגחנו שור ואם יגחנו וימות ממילא תו לא יכול לקיים התנאי ליתן לאחר מיתה לעבד. וא"כ ממילא בטל השחרור למפרע. וא"כ הוי שלו לענין קנס ורשאי לאכול בתרומה מכח דהוי קנין כספו, וא"כ רשאי לישא שפחה ג"כ כמ"ש התוס':
וא"כ משו"ה [מיושב נמי הקו' על הרי"ף אמאי] לא יתנו לאחר מיתה. דהנה הר"ן כתב בקידושין דאיכא מ"ד דזכין לאדם שלא בפניו אע"ג דאח"כ הוי חוב גדול נמשך מזה ולא היא דמקולי פרוזבול שנו כאן וע"ש. וא"כ לאחר מיתה שפיר נתבטל הזכות ונתבטלה השליחות. דהא קשה [קו' הפ"י הנ"ל] דאסור בתרומה ובשפחה. וא"ל כנ"ל דהוי עבד שלו לענין קנס. דהא באמת כ' הפרישה וכן הוא בשו"ע אה"ע סימן ק"מ ס"ז וס"ח. דאם אמר זכה כו' והנה אם האשה לא עשאתו שליח לקבלה הוי עכ"פ שליח להולכה עיי"ש וא"כ ה"נ אם לא ירצה העבד הוי עכ"פ שליח להולכה וא"כ הוי הדין דכופין לקיים דברי המת וכופין את היורשים לעשותו בן חורין. והנה הדין היכא דכופין הוי מעשה ידיו של עבד וכמו דאיתא לקמן גבי חצי עבד וחצי בן חורין. ועוד כמ"ש הפוסקים היכא דכופין מיד זכה העבד בעצמו לענין מעשה ידיו וא"כ הא לקמן גבי מעוכב גט שחרור הוי אבעיא בש"ם אם מגיע קנס לאדון דכיון דמעשה ידיו אינו שלו. וא"כ בכאן בלא"ה אין מגיע קנס. אך דמצי לאכול בתרומה ומותר בשפחה מכח דעדיין הוי עבד והוא מיקרי אדון. וא"כ שפיר נאסר מיד דלמא ימטי השטר שחרור [לידו] והוי אין עבד למפרע ואסור בשפחה ובתרומה, וא"ל דלענין קנס דהא קנס בלא"ה לא הוי של רבו, וא"כ מתבטל השליחות וזה הטעם של הרי"ף:
וממילא מיושב קו' הפ"י הנ"ל דמאי מקשינן לרב דילמא הטעם משום תן כזכי משום דאך לרב א"א לומר כן דא"כ ל"ל צבורין. תיפוק ליה מכח מצוה לקיים דברי המת כקו' התוס' א"ו דרב לא ס"ל כן דמצוה לקיים דברי המת כמ"ש התוס' וא"כ ע"כ צ"ל דלא איירי דמסר מיד ליד ופריך שפיר לרב. משא"כ לפסק הלכה דפסקינן כמ"ד מצוה לקיים דברי המת וא"ש הרי"ף:
ולפ"ז מיושב מה דרבנן משיבין לר"מ דאמר חוב הוא לו שאם היה עבד כהן פוסלו מן התרומה. והלא מה אם ירצה שלא לזונו כו'. דהנה הפ"י מקשה דלפי שיטתו דר"מ קשה במה הוי זכות לעבד במאי דאינו משוחרר מעכשיו ממ"נ אם יבוא הג"ש ליד העבד ממילא משם ואילך הוי משוחרר בע"כ. ולמפרע רשאי לאכול בתרומה ומותר בשפחה, ואם לא ימטי לידו לא הוי כלל משוחרר דהא הוי תנאי:
אך י"ל משום דנ"מ. דהנה בתומים (ד) כתב דגבי פרעון יכול לזכות שלא בפניו דכיון דמאי דהוי לענין פירעון נתינה אפילו בע"כ אע"ג דלענין בתי ערי חומה נתינה בע"כ לא הוי נתינה. משום דשם הוי הפסד מיד. משא"כ בפירעון דלא הוי הפסד מיד (ה) וא"כ אפילו שלא בפניו נמי. וא"כ שפיר נ"מ דאם נימא דהוי משוחרר מיד על תנאי וא"כ יכול לזכות שלא בפניו. אך אם נימא דלא הוי שליח אינו יכול ליתן שלא בפניו, וא"כ יש נ"מ לענין משם ולהלן שיתן לאחר עבורו. וא"כ הוי שפיר חוב דכיון דנ"מ וכמו דאיתא בחו"מ סי' קצ"ו. וא"כ אפילו אם ירצה העבד אח"כ דכיון דבשעת מעשה לא ידענו דהוי זכות [לעבד] אך אם נימא דעכ"פ (ו) הוי הפסד וא"כ בל"ה אינו רשאי ליתן שלא בפניו. והדרא הקו' מאי חוב הוא לעבד. אך באמת הא לא הוי הפסד אם נימא דזכה בו על תנאי ויוכל ליתן שלא בפניו דהנה הרשב"א הקשה הא מצי להפקיר. אך אם נימא כמו שהקשו התוס' לקמן (ז) שדי' לצרה בשעתה וא"כ לק"מ מהפקיר. והנה מה שתירצו התוס' [דאע"פ] דלא הוי חוב אבל עכ"פ זכות נמי לא הוי. אך עכ"פ הפסד לא הוי וא"כ שפיר הוי נתינה שלא בפניו נתינה. אך אם אמרינן כקושית התוס' (ח) דמכח דהוי בידו לא אמרינן דלא חשיב [זכות] וא"כ שפיר הוי הפסד. והנה גבי אי שתקת שתקת ואי לא אהדרינן שטרא למרא (ט) [מוכח] משום דמה דהוי ביד אדם לעשות הוי כאילו כבר עשוי. א"כ בכאן נמי הוי כאילו כבר עשוי. אך הסמ"ע (י) כ' דלא אמרינן אי לא שתקת אהדרא רק בדבר שיש לו ריוח אך בדבר שאין לו ריוח אפשר דלא יעשה כן. ואם כן זו הפירוש דרבנן [מקשין לר"מ] דהוי חוב בתרומה. קשה ממ"נ אם יבוא [השחרור] ליד עבד ממילא משוחרר. ואם לא יבוא ליד עבד לא יהא משוחרר. וא"כ לא הוי חוב. אך דנאמר דנ"מ לענין שלא בפניו והוי תוב משם ולהלן. אך באמת הא בלא"ה לא מהני שלא בפניו מכת דהוי מיד הפסד. וא"ל דהא בידו להפקיר א"כ אמרינן כאילו כבר עשוי. וע"ז שפיר מקשה והלא מה אם ירצה שלא לזונו רשאי. וא"כ אין ריוח לאדון בשחרור ולא אמרינן כאילו כבר הפקיר. וא"כ חשיב פסידא ולא מהני שלא בפניו. א"כ ליכא נ"מ וממ"נ לא הוי חוב או דימטי לידיה ומה איכפת ליה דיהא משוחרר למפרע ומעשה ידיו הוי שלו. וע"ז אמר ר"מ השבתוני על המזונות ומה תשיבוני על התרומה. דהנה באמת ר"מ ספוקי מספקא ליה אי אמרינן ברירה. וכמ"ש התוס' לקמן בגיטין (כ) ומדאורייתא לחומרא אמרינן אין ברירה. וע"ש בס' פ"י. והנה רש"י שם כ' ולא דמי לכל התנאים משום שבידם לקיימם ודעתם לקיימם ולא תשיב ברירה וע"ש. וא"כ בשלמא אם הוי זכות א"כ בודאי ירצה העבד ולא הוי נכנס בסוג הברירה משום דודאי יקיים וכמ"ש רש"י, משא"כ אם תשיב תוב וא"כ אפילו ירצה העבד אח"כ אך בשעת נתינתו ליד השליח לא הוברר הדבר וזה פריך ר"מ. והלא תוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות וא"כ הוי אין ברירה. וכי תימרו אי בעי זריק ליה גיטא. ר"ל הך גט גופא ופסול הוא ממילא בתרומה וא"כ בודאי ירצה דכיון דתו ליכא חוב. דמכאן ולהבא הוי בלא"ה משוחרר. ולמפרע רשאי לאכול בתרומה וכמ"ש לעיל ועיי"ש. או דלא תשיב פסידא וא"כ שפיר ביד האדון לקיים תנאי. וע"ז אמר ר"מ שביק ליה וערק אזיל לעלמא ולא הוי בידו לקיים התנאי. ומתורץ שפיר קושית התוס' בד"ה וכ"ת כו':
ולפ"ז מתורץ קו' התוס' בד"ה עבדא בהפקירא. וא"ת עבד קטן וכו'. דהנה עמ"ש לעיל הטעם משום דקנס שלו ורשאי לאכול בתרומה. והנה לפי סברת התוס' בחגיגה (ל) דלא מיקרי אדון הואיל והדין דכופין לשחררו יעו"ש. וא"כ ג"כ כאן דכיון דאינו רשאי לחזור. אך באמת הוי הדין דגבי תנאי אם שניהם לא ירצו לקיים התנאי יכול לבטל הגט יעו"ש (מ) והנה לפ"ז בכאן כ"ע מודו דיכול לבטל דהא לא יכולין לכופו לקיים התנאי היכא דשניהם אינם רוצים. וא"כ כיון דהוי חוב והעבד לא ירצה וא"כ אם האדון ג"כ לא ירצה ממילא יכול לבטל. וא"כ שפיר מיקרי אדון. אך אם הוי זכות ממילא לא מיקרי אדון. וטעמא דרבנן הוי משום דס"ל המפקיר עבדו אינו יוצא לחירות ואסור בשפחה ובבת חורין וא"כ שפיר איכא זכות. ורבנן מקשין לר"מ. ממ"נ אם ס"ל דהמפקיר עבדו אינו יוצא לחירות ממילא מקרי זכות. ואלא דס"ל לר"מ דיוצא לחירות וא"כ כיון דליכא ריוח בשחרור ובהפקר דאם ירצה שלא לזונו וכמ"ש לעיל וא"כ חשיב פסידא וא"כ לא הוי ג"כ חוב וכמ"ש לעיל. דבשלמא אם הוי ס"ל דהמפקיר עבדו אינו יוצא לחירות וא"כ לא חשיב פסידא. דהא ביד האדון להפסידו ולאסרו בתרומה ובשפחה ובבת חורין. והא ראיה דמשו"ה תשיב השחרור זכות לעבד וא"כ מתורץ קושית התוס' ד"ה עבדא. דמקשו והא דקאמר התם והא קיי"ל דעבדא בהפקירא ניחא ליה מנלן והא רבנן פליגי על ר"מ ולית להו עבדא בהפקירא ניחא ליה ע"ש. דבאמת גם רבנן מודו דעבדא בהפקירא ניחא ליה אך טעמא דרבנן משום דזכות דהא יכול להפקיר. וא"כ לרב הונא א"ל דבאמת כו"ע ס"ל דחוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות. אך קושית רבנן הוי כמש"ל דהא ליכא תוב דממ"נ אם יבוא לידו שפיר בלא"ה משוחרר וכמ"ש לעיל. וע"ז משני ר"מ מכח אין ברירה. משא"כ גבי קטן דהוי זכות. ול"ק [קושית התוס' דבקטן ל"ש בהפקירא ניחא ליה משום] דהא לא מיקרי אדון דכיון דאדון אינו יכול לחזור וממילא לא מגיע קנס ואסור בשפחה ובב"ח. ומתורץ קושית התוס' מעבד קטן:
ולפ"ז מתורץ קושית התוס' בד"ה קסבר ר"פ שהבאתי לעיל בריש הסוגיא. משום דהנה הפוסקים (נ) הקשו למאן דס"ל דמעמד שלשתן הוי אפילו בע"כ הא לפי ה"א לא מהני בע"כ דאמר בהאי הנאה דקא משתני ליה בין מלוה ישנה וכו' גמר ומשעביד נפשי'. וי"ל משום דהנה הפ"י הקשה (ס) דלפי [רבינו האי] והרא"ש שפסקו כר"נ לכשתלד מהני לדבר שלא בא לעולם וא"כ הוי טעמא למעמד שלשתן ולמה כ' הרא"ש בשמעתין דמעמד ג' הוי הלכתא בלא טעמא ע"ש:
וי"ל דהנה באמת אפילו אם אמרינן דמקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ לכאורה יכול לחזור קודם שב"ל (ע) אך הש"ך כ' בסי' קי"ב דאינו יכול לחזור (פ) דלא שייך חזרה במקצת:
אך הא הדין גבי אם אמר לאחר ל' יום בעינן דלאחר ל' יום יהא השטר בעולם או הכסף (צ) דהוי כמו שהיא בשעת מעשה דא"כ הוי צריכה להחזיר הכסף (ק) וא"כ בכאן [לענין חוב במעמ"ש] לא שייך זה דהא השתא לא נתן לו הכסף רק דצריך לחזור ומה נ"מ ליה דהא השתא ג"כ צריך להחזיר לזה הכסף. ומה נ"מ ללוה דיחזיר לו הכסף או למלוה ראשון [מה מועיל משתעבדנא] אך לר"מ כ' התוס' (ר) דמהני מעכשיו. דא"צ דיהא השטר בעולם, א"כ פריך שפיר דאפילו לר"מ מודה בלדבר שלא בל"ע וא"ל לכשתלד מהני עכ"פ בענין שיהא הכסף בעולם וכאן לא שייך זאת. וע"ז שפיר משני בהאי הנאה כו' גמיר ומשעביד נפשי' אם היה רוצה, וא"כ הוי הפי' דנעשה כמו שאמר משתעבדנא לך כו', וא"ל הא לא הוי הכסף [בעולם] דהא הוי הכסף (בשעת מעשה) בהאי הנאה ובע"כ (נמי מהני) דנעשה כמי שאמר בשעת הלואה משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך ואינו יכול לחזור דהוי חזרה במקצת. וכמ"ש הש"ך בסי' קי"ב:
(ב) והנה י"ל קושית הפוסקים על הראב"ד שכ' (ש) דאם כתב משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך אינו יכול למחול. וא"כ לפי הא דאמרינן דבכל הלואה הוי הדין כן. א"כ אמאי ס"ל לשמואל דיכול למחול, וי"ל משום דהנה באמת הרשב"א הקשה דאם אמרינן המקנה לנולדים דלא קנה ויהא אינו חייב לפרוע גם למלוה ראשון. וכ' הרשב"א שני תירוצים. חדא דכוונת המלוה ראשון באם דעדיין לא יקנה השני יהא חייב לו להראשון. ועוד דלא הוי אתי מחמתך כיון דלא קנה וע"ש. והנה הפוסקים כ' דאם כתב משתעבדנא לך כו' הא אין ברירה. ומש"ה כ' דהוי רק מדרבנן, והנה הא [דהמוכר שט"ח] יכול למחול הוי הטעם משום דקנין [שטרות] מדרבנן. וא"כ הוא הדין דנקנה מטעם ערב ומטעם עבד כנעני, וכמו דאיתא בקדושין (ת) היכא דאמרה תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין שניהם. ה"נ הכא דכיון [דאם אמרינן] דהדין דפטור מן הראשון וכמ"ש הרשב"א. א"כ נתחייב להשני השתא מדין ערב. וא"ל דלא חסר השני כלום משועבד מדין שניהם מדין ערב ומדין עבד כנעני, וא"כ כיון דנקנה מדרבנן עכ"פ אתי מחמתך קרינן וממילא שפיר פטור מן הראשון דהוי קנין מדאורייתא [ואמאי יכול למחול]:
אך באמת הנה הפ"י כ' דלא צריך למילף מעבד כנעני דבלא"ה הא הוי זכין לאדם שלא בפניו והוי מטעם שליחות. והנה איתא בתשובת מהרי"ט בסי' צ"ג. וכן הוא בשו"ע חו"מ (א) דאין השליח יכול להחזיק החפץ לעצמו. והנה טעמא מילתא מהר"ן, דאינו יוצא מרשות לרשות. דהא יד השליח במקום הבעלים עומד והוי כאילו הוי הוא בעצמו הבעלים והאיך יכול לזכות לעצמו אח"כ וא"כ ה"נ (ב) להיפוך אם הוא נעשה שליח אח"כ והוא עומד במקום הבעלים ולא יצא כלל מרשותו דוק ותשכח וא"כ מש"ה אין שייך בכאן הטעם מהשליחות. אך דצ"ל דיליף מעבד כנעני ושם אין הטעם מכח שליחות דמי איכא מידי דהוא לא יכול לצאת בכסף דלית ליה כסף וע"ש בר"ן, אך רב דפסיק כר"מ דהכסף לא מהני אם מקנה ע"מ שתצא לחירות א"כ הכסף ע"י אחרים וא"כ שפיר יכול למילף מעבד כנעני. משא"כ שמואל דפסק כרבנן, יעו"ש בתוס' בקדושין וא"כ לא יכול למילף כלל מעבד כנעני וצ"ל רק מכח שליחות, ובכה"ג ל"ש שליחות, וא"כ הוי הקנין רק מדרבנן ושפיר יכול למחול וא"כ מתורץ (ג) דאנן פסקינן כרב דפסק כר"מ דלא מהני תנאי ע"מ שתצא לחירות ושפיר משתעבד השתא מדין ערב ומדין עבד כנעני, ומתורץ קו' הפוסקים:
והנה אם נימא כמ"ש הרשב"א, דבאמת גם המלוה הראשון אינו יכול לתבעו. וא"כ שפיר גם לדשלב"ל נקנה השתא מדין שניהם מדין ערב ומדין עבד כנעני אך דלא שייך שליחות וא"כ הוי דוקא מטעם עבד כנעני ודוקא לר"מ ורב לשיטתו פסק כר"מ. וא"כ ה"פ קא סבר ר"פ כי אמר רב ל"ש במלוה ול"ש בפקדון. דהוה הטעם כאילו אמר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך. ול"ק [הא דאמר ליה רב אשי לאמימר אלא מעתה הקנה לנולדים כו'] דבאמת משועבד מכח ערב ומדין עבד כנעני ורב הא פסק כר"מ. והנה אם בבריא איירי מתניתין וע"כ מתניתין אתיא כר"מ. והא שם אמר ר"מ גופא דכסף רק ע"י אחרים דלא מהני תנאה. וא"כ מעמד שלשתן הוי גם בהלואה ומכח ערב ומכח עבד כנעני משא"כ אם מוקי בשכיב מרע א"ל דבאמת מתניתין אתיא כרבנן. ולא רצה לאוקמי כר"מ דכיחידאי לא מוקמינן אפילו אם סובר כן וכמ"ש לעיל וע"ש. וא"ל לרבנן אמאי לא יתנו לאחר מיתה. ויש לומר דהתוס' כתב בב"ב (ד) דהמצוה לקיים דברי המת לא שייך רק בשכיב מרע דכיון דכוונתו לאחר מותו, וא"כ גם בשחרור העבד הוי כוונתו מהיום אם ימות וא"כ שפיר שייך מצוה לקיים דברי המת. וא"כ לאחר מותו הא מעשה ידיו של עבד וא"כ אין מגיע קנס [לרבו]. והוי שפיר לאחר מיתה חוב לו ונתבטל השליחות וכמ"ש לעיל. וא"כ מתורץ שפיר קושית התוס':
והנה הדין (ה) אם מחל לו החוב בעד מקח אם במקום דנקנה בכסף לבד שפיר נקנה לו בעד מחילה. והיכא דאין נקנה לו בכסף דהיינו באתרא דכותבין שטרא ממילא צריך לשלם לו החוב וא"כ הוי כסברת הרשב"א בתירוץ הראשון דלעיל וע"ש היטב. ולפ"ז מתורץ ג"כ הרא"ש דלפי המסקנא ע"כ לא אמרינן דנעשה כאומר לו משתעבדנא לך וכו'. (דא"כ) [דאל"כ] קשה לר"מ גופי' אמאי ס"ל בקדושין דיכול למחול, ומש"ה כ' הרא"ש דהוי הלכתא בלא טעמא:
(ג) ועוד י"ל קושית הפוסקים על הראב"ד שהובא לעיל משום דהנה הרשב"א מסופק אם אמר לכל דאתי מחמתיך והראשון מוכרה לשני אם השעבוד הוי גם לזה. והנה התומים כ' דמוכח מהר"ן שהקשה האיך אמרינן משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתיך. ותירץ הר"ן דאפשר דנשתעבד לכל העולם בזה אחר זה. וא"כ מוכרח דמהני. ואפ"ל [דלא מוכח] דבאמת לא מהני אם מכר הראשון להשני אך דמצי להשתעבד לכל העולם דהיינו דלוקח ימכור להמוכר והמוכר חוזר וימכור להשני וא"כ ע"כ לשיטת ר"ת דהשעבוד הגוף נשאר להמוכר דאל"כ לא מצי הראשון למכור להמוכר דאך אם ישאר השעבוד הגוף שפיר מצי למכור וכמ"ש הש"ך:
אך הא הפ"י כ' דמשעה דנתברר שפיר שייך ברירה אך דעיקר דאין ברירה הוא לענין דיתחיל למפרע, אך במעמד שלשתן לא שייך דיקנה מכאן ולהבא משעה דהוי מעמד שלשתן. דהא בעינן דהכסף יהיה בעולם משא"כ לענין כסף ל"ש דהא השתא צריך ג"כ לשלם ומה לי שחייב לראשון או לשני כמ"ש לעיל דכיון דלא אמרינן [בהאי הנאה דקא] משתני' ליה וכו' משא"כ לגבי שטר שפיר הוי השטר בעולם ובהשטר נכתב משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתיך. ומתורץ קושית הפוסקים על הראב"ד:
ולפי הנ"ל י"ל ג"כ קושית הפ"י דהתוס' כ' (ו) דא"צ דליהוי דוקא בחד גוונא [רישא וסיפא] (ז) וי"ל משום דבאמת הוי הטעם של רבנן כמ"ש לעיל מכח הפקר. אך י"ל דבאמת הא המהרש"א כ' דהוי הפי' משום שהוא קנינו. ר"ל דיכול לעשות בע"כ. והקשה הפ"י דאין לשון המתניתין כן. וי"ל דבאמת לפי שיטת ר"ת הוי דוקא (תן כזכי רק בחוב ורק בשחרור הטעם משום) אי לאו דעביד ליה נייחא נפשא כו' וכן במתנה אי לאו דעביד ליה נייחא נפשא אבל בגט לא אמרינן תן כזכי אפילו אם האשה רצתה וא"כ מש"ה צ"ל דהוי זכות, דאל"כ איך שייך דמשום דעביד ליה נייחא נפשא יעשה לו חוב. וא"כ שפיר אמרו רבנן לר"מ דהוי זכות דמה אילו אם ירצה שלא לזונו וא"ל דפסלו מתרומה ומשפחה. וע"ז משני שפיר רבנן (מפני שהוא קנינו) ר"ל כסברת מהרש"א דיכול ליתן לאחר בעל כרחו וא"כ יזרוק ספק קרוב לו ספק קרוב לאחרים (ח) ומש"ה שפיר הוי זכות ובמזונות בלא"ה פטור:
והנה לא משכחת ספק קרוב לו ספק קרוב לעבד רק אם שניהם יכולין לשמרו, וא"כ כיון דמספק הוי הדין דעבד מיקרי מוחזק בעצמו, ואי אפשר לברר הספק וא"כ הוי כמו הפקר דהא בודאי הפקיר [אותו] והוי ממילא הפקר דכיון דאינו יכול לשעבד [עמו] וא"כ הא הדין דגבי שטר שחרור של שכ"מ דאינו חוזר בעבד הואיל ויצא [עליו] שם שחרור וכ' התוס' לעיל בדף ט' ע"א ד"ה ואינו חוזר בעבד. דכוונתו באמת מהיום אם ימות רק דכוונתו כמו שיאמרו לו חכמים. וא"כ קשה דבכאן לא יצא [עליו] שם שחרור, דממ"נ אם כוונתו לאם ימות תו לא הוי זכות. דמה הוי הזכות דאי בעי מפקיר או דיזרוק לאחרים ספק קרוב לו. הא אם ימות ממילא הוי הדין דהמפקיר עבדו ומת יוצא לחירות. וא"כ בלא"ה אם ימות יוצא לחירות:
ובזה מיושב מה דהקשה הפ"י לשיטת הרי"ף והרמב"ם נימא דמש"ה נקיט תנו בשכ"מ כי היכי לאשמעינן דאפילו רבנן מודו דלאחר מיתה לא יתנו. דלפמ"ש בשכ"מ ליכא רבותא דודאי ל"ש תן כזכי בעבד בשכ"מ וכמ"ש כנ"ל [דאם ימות ליכא זכות ומתנת שכ"מ הוי רק לאח"מ] ובזה מיושב (ט) דלכאורה אם אמרינן דמתניתין איירי במתנת שכ"מ במקצת ובעי קנין. וא"כ תו אינו יכול לחזור ס"ל להך מקשן. וכמ"ש התוס' שם בב"ב דזה תליא בזה אם חזרה בעי קנין לא מהני חזרה יעו"ש. וא"כ אין כוונתו לאחר מיתה. וא"כ שפיר הוי זכות ואמאי לרבנן לא יתנו לאחר מיתה. וא"כ [הא] דאמר וממאי דלא קנה דלמא קנה, ר"ל דהנה איתא לקמן אם הוי בשחרור קנין אעפ"כ צריך שטר שחרור וא"כ [חזינן] דלא ס"ל דהמפקיר עבדו ומת יצא לחירות (י) רק [ע"כ משום] דהוי קנין ותו [ממילא] לא הוי זכות. דכיון דעיקר הזכות הוי דאם ירצה יפקיר. וכאן אי אפשר להפקיר דכיון דל"ל ממונא בגוי' האיך יכול להפקיר או למכור מאי דהוי רק איסור ואו לפמ"ש לעיל הוי הפי' משום דיזרוק לו ספק קרוב כו' ולזכות ע"י אחר, והנה לפי סברת רבנן האיך משכחת בע"כ אם ימכור לאחר [כמ"ש המהרש"א הנ"ל] דז"א דהא כיון דלית ליה ממון גביה תו א"א למכור לאחר בע"כ ואם מתורת הפקר ז"א דהא כיון דל"ל ממונא גביה תו אי אפשר בע"כ דכיון דליכא גבי' ממון רק איסור הוא דרמיא עליו ובעינן הפקר דיהא ראוי לזכות בו לכל העולם ובכסף ע"י אחרים נמי לא הוי רק מטעם זכות לרבנן כמ"ש הרי"ף והרמב"ם בקדושין יע"ש הוי רק מטעם דיכול למכור ובכאן אי אפשר למכור לאחר. אך גבי גיטי נשים הוי בלא קנין ושחרור עבדים וגיטי נשים בחד בבא וא"כ ע"כ איירי בלא קנין וא"כ דומיא דרישא דמיירי בלא קנין. ר"ל דבין גיטי נשים ובין שחרורי עבדים הוי הכל בלא קנין א"כ אפילו האי נמי בלא קנין. ר"ל סיפא מוכרח דאיירי בלא קנין ר"ל דמוכרח [מרישא דשחרור עבדים לא יתנו לאח"מ] דיכול לחזור בו. וא"כ הוי כוונתו רק לאחר מיתה. [ולא הוי זכות] וא"כ קנה בלא קנין דתליא זה בזה, (כנ"ל דאם דוקא בקנין אין יכול לחזור והוי זכות):
אי נמי ה"פ וממאי דלמא דקנה מני', ר"ל דבאמת איירי בבריא וע"ז שפיר אמר דומיא דרישא דגיטי נשים דאיירי בלא קנין דגט ושחרור בחד בבא, וא"כ ע"כ שחרורי עבדים איירי בשכ"מ כמ"ש לעיל. אך האי [סיפא דתני מנה] נמי בלא קנין ובשכ"מ. דע"כ מיירי בחד גברא כמ"ש התוס' והיותר נ"ל דאף האי נמי דקאמר הש"ס קאי לענין שטר שחרור דהוי בחד בבא עם גיטי נשים ומסתמא איירי הכל בענין אחד:
(ד) והנה י"ל קושית התוס' ד"ה עבדא כו' דהקשו מעבד קטן ישראל. דהנה לר"מ א"ל דהוי הטעם, דהא באמת הוו עידי חתימה במקום עידי מסירה וכמ"ש הר"ן. דאי לא"ה הוי גם לר"מ צריך עידי מסירה משום דאין דבר שבערוה פחות משנים. וא"כ הא התומים מקשה. דאם (הוא) [השליש] אומר דהוי שליח להולכה האיך שייך הא הימניה דממ"נ אם יתן ליד האשה באמת כן דעתו. אך באמת בלאו הכי לפקדון לא חיישינן דהוי כמו (פקדון) [נפילה] דיחיד דאיתרמי דהוא אפקיד לזה [האיש] דהאשה עשאתו שליח משא"כ בכאן דהוי הכל שליחות ממילא ולא משום דעשה אותו העבד. וגם ל"ש לומר דהא הימנוהו דיאמר דהתחלה הוי מעיקרא. (כ) קשה הא באמת עדיו בחתומיו זכין לו והוי ההתחלה מעיקרא [משעת החתימה] וא"כ לא קאי [עדי] החתימה במקום עדי מסירה. ולר"מ בעינן דהוי עדי חתימה במקום עדי מסירה. אך באמת לא שייך הך טעמא. דאעפ"כ שייך הא הימנוהו ר"ל דלמא העבד גופא יעשה שליח לקבלה ויאמר דימסור השחרור לידיה. והוי נפילה דיחיד דהיינו פקדון דיחיד דיאמר השליח דימסור לידו בתורת קבלה. ובאמת אי הוי שליח להולכה לא מהני מה דהוי אח"כ שליח לקבלה משום דהוי שליח שלא ניתן להחזרה דלא חזרה שליחות אצל הבעל. ומש"ה צ"ל דעבדא בהפקירא ניחא ליה משא"כ גבי עבד קטן לא שייך זאת, משום דלא מצי משוי שליח דאין קטן עושה שליח ובלא"ה אינו משוחרר דל"ש הא הימניה. ומתורץ שפיר קושית התוספות:
והנה לפמ"ש לעיל ליישב קושית הפ"י מהסוגיא דב"ב ע"פ הך סברא דטעמא דחכמים הוי מכח הפקר וא"כ ה"פ דלמא איירי בקנה מידו וא"כ קניין ממון תו לא הוו ליה בגויה. והנה הדין דהיכא דזרק בענין דהוי שניהם יכולין לשמרו דזאת לא הוי יכול להתברר והוי ספק והוי הדין דכופין אותו כמו גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. וא"כ מיד הוי הפקר. ועוד דהש"ס אמר בהדיא גבי ספק דהוי כמו מעוכב גט שחרור. אך דהש"ס דוחה זאת דלמא יברר משא"כ בזה דא"א לברר והנה דנהוי ספק איזה מהם קודם זאת אין בידו לברר:
והנה לפמ"ש לעיל ליישב קושית הפ"י בב"ב דעיקר הוכחה הוי מעבד דכיון דמש"ה לא יתנו לאחר מיתה הואיל דיכול לחזור וליכא זכות כמ"ש לעיל יעו"ש. וא"ל אם כן למה הביא כלל תנו מנה לפלוני. וי"ל דלא תימא דבאמת מתניתין איירי דלא נמסר. אך א"כ קשה כמ"ש המפורשים אמאי קתני לא יתנו לאחר מיתה גבי עבד דוקא ולא קתני גבי תנו מנה היכא דלא נמסר:
והנה הדין אם מכר את העבד ושייר לעצמו קנס הוי כמו שהוא שלו כמ"ש הפ"י בדף מ"ג בשם בנו הרב ליישב בזה קושית התוס' א"כ א"ש טפי מה שכתבתי לעיל ליישב בזה קושית התוס' והרי"ף ולשון דמה אילו ירצה וכו':
והנה י"ל עוד שיטת רש"י דקודם חזרה דבאמת א"ל דלא חזר רש"י (ועיין לקמן) דהנה י"ל דהחילוק הוי הכי דבאמת י"ל דלפי שיטת הרי"ף הוו עידי חתימה במקום עידי מסירה והנה באמת פקדון דיחיד לא חיישינן אבל דרבים חיישינן. והנה באמת אם הוי אמר הבעל לשליח שיהיה להולכה והשליח אמר דהוי שליח לקבלה ע"ז ל"ש הא הימני' וכמ"ש בס' התומים. אך באמת לא חיישינן משום דהוי פקדון דיחיד וכמ"ש בס' פ"י שם בדף ס"ד דכיון דאיהו הוי שליח לקבלה יפקיד אצל זה דהוי שליח לקבלה, אך באמת לא שייך כאן דכיון דס"ל דהוי זכות וא"כ א"צ לשליחות וא"כ שפיר צריך עידי מסירה משום דהוי הפקדון נפילה דרבים דשפיר חיישינן. וא"כ מש"ה לא יתנו לאחר מיתה משום דאם באמת הוי בכאן עידי מסירה אך אם נמסר לעבד הוי עידי חתימה ג"כ במקום עידי מסירה. ובאמת הוי כעין זיוף מתוכו דהא הם לא הוו עדים כלל ומש"ה לא יתנו לאחר מיתה משא"כ מחיים לא יכול לחזור משום דהא על זה ודאי מהימן דהוי שליח להולכה. וא"כ ע"ז שפיר הוו הם עדים דלא חזר דהא ע"ז שליח מהימן או דאינו יכול לחזור. וא"כ שפיר הם הוו במקום עדי מסירה וממילא הוי למפרע מכח עדיו בחתומיו זכין לו. משא"כ לאחר מיתה תו ל"ש דהם הוו עדים דהא שליח להולכה לא אפשר לאחר מותו. ומחיים לא מטי כלל לידיה וא"כ שפיר הוי כמו מזויף מתוכו:
והנה אפילו אם נימא דבאמת בגיטין לא קשה דאם יטעון דהוי שליח להולכה דעדיין אפשר לומר דשייך הא הימניה דהא אפשר לו דיתן הגט לאשה ותאמר האשה דבא לידה בזמן הכתוב. משא"כ בשטר שחרור אם נימא דבאמת עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ ממילא זכין לו למפרע א"כ ל"ש הא הימניה. וי"ל דלא סתרו דברי רש"י ז"ל דכאן קאי למאן דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו והא דכתב רש"י לקמן דלא גרסינן זה כי היכי דלא תקשי למאן דלית ליה עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ ל"ק מה פריך על רב דלמא הטעם מכח חן כזכי וכמ"ש הפ"י, י"ל משום דהנה באמת התוס' הקשו לקמן אמרינן גבי שני יוסף בן שמעון ור"א דבעינן לר"מ דוקא מוכח מתוכו. והקשו מה דאמרינן גבי שנים ששלחו שני גיטין שוין אמרינן כר"מ אלמא דלא בעינן מוכח מתוכו. וי"ל משום דבאמת מש"ה לא מהני משום דממ"נ אם יבואו עדים אחרים ויעידו שהם היו עומדים בעת המסירה. קשה הא כתב הט"ז דאם עדים אחרים הם עידי חתימה ועדים אחרים הם עידי מסירה לא הוי חצי דבר משום דבאמת א"צ לשניהם רק די בכת אחת אך לחומרא בעלמא משא"כ בכאן דצריך לשתי כתי עדים והוי חצי דבר. וא"ל דהם גופייהו יעמדו אצל המסירה קשה דהא סברת הרי"ף (ל) הוי [מה] דלא אמרינן עדים כמי שנחקרה ולא חשיב מפי כתבם היינו דוקא אם תחת יד בע"ד. וא"כ מיד שנתן להבע"ד או להבעל או להשליח וא"כ הוי כמו שמעיד בע"פ דהא יכול לגבות או ליתן לבע"ד וא"כ הוי כמו שמעיד בע"פ. משא"כ היכא ביד העדים עדיין לא חשיב כאילו העידו דהא אם הם רוצים כבשייהו לשטרא. וע"ש דכ' הריטב"א דביבמות איירי בשטר ראיי' דלא הוי עדיין ביד הבע"ד. וע"ש מ"ש בס' התומים לפי מה שפי' הב"י שיטת הרי"ף לא הוי חשיב שטר אם לא ניתן באותו יום. דאל"כ הא חשיב מפיהם ולא מפי כתבם ולא חשיב שטר רק אח"כ וע"ש. וא"כ בכאן לא חשיב שטר גט כלל דעדיין צריך להעיד בע"פ. ואם כן בידם שלא להעיד בע"פ שנמסר לפניהם ולא חשיב גט דהוי מפיהם ולא מפי כתבם. זה הוי הטעם של ר"מ דלא מהני כלום בשני יוסף בן שמעון. משא"כ שם בשנים ששלחו שני גיטין הא הדין בחו"מ סי' קמ"ז דשני שטרות על מכר לא אמרינן מסתמא דנכתבו בפעם אחד וע"ש. וא"כ אם יתן שני גיטין לכל אחד שפיר הוי גט לכל אחד ואחד ממ"נ וא"כ הוי כמו שמעיד בע"פ דהא ראוי ליתן לכל אחד ואחד שני גיטין אפילו בלא עדותן בע"פ. ומתורץ קושית התוס' (וע"ש לקמן מ"ש והנה י"ל קושית התוס' בקידושין):
והנה בזה רק מתורץ הקושיא משנים ששלחו שני גיטין אך עדיין קשה גבי שני יוסף בן שמעון ל"ל דאמר רב אין מגרשין אלא זה בפני זה ממ"נ לר"א בלא"ה צריך להביא עידי מסירה ולר"מ הא ממ"נ קשה מי מעיד דהם זה בפני זה. אם עדים אחרים מעידין על זה הוי חצי דבר ואם עדי החתימה גופייהו העידו וא"כ בידם שלא להעיד כן וא"כ חשיב מפי כתבם. אלא ע"כ צ"ל דמדאורייתא לא חיישינן דלמא כתב יוסף ב"ש אחר וא"כ גם לפקדון לא חיישינן מדאורייתא כמו שמדמה ביבמות (מ) להדדי וע"ש. וא"כ לא נוכל לתרץ כן כמ"ש לעיל ומש"ה צ"ל דלא איירי דאמר זה. ומסר מיד וא"כ מש"ה פריך שפיר לרב אמאי מהני צבורין ומתורץ קושית הפ"י. וזה ג"כ כוונת רש"י דלא גרסינן זה כי היכי דלא תקשי לרב דלא ס"ל כן ובסוגיא זו מקשה הש"ס [אליבא] דרב. וא"כ מוכרת דרב לא ס"ל כן וכמ"ש לעיל. ומש"ה כ' רש"י שפיר דל"ג זה ומתורץ שפיר ולא חזר כלל רש"י. ומתורץ ג"כ הרי"ף דבאמת נוכל לומר דהסוגיא שלנו דמקשה מדמיא להדדי החשש דפקדון עם חששא דשני יוסף ב"ש לענין אם חיישינן מדאורייתא אך לפי פסק הלכה פסק הרי"ף דלשני יוסף ב"ש לא חיישינן מדאורייתא וא"כ גם רב ס"ל כן. וכן פסק הרי"ף דחיישינן לפקדון ומש"ה א"ש דלא יתנו לאחר מיתה מכח דהוי כמו מזוייף מתוכו. דכיון דעידי חתימה אינם ראוין להיות במקום עידי מסירה ואנחנו לא ידעינן ויסמכו על זה. משא"כ למיהדר לא מצי דע"ז שפיר הוו הם עדים. דעכ"פ הוי באמת להולכה וכמ"ש לעיל ע"ש:
והנה בהרשב"א איתא דגבי שליח להולכה לא שייך בגיטי נשים לומר אם איתא דלגירושין יהבי' לדידה יהבי ניהלה דכיון דלא הוי שליח לקבלה אפשר דהוי כסופא וע"ש. וא"כ א"ש גבי גיטי נשים גבי קבלה דאם יתנו לאשה שפיר הוו הם במקום עידי מסירה. ולאחר מיתה באמת לא יתנו לאשה כלל משא"כ הכא [בשחרורי עבדים] צריך לקיים התנאי כי היכי דלימטי לידיה כמו שהתנה המשחרר וכמ"ש לעיל וכמו דאיתא בשו"ע חו"מ סי' (נ) ובאמת הוי חשש דמזוייף מתוכו:
והנה באמת א"ש בלא"ה דהא בשעת קבלת הגט עדיין הבעל קיים וא"כ ל"ש דהוי מזויף מתוכו דבאמת אם יתן מיד הוי ראוין העדי חתימה להיות במקום עידי מסירה וא"כ לא חשיב כמו מזויף מתוכו משא"כ בשחרור דהוי על תנאי דימטי לידיה ובשעת מעשה דבעי דלימטי לידיה הוי כמו מזוייף מתוכו, ומתורץ כמ"ש לעיל ע"ש:
או י"ל דה"פ דלא הוו עידי מסירה רק עידי חתימה ואפילו היו עידי מסירה מ"מ אם לא ייחד לעדי מסירה הוי חד דיעה דלא מהני. כפי שמבואר בתומים אך באמת היכא דמהני הודאת בע"ד מהני אפילו לא היו עידי מסירה דכיון דבע"ד מודה דהוו עידי מסירה מהני. וא"כ לא מהני רק לענין ממון אך לענין איסור לא מהני כן. אך א"כ תו אינו יכול לחזור דהוי המפקיר עבדו דכופין אותו להוציא. משא"כ לאחר מיתה ל"ש זאת דהא עכ"פ הך שטר שחרור בטל דס"ל דגם המפקיר עבדו צריך עכ"פ גט שחרור וכמו דאיתא לחד תירוץ בתוס' לקמן בפ' השולח דף מ' ע"א בד"ה האמר כו' יעו"ש. והנה היכא דכופין תו לא יכול לבטל השליחות כמו דהדין גבי תרומה וכמו דאיתא ברמב"ם (ס) וכמ"ש הכ"מ בשם הר"י קורקוס וכמ"ש בסוגיא דנכתב ביום ונחתם בלילה. אך כיון דהוי חוב ל"ש לומר הודאת בע"ד. ואפשר לענין שפחה ל"ש דהמפקיר עבדו אסור ג"כ בשפחה מש"ה נקיט תרומה. ובגיטין הוי הטעם כמ"ש התוס' בדף ד' דמש"ה לא הוי הודאת בע"ד משום דחב לאחרים יעו"ש. ולרב [ניחא] כמ"ש לעיל דמוכרח מכח דמשני אין מגרשין אלא זה בפני זה:
והנה עוד י"ל מה דפי' רש"י ז"ל קודם חזרה דאינו יכול לחזור ואעפ"כ לא יתנו לאחר מיתה משום דהנה לפמ"ש לעיל ליישב קושית התוס' משנים ששלחו שני גיטין ע"פ דבר [ולא חצי דבר] וא"כ מוכרח (דר"א בר"ש) [ר"ש בר"א] דס"ל ע"י אחרים דוקא ולא ע"י עצמו (ע) ואם כן אם ס"ל דעדי חתימה כרתי א"כ לא שייך הא הימני' דהא [גם] אם יתן ליד העבד אינו משוחרר. א"כ ממ"נ אם העדים מסירה [הם] אנשים אחרים א"כ הוי חצי דבר. ואלא הם עצמם הוי מפיהם ולא מפי כתבם:
אך עדיין לפי תירוץ המאור היכא דשייך הודאת בע"ד כמאה עדים וא"כ ל"ש מפיהם ולא מפי כתבם. אך דזה לא מהני רק לענין ממון ולא לענין איסורא. וא"כ זה הוא הפי' דל"ש הודאת בע"ד דכיון דהוי חוב לאחרים להעבד לענין תרומה ומש"ה אמר ומה אם ירצה שלא לזונו אך לענין איסור לא מהני. אך כיון דמהני לענין ממון ממילא כופין ומש"ה אינו יכול לחזור ולבטל השליחות, אך אם מת ל"ש כופין וא"כ עכ"פ בעי שטר שחרור אחר מדרבנן ומש"ה לא יתנו [לאחר מיתה] ומוכרח כן שיטת רש"י דמדנקיט [פלוגתא] ברישא. ובסיפא ליכא פלוגתא:
והנה לפמ"ש לעיל דזה הוא הפירוש בש"ס ומה אם ירצה שלא לזונו. וא"כ שייך הודאת בע"ד כמאה עדים דכיון דליכא חוב לאחריני. והנה לענין שפחה לא נקיט. די"ל משום דאם המפקיר עבדו אסור בשפחה א"כ לא חשיב חוב רק דאוכל בתרומה. וע"ז שפיר משני מפני שהוא קנינו. או י"ל דמה דאמר לענין זכות כי היכי דשייך תן כזכי דמי וע"ש מ"ש לעיל:
(ה) והנה י"ל קושית התוס' בקידושין (פ) דמנלן שלש מחלוקת בדבר וע"ש מה שהקשה הפ"י על תירוץ התוס' וי"ל משום דלפמ"ש לעיל הוי הפי' מכח ספק קרוב לאחר עבור העבד. והנה אם נימא דהוי הטעם דמהני יכול לשמרו משום תקנת עגונות וכאן ל"ש תקנת עגונות. והר"ן כתב דהוי הטעם דיכולה לשמרו הוי גט רק משום תק"ע וא"כ בעבד לא שייך וכמ"ש התוס' לעיל גבי בפני נכתב ונחתם. ועל קושית התוס' שם מתרץ הפ"י שם. וא"כ בקרוב כדי שיוכל לשמרו לא שייך זאת. וצ"ל דלמא יתרמי ספק כזה דלא ידעינן איזה מהן קודם אך למאן דס"ל עידי מסירה כרתי כתב בהג"א דהיכא דספק לעדים הוי כאילו לא היו עדים כן הביא הב"ש בה' קידושין אלא ע"כ צ"ל דס"ל עדי חתימה כרתי וא"כ קשה הא ל"ש הא הימניה וא"כ הוי דבר ולא חצי דבר. ואם הם העידי חתימה בעצמם הוו עדים מכ"ש דלא מהני דהוי מפיהם ולא מפי כתבם. א"ו דשייך הא הימני' ומשוחרר ע"י עצמו ג"כ ומתורץ קושית התוס' וא"ל דלעיל בסוגיא דערכאות מוקי לה כר"א דעדי מסירה כרתי ולהנ"ל בע"כ דעדי חתימה כרתי י"ל הא דאמר הש"ס כדברי ר"מ בארבעה שפיר הוי כר"א:
(ו) והנה י"ל דברי רש"י קודם חזרה דמה דחזר אח"כ משום דבאמת בכאן קשה הא ל"ש הא הימני' דלפמ"ש התומים אם נימא דבאמת עשאו רק שליח להולכה וא"כ מה שייך הא והימני' [מדלא חש] דלמא יתן. הא הוא רוצה שיתן. אך באמת עדיין שפיר שייך הא הימני' דהא יתחיל הגט מזמן שנכתב בגט. אך גבי שחרור ז"א דהא באמת עדיו בחתומיו זכין לו וכמ"ש לעיל וע"ש. וא"כ ל"ש הא הימני' דממ"נ אם ימטי לידיה שפיר זכה לו למפרע וא"כ צריך עדי מסירה. אך דקשה הא ל"ש לומר כן דהנה לפי שיטת הרי"ף וכמ"ש הר"ן הוו עדי חתימה במקום עדי מסירה וא"כ הא דאמרינן מודה ר"א במזוייף מתוכו הוי הפי' דהא יסמוך עליהם. ר"ל דהם ניהוו במקום עדי מסירה ובאמת הם עדי שקר. וא"כ גם בכאן קשה דהא יסמוך עליהם ובאמת הם אינם יודעים כלל מעדות על המסירה דהא הוי [הגט] ביד אחר. ובלא עדי מסירה אחרים הוי אפשר לפקדון וא"כ הוי כמו מזוייף מתוכו ומש"ה יש לפסול משא"כ היכא דבא לידו וא"כ הוי הם שפיר במקום עדי מסירה. דהא עכ"פ זאת אמת היא דנשלח שיבוא ליד עבד עכ"פ בתורת שליחות להולכה. וא"כ זה אמת או דלא חזר מקודם או דאינו יכול לחזור דע"ז בודאי עשה שליח כדין דהא הימני' ע"ז דהוי שליח להולכה כדין. משא"כ לאחר מיתה לא שייך זאת. וא"כ הוי שפיר מכח מודה ר"א במזוייף מתוכו. אך זה הוי רק אמת למאן דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו משא"כ למאן דלא ס"ל ל"ש לחלק כן. ומש"ה מחק רש"י [תיבת זה] כי היכי דלא תקשי למאן דלא ס"ל עדיו בחתומיו זכין לו:
כללא דמלתא דלפמ"ש לעיל הוי הפי' לרבנן [דסברי] דזכות היא מכח דיזרוק לאחרים ספק קרוב לו ספק קרוב לה ע"פ סברת המהרש"א דיכול לעשות כן מפני שהוא קנינו. אך למאן דס"ל עדי מסירה כרתי לא מהני משום דהוי כאילו היה בלא עדים וכסברת הג"א. וא"כ ע"כ צ"ל דס"ל עדי חתימה כרתי וא"כ קשה ממ"נ האיך ידעינן שבא לידו בתורת שחרור דלמא הוי בתורת פקדון והא הימני' ל"ש בכאן וא"כ האיך יכול כלל לצאת בשטר שחרור [זה] דהא ל"ש הא הימני'. ואם יש עדי מסירה קשה ממ"נ אם הם עדים אחרים א"כ הוי דבר ולא חצי דבר ואם הם בעצמם עדים א"כ הוי מפיהם ולא מפי כתבם. א"ו דס"ל לרבנן דשטר ע"י אחרים מהני ג"כ א"כ שפיר שייך הא הימני'. ומתורץ שפיר קושית התוס' בקידושין:
והנה הא (דפי') [דפריך] בקידושין מכדי שמעינן לרבנן דאמרו זכות הוא כו'. ר"ל דממ"נ אם נימא דשטר ע"י אחרים אינו יוצא לחירות וא"כ לא ס"ל כסברת המהרש"א מפני שהוא קנינו, וא"כ צ"ל דלא ס"ל לרבנן דעבדא בהפקירא ניחא ליה והוי זכות, או דאם נימא דהוי זכות מכח מ"ש לעיל וא"כ אם נימא כסברת המהרש"א א"כ פשיטא דמוכח דשטר הוי ע"י אחרים:
והנה מ"ש לעיל דכיון דכוונתו לאחר מיתה א"כ ליכא זכות דיזרוק לאחרים ספק קרוב לו. דהא הוי כמו המפקיר עבדו ומת דיוצא לחירות וא"צ כלל גט שחרור, וא"ל דלמא היורשים יזרקו ספק קרוב לו דאין זה זכות דממ"נ אם נימא תן לא הוי כזכי עכ"פ הוו צריכין היורשים לשחררו כדין מצוה לאתר מיתה וכמ"ש לעיל וא"כ תו אינם יכולים היורשים למכרו דהא מעוכב גט שחרור אינו יכול למכרו לקנס. או דאין מגיע כלל קנס במעוכב גט שחרור וא"כ פשיטא דאין היורשין יכולים לזכות בע"כ לאחרים דכיון דאינם יכולין למכרו, ול"ש טעמא דסברת כמהרש"א וכמ"ש לעיל ועש"ה:
(ז) מה שהקשה התוס' מכח מצוה לקיים דברי המת, י"ל משום דא"כ כיון דהדין דאליבא דרבנן הוי תן כזכי לענין דאין יכול לחזור וא"כ מיד שאמר תן הוי ממון שאין יכול להוציאו בדיינים מאותו במסר לו וא"כ כיון דאין יכול להוציאו בדיינים וא"כ לא אפשר למיקני לאחר וא"כ כל כמה דליתא בבריא ליתא בשכ"מ וליתא גם במצוה לקיים דברי המת דכיון דבשעת מעשה תו אין יכול להוציאו בדיינים. וא"ל הואיל ואיתא במעמד שלשתן למאן דס"ל דמעמד שלשתן הוי ג"כ בהלואה אע"ג דאינו ברשותו. ז"א דהא כתבו התוס' בבכורות דף מ"ט ע"א ד"ה ה"מ דממון שאינו יכול להוציאו בדיינים אינו נקנה במעמד שלשתן וא"כ לא הוי בבריא כלל ועיין לקמן חילוק שבין שכ"מ דהוי משמע דקני בשעת אמירה לבין מצוה מחמת מיתה ועיין בש"ע חו"מ סימן רנ"ב סעיף ב' בהגהת רמ"א. אך דזה הוי דמאי דאין יכול להקנות ממון שאינו יכול להוציאו כדיינים משום דהוי כמו דשלב"ל שאינו ברשותו, ואם כן מחמת מאי הוי בכאן אינו ברשותו הוא משום המקבל מתנה בעצמו ודמיא להא דאיתא בב"ב גבי בכור דבמלוה בעמו אפשר דאיהו גמר ומקנה כי היכי דניהוי ברשותו דיקנה. ומע"ש דהוי חולקין מכח דהוי ספיקא דדינא: