אור ברסלב
שות רבי משולם איגרא הספד והשמטות

שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא

הספד והשמטות

חושן משפט

הספד

הספד שקונן הגאון הגדול המפורסם מו"ה משה סופר זצ"ל בעל חתם סופר על שכיבת רבינו רשכבה"ג איש אלקים מו"ה: משולם איגרא זצוק"ל

ויחי יעקב פי' רש"י למה פרשה זו סתומה מכיון שמת יעקב אע"ה נסתמו עיניהם מפני הצרות ובמדרש רבה הלשון שהתחיל עליהם השעבוד. ומקשים הרי במיתתו של יעקב לא נתחדש עליהם שום צרה ושעבוד כל זמן שהיה אחד מהשבטים חי. אבל הענין יובן בשים לב בקרא דכתיב ותבט עיני בשורי בקמים עלי מרעים תשמענה אזני צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. ויל"ד דהול"ל במרעים הקמים עלי תשמענה אזני. ועוד הני שני תוארים תמר וארז אחז"ל בב"ב אלו נאמר תמר ה"א שאין גזעו מחליף קמ"ל ארז ואלו נאמר ארז ה"א שאינו עושה פירות קמ"ל תמר. וצ"ע מ"ש בהאי קרא דמתארו בהני תארים שלא נטעה לומר שאינו עושה פירות או שאין גזעו מחליף:

וי"ל דודאי אעפ"י שכבר עברו על ראשינו מ"ט קללות שבת"כ וצ"ח שבמשנה תורה מ"מ כל אותן הצרות הם מעמידים את ישראל ומאירים עיניהם כדכתיב זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך מה זית אינו נותן שמנו עד שכותשין אותו וחובטין אותו:

אמנם א' הוא המחשיך עינים בעו"ה והוא שאמר מרע"ה אתם נצבים וגו'. ופירש"י שהתוכחות והקללות הם מקימין ומציבין והם כהיום הזה שמאפיל ומאיר. והתנה שם מרע"ה שזהו בתנאי ראשיכם שבטיכם זקניכם שוטריכם כל איש ישראל. ומובן ממילא בהעדר כל אלו ח"ו אין הקללות מאירים אלא מחשיכים עיניהם של שונאי ישראל ח"ו. ואין הכוונה שלא ישאר ח"ו שום צדיק. אלא שהצדיק שנסתלק אין משאיר אחריו כמותו ח"ו. וזהו שאמר ותבט עיני בשורי. ר"ל ע"י שונאים המכונים שוררי ע"י אותן השונאים מביטים עיני יותר ממה שהביטו מקודם. וכן בקמים עלי מרעים עי"ז תשמענה אזני ביותר. כי הצרות מאירות העינים. אמנם בתנאי אם בכל זה אותן הצדיקים העושים פירות כתמר הם יחליפו גזעם כארז ולא זולת. וזה הוא בעצמו פירוש המדרש שהתחלנו בו. כי בודאי כל זמן גירותם במצרים לצרה ולירידה נחשב להם. ובכל זאת הוסיפו אומץ בתורה ובהשגה כדפירש"י ואת יהודה שלח לפניו גושנה להכין לו מקום לישיבה:

אמנם משמת יעקב אע"ה ולא הניח כמותו היו הצרות מחשיכים ולא מאירים עיניהם. הן אנו עתה בעוה"ר חשכו עינינו הרואות במיתת גאון יעקב אלוף התורה הגאון הגדול המפורסם מו"ה:

משולם איגרא זצ"ל שהיה אב"ד ור"מ דק"ק פ"ב יע"א. שהיו שני זרועותיו כשני ס"ת עין ראתה ותעידהו אשר ממש א"א לשער גודל הבקיאות ומהירות החריפות אשר חוברו יחדיו לא יאומן כי יסופר. ווי להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא ונוריד כנחל דמעה מאין הפוגות. כי בודאי קשה לומר שימצא אחד ממלא מקומו בחכמה בו נתקיים מקרא מלא דבר הכתוב ושננתם לבניך שיהיו ד"ת משוננים בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם:

איתא בפ' ואלו מגלחין כד נח נפשיה דרבינא פתח עליה ההוא ספדנא תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר והרצון בזה כי כל בעלי השכל והחריפים שכיחי טובא ובשגם כי לעולם האחרונים מוסיפים שכל על הראשונים כננס ע"ג הענק וע"כ חושבים בסילוק חכם מהם כי יש ויש כמוהו או יותר ממנו. אמנם פירשתי דקדוק בלשון הקרא ואבדה חכמת חכמיו ובית נבוניו תסתתר ותיבת תסתתר מיותר כולו. כי היה די באמרו ואבדה חכמת חכמים ובינת נבונים. ג"כ לשון תסתתר. והיה לו לומר ובינת נבונים תאבד אבל הענין לפי האמור בזבחים דף צ"ו ע"ב דר' יצחק בר' יהודא הוה שכיח קמיה רמי בר חמא שבקיה ואזיל גבי ר' ששת וכו' שאל ליה רמי בר חמא מ"ט שבקיה א"ל מר כי בעינא מלתא פשיט לי מסברא כי משכחנא מתניתא פרכא לה ר' ששת כי בעינא מלתא מיניה פשיט לי ממתניתא וכו' וכ' רש"י שמשניות סדורות היו בפיו של ר' ששת כדאמרינן בעירובין דף ס"ו מרתען שיפוותיה ממתנייתא דרב ששת.

ונבוא אל המכוון כי בודאי הננסים הרוכבים ע"ג הענקים שכיחי טובא. אמנם בעוה"ר שכחת התורה היא מתגברת. וזהו לאוקמי גירסא תליא בסייעתא דשמיא כמבואר בפ"ק דמגילה. ולזה צריך להיות צדיק ונשגב שיהיה לו סייעתא דשמיא ובני עליי' מועטים הם ולא מוקמי גירסא ומה יועיל להם שכלם וחריפתם הלא מה שמחדשים ע"פ השכל. זה סותר וזה בונה ויבוא ננס אחר ננס וירכיבו זה על זה אפילו אלף ומה תועלת יש בזה. והיינו דאמר קרא. שלא רצה לומר שתאבד הבינה שהיא החריפות והשכל. כי זה איננו מסייעתא דשמיא רק מיגעתי מצאתי וכל ננס מוסיף על הענק:

אמנם אמר ואבדה חכמת חכמיו. כי החכמה לאוקמי גירסא הישנה שהיה כבר בעולם. ואמר שזאת תאבד ר"ל. וממילא בינת נבוניו הנשארה תסתתר כי זה יסתור סברתו של זה. ולזה חושב אני כי במות רבינא אמר כן ההוא ספדנא לנבונים הנשארים. שאל ישיאו נפשם על שקר לומר הלא גם אנחנו נבונים. לא ידמו כן כי להיות הצדיק הזה לא הניח כמותו בצדקתו ממילא לא תהיה סייעתא דשמיא לאוקמי גירסא. ומה מועיל מעתה בינתכם. וידוע כי השכל מכונה בדבש כדכתיב דבש מצאת אכול. וד'ב'ש' ר"ת דיעה בינה שכל. ומכוון שהשכל הוא בחי' דבש ע"כ אנשים בעלי השכל הם בבחינת תמרים. ע"כ אמר ספדנא לעומת החריפים אשר עמדו לעומתו בשעת ההספד תמרים הניעו ראשיכם כי אעפ"י שאתם תמרים מ"מ זה הצדיק שמת היה צדיק כתמר שאין גזעו מחליף בצדקתו וממילא שאין גזעו מחליף בחכמתו. ומה לנו ולדבש שלכם:

כן אנחנו היום במות הצדיק הזה הנמשל לתמר בלי ספק והוא מת בחג הסוכות העבר במקום דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכפות תמרים וענף עץ עבות. שלשה מינים אלו מרמזין על הצדיקים שיגינו על ערבי נחל הנשארים. ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. נלקח ממנו בעוה"ר המגין הנמשל לפרי עץ הדר וכף תמר ולהדס. ואם כי הקרבנו עולת ראיה עולה כולה כליל לה' ושלמי חגיגה:

משלם שמו ושלם היה. מ"מ לא שאבנו מהחכמה וממעיני הישועה כמו שהיו רגילים בחג הסוכות בבית ה' בשמחת בית השואבה אך נהפך עלינו הגלגל בעוה"ר ונסתמו מעינות החכמה ונהפוך שמחת החג לאבל מר. והענין כי תיבת חג היא מההפכים בנושא אחד. כי חג בנקודת פתח היא פתוח למעינות התורה והחכמה וירונו צדיקים וישמחו בה'. ומזה הענין כתיב ויחוגו לי במדבר לקבל התורה. עיין בפ"ק דחגיגה. ונקודת פת"ח מורה על זה. כי הוי"ה בנקודת פת"ח מורה על מדה הנקראת חכמה. אמנם ההיפוך מזה היא חג בנקודת קמ"ץ המורה על שבר כמו והיתה אדמת הודה למצרים לחגא (ישעיה יט) והוא הסותם מעיני החכמה. ומזה כתיב יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע. גם ע"ז מורה נקודת קמ"ץ, כי הוי"ה בנקודת קמ"ץ מורה על מדה הנקראת אין והעלם דבר. ע"כ והפכתי חגיכם לאבל, ר"ל שיעשה מחג בפת"ח לחג בקמ"ץ. ע"כ נ"ל כי מזה הענין אמרו פרשה זו סתומה שנסתמו עיניהם של ישראל. והוא מהנ"ל כי יעקב אבינו ע"ה מת ביום א' דסוכות ונהפך להם חג פת"ח לקמ"ץ, ואיסתמא פתיחת הפתח. וראה פלא לקיים דברינו הנ"ל, שנות יעקב קמ"ז מגינים על קמ"ז קללות שבת"כ ובמשנה תורה. אמנם אותה הקללה אשר לא כתובה הוא נגד סילוקו של יעקב אבינו ע"ה ואין מי שיגין ומשום כן בכל הצרות נפתח העין והאוזן כמ"ש לעיל ותבט עיני בשורי בקמים עלי מרעים תשמענה אזני משא"כ במיתת חכמים כנ"ל נסתמו העין והאוזן כי עי"ן אז"ן גימטריא יעקו"ב מלא בוי"ו ובמיתתו נסתם כל זה. ועתה אתם ברוכי ה' מה נאמר ומה נדבר הלא בשלנו הרעה הגדולה הזאת בשמח ישראל לאיד וחגא של עע"ג ועושים החגא לחג נהפך בעוה"ר החג לחג. אוי נא איך יערב לב איש הישראלי לישב בסוד משחקים ולעלוז ובפרט בימים של צער האלו, כי ידוע דימים אלו ח' ט' י' טבת היה חושך בעולם על העתקת התורה יונית. י' טבת בא העיר הקודש במצור ובו ביום באה השמועה לבני גולה כי נלכדה העיר. ביום ט' כתב הטור בשם הלכות גדולות שלא הגידו חכמים מה צרה היה בו. וכתב מג"א סימן תק"פ שבפיוט סליחות של עשרה בטבת אמר שמת בו עזרא הסופר. ולכאורה י"ל משום כן לא הגידו חכמים מה צרה היה בו מפני כבודו של עזרא שאמרו חכז"ל שהיה ראוי שתנתן תורה על ידו אלא שקדמו מרע"ה. והנה מצינו כי המן הרשע חשב לאבד היהודים בירח שמת בו מרע"ה ונהפוך הוא כי אדרבא אותו היום היה מגין עלינו כידוע. א"כ מ"ט לא הגין עלינו יום מיתתו של עזרא הסופר שלא להעתיק התורה יונית בימים ההמה, ע"כ מפני כבודו לא רצו לגלות זה:

אמנם הטעם לזה שלא הגין עלינו נ"ל זה הטעם בעצמו מרומז בלשון זה שכתב בה"ג שהרי כל דבריו דברי קבלה. והענין אמרו חכז"ל כי הזקנים שהיו אחר יהושע לא האריכו שנים משום שהתעצלו בהספידא של יהושע. ויש לדקדק א"כ מ"ש הזקנים הלא זה מוטל על כל ישראל, ואם נאמר שהם היו הראשים בעם המספידים א"כ החטא רק על דבר אחד לדור ההוקם על אחר יהושע. אבל הענין בפשוטו כי במות יהושע מסתמא קם אחריו אחד מגדולי עולם ואם כי לא היה שקול כיהושע מ"מ מי הבין ההפרש שבין יהושע לאותו גדול וכל ישראל חשבו שנתרפא השבר עי"ז שקם אחריו והרי גזעו של יהושע מחליף, ע"כ בדין לא הספידוהו הרבה. אמנם על מי יש להתרעם על זקנים שבדור שהבינו ההפרש והי' להם להודיע זה להמון עם כדי שיספידוהו כראוי ולא כן עשו זקנים שבדורו של מרע"ה בראותם כי א"א להמון הדור להבחין ההפרש שבין מרע"ה ליהושע כי גם יהושע כחו רב וגדול ע"כ אמרו המבינים בעם פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה, ועי"ז הספידוהו כראוי והגין עליהם אעפ"י שנא הניח כמותו מ"מ צער ההספד ממלא החסרון:

ונראה כי כן היה בצדיקי' של עזרא הסופר לא הגידו החכמים מה צרה היה בו. ר"ל שחכמי הדור ההוא לא הגידו לההמונים כמה גודל הצרה במיתתו של עזרא ועי"ז לא נספד כראוי. ומשום כן לא הגין עליהם יום מיתתו ומשום זה היה חושך ג' ימים הללו כי אילולי היו החכמים מגידים מה צרה היה בו והיו העם מספידים אותו כראוי היה זכותו מגין והי' לנו לאור ושמחה כמו שגרם לנו משה רבינו ע"ה בימי אדר לשמחה וששון:

איתא במס' מגילה דף כ"ג ע"א גבי ששה שעמדו מימינו של עזרא וששה משמאלו שנאמר ויעמוד עזרא הסופר על מגדל עץ אשר עשו לדבר ויעמוד אצלו מתתיהו וגו' על ימינו ומשמאלו פדיה מישאל ומלכיה וחושם וחשבדנה זכריה משולם. ופריך הני שבעה הוו, ומשני היינו זכריה היינו משולם ואמאי קרי ליה משולם דמישלם בעובדי' ופירש"י תמים במעשיו. ויל"ד טובא כיון דזכריה עדיף מכולהו כיון דמתארו מישלם בעובדי' טפי מאינך א"כ מ"ט חשיב לי' לבסוף בשלמא הא ל"ק מ"ט היה מהשמאלים ולא מהימינים. י"ל דאדרבא שמאל עזרא היה נגד ימין השכינה והכי עדיף טפי. אבל מ"מ הא קשיא מ"ט קחשיב ליה לסוף כל השמאלים. ועוד לכאורה משמע דהיינו זכריה הנביא שהיה בימי עזרא, דעזרא היינו מלאכי כדאמרינן בפ"ק דמגילה. וא"כ היינו זכריה הנביא שהיה בזמן אחד עם מלאכי וא"כ זה זכריה כבר הוזכר כמה פעמים בקרא ובשום פעם לא מתארו משולם, ומה טעם דוקא הכא בשם משולם. ונראה לשים לב מ"ט אמר הכא מישלם בעובדי' דהיינו תמים במעשיו כפירש"י. ואילו בפ"ק דע"ז ובסוף מס' זבחים אמרינן צדיק במעשיו תמים בדרכיו תואר תמים על הדרכים ולא על המעשים והכא אמר תמים במעשיו וי"ל בשום לב מ"ש הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה בהיותו כבר בן צ"ט שנה התהלך לפני והיה תמים משמע דעד עכשיו לא זכה למה שהיה נח צדיק תמים. וי"ל כי יש אדם ענותן ושפל ברך נגד כל אדם וגם הוא צדיק ונשגב בכל מעשיו אמנם בכל זאת הוא מכיר בעצמו שהוא צדיק וחכם אלא שמ"מ הוא ענותן ושפל ברך. וזאת היתה מדרגתו של נח שהיה צדיק במעשי מצותיו וגם תמים בדרכיו עם הבריות כפירש"י. אך יותר מזה הוא מי שגם במצותיו תמים ר"ל שהוא עושה כל חפץ השם ולומד כל התורה כולה ואינו מרגיש בעצמו שהוא צדיק ונשגב כי כל כך הדבר מוטבע בו עד שאומר לכך נוצרתי וכל מעשיו הטובים הם ממש הטבע אצלו וע"ז הזהירנו השי"ת תמים תהיה עם ה' אלהיך, ר"ל אפילו במה שבינך לה' אלהיך תהיה גם כן תמים. וזאת היתה מדרגתו של אברהם אבינו ע"ה כמ"ש הרמב"ן על והאמין בה' ויחשבה לו צדקה ר"ל אברהם אבינו ע"ה חישב שהשי"ת עושה עמו צדקה והוא אינו ראוי לכך ע"כ עתה שעלה למדרגה מעולה אמר הקב"ה התהלך לפני שהיא יותר ממדרגת את האלהים התהלך אלא התהלך לפני אמר השי"ת שעדיין ישאר בתמימות הנ"ל. והיינו דכתיב לע"ל אוסרי לגפן עירה ולשריקה בני אתונו. שהכוונה למ"ש חכז"ל יעשה אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשא לד"ת שהכוונה כנ"ל שבכל רוב לימודו יהיה בעיני עצמו כחמור נושא ספרים הנוצר לכך. ואמר לע"ל ומתיקון העולם בביאת המשיח אי"ה אוסרי לגפן היינו בחינת התורה שהיא במדרגת גפן ויין כמ"ש הביאני אל בית היין, אוסרי כעיר בן אתונות שיהיה כחמור למשא כנ"ל. וע"כ אמר כאן דזכריה היה מישלם בעובדי' דודאי כל אנשי כנסת הגדולה שהיו אצל עזרא הסופר מימינו ומשמאלו היו צדיקים ותמימים. אמנם זה זכריה מילתא אחריתא הוה ביה שהיה תמים במעשיו כמו שהיה אברהם אבינו ע"ה שאפילו במעשיו היה תמים ולא רק בדרכיו וכמו שיהיה לע"ל אוסרי לגפן עירה וא"ש:

ונבוא אל המכוון בעזהי"ת כי י"ב צירופי הוי"ה ית"ש הן נגד י"ב שבטים ונגד י"ב חדשי השנה וכל צירוף יש לו מקרא בתורה אשר הוא רמוז בו וצירוף השנים עשר היא ההי"ו יוצא מסופי תיבות של עיר"ה ולשריק"ה בנ"י אתונ"ו כי הוא מתיקון ביאת משיח שהוא ג"כ תמים במעשיו ורוכב על החמור והוא נגד בנימין שבט הי"ב שבחלקו נבנה ביהמ"ק ונגד חדש אדר סומך גאולה לגאולה וקבלת התורה ברצון. והנה בתחלת בנין בית שני שלא עלו כל השבטים והיתה המרכבה חסירה ח"ו ע"כ בחר לו י"ב אנשים הראויים לי"ב צירופי הוי"ה הנ"ל והעמיד זכריה באחרונה ובא הכתוב כמתרץ מדוע העמידו לאחרונה משום דמישלם בעובדיה וראוי הוא להיות מרכבה לצירוף השנים עשר היוצא מפסוק אוסרי לגפן עירה וגו' כנ"ל וא"ש:

הדור אתם ראו ובחנו דברינו אם לא כאשר אמרתי כן הוא. זה הצדיק הנאמן רבנא:

משולם זצ"ל היה מישלם בעובדי' ממש בכל אופן הנ"ל, ועתה בסילוקו מאתנו בעוה"ר נחרב ביהמ"ק מרכבה דשכינתא קדישא ע"כ פלגי מים תרד עינינו. הנה כתיב על אלה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו אתה ה' לעולם תשב וגו'. ע"ד פשוטו י"ל כך דאיתא בסוף מכות כשראה ר"א שועל יוצא מבית קה"ק היה בוכה ור' עקיבא היה משחק ואמר ר"א למה לא נבכה מקום אשר נאמר וזר הקרב יומת עתה שועלים יוצאים ממנו. ואמר ר"ע וע"ז אני משחק דכיון שכבר נתקיימה נבואת אוריה שאמר ציון שדה תחרש והר הבית לבמות יער מעתה נצפה על קיום נבואתו של זכריה שאמר עוד ישבו זקנים וזקנות בחוצות ירושלים ומשענתם בידם מרוב ימים. והקשה המהרש"א הא הנביא בעצמו קונן ואמר ע"ז הוה דוה לבנו וגו' שועלים הלכו בו ולכאורה י"ל היינו שקונן הנביא כי היינו מצפים מתי תקוים נבואת אוריה כדי שתתקיים נבואת זכריה. והנה באה ונהייתה מה שקוינו שזה קרוב לב' אלפים שנה שועלים הלכו בו ועדיין לא נושענו והיינו על הר ציון ששמם עדיין אעפ"י ששועלים כבר הלכו בו:

אמנם לפי דרכינו נאמר עוד בשום לב מ"ט בבכייתו של ר"א על השועל שהרי כבר נכנס בו טיטוס והחריבו אע"ג דכתיב וזר הקרב יומת וגם מה היה תנחומת ר"ע שהרי אפשר שתתקיים נבואת אוריה שיהיה שדה תחרש ובמות יער אבל בכל זאת לא ילכו שועלים במקום שאסור לזר לקרב שם. וגם על הקרא קשה מ"ט תלה דוקא בנבואת זכריה ובהאי קרא דוקא עוד ישבו זקנים וגו' הלא כמה פסוקי נחמה יש בכמה נביאים. אבל הענין הוא כך כי קיי"ל והכי ס"ל לר"ע בעצמו קדושה ראשונה קידשה לע"ל ולא זזה שכינה מכותל המערבי. ויש בזה לנו תועלת גדול ורב כי אם לא ישאר שום רושם קדושה תהיה הגאולה קשה מאד כי מה כחינו להמשיך קדושה לארץ ישראל. וגם בצאת בני ישראל ממצרים הי' להם עזר במה שכבר נתקדשה מאברהם אבינו והאבות בכללם. ובבית שני באמת לא זכו להמשיך להם דברים החסרים בבית שני ואם תהיה עתה משוללת מכל קדושה מה יעשה אתנו בשובנו אליה בב"א. והנה זה ידוע בשנות החורבן השיב כביכול אחור ימינו ונתן רשות ליכנס להיכל לשפוך חמתו על עצים ואבנים אמנם מיד אחר זה חזרה שכינה לכותל מערבי לכן עתה כשראו שועל יוצא מבית קה"ק בכה כי אחר שכבר עשו אויבים כרצונו מה לו להרשות עוד לשועלים במקום דכתיב והזר הקרב יומת וע"כ פסקה קדושה משם וא"כ בודאי יש לבכות לבכות כי מי יעצור כח להמשיך קדושה לשם. והן הן דברי הנביא בעצמו על הר ציון שכבר שמם וחרב עדיין שועלים הלכו בו והלא אתה ה' לעולם תשב, ר"ל הלא קי"ל קדושה ראשונה קידשה לע"ל. וכסאך לדור ודור, ובמ"ש תעזבנו לאורך ימים בא לתרץ ונתכוון למה שהיה ר"ע משחק והוא בהקדם ב' הקדמות מבוארות שוב אין מקום לבכות כי אם לשמוח. הא' כי עכ"פ יבא משיח צדקנו ויגאלנו בלי ספק. והקדמה הב' כי לא לאכול מפריה ולשבוע מטובה אנו מבקשים להגאל רק להזדכך מחולי טומאת ארץ העמים ולהתקרב אל ה' וכל שהדבקות תהיה יותר תהיה הגאולה יותר רצויה לנו וממילא שוב אין כאן מקום לבכות כי אדרבא כל זמן שאין שועלים יוצאים יש לחוש שהקדושת המקום רבה ובמעט קרבת יגאל כי לא יצטרך לקדש הארץ מחדש ואפילו שלא תהיה מדרגתנו יותר מאשר היה דור המדבר. אמנם מאחר ששועל יוצא מבית המקדש והלא זה ברור לנו שיגאל א"כ ע"כ שנגיע למדרגה נפלאה והוא ענין שיהיה כח בידינו להחיות מתים. כי לקדש הארץ אחר שכבר בטלה קדושתה הוא בחינת תחית המתים כמ"ש הרשעים בימי נחמיה מה היהודים האומללים עושים היחיו האבנים מערמות העפר וגו' הרי שקורין לזה תחי'. והנה חז"ל למדו שעתידים ישראל להחיות מתים מהך קרא דכתיב עוד ישבו זקנים בשערי ירושלים ואיש איש משענתו בידו מרוב ימים וכתיב התם וישם משענתו ע"פ הנער גבי אלישע שהחיה את בן השונמית. והן הן דברי ר"ע שאמר אם תתקיים נבואת אוריה שיהיה הר הבית לבמות יער. ר"ל שתתחלל קדושתה לגמרי אז נצפה לנבואת זכריה שאמר עוד ישבו וגו' ר"ל שנזכה להחיות מתים ונוכל ג"כ להחיות קדושת הארץ. והנה מסיים ומשענתם בידם מרוב ימים. וידוע כל היכא דכתיב ימים רבים ר"ל של צער ויליף לי' מדכתיב ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל וגו'. ה"נ אמר שאותן הזקנים יזכו לזה השיעור מרוב ימים על שנצטערו הרבה בחרבנו של ירושלים ע"כ יזכו לשוש אתם משוש, והיינו דמסיים נמי המקונן הנ"ל תעזבנו לאורך ימים ע"ד שנהי' בצער הרבה ויהי' לנו כימים ארוכים ורבים:

או יאמר כמתמיה על הר ציון ששמם וגו' כי ידוע מ"ש במדרש כשאמר דוד המלך קומה ה' ריבה ריבך זכור חרפתך מני נבל כל היום. א"ל הקב"ה אפילו אתה מקימני כמה פעמים אינני קם אימתי אני קם משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה'. נמצא שאין הקב"ה רוצה לקום מפני חרפתנו. והדבר מתמיה הלא כל הגלות נגזר על אשר חרפנו את ארץ ישראל באמרנו ארץ אוכלת יושביה והגיע העונש על זה השיעור שנקבעה בכיה לדורות ונהרס עד היסוד ועל חרפת עצמו כביכול לא רצה להתנקם. והיינו תמיהתו של המקונן על הר ציון ששמם ר"ל שאמרנו עליו שהוא שמם ואוכלת יושביה מפני כן נגזר עלינו שיהיו שועלים הולכים בו. והלא אתה ה' שכבודך עצום ורב לעולם תשב ולא תקום:

אמנם התירוץ ע"ז הוא כי בעונותינו הרבים חטא הלה"ר ומלשינות עודנו מרקד בנו וכל אח עקוב יעקב וכל ריע רכיל יהלוך. נחזה אנן הלא כתיב ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו והוא רחום יכפר עון והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו. ואמרו חז"ל בפ"ק דר"ה אעפ"י שיפתוהו בפיהם ולבם לא נכון מ"מ והוא רחום יכפר עון וגו'. והנה האי קרא קאי אמיתת ת"ח ר"ל שהוא ההערות כל חימה ומרומז כי כל חלי וכל מכה קאי אמיתת ת"ח. ואותיות כ"ל חמ"ה יש בהן אותיות חל"י מכ"ה דוק ותשכח. ואמר הקרא כי אם רק יפתוהו בפיהם בתפלתם אפילו בלא לב מכל מקום לא יעיר כל חמה להמית ת"ח כי יקר בעיני ה' המותה לחסידיו:

והנה זה הצדיק מת בחג הסוכות אחר ר"ה ויוה"כ שכל ישראל מפתים בפיהם לכל הפחות ואיך לא הועילה תפלתינו. אלא ע"כ משום שאין אנחנו שלמים בפינו ר"ל כי הוא פה דובר נבלה ולה"ר. וע"ז כתיב יפטירו בשפה יניעו ראש ע"י שפוטרים בשפה לה"ר ופוגמים בשכינה גימטריא שפה על ידי כן יניעו ראש והת"ח ר"ל:

ע"כ עלינו לבכות ולהתאונן ולעשות הספד מר על חורבן בתי מקדשות ועל הר ציון המצוין בהלכה צדיק זה שמת בעוה"ר. ולשוב אל ה' לבל נשיב לכסלה ח"ו. והוא גם הוא יעמוד למעלה במקום גבוה להתפלל עלינו ישיב ה' וירחמנו ויגדור פרצותינו ופרצות כל עמו ישראל ברחמיו לחיים ולשלום וינחם אבלי ציון וירושלים ותחזינה עינינו בשובו לציון ברחמים ונזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו ויקויים בנו ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום אמן ומחה ה' דמעה מעל כל פנים ובלע המות לנצח:

השמטות

השמטה באו"ח דף ט"ז ע"ד שורה ל"ב קודם תיבת בזה פליגי, צ"ל וא"ל הא הפקעת הלואתו עכ"פ אסור מדרבנן, בזה פליגי כו'.

עוד בסס"י נ"ב אחר תיבות ומתורץ קושית התוס' הנ"ל נשמט מה דלקמן פה

והנה בזה יש ליישב הרמב"ם בהלכות לולב (א), דכתב בלולב של אשרה אינו יוצא ובלולב של עו"ג יוצא ולא חילק בין אשרה של ישראל לשל עו"ג. דבכל מקום אינו יוצא. ובלולב של עו"ג לא חילק ג"כ בין ישראל לעו"ג וכתב בכולן דיצא. וי"ל דהנה בע"ז דף נ"ב גבי אם בטלה לתקרובת ע"ג דאין לה ביטול איבעיא אם מהני הביטול לענין טומאה, דאפשר דאע"ג דלתקרובת ע"ג אין לה ביטול, היינו אין לה ביטול לענין איסור דאורייתא, אבל לענין טומאה דרבנן אפשר דמהני ביטול, וסלקא בתיקו. והנה בספיקא דרבנן קיי"ל לקולא וא"כ [י"ל] דבאמת הוי איסורו משום רוצה בקיומו ואסור בכל איסורי הנאה לחד דעה וא"כ הוי מצוה הבאה בעבירה [אפילו מצות לאו ליהנות ניתנו] כמ"ש לעיל יעש"ה אך דאפשר שלא יכוין וכנ"ל אך דקשה [בלולב] דהא צריך לזכות בו. ואך אם נימא דישראל מצי לבטל ע"ג של עו"ג א"כ שפיר מצי לזכות בו לאחר שישברו משעת מעשה ההגבהה וכיון דמצי שיזכה לאחר שבירה א"כ לא הוי מצוה הבאה בעבירה כיון דמצי למיעבד בהיתרא שיהא רוצה לזכות בו לאחר שישבר, אך דלא מהני ביטול, דישראל לא מצי לבטל. אך אם אמרינן דשברים ממילא בטל וא"כ אמאי אין ישראל יכול לבטל [ניהוי כנשתברה מאליה] וע"כ צ"ל משום גזירה דלמא אגבה ישראל ונעשה ע"ג של ישראל ושל ישראל אין לה ביטול או דנאמר דשברים ממילא לא בטלי וכפסק הרמב"ם דשברים ממילא לא בטלי. אך דהא כתב הב"י בשם הרמב"ן היכא שנשתברה עיקר ע"ג בטל הטפל ממילא או שברים של שברים יעש"ה, וא"כ שפיר משכחת דיתכוין דיזכה לאחר כך שישבור [העיקר] וא"כ הוא אינו רוצה בקיומו רק לאחר שנשבר גם העיקר ואז השברים ממילא שרי וא"כ לא עשה איסור, אך מחמת הגזירה שגזרו חכמים דלא מהני ביטול הא עכ"פ בדרבנן מהני ביטול כמו דאבעיא לעיל בע"ז דף נ"ב ועש"ה א"כ לא הוי עבירה דרוצה בקיומה דמשום דלמא מגבה קודם והוי של ישראל זה רק מדרבנן ולענין איסור דרבנן מהני ביטול רק דישבור העיקר הא אם נשאר העיקר בלא"ה ישראל לא מצי לבטל ושם בע"ג דלא מבטל העיקר איירי דעו"ג מבטל, והא ראיה דאמר שם בש"ס, בע"ג לא תבעיא לך דמהני ביטול וזה דינא דוקא בעו"ג, דישראל לא מצי לבטל, ומשו"ה בלולב שפיר יצא אפילו ע"ג של ישראל להרמב"ם, דמכח כתותי מכתת שיעורא לא שייך בישראל וכתירוץ הכפות תמרים וכיון דא"צ שריפה בשל ישראל רק גניזה ל"ש כתותי מכתת שיעורא וכקושית התוספות ביבמות (ב). והנה מצוה הבב"ע לא שייך דכיון דאפשר שלא בכוונה (ג). ואע"ג דהרמב"ם פסק כמ"ד מצות צריכות כוונה בכאן כו"ע מודו משום דלא יכול לכוין דאם יכוין לא יצא וכמ"ש לעיל יעוש"ה. וא"כ כיון דעכ"פ משכחת בזה דתהא שלא בעבירה לא הוי מצוה הבב"ע ויוצא השתא ג"כ, וא"ל היאך יזכה הא בעי זכייה משום לכם וא"כ הוי רוצה בקיומו י"ל דמשכחת שיזכה אחר שבטל ויעשה שברים דלא יהא נשאר העיקר והגביה בעת ההיא שיזכה השתא, וא"כ עיקר דרוצה בקיומו הוי רק אחר עת ההיא ובעת ההיא לא הוי איסור וא"כ לא הוי רוצה בקיומו של איסור, ולענין איסור דרבנן שפיר מהני ביטול אפילו בשל ישראל. ומש"ה כתב הרמב"ם דבלולב של ע"ג יצא ולא חילק בין ישראל לעו"ג כלל ומשא"כ באשירה דהא ל"ש דביטל לעיקר. דהא כל מעט ומעט גדל באיסור ולא הוי עיקר [וטפל] רק כל מעט מעט הוי בפ"ע עיקר א"כ ל"ש דשברים ממילא בטיל (ד) וישראל לא מצי לבטל ומש"ה אינו יוצא בלולב של אשרה ואפילו דעו"ג ג"כ משום דהא עכ"פ רוצה בקיומו ואין לומר דהוי יכול שלא בכוונה קשה הא בעי זכיה. וא"ל, דיזכה לאחר שנעשה שברים ז"א דהא ישראל לא מצי לבטל רק אם העיקר נשבר, ובאשרה לא שייך עיקר דליכא כלל חילוק כנ"ל. ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל:

לחלק יו"ד בסוגיא דזה וזה גורם

והנה מאי דפסק הרמב"ם גבי טבעת של ע"ג שנתערב בטבעות דמהוי שני תערובות, וברימוני בדן של ערלה וכלאי הכרם כתב הרמב"ם דבעינן ג' תערובות. וי"ל דהנה לפי דכתב הב"ז דגבי ימותו מקשה הש"ס דאפילו אם המית בידים תולין דהאיסור באותן שהמית אע"ג דבהפיל בידים קנסינן מ"מ כיון דהדין דימות וא"כ תלינן אפילו במאי דהמית, וא"כ קשה בטבעת דהדין דמצוה להוליך לים המלח וצריך להוליך דוקא לים המלח ואמאי הוי הדין דיוליך כולן לים המלח נהוי יוליך רק שני טבעות לים המלח והשאר יהא שרי דתלינן דאיסורא הוא נפלה:

אך י"ל לפמ"ש הש"ך ביו"ד בסימן ק"י ס"ק מ"ב אם מעיקרא נפלה למקום אחר ומשם נפלה לא תלינן ומשום כיון דמעיקרא אסרת שניהם את התערובות השני ואת התערובות דמעיקרא ותו לא שרינן עיי"ש, וא"כ מ"ה כי הפיל א' לים המלח ומעיקרא הוי בפ"ע בידו ואסרת שניהם תו לא אפשר להתיר, משא"כ ימותו הוי הפירוש דימות במקומו ושייך ס' הב"ז וא"כ מש"ה שרי שני תערובות בכאן (בע"ז שם) דהא התערובות שני אפילו אם לא תלינן שהאיסור נשאר בראשון יהא מותר לענין מכירה לעכו"ם חוץ מדמי איסור הנאה ולהשליך אח"כ לים המלח כמ"ש הרמב"ם בכאן בע"ג, ולא שייך דלמא ימכור לישראל דהא הוי רק ספק, דכתב הכנה"ג דלהרי"ף והרמב"ם שרי למכרו לעכו"ם חוץ כו' ולא גזרינן, וא"כ בכאן שפיר אמרינן כס' הב"ז כיון דתערובות הראשון הדין דיפיל לים המלח והוי מיד כנפלה משום כל העומד לשרוף ותלינן דהאיסור נשאר בתערובות הראשון, וא"כ כיון דהדין דזה בודאי התערובות אין שרי למוכרו לעכו"ם דלמא ימכור לישראל, וא"כ צריך הולכה לים המלח כל הטבעות ושפיר תלינן, ומשא"כ להתיר הראשון ולתלות שהאיסור הוא בתערובות השני אין רשאי דהא בתערובות השני בלאו הכי לא הוי אלא ספק וא"כ מותר למכרו כו' ולהשליך לשיטת הרמב"ם, וזה הטעם של הרמב"ם גבי טבעת ע"ג, משא"כ בשאר איסורין דהא להרמב"ם הוי הכל חדא דימכור ויוליך הנאה, ויוליך הנאה אין מועיל בשאר איסורין כמ"ש הר"ן וא"כ אי אפשר למכרו וא"כ יהא גם התערובות השני הדין דיוליך אם לא תלינן בראשון, וא"כ מאי חזית דתליא בזה או בתערובות הראשון:

שייך לחלק אה"ע

והנה מה שתירץ בספר [אבן העוזר] הנ"ל על הא דבן ברית והוא במסכת סנהדרין (א) גבי רודף אומרים לו ראה שישראל הוא בן ברית הוא, ופי' התוס' דבן ברית לאפוקי מומר והאבן העוזר פירש דבן ברית הוא על עבד כנעני ע"ש. [ז"א] דשם לא איירי במי שרוצה להרוג רק לענין ניתן להצילו בנפשו וא"כ לא שייך שם הא דאומרים לו בן ברית הוא דממ"נ אם הוי עבד נמי ניתן להצילו. ועוד לפי דבריו ממ"נ אי דהוי באמת אינו ישראל וא"כ איך אמר המתרה דישראל הוא ואלא דבאמת ישראל הוא למה אמר בן ברית הוא, ומוכרח כדברי התוספות, ואפילו אם ירצה לדחוק ולומר דאו או קתני או ישראל או בן ברית אכתי לא תירץ דכ' דאם בן ברית לחוד והיינו עבד הוי בדין יום או יומים הא שם איירי לענין דניתן להצילו בנפשו ולא שייך שם יום או יומים רק במי שנהרג בב"ד ופשוט הוא:

סוף הספר

תוכן העניינים

שות רבי משולם איגרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה