שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
אורח חיים · סימן מז
בהלכות תענית
שאלה מי שענה אמן. אחר ברכת החזן להמתענים בה"ב. אם צריך לכתחלה התרה בכדי לצאת ידי שמים לאפוקי נפשיה מפלוגתא (א):
תשובה הנה בסימן קס"ח כתב רמ"א בסעיף ב' דבתענית בה"ב אם לא קיבל עליו בשעת מנחה אלא בעניית אמן לחוד מותר לאכול על סעודת מצוה בלא התרה. ואם קיבל עליו בשעת מנתה צריך התרה. והמ"א בס"ק י"א חולק דאפי' קיבל עליו בשעת מנחה מותר לאכול בסעודת מצוה בלא התרה עיי"ש: והנה אם הדין בבה"ב דלסעודת מצוה אין צריך להישאל. וכפסק רמ"א. והנה אפי' אם ענה אמן בשעת שאמר החזן אפ"ה אין צריך להתענות ורשאי לאכול בסעודת מצוה בלא התרה וכפי מה שפירש המ"א שם דברי הרמ"א י"ל דאפשר לפי מה שכתב הט"ז לעיל (א*) דבאמת אע"ג דדברים שבלב אינם דברים הא לעניין תענית הוי מחשבה שבלב מהני ג"כ כמו הקדש:
אך הא כתב הט"ז (ב) דעכ"פ לא מהני רק בשעת תפלת מנחה ואך קודם לזה לא מהני ההרהור בלב וגם אמירה לא מהני לדעת הרא"ש ואפי' לדעת ראבי' דמהני אמירה מקודם מ"מ הרהור בלב לא מהני משום דאין קבלה שלמה דעבידי להתחרט כמו דרחוק זמן הוי עבידי להתחרט:
והנה אם נימא כמ"ש הרמ"א ודלא כמג"א. וא"כ אם קיבל בנדר בשעת תפילת מנחה אסור לאכול בסעודת מצוה. וע"כ צ"ל דבזה דקיבל בנדר לא מהני סעודת מצוה דלא מהני סעודת מצוה רק במי דמתענה והוי נדר נדרו מחמת מנהג. דמסתמא על דעת מה שנהגו אנשים. והאנשים נהגו לאכול בסעודת מצוה. ומשא"כ בנדר באמירה כיון דלא התנה לא מהני:
ולפ"ז אם מכבר נהג להתענות בה"ב וקיבל בשעת אמירת החזן בהא דהוא ענה אמן דבזה שפיר הוי הך קבלה מהני אפי' שלא בשעת תפילת מנחה. וליכא למימר משום דעבידי להתחרט אין זה קבלה בלב שלם. דהא להתחרט מכל וכל שלא יתענה כלל אי אפשר. דהא כבר קיבל במה שהוי מתענה מקודם בשנים העוברים וא"כ ודאי אין דעתו להתחרט מכל וכל. וא"כ הוי קבלה עכ"פ בלא סעודת מצוה קבלה בלב שלם. וא"כ כיון דקיבל בלב שלם ולא התנה. וממילא אסור לאכול אפי' בסעודת מצוה דכיון דהוי לא אסיק אדעתי' באם שיהי' סעודת מצוה לאכול. ולא אסיק אדעתי' להתנות בזה. ועכ"פ קיבל עיקר התענית בלב שלם:
אך לפמ"ש המ"א דאם קיבל בתפילת מנחה ג"כ לא מהני ודלא כרמ"א. וא"כ אין צריך להתיר. אך לצאת ידי שמים ולאפוקי נפשי' מפלוגתא לכתחלה עכ"פ כל זמן דאפשר לו להתיר צריך עכ"פ להתיר הנדר כדין עפ"י ג' ולצאת כל הדעות ולצאת ידי שמים: