שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
אורח חיים · סימן מג
אגב דאיירינן בענין חדש ובענין עומר אציגה פרפרת אחת מה שמצאתי כתבי רבינו בענין עומר מנחות דף ע"ב ע"א יע"ש:
והנה הרמב"ם פסק דנקצר שלא כמצותו כשר וכתב דדוחה את השבת. והקשו המפרשים דלא משמע כן כאן בש"ס דקאמרינן ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת. וי"ל דהנה עוד הקשו התוס' בד"ה מניין שאם נקצר ביום כשר ודוחה שבת (ת) וצ"ל דדוחה שבת [קאי אהקרבה ולא אקצירה עיי"ש] וי"ל דהנה בדף ס"ח ע"ב בתוס' ד"ה לא אם אמרת. תימא דנקט האי לישנא וכו' יע"ש:
וי"ל דהנה בביצה דף י"ב דא"ל מני ב"ש דאמר לא אמרינן מתוך וכו' והקשה הפ"י דילמא הטעם משום מפרק (א) וי"ל דהנה התוס' הקשו בפסחים וביבמות דבעינן למילף דעשה דוחה ל"ת מחדא ומשני שכן תדיר והקשו דניליף מחד מפסח ותמיד וחד מהנך קרבנות מעומר ושתי הלחם עיי"ש. וי"ל דהנה התוס' הקשו ביבמות האיך ילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת דהא הותרה כלאים מכללה לכהנים. ותי' התוס' דהתם נמי משום דעשה דוחה ל"ת. ועוד דצורך עבודה שאני ולא חשיב הותרה מכללה (ב) וא"כ לעניין צורך עבודה שפיר הוי הותרה מכללה לענין צורך עבודה ומ"ה דחי. אך דקשה לפי הסברא הנ"ל וכן הוא בתשובת הרשב"א דמה דהותר מכללה הוי כמו לאו שאינו שוה בכל. וא"כ קשה לפמ"ש הרשב"א בשבת בדף כ"ד דאפילו דאפשר לעשותו למחר מ"מ כיון דאי אפשר לעשותו היום מיד אפשר דדחי. וא"כ אמאי לא דחי שאר קרבנות שבת דהא לאו שאינו שוה בכל אפילו יש לו עשה ג"כ אפ"ה דחי. אך י"ל דמ"ה לא דחי דהנה הש"ס במנחות (ג) כי ילפינן מק"ו דאינו רשאי להקריב טריפה מק"ו דב"מ (ד) ואמרינן שבת תוכיח דאסור להדיוט ומותר לגבוה ומשני משום דמצותו בכך. ופירש"י משום דאי אפשר בע"א. וא"כ כיון דאפשר לעשותו למחר וא"כ אינו דוחה הואיל דאסור להדיוט:
אך גבי יו"ט קשה דהא שרי להדיוט. אך י"ל דהא התוס' כתבו (ה) כיון דכתיב לכם ולא לגבוה וא"כ נימא אהדרי' לאיסורא קמא [ואמאי אינו לוקה לב"ה] ותי' כיון דכתוב ההיתר כפירוש לא אמרינן אהדרי' לאיסורא משא"כ לעניין זה שפיר אמרינן אהדרי'. אך דהא התוס' כתבו בפ' ג"ה דלא שייך לומר אהדרי' רק בזה שבא הכתוב להתיר ואמרינן דלענין זה לא הוי היתר וא"כ בזה לעניין איסור שחוטה שפיר שייך לומר דאהדרי' דקודם ההיתר הוי אסור. אך לעניין מפרק אפילו קודם ההיתר נמי שרי משום דאתי עשה ודחי ל"ת הואיל והותרה מכללה. וא"ל דהא אסורה להדיוט דז"א דלענין מפרק לא שייך זאת דהא אמרינן מליקה תוכיח דאסורה להדיוט ושרי לגבוה ומשני משום דקדושתה אוסרתה. ופי' התוס' משום דעי"ז דקדושתה נאסרה לשחוט כחולין ודוקא מליקה. וא"כ ה"נ לעניין מפרק דרק ע"י זה דהוי קדשים אסור משום מפרק דצריך לדם וא"כ קודם ההיתר נמי ליכא איסור משום מפרק ומתורץ קושית הפ"י:
והנה בכאן קשה הא התשב"ץ מביא בחלק השלישי בסימן ל"ז דף י"ג דנשאל לפני הראב"ד בפיקוח נפש דדוחה שבת וא"כ אם יש בכאן נבילה לאכול ויש בכאן בהמה לשחוט ומסיק הראב"ד דידחה שבת אע"ג דהוי סקילה ונבילה הוי רק לאו בעלמא וכתב התשב"ץ הטעם דכיון דבל"ה יהא נדחה שבת בבישול ואמרינן הואיל והותרה הותרה. והנה התוס' מקשה (ו) אע"ג דלכתחלה הוי מצוה דוקא בלילה. מ"מ לא הוי דומיא דתמיד עיי"ש. והנה באמת הא דבעינן למילף מתמיד הוי משום דאין עשה דותה ל"ת ועשה שיש בו כרת דשבת הוי ל"ת ועשה שיש בו כרת. והנה כיון דהדין דאפילו לאו בעלמא נבילה מ"מ עדיף טפי למיחל שבת. מכ"ש בכאן דכיון דבל"ה ידחה שבת גבי הקטרה. ממילא אפילו משום עשה עדיף דלחלל שבת כי היכי דיקיים עשה דהא עשה עדיף מלאו בעלמא:
אך באמת י"ל דזה הטעם לא שייך רק אם נימא דשבת הותרה. וא"כ שייך לומר מיגו דאשתרי לענין הקטרה אישתרי נמי לענין קצירה. משא"כ היכא דהוי רק דיחוי. וכותי' איתא בזבחים מי דמי התם הואיל ואשתרי אבל טומאה דיחוי יע"ש בזבחים דף ל"ג ע"ב. אך באמת האיך שייך דשבת הותרה לעניין הקטרה דהא קשה דכיון דאסורה [להדיוט] אמאי שרי לגבוה. וצ"ל משום הואיל ואי אפשר בע"א וכפירש"י וא"כ הוי רק דיחוי. אך באמת שם איירי לעניין הקטרת אימורין. והנה הא מקלקל פטור. אך דהמצוה חשיבא תיקון כמו גבי מילה וא"כ הוי קדושתה אסרתה. וא"כ ל"ק דהואיל דאסורה להדיוט דהוי כמו מליקה ול"ק מידי וא"כ בכאן לענין הקטרה שפיר הוי היתר ולא שייך לומר דהא אסורה להדיוט משום דהא הוי מקלקל אך המצוה הוי תיקון וא"כ הוי קדושתה אוסרתה דע"י זה בא האיסור וא"כ שפיר הוי היתר. וא"כ בכאן הא הסוגיא אזלינן במנחות אליבא דר"ש. ור"ש ס"ל מקלקל בהבערה חייב [בשבת דף ק"ו ע"א] וא"כ לא הוי קדושתה אוסרתה. וא"כ צ"ל משום דאי אפשר בע"א וא"כ הוי רק דיחוי וא"כ לא שייך לומר מיגו דהותרה לענין הקטרה דהא הוי רק דיחוי (ז) משא"כ הרמב"ם דפסק כמ"ד מקלקל בהבערה פטור. ורק המצוה חשיב תיקון וא"כ הוי קדושתה אוסרתה וא"כ הוי באמת היתר ואמרינן שפיר הואיל ואשתרי אישתרי נמי לענין קצירה. וא"ל דנגד הקצירה הא אסורה להדיוט. י"ל דזה בעצמו הוי החילוק כיון דבל"ה הוי ההיתר ואמרינן מיגו דהותרה לעניין הקטרה הותרה נמי לענין קצירה. משא"כ בהדיוט דלא שייך זאת לומר דבאמת אע"ג דקדושתה רק אוסרתה. עכ"פ איכא חילול שבת. אך דלא שייך לומר הואיל דאסורה להדיוט. וא"כ מתורץ שפיר הרמב"ם:
ובזה מיושב קושית תוס' הנ"ל במנחות דף ס"ח ע"ב ד"ה לא אי אמרת תימא וכו' יע"ש. וי"ל דהנה רב אמר במנחות דף ד' ע"א מנחת העומר שהקטיר (ח) ומקשה שם ממתניתין דכל המנחות וכו' ואמאי לא קתני חוץ מן העומר. ולבסוף מסיק רבא בדף ה' ע"ב דלא פסול כלל מחשבה בעומר משום דאין המחשבה פוסלת אלא בדבר הראוי לעבודה ופי' התוס' משום דאין ראוי לעבודה משום דהא קודם לעומר פסול לשום קרבן משום ממשקה ישראל יע"ש. אך דקשה דמקשה שם ממליקה [דפסול להדיוט ומותר לגבוה] ומשני משום דקדושתה אוסרתה. ופי' התוס' דמשום דזה דקדוש גורם לה דהוי דוקא מליקה. וא"כ באמת הא אמרינן דפעם כתיב עד עצם היום הזה ופעם עד יום הביאכם. ומשני בזמן שבית המקדש קיים אזי דוקא הקרבן להתיר ובזמן שאין ב"ה קיים אזי האיר המזרח מתיר. וא"כ לאחר שנמדד העומר בעישרון ולוג שמן דזה הוי הכל קדוש. וא"כ תו ל"ק דא"כ הוי נימא קדושתה אוסרתה דאם לא הוי קדוש וא"כ השתא הוי ביום (ט) [וא"כ] אי ס"ל נקצר ביום פסול אי אפשר להקריב עומר אחר וא"כ הוי האיר המזרח מתיר כמו בזמן שאין ב"ה קיים. וא"כ הוי קדושתה אוסרתה דמאי דהוי קדוש ע"י זה אוסרתה וא"כ דמיא למליקה. אך דבאמת ז"א דהא נקרב עכ"פ קודם לשתי לחם וכתיב חדשה דתהא מנתה חדשה. אך דבאמת הוי הא כשר קודם שתי לחם. אך דניהוי פסול למזבח משום קודם לעומר. וע"ז שפיר מקשה מה בין קודם לעומר לקודם לשתי הלחם דכיון דלא שייך ממשקה ישראל (ט*) [דהוי קדושתה אוסרתה כנ"ל] וע"ז אמר דכיון דאי אמרת דהותרה מכללה משא"כ בעומר דעדיין לא הותרה מכללה דניהו דלא שייך ממשקה ישראל מ"מ אסור מכח דלא הותרה מכללה. ומתורץ קו' התוס' דלא מצינן לומר מכח ממשקה ישראל:
והנה י"ל קצת מאי דהקשו התוס' בפסחים דף ע"ז דניליף במה הצד מפסח וחד מינייהו מעומר. וי"ל דבאמת הוי הפי' מכח הותרה מכללה. וא"כ מפסח גופא לא מצי למילף דמה לפסח שכן ישנו בכרת. ומעומר לא מצי למילף משום דבאמת הוי הטעם משום דהותרה מכללה גבי צורך עבודה. ומ"ה דחי תמיד או עומר. וא"ל א"כ יהא דוחה שאר קרבנות נמי מכת הותר מכללה. דמה לעומר דהוי היתר חדש. ולא שייך לומר מה הצד ילפינן דבאמת עיקר הילפותא הוי רק מעומר לחודא דניליף דדוחה היכא דהותר מכללה. וא"כ הוי כמו דיליף רק מחדא לחודא. וא"כ איכא על חדא פירכא דהיתר חדש ונא שייך מה הצד דזאת הוי ילפותא חדש דניליף היכא דהותר מכללה מהני דוק ותשכח. ומתורץ קושית התוס':
והנה משמע מתוס' דפסחים דף מ"ז ע"ב בד"ה כתישה ביו"ט מי שרי דהיכא דיש לאו חדא דיכול למידחי. אע"פ דיש עוד לאו דאין יכול למידחי מ"מ מאי דיכול למידחי דחה עיי"ש במה שכתבו ור"ת מפרש דבחרישה דכלאים קאי יע"ש:
והנה עי"ל קו' שהקשתי מאי פריך ואי אמרת נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת. דהא הוי כמו דינא דהראב"ד גבי נבילה וחילול שבת דכיון דעוד ידחה לענין הקטרה. וי"ל משום דבאמת אפילו למ"ד מקלקל בהבערה חייב. מ"מ בכאן הוי כמו אינו מתכוון דהא אינו מכוון רק למצוה. וא"כ הא הוי הדין אפילו למאן דמחייב דבר שאינו מתכוון. אשור לעשות בכונה ע"כ לא עשה הדבר שאינו מתכוון כמכוון רק לחומרא אבל לא לקולא יעו"ש בפסחים דף כ"ז פלוגתא דאביי ורבא גבי לא אפשר וקא מכוון. וא"כ אליבא דר"ש א"ש דהוא לא חשיב תיקון המצוה תיקון. רק דיליף ממילה והבערת בת כהן דאפילו מקלקל גמור בהבערה חייב עיי"ש בשבת דף ק"ו ע"א וא"כ הוי כמו אינו מכוון דהא אינו מכוון רק למצוה והמצוה לא חשיבא תיקון וא"כ לא שייך לומר דבל"ה ידח'. אך הרמב"ם פסק כמ"ד דכל המקלקלין פטורין אך דהמצוה חשיבא תיקון וא"כ הוי כמו מכוון וא"כ שייך שפיר הואיל דבל"ה הותרה:
והנה המגיני שלמה וכן הפ"י כתב דמקלקל וכן מלאכה שאינו צריכא לגופא הוי הכל בכלל מלאכת מחשבת ומ"ה הוי לפי סברת המקשן בשבת דף מ"ב ע"א מאן דס"ל מלאכה שאינו צריכא לגופא חייב ס"ל נמי אינו מתכוון חייב עיי"ש בע"י לשבת דף מ"ב. וליהוי אפילו לפי סברת התרצן שם דאפשר דאפילו ס"ל דמלאכה שאינו צריכא לגופא חייב ס"ל דאינו מתכוון פטור. מ"מ מיקרי אינו מתכוון לענין דלחומרא אם הותרה מלאכה שאינו מתקן אעפ"כ לא הותרה מתקן. ואו י"ל דבאמת הסוגיא דהכא קא' למ"ד לפי ס"ד ומתורץ הרמב"ם:
והנה מ"ה מותר אפילו הקצירה לפמ"ש לעיל הואיל דהותרה הקטרה והקטרה הוי היתר ולא דיחוי. ולא שייך דאסור להדיוט ושרי לגבוה. דמשום דקדושתה אוסרתה דהוי מקלקל רק דהמצוה מחשבה תיקון כנ"ל וא"כ כיון דהותרה הקטרה ממילא יש טעמא נמי הא דיש להתיר הקצירה כיון דבל"ה יהא מותר הקטרה דהא באמת אע"ג דלא שייך גבי' ממשקה ישראל הואיל דקדושתה אוסרתה מ"מ עכ"פ מלאכה איכא וא"כ הוי הואיל והותרה לענין הקטרה הותרה. נמי לענין קצירה וכמו שכתב התשב"ץ דאמרינן מיגו דהותרה הותרה וא"כ כיון דאיכא טעם דהואיל מיגו דאשתרי לא שייך ג"כ ממשקה ישראל דכיון דאיכא נמי טעם להתיר הואיל ואשתרי אישתרי ויש טעמא ול"ש ממשקה ישראל וא"כ מתורץ הרמב"ם שפיר וכמ"ש לעיל:
והנה לפמ"ש התשב"ץ בתשובה דשם ביומא דף פ"ג ע"ב מוכח דלא אמרינן כהך סברא דהראב"ד דרבי פסק דיאכל שאינו מעושר ולא מפרישינן בשבת אע"ג דתרוייהו הוי איסור דרבנן אעפ"כ לא דחינן איסור דאכילות שאינו מעושר בעציץ שאינו נקוב עיי"ש וא"כ א"ש בברייתא דקתני נקצר ביום כשר ודוחה שבת דלא ס"ל ברך מילתא כרבי אלא כס' הראב"ד. משא"כ לקמן מקשה לרבי ורבי הא ביומא מוכח דלא ס"ל כהך סברא דהראב"ד. והנה ר"א בר"ש נמי א"ל דלא ס"ל כהך סברא דהראב"ד ומתורץ הקו' התו':
והנה זה החילוק שכתבתי לעיל דאם הותרה שייך לומר שפיר שייך ס' הראב"ד הואיל דניתן להתיר משא"כ היכא דיהוי רק דיחוי לא שייך הואיל דניתן לדחות כן איתא שם בתשובת התשב"ץ עצמו שהבאתי לעיל יע"ש היטב: