שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
אבן העזר · סימן מה
שאלה
שלום לכבוד אהובי אוה"ג ה"ה הרב
המאו' הגדול המופלג וכו'
בדבר השאלה דבת חורגו דמר דשאילה קדמנא. בקטן שנשא אשה בחודש אלול ואח"כ נעשה בר מצוה בכ"א כסלו ולמד באותו זמן בק"ק ראהטין. ובעשרה בטבת באה אשתו מק"ק באלחוב לבעלה שהיה בק"ק ראהטין עם בעל עגלה יהודי ושומר נער קטן. ואפשר שהיה השומר בר מצוה. ונתייחדו הזוג הנ"ל בחדר מסוגר שבבית החורף קטן של אותו הבית. והזוג הנ"ל היה בתמידות בבית החורף קטן הנ"ל והעגלון הנ"ל היה לן ג"כ בבית חורף קטן הנ"ל רק השומר היה לן בבית החורף גדול. והתנהגו ככה לערך ד' או ה' ימים. ואח"כ נסעה מזה אשתו הנ"ל לביתה לק"ק בלאחוב. ואח"ז קודם פסח בזמן החורף הנ"ל נסע האיש הקטן הנ"ל לק"ק באלחוב לבית אביו וטבלה אשתו הנ"ל ונתיחדו שמה בבית אביו כדרך כל הארץ. וביום מחר חלה את חליו ונפטר. ושבק לן חיים ולכל ישראל. ונשארה האשה הנ"ל שכולה וגלמודה נאסרה בכבלי עיגון. היות שזקוקה ליבם קטן יונק שדים. וגם היה למראה עיני הגב"ע שנגבה בק"ק באלחוב. שבדקו אותו אחר מותו בשעת הטהרה אם הביא שתי שערות ולא מצאו. כמבואר בהגב"ע:
תשובה
הנה מה שכתב הטעם לפוטרה מחליצה משום דאין העדים יודעין אם הוא בן י"ג. ודימה דין זה להא דאמרינן דאם לא ידעו העדים שהיה שוה פרוטה דלא הוי קידושין משום דהוי קדשה בלא עדים. אבל לדעתי נראה מוכרח אדרבה דהוי קידשה בעדים בכה"ג. וראיה מהא דאמרינן בקידושין דף ע"ט פלוגתא דרב ושמואל אם קידשה אבי' בדרך כו' יעו"ש. ובתוס' ד"ה קידשה כו'. ומבואר בא"ע סי' ל"ז ע"ש בב"ש ס"ק ג' דאם קידשה היא עצמה לבדה לא הוי קידושין משום דמוקמינין בחזקת פנוי' יעו"ש. ואם נאמר כיון דלא ידעו העדים לא הוי קידושין. הא העדים לא ידעו מקידושי האב ואמאי אם קידשה גם אבי' הוי קידושי עצמה קידושי ספק הא לא איתרע לה החזקת פנוי' ונהוי כמקדש בלא עדים. א"ו לא אמרינן דמשום דלא ידעו העדים בקידושין אם תופסין ע"פ הדין דלא ליהוי עדים כלל. והגע עצמך וכי נצטרך לעדי קידושין דליהוו גמירי בכל הלכות ודיני קידושין. אבל אם לא ידעו העדים שהוא שוה פרוטה לא ראו שום קידושין משום דהוי כאילו קידשה בדברים בעלמא. ואפילו לפי דעת הח"מ שם דהוי ס"ק הן בקידשה היא עצמה לחוד והן בקידשה אבי'. נמי מוכח דהוי עדות. דאל"כ לא ניהוי אפילו ספק קידושין כיון דהעדים אינם יודעים אם היא בת י"ג וספק הוא להם. א"ו כיון דעכ"פ זאת יודעים העדים דמיקדשה רק אפשר דלא הוי מקודשת ע"פ דין חכמינו ז"ל זאת לא איכפת לן כיון דעכ"פ מקדשה. וא"ל דבנידון דידן אפילו ספק לא הוי להעדים ומשו"ה לא הוי עדות אבל אם העדים יודעים מספק הוי עדות. ז"א דאפילו בנידון דידן נמי הוי ספק. דא"ל דמשו"ה לא הוי ספק משום העמידנה על חזקת קטן. דהנה לענין מנין השנים ודאי לא שייך חזקה. ולענין הבאת שערות הרי מבואר בנדה דף נ"ג דאמר רבא חזקה ודאי הביאה ב' שערות משהגדיל, ומה"ט פסק הרשב"א. דאם ספק אם הוא קטן או גדול הוי ספק קידושין:
והנה מ"ש מעכ"ת דבשביל יום אחד לא הוי דרך אישות. נראה לי מוכח דזה אינו דהא מביא הש"ס ראיי' מהא דאמרינן הגדילה שוב אינה יכולה למאן משום דדבר שבסתם הוא כך הוי כעדי יחוד. והתם משמע אפילו יום אחד לבד הוי כעדי יחוד. ומ"ש דהרבה פוסקים חולקים על הגה"מ. נראה לי להביא ראיי' להג"מ (א) שכ' באם ראו שדרים יחד כדרך איש ואשתו אע"ג דליכא עדי יחוד מקודשת. ובתשובת הריב"ש סוף תשובה וי"ו חולק על זה. וכ' כל האחרונים חולקין ע"ז:
(א) והנה לכאורה יש להביא ראיי' לדברי הגה"מ הנ"ל דהנה איתא ביבמות דף ק' ע"ב אמר שמואל, עשרה כהנים עומדין פירש אחד מהן ובעל הולד שתוקי, מה שתוקי כו' אלא כו', מדין כהונה כו', מיתיב ראשון ראוי להיות כהן גדול, והא בעינן זרעו מיוחס אחריו וליכא כו' ומשני זרעו מיוחס אחריו דרבנן כו' בנישואין לא גזר כו' והא תנן כו' ואמרינן התם תיובתא דשמואל א"ר שמעיא בממאנת, וממאנת מי קא ילדה והא תנא ר' ביבי קמי' דרב נחמן כו' משכחת לה בקידושי טעות. וכ' התוס' ביבמות בדף ב' ע"ב ד"ה ואי, הא דשביק קידושי קטנה דאיירו בהו ונקיט קידושי טעות כו' משום דשמואל לא ס"ל בקידושי קטנות כר' ישמעאל וסוגיא דהתם קאי אליבא דשמואל:
וקשה מאי מקשה הש"ס וממאנת מי ילדה. הא ממ"נ הולד כשר דהוי מנישואין, אם באמת הוא לראשון א"כ הוי מנישואין ומה שנעשה אח"כ איסור מה איכפת לן. ואם באמת הוה הולד משני א"כ לא ילדה מן הראשון וא"כ שפיר נפקא במיאון והוה ג"כ מנישואין משני דשפיר הוו נשואין. דכיון דמן הדין יוצאת במיאון ומשו"ה הוי כהן. ומה פריך הש"ס:
אך צ"ל דהש"ס ס"ל שם כפי הס"ד דיבמות בדף י"ב ע"ב דלא מצי להוליד ותהא נשאר חי קודם י"ב שנים ויום אחד וא"כ כיון דבעל [הראשון] לאחר י"ב שנים אזי אע"ג דאין הולד מראשון אינה יוצאת במיאון. אך דילמא בדקו לאחר י"ב שנים ולא נמצאו שערות. אך דבבעל חוששין שמא נשרו (ה) אך מפני מה חוששין שמא נשרו משום דהוה ספק מן התורה. ודלמא איירי דלא הוו עדי יחוד וא"כ הקידושין לא מהני בביאה ורק מכח (ו) גדלה בלא שערות. וע"ז שפיר הוה לקולא ולא חוששין שמא נשרו. א"ו כהגה"מ דאין צריך עדי יחוד באם ראו שדרים יחד כדרך איש ואשתו:
(ב) וא"ל אכתי לשמואל גופא דס"ל דבקטנה אפילו נבעלה הוי רק מדרבנן דאמרינן לשמואל באמת ע"ד קידושין הראשונים הוא בועל (ז) וא"כ אכתי מה מקשה דכיון דמדרבנן דילמא בדקו (ח) ותו לא חיישינן לנשרו. י"ל דהך סוגיא רוצה ליישב לפסק הלכה דפסקינן כרב שם ובטעות אשה אחת מודה רב ע"ש. אך באמת זה דוחק דנימא דהסוגיא דיבמות קאי דלא כמסקנא דיבמות דף י"ב, דבאמת מצי להתעבר קודם גדלות די"ב שנים ונעשה ע"י עיבור גדולה:
ויותר מזה קשה דהתוס' בכתובות דף ע"ב ע"ב דחקו שם לר"א אליבא דשמואל. ולמה לא תירצו כפי המסקנא דאפשר להתעבר קודם י"ב שנה ונעשית באמת גדולה, אך דהוי ממ"נ הולד ע"י נישואין (ט) אלא ע"כ צ"ל דהפי' הכי. כמו דאמרינן דאם הוו קידושי טעות אע"ג דאיגלאי מלתא למפרע דלא הוו קידושין. וא"כ הוי זנות מ"מ לא גזרו רבנן על הוולד לפסלו מכהונה. כיון דעכ"פ דעתי' הוי ע"י נשואין לא בזנות. וא"כ לאיפוך נמי כיון דעכ"פ תוך ג' הוה ספיקא דאורייתא דלמא כבר נתעברה והוי באמת גדולה ולא תפסו בה קידושין וספיקא לחומרא. וא"כ לפי דעתו כל זמן דלא ידוע דלא נתעברה הוי כזנות דאפשר דלא תפסו הקידושין. ואע"ג דאח"כ איגלאי מילתא למפרע דלכי נתוודע דלא היתה מעוברת וא"כ לא הוי זנות למפרע והוי קידושין תופסי'. מ"מ כיון דבשעת מעשה דנתעברה מהשני לא הוי ידעינן שתפסו בה קידושין והוי זנות גזרו רבנן לפסלו מכהונה כיון דלפי דעתו בשעת מעשה לא הוו קידושין ה"נ אם לפי דעתינו אנו מסופקים אם הוו קידושין. אע"ג דאח"כ נתגלה דתפסו הקידושין מ"מ בשעת מעשה איהו סבר אפשר דהוי זנות ופסול מדרבנן מכהונה. וא"כ ל"ק גם למסקנא דיבמות י"ב דיכולה להתעבר קודם י"ב שנים:
ולפי"ז מתורץ ג"כ מה שהקשיתי לעיל על אותן דיעות דפליגו על הגה"מ וס"ל דלא הוי כמו עדי יחוד, א"כ אמאי לא מוקי בממאנת, י"ל דהנה הב"ש כתב דבערוה דרבנן או דקידשה לפני פסולי עדות דרבנן אם בא אחר שכשרה לו וקידשה קדושי שניהם תפסו בו, אע"ג דמקודשת לראשון מן התורה, מ"מ כיון דמדרבנן לא הוי קידושין. תופסין בה ג"כ קידושי שני ודלא כהח"מ שמסתפק בזה, א"כ כיון דחזינן דמה דהוי ערוה דרבנן חשבינן דלא תפסו קידושין מדרבנן ומש"ה תופסין קדושין בהשני, וא"כ כיון דבתוך ג' חדשים דמספקינן דלמא מעוברת היא כבר, והנה הב"ש כתב בסימן קנ"ה ס"ק כ"ד וז"ל, אע"ג דאם נשרו ולא בעל אזלינן לקולא, משום דאחר דליכא שערות יותר מסתבר דלא היה לה כלל שערות מדהשתא ליכא כלל שערות זאת הסברא מסתייע לקולא, משא"כ אם הוי ספק אם הגיעה לכלל שנים אע"ג דלא בעל אזלינן לחומרא כיון דליכא סברא המסייע, וא"כ בתוך ג' חדשים דמספקינן דלמא כבר מעוברת והוי גדולה, בספק זה אזלינן לחומרא, כמו בספק שהגיעה לכלל שנים, ולפי סברת הב"ש הנ"ל דערוה מדרבנן לא תפסו בה קידושין, וא"כ בשעת מעשה דנתעברה מהשני לא הוי ידוע דתפסו בה קדושי אע"ג דאח"כ נתגלה דתפסו בה קדושין, מ"מ פסו בהן רבנן מכהונה, מש"ה לא מוקי בממאנת, ומתורץ קושיא הנ"ל, ומסתייע מכאן דעת הב"ש הנ"ל, וג"כ דעת הרשב"א דבספק אם הגיעה לכלל שנים אזלינן לחומרא.
אך זה קשה. כיון דמוקי בקידושי טעות למה צריך לאוקמי כרבי ישמעאל ולא מוקי באמת בקדושי טעות ולא הוי עדי יחוד ומצי לאוקמי כרבנן, וכן התוס' בכתובות דף ע"ד ריש ע"ב ולר"א אליבא דשמואל דחקו התוספות כגון שבעל בפירוש שלא לשם קדושין. וכן ביבמות דף י"ב ע"ב ד"ה אפילו לר"י דחקו התוספות בבעל בפירוש שלא לשם קידושין, ולמה לא תירצו כיון דלא הוי עידי יחוד. אלא ודאי כהג"מ:
הן אמת לפי הך דעה דס"ל דאם מחל על התנאי הוי קדושין למפרע, א"כ ל"ק מהש"ס דמוקי כרבי ישמעאל דוקא ולא מוקי כרבנן, וכן בתוספות בכתובות דף ע"ד לא קשה, אך לפי הך דעה דהוי קדושין מחדש השתא קשה כהנ"ל, וא"כ הנך דעות דס"ל דהוי קדושין מחדש ע"כ ס"ל כהגה"מ, א"כ הגה"מ לא הוי יחיד בדין זה, ולקמן אי"ה אכתוב תירוץ ע"ז:
אך יש להמציא להקל, דהנה הב"ש כתב בסימן מ"ב ס"ק י"ב וז"ל, והמרדכי כתב אפילו לא ראו הנתינה ממש אין לבטל הקידושין כו', והרשב"א כתב לבטל הקדושין דדוקא בביאה אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה דאי אפשר לראות כמכחול בשפופרת וכו' אבל בקידושין צריך לראות המעשה ממש, והנה עוד כתב וז"ל, ובתוספות כתב דיני ממונות מתקיים בידיעה בלא ראייה, לפ"ז ס"ל בקדושין נמי מהני בלא ראייה, וס"ל כהמרדכי כי לענין הדרישה וחקירה קיי"ל קידושין דומה לדיני ממונות וכו', א"כ אם עדי קדושין אין צריך דרישה וחקירה משום דדמי לגמרי לדיני ממונות. וא"כ לפ"ז דאם לא הוי עדי יחוד רק כדרך איש ואשתו דרים ע"ז לא שייך סברת הרשב"א משום דא"א לראות וכו' וגם אש בנעורת לא שייך וכו' רק הטעם של הגה"מ מתקיים בידיעה בלא ראיה משום דדמי קדושין לדיני ממונות וכסברת הב"ש. וא"כ הוא הטעם משום דבדיני ממונות א"צ דרישה וחקירה והוי רק מדרבנן, וא"כ הא דמתקיים בידיעה בלא ראייה הוי נמי רק מדרבנן:
וא"כ היוצא לנו מזה בדלא הוי עדי יחוד רק כדרך שדרים איש ואשתו אם בדקו ולא מצאו שתי שערות הוי ספיקא דרבנן ולקולא ולא חיישינן שמא נשרו כמו בלא בעל: משא"כ בנידון דידן אם הוי בדקו מחיים ולא מצאו שתי שערות הוי מקילינן כיון דליכא עדי יחוד והוי רק קדושי דרבנן, אך השתא דבדקו לאחר מיתה, ובלאחר מיתה אמרינן סימנין עשוין להשתנות וכדאיתא בב"ב (י) ר"ל שמא נשרו מחמת מיתה וא"כ לא הוי זה ריעותא דלא מצא השתא שערות א"כ לא אמרינן ביה ספיקא לקולא וכמ"ש הב"ש שהבאתי לעיל כיון דליכא סברא דמסייע, ועוד דהוי חזקה דרבא (כ) כיון שהגיע לכלל שנים חזקה שהביא שערות:
אך יש להביא ראיה דאינו כן משום דבב"ב דף קנ"ה ע"א מקשה בשלמא לדידי כו' אלא לדידך דאמרת תרווייהו בעדים היכי משכחת לה דנחתי לקוחות לנכסים. ולכאורה קשה מה מקשה דהא התוספות לעיל דף קנ"ד ע"א בד"ה [ועוד] סימנין עשוין להשתנות לאחר מיתה כו' וא"ת למה דס"ד שהלקוחות היו בודקין אותו אם היה גדול אם לאו האיך יכול להיות שאם נראה קטן בחייו שיראה גדול לאחר מיתה כו' וא"ת כו' הא אמרינן בנדה כו' קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה חזקה שהביאה סימנים. וי"ל שאחר שהיה גדול שהגיע לכלל שנותיו ולא היו בו סימני גדלות ולהכי כו'. וא"כ לפ"ז מה מקשה בכאן דלמא איירי כאן דלא בדקו כלל אחר גדלות וכל זמן דלא בדקו לאחר גדלות אמרינן כיון שהגיע לכלל שנים חזקה שהביא ב' שערות כקושית התוספות א"ו דהכי הוי קושית הש"ס. דא"כ אמאי אמר להם רבי עקיבא ועוד סימנים עשוין להשתנות לאחר מיתה. הא הלח"מ כתב דאם לא בדקו הוי ודאי מן התורה לאחר גדלות מכת חזקה דרבא. ואם לא בדקו ולא מצאו שערות והוי ריעותא דלא מצאו הוי רק ספק וא"כ גם לאחר מיתה כי בדקינן דאמרינן סימנין עשוין להשתנות אפי' באמת דניחא לתלות בזה דנשרו מחמת מיתה אעפ"כ ריעותא הוי ואיתרע החזקה דיותר מסתבר דלא הוי ליה מעולם אע"ג דניחא לתלות דנשרו מחמת מיחה כמו מחיים דאמרינן נשרו אעפ"כ ריעותא מיקרי. ה"נ בלאחר מיתה אע"ג דיותר מצינן לתלות בלאחר מיתה ממחיים. מ"מ ריעותא מיקרי. מש"ה מקשה הש"ס שפיר אמאי אמר סימנים עשוין להשתנות לאחר מיחה אעפ"כ החזקה איתרע, וא"כ איך מצי להיות של הלקוחות לאפוקי מחזקת מרא קמא. ואין לומר דלמא הכי מקשה הש"ס דהא באמת הוי פלוגתא אי אזלינן בתר רובא בדיני ממונות. א"כ למ"ד דלא אזלינן בתר רובא מכ"ש דלא אזלינן בתר חזקה. ומקשה הש"ס שפיר וקושית התוס' אזלא אליבא דמ"ד דאזלינן בחר רובא וגם בחר חזקה אך י"ל דהנה הפ"י כתב במסכת כתובות בסוגיא דהיו בה מומין. דחזקה דלא איתרע עדיף מרובא ומוציאין ממון בחזקה לחודא. כמו דפסקינן כר"ג דבחזקה לחודא מוציאין ממון. ועוד דכתב הפ"י שם דבשמא שפיר אזלינן בתר רובא וחזקה דכיון דלא טען דידע בעצמו שהוא מן המועט ואצלו נשתנית החזקה. ובכאן הוי שמא. וא"ל דטענינן ליורשים והוי כמו ברי. דז"א דהא עכ"פ מחיים הוי תפס ברשות דהמוכר עצמו נתן לו. וכל כמה דלא טען ברי הרי הוי תפיסה ברשות. ובתפיסה ברשות מהני רובא וחזקה:
והשתא ניחא שפיר לתרץ מה שהקשיתי לעיל על אותן דיעות דפליגו על הגה"מ, דלפי מה שכתבתי דעכ"פ מדרבנן הוי מקודשת משום דהוי עדות בידיעה בלי ראייה. והנה טעמא דרב גבי קידושי קטנה. דבעלה לאחר שנתגדלה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אע"ג דבלא"ה הוי קידושין מדרבנן מ"מ ס"ל לרב דאעפ"כ כיון דמן התורה לא הוי קידושין הוי בעילת זנות אע"ג דשריא רבנן קידושי קטנה משום דא"א בענין אחר משא"כ לאחר שנתגדלה כיון דמצי לקדש ויהיו קדושין מן התורה הוי בעילתו בעילת זנות. מש"ה קסבר רב דכוונתו לקדש בביאה:
ולפי מיש לעיל בדין של הג"מ הוי רק מדרבנן ולרב אעפ"כ מקרי בעילת זנות כיון דלא הוי קדושין מן התורה. וא"כ ממ"נ כיון דחזינן דלא קפיד הוא על בעילת זנות כיון דלא ייחד לענין יחוד כי היכא דנהוי קדושין דאורייתא וכיון דלא קפיד הוא על בעילת זנות א"כ לא הוי כלל עדי קדושין. זה טעמם של החולקים על הגהת מיימוני. משא"כ הש"ס דשם קאי אליבא דשמואל. ושמואל הא ס"ל גבי קטנה דאם בעלה אחר שגדלה לא הוי קידושין מן התורה. וכתבו התוס' בכתובות (ל) אע"ג דלר"א אליבא דשמואל גבי קדושין על תנאי ובעל אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. משום דבקדושי קטנה לא שייך אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דבלא"ה לא הוי בעילת זנות דהא עכ"פ הוי קדושין מדרבנן אלמא דלשמואל מאי דהוי קדושין מדרבנן לא מיקרי זנות אע"ג דמן התורה לא הוי קדושין והוא יכול לקדשה קדושין דאורייתא. אעפ"כ לא מיקרי בעילת זנות. א"כ דלשמואל הוי באמת דינא דהג"מ דאם דרים כדרך איש ואשתו יחד הוי קדושין מדרבנן מכח עדות בידיעה בלא ראיה. משום דדמי לדיני ממונות וכמ"ש הב"ש שהבאתי. ומקשה הש"ס שפיר אליבא דשמואל. ומש"ה מוקי דוקא כר"י ולא כרבנן אליבא דשמואל דוקא. משא"כ הפוסקים שפסקו כרב ולרב אם דרים כדרך איש ואשתו יחד לא הוי קדושין אפי מדרבנן דלרב א"נ הוי קדושין מדרבנן הוי ג"כ בעילת זנות ומתורץ הפוסקים הנ"ל:
ובזה מתורץ מה דקשה להו על הש"ג ומביאו הב"ש בסי' ל"ה. ואפי' אם פירש כפירוש בשעת ביאה שלא לשם קדושין, אפ"ה אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ולענין גט צריכה גט. וא"כ לפי סברת הש"ג הנ"ל הא ליכא מאן דפליג על שמואל דלא הוי כהן בזנות היכי דאינו יודע ממי. ועל דין זה לא פליג שום אחד מהפוסקים וגם הש"ג לא חולק על דין זה. וא"כ קשה המתניתין דמייתי שם ביבמות תיובתא לשמואל מניה ולא שייך תי' התוס' דבעל בפי' שלא לשם קידושין. דהא לפי סברת הש"ג אף אם בעל בפי' בתנאי שלא לשם קדושין אם יעבור התנאי אעפ"כ צריכה גט וא"כ האיך מתורצת המתניתין אליבא דדינא דשמואל. ולמ"ש א"ש דבאמת לפי פסק הלכה דפסקינן דבקידושי קטנה אע"ג דהוי מדרבנן אעפ"כ אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, א"כ אם דרים יחד כדרך איש ואשתו דרים לא הוי כעדי יחוד ל"ק ממתניתין דאיירי דלא הוי עדי יחוד:
נמצא היוצא לנו מזה מכל הנ"ל. מה דקשה מהש"ס על החולקים אהגמ"י כבר סלקנו. אך מהתוס' דיבמות ד' י"ב נשאר דהתוס' ס"ל כהג"מ אך אפ"ל דהוי רק מדרבנן ואי הוי מדרבנן כבר צידדנו להקל אף אם בדקו לאחר מיתה.
אך באמת הא איתא בש"ע דהאידנא אין אנו בקיאים בבדיקה. אך דשם הוי הטעם משום דהוי ספק חסרון ידיעה. משא"כ בכאן הוי ספק ספיקא. בשלמא בלא בדקו הוי ודאי כמו שכ' הל"מ מכח חזקה דרבא. משא"כ בבדקו הוי ס"ס. ומכש"כ לפמ"ש לעיל דגם דעת הג"מ אינו רק מדרבנן. והמ"ב כתב (מ) דבספק ספיקא מהני שפיר אפילו בספק חסרון ידיעה. הגם דחלקו על המ"ב מ"מ נוכל לצרפו כיון דב"י כתב דהג"מ הוא יחיד בהוראה זו אך דהב"ש כתב בס"ס קנ"ה ס"ק ל"ב בפשיטות דברי הג"מ להלכה. הגם באמת דברי הב"ש תמוהין בעיני דכתב דמוכח מכאן דספק חסרון ידיעה לכל העולם לא הוי כספק דרבנן. דהא הב"ש כ' בעצמו ס"ק כ"ב החילוק בין ס' נשרו לקולא. ובס' הגיע לכלל שנים לחומרא. וכתב הטעם דבס' נשרו איכא ריעותא מדליכא השתא משא"כ בספק (נ) והשתא דאנן לא בקיאינן, וא"כ אין זה הוכחה דאפשר שיש סימנים והוא לא ראה. וא"כ הוי כמו שלא נבדק. ועוד דהוי חזקה דרבא היכא דלא נבדק והוי כודאי. אך באמת יש ליישב דברי הב"ש דה"פ דהא באמת טעמא דאין אנו בקיאים משום דגומות מהני בלא שערות ואנן לא בקיאינן בגומות. והנה הטעם דגומות מהני דאמרינן בוודאי נשרו השערות. וכ"כ דלא ראינו הגומות שפיר הוי ספיקא לקולא דהא הוי כברי להם שלא ראו השערות ובזה בקיאין ועל הגומות הוי ספק והוי ספק לקולא. ולא שייך דנהוי ודאי מכח החזקה דרבא. אבל לטעם שני של התוס' משום דמועיל בכל הגוף. שפיר לא שייך קו' הב"ש דהוי ספק לכל העולם אך דבזה הוי ג"כ פלוגתא (ס) ומהני שתי שערות בכ"מ. ויש להצטרף שני הפלוגתות ולעשות ס"ס כך יש לצדד להקל:
ובתנאי כפול מ"ש הוא באגרת שיסכימו שלשה גדולי עולם ואחד מהם הרב הגאון המפורסם אב"ד דק"ק פראג. ואם לאו לא יהיה דברינו מועילים להתיר כלל וכלל. כי כל מ"ש הוא להלכה ולא למעשה:
הק' משולם איגרא: