שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
אבן העזר · סימן כה
[מכתב רבינו אא"ז ממקום כבודו ק"ק טיסמניץ לכבוד הגאון כו' בעל חוות דעת וכו' בק"ק קאליש הסמוך לטיסמניץ בהיותו יוצק מים על ידי רבינו זצוק"ל. שלום לכבוד אהובי הרבני המופלג החריף השנון מוהר"ר יעקב נ"י
מאד בקשתי לכתוב התשובה כל מה שדברתי עמו בע"פ, והן מה שאמרתי לו ליישב על הא דאיתא אבעיא בגיטין דף פ"ב ע"א, האי אלא חוץ הוא או על מנת הוא וכו' ובחוץ הוא דפליגי רבנן עליו דר"א כו' אבל בע"מ מודו כו'. ובתר דאיפשטא לא נזכר רק אלא חוץ הוא. וסיפא דאיבעיא אבל כו' לא הוזכר. והן מה שאמרתי ליישב קושית התוס' שם בד"ה אבל בע"מ מודו כו'. על הא דהותרה בזנות, וכן ליישב קושית התוס' דף פ"ג ע"ב בד"ה רבא כר' ינאי כו', על ר"י דיליף מאיסור כהונה האיך פליג על ר' יוסי דהוא תנא ואמר רואה אני כו', ועכשיו אכתוב לו יתר הדברים אשר לא דברתי עמו בע"פ, והוא די"ל קושית התוס' פ"ג ע"ב ד"ה מודה ר"א במגרש כו' תימה למאן מודה כו' וי"ל משום דהנה על הך קושיא דהקשיתי הא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד, י"ל משום דאיתא בב"ב דף ס"ג ע"א, פלוגתא, וכן בפוסקים ביו"ד בה' מתנות כהונה סי' ס"א, אם אמר על מנת שמתנות שלי או במוכר שדה ואמר לו ע"מ שהמעשר שלי אם אמרינן דהוי שיור, וא"כ בכאן הוי נמי שיור והוה כמו חוץ רק דהוה תנאי ג"כ והוי נ"מ דבאמת דבחוץ הוי הדין דאם נשאת לאתר ונתגרשה ומת מותרת, ובזה אינה רשאית מכח תנאי, ותו לא שייך תנאי ומעשה בדבר אחד. דהא באמת הוא התנה דהוי כמו שיור, והתנה דלא תהא רשאה להנשא, אך דהדין לאחר שנשאת לפלוני שריא, אבל היא לא התנה כן דתהא שריא לאותו איש (א) ולא הוי תנאי הסותר למעשה (ב):
והנה הדין דהקשה התוס' האיך אפשר לביטול התנאי הא לא הוי הקידושין ותירץ הרמב"ן וכן הביא המ"מ בשמו (ג) משום דאם אמרינן דאינו בטל הגט יהיו הקידושין חלין ומשו"ה בטל, וא"כ קשה דכיון דהוי כמו חוץ ובחוץ בודאי לא הוי קידושין, אך דבאמת לאחר שנשאת לאחר וגירשה שריא מכח חוץ, רק מכח התנאי ואזי שפיר שייך ביטול התנאי, וא"כ רע"ק דאחר בעל מנת משום דלמא יבטל, קשה האיך שייך ביטול דהא לאו הוו הקידושין מכח חוץ, אלא ע"כ משום דלאחר שנשאת וגירשה שריא מכח חוץ, רק מכח התנאי אסורה, וא"כ שפיר הוי ביטול התנאי, וזה הטעם של רע"ק, וא"כ שפיר שייך מודה ר"א ומתורץ שפיר קושית התוס':
והנה בזה מיושב קושית הרמב"ן דמה פריך הש"ס דן פ"ג ע"ב על רע"ק אי חוץ ס"ל לותיב חוץ, ואי על מנת ס"ל לותיב ע"מ דלמא פליג בתרווייהו וי"ל משום דלפי מה שכתבתי הוי הפי' דהוי כמו חוץ וע"מ הוי שיור ג"כ, והנה התוס' כ' (ד) הטעם דבחוץ שרי אם נשאת מקודם לאתר משום דנתרוקן לו כל האישות ופקעה אישות הראשון לגמרי. וא"כ בכאן דהוי על מנת גם כן ואם כן לא שייך סברת התוס' וכן סברת התוס' בדף פ"ב ע"ב בד"ה כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון, כיון שהתחיל לנתקה ע"י שנשאת לאחר מנתקה לגמרי כו' דהא כאן לא ניתקה לגמרי, דהא עדיין לא פקע אישות הראשון לגמרי, דהא ממ"נ שיהא ביטול התנאי ולא הוו קידושין של אותו האיש כלום, וא"כ כיון דלא שייך סברא זו והוי [אסורה אח"כ ג"כ מכח] חוץ, וממילא הקידושין בטלין, דכיון דלא מנתקו לגמרי והוי חוץ ולא חלין הקדושין (ה) וא"כ מה מקשה ר' עקיבא (ו) אלא ודאי דס"ל דוקא בע"מ ולא בחוץ, וא"כ אפ"ל דכוונתו לשייר וא"כ הוי הגט פסול:
ומתורץ ג"כ קושית הרשב"א דמקשה דפריך שם דף פ"ג ע"א. ובמאי אילימא בחוץ מישרי שרי ר"א דתניא מודה היה ר"א במגרש את אשתו וא"ל הרי את כו' חוץ מפלוני והלכה ונשאת כו' ונתארמלה או נתגרשה שמותרת לזה שנאסרה עליו, והקשה הא חזינן דר"ש בן אלעזר פריך לקמן על הך סברא דמודה ר"א בנשאת לאחר ונתגרשה, אלמא דלא הוי סברא פשוטה. וא"כ דלמא ר"ט נמי לא ס"ל כן:
וי"ל משום דבאמת לפי סברת התוס' הוי סברא פשוטה דהא פקע רק דקתני ומודה ר"א וקשה למאן מודה. וצ"ל כמו"ש לעיל, וא"כ אם אמרינן הך סברא וא"כ היכא דהוי ע"מ ג"כ אזי לא שייך דפקע אישות ראשון וא"כ היי חוץ ולא חלין הקידושין כנ"ל, וצריך לומר דבלא הך טעמא דפקע אעפ"כ הוי הדין מודה כו' וא"כ נ"מ דבע"מ נתבטל הגט לר"א וע"כ פריך שפיר ר"ש בר"א וכי האיך מצינו שזה אוסר וזה מתיר, אבל הך סברא דמנתקה ופקע הוי סברא פשוטה וכ"ע מודו דמשו"ה יש להתיר, ומשו"ה מקשה ובמה אילימא בחוץ הא מודה היה ר"א משום סברא הנ"ל דמנתקה ופקע, ומתורץ קושית הרשב"א, ועוד יש להאריך אך שבעל הדרך ירט לנגדי. ומאוד בקשתי שתתאמץ ולכתוב:
הקטן משולם איגרא.
א"ה במכתב קדשו הנ"ל מסיים רבינו זצוק"ל
שעוד יש להאריך בזה וח"ל מצאתי בכ"ק כי
הולך וחזק בפלפול דלעיל, אך נעדרה
ההתחלה וחבל על דאבדין לכן קצרה ידי
מהקל על המעיין כאשר בעזה"י הסכנתי והנני
מעתיק את הנמצא בידי למען תהיה תורת
רבינו תמימה משיבת נפש. וז"ל: וא"ל דנ"מ לאחר מיחה, על זה מביא הרמב"ן בשם בה"ג דפליג על זה, אך הרמב"ן תירץ דמשו"ה הוי בטל דממ"נ אם נימא דהוי הגט ואמאי לא הוו קידושין משו"ה הגט פסול ולא הוו קידושין, דאין אסורה לזה יותר מלאחרים יעו"ש היטב:
והנה התוס' כ' הא דגבי חוץ שריא אם נשאת לאחר מקודם, הטעם דכיון שנשאה זה שהותרה לו נתרוקן לו כל האישות ופקע אישות של ראשון לגמרי, וכן כתב התוס' לעיל דף פ"ב ע"ב ד"ה כיון שבא, כיון שהתחיל לנתקה מנתקה לגמרי. וא"כ בכאן שפיר קשה מה פריך רע"ק דהא הוי ע"מ שיור כמ"ש לעיל בב"ב גבי ע"מ שהמעשרות שלי דחשיב שיורא יע"ש במה דמקשה ממתנות, ואחר שנשאת לאחר אזי פקע וכאן הא לא שייך דמנתקה לגמרי ונתרוקן, דהא לא נתקה ונתרוקן דהא אם נשאת לאותו פלוני נתבטל הגט ולא הוו הך קידושין של אותו שנשאת לו, וא"כ כיון דלא נתקה ממילא לא הוי גט מכח דהוי חוץ וא"כ מה פריך, אלא ודאי דמאן דמתני ע"מ לא מתני חוץ, וא"כ לא שייך דהוי כמו חוץ ומקשה שפיר, וא"כ מתורץ קושית הרמב"ן ומהר"ם שיף, ומתורץ הכל:
אך אם נימא התירוץ כסברת הרשב"א בגיטין דמשו"ה בחוץ אם נשאת לאחר וגירשה או מת שריא להנשא לפלוני הואיל וכבר נשאת בהיתר, וא"כ א"ש מה שכתבתי לעיל ליישב קושית התוס' בד"ה מודה ר"א:
ובזה י"ל הא דהקשה הרשב"א (ז) מה פריך לר"ט הא מודה ר"א. דהא לקמן מקשה ר"ש בר"א תשובה לדברי ר"א היכן מצינו וכו'. וא"כ דלמא ס"ל כן. וי"ל דה"פ דבאמת אם נימא כטעם של התוספות דנתרוקן רשות ל"ק כלוה. רק דאם נימא כטעם התוס' אזי קשה על תנאי דעל מנת הא הוי יכול לבוא לידי ביטול הגט אם יבטל התנאי. אך באמת אם אמרינן דע"מ הוי שיור כמו חוץ וא"כ שפיר חל הגט והנשואין לא חלין משום דהא לא שייך סברת התוס' דפקע אישות של ראשון לגמרי. דהא באמת לא פקע דעדיין אסורה. ולא שייך לומר כיון דמנתקה מנתקה לגמרי, דהא באמת לענין אותו פלוני לא נתקה ולא נתרוקן. דהא אם תעבור על תנאי אזי לא הוי קידושין של זה קידושין. וא"כ שפיר מתורץ. דבאמת לפמש"ל ונמצא על הך קושיא דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד הוי הפי' דהוי כמו שיור ג"כ והוי חוץ וא"כ מה מקשה דיהא בטל אח"כ. הא לא אפשר להיות בטל, דהנשואין יתבטלו דהא הוי חוץ ולא שייך כיון דנתרוקן. אלא ע"כ צ"ל דהפי' דלא הוי הטעם מכח מנתק, וא"כ לא שייך הך סברא שכתבתי רק דאם יהא בטל התנאי ממילא לא הוי הגט כלל, ומש"ה מקשה וא"כ קשה הא אם הוי הטעם מכח דמנתק וכמ"ש התוס' דנתרוקן לו רשות, כיון דהוי הטעם מכח חוץ ובתנאי הא לא נתרוקן וא"כ בלא"ה מכח דהוי שיור לא הוו הקידושין דכיון דל"ש נתרוקן לו רשות של הבעל לגבי אותו פלוני, וא"כ כיון דבלא"ה בלא ביטול התנאי לא הוי נישואין וא"כ לא בטל הגט כיון דלא ותבטל התנאי, ואלא ע"כ צ"ל כמש"ל דהוי הפי' דאין הטעם מכח דנתרוקן וע"ז אמר מודה אלמא דאיו הטעם של ר"א מכח דנתרוקן לרשות שלו רשות הבעל, וע"ז פריך וכי היכן מצינו כו', הא על הך סברא דנתרוקן רשות כו', אין צריך באמת לראיי', דע"ז א"א למיפלג:
ובזה מיושב שפיר הא דאמרינן אמר ר"ע ובמה אילימא בחוץ מישרי שרי כו' והאיך שייך לומר אילימא בחוץ דהא ע"ז בחוץ לא הוי בטל התנאי דיבטל הנישואין ראשונים וליהוי בנים של ראשון ממזרים, רק לפמ"ש הוי הפי' אילימא בחוץ דנימא דע"מ הוי נמי שיור כמו בחוץ וע"ז פריך הא מישרי שריא, וה"פ אי נימא דפליג ר"א בחוץ ג"כ כמו בע"מ, הא מישרי שרי כדתניא מודה ר"א, וא"כ תקשי דלמא הוי הפי' בע"מ נמי הוי חוץ ומה מקשה ר"ע, ואין לומר א"כ למה התנה בלשון תנאי דכיון דלא הוי משכחת לבטל התנאי וחוץ לחוד נמי מהני כמו תנאי, ע"ז אמר מודה ר"א, וא"כ שפיר נפקא מיניה בהתנאי שלו אם נתארמלה או נתגרשה מאיש אחר דאח"כ לא ישאנה אותו פלוני, וביטול לגט לא הוי כיון דל"ש מנתקה וכמ"ש לעיל.
והנה כפי מה שכתבתי התירוץ על קושית התוספות דהקשו בע"מ הרי הותרה אצלו בזנות דמקשה על ר"ע כן, ה"נ התירוץ על ר"ט דמקשה הרי הותרה אצלו בזנות, והוי הפי' דהוי מתנה תנאי ומעשה בדבר אחד כמש"ל יעו"ש היטב:
ובמה שכתבתי לעיל מתורץ הא דלכאורה קשה [על הא] דמשני [בדף פ"ג ע"ב] איכא מאן דמתני בע"מ ואיכא מאן דמתני בחוץ וכו' ע"ש, וקשה למאן דמתני בחוץ וא"כ בע"מ מודו רבנן ואמאי לא פריך על ע"מ [נמי לרבנן.] אך י"ל ה"פ למאן דמתני בחוץ הוי הפי' דר"א מתיר בע"מ ובחוץ, הא רבנן באמת אסרו בתרווייהו, וא"כ א"א למיפרך על רבנן כלל משום דאסרו רבנן גם בע"מ אם הוי שרי ר"א גם בחוץ ואזי ל"ק מע"מ דהא לא הוי ביטול לגט וכמ"ש לעיל, והוי הפי' דבאמת בע"מ הוי שיור ג"כ כנ"ל וע"ז אמר הא דפריך על ע"מ מכח דשמא אחר שנשאת לאחד מן השוק ונתארמלה או נתגרשה שמותרת לאותו פלוני שנאסרה עליו מקשה למאן דס"ל דר"א מודה בחוץ לאיסור, ועיין בקידושין דף כ"ג ע"ב בהרא"ש דכ' הטעם דמש"ה לא מהני בעבד משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד דלא מהני שם אם אמר על מנת שתצא לחירות, דכל תנאי שסותר המעשה לא הוי תנא, והוי כמו נותן מתנה לחבירו ואמר לו ע"מ שלא יהא שלך, וא"כ אתי שפיר מה שכתבתי לעיל לתרץ הכל ועיין שם היטב:
והנה מה שכתבתי על ר"ט ור"ע לתרץ הא דפריך הרי הותרה אצלו בזנות. הוי משום דבאמת לר"ע ור"ט הוי בחוץ לא תנשא בלבד באמת מותרת. דהא משו"ה הוי הגט בטל לר"ע מכח ק"ו דכהן. ולדידי' מכח האיך מצינו דאסור לזה כו'. וא"כ היכא דמותרת בזנות ל"ק. וא"כ משו"ה בחוץ שלא תנשא הוי הגט ולא אסרה בזנות. וא"ל מה"ת דלישרי כיון דליכא קרא להיתר יש לומר דבאמת יניף מאשה גרושה מאישה וגו'. אך דכיון דאיכא סברא לאיסור אזי לא מצי למילף מאיסור כהונה. וקושי' התו' דמקשו בדף פ"ג ע"ב בד"ה רבא כו'. הא גזירת הכתוב הוי דוקא לר' ינאי משום זקן אחד. א"כ א"ש מ"ש באופן השני ליישב הא דהקשו התוס' [בדף פ"ב ע"א ד"ה אבל] על הא דפריך ובע"מ והרי הותרה אצלו בזנות (ח) והוי הפי' משום דבאמת הוי תנאי ומעשה בדבר אחד רק דהוי שיור, ואך דהא בחוץ לא הוי גט וא"כ א"א לומר דכוונתו כן [על שיור] דהא עיקר הטעם משום דמתקן הלשון [ומיפה כח] כי היכא דיהא מועיל וכמ"ש הפוסקים לחלק בין מתנות ובין מעשר וע"ש בחו"מ (ט) ובי"ד (י) ובט"ז וע"ש בהגהות החכ"צ והביאו גם הפר"ח ע"ש היטב, [וא"כ כאן אם יהיה שיור לא מועיל] וא"כ הוי דוקא ע"מ שלא תנשא דהוי לדידהו נט גם בחוץ כיון דלא אסרה בזנות. ולמאן דיליף כר' ינאי משום זקן אחד וא"כ מנלן למשרי היכא דלא אסרה בזנות. או די"ל דבאמת לרבא ס"ל אליבא דהך תנא דכיון דשייר בנישואין ולא בזנות לא מיקרי שיור והוי מסברא שריא:
והנה באמת גם באופן ראשון שכתבתי ליישב קושית התוס' הא דמקשה הרי הותרה אצלו בזנות משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד. וכתבתי ליישב ע"פ סברת המל"מ. ר"ל דהיינו כמ"ש המל"מ בסברא שלו דהיכא דהתנה דבר שלא הוי כריתות דהגט בטל לגמרי אבל מ"מ הוי הדין דהיכא דהתנה עוד תנאי דהוי ביד האשה ליתן וליהוי כריתות והוי כריתות אם קיימה התנאי שלא הלכה לבית אביה אע"ג דלא נתנה לו המאתים זוז. (כ) ה"נ בהך סברא היכא דהתנה תנאי ומעשה בדבר אחד. למ"ד דבתנאי מעכשיו לא צריך לדיני תנאי. וא"כ כיון דבהך תנאי ניהוי תנאי דהוי גיטא למפרע. דהיינו אם ירצה (ל) וא"כ בזה הדבור לא בטל המעשה לגמרי רק דיכול לקיים התנאי אע"ג דהוי תנאי דתליא ברצונו כמו כל התנאים להך מ"ד אע"ג דתליא בבעל. מ"מ גבי מעכשיו לא מיקרי דעקר למעשה הגט וא"צ לדיני תנאי ע"ש היטב לעיל:
וא"כ בזה נמי מיושב לר"י דאמר טעמא דר"א מן ואשה גרושה מאשה כו'. דהא אם הוי קודם כתיבת הגט ואזי א"צ לדיני תנאי דהוי דיבור ודיבור וכמו"ש הרמב"ן גבי שכיב מרע והביאו הש"ך בחו"מ סי' רנ"ג סי"ב וע"ש היטב, וא"כ באמת איירי בע"מ שלא תנשא ולא תבעל וא"צ למילף מקרא. וא"כ מתורץ קושית התוס' כמו"ש באופן השני ע"ש לעיל היטב:
כללא דמלתא אם נימא דאסורה לאחר מיתת המגרש ג"כ וכמו"ש התוס' הוי התירוץ כמו באופן ראשון והנה אם נימא על קושית התוס' כמו"ש הרמב"ן דכוי בטל לגט ולאחר מיתת המגרש שריא הוי התירוץ כמו"ש באופן השני. והנה באמת גם לרבא שייך התירוץ באופן השני אע"ג דס"ל כר' ינאי משום זקן אחד. והוי סבור דקרא אתי לר"א א"כ קשה כמו"ש התוס' בד"ה רבא כו'. אך באמת גם הוא ס"ל דמצי למילף מכהונה רק דקשה קושיא שלו ומשו"ה לא יליף מכהונה:
והנה באופן הראשון מוכרח דינו של הרמב"ם הא דפסק (מ) בעל מנת א"צ לדיני תנאי. וכן הא דכתיבה לא הוי לשמה אם התנה כך והוי דיבור ודיבור ובאופן השני מוכח ג"כ הרמב"ם דאמרינן לעיל דכתיבה לא הוי לשמה. וכן מוכח דע"מ הוי כמו שיור וכמו דפסק הרמב"ם. ומכאן ראיי' שלו. ואתי שפיר הכל ע"ש היטב:
והנה זו סברת הב"ע דפסק דאפילו בתנאי דעל מנת יכול נבטל התנאי כדי דיהא הגט קיים בלא תנאי. וכ"כ הט"ז (נ) דמשמע כן בהרא"ש דכתב אפילו לטובתה. ומשמע דכ"ש דאינו לטובתה. אך קשה מהש"ס בחולין (ס) דלא מהני, וי"ל באמת כמ"ש הב"ש גבי קידושין (ע) דכוונתו באם שירצה להקפיד יהא יכול לבטל מקודם וכ"כ הרשב"א בנדרים דמה דעבידא לומר הריני כאילו התקבלתי הוי כמו בהתנה כן מעיקרא. אך זה תליא בברירה כיון דתליא ברצונו. וא"כ בזה אתי שפיר הלשון בהרמב"ם דכ' בתנאי דאם. דיכול להוסיף תנאי ובתנאי דע"מ כ' רק דאינו יכול להוסיף תנאי או לבטל הגט. אך דבאמת דזה הוי ספק אם אמרינן ברירה. ובזה שפיר מתורץ דהא דתירץ הלחם משנה (פ) על מחקו לתנאי משום דיכול לבטלו ועדיין קשה בתנאי דע"מ שלא תנשא לפלוני האיך שייך התקבלתי. ועוד הא הוי לצעורי. ולפמ"ש א"ש דבאמת דעתו הוי כן ומש"ה תליא בברירה. וכן בחוץ א"ש דהוי תליא בברירה. אך בחוץ היכא דנתן כן וא"כ מיד נתבטל הגט ותו לא שייך דיהא דעתו כן וא"כ א"ש הכל מה שכתבתי לעיל וע"ש היטב:
והנה בר' יוסי הגלילי (צ) דנענה ואמר כו'. י"ל ג"כ הפי' דמקשה אי לימא בע"מ. ר"ל דבאמת בע"מ לא שייך היכן מצינו אך דעיקר הקושיא דאפשר לומר דבאמת הוי שיורא למקום דאל"כ הוי מתנה בתנאי ומעשה בדבר אחד ואמאי אמר ר"א חוץ מאותו פלוני וא"כ אם שיורא פריך שפיר. וע"ז מקשה וכו':
והנה י"ל הא דבעל האבעיא בעי האי אלא חוץ הוא ובחוץ הוא דפליגו כו'. אבל בע"מ מודה כו' ובפשיטות לא מזכיר דמודה כו'. וי"ל משום דבאמת קשה אם נימא דפליגו בע"מ אבל בחוץ גם ר"א מודה והוי הטעם לרבנן דלא מהני ע"מ ג"כ משום כריתות (ק) וא"כ קשה אמאי הוי הדין באם לא יבוא מכאן עד י"ב חודש כו'. ה"ז גט. דהא הרשב"א כתב דבחוץ אפילו על ל' יום נמי מיקרי שיור. וא"כ הא דאבעיא בש"ס (ר) חוץ משטר. קשה הא לפי סברת הרמב"ם לא מיקרי לשמה אם התנה מקודם אם אבוא עד י"ב חודש דכל י"ב חודש הוי ספק שמא יבוא ולא הוי לשמה. ואם נימא כסברת מהרי"ט דאפילו אם התנה בפני אחרים. וא"כ הא א"א לקדש בשטר דהא בעינן בשטר לשמה והוי ע"מ שלא אבוא עד י"ב חודש חוץ בשטר דלפי הסברא היכי דשטר לא הותר מיקרי שיור וא"כ קשה אמאי לא פשיט מהא דלא אבוא עד י"ב חודש. אך י"ל דבאמת לא בעינן דעת האשה כלל וא"כ רק אם הבעל אמר מקודם שפיר מיקרי שלא לשמה. כמ"ש התוס' בעירובין (ש) דכיון דבעל לא צוה לא מקרי לשמה. וא"כ אם הבעל ביטל בפני עדים אחרים לא מקרי לשמה. אך זה ניחא אם אמרינן דלא בעינן דעת האשה וא"כ מה דאשה יודעת דהוי תנאי לא איכפת ליה:
והנה באמת דפסקינן דבעינן דעת האשה גבי קידושי שטר. וא"כ קשה לר"י דס"ל דיליף מכריתות (ת) וע"כ בתנאי מודו רבנן כנ"ל. והכל קאי אליבא דפסק הלכה לר' יוסי:
אך א"ל דה"פ דבאמת לר"י דס"ל דלרבנן תנאי לא מהני מכריתות לא ממעט תנאי רק חוץ. רק משום דהא כתיב ויצאה והיתה לאיש דתיהוי רשאי לכל איש ואיש. וא"כ לר"א מוקי לה בחוץ ולר"י הפי' לרבנן דע"כ מוקי על תנאי דבחוץ לא צריך קרא דתיפוק ליה דאסור מכח כריתות וא"כ מאיש לכל איש לא מוכח דבאמת אם לא הוי לעולם רק לזמן לא איכפת ליה. ומשא"כ ר"א מוקי בחוץ ולהיתר דאפילו לא הותרה אלא לאיש אחד. וע"כ קושיא שלו קאי רק על חוץ דהא לא שייך דיוקא דקרא דהא הוא דריש להיתר. וע"כ אזי צ"ל דמכריתות לחוד ממעט. וא"כ אם נימא דממעט מכריתות אפילו ע"ת וא"כ אפילו לזמן נמי ממעט. כמ"ש הרשב"א. א"ו דלא דריש על תנאי:
או י"ל בקיצור: דבאמת הא מוכח דמהני תנאי דע"מ אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש. דעכ"פ בתנאי דהוי גט. דאל"כ הא הוי שיורא בגט ובקידושי שטר. וא"כ שפיר ע"כ דמודו רבנן בתנאי. משא"כ אם אלא הוי תנאי. וא"כ ע"כ דרבנן אסרו בתנאי ג"כ. וע"כ צ"ל דהוי תרי רבנן ותנאים דכיון דהוי הפי' אלא תנאי ורבנן דהכא פליגו בהדיא ע"ת. ומשא"כ אם נימא דאלא חוץ וא"כ למה לי דנימא דהוו תרי תנאי. משא"כ רבינא (א) דהוא ס"ל דיכול לכתוב שטר לאשה דאע"ג דלא מדעתה של אשה אזי ל"ק דיכול לקדש בשטר, דהיינו אם המקדש לא ידע דגירש על תנאי, ומשא"כ לפסק הלכה דפסקינן דבעינן מדעתה דומיא דגירושין דהוה דמת המגרש, וא"כ כיון דהיא ידעה מהתנאי לא הוי לשמה, ומש"ה לא פשיט רבינא דרבנן מודו בתנאי דהוי גט, משא"כ לפסק הלכה דפסקינן דבעינן דעתה אזי ע"כ מודו בתנאי דהוי גט, דאל"כ קשה בתנאי דאם לא באתי מכאן עד י"ב חודש דהוי שיור בשטר,:
וא"ל דבאמת הא לא נפשט דלמא בשטר לא הוי שיור, י"ל דבאמת מאן דאסר רק בחוץ והוי מן ויצאה והיתה שפיר אבעיא להו, משא"כ למ"ד דאסור בתנאי ויליף מכריתות בודאי הוי שיור בשטר:
והנה י"ל דמש"ה מוכח הרי"ף והרמב"ם דבתנאי מודה. דאל"כ דנימא דבתרווייהו פליג בחוץ ובע"מ. קשה דנפשוט דחוץ מקידושי שטר לא הוי שיור מתנאי דע"מ אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש כמ"ש. והנה י"ל מש"ה השמיט הרי"ף הך אבעיות דבש"ס. משום דלר"י דס"ל דבתנאי ג"כ אסור מכריתות. וא"כ קשה האיך משכחת לה אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש:
והנה עדיין יש להקשות למאן דאמר דבעינן דלא יתנה בע"מ ג"כ וא"כ מה אבעיא להו חוץ מירושתך. נפשוט דא"כ דהתנה ע"מ שתינק את בני שתי שנים או ע"מ שתשמשני. וא"כ אם תמות בתוך שתי שנים ולא תקיים התנאי ויורשה. אך י"ל דהא איתא דעה בשו"ע דמשעה שנתן עיניו לגרשה אינו יורשה וא"ש. ועוד י"ל דס"ל דירושת הבעל הוי דרבנן וא"כ לא הוי שיור ואבעיא דבש"ס קאי למ"ד דירושת הבעל הוי מן התורה:
והנה עוד י"ל קושית התוס' בד"ה מודה ר"א במגרש כו'. תימה למאן מודה כו', דהנה עוד י"ל קושית הרשב"א מה פריך על ר"ט אילימא בחוץ הא מישרי שרי כדתניא מודה כו'. דלמא ס"ל לר"ט דאין מודה ר"א כמו רשב"א. אך י"ל דמוכח כאן משום דלהרמב"ם (ב) הוי הפי' דע"מ שלא תנשא לפלוני בזמן דבלא זמן לא הוי כריתות דהוי אגידא ביה. וא"כ ע"כ בחוץ נמי כן דאמר הזמן. (ולפי הך גירסא דכל ימי חייה אין כריתות. וע"ש בתוס' דיומא) (ג) וקשה הא בחוץ לא משכחת למאן דפליג על ר"י דאמר [בקידושין ס' ע"א] מעכשיו הוי שיור וס"ל דלא שייך שיור אך או חזרה או תנאי וא"כ תקשי בחוץ לא משכחת לאחר ל' להיות שריא לפלוני דהא איתא בדף כ"א דמכאן יליף דמצי אשה להקנות הגט לבעל מהא דאשה כותבה את גיטה ומקנה ליה לבעל ויהיב לה. וא"כ בכאן קשה דהא הוי ע"כ הגט מיד שלה דאשתרי לכ"ע. וע"כ דעכשיו מיד מזכה לה, וא"כ במה מצי להתירה דתהא מותרת אח"כ לפלוני דכיון דלא הוי של בעל ומש"ה אמר דאם נשאת לאחר ל' בחוץ שריא לפלוני ולא הוי אגידא אפילו לא התנה לזמן. ובזה א"ש הלשון דמודה דבאמת רבנן דאסרו משום דילפי לאיש לכל איש ואיש בודאי לא הוי מיתור הקרא דבעינן היקשא לכמה דברים. וא"כ דלמא לא קאי קרא רק על חוץ דהוי לעולם כיון דבחוץ לא שייך לזמן וא"כ אגידא ביה, אך באמת א' נשאת לאחר ואח"כ מת או נתגרשה שריא לאחר. וא"כ לא הוי הטעם משום אגידא ביה וממילא אימעוט נמי תנאי לאותו למ"ד דמיא לחוץ. וא"כ שפיר מש"ה אסרו רבנן בתנאי ג"כ. ואזי שפיר שייך ומודה ר"א דאם נשאת לאחר כו'. ומתורץ שפיר קושית התוספות:
והנה מה שהקשה הרשב"א בדף פ"ד גבי דלכון אמר שאני הכא הואיל וקנאתו לפסול בו לכהונה (ד) דבכאן לא הוי נתינה כלל. והקשה הא באמת פסלה מן הכהונה (ה) ובאמת י"ל דה"פ דאם אמר הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני דא"כ הוי בחד דיבור וכיון דהוי בחד גופא לא אמרינן פלגינן דיבור' (ו) וא"כ כיון דבאמת הוא מגרש דתהא מותרת לכל אדם וכן הוי חד דיבורא וא"כ א"ש דרצה למילף ר"א מכאן דבאמת מישרי לכו"ע והוי קיום כל דיבורו ומשו"ה צ"ל דאיסור כהונה שאני. הא לאמת מישרא שרי לכהן:
והנה לכאורה קשה על הרמב"ם דס"ל דתנאי קודם הכתיבה פסול: מהא דיליף ר"ה בגיטין. דף ע"ג ע"א בשכיב מרע דאם עמד חוזר כמו מתנתו. וא"כ סתמא הוי כמו התנה [ואפילו להרמב"ם] דלא ס"ל הא דר"ה. הטעם רק משום דגזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה. אבל מ"מ מודה דדעתו על תנאי. וא"כ משו"ה נהוי בטל מה"ת דממ"נ לא הוי גט דהוי תנאי קודם הכתיבה. רק דחכמים יעקרו. צ"ל דבאמת לאחר שתיקנו חכמים משום גזירה ועקרו והוא לא התנה היה דעתו לגרש גירושין גמורין (ז):
והנה על הרמב"ם שכ' על מנת שלא תנשא לפלוני. הוי הפי' דהוה גט [רק] בזמן. לכאורה קשה הא אמרינן בקידושי קטן (ח) דאתי לכלל הויה. והנה קשה מחרשת. וע"כ צ"ל ג"כ הואיל דראוי' להתרפאות. וא"כ קשה האיך ילפו רבנן (ט) מאיש לכל איש ואיש. עכ"פ הא אתי לכלל הויה לאחר זמן. וכה"ג גם בחוץ הוי גטי אלא דבאמת טעמו של הרמב"ם משום (י) מכח כריתות ולא הוי כריתות [בחוץ] ובזה י"ל הא דס"ל להרמב"ם דע"מ שלא תנשאי לעולם לא מהני. [דטעמו] מכח כריתות ובתנאי שפיר מיקרי כריתות. ומשו"ה הוי טעמא של הרמב"ם אם אמר ע"מ שלא תנשא לפלוני לעולם וא"כ ממ"נ לא הוי כריתות לפלוני. וא"ל דהוי בתנאי ובתנאי שפיר מיקרי כריתות. הא הוי לעולם דהא אסורה לעולם ולא מיקרי כריתות. וא"ל דנ"מ אם ימות וא"כ לא הותרה מעולם לאותו פלוני כלל ולא הוי לכל איש. דבשלמא בשאר תנאים א"ש דבאמת הוי הטעם משום דאם מת אותו פלוני וא"כ הוי הגט למפרע. ומשא"כ בזה דלא שייך למפרע:
והנה י"ל הא דלא הביא הרי"ף הך אבעיא (כ) דבאמת לפי מה דאיתא בגיטין בדף ט'. וא"כ ממ"נ היכא הוי כתב חוץ בגט לא הוי גט. משום דהא שייר לעצמו כח בגט ולא הוי כרות גיטא כמו שם. ואלא בע"פ וא"כ הוי בחד גופא ולא אמרינן פלגינן דיבורא. א"כ אינה מגורשת אפילו לשארי קידושין. ואבעיות הש"ס קאי שלא אליבא מה דאמרינן שם משום דלאו כרות גיטא. וא"כ א"ש מ"ש לעיל לתרץ קושית התוס' דף פ"ג בד"ה מודה. דמשו"ה אמר מודה ע"כ דבתנאי הוי גט משום דמעכשיו אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש. והא דפסק הרמב"ם דהוי ספק. משום דבזה הוי פלוגתא בב"ב דף קמ"ט אם אמרינן בחד גופא פלגינן דיבורא:
וכן מתורץ נמי מה דצריך לומר ומודה ר"א אם נשאת לאחר וגירשה דאל"כ קשה הא לשיטת הרמב"ם הוי אגידא כל ימי חייו של הבעל. והנה לפי אותה גירסא שאיתא כל ימי חיי לפמ"ש לעיל לשיטת הרמב"ם ז"ל דבע"מ שלא תנשא לפלוני אע"ג דשריא לאחר מות הבעל מ"מ הוי אגידא עכ"פ בהך דבר דהא צריך לומר באם מתנה שלא תנשא או דהתנה שלא תשתה יין כל ימי חייך. והך אגידא הוי הפי' דאם תרצה שיהיו הגירושין צריכה להיות אגידא כל ימי עולם דאם תבטל הוי אסורה ונמצא דהאי לפלוני הוי שיור, אך דאמרינן דהוי רק תנאי וא"כ עכ"פ לענין אותו פלוני הוי אגידא עולמית ואין לומר אם ימות אותו פלוני. וא"כ בלא"ה בכל תנאים אם תרצה שלא יהא הגט לא הוי אגידא. אך עיקר אגידא הוי משום דע"י זה לא הוי הגט. וא"כ אם מת אותו פלוני הוה כמו שלא הותרה. ומיתה הוי אבעיא בש"ס אם הוי שכיח. וא"כ לא הוי אגידא מכ"ש גירושין ואפילו אם לא שכיח מ"מ לא מיקרי אגידא דכיון דעכ"פ יכול למצוא פעם אחת דהותרה. ושפיר מתורץ קושית הרשב"א, דע"כ ר"א מודה דאם נשאת וגירשה ומת שריא לאחר. וכן מתורץ קושית התוס' בד"ה ומודה ר"א וכמ"ש וע"ש היטב. וכן אבעיא דמירושתך א"ש דלא כ' הרי"ף דהוי ג"כ משום הך סברא דממ"נ אם נכתב בגט בודאי פסול משום דעכ"פ איכא זכות בגט. ואלא דלא נכתב בגט פסול משום דבחד גופא לא אמרינן פלגינן דיבורא:
והנה זה הטעם של הרמב"ם דכ' ע"מ שלא תנשא לעולם לפלוני. דבשלמא אם התנה כל ימי חיי של הבעל לא הוי אגידא ביה, דהא עוד נ"מ אם ימות הבעל וא"כ למפרע הוי הגט בחיי של אשה. ומשא"כ בכאן כל זמן שלא נשאת לא הותרה כלל לפלוני למפרע. דאפילו אם ימות הבעל מ"מ לא הותר הגט ובזה נדחה ראיית המגיד משנה דהרמב"ם ס"ל דאסור' להנשא לפלוני אפי' לאחר מיתת הבעל:
ובזה מיושב קושית התוס' (ל) הא דלא מוקי דהתנה בע"מ שנא תנשאי ולא תבעלי לפלוני (מ) דהא באמת ממ"נ אם התנה סתמא ע"מ שלא תנשא לפלוני א"כ הא הוי אגידא בי' כמו"ש לעיל דאע"ג דהתנה דלאחר מיתת הבעל שריא. או דאם ימות אותו פלוני וא"כ הוי אגידא בי' וע"כ צ"ל דהתנה על זמן. וא"כ הוי הגט לאחר זמן ומעכשיו מתחיל הגט ומה מקשו רבנן על ר"א, ואלא דהתנה סתמא. רק משום דהא עיקר הקושיא דהוי אגידא עכ"פ לפלוני. וא"כ כיון דנשאר לזנות וא"כ הוי ג"כ בחוץ שריא ולא שייך הך סברא שכתבתי אליבא דהרמב"ם. דהא גם בחוץ אפשר לכו"ע שרי. ופריך שפיר הרי הותרה בזנות. ואלא בחוץ דהא כיון דלא קשה קושיא שלו רק אם אמרינן דבחוץ שריא וא"כ הוי הקושיא בלא"ה על חוץ וממילא הוי בע"מ אסור ומבחוץ אסור דהא לא הוי כריתות משום דאגידא בי', ואלא דעיקר ההיתר בע"מ הוי מכח חוץ דבחוץ שרי. וא"כ הוי העיקר קושיא על חוץ. ומשו"ה אמר אלא בחוץ. וממילא בע"מ אסור. (ואו י"ל דהש"ס משמע ליה דס"ל דאין סברא לומר דפליגו בחוץ ובע"מ וכמו דאמר לקמן ואי ע"מ כו') ואלא דבזמן באמת לק"מ משום דהוי עכ"פ גרושה:
והנה באמת הא דכ' הרשב"א דבכריתות הוי הטעם אם אמר חוץ דאפילו בלמ"ד יום נמי לא מיקרי כריתות משום הואיל דאתקש הויות להדדי. משא"כ בירושה אפשר לומר דלאחר למ"ד אם התנה רק על ל' יום ליכא אבעיא. אך לפמ"ש לעיל הטעם דהוי מכח אם נכתב לא הוי כריתות דתלינן דזכות שלו נכתב בו וכדאיתא גיטין דף ט' ע"א ובהרי"ף שם. ואלא דבע"פ הא לא פלגינן דיבורא וא"כ גם בירושה שייך הך סברא וא"כ שפיר דתקשי מע"מ שתנשא לאבא ע"מ שתיניק את בני ב' שנים. וא"כ אינו גט תוך ב' שנים לענין ירושה א"ו מכאן מוכח דבע"מ ליכא פלוגתא (נ):
והנה בכתובות דף פ"ב משמע דרשב"ג ס"ל דירושת הבעל דאורייתא (ס) והנה אע"ג דרשב"ג ס"ל כל עכבה שאינה הימנו לא הוי עכבה (ע) מ"מ אם היא מתה [מודה, אך הפירוש כנ"ל] כיון דיש דעות דפסקו דלא כרשב"ג רק כרבנן. והנה לפי הך דעה דס"ל ירושת הבעל דאורייתא ומשו"ה מוכח דבע"מ מודים. וזה הטעם של הרי"ף והרמב"ם:
או די"ל כמו"ש לעיל כיון שנתן עינו לגרשה שוב אין הבעל יורש אותה. ומכאן מוכח הך דינא דאין הבעל יורשה משעה שנתן עיניו לגרשה. דכיון דלא איפשטא מהך אבעיא דחוץ מירושתך לא הוי שיור דלמ"ד בע"מ נמי פליגו רבנן דלא הוי גט וכמו"ש לעיל ע"ש היטב. ושם (פ) גבי ע"מ שתניק את בני איתא רבי יהודא ובברייתא ר"מ (צ):
והנה מ"ש לעיל לפי שיטת הרמב"ם (ק) וא"כ מיקרי [כריתות] דהא הוי גרושה לאחר נ' שנים ומתחיל מהשתא רק דנגמר לאחר נ' שנים. רק כיון דהוי היתר בזנות וא"כ אין איסור בזנות וא"כ לא שייך סברת הרמב"ם כמו"ש לעיל:
והנה לפמ"ש לעיל אם התנה ע"מ שתנשא לפלוני למ"ד ע"מ הוי נמי שיור. וא"כ אם יש לאותו פלוני אב או אח או בן או אחד מן הקרובים שנאסרה ע"י קידושי אשה וא"כ ממ"נ הוי כמו שאמר ע"מ שלא תנשא לפלוני ולקרוביו דהא ממ"נ אם תנשא לפלוני ממילא נאסרה על הקרובים. ודוחק לומר דעדיף מתנאי דכיון דהיא לא התנה בפירוש. אך מה לי כיון דע"י תנאי זה אסור וא"כ ע"כ דצ"ל או דבעל הך ברייתא לא ס"ל דע"מ אסור או דאיירי דאין לו קרובים שיאסרו ע"י הקידושין. וא"כ משו"ה נמי מסייע דעת הרי"ף והרמב"ם דפסקו דבע"מ שריא להנשא והוי גט. ואך לפי הפוסקים דס"ל דבע"מ אסורה ולא הוי גט הוה להו לברר דע"מ הוי גט רק אם אין לו קרובים כנ"ל וצריך עיון לדינא:
והנה לרשב"ג דס"ל כל עכבה שאינה הימנו לא בטל הגט וא"כ שפיר אם ימות אותו פלוני אזי שריא לאחיו. ואך מיתה הוי אבעיא בדף פ"ה:
והנה באמת הא התוס' כ' בעירובין (ר) כל זמן דלא צוה הבעל בודאי לא מיקרי לשמה דכיון דעיקר תליא בדעתו. ומשא"כ באשה למ"ד דא"צ דעת אשה (ש):
ומה שהקשה הרמב"ן (ת) מהא דכתבו ותנו גט לאשתי מעכשיו אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש. תירץ הרשב"א דלא התנה (א) דאיהו לא הוי שליח ואפשר דבעצמו יגרש. וא"ש הכל:
והנה לכאורה קשה על מה שפסק הרמב"ם דאם התנה קודם הכתיבה פסול והפ"י כ' דבתנאי דאינו בידו כו"ע מודו. וא"כ קשה בקידושין אמאי הוי דעה דלא בעינן דעתה (ב) הא אין לך יותר תנאי דלמא לא תרצה ואך לק"מ משום דבאמת הא אפשר דנ"מ דאם האשה היתה מרוצה מעיקרא להתקדש. אך מהא לא ידעה דיכתוב השתא שער. וא"כ (ג) הא בעינן דומיא דגיטין דבעינן דוקא שיהא הוא רוצה לכתוב דאל"כ לא מיקרי לשמה. וע"ש בתוס' עירובין דף י"ג דבעינן דישמע מהבעל הוי הטעם משום לשמה דוקא. וע"ש היטב:
ואו י"ל דלמ"ד דלא בעינן דעתה ס"ל יש ברירה. והנה קשה לפי שיטת הרמב"ם ובפרט לפמ"ש הפ"י דבכאן כו"ע מודו. א"כ קשה לר"ה דס"ל [בגיטין ע"ב] דבשכיב מרע הוי סתמא כמו שהתנה אם לא יעמוד מחולי זה. וא"כ הוי תנאי קודם הכתיבה ולא יהיה גט. וע"כ צ"ל דבאמת ר"ה לא ס"ל אין ברירה: