אור ברסלב
שות רבי משולם איגרא אבן העזר › סימן ח

שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא

אבן העזר · סימן ח

סימן ז

ב"ה יום ה' י"ג מרחשון תקנ"ב לפ"ק סטנאב יצ"ו. שו"י רב וברכה, לאהובי מחותני הרב המאור הגאון הגדול, החריף ובקי, משנתו רב ונקי, המפורסם, בנן של קדושים, נ"י ע"ה פ"ה, כבוד מוהר"ר:

משולם האב"ד ומ"ץ דק"ק

טיסמניץ והגליל יצ"ו

הגיעני מכתב פתוחי חותם קודש מעכ"ת אחר סוכות העבר נכתב ה' שופטים העבר, נפלא בעיני דאישתהי כ"כ לא ידעתי בשל מי היה ככה עיכובא:

והנה בגוף הפלפול שכתב רומעכ"ת אימא לאיזי גופא דעובדא היכי הוי. היות ידוע לרומעכ"ת התשובה ששלח הרב מיארשוב זה שנה או שנתים. ורומעכ"ת השיבו בקצרה. ואני השבתי לו ג"כ באותו פעם קצת באריכות שאין להתיר עפ"י אומדנות האלו. ובקיץ העבר בא הנה הרב מקאליש*) והפציר בי מאד לעיין שנית ולא רציתי והשבתי לו בפה מלא שלפענ"ד היא א"א דאורייתא כאשר כתבתי בתשובתי הראשונה. אמנם אמרתי לו אולי כבוד רומעכ"ת בעוצם פלפולו יחדש דבר להוציאה מאיסור דאורייתא ואז אעיין בה. ובחזירתו הראה לי תשובת רומעכ"ת וכאשר קריתי בו שלש ושנים דלתות עמדתי מרעיד. כי ראיתי שרומעכ"ת לא פלפל כלל בעיקר החשש אשר אני חושש. והוכחתיו על פניו מדוע לא הראה תשובתי לפני רומעכ"ת ועכ"פ היה לו להגיד בע"פ עיקר החשש. ואני כתבתי שהיא א"א גמורה היות שבכתב הגב"ע לא נזכר שום דבר מהאנשים אשר היו בספינה רק שהספן סיפר איך ראה מרחוק טביעת הספינה ולא העיד על אנשים (א). והדברים ק"ו אם העיד על נפילתו לים ולא העיד ששהה עד שתצא נפשו הוא דאורייתא. ק"ו שלא העיד על אנשים כלל. ועוד דאילו הספן עצמו ראה או ידע שכשראו האנשים אשר בתוכה נפילת הספלאוויש או טביעת הספינה נמלטו על נפשם על דף שנשמט מהספלאוויש או מהספינה ולא שייך חזקה (ב) דכאן נמצא כלל דכל אדם בורח מהמות. אטו אילו נפלו לסטים על אדם נימא כאן נמצא ולא ברח ובודאי נהרג. וברייתא ערוכה נפלה עלינו לסטים וכו' וה"ה הכא שהרי לא נמצא שום מת ואולי ברחו לנפשם. וכאשר הוכחתיו על פניו ולא מצא מענה להשיב והלך לו עם התשובה ולא נשאר ת"י שום העתקה. לזאת יצא הדבר מלבי ואיני זוכר מפלפול רומעכ"ת:

אמנם על דברי ריב"ש אלו עמדתי זה ארביסיר שנין בתשובה הארוכה שכתבתי לאלמנת המגיד מק"ק מינסק. והבאתי הרבה ראיות מהפוסקים דס"ל דליכא תרי חזקה משום דכל חדא בחברתה מישך שייכא ולא דמי לעירובין דהתם כ"א יש לו חזקה בפ"ע דהנמצא מת יש לו חזקה דחי והנוגע יש לו חזקת טהרה מעולם אבל הכא חזקת א"א תלוי במה שהבעל יש לו חזקת חי וכתבתי דלדידהו צ"ל דגבי ספינה דאינו רוב גמור:

ועוד הקשיתי על הריב"ש במ"ש שם בתשובה דכל היכי דקתני אין מעידין הוא דאורייתא דאיך יתרץ הרב ז"ל הא דאמרינן בבכורות לחד שינויא דהכרת חוטם הוא דרבנן והכא קתני אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ודוחק לחלק בין אין מעידין על המגורד ובין הא דקתני אלא. ועוד דאם נחלק בכך לא מקשה הרשב"א על ר"ת מידי במה שהקשה בחידושיו על ר"ת דס"ל דספק ג' ימים תולין להקל דא"כ הול"ל אין מעידין אחר ג' ימים. דלשיטת הריב"ש אדרבא נלע"ד להיפך דאי הוה קתני הכי ה"א דהוא דאורייתא ובספיקא תולין להחמיר לכך קתני אין מעידין אלא תוך ג' ימים דאיכא למימר שהוא מדרבנן א"ו דאין לחלק בכך:

ובאמת לא ידעתי האיך יישב רומעכ"ת סוגיא דב"ב דאם נימא דרובן למיתה אמאי באמת נותנין חומרי חיים ומשיטת הפוסקים משמע שהיא דאורייתא. גם כתבתי שם דלכאורה סוגיא דב"ב קשה לפרשו לשיטת הריב"ש וכמו שהקשה ג"כ רומעכ"ת. וכדי שלא לשווי' לרבינו הריב"ש טועה בסוגיא דעסיק בה אמרתי לישבו. דהנה ברור דאין רוב חולין לחיים מגרע לחזקה, דקברו מוכיח עליו דהרי אנו רואין שמת:

אמנם באמת גם טעם רבא אינו מטעם דקברו מוכיח עליו לחוד דהרי מוקמינן לרבא כר' נתן ור' נתן גופיה לא סמך על טעם הרי בריא לפנינו לחוד נגד חזקת ממון דליכא מאן דפליג דחזקת ממון עדיף מחזקה דהשתא כמ"ש הפ"י בקידושין. רק דס"ל דחזקת בריא וחזקה דהשתא עדיפא מחזקת ממון ואין לנו לומר שהיה בריא וחלה והבריא וזה בעצמו טעם רבא דאוקמי אחזקת שכ"מ ואע"ג דרוב תולין לחיים מ"מ מצרפינן חזקה דהרי מת לפנינו ואין לנו לומר שהבריא וחלה שנית ומת ולכך עדיף מחזקת ממון:

ולפ"ז אף בלא דברי הריב"ש לכאורה קשה להבין דברי אביי דמדמי ספינה המטורפת לקברו מוכיח עליו דהרי הכא איכא ג"כ חזקה קמייתא. וצ"ל דאביי ס"ל דספינה כיון דרובא לאיבוד ומה שלא נודע ממנו *) הוא הגאון:

חוות דעת שנתמנה בהורמנא דרבינו זקני זצ"ל (אשר בטיסמניץ והגליל היה אז מקום קדשו) לרב בקאליש עיר אחת בגליל זה. ומשם נתקבל:

לליסא: כלום עד היום מה היה לה איבודא שנאבדה בים מוכיח עליו והוי כקברו מוכיח עליו:

ויש להעמיס זה בלשון הרמב"ן בחידושיו. ונראה דזה כוונתו ואף דלא דמי ממש לקברו מוכיח מ"מ איכא טיבותא דרובא לאיבוד. וא"כ לפ"ז י"ל דאביי ס"ל דאי מצרפינן קברו מוכיח לחזקה קמייתא דש"מ היה אף דרוב חולין לחיים אפ"ה מהני נגד חזקת ממון היה לנו לצרף איבודו המוכיח עליו עם רובו לאיבוד אף נגד תרי חזקות ובפרט דאינן חזקות אלימתות דחדא שייכא בחברתא כמש"ל. ורבא באמת פליג על אביי וס"ל דלא דמי אהדדי דכאן ליכא קברו מוכיח וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו ומ"ש בענין כאן נמצא וכתב דבלא"ה אמרינן אף דבדאורייתא זה הככר שנטל העכבר:

לא ידעתי על מה קאי (ג). וכמדומה שהוא ענין שכתב המבי"ט. והשב יעקב הביא ראיה משדה שנאבד בה קבר ויש לנו אריכות דברים בזה ונמנעתי מלכותבו אחרי שלא ידעתי בבירור במאי קא עסיק מר. אמנם בקצרה אכתוב לרומעכ"ת שהוכחתי בכמה ראיות דבמקום שהשיירות מצויות לא שייך זה (ד). ומ"ש רומעכ"ת דליכא חזקת חי דממ"נ אחד מת לא ידענא אהייא קאי (ה) דבנ"ד לא נמצא שום מת. אמנם בלא"ה כתבתי במקום אחר דאפ"ה איכא חזקה. דלדבריו אטו המביא גט ממד"ה אפילו חולה נותנין אותו בחזקת שהוא קיים. אטו אם נשמע שמת שם שום אדם אסור ליתן הגט דהרי ממ"נ אחד מת. אע"כ דלא שייך חזקת חי רק באדם פרטי (ו) שאנו דנין עליו אבל בכללות העולם לא שייך חזקת חי דודאי בכל יום יש כמה מתים בעולם. אמנם ע"ז שאנו דנין עליו שייך חזקת חי כמו בראוהו חי מבערב וכבר הארכנו במקום אחר ובדברי הח"ץ ומהרי"ט. ומה שכתב עוד מה שרצה חכם אחד וכו' בודאי לא דמי דשם הוחזק בזה השם לא חיישינן לתרי יצחק דאל"כ אטו להרמב"ן אם נמצא אדם נהרג וכו' אלא ודאי אם ידעינן שמו של הנהרג רק דאיכא ספיקא דילמא איתרמי עוד שם כזה מהני וכו':

לא ידענא מאי קאמר מר דודאי אף אם ידעינן שמו ולא הוחזק חייש הרמב"ן ולא שייך כאן נמצא כמו בגט שנאבד שלא במקום שנכתב ואין זה ענין כלל לשיטת הרמב"ן דיצחק ר"ג דאמרינן כאן נמצא ובאמת שיטת הרמב"ן גבי יצחק ריש גלותא הוא דמיירי שהעידו בפירוש העדים שאותו יצחק ר"ג שהלך מקורטבא לאספמיא מת רק דאביי חייש דילמא יצחק אחר ממקום אתר הלך דרך קורטבא וראו אותו העדים הולכין מקורטבא לאספמיא ועליו מעידין שמת. ורבא ס"ל כיון שהעדים מעידין שראו אותו בקורטבא אמרינן כאן נמצא מעולם מיום שנולד היה דר בה ולא אמרינן שבא ממקום אחר. אבל כל שבא ממקום אחר יש לחוש אף בלא הוחזק שמא עוד אחר בא לכאן ממקום אחר כמו בגט (ז). ודוק שם במלחמות ובחידושי הרשב"א יבמות ובנ"י:

זולת זה הנה בשנה העברה נשאלתי מגיסו הרב המאוה"ג אב"ד דק"ק טשארטקוב. נידון כהן שגירש ורצה לגרש על תנאי ושכח לומר התנאי בשעת הנתינה. ואני כתבתי פעמיים דיש להחמיר דאסורה להחזיר לבעלה וגם להתירה לעלמא צריכה גט אחר. והיות שהפצירו בי עד בוש לחפש בצדדי ההיתר ואחרי ראותי כי לא עלתה בידי כתבתי להרצות דברי ודבריהם לפני מעכ"ת אולי ימצא לה איזה היתר מה שלא מצאתיו. והנה בשבוע העבר הגיעני מגיסו הרב המאוה"ג הנ"ל העתק תשובת רומעכ"ת מצדד בכחא דהיתירא משבעה מטיבי טעם וכתב אלי שגם תשובתי היה למראה עיני מעכ"ת. ונוראות נפלאתי היות כל עיקר צדדי ההיתר אשר היסוד נשען עליהם מבוארים בתשובתי. ואיך לא הניף ידו תחלה לעשות העקוב למישור ולדעתי בלי ספק כי שליחא הוא דעיוות ששלחו לפי הנשמע ע"י אבי המגורשת. והעלים ממנו התשובה שלי ואם הראה האחת לא הראה השנית ושם בארתי בקצרה כל הפקפוקים. אמנם בלא"ה לדעתי מכותלי כתבו דמר ניכר שגם רומעכ"ת לא כתב תשובתו להלכה למעשה לסמוך עליהם דאילו כן היה מאריך יותר בהם ורומעכ"ת קיצר מאד במובן ולזה כמעט בכל ענין הוא בדרך לישנא דמשתעי לכמה אפי זולת מעכ"ת מרמז רמוזי ופותח פתח לעורר לב המעיין למי שירצה להכניס עצמו לעיין בזה לצדד בכחא דהיתירא ימצא פתת פתוח לכנוס בו לעיין ע"ד ישמע חכם וכו'. והנה מוכרח אני להשיב ידי שנית להעתיק בקיצור גדול לרומעכ"ת מה שפקפקתי בצדדי ההיתר ולא אעתיק הפלפול והראיות מאפס הפנאי ואם יהיה רצון מעכ"ת לעיין בגוף התשובה הנא המה ת"י גיסו הרב. והנה אבא על סדר קונטריסו:

פתח דברו יאיר והתחיל בפלוגתא שבין מוהריב"ל למוהר"י בי רב המבי"ט הביאו סימן יו"ד. ולזה נראה שהסכים הש"ע שאף אם גילה דעתו בפני אחרים והסופר לא ידע מהתנאי אפ"ה פסול משום ברירה וה"ה בנ"ד. עוד כתב דא"ל דכאן א"צ כפלא משום דבשליחות לא בעינן כפלא דדבור ודבור וא"כ כיון שנתבטל התנאי נתבטל הגט אפילו אי יש ברירה (ח). ולא יכולתי לעמוד על כוונת רומעכ"ת דהתחיל בפלוגתת מהריב"ל ומהר"י בי רב מטעם ברירה. והדבר ברור בוודאי אף לדעת מהר"י בי רב אף דהגט פסול אסורה לכהן. ואח"כ סיים משום ביטול שליחות הסופר וא"כ מה צורך היה לו להביא המחלוקת של מהר"י בי רב שאין זה ענין למחלוקת שלהם. דוודאי כ"ע מודים היכא דאמר בפני עדים תנאי בשליחות ונתבטל התנאי נתבטל השליחות והנה גם מק"ק טשארטקוב כתבו לי טעם זה שיש לצדד להקל מטעם זה:

ואני כתבתי להם שטעם זה ודברים אלו מרפסין איגרא (ט) מלבד כי אין זה מוסכם דכתיבת הסופר הוה שליחות. אמנם אף לפי דעת הסוברים מטעם שליחות אין שום צד להקל בזה. דהרואה יראה בלשון הר"ן בגיטין ולשונו בקידושין שעיקר הטעם דלא בעינן בשליחות תנאי כפול שאינו עושה שליחו אלא מה שנראה מתוך גילוי דבריו:

ובאמת הטעם דלא אתי דיבור ומבטל מעשה לא נזכר בראשונים זולת בתשובת הרא"ש. אמנם בשאר מחברים נראה טעמים אחרים (י) והנה בר"ן עצמו בקידושין גבי דברים שבלב כתב הטעם משום דלא תשש לעשותו תנאי גמור אין ברור שהקפיד לגמרי וכן נראה מהרשב"א בגיטין דכל שלא התנה כהלכתו גילה בדעתו שאינו חושש לקיום התנאי, ובסוף דבריו נראה ברור שהוא גזירת הכתוב, ולדעתו לא שייך כאן דלא אתי דיבור ומבטל מעשה כיון שמגלה דעתו שאינו עושה המעשה רק ע"ת זה ולא גרע מאומדנא דמוכת, ובאמת גם הרשב"א שם דקדק וכתב דהא דבשליחות לא בעינן תנאי כפול לאו משום דדיבור ודיבור הוא רק כתב ז"ל ואפשר למימר דתנאה דע"י שלית לא מצי לשנויי' שלית ואי שני בתנאי לא עביד כלום והן ממש דברי הר"ן, ולפ"ז הדבר ברור לטעם הר"ן דוקא אם השליח שינה בשליחות נתבטל השליחות אבל אם לא שינה בשליחות לא נתבטל השליחות, וגדולה מזו הנה מהרי"ט בחידושיו כתב הטעם דבשליחות לא בעינן ת"כ משום דאתי דיבור וכו' והנה למעשה בתשובותיו לא סמך ע"ז כמבואר בתשובותיו כמ"ש בתשובה השני' אמנם אף אם נימא דמשום אתי דיבור ומבטל דיבור מהני בשליחות תנאי אעפ"י שאינו כפול ואפי' לא שינה השליח את שליחותו אכתי דווקא אם תלה התנאי בביטול השליחות:

אבל בנ"ד לא תלה התנאי בביטול השליחות לומר שאם יתבטל התנאי יתבטל שליחות הסופר רק דסתם תנאי הוא על נתינת הגט וכמ"ש בתשובה השני' והארכתי בזה וזה ברור ופשוט, וגם יש להביא ראיי' ע"ז היות לפי דעת מעכ"ת ה"ר אם התנה איזה תנאי קודם כתיבת התורף נמי לא בעינן ת"כ וא"כ תקשה תשובת הרא"ש (כ) שהביא הטור בסי' קמ"ה והבאתיו בתשובה הראשונה, וגם קצת יש להוכיח כן מקושית הר"ר אלחנן בגיטין והתוס' הם מהסוברים דאין תנאי פוסל קודם הכתיבה וס"ל דבתנאי דאם מתי לא שייך ברירה, ואע"ג דבגמרא איתא האי שכ"מ דיהיב גיטא לדביתהו כבר כתבו המפרשים דקא יהיב לאו דווקא:

ואף דיש לומר דקודם הכתיבה הוי פטומי מילי, מ"מ אינו מוכרח כמבואר בב"ח החדשות, ועוד דאכתי יש לומר שנתרצה תחלה לכתוב סתם ואח"כ קודם כתיבת התורף אמרה אי קיימית כו', וכן יש להביא ראייה מתשובת מור"ם מלובלין וב"ח החדשות ובתשובת גאוני בתראי. אמנם הדברים ברורים ופשוטים וא"צ לראיה ולא עלה על לב א' מהם לומר דבתנאי קודם הכתיבה לא בעינן ת"כ מטעם שליחות אע"ג דהתם לחומרא והכא להקל באיסור כהונה שאפי' ריח הגט פוסל כו, וכן יש להביא ראייה מתוס' בגיטין דפ' השולח דף מ"ו גבי המוציא אשתו משום ש"ר בד"ה אי אמר לה הכי, דלדברי מעכ"ת היו יכולין לפרש דאמר לה הכי קודם כתיבה, ועוד דלשיטת התוס' אליבא דמסקנא ע"כ לא שייך ברירה בשום תנאי משום דכשמברר דבריו ס"ל דיש ברירה כמ"ש התוס' ריש פ' כל הגט דאל"ה אמאי לא מיפסלי כל התנאים בגט אטו אותן דשייך בהו ברירה דע"כ לא כתבו דלא גזרינן אטו חוץ משום דחוץ לא הוי תנאי רק שיור אבל תנאי אטו תנאי וודאי יש לגזור, וכ"ש דקשה טובא לשיטת מהריב"ל דס"ל דכל שלא הגיד לפני הסופר לא שייך ברירה:

עוד כתבתי בתשובה דלדעת מהר"י בי רב והמבי"ט לכאורה לא מצאנו ידינו ורגלינו בגיטין הניתנין ע"ת דבלי ספק דמגלה דעתו תחלה לפני המסדר שרצה ליתן גט ע"ת וא"כ הגט פסול ואף דהרב אמר לו הס כי לא להזכיר התנאי עם הנתינה מה מהני זה כמ"ש מעכ"ת, וגם לפעמים גם הסופר שומע זה וא"כ פסול אף לדעת מהריב"ל ואף בלא כפלי' יש לחוש לחומרא, ואע"כ כיון שמבואר בסדר הגט שמבטל כל דיבור הגורם פסול הגט ממילא מבטל גם זה הדיבור (ל), וא"כ גם בנ"ד ממילא נתבטל גם מה שאמר תחלה להמסדר וגם זה ברור:

ומטעם זה נתבטל ג"כ היסוד שבנה רומעכ"ת לומר שע"ד הראשונה שע"כ א"א לומר דא"כ היה הגיטין הניתנין ע"ת פסולין, ועוד כתבתי שם דבנ"ד גרע טפי כיון שאמר לו הרב שיזכירו בשעת נתינה והוא לא הזכירו וי"ל דעילה מצא או חזר בו וכאשר כתבתי בתשובתי השני', וגם כתבתי בתשובתי השני' דאם לא היו עסוקין באותו ענין לא אמרין ע"ד הראשונה הוא עושה, והארכתי בזה שם וקשה עלי להעתיק שנית ועל צד היתר הבני קשה בעיני להשיב ולבי אומר לי דמזה נראה בעליל שרומעכ"ת לא כתב זה לא להלכה ולא למעשה זולת לעורר לב המעיין כי חס ליה למר לדמות דמיונות כאלה באיסור דרבנן וק"ו בדאורייתא, ומ"ש צד ההיתר הג' כבר כתבתי דלא שייך כאן ע"ד ראשונה (מ) ועוד דמה בכך דלא עדיף מה שאמר תחלה מאלו אמרה בשעת נתינתה כיון דלא כפלי' לא מהני:

וגם מה שדימה זה לטעות בשליח, לפענ"ד לא דמי כלל דלשיטת' א"כ בהקדים לאו להן או מעשה לתנאי והוא צוח אח"כ שטעה ולא ידע ואנו יודעין שכן הוא שכלום חלקנו בין חבר לע"ה ה"נ דמהני ומכ"ש דקשיא טפי לשיטה זו דס"ל דטעמא דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ואפ"ה מהני אומדנא וכאשר הארכנו בתשובה א"כ קשיא דהרי אין לך אומדנא גדולה מזו וכאשר באמת הקשה הרשב"א בגיטין כאשר כתבתי בתשובה הראשונה, אמנם כבר כתבתי בתשובה הראשונה דלשיטת הרא"ם בעינן שיהיה האומדנא מצד גוף המעשה עצמה הא לא"ה הוי דברים שבלב ואומדנא שמצד הדיבור לא מהני דלא מבטל מעשה אם אינו כתנאי ב"ג וב"ר ואע"ג דאנו יודעין בבירור שטעה וסבר דמהני מה לנו ולדעתו כיון שאינו יכול לבטל המעשה ואף שאנו יודעין בבירור שע"ת זה עשה המעשה וכיון שאין התנאי זה חל הרי המעשה בטעות אפ"ה המעשה קיים ולא דמי לעובדא דמור"ם בשליח שטעה ואמר לי והתם היה מוטעה בעיקר הדיבור ולא היה פיו ולבו שוין כמו המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר שבשעת הדיבור לישנא הוא דאיתקל ליה ולכך לא הוי דברים שבלב וכמו שחילק הר"ן בקידושין להדיא (נ) אבל הכא לא היה מוטעה כלל ופיו ולבו שוין בכל מה שדיבר וגם הנתינה היה בכוונה גמורה רק שאמר ששכח להוסיף תנאי ומה בכך ששכח ועשה מעשה אף אם נאמין לו אכתי במה יתבטל המעשה וגרע מדברים שבלב טובא, וגדולה מזו כתבו התוס' ר"פ השולח דאפי' אנו יודעין שהוא אנוס מלפרש הוי דברים שבלב. ומכ"ש באמת אינו נאמן כלל ע"ז דאי משום דע"ד ראשונה הוא עושה כבר כתבתי לעיל דליתא אדרבא ע"כ ביטל דבריו. ומה שהביא ראיה משכ"מ האיך יליף איסורא מממונא ועוד דהתם ליכא עדים שהשכ"מ חייב כלום זולת שאנו באין לחייבי מצד הודאתו וכיון שרגיל לטעות אין ההודאה ראיה ואין אנו יכולין להוציא ממנו כיון שיכול להיות שטעה באמת כיון שרגיל לטעות אין כאן הודאה. וגם שלפי צד זה נראה שלעולם נאמן לומר שטעה דהרי אינו מחלק בין תכ"ד עדיין וזה תימה. ועוד דא"כ ג"כ תקשה אמאי לא מוקי תוס' במוציא ש"ר שאמר קודם כתובה ויכול לקלקלה דנאמן לומר שטעה ושכח להתנות. ומ"ש בצד היתר הד' והביא דברי הפ"י דלענין לפרש דבריו מהני אף בגיטין וקידושין. ולכאורה באמת דברי הפ"י תלוי בפלוגתא שבין הרמב"ם והטור בנתן לה דינר ואמר לה הרי את מקודשת לי בתנאי כך וכך דלהרמב"ם לא מהני מטעם מעשה קודם לתנאי. ולהטור בלא"ה לא מהני מצד דבגיטין וקידושין לא מהני תכ"ד אמנם כבר ביאר הב"י דעת הרמב"ם דטעמו משום דהוי דברים אחדים לגמרי ומקושרים יחד ולפי מה בפירש הב"י טעם הרמב"ם יש להביא לשיטת הרמב"ם דאזיל לשיטתי' דאף בקדשים לא מהני תכ"ד ואפי' בנידון כזה מהני משום דבתחלה כשהתחל הדבור היה כוונתו ע"מ כן וכיון שא"א להוציא כל דברים כא' הרי הם דיבור אחד והוי כמו נדר ופתחו עמו דמהני אפי' בקדשים כמבואר במנחות דף פ"ז האומר הרי עלי תודה בלא לתם וכו' אבל הרי עני תודה מן החולין ולחמה מן המעשר דלא הוי נדר ופתחו עמו לא מהני וכמבואר שם בתוס' ד"ה (ובאמת יש לעיין בדברי התוס' הנ"ל די"ל דאין זה תוך כ"ד ודוק) וכן הוא טעם ר' יוסי אם לכך נתכוין תחלה ודברי התוס' במנחות דף סותרים למה שכתבו בדף ואפשר דלענין תוך כ"ד דאינו יכול לחזור בקדשים אף לדידן דיש שאלה בהקדש מטעם מסירה ס"ל לתוס' דיש לחלק דבנזירות לא שייך מסירה ודוחק וצ"ע:

אמנם מה שתירצו התוס' במנחות דאין פותחין בחרטה קשה להולמו דמאי ענין זה לתוך כ"ד. ואולי הוא כוונת התוס' בנזיר שדבריהם מגומגמין. אמנם הטור י"ל דס"ל דאף בקדשים מהני תוך כ"ד ועוד דאף אם נימא דלא מהני י"ל דס"ל הטעם כמ"ש התוס' דהוי כמסירה להדיוט ובפתחו עמו לא היה מסירה משא"כ בקידושין שהוא גזירת הכתוב כמ"ש התוס' בב"ב דף קכ"ט. והנה לפי מה שבארנו לענ"ד לפ"ז אין כאן ראיה כלל אף לדעת הרמב"ם לסברת הפ"י, ולא ידעתי מה זה ענין לעדות שבטלה לומר דכל מה שאמר קודם בחכ"ד בטל ממה דס"ל דנדר ופתחו עמו בטל או ממה דאמר ר' יוסי אם לכך נתכוין מתחלה דהתם עיקר כמ"ש התוס' דמעולם משעת הדיבור הראשון היה דעתו לכך רק שאינו יכול לדבר שני דברים כאחד. וכ"כ התוס' בנזיר דאפי' לב"ש דאין שאלה בהקדש אפ"ה נדר ופתחו עמו מהני משום דלא חל מעולם הקדש כיון דפתחו עמו, ובלא"ה דברי הפ"י צ"ע חדא מ"ש דדעת המקשן היה דלענין לפרש דבריו וסמך עצמו כ"ע מודו ולא פליגי רק לענין חזרה והתרצן ס"ל דדא ודא אחת הוא וכי היכי דפליגי לענין חזרה ה"נ לענין לפרש דבריו וסמך עצמו על סוגיא דתמורה וזה תימא דאיך ס"ד דסמך על סוגיא דתמורה דמפורש בהדיא דר' יוסי ס"ל בהיפך ומחלק בין מפרש לחוזר גם מ"ש שפירש בקושיות הגמ' דרוצה להוכיח דבמפרש כ"ע מודו וא"כ עיקר הקושיא חסר מן הספר ולשון המקשה משמע דרוצה להוכיח דס"ל לר"י דלאו כדיבור דמי ובאמת כוונתו דאף רבנן מודו דכדיבור דמי:

ועוד בפשיטות הו"ל לאתויי מר' יוסי דברישא ס"ל כדיבור דמי ובסיפא דלאו כדיבור דמי וא"כ בהדיא יש חילוק בין חוזר למפרש גם לא ידעתי במה יתורץ קושיית המקשן דעכ"פ לא מצינו שום פלוגתא לענין תוכ"ד דהרי אפי' ר' יוסי לא פליג רק בקדשים ובתוך כ"ד גדול אבל לפרש לא מצינו שום פלוגתא שיחלוק על ר' יוסי להיפך ויסבור דלאו כדיבור דמי אפי' במפרש ודוק. והנלע"ד ליישב סוגיות הגמ' להיפך לגמרי מדעת פ"י, דהנה מפשט דברי המפרשים בענין טעם תכ"ד כדיבור בוודאי אין לחלק בין חזרה ובין עדות שבטלה מקצתה משום דס"ל דכל תכ"ד כדיבור אחד הוא אין לחלק ביניהם:

אמנם לטעם זה אין לחלק בין כל התורה כולה לקידושין וגירושין ומגדף וקדשים זולת דתוס' כתבו בב"ב דגזירת הכתוב הוא לחלק, ובקדשים כתבו במנחות הטעם משום דכמסירה להדיוט דמי, אמנם טעם זה אינו מוכרח דהרי הרבה פוסקים ס"ל דאף בקדשים כדיבור דמי. ובאמת דטעם זה צ"ע דאם יכול לחזור תוכ"ד ממילא לא נגמר המסירה עד לאחר כ"ד כמ"ש רש"י ותוס' לענין למפרע הוא נפסל מכ"ש אם נאמר דלכל ענין הוה דיבור אחד א"כ לעולם כל כדי דיבור הוי נדר ופתחו עמו וגם ברמב"ם אינו מבואר טעם זה ומלשונו משמע דקדשים ותמורה טעם א' להם כמקדש ומגרש דהרי כללן בבת אחת וכתב דקיי"ל בששה דברים תוכ"ד לאו כדיבור דמי מקדש ומגרש וכו' וקדשים וכו' משמע דכולהו חד טעמא. אמנם הר"ן בנדרים כתב טעם הדבר משום דכשאדם עושה לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיוכל לחזור בתוכ"ד אבל מקדש ומגרש דחמירי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומש"ה אפי' תוכ"ד לא מהני חזרה. ונראה שזה דעת הרמב"ם וס"ל דמטעם זה עצמו גם בקדשים לא מהני חזרה תוכ"ד:

והנה לפי זה עיקר הטעם דכדיבור דמי לאו משום דכדיבור א' רק משום דבתחלת הדיבור היה דעתו שיהיה יכול לחזור בו ולכך בדבר שעושה בהסכמה אינו יכול לחזור א"כ לפ"ז יש לחלק דדוקא לענין חזרה הוא כדיבור אבל לענין אחר כגון לענין עדות שבטלה מקצתו לא הוי כדיבור אחד וזה נראה כוונת המקשן ולא ס"ל דהוא גזה"כ וגם לא ס"ל הטעם דבקדשים לאו כדיבור דמי משום מסירה מטעם שכתבתי למעלה שרצה להוכיח דעיקר כטעם הר"ן דאם נימא דלענין עדות שבטלה מקצתו נמי הוי כדבור ע"כ צ"ל דכל תוכ"ד הוא דיבור אחד א"כ אין לחלק בין קדשים ומגרש וקדושין וכו' כיון דהכל דיבור אחד ואפי' בקדשים מהני נדר ופתחו עמו כמש"ל ואפי' בהנך דחמירי הו"ל למימר דכדבור דמי וא"כ אמאי ס"ל לר' יוסי דבקדשים לא מהני תכ"ד א"ו דעיקר הטעם הוא כמ"ש הר"ן ולכך בקדשים דחמירי ועושה בהסכמה גמורה לכך אינו יכול לחזור משא"כ בשאר עניינים שדעתו לחזור תוכ"ד, וא"כ לפ"ז ודאי יש לחלק דדוקא לענין חזרה כדבור דמי משא"כ לענין עדות שבטלה מקצתו. וא"כ מקשה שפיר כיון דחזינן דבקדשים לא מהני חזרה, ע"כ הטעם משום דעושה בהסכמה, וא"כ ממילא לענין עדות שבטלה נמי לאו כדבור דמי, ומשני הגמ' דתרי תוכ"ד הוא ותוכ"ד קטן באמת אפי' בקדשים יכול לחזור וה"ה לענין שבטלה מקצתו כמש"ל משום דהוי כדבור אחד. אמנם הרמב"ם פסק כרבנן דר' יוסי לענין עדות שבטלה מקצתו. ולכך לא הביא בשום מקום דינא דר' יוסי דהוא והם פטורין וממילא גם לענין קדשים ג"כ אין חילוק בין דבור גדול לדבור קטן, אף במפרש רק דוקא בפתחו עמו ולכך לא הביא הרמב"ם בשום מקום לחלק בין דבור גדול לדבור קטן ובמ"ש נתיישב היטב קושיית התוס' על רש"י בד"ה שהעידו בב"א די"ל דמתניתין אתיא כרבנן: אמנם לענין למפרע נפסל דתליא בחזרה אף רבנן מודו דכדבור דמי אבל לענין עדות שבטלה מקצתו ס"ל לרבנן דלאו כדיבור דמי וכמו שפסק הרמב"ם ודוק היטב:

(טו) נחזור לענינינו לפי מה שבארנו מדברי הרמב"ם בקידושין לדברי הפ"י משום דהוי נדר ופתחו עמו ק"ו דאין שום ראיה כלל לנ"ד לחלק דאף בקידושין וגירושין יכול לומר שטעה (ס) אמנם אף לדעת הפ"י לא ידעתי איך מדמה מפרש לאומר שטעה ובלי ספק דהוא ממש חזרה. וגם לא ידעתי האיך מהימן לומר שטעה דילמא הוא חזרה. וגם כבר כתבתי דמה בכך שטעה אכתי כיון דעביד מעשה מהני ודברים שבלב אינם דברים כ"ש דאפי' דברים שבלב ליכא דשכח לגמרי. ואף דתוס' כתבו תוך כ"ד לא הוי דברים שבלב היינו כיון דמפרש תוכ"ד בהדיא כוונתו הראשונה וא"א להוציא שני דברים כאחד ומפרש הדבור הראשון. גם מ"ש שאמירה הראשונה בטעות אני תמה דבאמירה לא היה טעות דהרי צריך היה לאומרה זולת שכחה ששכח להוסיף התנאי. ובאמת ראיתי בהיתר הה' שכתב שלא יאמר הרי גיטך קודם התנאי וזה פלא כמדומה דאשתמיטתיה דברי המשנה למלך שהביא בעוד שהוא עסיק בו וכבר כתבתי דהנתינה היה בכוונה לא בטעות רק ששכח מה שאמר לו רבו אבל הנתינה גופיה היה בכוונה שנתכוין ליתן:

גם מה שרצה לצרף דעת הב"י במחאת אחרים קשה בעיני איך נסמוך באיסור דאורייתא על סברא דחוי' מכל האחרונים, וגם בב"י עצמו אינו מוכרח כ"כ ק"ו דגם בזה יש לחלק בין נדרים לגיטין אף לדעת הפ"י די"ל דשוב א"י לפרש דא"ל מיהדר קא הדר דלכך מחלק בין כ"ד גדול לקטן דבכ"ד קטן אמרינן מסתמא לפרש הא לא"ה אמרינן דהדר ביה ולכך ליכא חילוק רק בקדשים אבל בשאר דברים אין לחלק וא"כ ה"ה לענין מחאת אחרים. גם בלא"ה איך אפשר להעיד עכשיו שהכל היה בתוכ"ד קטן דהרי לשיטת הפ"י אף לענין לפרש לא מהני רק כ"ד קטן ואיך אפשר להעיד ע"ז עכשיו. דתוך כ"ד קטן הוא זמן קטן וקצר מאוד ומילתא דלא רמיה על אינש להעיד זה ומ"ש בצד היתר הה' כיון שבודאי בדעתו היה להשלים מלבד כי תלי תניא בדלא תניא דמנא ידעינן שדעתו היה להשלים כאשר כתבתי למעלה דלא שייך כאן ע"ד ראשונה הוא עושה מכמה טעמים וגם לא היה כפול. אמנם בלא"ה מאי בכך שדעתו היה להשלום כיון שבאמת נתן הגט ולא השלים ואין אחר מעשה כלום ק"ו כאן שי"ל דמתכוין לא השלים:

ומ"ש בצד היתר השישי דמותר לכהן משום הפקעת קידושין. אף אם היה הדין כדבריו עכ"פ היתה אסורה לבעלה כהן משום דהדר החשש לדוכתיה שיאמרו יש גט לאחר מיתה ולא יתלו בהפקעת קידושין אמנם מלבד כי הארכתי בתשובה ראשונה דאין לסמוך על אומדנא זו מכמה טעמים וקשה להעתיק שנית, אמנם אני רואה מעכ"ת מסיק בעצמו דאין זו מספיק להתירה לכהן, אמנם אני תמה שקושיא זו שהקשה לשיטת הרמב"ם הנה הקשיתי אותה בתשובה הראשונה ותירצתי' בטוב טעם, אמנם ישוב מעכ"ת אינו מספיק כ"כ דלדידי' לפי האמת אין כאן הפקעת קידושין כלל דכיון דתיקנו רבנן דאף אם עמד אינו חוזר בלא תנאי ממילא ודאי גם דעת השכ"מ כל שלא התנה גמר ומגרש בלא תנאי זהו תורף דעת מעכ"ת, ולפ"ז לא היה מקשה הגמרא מידי מי איכא מידי וכו' ולא צריך לשנויא דהפקיעו הקידושין, ת"ל דכיון דכך תיקנו חכמים ממילא גם דעת השכ"מ כן הוא כאשר באמת לדעת רומעכ"ת אליבא דמסקנא, ועוד דאכתי תקשה מה שהקשיתי, (ע) בתשובה, הראשונה דהרי רבא הוא מרא דשמעתא דכל התנאים פוסלין בגט וא"כ מאי קאמר רבא לית ליה דרב הונא והפקיעו הקידושין ת"ל דבלא"ה גט שכ"מ פסול אף במת מטעם ברירה אא"כ נתן בפירוש אף אם יעמוד, אמנם היישוב הברור מ"ש דאין אומדן השכ"מ ענין לתנאי כלל רק דאנו אומרים דמעולם לא עלה על לבו צד האחר וכמו שכתבתי בתשובה הראשונה, ובזה מיושב ג"כ מה שיש להקשות על הרמב"ם דס"ל דאיילונית אומדנא דמוכח וא"כ בלא טעמא דקילקולא לא צריכין אנו לומר לו גמור בלבך שאתה מגרש לגמרי דאל"ה הגט פסול משום תנאי ואומדנא, אמנם לפמ"ש אתי שפיר דכבר כתבתי דדעת הרמב"ם כדעת המלחמות דמעולם לא עלה על לבו שיש לה רפואה וכמ"ש בתשובתי ראשונה והבאתי דברי מהרי"ט, ולא אוכל להבין מ"ש מעכ"ת וסיים ובנ"ד הרי נאמן לומר שבטעות הפיל הגט לידה ולא ידענא אהייא קאי וכוונתו נעלמה ממני, סוף דבר איני רואה שום צד להקל, והצד הז' לא מצאתי בהעתק, ומה שהאריך מעכ"ת בדרך פלפול לא היה פנאי לעיין כעת אמנם ידעתי ידיו רב לו ורב כחו בפלפול וסברא חכו ממתקים וכולו מחמדים אמנם היודע ועד יודע היותי מוטרד כעת בעיונים שונים מלבד טרדא דציבורא הנה טרדת התלמידים וביותר להשיב לשואלי דבר הלכה למעשה וגם כעת אני עסוק להשיב בעגונה דאיתתא וכבר עברתי על בל תאחר זולת לחבת הקודש אהבת רומעכ"ת הפסקתי בין הפרקים מפני הכבוד וכסא כבודו יהיה נכון עד עולם ויתענג על רוב שלום:

ובענין גוף השאלה הנה דעתי כתבתי ככחי אז כחי עתה להחמיר סא"ד ודברי רומעכ"ת יואילו להחמיר לבעלה וגם גט למשרי לעלמא אמנם זו מדחי מעולם שלא לומר קבלו דעתי ואם רומעכ"ת אחרי רואו דברי אשר כתבתי גם בפעם ראשונה ושני' ואעפ"כ יסכים להתיר בתנאי שכתב רומעכ"ת שיסכימו עם רומעכ"ת עוד גדולי הוראה אזי אחרי רבים להטות: הכ"ד א"נ דש"ת באהבה רבה ואהבת עולם:

הקטן אלכסנדר סענדר מרגליות

תוכן העניינים

שות רבי משולם איגרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה