שות רבי אליהו מזרחי (ראם)· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]
שאלה פד
וששאלתם על אודות השכיב מרע ששלח גט לארוסתו בלילה על ידי שליח והלך השליח באותה הלילה עצמה ומסרו לה בחצר המגרש ולא נמצאו שם רק העדים החתומים על הגט וקצת מקרובי המתגרשת ובבקר כשאמרו להם לתקן את אשר עיותו, רצו להחזיק בטעותם ופעם אמרו שלא היה צריך לקימו מפני שהגט ניתן בחצר המגרש והוה ליה כאלו נתן בביתו, ופעם אמרו אפילו אם היו מקימים אותו בלילה אין בכך כלום דקיום שטרות אינו אלא מדרבנן, ופעם אמרו אף על פי שאין מקימים שטרות בלילה אם טעו וקימוהו הרי זה מקוים ופעם אמרו אעפ"י שאין מקימים שטרות בלילה מקימים גיטין בלילה משום עגונא דאתתא ובקשתם ממני להודיע דעתי, התשובה נראה לי לעניות דעתי דהא דנסתפק לכון אם היה צריך לקימו אי לא, לא צריכה רבה הוא וזיל קרי בי רב הוא, דהא בפרקא קמא דגיטין אמרו בהדיא רבה בר אבהו מצריך מערסא לערסא ורב ששת משכונה לשכונה ורבא אפילו באותה שכונה מאי טעמא משום דבני מחוזא נידי ולא מישתהי בביתיהו מתוך שטרודין בסחורתם ואינן מכירים החתימות שביניהם ואם יבא הבעל לערער שוב לא תמצא המתגרשת מי שיכיר חתימת העדים, וכתבו התוספות בשם רבינו תם שבזמנינו זה צ"ל בכל מקום בפ"נ ובפ"נ דבכל מקומותינו נידי כבני מחוזא וא"כ בנדון דידן שהעדים החתומים על הגט אינם משכונת המתגרשת ולא משכונה הסמוכה לה גם לא מערסא הסמוכה לה ואם היה בא הבעל לערער שוב לא תמצא המתגרשת מי שיכיר חתימת העדים פשיט' ופשיט' דצריך לקימו דמאי נפקא מינה אם ניתן הגט בחצר המגרש או בביתו ממש הא לא תליא מילתא אלא בהכר חתימות העדים החתומים על הגט וכיון שה שהעדי' החתומי' על הגט אינם מאותו הבית עצמו ולא מאותה שכונה ואף לא מאותו ערסא גם לא מערסא הסמוכה לה אלא משכונה רחוקה משכונת המתגרשת יותר מש' אמה הוה ליה כעדים שבאו מעיר אחרת וחתמו על הגט ומסר השליח לאשה הגט בפניהם בבית המגרש עצמו שבזה אין שום חולק שצריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם כיון שהעדים הולכים לעירם וכשיבא הבעל לערער שוב לא תמצא האשה עדים לקימו. ואין לדקדק מההיא דריש גיטין דקאמר מאי ביניהו איכא בינייהו היכא דאתיוה בי תרי ופרש"י שכיון ששניהם נעשו שלוחים לגרשה והגט יוצא מתחת יד שניהם לא בעי למימר בפ"נ ובפ"נ שהרי שנים הם ואם יערער הבעל הרי הם מצוין לקימו, ואם כן הוא הדין נמי בנדון דידן כיון שהעדים החתומים בגט הם מצוים בעיר ואם יבא הבעל לערער הרי הם מצוים לקיימו אין צ"ל בפ"נ ובפ"נ, מדהקשו התוספות לרש"י ז"ל על זה אטו בכיפי תלו לה שיהיו מזומנים לקימו כשיבא הבעל לערער ועוד למה לי דאתיוה בי תרי כך שוים שנים מן השוק שמכירים חתימת העדים, שמע מינה דרש"י ז"ל מודה בזה שאם היו העדים החתומים מבני העיר אף על פי שהם מצוין לקימו צ"ל בפ"נ ובפ"ג אלא שהוא סובר דדוקא באתיוה בי תרי שנכתב ונחתם בפניהם דהויא מילתא דלא שכיחא לא אצרוך בהו לומר בפ"נ ובפ"נ אבל בעדים מצוים בעיר דהויא מילתא דשכיחא אצרוך ביה רבנן לומר בפ"נ ובפ"נ ואם תאמר מאי שנא מאשה עצמה המביאה גיטה דלא שכיחא ואפי' הכי אצרוך בה רבנן כדי שלא תחלוק בשליחות כדאיתא בפרקא קמא דגיטין ואלו באתיוה בי תרי לא אצרוך בהו רבנן כדי שלא תחלוק בשליחות, יש לומר בחד דלא שכיחא אטו חד דשכיחא דאתי לאיחלופי ביה אמרינן כדי שלא תחלוק אבל בתרי דלא שכיח אטו חד דשכיח דלא אתי לאיחלופי ביה ליכא למימר כדי שלא תחלוק דחלוק ועומד הוא, דכי האי גוונא תרצו התוספות גבי שלא תחלוק בשליחות וכי האי גוונא נמי פירש רש"י עצמו בפרק שני גבי לא שאנו אלא שאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם אבל הגט יוצא מתחת ידי שניהם כשר וכל שכן לפירוש ריב"א שפרש דאתיוה בי תרי ואמרי שהבעל שלחם דתו לא מהימן הבעל לומר לא שלחתים כדאמרינן לקמן שנים אין צריכים לומר בפנינו נכתב ובפנינו נחתם וכו' ומה אלו יאמרו בפנינו גרשה מי לא מהמני ולהאי לא חיישינן שמא החתים במזיד עדים פסולים דמסתמא כיון דשלח לה גט כדין עשאו דאינו חשוד להכשיל', דמשמע שהוא סובר דדוקא היכא דאתיו' בי תרי שהיו שניהם שלוחי הגט ואמרי שהבעל שלחם דתו לא מהימן לומר לא שלחתים ולא מצי בעל לערער לומר מזויף הוא לא אצרוך רבנן לומר בפני נכתב ובפני נחתם אבל היכא שהיה השליח אחד דמצי בעל לערער אף על פי שהעדים החתומים על הגט מצויים בעיר תמיד או שהיו שנים אחרים המצוים תמיד בעיר מכירים חתימתם צ"ל בפ"נ ובפ"נ והכי משמע נמי מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שנים שהביאו גט בח"ל אף על פי שלא נכתב ונחתם בפניהם הואיל ונתנו להם הבע' ליתנו לאשתו הרי אלו נותנים לה ותהא מגורשת שהדי אין הבעל יכול לערער בגט זה אף על פי שאינו מקוים שהרי שלוחיו הם עדיו שאלו אמרו השנים בפנינו נתגרשה הרי זו מגורשת אף על פי שאין שם גט, מדתלה הטעם מפני שאינו יכול לערער משמע דכל היכא דיכול לערער אף על פי שהעדי' החתומים על הגט מצוים באותה העיר תמיד הרי זה צריך לומר בפ"נ ובפ"נ דאטו בכיפי תלו לה שיהיו מוכני' לקימו כל זמן שיבא הבעל לערער, והראיה על זה מההיא דבני מחוזא דרבה בר אבוה מצריך מערסא לערסא ורב ששת משכונה ל לשכונה ורבא באותה שכונה ולא חלקו בה בין אם היו החתומים נמצאים תמיד באותה העיר אי לא אלא אדרבה נראה מדבריהם שאעפ"י שאותם העדים הם מאנשי העיר ומסתמא אינם יוצאים משם כסתם רוב בני העיר אפי' הכי צ"ל בפ"נ ובפ"נ ולא אמרינן כיון שהעדים החתומים על הגט הם מצוים בעיר שכשיבא הבעל לערער יעמדו הם ויקימוה ואין צ"ל בפ"נ ובפ"נ אלא כיון דכ"ע נידי ואינם מכירי' החתימות שביניהם והעדים עצמם אינם קשורים ועומדים שכשיבא הבעל לערער שיעמדו הם לקימו דלאו בכיפי תלו לה אחמור בה רבנן ואצרכוה לומר בפ"נ ובפ"נ, והכי משמע נמי מההיא דפרק המביא תנין דתנן אחד אומר בפ"נ ואחד בפ"נ פסול אמר רב שמואל בר יהודה א"ר יוחנן לא שנו אלא שאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם אבל גט יוצא מתחת ידי שניהם כשר אלמא קסבר ב' שהביאו גט ממדינת הים אצ"ל בפ"נ ובפ"נ ופרש"י שאין הגט יוצא מתחת יד שניהם שאין שניהם שלוחים בהבאתו דלא הוו שנים שהביאו גט אלא אחד הביאו וצריך המביא לומר בפ"נ ובפ"נ וזה לא אמר אבל הגט יוצא בב"ד מתחת ידי שניהם ששניהם אדוקים בו ושניהם שלוחים כשר אע"ג דלא קאמרי כלום דלחד אצרכו רבנן לומר תרויהו דלא ליחלופי בקיום שטרות דעלמא דקסבר שנים שהביאו גט אצ"ל וכולי דטעמא משום דאין עדים מצוים לקימו הוא והרי עדים מצוין לקימו ואי קשיא כיון דסוף סוף שנים הם מ"ל שניהם שלוחים מ"ל אחד מהם הרי עדים מצוים לקימו לא פלוג רבנן בין בא עם חבורת אנשים לבא יחידי דאין מבחין ובודק באלה דלא מוכחא מילתא ואם באת להכשיר את זה יכשירו את זה אבל כששנים הביאוהו מילתא דמוכחא ולא שכיחא הוא ולא אחמור בה רבנן עכ"ד,.
הרי למדנו מדבריו ז"ל דשנים שהביאו גט ואין שניהם שלוחים בהבאתו אלא האחר בלבד והא' בא בחברתו אעפ"י שנכתב ונחתם בפניהם וכשיבא הבעל לערער הרי הם מצוים לקימו אפילו הכי צריך השליח לומר בפ"נ ובפ"נ דלא פלוג רבנן בין בא עם חבורת אנשים לבא יחידי דאין מבחין ובודק באלה ואם באת להכשיר את זה יכשירו את זה, כל שכן כשלא בא עם חברתו שום אחד שאף על פי שהעדים החתומים על הגט נמצאים באותה העיר צ"ל בפ"נ ובפ"נ דמכיון שהשליח יחידי אתי לאיחלופי בשליח יחידי שאין העדים החתומים על הגט נמצאים באותה העיר ואעפ"י שלא למדנו זה מדבריו אלא לפי מה שהבינו בעלי התוס' ז"ל את דבריו שסוברים שרש"י ז"ל מפרש במתני' דפרק המביא תניין דתנן אחד אומר בפ"נ ואחד אומר בפ"נ פסול בשראו שניהם כתיבת הגט וחתימתו קמיירי ואפי' הכי פסול דלא אמר כל אחד מהם תרויהו דלא פלוג רבנן בין בא עם חבורת אנשים לבא יחידי דאין מבחין ובודק באלה אבל כששנים הביאוהו דמילתא דמוכחא ולא שכיחא היא ולא אחמור בה רבנן דטעמא משום שאין עדים מצוין לקימו הוא והרי עדים מצוין לקימוי לומר בפנינו חתמו העדים החתומים על הגט ויתקים הגט על ידם, וסוברים דבהכי קמיירי נמי ההוא דפ"ק דקאמר איכא ביניהו דאתיוה בי תרי ומשום הכי הקשו לו אטו בכיפי תלו לה וכולי ועוד כך שוים שנים מן השוק שמכירים חתימת העדים, שזהו הנראה מפשט מאמרו דקאמר משום דאין עדים מצוים לקימו והרי עדים מצוים לקימו דמשמע שיקימו החתימות לומר שנחתמו בפניהם. וא"א לפרש כן מכמה טעמי חדא דאם כן מאי אחד אומר' בפ"נ ואחד בפ"נ דמשמע שמי שראה הכתיבה לא ראה החתימה ומי שראה החתימה לא ראה הכתיבה, ועוד וכי פסקא למילתיה דכל היכא דאתיוה בי תרי א"א אלא בנכתב ונחתם בפניהם איכא ביניהו דאתיוה בי תרי דנכתב ונחתם בפניהם מיבעי ליה ועוד הא בהדיא מפרש תלמודא שהטעם שלא הצריכו חכמים לשנים שהביאו גט לומר בפ"נ ובפ"נ אינו אלא מפני שאלו אמרו בפנינו נתגרשה מי לא מהמני ולא מפני שהן מצוים לקימו וא"כ עכ"ל שאין פרוש דברי הרב כאשר חשבו אלא הכי פרושא הרי הם מצוים לומר לבעל אתה מסרת לנו הגט כתוב וחתום לתנו לאשתך שהם נאמנים במגו דאלו אמרו בפנינו נתגרשה ונמצא שהם מקימים את הגט בדבור זה דתו לא מצי הבעל לומר מזויף הוא דמסתמא לא החתים עדים פסולים ל להכשיל' והא דקשיא ליה נמי סוף סוף שנים הם מ"ל שניהם שלוחים מ"ל אחד מהם הרי עדים מצוים לקימו ה"פ סוף סוף שנים הם היודעים שליחות הגט דמסתמא לא בא האחד בחברתו אלמלא שהיה עמו בעת ש שעשאו הבעל שליח להולכ' מ"ל שניהם מ"ל שהאח' מהם שליח והאחד עד על שליחותו הרי שניה' מצוי' לקימו וכשיאמרו לו אתה מסרת הגט כתוב וחתום להוליכו לאשתך שהם נאמנים במגו ונמצא שהגט מתקים על ידם. ואמאי קתני במתניתין אחד אומר בפ"נ ואחד אומר בפ"נ פסול ומשני לא פלוג רבנן בין בא השליח עם חברת אנשים שהם עדים בשליחותו לבא יחידי שאין שום עד על שליחותו דאין מבחין ובודק באלה דלא מוכחא מילתא ואם באת להכשיר את זה שהוא בא בחברת אנשי' שיש עדים על שליחותו יכשירו את זה שלא בא עם השליח שום אחד בחברתו ואין לו עדות על שליחותו אבל כש כששניהם שלוחים דהויא מילתא דמוכחא ולא שכיח' לא אחמור בה רבנן דהשתא לפרוש זה תו ליכא למשמ' מדברי רש"י ז"ל ששנים שנכתב ונחתם הגט בפניהם והם נמצאי' בעיר שאע"פ שכשיבא הבעל לערע' יש עדי' מצויין לקימו אפילו הכי צריך לומר בפננו נכתב ובפננו נחתם דאיכ' למימר דההיא מתני' דפרק המבי' תניין דקתני אח' אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול לא קמירי אלא כשראה האחד הכתיבה לבדה והאח' החתימ' לבדה והיה האחד מהם שליח הגט ואחד בא בחברתו ואפילו הכי אם היו שניהם שלוחים הרי זה כשר משום דלרבה לא אצרוך לומר בפ"נ ובפ"נ אלא משום דאין עדים לקיימו והרי אלו מצויין לקיימו אף על פי שלא ראה החתימה אלא האחד לבדו, כשיאמרו לו לבעל כשיבא לערער אתה מסרתו לנו כתוב וחתום להוליכו לאשתך שהם נאמנין במיגו דאלו אמרו בפנינו נתגרשה ונמצא שעל ידי זה מתקיים הגט דמסתמא לא החתים עדים פסולי' להכשיל, מ"מ מאחר שלמדנו מזה שכשהשלי' אחד אף על פי שהיו כמה עדים על שליחותו שכשיבא הבעל לערער יעידו על שליחותו ושוב לא יוכל הבעל לומר מזויף הוא דמסתמא לא החתים עדים פסולים להכשיל אף על פי כן מכיון שהשליח אחד לא פלוג רבנן בין שליח הבא עם חברת אנשים היודעים בשליחותו ובין שליח הבא לבדו שאין שום עדות על שליחותו, הה"נ יש ללמוד מכאן דלא פלוג רבנן בין שליח הבא עם חברת אנשים שראו כתיבת הגט וחתימתו לשליח הבא לבדו שלא ראה כתיבת הגט וחתימתו אלא הוא לבדו אף על פי שבשליח הבא עם חברת אנשים שראו כתיבת הגט וחתימתו לא יוכל הבעל לערער על הגט שהרי הם מצוים לקימו משום דאין מבחין ובודק בין בא בחברת אנשים לבא לבדו ואם יקלו בזה שלא יאמר בפ"נ ובפ"נ יקלו גם בזה, ולפי זה למדנו מדבריו ז"ל שני ענינים הא' שכשהיה המביא הגט אחד צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ אף על פי שיש עדים מצוים בעיר על שליחותו ולא אמרינן דמכיון שכשיב' הבע' לערע' יעמדו אלו להעי' על שליחותו והבעל לא יוכל להכחיש ונמצא שהגט מתקים על ידם דמסתמא לא החתים בו עדים פסולים כדי להכשיל לא אצרכו רבנן לומר בפ"נ ובפ"נ, אלא אמרינן לא פלוג רבנן בין שליח אחד שאין עדים מצוים על שליחותו לשליח אחד שיש עדים מצוים על שליחותו, והשני שכשהיה המביא הגט אחד צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ אע"פ שיש בעיר עדים מצוין לקימו ולא אמרינן מכיון שכשיבא הבעל לערער יש עדים מצוים לקימו לא אצרכו רבנן לומר בפ"נ ובפ"נ אלא אמרינן דלא פלוג רבנן בין שליח אחד שאין עדים מצוים לקימו לשליח אחד שיש עדים מצוים לקימו, אבל כשהיו השלוחים שנים דהויא מילתא דמוכחא ולא שכיחא ולא אתי לאיחלופי בשליח א' לא אצרכו רבנן לומר בפ"נ ובפ"נ, וכתב בעל העיטור ואסיקנא טעמא כרבא דאמר משום קיום והיכא דאיכא עדים דמקימי ליה לא צריך משום לשמה אבל ליכא עדי' צריך והיכא דאתיוה בי תרי ותרויהו שלוחים נמי לא צריך אבל א' שליח ובא א' שמסרו לו צריך, משמע דגם הוא סובר כרש"י ז"ל דקאמר דלא פלוג רבנן בין שליח א' הבא עם חברת אנשים לבא יחידי, ולא כמו שכתבו התוס' שאם א' שליח והב' מעיד שבפניו נתן הבעל את הגט לחבירו להוליכו לאשתו לרב' כשר דמה אם יאמרו בפנינו גרש' מי לא מהמני דהא שני' שהביאוהו מילתא דמוכחא ולא שכיחא היא ולא אתי לאיחלופי בין ב' שלוחים לשליח אחד ואלו אחד שהביאו אף על פי שהביאו בחברת אנשי' היודעים בשליחותו אתי לאחלופי בינו לשליח הבא יחידי. והרמב"ם כתב שנים שהביאו גט בח"ל אעפ"י שלא נכתב ונחתם בפניהם הואיל ונתנו להם הבעל לתנו לאשתו הרי אלו נותנין לה ותהיה מגורשת שהרי אין הבעל יכול לערער בגט זה אע"פ שאינו מקוים שהרי שלוחיו הם עדיו שאלו אמרו השנים בפנינו נתגרשה הרי זו מגורשת אעפ"י שאין שם גט בד"א בזמן שהגט יוצא מתחת ידי שניהם אבל אם אין הגט יוצא מתחת ידי שניהם צריך לומר בפ"נ ובפ"נ לפיכך אם אמר אחד בפ"נ והאחד בפ"נ הואיל ואינו יוצא מתחת ידי שניהם לא ינתן לה עד שיתקים בחותמיו, מדקאמר אבל אם אין הגס יוצא מתח' ידי שניהם צריכין לומ' בפ"נ ובפ"נ ולא חלק בזה בין איכא עדי שליחות ובין ליכא עדי שליחות כמו שחלקו התוס' ש"מ דס"ל כרש"י ובעל העיטור ז"ל דקאמרי לא פלוג רבגן בין בא השליח עם חבורת אנשים שמעידים על שליחותו לבא יחידי כדלעיל עיל אבל בעל אדם וחוה כתב שנים שלוחים שמעידין שעשא' שליח וה"ה אחד שיש שם ראיה שהבעל עשאם שליח אין צ"ל בפ"ג ובפ"ג ואין הבעל נאמן לומר מזויף הוא וכן נראה עיקר, וכן נראה גמי מדברי הרמב"ם ז"ל בגירושין. ונראה לי שלא הביאו זה אלא מפני שחשב שכיון שתלה הדבר בערעור הבעל משמע שכל מקום שאין הבעל יכול לערער אינו צ"ל בפ"נ ובפ"נ וא"כ אפילו אם היה השליח המביא הגט אחד והיה עמו אחד שראה בשליחותו שאין הבעל יכול לערער עליו אין צ"ל בפ"נ ובפ"נ, ואין הדבר כן שהרי אף לרש"י ז"ל שכתב גבי היכא דאתיוה בי תרי דטעמא משום דאין עדים מצוים לקימו והרי עדים מצוין דמשמע לפי הנראה מפש' מאמרו וכפי מה שהבינו התוספות את דבריו שבכל עת שיבא הבעל לערער יבאו הם לקים הגט לומר בפנינו חתמו העדים על הגט הזה היה ראוי שבכל מקום שנמצא זה הטעם שלא יהא צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, ואין הדבר כן שהרי הוא עצמו כתב שאם היה השליח אחד והיה אחד עמו בחברתו צ"ל בפ"נ ובפ"נ ולא אמרינן מ"ל שניהם שלוחים מ"ל אחד מהם הרי עדים מצוים לקימו אלא אמרינן לא פלוג רבנן בין בא עם חברת אנשים לבא יחידי דאין מבחין ובודק באל', וכמו כן נמי ישיב הרמב"ם ז"ל דלא פלוג רבנן בין בא השליח עם חברת אנשים המעידין על שליחותו לבא יחידי דאין מבחין ובודק באל' וכן נראה גם מדברי הטור שכתב ואפילו לא עשה שליח אלא אחד והשני מעיד על שליחותו אין צ"ל בפ"נ ובפ"נ וכן כת' הרמ"ה, משמ' שהוא סובר שאינו נראה זה מדברי הרמב"ם ז"ל דאל"כ היה ראוי להזכירו כמו שהזכיר להרמ"ה ז"ל, ואין לטעון ממה שלא הזכיר דברי אביו דסתם דבריו דברי אביו הם, ומכיון שכן הוא מי הוא זה שיוכל לגזור על אותו הגט דנידון דידן שלא היה צריך לקימו וכיון שהיה צריך לקימו אם לא קימוהו הרי הוא פסול ואם נשאת בלא קיום תצא והולד ממזר לר' מאיר שאע"פ שרבנן חולקים עליו בזה ורוב הפוסקים פסקו כמותם מ"מ ר"י היה מסופק בזה וכתב שצ"ע אם הלכה כר' מאיר במשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין דאמר יוציא והולד ממזר משום דהלכה כר' מאיר בגזרותיו אפילו לגבי רבים כדמוכח בכתובות וגם סתמי משנה כמותו או שמא כגון דחשיב ליה בפ' הזהב חומרא יתירתא הוא ושמא גם במקומות אחרים משמ' תלמודא כרבנן אין הלכה כמותו וכתב עוד ובירושלמי דגיטין ראיתי ר' יעקב בשם ר' חלבו אמר הלכה כר' מאיר בגיטין אפילו יחיד אצל רבים וא"כ היכא דנשאת בלא קיום אין תקנה בשיטלנו מידה ויקימנו ויחזור ויתננה לה שזהו אליבא דרבנן לא אליבא דר' מאיר, שכך פרשו התוס' כיצד יעשה לרבנן שתנשא לכתחילה או אם נשא' שלא תצא ולר' מאיר כיצד יעשה קודם נישואין אבל לאחר נישואין מסתברא דאין לו תקנה מכיון דלדידיה הולד ממזר א"כ כל הדרכים האלו בה תצא מזה ומזה וכל הנהו דתנן בהזורק וכ"ש לפי רבינו ישעי' הראשון שפרש ר' מאיר סבר כיון שכבר נתנו לה יצא מתורת שליחות ותו לא מהימן א"כ ל"ש אחר שנשאת לא שנא קודם שנשאה לא סגי לה מפני שמשעה שנתנו לה כבר יצא מתורת שליח ותו לא מהימן עליה.
והא דנסתפק לכון אם מות' לקים שטרות בלילה אע"פ שאין תחלת דין בלילה מפני שקיום שטרות דרבנן. הנה גדולי הפוסקים והמפורסמים שבהם ורוב הפוסקים האחרונים אשר מפיהם אנו חיים כבר פסקו בזה שאין מקימים שטרות בלילה, כי הנה הרמב"ם ז"ל כתב בספר שופטים אין מתחילים את הדין בלילה מפי השמועה למדו שהדינים כנגעים שנאמר כל ריב וכל נגע מה ראית נגעים ביום בלבד אף הדינים ביום בלבד וכן אין מקבלים עדות ואין מקימים שטרות בלילה, והסמ"ג כתב גם כן במצוה צ"ז אין מקבלים עדות ואין מקימי' שטרו' בלילה מפני שהוא תחלת דין והתוס' כתבו בשם ר"י בפרק האשה שנתארמלה גבי שמע מינה תלת שמע מינה דיינים המכירים חתימת העדים אין צריכים להעיד בפניהם דסד"א שצריך להעיד בפניהם משום דלפעמים אינן מכירים אלא ע"י שראו בלילה דליכא למימר לא תהא שמיעה גדולה מראיה דשמיעה אינה יכולה להיות בלילה כדאמרינן בר"ה דחקירת עדים כתחלת דין דמי ותחלת דין אינה אלא ביום כדאיתא בסנהדרין וכיון דשמיעה אינה יכולה להיות בלילה היאך יקימו שטרות בלילה הא אי איפשר לקיים אלא על ידי שיעידו על החתימות או ע"י ראית הדיינים עצמן מטעם לא תהא שמיעה גדולה מראיה והיכא דלא מהניא שמיעה ראיה נמי לא מהניא והטור ובעל המישרים כתבו בפשיטות אין מקימים שטרות בלילה ולא הזכירו שום חולק בזה והכי משמע נמי מפשטא דתלמודא דתנן ראוהו בית דין וכל ישראל ונחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש מקודש עד שחשבה הרי זה מעובר ופריך בגמרא כיון דתנא ראוהו בית דין וכל ישראל נחקרו העדים למה לי ומשני איצטריך סד"א תהוי חקירת העדים כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין ולקדשיה בלילה מידי דהוי אדיני ממונות דתנן דיני ממונות דנין ביום וגומרים בלילה הכא נמי לקדשוה בלילה קמשמע לן ואימא הכי נמי אמר קרא כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב חק אימת הוי בגמר דין וכתיב ביה משפט מה משפט אינו אלא ביום אף זה אינו אלא ביום הא קמן בהדיא דחקירת העדים הוא תחלת דין וכיון דתחלת דין אינה אלא ביום כדתנן בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות היאך יקימו שטרות בלילה על ידי קבלת עדות או על ידי ראית הדיינים עצמם דלא מהניא אלא מטעם לא תהא שמיעה גדולה מראיה ומכיון דליכא שמיעה ליכא נמי ראיה, וכן משמע נמי מההיא דפרק חזקת הבתים דאמר רבא אמר רב נחמן מחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו מודעה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו קיום שטרות בשלשה ופריך תלמודא האי קנין היכי דמי אי כמעשה בית דין לבעי שלשה אי לאו כמעשה בית דין אמאי אין צריך לומר כתובו ופרש הרשב"ם ז"ל אי כמעשה דין דמי משום דדומה לדין של דיינים שמוציאים מזה ונותנים לזה ואף עדי הקנין על ידי עדותם שרואים בקנין זה יוציא ממון מיד בשעת הקנין מיד מקנה ליד הקונה ומשום דדמי למעשה בית דין קאמר רב נחמן אין צריך לומר כתובו אלא אף על גב דחוב הוא למקנה לכתוב שטר וליפות כחו של קונה אפילו הכי כותבים העדים בלא רשותו כדין כל מעשה בית דין שכח בית דין יפה והפקרם הפקר לכתוב כל הנעשה בפניהם אם כן לבעי תלתא כקיום שטרות, משמע דקיום שטרות מעשה בית דין הוא וכיון שכן הוא היאך אפשר לקיים שטרות בלילה הא כל מעשה בית דין משפט מיקרי כדכתיב ושפטו את העם משפט צדק ומשפט אינו אלא ביום כדכתיב דינו לבקר משפט וילפינן נמי בסנהדרין מביום הנחילו את בניו דמדכתיב ביה והיתה לבני ישראל לחוקת משפט משמע דמשפט אינו אלא ביום, ומי שרצה לחלק בין קבלת עדות ומעשה בית דין במילי דאוריתא ובין קבלת עדות ומעשה בית דין במילי דרבנן ורצה להתיר לקים שטרו' בלילה אף על פי שהיא מעשה בית דין ועל ידי חקירת עדים שאינה אלא ביום מפני שקיום שטרות אינו אלא מדרבנן כדאיתא בכתובות פרק האשה שנתארמלה ובפרקא קמא דגיטין וכדריש לקיש דאמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותם בבית דין ורבנן הוא דאצרוך, ופרש ההיא דפרק יש נוחלים ומיתי לה בפרק אחד דיני ממונות דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבים רצו עושים דין שנים כותבים ואין עושים דין ואמר רב חסדא לא שאנו אלא ביום אבל בלילה אפילו שלשה כותבים ואין עושים דין דמשמע דכל מעשה בית דין אפילו במתנת שכיב מרע שהיא מדרבנן כדאמר רב נחמן בפרק מי שמת אין עושים אותו אלא ביום, דלא קמיירי אלא במתנת שכיב מרע במקצת שיש בה קנין מדאוריתא אי נמי בלא קנין וכמאן דאמר מתנת שכיב מרע דאוריתא היא אבל קיום שטרות דאינו אלא מדרבנן מותר לעשות בלילה לאו מילתא היא דאם כן הא דאמר רב נחמן קיום שטרות בשלשה מה לי אי משום דהוי מעשה בית דין וכל מעשה בית דין אינו אלא בשלשה דילמא הני מילי במילי דאוריתא אבל בקיום שטרות דרבנן לא, אלא על כרחך לומר דקסבר רב נחמן דאין לחלק בין דאוריתא לרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון, הכא נמי כיון דמעשה בית דין וקבלת עדות במילי דאוריתא אינו אלא ביום, בקיום שטרות נמי דהוי מדרבנן אינם אלא ביום דכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון דדוקא גבי אין עד נעש' דיין דקאמר רב בהדי' בפ' האשה שנתארמל' הנח ל לעדות החדש דאוריתא וקיום שטרות דרבנן אנו מחלקים בין דאוריתא לדרבנן דבמילי דאוריתא אין עד נעשה דיין ובמילי דרבנן עד נעשה דיין אבל לשאר מילי דלא חלקו בהן בגמרא בהדיא אין כח בידינו לחלק דמסתמא כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון, ומזה הטעם עצמו כתבו קצת מהפוסקים אין מקימים שטרות בלילה מפני שהוא תחלת דין כלומר וכיון דתחלת דין במילי דאוריתא אינו אלא ביום במילי דרבנן נמי אינו אלא ביום דכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון,.
ומה שכתב הא"ז בשם רשב"ם דתלתא דבעינא בקיום הגט לאו משום דמעשה ב"ד הוא אלא משום שיהו נראים כב"ד שלא יהו כעד מפי עד, לע"ד דאין פרוש דברי הרשב"ם כאשר חשב, אלא הכי פרושא דאע"ג דרב נחמן אית ליה הא דשמואל דשנים שדנו דיניהם דין ומשום הכי קאמר כגון אנא דגמירנא וסבירנ' דייננא אפי' יחידי וסגי בתרי אעפ"י שהוא מעשה ב"ד שאני הכא דמיחזי מילתא כעדים המעידים ששמעו מפי העדים החתומים על השטר שהשטר כשר ועד מפי עד פסול, וכן כתב הרא"ש בהדיא בפרק חזקת הבתים קיום שטרות בג' דמעשה ב"ד הוא ואע"ג דרב נחמן אית ליה שנים שדנו דיניהם דין בקיום שטרות מודה דאילו בתרי הוי כעד מפי עד, והכי משמע מלשון הרשב"ם בעצמו שכתב אחר זה אבל כשהם שלשה והם ב"ד זו היא עדות גמורה שהעידו העדים על חתימת ידיהם לפני ב"ד והכשירו ב"ד את השטר ועכשיו חותמים ב"ד ששטר זה כשר ודומה לפסק דין. וכן משמע נמי מלישנא דתלמודא דקאמר האי קנין היכי דמי אי כמעשה ב"ד לבעי ג' פרוש כמו בקיום שטרות משמע דקיום שטרו' דבעי ג' משום דהוי מעשה ב"ד הוא, ומכאן דקדק הרי"ף והרא"ש ז"ל דטעמא דקיום שטרות בג' משום דמעשה ב"ד הוא. וכן מה שכתב עוד ונראה בעיני דקיום שטרו' הוי אפילו בלילה מדאמרינן בפרק האשה שנתארמלה גבי ג' שישבו לקיים את השטר ש"מ עד נעשה דיין ופרכינן מראוהו ג' והם ב"ד וכו' ושנינן הנח עדות החדש דאורייתא וקיום שטרות דרבנן ותימה מאי פריך לה מינה והא אוקימנא שראוהו בלילה ואלו ג' שישבו לקים את השטר ע"כ ביום עסיקינן אם אין קיום שטרו' בלילה אלא יש לי ללמוד מכאן דקיום שטרות אפי' בלילה ורב הונא אמר רב נחמן סתמא קאמר ג' שישבו לקים את השטר ואפילו בלילה ופריך שפיר מראוהו בלילה דאוקמוהו בלילה עכ"ד, אינו נ"ל כלל דלעולם אימא לך אין קיום שטרות בלילה והא דג' שישבו לקים את השטר ביום עסיקינן ואפילו הכי פריך שפיר ממתניתין דראוהו ג' והם ב"ד כו' דמיירי בראוהו בלילה משום דאע"ג דקיום השטר לא היה אלא ביום מיהו הכר חתימת העדים שהכירו השנים המכירים אפשר שלא היה אלא ע"י שראוהו בלילה כמו שכתב ר"י לעיל גבי ש"מ עדים דיינים המכירים חתימת העדים אין צריכי' להעיד בפניהם דסלקא דעתך שצריך להעיד בפניהם משום דלפעמים אינם מכירים אלא ע"י שראו בלילה דרב הונא אמר רב שנים מכירים חתימות ידי העדים סתמא קאמר לא שנא הכירום ביום לא שנא הכירום בלילה ובהכירום בלילה וישבו לקים ביום הוי דומיא דומיא דראוהו בלילה וישבו לקדשו ביום, ועוד אפילו אם תמצא לומר דבהכירום ביום קמירי אכתי איכא למיפרך שפיר מכיון שהעד שהעיד בבית דין אינו נעשה דיין והראוי להעיד נעשה דיין כדקתני בהדיא במתני' דפרק ראוהו בית דין, אלמא לא קפדינן אלא על קבלת העדות בבית דין ולא על שמיעת העדות עצמה אם כן אין לחוש על העדות עצמה אם היתה ביום או בלילה אלא על קבלת העדות בבית דין וכיון שבשניהם לא היתה אלא ביום איכא למיפרך שפיר דהא לדידיה אין חלוק בין אם היתה עדותו בשעה הראויה להיות דיין עליה ושוב חזר והעיד בבית דין ובין אם היתה עדותו בשעה שאינה ראויה להיות דיין עליה ושוב חזר והעיד אותה בבית דין שאם היה מחלק בזה לא היה מוכיח מפירכא דתלמודא דקיום שטרות אפילו בלילה דאכתי מאי פריך לה מינה שאני קיום שטרות שכל שעה שאומר העדות ראוי היה להיות דיין עליה מה שאין כן בעדות החדש שראוהו בלילה שבאותה שעה לא היה ראוי להיות דיין עליה, ואדרבא נ"ל לע"ד דמכאן יש להוכיח דאין מקימים שטרות בלילה דאי אמרת בשלמא אין מקימים כמו שאין מקדשים את החדש בלולה היינו דקא פריך אההיא דשנים מכירים חתימת ידי העדים דמשמע אפי' בהכירום בלילה מההוא דראוהו ב"ד דאוקמוה בראוהו בלילה דמ"ש בקידוש החדש דקתני ויושיבו מחבריהם אצל הא' אבל אינהו גופיהו לא דאין עד נעשה דיין ואלו בקיום שטרות קאמר עד שלא התמו מעידים לפניו וחותם עמהם דאינהו גופייהו יתבי ומקימי לה ולא אמרינן אין עד נעשה דיין אלא אי אמרת מקימים שטרות בלילה מאי קא פריך לה מינה שאני שטרות דכל שעה שהכירו החתימות אפילו בלילה שעה ראויה היא להיות דיינים לקיום השטר והוה ליה כאלו קבלו העדות מפי אחרים דלא תהא שמיעה גדולה מראיה כדאמרינן בפרק ראוהו בית דין ויכולים הם עצמם להיות דיינים לקיום אותו השטר אפילו לאחר כמה ימים מידי דהוי אשאר דיינים דעלמא שקבלו העדות שיכולים לדון עליה אפילו לאחר כמה ימים ואינן צריכים אז לקבל עדות כלל מאחר שכבר קבלוה, שכן כתב הרשב"ם ז"ל בפ' יש נוחלין גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבים רצו עושים דין שכשנכנסו לבקר את החולה ביום כיון ששמעו מפי החולה הוו כעדים שהעידו בפניהם דלא תהא שמיעה גדולה מראיה ויכולין היו לעשות דין באותה שעה כיון דיום הוא וכיון דנתרצו להיות דיינים בדבר כששמעו העדות מפי החולה יכולין לדון היום או למחר בבית דין ששמעו עדות ואחר כך הולכים לבתיהם ונושאים ונותנים בדבר ופוסקים הדין כפי מה שעיניהם רואות אפילו מכאן עד י' ימים, וכן כתבו התוס' בפ' האשה עד שאינו צריך להעיד כגון שראה ביום דלא תהא שמיעה גדולה מראיה נעשה דיין ואם כן אף על גב דהעידו בפני האחד שאינו מכיר לא מיפסלי מדיינותייהו בכך כיון דלאו על פי עדות עצמן הם נעשים דיינים אלא מפי עדות אחרים והעדות שהעידו אינו בשביל עצמן אלא בשביל אותו שאינו הכיר שנעשה דיין בעדות של אלו אבל גבי קדוש החדש שראוהו בלילה דלאו שעת קדוש החודש הוא ולא חזו בההיא ש שעתא להיות דיינים וראיה דידהו בההיא ש שעתא אינה כש כשמיעה מפי העדים ולא נעשו אלא עדים בלבד וא"ח למחר להיות דיינים על פי עדות עצמן אלא אם כן יעידו אחרים לפניהם שהרי בראית הלילה עדים היו ולא דיינים ואין עד הרואה בדבר נעשה דיין על פי עדות עצמו א"א אלא שיושיבו מחבריהם אצל היחיד כדי שיעידו אלה בפניהם לא שהם עצמם יהיו דיינים על פי עדות עצמם ואם כן מאי קפריך לה מינה דילמא בקדוש החדש נמי אלו ישבו ג' לקדש את החדש והב' מהם ראו את החדש ביום שהיא שעה ראויה להיות דיינים לקדוש החדש והא' מהם לא ראה את החדש השנים מהם יעידו לפני השלישי ואחר כך יושבים ומקדשים אותו אף על פי שקדוש החדש דאוריתא מכיון דבאותה שעה שראו את החדש היו ראוים להיות דיינים ה"ל כאלו קבלו העדות מפי אחרים דלא תהא שמיעה גדולה מראיה ואא"ל כשהעידו לפני האחד לא מיפסלי מדיינותיהו בהכי, אלא עכ"ל דאין מקימים שטרות בלילה כמו שאין מקדשי' את החדש בלילה ולהכי קא פריך לה מינה, וליכא למימר דהה"נ דהוה מצי לשנוי הכי אלא דבלאו הכי שפיר קא משני כמו שמתרצים התוספות בכמה דוכתי, דא"כ מנא ליה לרב לחלק בין מילי דאוריתא למילי דרבנן לענין עד אינו נעשה דיין והיאך סמכו עלה כל הפוסקים בזה כיון דמצינן לתרוצי פירכא דתלמוד' בשנויא אחריתי כדאמרן. אך קשה דא"כ לפי זה משמע דטעמא דאין עד נעשה דיין אינו אלא משום דאין הדיין דן על פי עדות עצמו ולא משום הא דדרשינן בפרק שבועת העדות ועמדו שני האנשים אלו העדים לפני ה' אלו הדיינים הלכך בעינן שיעמדו העדים לפני הדיינים להעיד ולא שיהיו העדים עצמם חוזרים דיינים כדפרש רשב"ם ובעל המישרים מפני שהדיינים צריכים לישב והעדים צריכין לעמוד וישיבה ועמידה אינו יכול להיות כאחד ולא משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה ואם העדים נעשו דיינים עדות שאי אתה יכול להזימה היא שלא יקבלו הדיינים הזמה על עצמן כדפרשו שאר המפרשים כמו שכתבו התוספות, ושמא יש לומר דהני טעמי אינן אלא על מה שאין הדיין דן על פי עדות עצמו וה"ק מ"ט אין עד נעשה דיין על פי עדות עצמו משום דכתיב ועמדו שני האנשים לפני ה' דבעינא שיעמדו עמדו העדי' לפני הדיינים להעיד ולא שיהיו העדים עצמם חוזרים דיינים או משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה וליכא.
והא דנסתפק לכון נמי אם טעו וקיימו שטרות בלילה אי הוי קיומם קיום אי לא, כבר יש קצת מהפוס' כמו הרשב"ם והסמ"ג ובעל מישרים שכת' שאם קבלו עדות בלילה יכולין לדון ע"פ אותה הקבלה, וראייתם מדגרסינן בירושלמי מניין לדיינים שטעו ודנו בלילה שדיניהם דין ת"ל ושפטו את העם בכל עת, אבל הרמב"ן ז"ל טען עליה' ובטל דבריהם באומרו דגמרא דידן פליג' אירושלמי בהא מדאמרינן בסנהדרין פרק קמא אין מקדשין את החדש אלא ביום ואם קדשוהו בלילה אינו מקודש ויליף לה ממשפט מה משפט ביום אף קדוש החדש ביום שמעינן מינה שאם עשו תחלת דין בלילה אינו כלום והה"נ קבלת עדות דאמרינן בר"ה בפרק ראוהו ב"ד דקבלת עדות הוי כתחלת דין, ועוד דאמרינן ביבמות חליצה בלילה כשרה ור' אליעזר פוסל ומפרש עלה בגמ' מר סבר חליצה כתחלת דין ומר סבר כגמר דין משמע דתחלת דין וכן קבלת עדות דהוי כתחלת דין אם נעשו בלילה פסולין וכיון דתלמוד' דידן פליג' אתלמו' ירושלמי תלמוד' דידן עיקר דכל היכא דפליגא תלמוד בבלי עם תלמוד ירושלמי הלכה כתלמוד בבלי, וכן כתב הא"ז נמי דהא דתנן בפרק א' דיני ממונות דיני ממונות דנין ביום וגומרים בלילה אין לומר דלמצוה בעלמא קתני לה מיהו אם התחיל בדינו בלילה בדיעבד דינו כשר, דהא ר' אליעזר דפסיל חליצה בדיעבד אינו אלא משום דקסבר חליצה כתחלת דין, הא למדת דאם התחיל בדינו בלילה אפילו בדיעב' לאו דיניהם דין וכן נראה מדברי הרמב"ן והטור ז"ל נמי מדלא חלקו בזה כלל אלא כתבו בסתם אין מקבלין עדות ואין מקימין שטרות בלילה, וכן נראה מדברי הרא"ש ז"ל שהרי כשהביא דברי הרמב"ם ז"ל וטענות הרמב"ן ז"ל על דבריו לא השיב על טענותיו כלום ונראה שהוא מסכים בטענותיו, גם מדברי התוספו' שכתבו בפרק החובל אבל ראו בלילה אין יכולין לדון על פי ראיית הלילה דראיה כקבלת עדות דמיא וקבלת עדות הוי כתחלת דין כדמוכח בר"ה ותחלת דין ביום אפילו בדיני ממונות כדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות הלכך צריכים לחזור להעיד ביום, משמע דקבלת עדות בלילה לאו כלום היא ולפיכך צריך לחזור ולהעיד, וכן נראה גם מדברי הרי"ף ז"ל שכתב דיני ממונות דנין ביום וגומרים בלילה ודיני נפשות גומרים בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה לפיכך אין דנין דיני נפשות לא בערב שבת ולא בערב יו"ט, ומייתי עלה ההיא דירושלמי דקאמר אסור לדון דיני ממונות בערב שבת והא מתניתין פליגא דתנן אין דנין דיני נפשות בערב שבת דיני נפשות הוא דלא דיינין הא דיני ממונות דנין וכו' אמרי כאן להלכה כאן לדברי תורה, והדר מייתי לאידך ירושלמי דקאמר תאני העד אינו מלמד לא לזכות ולא לחובה וכו', ואלו ההיא דירושלמי דקאמר מנין לדיינים שטעו ודנו בלילה וכו' לא איתי לה ש"מ דלא ס"ל כותיה בהא משום דתלמוד' דידן פליגא עליה ותלמו' דידן עיקר.
והא דנסתפק לכון נמי אם ראוי להקל בקיום הגט לעשותו גם בלילה משום עגונא דאתתא אי לא. נ"ל לע"ד דאין כאן מקום ספק כלל דהא לא אשכחן שום פוסק לא מהראשונים ולא מהאחרונים שירצה להקל בשום ענין משום עגונא דאתתא אלא מאותם שהוזכרו בתלמוד בלבד אע"פ שהיו בידם כמה אמתלאות וכמה סברות להקל, והנה בזמן ראבי"ה קמו שני חכמים מחכמי הדור שמם ר' אברהם בר' משה ור' אלעזר ב"ר ש שמואל ז"ל ונתעצמו הרבה מאד להתיר אשה אחת עגונה שטבע בעלה במים שאין להם סוף והיו עמה כמה חזקות וכמה אמתלאות וסברות נכונות להתיר, חדא ש שעברו עליה ז' שנים מזמן הטביעה ואם היה בחיים אי אפשר שלא היה נשמע, ועוד שהמקום שטבעה הספינה שהיה בעלה שם היה קרוב מאוד לקהלות כי היא טבעה בין שתי עירות שהיו בהן קהלות ואלו היה שום חדוש היה נשמע להם בלא ספק, ועוד שהניח אשה ובנים קטנים ואב בחיים וחזקה שאין הבן עובר על כבוד אביו ולא הבעל על שאר כסות ועונה ולא האב מתיאש מבניו הקטנים כי רחמי האב על בניו הקטנים ואם היה חי לא היה נמנע לבא, ועוד שכשהלך קבל עליו בקנין לבעל הבית אחד אדעתא דשבועתא שיחזור ללמד את בנו וחזקה שאין אדם עובר על ש שבועתו, ואמרו לא די שזו החומרא של מים שאין להם סוף היא כמו תמיהא אלא שנוסיף אנחנו תמהון על תמהון לאוסרה ל לעולם ותתעגן האשה כל ימיה, וכתבו ראיותיהם וסברותיהם כל אחד לעצמו ועם כל זה לא עלה בידם, אבל קם רבינו אבן העזרי ז"ל ודחה סברותיהם וראיותיהם בכח גדול וביד חזקה ואמר שמכיון שלא מצינו בתלמוד שיקבעו זמן לדבר אין בידינו לבדות דברים מלבנו בלא שום ראיה ובלא שום סמך אף על פי שיש כמה אמתלאות בדבר כי ראינו כמה דברים שהחמירו בהם חכמים ולא חששו לעגונא דאיתתא שהרי אמרו אין סומכין על הסימנים שבגופו ושבכליו ולא בראוהו מגויד או צלוב וחיה אוכלת בו ולא אזלינן בתר מילי דסברא וכן בנפל בגוב אריות וכיוצא בהן ויש מקומות שרצו להקל בהם ופרשו אות' בהדיא הלכך אין לנו אלא מה שמנו חכמים, וכיון שכן הוא מי הוא זה שיוכל לומר שראוי להקל בקיום הגט שנעשה אותו אפילו בלילה משום עגונא דאתתא אף על פי שאין מקימים שאר שטרות בלילה הא לא אשכחן בכולא תלמודא בענין הקיום שום חלוק בין שאר שטרו' דעלמא ובין גט אשה אלא לענין זה בלבד דקיום שטרו' דעלמא לא סגי עד דאיכא תרי סהדי אחתימת העדים החתומים על השטר ואלו גבי קיום גט אשה אקילו ביה רבנן משום עגונא דאתתא והמנוה ליה לשליח כבי תרי לומר בפני נכתב ובפני נחתם ותו לא מצי בעל לערער עליו, וראיה לדבר זה מההוא עובדא דפרק המביא תניין דההוא דאמר להו לעשרה כתבו גט לאשתי חתום בי תרי מניהו ביומיה ואינך מכאן ועד עשרה יומי אתא לקמיה דרבי יהושע בן לוי אמר ליה כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק ופירש רש"י כדאי הוא רבי שמעון דמתניתין דאמר נכתב ביום ונחתם בלילה כשר לסמוך עליו בשעת הדחק שהלך הבעל לדרכו או שניסת כבר בגט זה, משמע שאם לא היה לו שום תנאי לסמוך עליו היה פוסל הגט שנכתב ביום ונחתם בלילה אפילו בשעת הדחק ולא היה חושש משום עגונא דאתתא לפרש מלתיהו דרבנן שלא בשעת הדחק דאפשר לכתוב גט אחר אבל היה פוסלו והיתה נשארת האשה עגונה כל ימיה אף על פי שאין פסלות הזה אלא משום חשש שמא יחפה על בת אחותו אליבא דרבי יוחנן או משום פירות אליבא דריש לקיש. והשתא דברים קל וחומר ומה בדבר שאין בו חשש אסור אשת איש היה פוסלו ולא היה חושש משום עגונא דאתתא לפרושי מלתיהו דרבנן דפסלי ליה לגט שנכתב ביום ונחתם בלילה דמידי דוקא שלא בשעת הדחק דאיכא תקנתא אבל בשעת הדחק בקיום הגט בלילה שפסלותו משום חשש אסור אשת איש, לא כל שכן דאין להכשירו משום עגונא דאתתא ולפרושי דהא דאין מקימים שטרות בלילה דוקא בשאר שטרות דעלמא אבל בגט לא, הלכך על כרחך לומר דהא דאין מקימים בלילה בכל שטרות קמירי לא שנא בשטרות דעלמא לא שנא בגט אשה, וההיא תשובה הנמצאת בהגה' הר"ם בן הרי"ט שהשיב למהר"ם מאיבירא ז"ל שחלק בין קיום שטרות דעלמא לקיום הגט ואמר דאפי' אי שויוה רבנן לקיום שטרות כמשפט לגבי הא דאין מקימי' בלילה נראה לחלק בין קיום שטרות לזה הגט הנתן בלילה דקיום שטרות דעלמא תחלת דין הוא דאמרינן צריך להוציא השטר לדון ולערער לטרוף ולגבות ותחלת דין ביום הוא ולא בלילה כדאמרינן פרק אחד דיני ממונות אבל נתינת הגט שנותן השליח לאשה גמר דין הוא דאין לאחר נתינה זו כלום וגמר דין בלילה אפילו בדיני ממונות נמי דמשפט דכתיב ביה איתוקם אתחלת דין, לא דיקא ולאו דסמכא היא, שהרי לאחר נתינת הגט נמי איכא טובא כמו בקיום שטרות דעלמא ויותר שהרי בנתינת הגט לידה גובה כתובתה ובלאותיה ואין הבעל יורשה ואינו אוכל פירות בנכסי מלוג שלה ופטור מקבורתה ומפרקונה, וכן כתב בעל האור זרוע דאפילו נתינת הגט מידו לידה שאין צריך קיום אין לעשותו בלילה מידי דהוי אחליצה דתנן בפרק מצות חליצה חלצ' בלילה חליצתה כשרה ורבי אליעזר פוסל ומוקמינן בגמרא דבהא קמיפלגי רבי אליעזר סבר חליצה כתחלת דין דמיא ותנא קמא סבר כגמר הדין דמיא ופירש רבינו יהודה בר רבי נתן כתחלת דין דמיא דעל ידי חליצה קא מתחלא למתבע כתובתה ואם בחליצה אמר כן כל שכן בנתינת הגט שעל ידו גובה כתובתה ובלאותי' ואין הבעל יורשה ואינו אוכל פירות בנכסי מלוג שלה ופטור מקבורתה ומפרקונה ושיך בה דינא טובא עד כאן דבריו. וא"כ לפי זה אי שויוה רבנן לקיום שטרות דעלמ' כתחלת דין משום דעל ידו יוציא השטר לדון ולערער ולטרוף ולגבות, מזה הטעם עצמו איכא למימר דקיום הגט נמי כתחלת דין הוא מכיון דעל ידו גובה כתובתה ובלאותיה ואין הבעל יורשה ואינו אוכל פירות בנכסי מלוג שלה ופטור מקבורתה ומפרקונה, ולא כמו שאמר הוא אבל נתינת הגט שנותן השליח לאשה גמר דין הוא שאין לאחר נתינתו כלום, דהא איכא טובא. ולא אשכחן שום אחד מהגדולים שיחלק בין קיום הגט לקיום שאר שטרות כלל, ורבותינו שבצרפת שנחלקו על הגט הניתן על ידי שליח אם יכול ליתנו בלילה או דילמא מאחר שצריך שלשה משפט הוא ואין מקימים שטרות בלילה דמשפט ביום הוא כמו שכתב הר"ם בן הרי"ט בתשובתו, לא מפני שקצתם היו מחלקים בין קיום הגט לקיום שטרות דעלמא וקצתם לא, דאין חלוק בין קיום הגט לקיום שטרות דעלמא כלל, אלא מפני שקצתם היו אומרי' כיון דאקילו רבנן לגבי גיטא משום עגונא דאתתא והמנו' ליה לשליח כבי תרי ולא אצרכו תרי סהדי כמו בקיום שטרות דעלמא אין זה קיום גמור ואין שם משפט עליו דאין משפט בלא תרי סהדי, וקצתם אמרו אפילו הכי כיון דאין השליח יכול ליתנו לה אלא בפני שלשה דהוו להו בית דין כדי שיאמר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם הרי הוא כקיום גמור ומעשה בית דין מיקרי כקיום שטרות דעלמא, אבל היכא שלא היה השליח עומד בכתיבת הגט וחתימתו שאינו יכול לתנו לה אלא אחר שיתקים הגט בחותמיו בתרי סהדי כשאר קיומי שטרות דעלמא כולי עלמא מודו דאינו יכול לקימו בלילה דאין חלוק בזה בין קיום הגט לקיום שאר שטרות דעלמא. כללא דמילתא שאותו הגט דנדון דידן היה פסול מכמה טעמי, חדא משום דלא קימוהו תחלה ואחר כך לתנו לאשה אבל נתנוהו לה בלא שום קיום כמו שנתאמת זה מפי קרובי המתגרשת שהיו במעמד, גם כי לא היו שם בעת נתינת הגט מיד השליח לאשה אלא עדי החתימה והשליח עם קרובי המתגרשת בלבד מפני שחשבו שכיון שניתן בחצר המגרש עצמו אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וזהו שבוש גמור, ועוד מפני שכתיבת הגט וחתימתו ונתינתו על ידי שליח כלם היו בלילה, ואם לא נחוש לא לדברי בעל האור זרוע ז"ל שפסק בהדיא שהגט שניתן בלילה אינו גט כלל ולא לכל אותם הגדולי' שנמשכו אחריו כמו שכתב מהר"י ז"ל בתרומת הדשן שהיו פוסלים אפילו לאותו הגט שניתן לאחר שהתפללו הקהל ערבית אף על פי שעדין היה יום ולא לדברי מהרר"י ז"ל עצמו שגם הוא מסכים לדבריהם אף על פי שהם מהפוסקים האחרונים שראו דברי כל הפוסקים הראשונים וראוי לפסוק כמותם דק"ל דמאביי ורבא ואיל' הלכה כבתראי, מכל מקום היכא דניתן על ידי שליח דלא סגי בלא קיום ואין קיום בלילה ואם קימוהו אינו מקוים כדלעיל הרי הוא פסול על דעת רוב הפוסקים הראשוני' והאחרונים שהרי כלם כתבו בסתמא אין מקימים שטרות בלילה ולא חלקו כלל בין גט אשה לשאר שטרות דעלמא ומכיון שלא חלקו בזה ולא אשכחן לשום אחד מכל הפוסקים שיחלק בזה מלבד מה שנמצא בהגהה אחת משם הר"ם בן הרי"ט דלעיל דלא דיקא כלל כדפרשית וגם לא נזכר שמו בשום חבור ולא בשום מאמר של שום פוסק כלל, מי הוא זה שיוכל לחלק מעצמו להתיר אשת איש לעלמא וכל שכן בנדון דידן דאיכא תקנתא שהרי אותו שכיב מרע עדין היה חי כל היום שלמחר שלאחר ליל נתינת הגט והיה עומד בשכלו ובקשו ממנו לכתוב גט שני לצאת מכל הספקות ונתרצה בלב שלם ובנפש חפצה דבהא לית דין ולית דיין שראוי לתקן ואין כאן מקום לחלוק כלל. זהו הנראה לי לעניות דעתי אנכי הטרוד והעלוב אליה בכ"ר אברהם מזרחי.