אור ברסלב

שות רבי אליהו מזרחי (ראם)· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]

שאלה פב

שאלה פא

הרב כר אליה יודע למעלתך איך באה אלמנת רבי שיגן נוחו עדן אל מקום התפלה בקהלינו וצעקה וטענה על חמיה הזקן בחושבה כי הדין עמה בפסק שפסק מי שהוא וטענה להחזיר לה נכסיה אשר משועבדים ביד הזקן בעד חמש אלפים לבנים והקהל עמדו לשמוע מה יענה הזקן וענה הזקן ואמר רבותי יודע לכם כי היא חושבת שהדין כמו שפסק הפוסק לה אבל אין הדין ככה, כמו שפסקו הדיינים הראשונים שחיבוה לפרוע לי הלואתי שהלויתי לה ונתנו לי שטר בידי ובידה שטר אחר. לכן נשלח הענין והפסקים של בית דין הראשון והאחרון אצל הה"ר אליה יצ"ו ויראה הפסקים ובאיזה פסק שיפסוק הנזכר לא אזוז ימין ושמאל, לכן גם אנחנו קהלת שטיפו סומכים על כבודך וראה זה הענין ומה שיראה לכבודך תודיע לנו ונקבל ומי שלא יקבל נעמוד כנגדו אברהם בר' יצחק נ"ע יצחק בכ"ר משה נ"ע ישועה בר' אברהם שמריה בכ"ר פרנס נ"ע יאודה בר' כדמי נ"ע יוחני הכהן ז"ש פרנס בר' אליה הקטן אלעזר בר' נחמן יוסף פרנך אברהם שמואל.

אף על פי שהסכמתי זה כמה ימים שלא אכניס עצמי כלל בדיני ממונות יען כי ראיתי את העם כי ברע הוא ובסבת זה נהיתי אויב עם כמה אהובים, מ"מ למה שראיתי כל נכבדי הקהל קהל שטיפו יצ"ו חתומים בכתב ומבקשים ממני להכריע בין הפסק הראשון והאחרון כדי להנצל ממחלוקת ולא יהיה ביניהם קטטה ומריבה זה יאמר אחרי הפסק הראשון אני הולך וזה יאמר אחרי הפסק השני אני הולך וראיתי שאם אמאן בזה יתחיבו מזה מחלוקות גדולות בלי ספק גם אהיה כסרבן בעיניהם ואין ראוי לסרב לאנשים זקנים ונכבדים כמותם שאין מסרבים לגדול וכ"ש לקהלה נכבדת ומפואר' כזו הוכרחתי לצאת מהסכמתי להפיק רצונם בזה מצורף עם התועלת המגיע מזה כי יחדלו הקולות והברד לא יהיה עוד ונתתי שלום בארץ שלום שלום לרחוק ולקרוב והנה ראיתי הפס' הראשון שחתמו בו הג' הדיינים המעולים החכם כר' יאודה והחכם כר' אליהו והחכם כר' שלמה יצ"ו וכלו מחמדים ומום אין בו בנוי לתלפיות המשנה והתלמוד שהכל שונים בו אח"כ ראיתי הפסק האחרון שחתום בו החכם כר' שלמה שרוני יצ"ו וראיתי שהוא סותר הפסק הראשון מכח מאמר יכולה אשה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואמר שאף לדברי הרמב"ם שפסק שהבעל שמכר מטלטלים של נצ"ב אעפ"י שאינו רשאי מכרו קיים, דוקא מכר שדעתו להשקיעם אבל משכון שאין דעתו להשקיע' אלא לפדותם יכולה לטורפם ואפי' אם משכנום שניהם יחד מפני שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי למשכנ' עד שיפדה כ"ש כשהיו ממושכנים ביד גוי אלם שהיו מסוכנים שיפסדו ובקשו הבעל ואשתו שיפדם אבי הבעל ויעמדו משכון בידו עד שיפדם או שמא ימחול אבי הבעל החוב לבנו שאם מת הבעל קודם שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי למשכנם עד שיפדם זהו המכוון מדברי החכם החתום בו, ודברים הללו רחוקים הם בעיני מאד מדרכי המשנה והתלמוד תמוהים אפילו מדברי עצמו דמיניה וביה שדא נרגא, אם מדברי עצמו שהרי בתחלה כתב שהבעל כשמשכנם דעתו לפדותם לא להשקיעם ביד המלוה אלא שיהיו ביד המלוה עד זמן הפרעון עון ונראה מזה שכונתו לומר שאלו עלה על לבה שהבעל רוצה להשקיע' שישארו ביד המלוה בעד פרעון מעותיו לא היתה רוצה להניחן למשכנם אבל מפני שחשבה שדעתו לפדותם ואינם ביד המלוה אלא כדמות פקדון לפיכך נתרצת לו, ובסוף דבריו כתב שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דמשמע שהיתה יודעת שדעתו להשקיעם ביד המלוה בעבו' פרעון מעותיו ואפילו הכי לא מיחתה בידו משום נחת רוח בעלה שאם היתה טועה במחשבת בעלה שחשבה שאין דעתו שיהיה ביד המלוה אלא בדמות פקדון עד זמן הפרעון ותו לא מידי מאי יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי איכא הא לא מכר לה ממונה כלום ולא כיון להפסידה כלום אלא הכי ה"ל למימר יכולה לומר סבורה הייתי שדעתו לפדות', דנחת רוח שאמרו חכמים בכל מקום אינו אלא במקום דאיכא פסידא לממונה אבל היכא דליכא פסידא ה"ל זה נהנה וזה אינו חסר וכופין במדת סדום ועוד דאי בתר אומדנא דדעתא קא אזלינן דסתם משכון לאו להשקעה הוא אלא כדמות פקדון עד זמן הפרעון. א"כ מאי שנא אשה איהו גופיה נמי נימא ליה למלוה אנא לאו לפרעון חוביך יהבתיה ניהלך אלא כדמות פקדון בעלמא הוא דיהבתיה נהלך עד זמן הפרעון ותו לא דאל"כ היה לי למכרו ומכיון דלא גמירנא שיהא זה לפרעון חובך לית לך רשות ליפרע מיניה דאדעתא דהכי לא יהיבנא ליה, ואם כן לא משכחת לה שום משכון שיפרע ממנו המלוה כיון דסת' משכון לאו אדעתא דפרעון עון יהביה ליה למלוה דאם כן הוה ליה למוכרו מתחלה ואם שהדברים הללו הם רחוקים מדרכי התלמוד זה מבואר שהרי לא אשכחן בשום דוכתא לחלק בין מכר למשכון לענין זה, שהמכר והמשכון שניהם יחד מוציאים את הנכסים מכח האשה אלא שזה בכלו וזה בכדי חובו בלבד, ובכתובות פרק נערה שנתפתתה תניא בהדיא מכרה כתובתה או משכנה כתובתה או עשתה אותו אפותיקי לאחר אין לה מזונות, הרי שלא חלקו לענין כתובה בין מכר למשכון ואס"ד דמשכון אינו אלא שיהא ביד המלוה עד זמן הפרעון ותו לא, בשלמא במכר לית לה מזונות משום דמזונות מתנאי כתובה הוו וכיון דמכרה כתובתה ויצאה מרשותה בטלו לה כל תנאי כתובה, אלא במשכנה מאי טעמא לית לה מזונות הרי כתובתה עדין תחת רשותה היא מאחר שאין דעתה להשקיעה אלא שתהיה ביד המלוה כמו פקדון עד זמן הפרעון עון ותו לא, אלא על כרחך לומר דלא שנא מכר לא שנא משכון מפקעי מתחת רשותה הוא, ובהדיא אמרו מנין לבעל חוב שקונה משכון מן התורה שנאמר ולך תהיה צדקה ואם אינו קונה משכון צדקה מנין. ועוד מה טעם לדברים הללו דקאמר דאף על גב דגבי מכירה פסק הרמב"ם שמכרו קיים ואינה יכולה לטרוף לגבי משכון מודה דיכול' היא לטרוף משום דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, והלא דברים קל וחומר ומה אם למכירה חלוטה יש כח בידו למכור ואינה יכולה לבטל ממכרו, למשכון שהוא מקצת מכירה לא כל שכן שיש בידו למשכן ואינה יכולה לבט', ומה שאמ' שהבעל כשמשכנ' לא היה דעתו להשקיע' אלא לפדותם, דמי האי צורבא מרבנן כד לא גמירי אינשי שמעתתא דסתם כל משכונות נמי מתחלה אינם אלא לפדותם ואם כן לא נשתעבדו עבדו לבעל חוב כלל דמצי אמר דמתחלה לא נתכונתי אלא לפדותם ולא שיפרע מהם ואם כן לא יהא שום משכון משועבד לבעל חוב, ואם תאמר אפילו הכי כיון שמשכנו בידו אנן סהדי שכאלו התנה ואמר ואם לא יכנסו בידי מעות לפדות' יהא המשכון משועבד לך לפרוע חובך ומטעם זה הוי המשכון משועב' לבעל חוב אף על פי שמתחלה לא היה דעתו אלא לפדותו אי הכי גבי אשה נמי נימא דאף על גב דלא היה דעתו כשמשכנם אלא לפדותם מכל מקום אנן סהדי דהתנה ואמר ואם לא אוכל לפדותם יהא מעכשיו משועב' לך לפרוע ממנו חובך ואם כן הרי כבר נמכר מקצת כדי ש שעור חובו ומכרו קיים ואינה יכולה לבטל משכונו כמו שאינה יכולה לבטל ממכרו, וליכא למימר דאף על פי כן מכיון שמת הבעל ונשאר המשכון תלוי ועומד בידי המלוה ש שעדין לא נמכר לגבות ממנו מעותיו ואינו דומה לאותו שנמכר כבר ויש לאשה כח למנוע שלא ימכר, דהא משעה שהגיע המשכון מהלוה למלוה כבר זכה בו המלוה כדי מעותיו וכאלו אמר לו קנה זה מעכשיו כדי חובך אם לא אביא לך המעות עד זמן פלוני וכשיביא המעות יבטל הקנין שקנה המלוה למפרע דאי לא תימא הכי היאך זוכה המלוה במשכון שבידו הרי בשעת מתן מעות שמסר לו המשכון לא הקנהו לו מאחר שהיה דעתו לפדותו דכל דאי לא קני וכשהגיע זמן הפרעון לא מסר לו כלום שמעו' אין כאן משכון אין כאן ומאח' שכן הוא במה יזכה בו הרי אין כאן שום אחד מהדברים שהמכר נקנה בו. ועוד מדקאמר ואפילו אם משכנו אותם הבעל ואשתו יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי עד שיפדם, משמע דסבירא ליה דיש כח בידה למונעו שלא ימשכן אותו אף על פי שדעתו לפדותו ואי אפשר זה בשום פנים שהרי אפילו היא עומדת וצווחת שלא למוכרו או שלא לש לשעבדו לבעל חובו ולגבות ממנו חובו וכל שכן כשדעתו לפדותו והוא הלך ומכרו או ש עבדום לבעל חובו לגבות ממנו חובו הרי הוא מכור ומשועבד מקל וחומר דמכירה אף על פי שאינו רשאי לעשות כן ואם כן מה נחת רוח עשיתי לבעלי שייך הכא. ועוד זיל בתר טעמא טעמא מאי פסק הרמב"ם גבי מטלטלי דנצ"ב שאף על פי שאינו רשאי למוכרם אם מכר מכרו קיים ואלו גבי מקרקעי דנצ"ב אפילו אם עבר ומכר אין ממכרו ממכר אי משום דמטלטלי לית בהו אחריות ולא סמכה דעתה עליהו ואינם ברשותה אלא ברשות הבעל אף על פי שלכתחלה אין ראוי לעשות כן אם כן מה לי למוכרם מה לי לש לשעבדם הרי אינם ברשותה אלא ברשותו ויכול לעשות בהם כרצונו. ועוד בר מן דין והלא אלו המשכונות כבר היו משועבדים מתחלה בידי הגוי האלם כמו שכתב הוא עצמו ומסתמא לא נתמשכנו בידו אלא ברשותה שאם תאמר שהוא משכנם ביד הנוי בסתר שלא מדעתה, מפני מה לא תבעה הגוי בדיני האומות מאחר שלא נתמשכנו ברצונה אלא על כרחך לומר שלא נתמשכנו בידו אלא מדעתה והכא לא שייך לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דהא אין טענה זו מועלת בדיני האומות, ואם כן על כרחך לומר שברצונה הגמור נתמשכנו ליד הגוי ולא מפני השלום, מעתה כיון שחזרו ולקחו המעות מידי אבי הבעל ונתנו לו המשכונות שהיו ביד הגוי שיהיו בידו למשכון תו לא שייך לומר נחת רוח עשיתי לבעלי שהרי אין בידה למונעו מלשים אותן ביד אבי הבעל עד שנאמר שמפני השלום נתרצת בו שהרי כבר היו נפסדים מתחלה כשהיו ביד הגוי ואין זה דומ' אלא לנכסי צ"ב שאבדו או שנגנבו ואחר כך מחלה אותם האשה לבעלה וקנו ממנה בעדים שבתב הרמב"ם ז"ל על זה יראה לי שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכולי. ועוד בר מן דין ובר מן דין הא לא שייך לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אלא גבי מכירה או גבי משכון שלוה הוא לבדו ומשכן הוא לבדו שכשתבא לטרוף בטענת נחת רוח עשיתי לבעלי היא מרויחה בזאת ואינה מפסידה כלום אבל בנדון דידן ששניהם לוו המעות מאבי הבעל ושניהם משכנו בידו משכונות שוב אינה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי דמה ריוח יש לה בטענה זו, בין כך ובין כך היא מחויבת בכל החוב חציו בעבורה וחציו בעבור בעלה שהיא ערבת בעדו שאיש ואשתו שלוו מעות מאחר וכולי, ומעתה לאו דוקא לדעת הרמב"ם זכרו לברכה דפסק שאם מכר הבעל מטלטלי דנכסי צאן ברזל מכרו קים, אלא אפילו לדעת שאר הפוסקים הסוברים שאין ממכרו ממכר הכא מודו מכיון דהוו ממושכנים כבר בידי הגוי האלם וגליא דעתה ש שברצונה הגמור הם ממושכנים ולא מפני נחת רוח דהא לא שייך גבי גוי טענה דנחת רוח עשיתי לבעלי כלל זהו הנראה לי לעניות דעתי. הטרוד והעלוב אליה מזרחי.

תוכן העניינים

שות רבי אליהו מזרחי (ראם)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה