אור ברסלב

שות רבי אליהו מזרחי (ראם)· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]

שאלה פ

שאלה עט

האח היקר המעולה בכתם טהור לא תסולה אהובי ידידי ידיד נפשי הה"ר משה בן ישראל יצ"ו הנה כבר הגיעתני אגרתך היקרה וראיתיה כראות פני אלים והבנתי מה שכתוב בה ממה שהוספת על הספק אשר ספקתי על בעל הטורים בעברי מעיר אנדרנופולי בהלכות אבלות: ושמחתי בך מאד על רוב זריזותך בדרושים העיוניים התוריים ואמרתי ירבו כמותך בישראל ואני בהיותי טרוד בעיוני הגדול אשר אני מתעסק בכל יום על דברי המאור הגדול בפרוש החומש הגדול והמופלג אשר אין שום דבור מדבוריו שאינו צריך חקירה רבה ועיון נפלא בכל המקומות אשר לוקח מהם במשנה ובבריתא במכילת' ובסיפרא ובסיפרי ובכולה תלמודא ברבות ובתנחומא ובכ' מדרשי האגדות אשר רבו מלספור ובפרט בהתרת: הספקות הנופלות מן האחרונים המעינים בדבריו הקמים עליו ובפרט מהארי הגדול והנורא הרמב"ן ז"ל אשר יבט' כי יגיח ירדן אל פיהו לפיכך לא יכולתי להניח עיוני זה אשר הוא מחופף עלי כל היום לעיין בדברים אחרים כי כבר ידעת מאמרם ז"ל כי קאימנא בחדא מסכתא לא תשאלני במסכתא אחריתי. אולם אני מרוב חבתך העצומ' עלי הוכרחתי להניח עיוני המיוחד לעין בדבריך הנעימי' והנני משיבך על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כאשר הורוני מן השמים. מה שכתב' על הספק אשר ספקתי על זה ואמרת ולהשיב על זה כמעט לא מצאנו מקום נלע"ד שמקומו מבואר הוא, כי בלי ספק משמעות אמר ואמרת איננו רק לאפרישינהו מטומא' ולא דלא לטמאינהו בידים כמו שדחה הדוחה מפני שמה שהוקשה לרז"ל באמר ואמרת ולא בדבר ואמרת על כרחך לומר שאינו אלא מפני שהדבור והאמירה הם מורים על שני ענינים מתחלפים שהדבור מורה על כללות הדבור מבלתי שיפרש בו איזה דבור מהדבורים הוא והאמירה מורה על פרטות הדבור ההוא אי זה דבור הוא ולכן יחויב בהכרח שתבא האמירה אחר הדיבור להורות על פרטות הדבור ההוא אולם במקום הזה שהוזכרו בו שתי אמירות זו אחר זו בהכרח שתהא האמירה האחת מורה על מאמר משה לכהנים והאמירה האחרת על מאמר הכהנים לבניהם כאלו אמר אתה משה אמר אל הכהנים כל אחד מהם תזהיר ואמרת לבנך שלא יטמא בעמיו, האמירה הראשונה ממשה לכהנים והאמירה השניה מכהנים לבניהם, הרי שמשמעו' המדרש הזה מורה על ההפרשה הכתובה בתורה לא על הטומאה בידים שאין לה זכר בכתוב כלל כמו שפירש הדוחה על צד הדחיה כמו שיתבאר עוד בע"ה, זו היא דרך אחת מספיק' והיא דרך נכבדת מאד מסכמת עם דרכי הפשטנים, ויש דרך אחרת על זה והיא על פי דרכי בעלי המדרש שרז"ל דרשו במכילתא שכל מקום שנאמר דבר ואמרת אינו אלא מפני שצריך לומר להם הפרק ולשנותו ולשלשו ולרבעו עד שיהיה שגור בפיהם כאלו אמר דבר אל בני ישראל ותחזור ותאמר אותו להם פעם ופעמים וג' וד' עד שיהיה שגור בפיהם שנאמר ולמדה את בני ישראל ואם כן במקום הזה שהוזכרו בו ב' אמירות זו אחר זו שלא כמנהג הכתוב אינו אלא מפני שכל אחת משתי האמירות הללו אינה נופלת על חברתה כמו האמירה עם הדיבור, רק כל אחת מהן היא לעצמה שהאחת מורה על מאמר משה לכהנים והאחת מורה על מאמר הכהנים לבניהם כדלעיל עיל ואם כן משמעות המדרש הזה איננו מורה כי אם על ההפרשה הכתובה במאמר לנפש לא יטמא בעמיו לא על שלא לטמאתם בידים כדעת הדוחה כי אין זכר לזה הענין כלל, ואולם המפרש אותו דלא לטמינהו על צד הדחיה אומר שמאחר ששנה הכתוב מצוה הזו מכל המצו' שבתו' לכתוב בה אמיר' אחר אמירה ובכ"מ מזכיר בה האמירה אחר הדבור אינו אלא מפני ריבוי האזהרה שנעשו במצוה זו כאלו אמר תזהיר את הכהנים ותחזור ותזהירם עוד לאמר להם לנפש לא יטמא בעמיו ומריבוי האזהרות הללו שלא עשה כן בשאר המצות למדנו שהזהירם גם על בניהם שיהיו נשמרים מזה, ולא ידענו אם לאפרושינהו דומיא דגדולים אם דלא לטמוינהו דוקא אבל לא לאפרשינהו דהא אין זה ממשמעות הכתוב אלא מכח רבוי האזהרות בלבד ומכיון שאין זה אלא מכח ריבוי האזהרות בלבד אין לנו הכרח לומר שהגדולים הוזהרו על קטניהם אף בהפרשת' דדילמא רבוי חאזהרות אינו רק להזהירם על קטניהם דלא לטמינהו בידים שהוא יותר מרוחק מן הפרשה אבל לאפרשינהו לא שכן דרך הרבוים והמעוטים בכל מקום שלא להרבות ולמעט אלא היותר מבואר בלבד. ולכך לא הספיק לומר מן הבהמה בלבד למעט עם זה המעוט את הכל הרובע והנרבע והנעבד והמוקצה והנוגח שהמית והטרפה אבל הוצרך לכתוב כמה מעוטין זה אחר זה כדי למעט מכל אחד מהם אחד משום דממעוט קמא לא מצינן למעוטי רק היותר מבואר מהם שהוא היותר מרוחק מכולם והוא הרובע והנרבע וממעוט ב' אין למעט רק היותר מרוחק מכל הנשארים שהוא הנעבד וממעוט ג' היותר מרוחק מכל הנשארים שהוא המוקצה לע"ז, לפיכך הוצרכו כל אותם המעוטים למעט כל אחד מהם היותר מרוחק מהנשארים אחריו. וא"כ מפני שהמקרא הזה דאמר ואמרת הוא מורה על מי המשמעות על הפרשה ועל פי רבוי האזהרות על שלא לטמאתם בידים בלבד ולא על ההפרשה כדאמרן לפיכך כתב בעל הטורים ונ"ל שצריכי' להפרישו וכן משמע הלשון שדרשו אמר ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, ודברי בעל נימוקי יוסף בפי' הלכות קטנות שנתן הבדל בין מתניתין דנכרי שבא לכבות ובין הטומאה נמוקו עמו אעפ"י ששאר כל הפוסקים נטו לפירוש האחר, וגם אני ההדיוט חי נפשי כל ימי היתי מצטער על המאמר הזה היאך דרשוהו רז"ל דלא לטמינהו והלא ממשמעותא דהאי קרא דאמר ואמרת אינו נראה אלא להפרשה ולא דלא לטמינהו ואחר הדוחק והצער הגדול עלה בידי מה שפרשתי לדעת הדוחה המעמידו בלא לטמינהו ומ"מ משמעות עדיף טפי ולכן נטה בעל הטורים אחרי המשמעות ולא אחרי היתיר ורבוי האזהרות כדעת הדוחה שאין בזה אלא דרשא בעלמא אבל שאר כל הפוסקים מפני שראו לר' פדת שעשה הלכה למעשה והורה שלא להפרישן דס"ל קטן האוכל נבלות אין ב"ד מוזהרים להפרישו ומעשה רב וכשהקשו עליו בגמר' מדם ושרצים וטומא' תרצו בלא לטמינהו אבל בלא לאפרשינהו פסקו בכלם דוקא שלא לטמינהו אבל להפריש אין ב"ד מוזהרים להפרישם אבל בעל הטורים סובר שלא הורה ר' פדת הלכה למעשה שלא להפריש אלא בשבת וה"ה בשאר אסורין בלבד משום דקרא דלא תאכלום לא תאכילו דגבי שרצים ודם בלא לטמינהו משמע והמקשה שהקשה מאי לאו דאמר להו לא תאכלו אינו אלא מלישנא דלהזהיר גדולים על הקטנים דמשמע טפי להזהי' במה שהם מוזהרים בו דהינו שלא לאכלם לא שלא להאכילם אבל בטומאה דמשמעות דאמר ואמרת אינו אלא להפרישן כדאמרן לא הורה בו ר' פדת שלא להפרישן וליכא לאקשויי מ"ש טומאה משאר איסורא דאוריתא דבכל אסורין שבתורה אין ב"ד מוזהרים להפרישן ואלו בטומאה מוזהרים דאיכא למימר שאני כהנים דרבה להן הכתוב מצות יתרות, והא דקמקשה ליה מטומאה מ"ל דאמרינן להו לא תטמו הוא משום דס"ל דר' פדת שהור' הלכה למעשה שאין בי"ד מוזהרים להפרישו סובר שאין הבדל בין שאר אסורים לטומאה ולפיכך הקשה לו ממנה. והא דלא קמשני לי' אה"נ ושאני כהנים דרבה להן הכתוב מצות יתירות משום דניח' ליה לדחויי ליה בההיא שנויא גופא דמשני גבי דם ושרצים דהתם א"א לתרוצי להו אלא בלא לטמוינהו מלדחויי בגוונ' אחריתי, ומצריכות' דתלמוד' דמשמע דכלהו קראי בלא לטמוינהו קמיירי, ל"ק דההיא צריכותא אינה אלא על פי הדחיה שכשדחה הכל והעמידן בלא לטמוינהו פחד פן יקשה לו א"ה למה לי למכתבינהו לכולהו קראי ליתו כולהו מחד מניהו מבנין אב אלא מדנכתבו ש"מ שלא נכתבו אלא ללמד שאף להפרשה ב"ד מוזהרין עליהן להפרישם דאם אינו ענין לטמוינהו תנהו לענין הפרשה ולפיכך הוצרך לומר מצרך צריכי ולעולם דלא לטמוינהו אין להפרשה לא דאל"כ מה לו לדוחה לומר וצריכי ומה ענין זה לכאן אלא עכ"ל כדפרישית ומעתה תו ליכא לאקשויי לבעל הטורים לא מתוך דברי התלמוד שבפרק חרש כמו שהקשתי אני ולא מדבריו אדבריו כמו שהקש' כבודך משום דבשאר איסורין מודה גם בעל הטורים שאין ב"ד מוזהרין להפרישו כדמשמע מההיא דר' פדת שהורה הלכה למעשה אבל בטומאה לא דשאני כהנים דרבה להן הכתוב מצות יתרות ולפיכך הוזהרו בה הגדולין ע"ה אף בהפרשה, ולא ממה שטענת מה לו לבעל הטורים לדחוק את עצמו ולומר דאע"ג דקבעי וכו' יוכיח את עצמו ואת דבריו כנגד הרמב"ם וכו' מפני שכן הוא האמת שאינו מוכיח רק כנגד דבריו שהוא סובר ג"כ שאין מפרישין בשאר כל האסורים מההיא דר' פדת אע"ג דלגבי טומאה מוזהרים אף להפרישם ולכן אמר אע"ג דקא בעי לסיועי' מכמה משניות ומוקי להו באסור דרבנן ומשמע לכאורה דלית הלכתא כר' פדת אין בכך כלום דאיכא למימר נהי דליכא לסיועי לי' מניהו מ"מ לדחויי נמי ליכא דזיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמ"ל ומה שטענת עוד מנא ליה שיהיו דברי ר' יוחנן נדחים וכו' תימה דפשיטא הוא דאם היה כתוב בנוסחאות שלהם ר' יוחנן במקום ר' פדת ור' פדת במקום ר' יוחנן והיו נדחין דברי ר' יוחנן לא היה לו לבעל הטורים לפסוק כמוהו אעפ"י שהורה הלכה למעשה מאחר שנדחו דבריו דהא א"א לומר שהנוסחאות שלהן היו כמו נוסחאו' שלנו שהרי בהדיא כתב רש"י בשבת ותקשה לי' לר' יוחנן דאמר ביבמות לרבה בר בר חנא דארכסו ליה מפתחות של ב"ה וכו' ואם היו הנוסחאות שלהן כנוסחאו' שלנו לא היה לו לומר אלא ותקשי ליה לר' פדת ואם תרצה לומר שהנוסחאות שלהם היו כשלנו אלא שנפל טעות בספרי רש"י ובעל הטורים וכתבו ר' יוחנן במקו' ר' פדת עדין התימה שלי במקומה עומדת דהא פשיטא היא דאם היו דברי ר' פדת נדחין לא היה לו לבעל הטורים לפסוק כמותו אעפ"י שהורה הלכה למעשה מאחר שנדחו דבריו אבל שתחשו' שהנוסחאו' שלהן היה כמו הנוסחאו' שלנו וגם שלא נפל טעות בספרי רש"י ובעל הטורים זו היא דעת בטלה לגמרי אי אפשר בשום פנים לומר זה מפני שאפילו אם נאמר שרש"י ז"ל טעה בזה הטעות הנפלא דאפילו בר בי רב דחד יומא לא טעי בזה שהרי רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה וזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה כדקאמר בהדיא בפרק חרש, ועוד היכי שביק רבי פדת שהיתה הלכה למעשה ונקט ר' יוחנן דמספקא ליה הל"ל ותיקשי ליה לר' פדת טפי מלומר ותיקשי ליה לר' יוחנן או לפחות שיזכיר את שניהן לא שיקשה לר' יוחנן דמספקא ליה ויניח את ר' פדת שהורה הלכה למעשה. עם כל זה אי אפשר שיעלה זה על המחשבה במקום הזה שהרי פירש בהדיא ואמר ותקשה לר' יוחנן דאמר ביבמות לרבה בר בר חנה דאירכסו ליה מפתחות של בית המדרש בר"ה בשבת דבר טלי וטליא דליטללו התם וזה המאמר לא אמר אותו ר' יוחנן בשום מקום אלא ר' פדת, הלכך עכ"ל חד מתרויהו או שבנוסחאות שלהם היה כתוב ר' יוחנן במקום ר' פדת ור' פדת במקום ר' יוחנן או שהנוסחאות שלהן היו כמו הנוסחאות שלנו אלא שטעות נפל בספרי רש"י ובעל הטורים וכתבו ר' יוחנן במקום ר' פדת, ואיך שיהיה התימ' שלי במקומה עומדת ואין לאומר שיאמר שאולי בנוסחאו' שלהם לא היה כתוב אלא ר' יוחנן בין בהוראה שהורה דדבר טלי וטליא בין בדחיה שהיה דוחה דברי המקשה שרצו לדחות הוראות שהורה בה שאין ב"ד מוזהרים להפרישו שמאחר שר' יוחנן ספוקי מספקא ליה וזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הבא קא מדחי ליה כדאיתא התם בהדי' איך יתכן שיורה הלכה למעשה לקולא לומר שאין ב"ד מוזהרין להפרישו. ומה שטענת עוד ואמרת ועוד מאי ונראה לי שצריכין להפרישן בשלמא במילתא דתליא בסברא לחיי אלא במקום מסקנא מאי ונ"ל, אינה טענה כי כבר פרשנו שאין המסקנא אלא בשבת ובשאר איסורין אבל בטומאה לא. ומה שטענת עוד איך אפשר לדחות דברי ר' יוחנן בשום צד כיון דקי"ל דדם ושרצים בלאפרושינהו קמירו אל' שהדוחה דחה דרך דחיה בעלמא ואמר דלא לטמויינהו. ולכן מה שכתבת עוד דאין ללמד זכות על בעל הטורים על מה שכתב ונ"ל שצריכים להפרישו, אינו מחוור, שכבר פירשנו שיש פנים להלכה להתפרש כדלעיל עיל אף על פי שרבים וגדולים חולקים עליו. ומה שכתבת עוד כמו שאין מקום להליץ עליו שום התנצלות על מה שכתב ואיני יודע למה כתב העובר על שבות דרבנן דאפילו באסורא דאוריתא דודאי רבנו כך סברתו בספרו במקומות רבים, לא ידענא מאי האי וכי מפני שכך סברתו בספרו במקומות רבים אין לטעון עליו במה שכתב כאן העובר על שבות דרבנן אדרבא אם לא היתה סברתו בספרו אפילו באסורא דאורייתא לא היתה הקושיא שהקשה לו נופלת עליו אלא מתוך דברי התלמוד בלבד ועכשיו שסברתו היא באיסורא דאוריתא תהיה קושיתו כפולה שהיא נופלת עליו בין מדברי התלמוד בין מדבריו אדבריו כמו שהקשה עליו בעל המגיד משנה.

ואין לטעון דממה שהקשה לו מתוך דברי הגמרא ולא מתוך דברי עצמו נראה שהוא סובר שאין סברתו של הרמב"ם ז"ל כן וזה אינו אמת שהרי כתב בכמה מקומות שאין מפרישים אפילו באסור דאורייתא דאיכא למימר דעדיפא מיניה קא פריך ליה דיותר קושיא היא הקושיא הנופלת עליו מתוך דברי התלמוד מהקושיא הנופלת עליו מדבריו אדבריו. אי נמי תפש אחת משתיהן והוא הדין נמי שהיה יכול להקשות לו מדבריו אדבריו. אי נמי משום דמדבריו אדבריו לא יתברר אי זה מדבריו הוא האמת אם מה שכתב כאן העובר על שבות דרבנן דמשמע ולא על אסור דאורייתא ואם מה שכתב בשאר המקומות שאפילו על איסור דאוריתא אין מפרישים לפיכך הקשה לו מתוך דברי הגמרא דהשתא ידעינן בבירור שמה שכתב כאן העובר על שבות דרבנן ולא על אסור דאוריתא הוא הוא הבטל מפני שהוא הפך דברי הגמרא הנראה לי לעניות דעתי לתקן דברי הרב בעל הטורים. אני הוא הטרוד והעלוב אליה מזרחי.

תוכן העניינים

שות רבי אליהו מזרחי (ראם)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה