שות רבי אליהו מזרחי (ראם)· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]
שאלה ע
משום דחזינן לההוא צורבא מרבנן דמכריז ואמר דלא מצי אינש לאורויי לנפשיה לא במילתא דאית ליה הנאת ממון משום דנוגע בעדותו הוא ולא במילתא דלית ליה הנאת ממון משום דכל אדם קרוב אצל עצמו הוא ואין קרוב רואה את הנגעים ונמשכו אחריו כמה וכמה מהתלמידים וחשבו בזה שכל אותם הסומכים על הוראתם הם טועים בלי ספק משום הכי בעינא לגלויי לכולי עלמא דאין זה אמת מכמה טעמי. חדא דאם כן לא מהימן שום צורבא מרבנן לאורויי לנפשיה בענין אסו' והיתר ואין זה אמת דהא קא חזינן לכולי עלמא נוהגים לאורויי לעצמם בכל דיני אסור והיתר שיקרה להם בבתיהם ונאמנים להעיד עליהם כעד אחד כגון טפת חלב שנפלה בקדרה של בשר או כף חולבת וכיוצא בה ולא צורבא מרבנן בלבד אלא אפילו כל הבעלים נמי מגעילים כליהם להתירם מאיסור גיעולי גוים ומנקרים הבשר מן הגיד ומן החלב שיש בו אסור כרת ושוחטין ובודקין לעצמם שלא מצינו בשום מקום לגדול שיצטרך לאסור עומד על גביו והכי איתא בגיטין עד אחד נאמן באיסורים ופירש רש"י שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל נקור הגיד והחלב וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות שחיטה פרק י' כל טבח שהוא יודע הטריפות האלו הרי הוא בחזקת כשרות מותר לו לשחוט ולבדוק לעצמו ולמכור ואין בזה חשש שעד אחד נאמן באיסורים בין יש לו הנאה בעדותו בין אין לו הנאה בעדותו, ועוד הרי הוא טועה בדבר משנה שכן שנינו בנגעים פ"ב כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו רבי מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכור עצמו ומשמע דוקא בהני תלתא אבל בשאר מילי רואה בין של עצמו בין של אחרים דכהאי גוונא דקדקו התוספות בנדה פ' כל היד דיכול אדם לראות דמי אשתו כיון דאין זה מאותם הג' ששנינו במסכת נגעים ועוד הא אמרינן בהדיא בערובין פ' הדר דצורבא מרבנן חזי לנפשיה ולא קשיא מילתא אשתו דרב נחמן דאתיא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה ולא אתיא לקמיה דרב נחמן בעלה אע"פ שהיה בקי בדמים מדקאמר אדום כדם הקזה דאיכא למימר דהתם לאו משום דלא מצי לאורויי הוא אלא כדי שלא תתגנה: עליו או כדי שלא יחמיר על עצמו להיות לבו נוקפו ופורש ולא יסמוך על חכמתו כמו שתירצו התוס', ואע"ג דאמרינן בגיטין פ"ק אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורי' כגון חתיכה ספק של שומן דלא איתחזק ביה. איסורא אבל הכא דאיתחזק ביה איסורא כגון באיסור אשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואם כן אי אפשר להתירה בעד אחד על ידי בפני נכתב ובפני נחתם ושמא יש לחלק גבי צורבא מדרבנן נמי דמורי לנפשיה בכי האי גוונא ותו לא. מכל מקום הכא בנדון דידן לא איתחזק אסורא הוא דהא ספקא הוא אם חל בדבר הזה איסור חרם מעיקרא ותו לא, ואם תאמר מכיון דעד אחד נאמן באיסורים מנדה גמרינן לה כדכתיב וספרה לה לעצמה כדאיתא בכתובות פרק המדי' אם כן נגמר מינה אפילו היכא דאתחזק אסורא יש לומר דאינה בחזקת שתהא רואה כל ש שעה וכש וכשעברו שבעה ימי טהרה ממילא ולא אתחזק בה איסורא. וא"ת אם כן גבי שחיטה והפרשת תרומה היכי מהימן בהו עד אחד והא גבי שחיטה אתחזק ביה אסור אבר מן החי וגבי הפרשת תרומה איתחזק ביה אסור טבל יש לומר דשאני התם שבידו לתקנם לפיכך נאמן להעיד עליהם כדאיתא התם בהאשה רבה ואף על גב דשחיטה אין בידו לתקנה עכשיו מכל מקום כיון דמעיקרא הוה בידו לתקנה שפיר דמי. ואין לחלק בין מילתא דתליא בסברא למילתא דתלי' בעינא דהא שחיטה ובדיקה ודמי נדה צריכים כמה מיני חלוקים התלויים בסברא ואפילו הכי מורו בהו לנפשיה. אם כן כללא דמילתא הכי הוא דהיכא דלא איתחזק ביה איסורא מעיקרא אי נמי היכא דאתחזק ביה אסורא ויש בידו לתקנו דומיא דהפרשת תרומה ונקור הגיד והחלב אי נמי היכא דאתחזק ביה איסורא והיה בידו לתקנה מעיקרא ואף על פי שאין בידו עתה דומייא דשחיטה בכולהו אמרינן עד אחד נאמן באיסורין ומורו בהו לנפשיה והשתא אתיא שפיר הא דתניא בתוספתא נאמן הכהן לומר נגע זה פשה ונגע זה לא פשה אם בהרת קדמה לשער לבן ואם שער לבן קדמה לבהרת ונאמן הוא על נגעי עצמו דאיכא למימר כאן דאיתחזק ביה איסורא כאן דלא איתחזק ביה איסורא. ואם תאמר מאי שנא הני תלת דלא מורה בהו לעצמו יש לומר משום דכתיב בהו מעוטי דגבי נדרים כתיב לא יחל הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו כדאיתא בחגיגה וגבי נגעי' כתיב על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע ודרשו רבותינו זכרם לברכה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות וכי מה ענין ריבים אצל נגעים אלא מקיש ריבים לנגעים ונגעים לריבים מה נגעים ביום דכתיב וביום הראות בו אף ריבים ביום ומה ריבים שלא בקרובים דכתיב לא יומתו אבות על בנים וכולי וכתיב משפט אחד יהיה לכם אף נגעים שלא בקרובים ואדם קרוב אצל עצמו הוא ובכורות לא שמעתי ונראה לי משום דהתרת הבכורות היא כהתרת הנדרים ביחיד מומחה ואם אין יחיד מומחה בשלשה הדיוטות משום הכי אינו מתיר בכורו' עצמו כמו שאינו מתיר נדרי עצמו. ומעתה ליכא לאקשויי מברייתא דבבא בתרא פרק חזקת הבתים דבני העיר שנגנב מהם ספר תורה ומבריתא דהאומר תנו מנה לבני עירי ומבריתא דהאומר תנו מנה לעניי עירי דקתני התם אין נדונים בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר משום דכולהו נגעי בעדותייהו והוה ליה כמעידים על עצמם, ומהאי טעמא נמי פסילי דייני כל אותה העיר משום דאיכא למימר דהא אין אדם רואה נגעי עצמו ולא נגעי קרוביו אינו אלא משום דאיתקיש נגעים לריבים כדאמרינן וריבים היינו דיני ממונות הילכך אין אדם רוא' לא ריבי עצמו ולא ריבי קרוביו כמו שאין אדם רואה נגעי עצמו ולא נגעי קרוביו דתרוייהו מקרא דלא יומתו אבות על בנים גמרי ליה, ואם תאמר אם כן בנדון דידן נמי לא יהא אדם דן על עצמו מכיון דאית ליה הנאת ממון דאין אדם דן ריבי עצמו יש לומר דלא מיקרו ריבים אלא היכא דבעי לאפוקא ממונא מבעל ריב המחזיק בו שהדין נופל אז בגוף הממון אם הוא שלו או של בעל ריבו אבל היכא שאין הדין נופל בגוף הממון אם הוא שלו או של בעל ריבו רק אם הממון ההוא הוא באסור לאו או בהיתר לאו דאין כאן ריב באותו ממון כלל דהינו טוען ונטען לא מיקרו ריבים אלא דיני אסור והתר, דאי לא תימא הכי טפת חלב שנפלה בקדירה היכי מורו בה צורבא מרבנן לנפשיה והא טפת חלב שנפלה בקדרה נמי הפסד ממונא אית ביה כיון דאית ביה הנאת ממון בהיתרו והפסד ממון באיסורו אלא לאו שמע מינה דלא מיקרו ריבים ודיני ממונות אלא היכא שנפל הדין על הממון אם הוא שלו או של בעל ריבו אבל היכא שנפל עליו הדין אם הוא בהיתר לאו או באיסור לאו אין זה אלא איסור והיתר שמע מינה. וכן מצאתי בספר מצות הגדול שמביא במצות אל תונו איש את אחיו שנחלקו רב ושמואל באומר לחברו שאין לך עלי אונאה ונחלקו הגאונים בזה אם הוא דיני ממונות והלכה כשמואל בדיני או אם הוא דיני אסור והתר והלכה כרב באיסורי הרי לך בפירוש שאפילו בדיני האונאה שהוא על גוף הממון אם יש בו אונאה אם לא נחלקו בו הגאונים אם זה הדבר יקרא דיני ממונות או דיני אסור והיתר קל וחומר בנדון דידן שאין הדין נופל כלל בגוף הממון אלא בדבר הלמוד אם הוה באסור אם לא ודו"ק. וכן נראה מדברי הרב רבינו משה בר מימון זכרו לברכה שהבאתי לעיל, ואף על גב דקימא לן כרב נחמן דקאמר דאין אינש דינא לנפשיה ואפילו לגבי דיני ממונות כדאיתא בבבא קמא פרק המניח את הכד ואפילו היכא דליכא פסידא אי אזיל לדינא כדאיתא התם מכל מקו' כבר פסק רבינו מאיר דהני מילי בחפץ המבורר שהוא שלו ומחזיק בו ומסרב להחזירו אבל בשאר מילי לא דודאי לא פליג רב נחמן אמתניתין דפרק המקבל דקתני המלוה חבירו אינו רשאי למשכנו ובקרא דכתיב בחוץ תעמוד והוא יוציא אליך את העבוט. ומעתה לא קשה מההיא דגרסינן בברכות פרקא קמא בתר גנבא גנוב וטעמא טעים דמשמע דלא עביד אינש דינא לנפשיה דיש לומר דהתם מיירי בשלקח זמורות אחרות מאותם שגנב לו האריס וההיא דרב נחמן מיירי בחפץ המבורר שהוא שלו דומיא דמילתיה דבן בג בג דאמר שלי אני נוטל. הנראה לעניות דעתי כתבתי אבא"ם.