אור ברסלב

שות רבי אליהו מזרחי (ראם)· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]

שאלה סט

שאלה סח

וששאלתם על אודות האלמנה מרת ג'מילה שנשתדכה לרבי שלמה על ידי דון שמואל בן בנבשת והסכימה באותה השדוך ותקעה כפה לדן שמואל שיהיה אותו החתון קים ותיכף אחרי שתי שעות או שלש שעות שלח לה ר' שלמה הנזכר שני צעיפים להחליף לה בגדי אלמנותה ורבי שלמה טוען שכבר קבלה אותם על ידי מרת פלומבה רק שחזרה ונתנתם לו להחליפם באחרים יותר טובים לכבודה וג' הנז' טוענת ואומרת שלא רצתה לקבלם מידי פלומבה הנז' מעולם מפני שדבריה עם דון שמואל תמיד היו על מנת שיסכימו באותו חתון נכבדי קהלתה קהל ציציליא ובהיות שנכבדי קהל ציציליא לא נתרצו באותו החתון גם היא אינה מסכמת בו וכשמוע דון שמואל שחזרה בה הלך והוכיחה על התקיעת כף שתקעה לו והיא השיבה כי אף על פי שבעת הקנין לא הזכרנו התנאי מכל מקום כל דברינו מתחלה ועד סוף על זה השורש היו ולפיכך לא הוצרכנו להזכיר התנאי בעת הקנין וכשראה דון שמואל זה פטרה מהקנין ואמר לה מאחר שכן הוא עשי מה שתרצי לעשות ותהי פטורה מהקנין ואחרי ימים הלכה ונתקדשה לאחר ואחר כך הביא ר' שלמה הנז' לעיל שני עדים להעיד איך האלמנה הנז' קבלה שני הסבלונות בידיה וחזרה ונתנתם למרת פלומבה לתקן אותם לה וזה נוסח העדות העד האחד אמר שהלך לבית האשה להוכיחה מדוע חזרה בה והלכה מרת פלומבה עמו ואמר לה מדוע חזרה בה ואמרה לא נעשה דבר וענתה מרת פלומבה ואמרה לה איך תאמרי כדבר הזה והרי דון שמואל לקח קנין מידיך והבאתי לך מיד רבי שלמה הנזכר לעיל שני צעיפים ושאלתה אותי האם אלו נאותים לפי כבודי ואמרתי הין וקבלת אותם מידי ואמרת לי תוליך אותן לעשות להן שפה סביב ושיקנה ליך אחר ממון והיא שחקה ואמרה לה חוץ מכבודיך והשני אמר שדבר לה בפני פלומבא איך חזרה בה והבע' העני פזר ממון לקנות לה צעיפים ודברים אחרים ושלחם לה ואחר שנעשה כל כך למה חזרה כי עתה היא כאשתו גמורה ואז הכחישה ואמרה כי אני לא קבלתי דבר וכשהוכיחה פלומבה שתקה ואחר כך אמרה איפוי שפירושו מה מזה ואחר כך אמרה איני רוצה אותו ושאלתוני על זה אם האלמנה ג' מקודשת לראשון מצד הסבלונות אם לא.

התשובה חפשתי על כל צדי צדדי האשה ולא מצאתי לה שום מקום להצריכה גט מהראשון כלל דלמאי ניחוש לה אי משום סבלונות דמחמרינן האידנא ואזלינן כרש"י ור' חננאל לחומרא ולא שרינן לה אלא בדאיכא עדים דלא נתקדשה וליכא עדים בשלוח הסבלונו' והכא דליכא עדים דלא נתקדשה אע"ג דליכא עדים בשלוח הסבלונות שריא כדברי הטור זכרו לברכה הני מילי היכא דידעינן דודאי קבלה הסבלונות אבל הכא דלא ידעינן אם קבלה אותם אם לאו לא ומדברי העד האחד שהעיד ששתקה כשהוכיחה פלומבא על קבלת הסבלונות ואחר כך אמרה בלשון לעז איפוי שפירושו מה מזה אין ראיה על קבלתם משום דלא חיישינן בשתיקתה או אפילו בהין שלה אלא היכא שהיו שם שני עדים ששומעין שומעין אותה דאף על גב דלגבי ממון לא סגי אלא שיאמר אתם עדי ויהיה ההודאה בממון והשתיקה באתם עדי אבל השתיקה בין בממון בין באתם עדי לא כדברי הטור מכל מקום גבי קדושין וגרושין אפילו אם אתם עדי נמי סגי כדכתב הרמב"ם בפרק שלישי מהל' אישות אבל היכא שלא היו שם שני עדים ששומעין אותה איכא למימר דמשום דלא חששה להכחישה הוא ואף על פי שהיה שם עד אחד ואף על גב דעד אחד לגבי קידושין איכא מאן דאמר דהוי כשני עדים והמקדש בעד אחד חוששין לקדושיו הני מילי בשנעשה מעשה לפניו כגון שקבלה הסבלונות בפניו שאז הוי במקום שני עדים לא לרש"י בלבד שסובר שהסבלונות הן הקידושין והוה ליה מקדש בעד אחד אלא אפילו לרבנו חננאל דסבירה ליה שאין הסבלונות קדושין כיון שהין מוכיחות על הקדושין דינן כקדושין וסגי בעד אחד לאוסרה לעלמא כאלו היו שם שני עדים דמכיון דעד אחד בקדושין הוא מהימן לומר שנתקדשה לאוסרה לעלמ' כאלו היו שם שני עדים הכא נמי בסבלונות לונות הוא מהימן לומר שקבלה סבלונות לאוסרה על ידן לומר שכבר נתקדשה כאלו היו בקבלתם שני עדים מפני שנעשה המעשה בפניו לא שנא קדושין לא שנא סבלונות וכיון שהדבר תלוי בו מהמנינן ליה כתרי לגבי אסורא דאשת איש כיון שמצינו שהוא נאמן לגבי שבועה שהרי עד אחד מחייבו שבועה אבל בנדון דידן שהעד לא ראה שום מעשה אלא ששתקה ולא הכחישה או שאמרה הין וכל שכן מה מזה שאין הדבר תלוי בראיית העד אלא במחשבת האשה שמכיון שהיה שם העד בשעה שהיתה מוכיחה אותה היה לה לחשוב ששתיקתה או אמירתה הוא עדות אין להכריח מזה שהשתיקה או האמירה היא עדות דאיכא למימר שהיא חשבה שכיון שאין כאן אלא עד אחד אין בכך כלום ומשום הכי לא חששה להכחיש' ושתקה דאטו כולי עלמא גמירי דינא לידע שעד אחד בקדושין או באסור' דאשת איש הוי כתרי לשאר דינין ואי משום הא דאמרינן אמר לו עד אכלת חלב והלה שותק נאמן אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ואמר לו עד אחד זנתה אשתך והלה שותק נאמן ובנדון דידן נמי שאמרה פלומבא לג'מילא קבלת סבלונות ושתקה או אמרה מה מזה הרי זו נאמנת לה הרי כבר כתבו על זה על דברי רבא דאמר אי מהימן לך כבי תרי אין ואי לא לא דקסבר דטעמא דשותק מהימן לאו משום דשתיקה כהודאה דמיא אלא דאיכא רגלים לדבר וכיון שאין האסור מכח שתיקת הבעל אלא מכח עדות העד לא מהימני ליה דעד אחד אינו נאמן בדבר שבערוה כיון דהלכתא כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם והרמב"ם ז"ל פסק כותיה בפרק כ"ד מהלכות אשות אם כן בנדון דידן נמי דהוי דבר שבערוה לא מהימן עד דאיכא תרי ואם כן הכא דליכא אפילו עד אחד דאשה שאמרה לה שקבלה הסבלונות לאו בת עדות היא לית לין בה, ולפי זה אם היו שם באותה שעה שאמרה לה פלומבה שקבלה הסבלונות אפי' מאה עדים אין בכך כלום כיון שאין שתיקתה של ג' מילא חשובה כמו הודאה ואי משום דנפק עלה קלא דלא פסיק שכבר קבלה סבלונות הא נמי ליתא דלא עדיף זה הקול ממי שיצא עליה קול שנתקדשה שאין חוששין לו אלא כשהיה הקול ברור והוחזק בבית דין אבל אם אינו ברור או לא הוחזק בבית דין לא ואם כן בנדון דידן שהחרימו הבית דין בספר תורה שכל מי שידע שהובאו לה סבלונות לא שנא אנשים לא שנא נשים שיבא ויגיד ולא נמצא שום פוצה ומצפצף לא איש ולא אשה שיגיד שהובאו סבלונות בידה אלא שמחמת שראו הסבלונות ששלח המשדך להוליכם למשודכת לפלומבא המפשרת בינו לבין המשודכת חשבו שכבר קבלה אותם והוציאו הקול הזה הא ודאי פשיטא הוא שאין כאן חשש סבלונות וכל שכן חשש קדושין ואי משום דשלוח סבלונות שלאחר הקנין חזקה היא שכבר קבלה אותם הא נמי ליתא מכמה טעמי חדא דמאן לימא לן דאיכא קניין הרי המשודכת היא צועקת ואומרת שלא קבלה הקנין אלא על פי התנאים הראשונים ש שעברו מקודם לכן שאמרה לו שאינה רוצה לקיים שום קיום אלא על פי ר' יצחק בן אליעזר ועל פי רבי חפץ שהם מהנכבדים של קהלתה ומאחר שהם לא נתרצו בדבר הזה אין שם קנין כלל ואף על פי שאותו המפשר שביניהם אומר שלא היה שם תנאי כלל באותו קנין שנתנה לו מה בכך עד אחד הוא ואינו נאמן להכחישה על זה כל שכן שיש לחוש דשמא מפני שלא הוזכרו בשעת הקנין הדברים שנאמרו ביניהם קודם לכן חשב שחזרה בה מאותן הדברים ואין הדבר כן ועוד שהחזקה אינה מועילה אלא בדברים המסופקים אבל בנדון דידן שהיא צועקת ואומרת שלא קבלה אותם כלל מפני שלא נתרצו רבי יצחק ורבי חפץ הנ"ל ולא שאר קרובי' ואנשי קהלת' בקיו' הזה הא ודאי פשיטא ופשיטא דלא סמכינן אחזקה זו להכחיש אותה ממה שהיא אומרת שלא רצתה לקבלה ושלא קבלה אותם כלל וליכא למימר חזקה שליח עושה שליחותו וכיון שפלומבא היתה שליה להולכת הסבלונות ליד האשה חזקה היא שנתנתם לה בידה מתרי טעמי חדא שחזקה אינה מועילה אלא בדברים המסופקים אבל בנידון דידן שפלומבא בעצמה חזרה ואמרה שלא רצתה האשה לקבלם אין החזקה מועילה כלום ועוד דלא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אלא בדבר שבידו לעשותו אבל בנדון דידן שאין בידו לעשותו דשמא לא תרצה האשה לקבלם ליכא חזקה, וההיא דפרק התקבל דאמר רבי יצחק האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת שלוחו אסור בכל הנשים חזקה שליח עושה שליחותו אף על פי שאין בידו לעשותו דשמא לא תתרצה האשה להתקד' לו אינו אלא קנסא בעלמא דקנסי ליה מפני שרצה לקדש סתם ולא חשש על עצמו שלא יבא לידי תקלה כדכתבו התוספות, וההיא תשובה דרבינו שמחה שכתב הא"ז הגדול שהביאה תרומת הדשן בשמו דכתוב בה דאפילו לפירש"י ז"ל לא בעי עדים בשלוח הסבלונות אי הוי באתרא דמקדשי והדר מסבלי משום דהך סברא דשלוח הסבלונות חששא ברורה היא בחזקה שאינה פוסקת כו' ואית לן למימר שכל השולח סבלונות אחר שדוכין הואיל וכן דרך חתונין ודאי בתורת קדושין שולח ואנן סהדי כאלו קדשי בפנינו ולא בעינן עדים על הקדושין ואף על גב דבעלמא אפילו פרש בהדיא לשם קדושין בלא עדים לא מהני אפילו שניהם מודים שאני התם דליכא למימר אנן סהדי אבל הכא אנן סהדי ומקנו שפיר דאינו ר"ל שאין הבעל צריך לשלוח הסבלונות בעדים שהרי כתב רש"י בהדיא גבי חוששין לסבלונות מי ששדך באשה ונתרצת וקדם ושלח סבלונות בעדים חוששין שמא קדושין הן ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מהראשון אלמא בעי עדים בשלוח הסבלונות אלא הכי פירושא דאף על גב דבעינן עדים בשלוח שמשלח הבעל את הסבלונות מכל מקום בשעה שנתנים הסבלונות ביד האשה אין צריך עדים דאנן סהדי דלשם קדושין שלחם ובודאי השליח עשה שליחותן ונתנם לה כמו שצוה המשלח ובהכי סגי דהוי שפיר עדות של שנים בדבר ערוה כדאמרינן בפרק האומר דלב"ה הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ואף על גב דהביאה היא מקדשת האשה והעדים אינם רואים הביאה הואיל ורואים דברים שמתוכ' ודאי יבא לידי ביאה חשיב עדות והוא הדין נמי שולח הסבלונות לא בעי עדים בשלוח הסבלונות דקאמר בשעת חיילות הקדושין קא מיירי לא בשעה שהוא משלחם כדכתב בעל תרומת הדשן בפירוש עיין שם דמשמע כיון דידעינן ששלח הסבלונות אפילו אם לא נודע לנו אם הגיעו בידה אם לא אנן סהדי שהשליח עשה שליחותו ובודאי נתנם בידה כמו שצוה לו המשלח דמשמע דאף על פי שאין ביד השליח לעשות מה שצוה לו המשלח אפילו הכי אמרינן שליח עושה שליחותו זהו כשהאשה גם כן מודה שקבלה אותם הסבלונות ואפילו הכי אין להחזיקם לקדושין אליבא דרש"י ז"ל מאחר שאין שם עדים בשעת חיילות הקידושין אלא מכח החזקה דחזקה שליח עושה שליחותו ומכיון שהיו שם עדים בשעה שנתנם לשליח להוליכם לה בתורת קדושין וכבר היא מודה שקבלה אותם אנן סהדי שלשם קדושין נתנם לה השליח דחזקה שליח עושה שליחותו ובודאי לא שנה ממה שצווה לעשות ולשם קדושין נתנן לה ואף על פי שלא היו שם עדים בשעת הנתינה בידה מכל מקום אנן סהדי שלשם קדושים נתנם לה וכאלו היינו שם בעת הנתינה דומיא דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה מה שאין כן היכא שלא היו עדים מתחלה ונתן לה הוא הקדושין בינו לבינה דאז אף על פי ששניהם מודים אין חוששין לאותם קדושין כיון שאין שם עדים מתחלה ועד סוף ולא שייך התם אנן סהדי כדהכא, אבל לר"ח אם היא מודה שקבלה אותם הסבלונות אף על פי שלא שלחם בעדים שלא היו שם עדים לא בשלוחם ולא בנתינתם בידה אפילו הכי חוששין שמא קדשה קודם לכן כיון שקבלה הסבלונות וכן נמי ההיא דר"י והד"א ממיץ שהוסיפו להחמיר והורו דאף על גב דליכא עדים לא בשלוח הסבלונות ולא בנתינתם ביד האשה אפילו הכי חוששין לקידושין ומייתו ראיה מההיא דכתובות רקדו בפניה הוי עדות הה"נ באותו מלכות שהיו רגילים לעשות קנין אחר השדוכין ואחר כך שולחים לה טבעת ומנעלים לה ולקרוביה אנן סהדי שודאי שלחם לה לשם קדושין ולא בעינן עדים לא בעת השילוח ולא בעת הנתינה לידה דמשמע דאף על פי שאין שם עדים לא בעת השלוח ולא בעת הנתינה לידה אפילו הכי אנו חוששין לה לקדושי משום דכיון דעשה קנין והוי מנהג המקום לשלוח לה טבעת ומנעלים לאחר הקנין אנן סהדי ששלחם לה לשם קדושין והיא גם כן קבלתם לשם קדושין ואף על פי שלא היו שם עדים לא בשילוח ולא בנתינה וכל שכן בנדון דידן שיש כמה עדים שראו שלוח הסבלונות על ידי השליח שלו שהיא הפלומבא המפשרת ביניהם צריך להעמידו גם כן בששניהם מודים או בסתמ' אבל כשהיא צועקת ואומרת שלא קבלה סבלונות וכל שכן כשהיא מבטלת השדוכין וחזרה בה ואינה רוצה להיות לו לאשה שהוכיח סופה על תחלתה דודאי אין כאן בית מחוש כלל ולא שייך הכא לא ההיא דהרב רבינו משה בר נחמן זכרו לברכה ולא ההיא דהרב רבנו ניסים זכרו לברכה דכתבו כל היכא דחיישינן לקדושין אפילו אמרו שניהם שלא נתכוונו לקדושין לא מהמני ולא ההיא דבעל תרומת הדשן שכתב אפילו אם נשבעו המשדך והמשדכת שלא קדשו כלל לא מהימני אלא אם כן יש עדים שמעידים שלא קדשו כדכתב אבן העזר דכל מקום שהכריעו חכמים את דעתו שלכך נתכוון אינו נאמן לומר לא נתכונתי לכך כדכתב באור זרוע ביבמות גבי בעל שפחתו משום דהתם מודים שנעשה המעשה שהכריעו בו חכמים זכרם לברכה על הקדושין ושוב אינם רשאים לחלוק על הכרעתם של רבותינו זכרם לברכה אבל היכא שהאשה צועקת שלא נעשה לה מעש' סבלונות כלל ואנן רוצים לחייב לה סבלונות מכח החזקה של הקנין והשדוכין לית לין בו. וכן נמי ליכא למיחש שמא אף על פי שלא קבלה המשודכת את הסבלונות שמא עשתה שליח לקבלה את פלומבא בעצמה שהביאתם לה שיהיו בידה כיון שכבר קבלה קנין אחר השידוכין כדכתב הרב בעל תרומת הדשן משם האור זרוע ונראה דבסבלונות יש לחוש ואפילו קבלה אותם אשה אחרת דדילמא שליח שויתה כיון שכבר קבלה קנין על הקנס משום דההיא דאור זרוע מיירי בשהסבלונות הן בחזקת האשה שהיא מפוייסת בשדוכין אלא שלא רצתה לקבלם בידיה משום כיסופא כמו שכתב הרב בעל תרומת הדשן עצמו שמנהג גבולם שהכלות נמנעות לקבל הסבלונות בידיהן בזמן שמוליכין אותן להם ביום החתונה קודם החופה או ביום שלפניו ואומר שבשביל חשש קידושין נמנעות ואינו מספיק להן זה משום דאין כאן גלוי מילתא שפיר אף על פי שכלן נוהגין כך דדילמא מחמת כסופא עבדי הכי, ועוד דהתם מיירי בשהשליח להולכה נתנם לאשה אחרת ויש לחוש דדילמא שויא האשה שליח לקבלה אבל הכא שנשארו הסבלונות ביד השליח להולכה אין סברא לומר שעשתה האשה אותה שליח לקבלה ונשארו בידה ועוד מאחר שהשליח להולכה מודה שלא נאמר לו שישארו בידה בעבורה רק שהחזירתם ולא רצתה לקבלם וכן האשה ג"כ צועקת על זה שהחזירתם ולא רצתה לקבלם והסוף מוכיח על תחילתו שהרי חזרה בה מהחתון ובטלה אותו איך אפשר שנסתפק בזה לשמא עשתה השליח להולכה שליח לקבלה וכל זה אינו אלא היכא דאיכא למיחש לשמא לקדושין שלחם לה או שמא קדשה קודם לכן אבל בנדון דידן שתכף שלקח המפשר הקנין מיד האשה המשודכת מיד הלך וצוה למשדך שישלח לה צעיפים להחליף שמלותי' בגדי אלמנותי' ולא עברו שתי שעות ושלחם לפלומבא להוליכ' לה ודאי ליכא למיחש לא לשמא לשם קדושין שלחם כפי' רש"י זכרו לברכה שהרי לא שלחם בעדים כפירוש רש"י ז"ל ולא לשמא קדשה קודם לכן כפירוש רבינו חננאל שהרי תיכף שלקח לה המפשר הקנין מיד שלח לה המשדך הצעיפים להחליפם, ועוד שאם היו שם קדושין שקדמו להם לסבלונות לא היה תובע המשדך להחזיקה לו לאשה מכח הסבלונו' וכל שכן שהיא מכחשת בקבלת אבל היה טוען שקדשה דאף על גב דלא מהימן לומר לא קדשה קודם הסבלונות או לא שלח הסבלונות לשם קדושין כדכתב הרמב"ן הני מילי היכא שאינו תובע אותה להחזיקה לו לאשה אבל בנדון דידן שהוא צועק ובוכה במר נפשו להחזיקה לו לאשה מכח הסבלונות והיא מכחשת ואומרת לא קבלה סבלונות מעולם מדוע אינו טוען לה שכבר קדשה נהי דאלה הסבלונות ודאי לא שלחם לשם קדושין מכיון שלא שלחם בעדים לא בשעת שלוח סבלונות ולא בשעת נתינת הסבלונות בידה מכל מקום היה לו לומר שכבר קדשה קודם לכן הלכך אפילו אם תמצא לומר שקבלה הסבלונות מיד פלומבא שלוחתו אכתי אין לחוש לה לא לשמא הם עצמם היו קדושין כפירוש רבינו שלמה יצחקי זכרו לברכה ולא לשמא קדמו להם קדושין כפרוש רבינו חננאל זכרו לברכה ואין זו צריכה לפנים ועוד שהמפשר שהיה ביניהם שהוא דון שמואל שעל ידו נגמר כל דבר והוא קנה הקנין מידה אלו היו הסבלונות לשם קדושין או שקדמו להם קדושין איך לא היה יודע הוא מזה כלום וכשהלך אחר כך והיה מוכיחה על שחזרה בה מדוע לא הוכיחה שהיא מקודשת כבר אבל היה מוכיחה מכח הקנין למה התיר לה הקנין מאחר שהיתה מקודשת כבר ולכן בהיות שלא נמצא שום פוסק משום צד שבעולם שיהיה מובן ממנו שום חשש אסור בדבר הזה רוצה לומר בענין האשה ששמה ג' ציצליינא עמדנו והתרנו עליה היתר ושכל מי שיערער עליה מכאן ולהבא אפילו ברמיזא בעלמא שיהיה בכלל החרם שהחרים רבינו תם עם כל אותם הרבנים שהיו עמו כמו שנזכר במרדכי בסוף גיטין ולכן הקדושין שקדש אותה הבחור יהודה פורטוגז אחרי הפועל הקדום הן קדושין גמורים בלי שום פקפוק כלל כשאר כל קדושי בנות ישראל הכשרות והכל שריר וברי' וקיים. זהו הנראה לי לעניות דעתי אנכי הטרוד והעלוב אליא בן כבוד רבי אברהם מזרחי זכרו לחיי העולם הבא.

תוכן העניינים

שות רבי אליהו מזרחי (ראם)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה