שות רבי אליהו מזרחי (ראם)· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]
שאלה סח
וששאלתם על השכיב מרע שלא היו לו בנים ולו אח משומד במלכות אחרת בארץ מרחקים ורצה לגרש את אשתו כי היכי דלא תפול קמי אחיו המשומד ולא היתה אשתו באותה העיר ומנה הבעל שליח לקבלה שלא מדעת אשתו ומסר לו גטה על תנאי שאם ימות יהא גט ואם לאו לא יהא גט ותכף שמסרו לו הלך לעולמו וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק אם האשה נתרת לשוק בקבלת גיטה ליד השליח ההוא אי לא.
התשובה נראה לי לעניות דעתי שהיא מותרת אליבא דכולי עלמא כאשר יתבאר בעזרת האל דאף על גב דמסקינן בפרק המקבל האשה עושה שליח לקבלה ותנן נמי בפרקא קמא דגיטין האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו לאדם אלא בפניו הני מילי באשה לגבי בעלה אבל לגבי יבם משומד זכות היא לה להוציאה מתחת זיקתו וראיה לדבר מיהא דגרסינן בשלהי האשה שלום בעא מיניה רבא מרב נחמן המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסניא ליה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו או דלמא זמנין דרחמא ליה וחוב הוא לה ואין חבין לו לאדם אלא בפניו אמר ליה תניתוהו וחוששין לדבריהם וגבי גט נמי זימנין דרחמא ליה וחוב הוא לה ואין חבין לו לאדם אלא בפניו שמע מינה דוקא גבי יבם כשר דשייך ביה זימנין דרחמא ליה חיישינן דילמא רחמא ליה וחוב הוא לה אבל גבי יבם משומד דקיימא עליה באיסור הנבעלת לגוי וקנאין פוגעין בה כדכתב המרדכי בשם רבינו אברהם מרגישבורק ואית ביה נמי חששא דהעברת הדת ולא שיך ביה זימנין דרחמא ליה ודאי זכות הוא לה להצילה מזיקתו. ואם תאמר נהי נמי דלא שייכא ביה זימנין דרחמא ליה מכל מקום ניחוש דילמא ניחא לה בכל דהוא כדריש לקיש דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו כדאשכחן בשלהי האשה שלום דאמר ליה רבינא לרבא המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו כיון דאית ליה קטטה בהדיה זכות היא לה או דילמא ניחא דגופא עדיפא לה ואמר ליה תא שמע דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו וכו' אלמא אפילו במקום קטטה דלא שייך ביה זימנין דרחמא ליה איכא למיחש בה משום טן דו יש לומר שאני התם דאדם כשר הוא ומשום הכי אף על גב דאית ליה קטטה בהדיה אפילו הכי חיישינן דילמא מינח ניחא לה בכל דהו ושייך בה טן דו אבל גבי יבם משומד דקיימא עליה באסור הנבעלת לגוי וקנאין פוגעין בה כדאמרן וגם שיש לה חששא שמא יעבירנה מן הדת ובודאי תכשל בכמה איסורי מאכלות וכיוצא בזה ואנן סהדי דלא ניחא לה בטן דו דידיה ולא שיך הכא דריש לקיש כלל, אבל ליכא לשנויי שאני התם גבי קטטה שהיא נשואה לו ולבה גס בו וקשה להפרד הימנו ולפיכך אף על גב דאית לה קטטה בהדיה ניחא לה בטן דו דידיה מלמיתב ארמלו מה שאין כן גבי יבם דאינה אלא זקוקה לו ואין לבה גס בו ולא שיך הכא ניחא לה בטן דו דידיה שהרי בשלהי הגוזל קמא פריך תלמודא אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה ומשני מינח ניחא לה בכל דהו כדריש לקיש אלמא אפילו באינה נשואה לו ולא אפילו זקוקה לו אמרינן טן דו כל שכן גבי יבם שהיא זקוקה לו והא דקאמר תלמודא גבי בעיא דהמזכה גט לאשתו במקום יבם או דילמא זימנין דרחמא ליה ולא קאמר או דילמא ניחא דגופא עדיפא לה כדקאמר גבי בעיא דהמזכה גט לאשתו במקום קטטה לא משום דלא שייך גבי יבם הוא אלא דחד מנייהו נקט אי נמי גבי דסניא ליה שייך טפי לומר או דלמא זמנין דרחמא ליה מפני שהוא דבר והפכו וכן מצאתי בתשובה אחת של רש"י זכרו לברכה שהביאה מהרר"י זכרו לברכה בספר תרומת הדשן זה לשונו מעשה היה בזמן רש"י זכרו לברכה על משומד אחד שנתרצה לתת גט לאשתו והורה רש"י זכרו לברכה לאחד לקבל הגט שלא מדעת האשה דאנן סהדי דזכות הוא לה והשתא דברים קל וחומר ומה אם באשת משומד שהיא נשואה לו ולבה גס בו וקשה לפרוש הימנו אפילו הכי הורה רש"י זכרו לברכה לקבל גיטה שלא מדעתה משום דאנן סהדי דזכות היא לה להצילה מתחת המשומד ולא חייש להא דריש לקיש דטב למיתב טן דו מכיון דאיכא איסור ביאה וחשש העברת הדת בנדון דידן דאינה נשואה לו ולא שייך לומר שלבה גס בו וקשה לפרוש הימנו דאדרבה סתם נשים שונאות ליבם ומיעוטא דמיעוטא הוא דרחמא ליה כדאיתא בשלהי האשה שלום לא כל שכן שיש לומר דודאי זכות היא לה להוציאה מאיסור ביאה ומחשש העברת הדת.
אבל ראיתי בתשובה אחת של מהר"ם זכרו לברכה שהביאה מהרר"י זכרו לברכה בספרו שדחה ההוראה הזאת של רש"י זכרו לברכה בשתי ידים ואמר שאין זה אלא לפי דברי הגאונים דפטרי היבמה שנפלה לפני יבם משומד בלא חליצה מטעם דאדעתא דהכי לא נתקדשה לו משום דסבירא להו דלא שייך ביה טן דו דאי הוה שייך ביה טן דו הוה צריכה חליצה כההיא דשילהי הגוזל קמא דפריך אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין כו' ומשני כדריש לקיש דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו אבל רש"י זכרו לברכה שחולק על הגאונים זכרם לברכה וכתב שצריכה חליצה על כרחך לומר שהוא סובר שגם בזה שייך טן דו ואם כן אסורה משום גט שלא מדעתה דשמא לאו זכות היא לה וכן נוהגין העולם עד כאן לשונו ודברים הללו תמוהין מאד מכמה טעמי ואף על פי שאין משיבין את הארי לאחר מיתה וכל שכן הדיוט כמוני מכל מקום תורה היא וללמוד אני צריך ראשונה הא דקאמר אין זה אלא לפי הגאונים דפטרו היבמה שנפלה לפני יבם משומד בלא חליצה משום דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה אינו אלא לפי סברתו שסובר שטעם עם הגאונים וראייתם היא מההיא דשלהי הגוזל קמא כדכתב המרדכי בשמו וזה לשונו נראה להר"מ להביא ראיה לדברי הגאונים מדפריך פרק הגוזל קמא אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה מעיקרא ומשני מינח ניחא לה בכל דהו כדריש לקיש דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו אם כן לגבי משומד דליכא למימר הכי דאנן סהדי דלא ניחא לה להתיבם לו כי יעבירנה על דת להביאה בגיות ולשכב עמה בנדותה נפקא בלא חליצה והא ליתא דאם כן איך יתישב מה שכתב אחר כך אף על פי שהבאתי ראיה לדברי הגאונים לא מלאני לבי לעבור על דברי רש"י דנראה מזה שראה התשובה של רש"י זכרו לברכה שכתוב בה דאין לסמוך על דברי הגאונים דאף על פי שחטא ישראל הוא לכל דבר שקדושיו קדושין וזוקק את אשת אחיו לחלוץ וליבם והלא דבריו הללו מוכיחים שהוא סובר שטעם הגאונים אינו אלא משום דס"ל דמשומד חשיב להו כגוי ואינו זוקק את אשת אחיו לא לחליצה ולא ליבום ולפיכך כתב דאעפ"י שחטא ישראל הוא וקדושיו קדושין וגטו גט וחליצתו חליצה ואין לסמוך על דבריהם כלל ואלו היה שטעם הגאונים הוא משום דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה כההיא דהגוזל קמא לא היה משיב עליהם מההיא דחטא ישראל אעפ"י שחטא ישראל הוא דמאי נפקא מינה אי הוי כישראל סוף סוף ישראל משומד הוא ואנן סהדי דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה ותיפוק בלא חליצה ובלא יבום דומיא דנפלה לפני מוכה שחין לפי הקס"ד, ותו דא"כ אין הפרש בין נשתמד קודם נשואי אחיו לנשתמד אחרי נשואי אחיו דבכלהו שייך לומר אדעתא דהכי לא קדשה עצמה ואיך חלקו הגאונים בין זה לזה וכתב רב יהודאי גאון יבמה שנפלה לפני משומד אי כד נסבה בעל הוה ההוא יבם משומד לא בעיא חליצה מיניה ורב נחשון גאון כתב האי בר ישראל דקדיש אתתא וה"ל אח משומד בשעת קדושין ומת ההוא בר ישראל בלא בנים אשתו פטורה מן החליצה מ"ט נשואין הראשונים מפילים ורב שמואל הגאון בן רב חפני הגאון כתב יבמה שנפלה לפני יבם משומ' אי כד נסבה [לא] הוה ההו' יבם משומ' בעיא חליצ' מ"ט דמן כד איקדשא לבעלה חל עלה זיקא דאמרינן נשואים הראשונים מפילים אבל אי כד נסבא בעל הוה ההוא יבם משומד לא בעיא חליצה והר' רבינו ברוך כתב כי כן כתוב בספר בשר ע"ג גחלים שאינה צריכה חליצה מאחר שהיה היבם משומד קודם קידושיה עכ"ד ואין סברא לומר דדוקא היכא דנשתמד קודם שנתקדשה לאחיו דאסקא אדעתא וה"ל כאלו התנתה בפירוש ע"מ שלא תתיבם לו נפקא בלא חליצה אבל היכא דנשתמד לאחר שנתקדשה לאחיו דבאותה שעה שנתקדשה לו לא אסקא אד אדעתא שישתמד לא נפקא בלא חליצה דאם כן הא דפריך בגמרא אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה ה"ל למימר אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין בעת שנתקדשה לאחיו תפוק בלא חליצה דכיון דאסקה אדעתה אנן סהדי דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה אבל השתא דפריך סתמא ש"מ לא שנא היה מוכה שחין בעת שנתקדשה לאחיו ל"ש לאחר שנתקדשה לאחיו נפקא בלא חליצה, ואם כן מהכא משמע דאע"ג דלא הוה משומד בעת שקדשה עצמה שייך לומר אדעתא דהכי לא קדשה עצמה וה"ה גבי יבם משומד. ועוד אדרבה איפכא מסתברא דהיכא דנשתמד קודם שנתקדשה לאחיו דאסקא אדעתא ואיבעי ליה לאתנויי ולא אתנייה איהי היא דאפסידא אנפשה אבל היכא דלא הוה משומד בשעה שנתקדשה לאחיו דלא אסקא אדעתה שישתמד ולא הוה לה לאתנויי עליה איכא למימר דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה דסתם נשים אינן מתרצות בכך והא דלא אתנייה משום דמלתא דלא שכיחא היא ומילתא דלא שכיחא לא מסקי אדעתיהו לאתנויי עלה דכה"ג אשכחן בריש כתובות דבעי למפשט תלמודא אין אונס בגיטין מההוא דאמר להו אי לא אתינא מכאן עד תלתין יומין ליהוי גיטא אתא ופסקיה מברא ואמר להו חזו דאתאי ואמר שמואל לאו שמיה מתיא ודחי לה אונסא דשכיחא שאני דכיון דאיבעי ליה לאתנויי ולא אתני איהו הוא דאפסיד אנפשיה אבל אי טעמא דידהו משום דמשומד חשוב כגוי לענין שלא יהא זוקק לא לחליצה ולא ליבום אתיא שפיר דדוקא היכא דהוה משומד בשעה שנתקדשה לאחיו דלא חיילה עלה זיקא משום דס"ל נישואין ראשונים מפילים נפקא בלא חליצה אבל היכא דלא הוה משומד באותה שעה שנתקדשה לאחיו דחיילא עלה זיקא אף על גב דנשתמד אחר כך תו לא פקע זיקתיה מיניה וצריכה חליצה ואף על גב דגוי לאו בר חליצה הוא האי ישראל משומד הוא וחליצתו חליצה וגטו גט והא דחשיבא להו כגוי אינו אלא לענין זיקה כלל שלא יהא זוקק את אשת אחיו לא ליבום ולא לחליצה אי משום דילפינן אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן ביהדות אף כאן ביהדות אי משום דכתיב כי ישבו אחים יחדיו מקיש ישיבת אחים להדדי מה מת אחד מהם ביהדות אף יבמה יבא עליה ביהדות כדלקמן אבל רש"י ז"ל היה סובר דחשיבא להו כגוי לכל מילי ולפיכך כתב עליהם בתשובה שדבריהם סותרים זה את זה שאם זיקתו זיקה וחליצתו חליצה לאחר שנשתמד מ"ל קדשה ואחר כך נשתמד מ"ל נשתמד קודם לכן ואם בשמדותו נחשב כגוי גמור האיך תהא חליצתו חליצה. ועוד אפילו אם ת"ל דחשיב להו כגוי לכל מילי ולאו בר חליצה הוא מ"מ ס"ל משום עגונא דאתתא אקילו בה רבנן ושרו לה בחליצה שכן כתוב בתשובת הגאונים וששאלתם ישראל שנשתמד מהו שיגרש את אשתו כשהוא משומד מי אמרינן כיון דאי קדיש הוו קדושיו קדושין גטו נמי הוי גט או דילמא לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן. הכי איתחזי לנא מילתא דמגרש אשתו וכשהוא משומד דאי לא מאי תקנתא דבת ישראל עניה תאסר לעולם הא אשכחן דאקילו רבנן לענין עגונא דאתתא בכמה אנפי דעדיפי מן הכין וכ"ש הכא דליכא תקנתא אלא בהכין עד כאן לשונו והשתא דברים קל וחומר ומה באיסור כרת ומיתת בית דין שרו לה רבנן בגיטא דמשומד אף על גב דלאו גטו גט משום עגונא דאתתא באסור לאו מיבעיא ולמדנו גם כן מתשובה זו שהגאונים סוברים דמשומד חשוב כגוי לכל דבריו ואין גטו גט לולא תקנתא דאתתא וה"ה נמי שאין חליצתו חליצה ואינו זוקק את אשת אחיו כמו שהבין רש"י ז"ל דברי הגאונים ז"ל ואין כאן מקום לחלוק כלל, ותו היכי מצי לפרושי דברי הגאונים באדעתא עתא דהכי לא קדשה עצמה דנפיק מיניה חורבא להתיר אשת המשומד בקבלת הגט שלא מדעתה כדלעיל במקום דאיכא לפרושי מילתייהו בטעמא אחריתי דאין להתיר אותה ונמצא שהוא מתיר אשת איש לעלמא וכל שכן אחר שראה דברי רש"י זכרו לברכה שנראה מכח דבריו שהוא סובר שהטעם שלהם אינו אלא משום דקיימא לן דמשומד חשיב כגוי לכל דבריו כדאוכחנא לעיל דלפי זה אין להתיר אשת המשומד בקבלת הגט שלא מדעתה דדילמא מינח ניחא לה בטן דו דידיה וחוב הוא לה ובר מן דין כמה טעמי אחריני טובא איכא למימר בהא דלא נפיק מיניהו חורבא והלא הרב רבינו ברוך כתב בהדיא שיש להסמיך דבריהם אף על פי שלא ידענו טעמם מהא דאמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן קא מקדש וכי קיימי רבנן ומתקני מילתא דמתייא לידי תקלה והתורה שאמרה סתם כי ישבו אחים יחדיו אחים ביהדות קאמר דדרכיה דרכי נועם כתיב ולשמא יחזור לא חיישינן דאמר רב יהודה אמר רב כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסירא וקרוב לזה הטעם כתב מהרר"י זכרו לברכה בשם האור זרוע הגדול שטעם הגאונים הוא משום דהתורה אמרה כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם יבמה יבא עליה ואי אפשר לומר אפילו משומד דהא כתיב דרכיה דרכי נועם אלא מקיש ישיבת אחין להדדי מה מת אחד מהם ביהדות אף יבמה יבא עליה ביהדות וכל דמקדש אדעתא דרבנן קא מקדש והיכי קיימי רבנן ומתקני מילתא דמתייא לידי תקלה, וכי תימא נהי דלא יבא עליה מכל מקום לא תפטר בלא חליצה דהא אמרינן בפרק החולץ טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו למאי הלכתא דאי הדר לסורו הראשון ישראל משומד הוא ואם קדש קדושיו קדושין אלמא כישראל חשבינן ליה לא דמי דהתם בידיה הוא דקא עביד מעשה ואיסור כרת הוא אבל היכא דממילא הוא ואסור לאו בעלמא הוא איכא למיחש לעגונא דאתתא עד כאן לשונו. וגם רבינו ישעיה הראשון זכרו לברכה כתב בתשובה, מאי דכתב מר על אותו שנשא אשה והיה לו אח משומד מקודם לכן והלך לעולמו וחיי לרבנן שבק וברא וברת ומוקי שמא בישראל לא שבק ואותו יבם משומד לא נודע מקומו ויש כבר שנים עשרה שנים שלא נודע איפוא הוא ואם חי ואם מת. מצאתי כתוב בהלכות גדולות לשון זה שומרת יבם שנפלה קמי יבם משומד לא משתריא לעולם עד שיחלוץ לה אבל אי כד נסבה בעל הוה משומד ההוא יבם קודם לכן לא צריכה הימנו חליצה ולא נתנו טעם לדבריהם אבל רב נחשון גאון זכרו לברכה נתן טעם לדבריו זה לשונו האי בר ישראל דקדיש אתתא והוה ליה אח משומד בש בשעת קדושין ומת ההוא בר ישראל אשתו פטורה מן החליצה מאי טעמא נישואין הראשונים מפילין ומדמפרש שסברת הגאון היא שכיון שקדמה שמדותו של זה לנשואין של זה כאילו לא היתה להם ישיבה אחת בעולם בין למאן דאמר נישואין הראשונים מפילים בין למ"ד מיתה מפלת הרי לא נשואים הראשונים הפילוה אצלו שהרי לא היה ראוי לה ולא מיתה הפילוה דכתיב כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם דילפינן אחוה אחוה מבני יעקב שכלם קדושים וכשרים ולכך נוטה לסמוך על דבריהם להתירה בלא חליצה חלילה לך חולין היא לך מעשות כדבר הזה וכלך מדרך זו ולא תהיה המכשלה הזאת תחת ידיך כי המשומד כישראל גמור הוא לכל דברי אסור בין לקדש בין לגרש בין לפטור מן היבום בין לזקוק ליבום דלאו כל כמינו להפקיע עצמו מקדושתו להיות כגוי אלא כישראל רשע מיקרי וקידושיו קידושין וגטו גט וחליצתו חליצה ככל בר ישראל וזוקק ופוטר דהכי אמרינן בשלהי פרקא קמא דיבמות אמר רב יהודה אמר רב גוי שקדש בזמן הזה חוששין לקדושיו חיישינן שמא מעשרת השבטים הוא כו' עד והא איכא בנות ישראל ומשני בנתא דההוא דרא איצטרויי איצטרו למדנו מכאן שישר' משומד קדושיו קדושין שאף על פי שהרשיע וכפר והפקיר לעבודה זרה לא כל הימנו להפקיע קדושת ישרא' מעליו בשמדותו כו' וכיון שנתברר לנו שקדושיו קדושין גם גטו גט וחליצתו חליצה וזוקק ליבום ופוטר מן היבום דכולהו טעמא אית להו וכו' עד סוף התשובה א"כ כיון דאיכא כמה טעמי אחריני על דברי הגאונים זכרם לברכה מ"ל למהר"ם זכרו לברכה לפרושי טעמם וראייתם משום דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה דנפיק מיניה חורבא להתיר אשת המשומד לעלמא בקבלת הגט שלא מד מדעתה. ומההיא תשובה דרש"י זכרו לברכה דכתוב בה והתשובה הנמצאת בתשובות הגאונים שאם נשתמד בשעה שנתקדשה אינה צריכא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה אין לסמוך עליה אין ראיה דודאי מש משבשתא היא דאי לא תימא הכי למה אין לסמוך עליה והלא אין דבריהם סותרים זה את זה דדילמא לעולם אימא לך דמשומד זיקתו זיקה וחליצתו חליצה ואפילו הכי נפקא בלא חליצה משום דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה דומיא דמוכה שחין לפי הקא סלקא דעתין ותו הא דקאמר אבל רש"י זכרו לברכה שחולק על הגאונים וכתב שצריכה חליצה על כרחך לומר שהוא סובר שגם ביבם משומד שייך טן דו מ"ל הא אי משום דמצריך חליצה ליבמה שנפלה לפני יבם משומד ואי לא הוה שייך בה טן דו הוה לה לפטרה מן החליצה משום דאף על גב דמשומד חשיב כישראל לכל דבריו בין לקדושין בין לגירושין בין לזקוק ליבום ולחליצה מכל מקום אנן סהדי דלא ניחא לה בטן דו דידיה ואדעתא עתא דתפול קמי משומד לא קדשה נפשה דומיא דנפלה לפני מוכה שחין לפי הקא סלקא דעתין דילמא לעולם אימא לך דאף רש"י זכרו לברכה סובר דלא ניחא לה לאתתא בטן דו דמשומד והא דלא פטר היבמה שנפלה לפני משומד מן החליצה מטעם דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה הוא משום דאף על גב דלא ניחא לה בטן דו דיבם משומד מכל מקום ניחא לה בטן דו דבעלה הראשון הכשר ומגו דניחא לה בטן דו דבעלה הכשר מיקדשא נפשה אפי' בספק זה דשמא תפול קמי אחיו המשומד דומיא דמוכה שחין לפי שנוייא דגמרא דמשני אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו כדריש לקיש וכו' דהתם נמי מינח ניחא לה בטן דו דבעלה השלם קאמר והכי פירושא אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תפוק בלא חליצה דמעיקרא כשנשאת לבעלה לא נתקדשה לו על דעת שתפול לפני מוכה שחין דאף על גב דגבי בעלה אם נהיה מוכה שחין אחר שנשאת לו ליכא למימר תפוק בלא גט דאנן סהדי דאדעתא עתא דהכי לא קדשה נפשה משום דלאו אדעתא דידה לחודא תליא מילתא אלא כמו כן בדעת הבעל כמו שפרשו התוס' מכל מקום גבי יבם שהבעל אינו חושש היאך דעתה בזה תפוק בלא חליצה דאדעתא עתא דתפול קמי מוכה שחין לא קדשה נפשה לבעלה ומשני אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו פרש"י דמינח ניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו אף על פי שהוא מוכה שחין פירוש שמתוך חבתה להנשא לבעלה השלם רוצה להנשא לו אף על פי שמכניסה עצמה בספק דשמא ימות בעלה ותפול לפני מוכה שחין אשר הוא שנוי לה ולא ניחא לה בטן דו דידיה וכיון דפירוש מינח ניחא לה בכל דהו אבעלה השלם קאי ולא על היבם המוכה שחין ועלה אמר כדריש לקיש דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו צריך לומר דהא דריש לקיש נמי אבעלה השלם קאי והכי קאמר טב לה למיתב בטן דו דבעלה השלם אף על פי שמכניסה עצמה בספק זה ושמא ימות ותפול קמי מוכה שחין שהוא שנוי לה ולא ניחא לה בטן דו דידיה מלמיתב ארמלו אף על פי שאז אינה בספק זה והשתא איכא למידק שפיר אליבא דרש"י זכרו לברכה דהוא הדין נמי גבי מי שהיה לו אח משומד בשעת קדושין איכא למימר אנן סהדי דמינח ניחא לה להתקדש לראשון שהוא כשר על ספק שאם ימות בעלה תזקק לאחיו המשומד שהוא שנוי לה ולא ניחא לה בטן דו דידיה משום דטב לה למיתב בטן דו דבעלה הכשר אף על פי שבסבתו נכנסת בספק דזיקת אחיו המשומד מלמיתב ארמלו אף על פי שאז אינה בספק זה, והשתא שמעינן מהכא שהמשומד הוא שנוי לה כל כך עד שאלמלא חבת טן דו דבעלה הראשון הכשר וספקא דמשומד דאית ביה כמה מיני ספקות דשמא תמות היא או המשומד קודם שימות בעלה או שמא יהיו לו לבעלה בנים קודם שימות או שמא ישוב המשומד בתשובה קודם שתפול לפניו או שמא יתרצה לחלוץ ולא ליבם אם בעצמו ואם על ידי אחרים שיפייסוהו על כך אבל לא היתה נשאת לבעלה הכשר כשהיה לו אח משומד ולפי זה צריך לומר דרש"י והגאונים זכרם לברכה כולהו סבירא להו דלא ניחא לה בטן דו דמשומד כלל אלא אדרבא הוא שנוי לה מאד כדאוכחנא לעיל אלא שהגאונים סוברים דאף על גב דניחא לה בטן דו דבעלה הכשר מכל מקום היכא דאית ליה אח משומד אנן סהדי דלא ניחא לה להנשא לבעלה הכשר על מנת שתהיה עומדת בספק זה שאם ימות בעלה בלא בנים שתפול לפני המשומד אף על גב דאית ליה כמה מיני ספקות כדלעיל ואדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכיון דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה פטורה מן החליצה ומן היבום אליבא דמהר"ם זכרונו לברכה דפירש טעם הגאונים מההיא דשלהי הגוזל ורש"י זכרו לברכה סובר דמינח ניחא לה בטן דו דבעלה הכשר אפילו בכל דהו מלמיתב ארמלו ואדעתא דהכי קדשה עצמה אפילו אם תפול קמי משומד דלא ניחא לה בטן דו דידיה וגם שהוא שנוי לה לפיכך אינה פטורה מן החליצה ומן היבו'.
ותו הא דקאמר ואם כן אסור לקבל להגט שלא מדעתה דשמא לא זכות היא לה מנא ליה הא והלא אפילו אם תמצא לומר דסבירא ליה לרש"י זכרו לברכה דאדעתא דהכי קדשה נפשה אפילו אם תפול קמי משומד משום דניחא לה אפילו בטן דו דידיה מה שאין כן האמת כדאוכחנא לעיל אכתי ליכא לדמויי ליה לבעלה משומד עם היבם המשומד לאקשויי עליה דרש"י זכרו לברכה מדידיה אדידיה דילמא דוקא גבי יבם משומד דאיכא ספקות טובא כדלעיל אינה מקפדת כל כך ומתקדשת לבעלה הכשר אפילו על דעת דתפול קמיה משומד ואינה נמנעת מלהתקרב לבעלה בשביל הספק הזה כיון דשייך ביה קצת טן דו אף על פי שאילו היתה נפילתה אצלו בלא שום ספק לא היתה מתרצה בטן דו דידיה אבל גבי אשת משומד שכבר היא תחתיו מאן לימא לן דניחא לה בטן דו דידיה וכבר גמגם מהרר"י זכרונו לברכה בספרו על מהר"ם זכרו לברכה בזה וכתב נראה דבתשובת מהר"ם זכרו לברכה נמי יש לגמגם בהא דמדמה גירושי אשה לזיקת יבמה לענין טן דו דמשומד אליבא דרש"י שיש לחלק שפיר ולומר דודאי לא ניחא לה לאתתא בטן דו וצוותא דמשומד וזכות היא לה מי שפוטרה הימנו אפילו לרש"י ומכל מקום אין הדבר שנוא לה שתהא מקפדת כל כך דנימא בשביל זה דאדעתא עתא דהכי לא קדשה עצמה לבעלה תחלה דודאי ברצון נכנסת להסתפק כדי להתקדש לבעלה הכשר שאפילו אם היתה מעלה על דעתה שתזקק למשומד לא היתה נמנעת מלהתקדש בשביל כך משום דשייך קצת טן דו אף במשומד דאולי יחזור בתשובה מה שאין כן גבי גרושי אשה דאין כאן ספק אלא בודאי היתה צריכה להיות טן דו וצוותא דמשומד אם לא תהא מגורשת ממנו הא ודאי לא ניחא לה וחלוק זה איתא בהדיא בתוספ' פ' נערה בכתובות גבי כתב לה כסות וכלים דאין אדם חושש לכנס בספק ואף על פי שאם אירע אותו דבר יהיה לו לקפידא גמורה נכנס על הספק ואם כן גבי יבמה נמי אף על גב דבדידה לחודה תלייא מילתא ואינה נכנסת בספק כדאיתא התם היינו דוקא בספק קפידא גמורה דמוכה שחין אי לא הוה טעמא דטן דו אבל כיון דאיכא טעמא דטן דו וליכא קפידא גמורה לגבי מוכה שחין ולגבי משומד אליבא דרש"י אמרינן דנכנסת בספק אבל בודאי כמו לגבי גרושי אשה מסתמא זכות הוא לה ליפטר הימנו והכי פירש רש"י בהדיא דמשום ספק הוה ניחא לה משום טן דו, ולפי זה יש לומר דתשובת רש"י דלעיל דכתוב בה דרש"י הורה לקבל גט שלא מד מדעתה עיקר הוא ולא קשיא מדידיה אדידיה עד כאן לשונו ואם כן הוא הדין נמי בנדון דידן שבעלה שכיב מרע ונוטה למות כבר היא נופלת בודאי לפני היבם המשומד ליכא למיחש בה דילמא ניחא לה בטן דו דידיה דדוקא בטן דו דמשומד במקום דאיכא ספיקא אמרינן דניחא לה קצת בטן דו דידיה אבל במקום דליכא ספיקא אנן סהדי דזכות הוא לה להוציאה מתחת זיקתו ותו אפילו אם תמצא לומר דאין לחלק בין משומד דגבי ספקא למשומד דגבי ודאי דלא שנא גבי אשה שנשאת למי שיש לו אח משומד דאית ביה כמה מיני ספקות ולא שנא גבי אשה שנשתמד בעלה דלית בה שום ספקא שכבר הוא נשתמד ואיכא למיחש בה דילמא מינח ניחא לה בטן דו דידיה עדין אני אומר דזכות הוא לה להוציאה מתחת ידו משום דנהי דאיהי מינח ניחא לה בטן דו דידיה מכל מקום מי שמצילה מאסור ביאה דנבעלת לגוי ומחששא דהעברת הדת ומכשול כמה מיני איסורין שיכול להכשילה שלא מדעתה זכות גדול הוא עושה לה אף על פי שהיא אינה רוצה בכך וקשה לפרוש הימנו שכך כתב הרב רבינו משה זכרו לברכה בהלכות גירושין פרק שני מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש ב"ד של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא הגט כשר כו' ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס כו' לפי שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס את עצמו בדעתו הדעה לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתוקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו והוא ה"נ גבי אשת משומד כיון שהדין נותן שתפרוש הימנו אי משום דקאי עלה באיסור הנבעלת לגוי וקנאין פוגעין בה אי משום חששא דשמא יעבירנה על הדת להביאה בגיות ואי משום חששא דמכשול כמה מיני איסורין אלא שיצרה תוקפה ורוצה בטן דו דידיה אשר לא כדת ודאי זכות היא לה להצילה מהעבירה ומכל אותן החששות שאעפ"י שהיא אינה מתרצה בכך אנן סהדי דבתר הכי כשישקוט יצרה הקשה תהיה שמחה בהצלתה מתחת ידו ותהא תוהא למפרע על הראשונות.
וכן מצאתי בתשובה אחת של רש"י ז"ל שהביאה הא"ז בשמו ז"ל השיב רבינו שלמה זצ"ל נראה בעיני שהאשה שמנתה שליח במקום אחר ואמרה בפני שני עדים הריני ממנה את פלוני שממקום פלוני שליח לקבל גיטי והודיעו לשליח ונתרצה ששליחותו הוגנת וכל שכן אשה זו שנטמאה בין הגוים ונאסרה עליו ששליחותה כשר מכמה טעמים חדא שמאחר שנאסרה עליו זכות הוא לה שיוצאה מתחת ידו ואפילו לא מנתה השליח ימסור בעל הגט ליד מי שירצה ויאמר בלשון זה זכה בגט זה לאשתי פלנית והרי היא מגורשת מיד בקבלתו של זה דתנן האומר לשלוחו תן גט זה לאשתי שטר שחרור זה לעבדי רצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בניטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים שזכין לו לאדם שלא בפניו ואין חבין לו לאדם אלא בפניו והא עבד דגמר לה לה מאשה כיון דזכות הוא לו זכין לו שלא בפניו ומקבל השחרור אע"פ שלא מנהו העבד שליח וה"ה לאשה היכא דזכות הוא לה דעבד לא ק"ל ביה טעם שליחות אלא משום דגמר מאשה דעביד בה שליחות וקתני כה"ג הוי שליחות, ועוד דבעא מיניה רבא מרב נחמן המזכה גט ל לאשתו במקום יבם מהו כו' הילכך כי זכה לה ע"י אחר שלא מדעתה מספקינא לה ומגורשת ואינה מגורשת ואם מת חולצת ולא מתיבמת שמעינן מינה דהיכא דודאי זכות הוא לה כי הכא מצי בעל לזכויי לה בלשון זכייה אפילו לא מנתה אותו ואפי' לשאר נשים שגירושין שלהן חובתן כיון שאמרה בפני עדים פלוני יהיה שלוחי לקבל גיטי גלתה דעתה שהיא חפצה בגירושין מחמת איבה שביניה' ומעתה זכות הוא לה ושלוחה גמור הוא מאחר שנתרצה להיות שלוחה דלמאי ניחוש לה אילימא משום דכיון דלא ידעה ביה אי צבי אי לא צבי לא סמכא דעתא ולא הוי שליח סתמא דמילתא לא משויא שליח אלא מאן דידעה ביה דעתיה אי משום דרחים לה אי משום מצוה דכה"ג אשכחן טובא גבי שלוחי הולכה דההוא דסדר גיטא לדביתהו א"ל שליח לא ידענא לה א"ל זיל הב נהליה דאבא בר מניומי דהוא ידע בה ולתביה נהלה אלמא נעשה אבא שלוחו של זה לבעל אעפ"י שלא נדבר עמו פה אל פה והוי שליח וטעם האוסרים לא ידעתי מ"מ ילמדו למגרש לומר לשונות הללו שתיהן התקבל וזכה בגט זה לאשתי פלני' דהוי שליח ממה נפשך וצורנו יאיר עינינו בתורתו שלמה בר יצחק,.
הרי למדנו מתשובה זו דכל היכא דקיימא אתתא על בעלה באיסור ביאה זכות הוא לה להוציאה מתחת ידו אעפ"י שלא גלתה דעתה אם רוצה לצאת מתחתיו או לא שהרי כתב בהדיא שמאחר שנאסרה לבעלה זכות הוא לה שיוצאה מתחת ידו וע"כ לומר דבלא גלתה: דעתה אם רוצה לצאת מתחתיו אם לא קמיירי דאי בגלתה דעתה מאי איריא נאסרה לבעלה אפי' בלא נאסרה נמי זכות הוא לה להוציאה מתחת ידו שהרי כתב אחר זה ואפילו לשאר נשים שגירושין חובתן כיון שאמרה בפני עדים פלוני יהיה שלוחי לקבל גיטי גלתה דעתה שהיא חפצה בגרושין מחמת איבה שביניהם ומעתה זכות היא לה וכו' וליכא למימר שאני הכא שמנתה, שליח לקבל גיטה מידו שכבר כתב אחר זה שמעינן מינה דהיכא דודאי זכות הוא לה כי הכא מצי בעל לזכויי לה בלשון זכייה אפילו לא מנתה אותו משמע דס"ל דכיון דנאסרה לו ודאי זכות הוא לה להוציאה מתחת ידו אעפ"י שלא מנתה שליח ולא גלתה דעתה בזה שמאחר שנאסרה לו אין לך זכות גדול מזה שמצילה מן העבירה וא"כ ה"ה גבי אשה שנשתמד בעלה ונתרצה לגרשה שודאי זכות הוא לה להוציאה מתחתיו ולקבל גיטה מבעלה אפי' שלא מדעתה והיא מתגרשת מיד בקבלתו של זה דדברים ק"ו ומה אם באשה שנטמא' בין הגוים ונאסרה על בעלה דליכא אלא איסור ביאה לחודא שהרי בבעלה כשר עסקינן אפילו הכי הורה רש"י ז"ל שימסור הבעל את הגט ליד מי שירצה ויאמר בלשון זה זכה בגט זה לאשתי פלנית והרי היא מגורשת מיד בקבלתו של זה גבי אשת משומד דאיכא איסור ביאה וחששא דהעברת הדת ומכשול כמה מיני איסורין מיבעיא ואם כן על כרחך לומר דההיא הוראה דלעיל דהורה רש"י זכרו לברכה לאחד לקבל הגט שלא מדעת האשה אינה על פי דברי הגאונים בלבד כדכתב מהר"ם זכרו לברכה אלא על פי דעתו ממש כדכתב בהדיא בתשובה זו וטעם האוסרים לא ידעתי אף לבי נוקפי מאד להקל בדבר זה מכיון דיצא מפי מהר"ם זכרו לברכה דהוא בתראה וראה דברי כל הגאונים זכרם לברכה וכל הגדולים הראשונים והאחרונים ועל פי הוראותיו סומכין כל ישראל וע"ש מה שכתב באחרונה וכן נוהגין העולם אבל מ"מ בנדון דידן שלא נתן לה בעלה הגט אלא על תנאי שאם ימות יהא גט ואם לא לא יהא גט כי היכי דלא תפול קמי אחיו המשומד דהשתא אינה יוצאה מתחתיו כל זמן שהוא חי אלא לאחר מיתה שאינה מפסידה כלום אלא אדרבא היא מרווחת בזה שאינה נופלת תחת זיקתו של משומד כולי עלמא מודו דזכות הוא לה לקבל לה גיטה מיד בעלה שלא מדעתה דהא לא אשכחן בשום דוכתא שיאמר שום א' מהגדולים דשייך טן דו גבי משומד חוץ ממהר"ם ז"ל שדקדק זה מדברי רש"י ז"ל ואפילו מהר"ם ז"ל עצמו לא אמר זה אלא בתרי לטיבותא וחדא לריעותא כגון גבי אשה שנשאת למי שיש לו אח משומד דאע"ג דלא שייך ביה לומר שלבה גס בו במשומד שהרי לא נשאת לו כלל מ"מ כיון שבשעה שנשאת לאחיו הכשר היתה נפילתה אצל המשומד בכמה מיני ספיקות כדלעיל אינה מקפדת כל כך בטן דו דידיה או כגון גבי אשה שנשתמד בעלה לאחר שנשאת לו דאע"ג דליכא שום ספיקא גבה דילמא לא תפול קמיה שהרי היא תחתיו סבר מ"מ כיון שכבר נשאת לו ולבה גס בו וקשה לפרוש הימנו אינה מקפדת כל כך בטן דו דידיה אבל בנדון דידן דאיכא תרתי לריעותא חדא דלא שייך בה לומר שלבה גס בו שהרי עדין לא נשאת לו ועוד דליכא גבה שום ספקא בנפילתה אצלו שהרי באותה שעה שימות בעלה כבר היא נופלת לפניו אפי' מהר"ם ז"ל לא יחלוק בזה דודאי לא שייך ביה טן דו וזכות הוא לה לצאת מתחת זיקתו דמאיזה טעם יש לחוש ביה משום טן דו אי משום שלבה גס בו וקשה לפרוש הימנו הרי עדין לא נשאת לו וגם לא נפלה אפילו תחת זיקתו שהרי באותה שעה שמת בעלה כבר נשארה מגורשת ואפילו נפלה תחת זיקתו ליכא לספוקי שמא לבה גס בו שהדי אפילו בנתארסה לו ליכא לספוקי בה שמא לבה גס בו כדתנן בפרק הזורק גבי המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ומודים בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה הימנה גט שני מפני שאין לבו גס בה וה"ה כשאין לבה גס בו דחד טעמא הוא ק"ו בזקוקתו ובן בנו של ק"ו בלא נפלה כלל תחת זיקתו ואי משום דאיכא ספיקות טובא בנפילתה אצלו ואינה מקפדת כל כך בטן דו דידיה הא נמי ליתא שהרי באותה שעה שמת בעלה כבר היא נופלת תחתיו אילו לא נתן לה הגט הילכך עכ"ל דהה"נ לא שייך ביה במשומד טן דו ואפילו לרש"י ז"ל לפי מה שדקדק מהר"ם מדבריו וכל שכן לשאר כל הגדולים דלית להו במשומד טן דו וכיון דלא שייך ביה טן דו פשיטא דזכות הוא לה לקבל לה גיטא מיד בעלה ואין זו צריכה לפנים וכן הדעת נוטה שהדי אפילו ביבם כשר דשייך ביה זימנין דרחמא ליה נסתפקו בגמרא דילמא זכות הוא משום דסתם יבם שנוי הוא אצל הנשים ואיך יעלה על הדעת לומר ביבם משומד דלא שייך ביה זימנין דרחמא ליה אפילו לקלה שבקלות שהוא חוב לה להוציאה מתחת ידו הילכך על כרחך לומר דבנדון דידן כולי עלמא מודו דזכות הוא לה להוציאה מתחת ידו והמקבל גיטא אפי' שלא מדעתה הרי היא מתגרשת מיד בקבלת הגט לידו וכן מצאתי בהדיא בתשובה אחת של הרב הגאון רבינו שמריא האיקריטי זכרו לברכה שכתב על שאלת מי שיש לו אח משומד ומת בלא בנים ואין אשתו עמו לקבל את גיטה מידו יזכה לה ע"י אחר דזכין לאדם שלא בפניו עד כאן לשונו.
ואף על גב דגרסינן בירושלמי רבי יוחנן בעי הגע עצמך היה עבדו של קצין הרי חוב לעבד היתה אשתו של מוכה שחין הרי זכות הוא לה לית לך אלא בהדה אלו המוכר עבדו שלא מדעתו שמא אינו מכור המגרש אשתו שלא מדעתה שמא מגורשת דמשמע דאפילו היכא דודאי זכות הוא לה שתתגרש מבעלה אינה מתגרשת שלא מדעתה לית לין בה משום דמתלמוד' דידן משמע דהיכא דזכות הוא לה מתגרשת בקבלת גיטה שלא מדעתה כדגרסינן בפרק האשה שלום המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו ואסיקנא חוב הוא לה דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו משמע דהיכא דודאי זכות הוא לה מתגרשת בקבלת גיטה שלא מדעתה כדדייק רש"י זכרו לברכה בתשובה דלעיל וכיון דתלמוד דידן פליג על התלמוד הירושלמי תלמוד דידן עקר והא דפרש רש"י גבי האומר תנו גט לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה דאפי' רבנן דאמרי שחרורי עבדים זכות הוא להם וזכין לאדם שלא בפניו נהי דלהכי זכה ביה דלא מצי למהדר מיהו מודו רבנן דכל כמה דלא מטא גיטא לידיה לא הוי משוחרר וכיון דמיתה קדים תו לא הוי שחרורו שחרור דנפקא ליה רשותא מיניה וחייל עליה רשות יורשין דמשמע דהה"נ גבי אשה היכא דזכות הוא לה נהי דלא מצי בעלה למיהדר אחד שהגיע הגט לידי השליח שקבל גיטה שלא מדעתה כד היכא דלא מטא גיטא לידה לא מיגרשא דאין גט לאחר מיתה כבר הקשו התוס' עליו וכתבו דבר תימא הוא זה דכיון דזכו' הוא לו פשיטא דזוכה לאלתר כיון דהוי גבי שחרור כזכו' ורש"י עצמו חזר ופיר' אמתני' דהאומ' תנו גט לאשתי תנו גרסינן ולא גרסינן תן שלא מסרו ליד השליח בחייו לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לומר שמשעה ראשונה זכה לו השליח לעבד להיות משוחרר והרי"ף ז"ל שכתב במתניתין דהאומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ודוקא לחזרה אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידיה והביא ראיה ממתניתין דהאומר תנו גט זה לאשתי שטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה ולא חלק בין תנו לתן כבד הקשה עליו בעל העטור ז"ל מההיא דגרסינן בירושלמי תנו שטר שחרור זה לעבדי ומת רבי אומר לא זכה וחכמים אומרים זכה וכופין את היורשים לקיים דברי המת וכו' ומההיא דגמרא דידן דגרסינן האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשיתני בן חורין חיישינן שמא זכה לו על ידי אחר שמע מינה דהיכא דאמר ליה בלשון זכיה בן חורין הוא אף על גב דלא נפיק גיטא מתותיה ידיה והכא נמי הא קיימא לן כל האומר תנו כאומר זכו דמי ואם כן גבי גט אשה נמי היכא דזכות הוא לה וזכה לה גיטה על ידי אחר אף על גב דלא מטא גיטא לידה מגורשת, ועוד דאפילו הרב רבנו יצחק אלפסי זכרו לברכה דקאמר דוקא לחזרה אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידיה לא קאמר לה אלא בלישנא דנתינה דאף על גב דלגבי עבד תן כזכי דמי הני מילי לחזרה דלא שנא בלשון נתינה לא שנא בלשון זכיה לא מצי למהדר אבל ליפוק לחירות אי אמר ליה בלשון זכיה נפיק מיד לחירות בקבלתה של זה אף על גב דלא מטא גיטא לידא דעבדא אבל אי אמר ליה בלשון נתינה לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידיה דעבדא משום דמלישנא דתן משמע דקפיד מריה דלא ליפוק עבדיה לחירות עד דיהיב ליה גיטיה לידיה ומלישנא דזכה משמע דלא קפיד בהא דאי לא תימא הכי תיקשי ליה מבריתא דקתני גבי האומר תן גט זה לאשתי וכו' אמר רבי אלעזר אמרו לו למאיר והלא זכות הוא ל לעבד שיוצא מתחת ידי רבו לחירות וכו' עד אמר לנו ומה אלו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה על בעלה הלא אוכלים בתרומה וזה אינו אוכל וכו' ומפרש לה תלמודא דהכי קאמר וכי תימרו אי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה שביק ליה ועריק ואזיל לעלמא ומה אלו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה על בעלה הלא אוכלים בתרומה וזה אינו אוכל דשמעינן מינה דבהגעת הגט ליד השליח אף על פי שלא הגיע ליד העבד הרי הוא משוחרר שאילו היה צריך שיגיע הגט לידו הוה שביק ליה נמי ועריק כדדייק רבינו ישעיה הראשון זכרו לברכה אלא על כרחך לומר דהא דקאמר הרב רבינו יצחק אלפסי דכל היכא דלא מטא גיטא לידיה דעבדא לא נפיק לחירות דאינו אלא בלישנא דנתינה אבל בלישנא דזכיה אף על גב דלא מטי לידיה שפיר דמי. ומעתה תו ליכא לאקשויי על הרב רבינו יצחק אלפסי זכרו לברכה לא מקושית התוספות שהקשו על רש"י זכרו לברכה קודם שחזר בו משום דלישנא דנתינה לחוד ולישנא דזכיה לחוד דאף על גב דתן כזכי הוא לענין עבד שיצא לחירות מכל מקום מלישנא דתן משמע דקפיד עליה שלא יצא לחירות עד שיתננו לו בידו ומלשנא דזכה משמע דלא קפיד אהא ולא מקושית בעל העטור משום דהא דקאמר התם חיישינן שמא זכה לו על ידי אחר דמשמע דאף על גב דלא מטה גיטא לידיה נפיק לחרות איכא לאוקומי בלשון זכיה דבהאי לישנא אפילו הרב רבינו יצחק אלפסי זכרו לברכה מודה דאף על גב דלא מטא גיטא לידה נפיק לחירות וכן כתב הרב רבינו משה בר מימון זכרו לברכה בהדיא בהלכות עבדים פרק ששי הכותב גט שחרור לעבדו וזכה לו בו על ידי אחר ואמר זכה בגט זה לפלוני עבדי יצא לחירות אף על פי שלא הגיע הגט לידו שזכין לאדם שלא בפניו אבל אם אמר תנו גט זה לעבדי אינו יכול לחזור בו ולא יצא העבד לחירות עד שיגיע הגט לידו לפיכך האומר תנו גט זה לעבדי ומת לא יתנו לו לאחר מיתה ואם כן בנדון דידן שנתן הבעל הגט לשליח בלשון זכיה כיון דזכות הוא לה שתצא מתחת זיקתו של משומד כולי עלמא מודו דמתגרשת מיד בקבלת גיטה ליד השליח ההוא אף על פי שנעשה שליח שלא מדעתה ואינו צריך שיגיע הגט לידה היכא שהיה המשומד ההוא מאותם שהמירו ברצונם בלא שום אונס כלל דעבדי להכעיס ופקרי טובא אבל אם היה מאותם שנשתמדו על ידי אונס שיש לצפות שכשימצא מקום לברוח ישוב מיד איכא למיחש לזימנין דרחמא ליה והיא חפצה לצפות אחריו אפילו כמה שנים וחוב הוא לה להוציאה מתחתיו כההיא דהמזכה גט לאשה במקום יבם דפרק האשה שלום. ואי לאו דמסתפינא מחברי הוה אמינא דאפילו ביבם כשר היכא שהיה רחוק מהיבמה במלכות אחרת שהיא צריכה להמתין אותו ולהתעגן תחתיו כמה שנים וגם שהדבר מסופק אצלה דשמא לא יוכל לבוא או שמא לא ירצה לבוא אל אותה העיר שהיבמה עומדת שם ודאי זכות היא לה להוציאה מתחת זיקתו דלא שייך הכא זימנין דרחמא ליה וכל שכן ביבם משומד בארץ רחוקה דהוו תרתי לריעותא ובספר אביאסף והביאו המרדכי בפרק האשה שלום כתוב מעשה באחד שחלה ותקיף ליה עלמא והיתה אשתו במקום רחוק והיה לה יבם קטן ושאלו את אבא מרי אם בכי האי גוונא זכות הוא לה שלא בפניה אי לא ורבי משה ב"ר שלמה הכהן אמר לי דזכות הוא וזכין לה שלא בפניה ואמר שכמדומה לו ששמע מפי רבנו תם זכרו לברכה שראה באגדה במי שאחזו מ"ש כי חזית לההיא חדותא בבית אמר לה דמית גברא ובעיא למינטר ליבם תליסר שנין ויש לדחות דדילמא תליסר שנין שאני ועוד דתרתי איכא דמית בעלה ורפיא בידו עד כאן לשונו. זהו הנראה לעניות דעתי הטרוד והעלוב אליא מזרחי.