שות רבי אליהו מזרחי (ראם)· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]
שאלה נז
על אודות החרם שנתקבצו קצת מאנשי הקהלו' שבעיר קוסטנדינא עם קצת מטובי העיר בכנסת קהל פולי להחרים שלא ילמדו את הקראים משום למוד שבעולם לא מקרא ולא משנה לא תלמוד ולא הלכות ולא אגדות לא פירושי המקרא הדורכים דרך הפשט ולא פירושי המקרא הדורכים דרך הקבלה ולא שום חכמה מהחכמו' שחברו חכמי היונים יש"ו לא הגיון ולא טבע ולא מה שאחר הטבע לא מספר ולא תשבורת ולא תכונה ולא מוסיקה ולא מדות ולא שום אחד מסעיפי אלו החכמות לא דרך למוד ולא דרך שאלה ולא דרך ויכוח לא למוד של קריאה ולא למוד של חיבור האותיות שהתינוקות מחברים כמו אלף פתח אה וישלחו ויביאו את הרב המנהיג כל הקהלות להחרים על זה וימאן לעשות כדבר הזה כי אמר שאין הדין נותן לאסור לאדם הדברים המותרים לו והדברים ידועים שאלה החכמות הם חבורי חכמי היונים שחברום משכלם ומחקירת עיונם והם ברשות כל איש ללמדם לגוים לישמעאלים ולקראים ולאי זו אומה שירצו ואין בזה שום אסור ואיך תוכלו אתם להחרים על זה וירא כי אין דבריו נשמעים וישם זמן עד הבוקר ויראו המשתדלים בחרם הזה כי כוונת הרב להעביר העת ויקומו ויחרימו ביניהם שיתקבצו בבוקר לקיים דבריהם ושלא יורשה שום אחד מהם לחזור בו ואפילו אם ירבו הדעות בהפך, כשמוע המלמדים את הדבר הזה ויצעקו עליהם לאמר מדוע תרבו לאסור עלינו הדברים המותרים לנו מאבותינו ואבות אבותינו עד היום הזה כי אלו החכמות הם ספרים שחברום חכמי היונים יש"ו והם מתלמדים מיום שחוברו עד היום הזה מאומה לאומה מהגוים ליהודים ומהיהודים לגוים ומהישמעאלים ליהודים ומהיהודים לישמעאלים ומהגוים לישמעאלים ומהישמעאלים לגוים וכמה גדולי עולם אשר היו מימי קדם היו מלמדים הקראים והגוים והישמעאלים כדי להשתכר מהם להוציא פרנסתם בנקיות ולא יצטרכו להקל עצמם במלאכות אחרות ולא נמצא עליהם שום פוצה ומצפצף ועתה מה פשעינו ומה חטאתינו כי באתם עלינו בחרב החרם הזה לרדת עמנו בחיינו על לא חמס בכפינו ויקומו קצת מהמלמדים וילכו אל הרב המנהיג כל הקהלות העומדות בעיר קוסטנדינא ויצעקו על זה ויען ויאמר לא טוב הדבר אשר המה רוצים לעשות הלא אין בידם לאסור לשום אדם הדברים המותרים לו ועתה שובו לכם לאהליכם ואני אתנהלה לאטי להשיבם מזאת המחשבה ויהי בדברם עמו ויבואו שם קצת מהטובים אשר היו משתדלים בזה החרם כי שמעו כי המלמדים הלכו שם לצעוק ויריבו אלה עם אלה עד כי גדלה צעקתם מאד וילכו המשתדלים בחרם בחרון אף חזק מאד ויקראו כל איש רע ובליעל עם המקלות בידם להכות כל מי שימחה ביד הקבוץ העומד בכנסת פולי המשתדל בחרם הזה ויהי בבקר ויעשו המלמדים קבוץ גדול מאד מאנשי הקהלות ומטובי העיר ומזקניהם בכנסת קהל זיטון ויקראו שם את הרב המנהיג לבטל מחשבת הקבוץ המשתדל בחרם הזה ויבא שמה ויהי הם כאשר החלו לדבר על זה והנה שלוחים באים מהקבוץ האחר אל הרב לאמר מדוע לא תבא עמנו בכנסת קהל פולי אשר שם היה מעמד הקבוץ הראשון אבל הלכת אל הכנסת הזה ויען הרב ויאמר יען ראיתי כי נתחברו עמכם אנשים ריקים ופוחזים שכל מחשבתם לרעה ולהחזיק במחלוקת ורוצים לקיים דבריהם כדין ושלא כדין ויפצרו בו מאד ללכת עמם וימאן ללכת ויוסיפו עוד לשלוח אליו לאמר אם תאבה לשמוע בקולם ללכת עמם יטב לך ואם אין דע כי כבר קיימו וקבלו עליהם כל הקבוץ העומד שם להקים רב אחר תחתיך להנהיגם ולמשול בם, כשמוע הרב את הדברים האלה ויקם וילך עמם וילכו אחריו קצת מזקני ישראל והנוגשים עם המקלות בידם עומדי' בפתח הכנסת קהל פולי לדעת מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לבטל דבריהם ויוציאו קול במחנה לאמר כל הזר ממחשבתינו הזאת הקרב אל פתח אהל מועד הנועדים שם על קיום החרם הזה יומת וישמעו המלמדים את הדבר הרע הזה ויעמדו איש פתח אהלו ולא יכלו לבא אל פתח אהל מועד לדבר ולעמוד על נפשם וירא הרב כי אין שום א' מהמלמדים שם גם אין שום אחד מהנועדים שם רוצה לדבר על מניעת החרם הזה כי נפל פחד הנוגשים עליהם וכי כבר החרימו המקובצים שם מאתמול שיהיו כלם בהסכמה אחת להחרים על זה ולא יוכל שום אחד מהם לחזור בו ואפילו אם ישמעו כל הראיות המוכיחות הפך כונתם ואף כי ירבו הדעות הפכם וידום ולא דבר מאומה מטוב עד רע ויקומו האנשים אשר הריבו עם המלמדים ויעלו בהיכל ה' ויוציאו ספרי תורה ויחרימו בקול גדול כאשר יזמו לעשות.
נראה לי לעניות דעתי שזה הח' שאין בו ממש אלא לאותם שהסכימו בו ותו לא מכמה טעמים אשר אני עתיד לבאר בעזרת האל, חדא שלשון חרם שנוהגין הקהל לאחרים בו הוא לשון ארירה כדפירש הרמב"ם ז"ל בתשובת החרם שאני עתיד להביא ולשון המקרא מוכיח על זה כי פירוש והחרמתי את עריהם חרוב והחרם כולו לשון ארירה הוא שהוא לשון חסור ואבוד מלשון צרעת ממארת וארירה יש במשמעה כמה מיני לשונות לשון קללה ולשון שבועה ולשון נדוי דתניא בשבועות פרק שבועת העדות ארור בו קללה בו נדוי בו שבועה ופירש רש"י ז"ל כל הלשונות הללו הוא משמש שאם אמר החכם ארור לשם נדוי פלוני יהיה ארור הוא מנודה כאלו אמר להוי בשמתא ואם אמרו אדם לחבירו לשום שבועה וקבלו עליו הוא שבועה ואם קלל אדם לחבירו ואמר ארור הוא לה' הוא קללה לחייב בו המקלל ומייתי תלמודא ראיה על כל אחד ואחד בו נדוי דכתיב אורו מרוז אמר מלאך ה' אמר עולא בארבע מאה שפורי שמתיה ברק למרוז ובמועד קטן איכא דאמרי גברא רבא הוה ואיכא דאמרי כוכבא הוא, קללה בו דכתיב ואלה יעמדו על הקללה ארור האיש אשר יעשה פסל וכו' שבועה בו דכתיב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש לפני ה' אשר יאכל לחם עד הערב וכתיב ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות שבועות וכן אלה וארור הרי הן שבועה אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם ולא כנוי שם הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו עד שיהיה בה שם מן השמות המיוחדים או כנוי מן הכנוים, ובפרק שביעי מהלכות תלמוד תורה כתב כיצד הוא החרם אומר פלוני מוחרם וארור בו אלה בו שבועה בו נדוי פירוש פלוני מוחרם וארור בו אלה בו שבועה בו נדוי דלשון ארור נכללים בו ג' לשונות הללו ואם כן יצדק בו לשון נדוי דהיינו לשם חרם ואלה מנא לן דשבועה היא אמר רבי אבהו שנאמר ויבא אותו באלה ואומר וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלדים ומכיון דלישנ' דחרם נכללים בו השלשה לשונות הללו הנה כשנפרש ונודיע שזה החרם אין בו ממש לאותם שלא הסכימו בו כלל בין שהיתה כונת המחרימים בלשון שבועה ובין שהיתה כונתם בלשון נדוי דקללה לא שייך בנדון דידן הנה כבר התבאר שאין בזה החרם ממש אלא לאותן שקבלו אותו בלבד ותו לא.
והנה מתשובת הרמב"ם ז"ל שהשיב לאותם ששאלוהו על ענין החרם שהחרימו בו מקצתן שלא ישמעו לאדם שבעולם לא לראש הגולה ולא לראש ישיבה אם יתחייבו הכל לקבל החרם הזה אם לא נוכל להגיע אל מבוקשינו זה ולא ישאר בו פקפוק כלל וזה נוסח התשוב' דע כי כל מי שהיה עומד בבית הכנסת בשעת החרם וענה אמן נתחייב בשבועה ומי שלא ענה פטור מכלום ואינו צריך לסתום אזניו ולא לעצום עיניו כמו שאמרתם אף על פי שהוא עומד בצד המחרים ואפילו היה אוחז ספר תורה בשעת החרם אם לא הוציא מפיו שבועה ולא ענה אמן פטור מכלום קל וחומר למי שלא היה בבית הכנסת וכל אלו שלא ענו אמן או שלא היו שם בשעת החרם אם קבלו עליהם אחר כך כגון שאמרו לאחד מהנשבעים גם אנו כמוך או הרי קבלנו על עצמנו מה שקבלתם וכל כיוצא בענינים אלו אינם פטורים שהמתפיס בשבועה חייב הוא ולפיכך כל מי שהתפיס עצמו בו וכל שקבל עליו חרם שהחרימו רבים בעת שמועתו או שענה אמן אם נתחרט ורוצה להתיר שבועתו יתיר לו החכם אבל צריך להיות הדבר ברבים שכל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו אבל ודאי אותם שלא שמעו או ששמעו החרם ולא קבלוהו ולא התפיסו עצמן אינן חייבים בכלום ואם רצו להכניס עצמן ברשות כל מי שירצו הרי זה מותר להם משום שבועה אבל אסור להם מעניין אחר משום לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות אלא כך חייבין כל בית ישראל הנקראים בשם יעקב אביהם עליו השלום המחזיקים בדת משה רבינו עליו השלום להיות כל עדה וקהל מישראל אגודה אחת ולא תהיה ביניהם מחלוקת בשום דבר בעולם ואתם חכמים ונבונים ויודעים מה הוא עונש המחלוקת וכמה רעות גורמת ואם היו אלו הנשבעים מיעוט אל תחושו למיעוט יבטלו במיעוטן ויעמדו בשבועתם וגלוי הוא שכל מי שלא ענה אמן ולא התפיס עצמו אבל נהג אסור כל אלו השנים ולא שמע רשות מפני שעלה על לבו שהוא חייב אם ישמע רשות מעת שהחרימו הרי זה מותר לו להכניס עצמו ברשות כל מי שירצה אחר שיודיעוהו שהוא מותר מפני שלא נשבע ולא התפיס בשבועה, וזה שאמרתם שהרבה חכמים גם הנשיא ראש גליות זצ"ל הורו שזה החרם בטל מעיקרו ואינו קיים איני יודע מאי זה טעם אמרו דבר זה שמא לא אמרו אלא על אותם האנשים שלא קבלו עליהם וכן הדבר שזה שידמו רוב העם שכל המחרים על דבר מדברי הרשות כגון חרם זה יתחיבו הכל לקבל חרם זה אין הדבר כן שאין החרם אלא לשון ארירה וארור בו אלה בו שבועה בו נדוי נמצא זה העובר על חרם שהחרימו רבים והוא לא קבל על עצמו משום שבועה אינו חייב כלל שאין בעולם מי שעלה על דעתו שזה ישבע וזה יאסר אבל משום נדוי יתחייב אם היה אותו הדבר שהחרימו עושהו דבר שהעושה אותו חייב נדוי אבל על דברי הרשות שאין בהם שום מצוה אסור לאדם להחרים על אחרים שיעשו או שלא יעשו אבל לעצמו ולכל מי שירצה יש לו רשות להחרים עד כאן לשון התשובה מלה במלה.
הרי התבאר לך מזאת התשובה בפרוש גמור שהחרם שהחרימו בו הקבוץ של כנסת קהל פולי שלא ילמדו לקראים אפילו דבר חכמה מאותן החכמות שחברוה חכמי היונים אינו חל אלא על אותו הקבוץ בלבד לכל מי שקבלוהו אבל מי שלא קבל אותו אפי' אם היה בתוך הקבוץ ההוא ובצד המחרים ואפילו ספר תורה בידו אין החרם חל עליו כלל וכל שכן כשלא היה שם במעמדם והיה עומד וצווח דפשיטא הוא שאין אותו החרם חל עליו כלל בין שהיתה כוונת המחרימים לשם שבועה ובין שהיתה כונתם לשם נדוי וק"ל. ולא תתגודדו לא שייך אלא אלו היו קצת מהמלמדים מסכימים באותו חרם וקצתם בלתי מסכימים בו ואז היו המעטים נמשכים אחר הרוב כדי שלא יהיו אגודות אגודות וירב המחלוקאות בישראל דומייא לשאלת התשובה הנזכרת שהיו קצת מהעם רוצים באותו חרם שלא ישמעו לשום אדם בעולם וקצתם אינם רוצים באותו חרם ורוצים לשמוע לכל מי שירצו אבל הכא בנדון דידן דליכא חלוק בין המלמדים כלל אבל כלם היו בהסכמה אחת שלא יקבלו לאותו חרם שהחרימו שלא ילמדו עוד לקראים אלא שיהיו מלמדים אותם כאשר בתחלה פשיטא דלא שייך הכא לא תתגודדו כלל וקל להבין.
וליכא למימר שזה החרם אינו על דבר הרשות שאין בו לא קיום מצוה ולא אפרושי אסורא כההוא דמיירי בה תשובת הרמב"ם ז"ל אבל זה הוא בדבר שיש בו אפרושי אסורא מפני שאלה הקראים נקראים מינים להיותם מכחישים בתורה שבעל פה והם מן המורידים ואין ראוי להעלותם בלמוד החכמות שהן מאירות השכל ואין לך עלייה גדולה מזאת שאם כן לא היה ראוי ללמד החכמות אפילו לישמעאלים ולגוים דנהי דאינם מן המורידים מכל מקום גם אינם מן המעלין אותם ואם איתא שיש בלמוד החכמות עלייה אם כן יאסרו גם אלו ואין הדבר כן שהרי הן עצמם מודים שאין אסור בדבר ללמד לגוים ולישמעאלים מאלו החכמות ופוק חזי מה עמא דבר בכל המקומות הדרין מבני עמנו שהם מלמדים לגוים שהם עובדי עבודה זרה ואין שום אחד מהחכמים הנמצאים בכל עיר ועיר מונע בדבר זה.
וכן נראה מהאגדות המיוחסות להרב רבינו משה בר מימון ז"ל שרוב רבותיו בחכמותיו היו מאומות הישמעאלים והיו באים אצלו כמה וכמה משאר האומות ללמדם החכמות וכמה שאלות ותשובות נפלו בינו ובין שאר האומות בכל חכמה וחכמה, ובפסחים פרק מי שהיה טמא תנו רבנן חכמי אומות העולם אומרים גלגל חוזר וכוכב קבוע וחכמי ישראל אומרים גלגל קבוע וכוכב חוזר ואמר רבי נראין דבריהם משמע שהיו מתוכחים ביניהם והיו מביאין ראיות כל אחד משתי הכתות לקיים דבריהם ואלו היה אסור בדבר היאך יכולים להודיע להם ראיותיהם להתוכח עמהם עד שהכריע בזה רבינו הקדוש ואמר נראין דבריהם וכן משמע מההיא דחגיגה מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ודרשו רבותינו ז"ל מכאן שאסור ללמד תורה לגוים והמלמדם עובר בעשה ומשמע הא בשאר מילי דלא איקרו תורה שפיר דמי דכי האי גונא דייק במנחות פרק שתי הלחם גבי ההוא דאתא לפני רבי ישמעאל ושאל לו כנון אני שלמדתי כל התורה כולה מה הוא ללמוד חכמה יונית קרא עליו המקרא הזה והגית בו יומם ולילה צא ובדוק בשעה שאינה לא יום ולא לילה ועסוק בה פירוש מאחר שחייבנו י"ת לעסוק בתורה יומם ולילה משמע דווקא בתורה לאפוקי חכמה יונית דלא וכי היכי דדייקינן התם לאסורא הוא הדין נמי איכא לדיוקי הכא ממגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי להתירא דדווקא בתורה שהם דבריו יתברך לית לן רשות ללמדם, אבל בדברים שאינם קרויים דבריו לית לן בה.
ובבתרא פרק יש נוחלין תניא בכ"ד בו תבנא לדיננא שהיו צדוקים אומרים תירש הבת עם בת הבן נטפל להם רבן יוחנן בן זכאי אמר להם שוטים מנין לכם זה ולא היה אחד מהם שהשיבו דבר חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר ומה בת בני הבא מכח כחי תירשני בתי הבאה מכחי אינו דין שתירשני שני וקרא עליו המקרא הזה אלה בני שעיר החרי יושבי הארץ לוטן ושובל וצבעון וענה וכתיב ואלה בני צבעון ואיה וענה מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ענה וכו' אמ' ליה רבי בכך אתה פוטרני אמר ליה שוטה לא תהא תורה תמימה שלנו כשיחה בטלה שלכם ופירש רשב"ם ז"ל ואמר ומיהו מעיקרא לא היה חפץ לגלות לו טעמו של דבר דאסור לגלות להם טעמי התורה ומשמע הא שאר דברים שאינם נקראים טעמי תורה לית לן בה דאם לא כן אסור ללמדם מיבעי ליה ואפילו טעמי תורה נמי אינו אסור להודיעם להם אלא היכא דאפשר לדחות בקש אבל היכא דאי אפשר לדחותם מותר להודיעם להם שהרי מצינו שגל' להם רבן יוחנן טעמו של דבר כשראה שהרגיש הצדוקי בדבר ואמר לו רבי בכך אתה פוטרני שמע מינה שאפילו בדברי תורה נהי שאין ראוי לכתחלה ללמדם מכל מקום אם נפל שום אחד ממנו בויכוח עם הצדוקי ואין אנחנו יכולים לדחות הצדוקי בקש צריך להודיעו טעמו של דבר מפני חלול השם.
ועוד מאחר שאין בלמוד אלה החכמות שום הנאה לנפש בעולם הבא דאם כן היתה התורה מחייבת אותנו לעסוק בה כדי להוסיף שכרנו בעולם הבא ולא אשכחן לשום פוסק בעולם להורות בזה אלא אדרבא קצת מהפוסקים אוסרים מלמודם ואף המתירים לא חייבו לעסוק בם אם כן אותה הנאה הנמצא לנפש בלמוד החכמות אינה דומה רק להנאת הנפש מהספרים המחוברים על מלחמות המלכים כספרי אלכסנדר ויוסיפון ודומיהם מספרי דברי הימים הנמצאים לכל אומה ואומה וכמו שאינו אסור ללמד הקראים מאותם הספרים ואף על פי שהנפש מתעלת ומתענגת באותם הספורי' מצד התחבולות והסדרים והעצות אשר חדשו המלכים במלחמותיהם כן אין ראוי לאסור ללמדם מאלה החכמות ואף על פי שהנפש נהנת בם וכמה מיני לימודים יש בעולם כמו במיני הצחוק ודומיהם שיש בהם ספרים מחוברים שהנפש מתעלת ומתענגת בם היאמר אומר שהוא אסור ללמדם לקדאים להיותם מרויחים הנפש ומהנים אותה זה בתכלית הבטול ומה לנו להאריך באלו הטענות ודומיהן שאין בהם רק דברי נצוח בלבד ותו לא.
סוף דבר מאחר שאלו החכמות הם דברי היונים אשר המציאום כלם משכלם ואינם דברי אלקים חיים הוה ליה כמו האומניות ודומיהם שהוא מותר ללמדם לכל מי שירצו להשתכר מהם והמחרימים שלא ללמד להם מחכמת היונים להשתכר בם הוא דומה למחרימים שלא ללמדם משאר האומניות ורוצים בזה לאסור לאחרים את המותר להם ולרדת עמם בחייהם ולחתוך פרנסתם והוא אסור בלי ספק דהא אפילו לעצמם אמרו רבותינו ז"ל כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר וראיה מנזיר דכתיב ביה מאשר חטא על הנפש כ"ש וקל וחומר לאסור לאחרים הדברים המותרים להם ואפילו היכא דליכא פסידא כל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר גבי נידון דידן דאיכא פסידא דיש לחוש בה טובא וכן כתב הרמב"ם ז"ל בתשובה שהבאתי אבל על דברי הרשות שאין בהם שום מצוה אסור לאדם להחרים על אחרים שיעשו או שלא יעשו:
וכל שכן הכא דנפיק מיניה חרבה כי אנחנו ראינו בעינינו ואין שום אדם יכול להכחיש בזה כי מאז שנמנעו המלמדים מללמוד הקראים נמנע גם הלמוד מהרבנים ונתמעט עד שלא נשאר מאומה כי בהיות התלמידים מן הקראים עוסקים במדרשי הרבנים היו גם התלמידים מן הרבנים מתקנאים בהם ומשתדלים בלמודם כי קנאת סופרים תרבה חכמה וכאשר נמנעו מללמד הקראים סרה הקנאה ונתמעטה התורה בינינו ואין לך חרבה גדולה מזה.
ועוד אפי' אם תמצא לומר דאיכא שכר בלמוד החכמות כדעת קצת מחכמי תורתינו הפילוסופים האלהיים כהרמב"ם ז"ל והחכם רא"ן עז' וזולתם אפילו הכי יש לומר דמותר ללמדם לקראים ולית בהו אסורא ממה נפשך דאי לית להו שכר בלמוד אלו החכמות משום דכפרי בתורה שבעל פה והם מאותם שאין להם חלק לעול' הבא אלא נכרתין ואובדים ונדונים על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים כדכתב הרמב"ם ז"ל בפרק שלישי מהלכות תשובה אם כן אין להם שום תועלת בלמוד החכמות ואעפ"י שהם תועלת לזולתן ואי אית להו שכר בלמודם שלמודם מצילתן מדינא של גיהנם אעפ"י שהם כופרים בתורה שבעל פה מה שאי אפשר זה אם כן אין בזה אסור כלל שהרי השכר הנתון בעולם הבא איננו פועל אינושיי רק אלהיי ואם השם יתברך רוצה לוותר להם עונשם מפני למוד החכמות ואף על פי שהם מחזיקים בכפירתם אם כן המלמדים להם הם משתדלים לקרבם תחת כנפי השכינה מאחר שהם מתרצים לשם יתברך והשם מתרצה להם ומקרבן לפניו ואין מצוה גדולה מזאת דעד כאן לא אסרו אלא כשהתועלת המגיע להם הוא מצדינו כמו לרפאתם או לילד נשותיהם או להניק את בניהם משום דמקימים אותה הפך הרצון האלהיי שרוצה באבודם אבל היכא שהתועלת המגיע להם הוא מצד הבורא יתברך אדרבה כל המשתדל בו משתדל בקרוב הרחוקים ואין מצוה כזאת שהוא מזכה את הרבים.
ועוד שאין הקראים האלה מאותם המינים הכופרים תחלה בתורה שבעל פה כמו הצדוק והביתוס שהם מעצמם ממחשבתם יצאו למינות וכפרו בתורה שבעל פה בשאט נפש שעליהם נאמר שיהיו מן המורידים אבל אלו הקראים הם בני אותם המינים ובני בניהם קרוב לאלפים שנה מאז עד היום הזה והם דומים לתנוק שנשבה לבין הגוים שנשתקע ממנו תורת היהדות שאף על פי ששמע אחר כך שהוא יהודי אין אנחנו מצווים להענישו מפני שהוא אנוס שהרי גדלותו הגוים על תעותם וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק שלישי מהלכות ממרים מי שאינו מודה בתורה שבעל פה אינו זקן ממרא האמור בתורה אלא הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה ומורידין אותו ולא מעלים אותו כשאר כל המינים והאפיקורסים וכו' במה דברים אמורים באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו והלך אחרי שרירות לבו ואחרי דעתו הקלה וכופר בתורה שבעל פה תחלה וכן כל התועים אחריו אבל בני התועים ובני בניהם שהדיחו אותם אבותיהם ונולדו במינות וגדלו אותם עליו הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגוים וגדלוהו על דתם שהוא אנוס ואף על פי ששמע אח"כ שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם כך אלו בני אותם הטועים ההולכים בדרכי אבותיהם לפיכך ראוי להחזירם בתשובה ולמשכן בדרכי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה ולא ימהר אדם להורגם עד כאן ואין לדקדק ממאמר אל ימהר אדם להורגם מכלל שראוי להורגם אחרי שהשתדל להחזירם בתשובה ולא רצו לשמוע שהרי כבר דמה אותם לתנוק שנשבה לבין הגוים שאינו בן מות כלל ואף על פי שלא רצה לשוב בתשובה מדקאמר הרי הוא כאנוס ואנוס פטור ממיתה כדנפקא לן מההוא פרט לאנוס.
ועוד שכבר מצאנו בתשובה שהשיב הרמב"ם ז"ל על אלו הקראים אם ראוי למול את בניהם בשבת ואמר שראוי לחלק להם כבוד להתקרב אצלם במעשה יושר ולהתנהג עמם במדת הענוה ובדרך האמת והשלום כל זמן שגם הם יתנהגו עמנו בתמימות ויסיר מהם עקשות פה ולזות שפתים מלדבר טועה על חכמי הרבנים שבדור וכו' ובזאת נכון לנו לכבדם וללכת ל לשאול בש בשלומם אפילו בבתיהם ולמול את בניהם ואפילו בשבת ולקבור את מתיהם ולנחם אבליהם ואם הם בני מות אחר העדר התשובה היאך אנחנו שואלים בשלומם ומלים את בניהם ואפילו בשבת והלא בזמן מועט יבחן ויתברר הדבר אם ישובו בתשובה אם לאו ומאחר שכן הוא למה נחלל השבת במילת בניהם שהם בני קטלא ועוד שזאת התשובה אינה מדברת על הקראים שבאו בעיר עתה מחדש או על הרבנים שבאו בעיר מחדש אבל היא מדברת על הרבנים והקראים היושבים בעיר אחרת זמן קדמון כאלו תאמר היום אלף שנה היאך יתנהגו הרבנים במלת בניהם והדברים ידועים שכל זה הזמן הארוך כבר בקשו הרבנים מהם לשוב ולא שבו ומאחר שלא שבו היום אלף שנה היאך אנחנו מותרים לחלל השבת במילת בניהם ולכבדם אם הם מכבדים לחכמי דורנו ואינם מזלזלים את מועדי יי' המקודשים בפרהסיא והלא הם בני מות כבר וראוי להשתדל במיתתם לא בשלומם וכבודם. ועוד מדקאמר כל זמן שגם הם ינהגו עמנו בתמימות ויסיר מהם עקשות פה ולזות שפתים משמע שאף על פי שהם מחזיקים בטעותייהו עותייהו מכיון דלא מזלזלו בחכמי הדור ואינם מחללים המועדים בפרהסיא אף על פי שידענו שהם מחללים אותם בסתר לית לן בה ועוד מאחר שלא שם זמן כלל לומר עד זמן כך משמע שזה הפועל שהוא בקשת שלומם ומילת בניהם הוא נוהג תמיד בתנאי שלא יזלזלו אם כן מכל הני משמע שאין ראוי להרגם אפי' אחר שהשתדלנו להשיבם ולא שמעו לקולינו ואם כן על כרחך לפרש מאמר לא ימהר להרגם כמו לא יהרגם וימהר דנקט לאו דוקא אלא לאפוקי מצדוק וביתוס עצמם שראוי למהר ולהרגם נקט לה כאילו אמר שאין ביניהם בכלל ימהר להרגם הראוי לצדוק וביתוס דכי האי גונא איתא בחולין פרק השוחט רב אמר מחצה על מחצה כרוב ורב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב רב אמר מחצה על מחצה כרוב הכי אגמריה רחמנא למשה לא תשייר רובה פירוש האי רוב אחד בעוף דקאמר דמשמע שחוט רובא לאו למימר דבעינא שישחוט רובא אלא שלא יהיה הנשאר רובא ורוב אחד בעוף דנקט לאפוקי שלא ישייר רובא.
וכתב רבינו האי גאון זצ"ל ולענין מילה מעולם לא נמנעו רבותינו עליהם השלום מלמול את בניהם של קראים בשבת כי אפשר שיחזרו למוטב ואין מעבירין עליהם משמע מדברי הגאון הזה ז"ל שמאחר שהוא מן האפשר שיחזרו למוטב בזמן מה ראוי לנו למול את בניהם בשבת ואף על פי שהשתדלנו להחזירם ולא יכולנו מאחר שהוא איפשר דאם לא כן הוה ליה למימר אימתי בזמן ש שעדין לא השתדלנו להחזירם אבל אם השתדלנו להחזירם והם לא שמעו אין למול את בניהם בשבת ודוק. אלא שיש לדקדק במה שכתב הרמב"ם ז"ל בחולין בפרקא קמא בפירוש המשניות שנראה כדמות סותר וצריך עיון. ומעתה יש ללמוד מדברי הגאון זצ"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל שאפילו אם תמצא לומר שאלו החכמות יש בלמודם שכר בעולם הבא אפילו הכי מותר ללמדם אפילו לקראים ולא בהחכמות בלבד אלא אפי' מדברי תורה אם אינם מזלזלים בכבוד חכמינו ואינם מחללים מועדי י"י בפרהסיא דאפשר שיחזרו למוטב דלא גרע ממילת בניהם בשבת דמחללינן שבת משום דאפשר שיחזרו למוטב כמו שכתב הגאון ואפילו אם היו קצתם מזלזלים ומחללים מותר ללמד ולמול לאותם שאינם עושים כן או לאותם שקבלו עליהם שלא לעשות כן מכאן ולהבא משום דאין מעבירין עליהם כדרבא דשדר קורבנא לבר ש שך ביום אידו ואמר קים לי בגויה דלא אזיל ומודה לעבודה זרה. וריב"ז שלא רצה לגלות להם טעמי תורה היינו משום שהיו רוצים לקיים דבריהם ולבטל דברי חכמינו ז"ל שאמרו לא תירש הבת עם בת הבן אבל אלו אמרו להם תלמדונו התורה שבעל פה היו מלמדים אותם ולא היו מזלזלין בכבוד חכמים ולא היו מחללים מועדי השם בפרהסיא משום טעמא דאיפשר שיחזרו למוטב וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל שאלו הקראים שהן בני אדם הטועים ובני בניהם צריך למשכן בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה ואיך יחזרו לאיתן התורה אם לא יודיעו להם טעמי התורה או שמא היו מזלזלים בכבוד החכמים בזמן ריב"ז ומשום הכי לא רצה לגלות להם טעמי תורה אבל אם היו רוצים לקבל שלא יזלזלו מכאן ולהבא היה מלמדם ומגלה להם טעמי תורה.
וכן הורה רבי הזקן מהר"ר אליא הלוי זלה"ה ומהר"ר אליעזר קפשלי שהיו חסידים ומופלגים ובעלי הוראה והיו מלמדים בני הקראים תורה שבעל פה מפני שהיו מקבלים עליהם שלא יחללו את מועדי י"י המקודשים ושלא יזלזלו בכבוד חכמים החיים והמתים זצ"ל וכבר היה חולק עליהם הרב רבי משה קפשלי על היותם מלמדים להם מהתורה שבעל פה שאינם מאמינים בו ועם כל זה החזיקו בהוראותם ולא שמעו לדבריו כי אמרו שכל מי שיבא לקבל שלא יחלל בפרהסיא ושלא יזלזל בכבוד חכמינו ז"ל הוא מותר ללמדו מקל וחומר ממילת בניהם ומכמה ראיות רבות שעברו ביניהם, וכן ספר לי מהר"ר מרדכי כ ומטינא ז"ל שרבו הזקן מהר"ר חנוך צפורטא שהיה מגדולי קטלונייא וממיוחסיה והיה איש בקי מאד בכל התלמוד ורב מובהק לרבים וחסיד מופלג והיה מלמד בני הקראים מכל למוד שבקשו ממנו בין מהתלמוד בין מהפוסקים בין מרש"י פשט התורה בין מהחכמות ולא היה שום פקפוק בדבר ואין ספק שהוא ראוי לסמוך עליהם מפני שהיו בעלי הוראה ובעלי מעשה ומי יוכל לפקפק על הוראתם.
הרי התבאר מכל הני שזה החרם שהחרימו שלא ילמדו חכמה לקראים לא די שהוא על דבר הרשות שאין בו שום מצוה אלא אדרבה הוא על דבר שיש בו גורם עברה כמו שבארנו כי בסבת מניעות למוד הקראים נמנע גם הרבנים מלמודם ומכיון שכן הוא לא די שאין החרם הזה חל על אותם שלא קבלוהו אלא אדרבה המחרימים על זה עוברים על שגרמו למנוע תורה וראוי לבקש רחמים על שגגתם. וליכא לאקשויי על זאת התשובה מההיא בריתא דבבא בתרא פרק השותפין דתניא רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערין ועל שכר הפועלים ולהסיע על קצתן דמשמע דיכולים הצבור לגזור גזרתם על כל מי שירצו ועל כל מה שירצו ואפילו בדברים דלית בהן מיגדר מילתא ולא קיום מצוה דומיא דמדות ושערים ושכר פועלים דקתני בבריתא שהם אינם לתקון העיר בלבד ותו לא דכבר פירש רבינו תם ומייתי לה המרדכי בשם הרב רבי מרדכי דההיא דרשאין בני העיר להסיע על קצתן מיירי כגון היכא דהתנו ביניהם כלם מתחלה ושוב חזר בו אחד או רבים מאותם שהסכימו כבר אבל אם לא התנו כלם מתחלה אין כח לכל בני העיר להכריח לשום אחד מבני עירם למה שירצו, ואם תאמר אי בהתנו כבר מתחלה מאי קא משמע לן פשיטא יש לומר דהא קא משמע לן דאף על גב דאתנו בדבור בעלמא וגרע טפי מאסמכתא דק"ל כל דאי לא קני כדאיתא במציעא פרק איזהו נשך הכא קנו משום דבההיא הנאה דקא צייתי להדדי במידי דאיכא רווחא להאי כמו להאי איידי דקני גמר ומקנה בההיא דפרק הפועלים דאמרינן מתנה שומר חנם להיות שומר שכר או שואל ואפילו בדברים משום דבההיא הנאה דנפיק עליה קלא דאיניש מהימן הוא גמר ומשעבד נפשיה, שיה, וליכא ל לאקשויי ממתניתין דפרק המקבל דתנן המקבל שדה מחבירו והובירה שמין אותה כמה ראויה לעשות ונותן לו שכך כותב לו אם אוביר ולא אעבוד אשלם במטבא דשאני התם דלא גזים אבל הכא כיון דקאמר מלתא יתרתא דהיינו קנסא גוזמא בעלמא הוא דקא גזים דכי האי גונא משני גבי ההוא גברא דקבל ארעא מחבריה ואמר אי מובירנא לה יהיבנא לך אלפא זוזי וזי ואוביר תילתא ואמר רבא אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא ופריך ליה מהא מתניתא ומשני התם לא גזים הכא גזים והשתא דאוקימנא לבריתא דרשאין דמיירי בהתנו כלם מתחלה צריך לומר דרשאין דקתני לא קאי אלא להסיע על קיצתן דקתני בסיפא דבריתא דאי אף אלהתנות דקתני ברישא מאי רשאים דמשמע דיש מוחים הא אינהו גופיהו אתנו בהדי הדדי אי נמי אף אלהתנות קאי ורשאים דנקט היינו דיש להם כח לקיים תנאם בדבור בעלמא ואף על גב דכל דאי לא קני משום דבההיא הנאה דכי האי גונא צריך לפרש ההיא בריתא דרשאין החמרים להתנות דפרק הגוזל בתרא דאי אפשר לפרשו באופן אחר, והא דאמרינן בגיטין פרק השולח מניין שהפקר בית דין הפקר ר' יצחק אמר מהכא דכתיב כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו ורבי אלעזר אמר מהכא אשר נחלו אותם אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי אבות המטות לבני ישראל, וכי מה ענין ראשים אצל אבות לומר לך מה אבות מנחילים את הבנים כל מה שירצו אף ראשים מנחי לים את העם כל מה שירצו ומשמע דהפקר שייך אפילו בעל כרחם היינו כגון בי דינא דרבי אמי ורבי אסי דאלימי לאפקועי ממונא כדאיתא התם אבל שאר בתי דינים לא, והא דאמרינן בעלמא ובאת אל הכהנים וכו' וכי תעלה על דעתך וכו' אלא יפתח בדורו כשמואל בדורו, ותניא בראש השנה פרק אם אינם מכירים וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל וכתיב משה ואהרון בכהניו ושמואל בקראי שמו שקל הקדוש ברוך הוא שלשה קלי עולם כנגד שלשה גדולי עולם לומר לך ירובעל בדורו כמשה בדורו בדן בדורו כאהרון בדורו יפתח בדורו כשמואל בדורו היינו שאין באותו הדור כלו כמותם אבל אם יש באותו הדור גדול כמותם אף על פי שאינו נמצא באותה העיר אין בידם להפקיע ממון. וכן כתב ראבי"ה שרבו הזקן ממיץ היה מפרש לברייתא דרשאין בני העיר לקיים תנאם ולהסיע על קיצתן דמיירי בשנאותו כלם יחד והוא עמהם ושוב עבר על אותה הקציצה דומיא דהנהו תרי טבחי דאתנו בהדי הדרי ואחר כך עבר אחד מהם על אותו התנאי אבל בלא דעתו לא אלימי לעשות והפקר בית דין הפקר לא שייך הכא, והרמב"ם ז"ל כתב בפרק אחד עשר מהלכות מכירה רשאין בני העיר לקוץ להם שכר לכל דבר שירצו ואפילו בשר ולחם ולהתנות ביניהם לכל מי שיעבור שיענישו אותו כך וכך וכן רשאין אנשי אומניות לפסוק ביניהם שלא יעשה אחד ביום שיעשה חבירו וכיוצא בזה וכל מי שיעבור על התנאי יענישו אותו כך וכך במה דברים אמורים במדינה שאין בה חכם חשוב לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה אבל אם יש בה חכם חשוב אין התנאי שלהם מועיל ואינם יכולים לענוש ולהפסיד על כל מי שלא קבל התנאי אלא אם כן התנה עמהם ועשו מדעת החכם, וכל מי שהפסיד לפי התנאי שאינו מדעת החכם משלם, הרי לך בפירוש שהרמב"ם ז"ל סבר שאינם יכולים לענוש ולהפסיד למי שלא קבל תנאם אלא דווקא כשהתנו עמהם מתחלה.
והתבאר לך גם כן מכל אלו הפוסקיס ז"ל דההיא בריתא דרשאין דמיירי שהם רשאין לקנוס על קיצתן דלא קא מיירי אלא למי שקבל תנאם ושוב חזר בו ורוצה לעבור באותו תנאי ובאותה התקנה אבל מי שלא רצה לקבל תנאם או תקנתם אין רשאים להכריח אותו כלל.
ונראה לי לעניות דעתי להביא ראיה על פירוש אלו הגאונים דמפרשי להאי בריתא דמיירי בהתנו כלם מתחלה מפירכא דרב יימר ושנויא דרב פפא דהנהו טבחי דאתנו בהדי הדדי דכל מאן דעביד ביומא דחבריה נקרעיה למשכיה אזל חד מנייהו עביד ביומא דחבריה וקרעיה למשכיה אתו לקמיה דרבא חייביה לשלומיה ואותיב ליה רב יימר מבריתא דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן ולא הדר ביה ולא מידי ואמר רב פפא שפיר עביד דלא הדר ביה ולא מידי ה"מ היכא דליכא אדם חשוב בעיר אבל היכא דאיכא אדם חשוב בעיר לאו כל כמיניהו דמתנו ופרשב"ם לאו כל כמיניהו דמתנו אלא בפניו דהיינו בפני אותו אדם חשוב שבעיר ש"מ דבריתא דרשאין בהתנו ביניהם כלם מתחלה קא מיירי דסלקא ד דעתך דלא התנו כלם מתחלה ורוצין להכריח לאחרים שלא התנו עמם מטעם הפקר בית דין הפקר אף על גב דלא אלימי כבי דינא דרבי אמי ורבי אסי משום דיפתח בדורו כשמואל בדורו וחכם הדור דנקט היינו דווקא לתקנות וגזרות של כל ישראל אבל לתקנות וגזירות עירו לא בעינן חכם בדורו אלא אפילו חכם בעירו בלבד סגי אם כן מאי קא פריך מינה אהנהו טבחי דאתנו בהדי הדדי הא לא דמו דבטבחי לא שייך למימר הפקר בית דין הפקר משום דלא אתנו במעמד טובי העיר כדמשמע מלישנא דאתנו בהדי הדדי דמשמע שהטבחים לבד התנו ביניהם ומכיון שלא היה שם לא גדול הדור ולא גדול העיר לא שייך בהו הפקר בית דין כלל, ועוד הוה ליה למיפרך מיניה וביה שהתנו ביניהם מתחלה והסכימו באותו קנס ואמאי חייבינהו רבא לשלומיה וליכא למימר דהא דלא פריך מיניה וביה היינו משום דאתנו בדבור בעלמא וכל דאי לא קני דאם כן כי ליכא אדם חשוב נמי לימא הכי ומאי קמשני הני מילי בליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו. גם ליכא למימר דהא דפריך מרשאים לטבחי אף על גב דלא דמו היינו במכ"ש השתא אפילו בלא התנו כלם מתחלה רשאין להסיע מטעם הפקר בית דין הפקר כל שכן בהתנו, חדא דהכא לא שייך הפקר כלל ואין כאן כל שכן דטעמא דהפקר לחוד והתנו לחוד, ועוד אם כן על כרחך צריך לפרש לשנוייא דגמרא הכי הני מילי היכא דליכא אדם חשוב בעיר אז חשיבי בית דין ורשאין להסיע אפילו בשלא התנו מתחלה מטעם הפקר בית דין הפקר אבל הכא גבי טבחי דאיכא אדם חשוב כמו רבא שהיה מנהיג בעירם ועשו שלא בפניו דבריהם בטלים ואף על פי שהתנו ביניהם כלם מתחלה והם בתכלית המרחק דתרי דרגי לא סלקינא.
ועוד ההיא ברייתא דרשאין הא אוקימנא לה דמיירי בהפקר בית דין על כרחך לומר כגון דעשו על פי כל טובי העיר דאם לא כן הפקרם הפקר דהפקר לא שייך אלא על פי גדולי הדור או גדולי העיר ומדקא מוקים לה בליכא חכם או מנהיג בעיר מכלל דאי איכא חכם מנהיג בעיר אינן רשאין להכריח ואף על פי שעשו מדעתו דהא כשעשו על פי כל טובי העיר קא מיירי ומנהיג נמי בכלל טובי העיר הוא ואדרבה כלהו בטלי לגביה וזה בתכלית הבטול, ועוד בשלמא בלא התנו כלם מתחלה אין כח בידם להפקיע ממון היכא דאיכא חכם מנהיג בעיר ועשו שלא מדעתו משום דבטלי לגביה ולא איקרו בי דינא להיות הפקרם הפקר אלא בהתנו אמאי לא והלא הם עצמם עשו תנאים ביניהם מתחלה והוה ליה כשאר כל תנאים דעלמא דגבי מקח וממכר דמתנו שלא בפני אותו מנהיג ואי משום דהוו כל אותם תנאים בדבור בעלמא והוה ליה אסמכתא בעלמא ולא קנו אם כן כי ליכא אדם חשוב נמי נימא הכי.
ותו כי איכא אדם חשוב נמי והתנו לפני אותו אדם חשוב מאי הוי הא כל דאי דלא קני אינו אלא משום דלא גמר לאקנויי דסבר דילמא לא הוי ואם כן אפילו בפני אדם חשוב נמי נימא הכי ואף על גב דקימא לן דאסמכתא קנייא בפני בית דין חשוב היינו היכא דקנו מידו דודאי גמר ומקני אבל בלא קנו מידו לא וכדאיתא בנדרים אסמכתא שקנו מידו עליה בבית דין חשוב הרי זה קנה שמע מנה תרתי בעינן שיקנו מידו עליו ושיהיה בבית דין חשוב אבל בחד מנייהו לא ורבוותא דאמרי דהאי פסקא דנדרים ליתא תמיהא טובא דהא אפילו אשכחן בפסקא אחרינא דלא קניא הוה לן לאקשויי הלכתא אהלכתא השתא דלא אשכחן היכי דחינן לה אלא שמע מינה דפלוגתא דרבי ורבנן באסמכתא בלא קנין קא מיירי דרבנן סברי קני מידי דהוי אכלהו תנאי דממונא דלא בעו קנין ורבי יוסי סבר כיון דבלשון אסמכתא הוא לא קני בלא קנין, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק אחד עשר מהלכות מכירה אסמכתא שקנו מידו עליה בבית דין חשוב הרי זה קנה והוא שיתפוש זכויותיו בבית דין והוא שלא יהיה אנוס אבל אם נפרש בריתא דרשאים בהתנו ביניהם כלם כדברי אלו הגאונים אתיא שפיר דהא טבחי באומנותייהו חשיבי ככל בני העיר לעניני העיר וכמו שרשאין כל בני העיר להסיע היכא דהתנו כלם הכי נמי רשאין כל בעלי האומנות להסיע היכא דהתנו כלם ומשום הכי פריך מינה ומשני הני מילי היכא דליכא אדם מנהיג בעיר אז רשאין בני העיר להסיע על קיצתן היכא דהתנו ביניהם כלם מתחלה אבל הכא גבי טבחי דאיכא אדם מנהיג לאו כל כמינייהו דמתנו וכל התנאים שהתנו ביניהם אף על פי שהיו במעמד הכל הרי הן בטלים לגביה.
מיהו יש לתמוה קצת דממה נפשך קשיא אי סבירא לן כיון דבדבור בעלמא קא מתנו הוה ליה אסמכתא בעלמא וכל דאי לאו כלום הוא אם כן בי ליכא אדם חשוב בעיר אמאי רשאין להתנות ולהסיע על קיצתן הא כל דאי לאו כלום הוא ואפילו בדאיכא אדם חשוב נמי ועשו מה שעשו מדעתו אכתי איכא למימר כל דאי לא קני כדפרשינן ואי סבירה לן דאף על גב דבדבור בעלמא קא מתנו וגרע טפי מאסמכתא דלא קניא הכא ודאי קניא משום דבההיא הנאה דקא צייתי להדדי במידי דאיכא רווחא להאי כמו להאי איידי דקני גמר ומקני כההיא דפרק הפועלים אם כן כי איכא אדם חשוב בעיר נמי ואתנו שלא מדעתו אמאי לא הא כל אחד מהם גמר והקנה כדאמרינן והוה ליה כמקח וממכר דמקחן וממכרן קיים ואפילו היכא דאיכא אדם חשוב שמתנהגים על פיו וקנו ומכרו שלא מדעתו ויש לומר דהיכא דאיכא אדם חשוב בעיר שמתנהגים בכל תנאיהם ומנהגיה' על פיו קים לן דאף על גב דאיכא הנאה לכל אחד ואחד מבני העיר דקא צייתי להדדי אפילו הכי לא גמר לאקנויי מפני שהוא סבור ש שמכיון שכל תנאי ומנהגי העיר הם על פי אותו חכם לא יתקימו התנאים שעשו ביניהם שלא מדעתו אבל היכא דליכא אדם חשוב בעיר אי נמי איכא ועשו מה שעשו מדעתו הא ודאי איכא למימר דאף על גב דכל דאי לא קני הכא דאית להו לכל חד מנייהו הנאה דצייתי להדדי אידי דקני גמר ומקני, וכל זה אינו אלא לפי הגאונים האלו שהם הרמב"ם ורבינו תם ורבו של ראבי"ה הזקן זכר צדיק לברכה, אבל מצאתי לרש"י ז"ל בתשובה ומייתי לה המרדכי ז"ל בפרקא קמא דשבועות וזה לשונו ועל אותו ששמע שצבור ממשמשין עליו לגזור גזרתם ונשבע שלא לקיים גזרתם ואחר כך גזרו עליו אם צריך לקיים גזרתם אם לא כך ראיתי שהנשבע לעבור דרך צבור נשבע לשוא הוא ואלו התרו בו חייב מלקות מדאורייתא ויצלל בים אדירים והעלה חרס בידו ואינו נפטר מגזירת הקהל אף על פי שקדמה שבועתו לשבועתם שהרי גם נשבע לבטל את המצוה הוא לסור מחוקי המצוה ומדבר זה מושבע ועומד הוא והרי הוא בכלל ארור אשר לא יקים ואין לך כל מצוה שבתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות ושבועת הראשונים קדמה לשבועתו והילכך לוקה והתלמוד מוכח כן דתניא נשבע לבטל את המצוה פטור וטועה בדבר משנה הוא שהרי שנינו זאת היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מלקות וטועה אף במקרא הוא דכתיב כי לא ינקה וגומר השם הוא דלא מנקה אבל בית דין שלמטה מלקין אותו ומנקין אותו ואם לא התרו בו ולא נתן למלקות בית דין הרי הוא בכלל לא ינקה וראוי להלקותו על שהזיד לישבע לשוא עד כאן לשון התשובה של רש"י ז"ל מלה במלה שמע מינה דסבירה ליה לרש"י ז"ל שהקהל יכולים להחרים אפילו על דברי הרשות והחרם חל על כל מי שירצו אפילו בעל כרחו כדמשמע מלישנא דממשמשין עליו לגזור גזירתם דאלו במילי דמגדר מילתא ותקנתא לא שייך לומר ממשמשין עליו דמשמע שגזירתם היתה עליו לבד שהרי הגזירה שהיא על צד מגדר מילתא היא לכלל הקהל לא לאיש א' בלבד ולאפרושי אסורא ליכא למימר ונשבע שלא לקיים גזירתם דהא כבר מושבע ועומד מהר סיני הוא ומדקאמר שאותו שנשבע שלא לקבל גזירתם נשבע לשוא הוא ואלו התרו בו היה חייב מלקות מדאורייתא מפני שהוא בכלל ארור אשר לא יקים וצלל במים אדירים והעלה חרס בידו ולא נפטר מגזיר' הצבור אף על פי שקדמה ש שבועתו לשבועתם שמע מנה שהחרם חל עליו בעל כרחו אפילו במילי דרשות וכן נראה מדברי ראבי"ה שכתב שאם אחד מבני העיר מוחה בדבר שרוצים ראשי הקהל לעשות או לגזור חרם אם רוב הקהל מסכימים עם ראשי הקהל חל החרם כאשר אבאר ואם לא הסכימו רוב הקהל ומיחו אך הראשים עשו יכולים למחות דמה לי קבלו בתחלה מה לי קבלו בסוף לפי הירושלמי אבל אם הרוב הסכימו והמיעוט עוט מיחו חל עליהם בעל כרחם דגרסינן בפרק שני דעבודה זרה אין גוזרין גזירה עליהם אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בזה שנאמר במארה אתם נארים ואותי אתם אתם קובעים הגוי כולו אי איכא גוי כולו אין ואי לא לא ובפרקא קמא דהוריות מייתי לה ומסיק הא הכא דכתיב הגוי כולו ורובו ככולו שמ שמעינן מינה שחלה הגזירה בהסכמת הרוב אף על פי שאינם יכולים לקבלה. וכיון ש עקנועם וגזירתם קיימת והפקרם הפקר בדבר שתקנת הצבור הוא דכתיב וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מהקהל הגולה אם רוב הקהל מסכימים אל גזרת הראשים יכולין מן הדין לכפות המעט להיות צייתי לתקנתם, ואם הם מחניפים ולא הכום קולר תלוי בצוארם, וכתב בסוף דבריו והארכתי לפרש לפי שיש מרבותי שהיו אומרים דהא דתניא ורשאין בני העיר להסיע על קיצתן הני מילי אם כלם נאותו יחד והוא עמהם ושוב חזר בו אבל בלא דעתו לא אלימי לעשות ואני אשר עם לבבי כתבתי עד כאן לשונו.
והרמב"ן כתב באגרת החרם שלו שהחרם הוא מענין הנדוי והשמתא המוזכרים והמפורשים במסכת משקין ויש צד חמור בחרם זה שאינו כשבועות שהמושבע מפי אחרים ולא ענה אמן אינו כלום בשבועת בטוי אבל בחרם אף על פי שלא קבל עליו ואפילו לא היה שם בשעת גזירה כיון שבית דין רשאים להחרים כדכתיב ואקללם ואשביעם באלדים הרי החרם חל עליו ואסור לו לעבור על אותה גזרה כמושבע מפי עצמו וכן הדין באנשי העיר שאם הסכימו כלם או רובם במעמד טובי העיר והחרימו בינן שהן רשאין להסיע על קיצתן ולהחרים בדבר והחרם שלהם חל על כל החייבים ללכת בתקנתם ונמצא העובר על קיצתן מכל אנשי העיר עובר על החרם והוא כעובר על השבועה והחרם נכנס בו ברמ"ח איבריו וכלתו ואת עציו ואת אבניו והרשב"א כתב בתשובה שובה וכן הדין לאנשי העיר שהסכימו וגזרו גזרות או גדרים על אנשי עירם רשאין הם בכך ועובר על החרם וגזרתם חרי הוא מוחרם וכן אם שמו בתקנתם עונש ממון חייב הוא בשתי עונשים עונש חרם ועונש ממון הכל כמו שתקנו וגזרו ואף על פי שלא היו שם מקצת אנשי העיר כיון שנעשה במעמד טובי העיר ובמעמד תלמיד חכם שבהם השאר שלא היו שם חייבין כאותן שהיו אף על פי שהן מוכרחין ואינם חפצים בו, ואין לפרש התשובה הזאת דמיירי במגדר מילתא ותקנתא דהא גזירות או גדרים קאמר וגזרות היינו מילי דרשות שאין בהם אלא גזרה בלבד ועוד שיש תשובה אחרת לו שגלה ד דעתו שם אפילו במילי דרשות דלית בהו מגדר מילתא ותקנתא.
וכן מצאתי בתשובה אחת מהאשר"י ז"ל שאמר על ששאלתם צבור שממשמשין ובאין להטיל חרם שכל מי שיש לו מעות במזומן שילום לגוי והלך ראובן ונתן מה שהיה לו במזומן לשמעון שלא היה מכלל התקנה ונתנם לו במתנה גמורה בלא שום תנאי והודיעני אם המתנה ההיא מתנה הואיל ואינה אומדנא דמוכח או דמיא לשטר מברחת ואף אם המתנה ההיא אינה מתנה אם עבר על החרם אי לא דמכל מקום נהי דמתנה ליכא לא גרע מהלואה או נאמר שהחרם חל למפרע משעה שהיו עסוקים בענין וכו'. תשובה על חרם הקהל דע לך דל"ש ערמה והברחה בחרם ש שעושין הקהל על דעת המקום ועל דעתם ולאפוקי מכל מיני ערמות עושים כן וכבר ידוע שזה לא כיון לתקן אלא להברחה בעלמא ואומדנא דמוכח היא אפילו להוציא ממון בכל הני שכתבת אמנם שוגג הוא כי לא היה סבור לעבור על החרם וכי היכי דאומדנא דמוכח מפקה מכלל מתנה הכי נמי מפקא מכלל הלואה ולא תועיל ערמתו כלל וחייב להלוות עד כאן לשונו הרי לך בפירוש שדעתו היא שהציבור יכולין להחרים לכל מה שירצו אפילו בדברי הרשות דלית בהו מגדר מילתא דומייא דהכא שהחרימו שכל מי שיש לו מעות שילווה לו מפני תקון הצבור שלא יהיה מצר להם והחרם חל אפילו על מי שלא קבל החרם שלהם שהרי ראובן לא הלך לתת מעותיו לשמעון במתנה אלא להבריחם מחרם הקהל שמע מינה שלא היה מסכים באותו חרם ואפילו הכי חל עליו החרם וחייב להלוות, וליכא למימר שאלו היה מוחה בדבר לא היה חל עליו החרם אבל מפני שקבל אותו כשנתן מעותיו במתנה לשמעון כי חשב שדי לו בזאת הערמה מפני זה חל עליו דהא מכיון שהערים בדבר כבר גלה דעתו שאינו רוצה לקבל החרם בעבור אותן המעות שנתן לשמעון מיהו ממה שכתב בבתרא הנהו טבחי דאתנו וכו' מכאן דכל בעלי האומניות יכולין להתנות ביניהם והם הנקראים בני העיר בענין מלאכתם משמע דסבירא ליה דההיא בריתא דרשאין מיירי בשהתנו כלם ביניהם מתחלה ושוב חזר בו אחד או רבים מאותם שהסכימו דהא הנהו טבחי כולהו אתנו מתחלה כדמשמע מבהדי הדדי דנקט ומדקאמר אזל חד מנייהו ועביד ביומא דחבריה שמע מינה שאותו שמקלקל תנאם היה מאותם בעצמם שהתנו כבר מתחלה ומדכתב האשר"י מכאן דכל בעלי האומניות יכולים להתנות ביניהם והם הנקראים בני העיר בענין מלאכתם שמע מינה דרשאין בני העיר דברייתא בהתנו ביניהם מתחלה ושוב חזר בו אחד או רבים מאותם שהתנו כבר קא מיירי ואז יכולין להסיע על קיצתן אבל מי שלא קבל התנאי מתחלה אינם יכולין להכריחו וכן משמע מהטור ממה שכתב בחושן המשפט רשאין בני העיר לפסוק לכל השערים דבר פלוני כך וכך ושכר הפועלים שלא ישתכרו אלא בכך וכך ולקנוס לכל מי שעובר על תקנתם וכן כל בעלי האומניות רשאים שאים לתקן תקנות בענין מלאכתם כפי מה שירצו ולקנוס על כל מי שיעבור על תקנתם הרי שדעתו בזה כדעת אביו הרא"ש ז"ל שבעלי אומניות באומנתם הם כבני העיר בעניני העיר ומדטבחי מירי באתנו מתחלה ושוב חזר בו חד מינייהו שמע מינה דבני העיר נמי בכי האי גונא קא מירי ודו"ק.
ומעתה יש לפרש ההיא תשובה שהביא האשר"י על החרם שהחרימו הצבור להלוות לגוי מהמעות המוזמנים לכל אחד ואחד שחל עליו מפני שקבל החרם הזה לחושבו שכבר הועילה לו ערמתו שנתן לשמעון מעותיו במתנה ואף על פי שטועה בדבר הוא מכל מקום הרי החרם חל עליו למפרע וצריך להלוות לגוי אבל אם היה מוחה בדבר לא היה החרם חל עליו כלל ואף על פי שגלה דעתו שלא רצה לקבל החרם על המעות המוזמנים לו שהרי נתנם לשמעון במתנה מכל מקום שכיון שקבל החרם בפרהסיא איכא חלול השם בדבר אם לא ילוה לגוי מהמעות שנתן במתנה מכיון דאומדנא מוכחא איכא הכא אבל אלו החרמות שמחרימים הקהלות כל קהל וקהל לעצמו בענין העולים והמסים ודומיהם שיתנו על פי מה שיאמדו האומדים או שיפרעו עד זמן כך הם חלים על כל מי שיעבור על אותו חרם ואפילו היו מוחים בו הקצת מאחר שהרוב עם טובי הקהל הסכימו באותו חרם מפני שזה חיוב הוא שחייב כל אחד ואחד לתת לפי ממונו ואם לאו הרי הוא גזלן וכי האי גוונא דהוייא אפרושי עברה ואסורא פשיטא שהם יכולים להחרים ולנדות לכל מי שיעבור בתקנתם ונדויים נידוי וחרמם חרם ואין חולק בדבר ולולא שלבי נוקפי אבל היתי אומר שהחרם הזה שהוא על העולים והמסים ודומיהם שיכולים אפילו המעוט להחרים ולנדות על זה ואף על פי שהרוב מוחין בדבר מאחר שכל אחד ואחד מחוייב לתת חקו אלא שצריך שיסכימו באותו החרם רוב הקהל מפני שיש למוחים לטעון שאינם רוצים לתת פחות מחוקם אך שאינם רוצים לסמוך על האומד שאמדו אותם כי אין שום אדם יכול לדעת ממון חברו על פי האמת ומשום הכי בעינן הסכמת רוב הקהל על זה כדי שיבטלו המעוט לגבייהו.
אם כן הרי התבאר לך מכל הני שרש"י וראבי"ה והרמב"ן והרשב"א זצ"ל כלהו סבירה להו דרשאין דבריתא מירי כגון שהתנו רוב הצבור עם כל טובי העיר ומטעם הפקר בית דין הפקר דטובי העיר הוו בעירם למה שהוזכרו בבריתא שהן התקנות שעל המדות והשערים ושכר הפועלים כמו גדולי הדור וכמו שגדולי הדור הפקרם הפקר בכל מקום דמגדר מילתא ותקנתא כן טובי העיר לאותן התקנות שנזכרו בבריתא הפקרם הפקר והם יכולים להחרים לכל מי שימחה בתקנתם לקונסו ואפילו עומד וצווח ואינו רוצה לכלול עצמו בתקנתם בין שיהיה יחיד או שיהיו רבים מאחר שטובי העיר שהם במקום גדולי הדור בעירם אם רוב הקהל הסכימו כן וראבי"ה הביא ראיה על זה מפרק בני העיר דאמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר וכו' ואמתניתין קאי דאוקימנא בשל כפרים אבל בכרכים לא מהני שבעה טובי העיר אלא כלם ועל כרחך בשלא בררום קא מירי דהא בבררום אפילו יחיד נמי ואפילו בכרכים ואם כן מכיון דכל טובי העיר יש כח בידם להפקיע בית הכנסת מקדושתו אפילו בכרכים אף על פי שיש לכל בני העיר חלק באותו בית הכנסת כמו ששנינו בנדרים פרק השותפין הריני חרם עליך ואת עלי שניהם מותרים בדבר של עולי בבל ושניהם אסורים בדבר שבאותה העיר אי זה הוא דבר של אותה העיר כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתבה והספרים ושרי למשתי ביה שיכרא כדאמרן במגלה פרק בני העיר הוא הדין נמי בכל מעשי הקהל מעשיהם קיימים ונראה לי שאין זאת ראיה גמורה דאיכא למימר מילי דשותפות שאני כי מאחר שיד הכל שוה בהם ויש לכל אחד מהם חלק שוה ואין לו לשום אחד מבני העיר כח באותם הדברים המשותפים לעשות בם שום חדוש ושנוי קים לן דודאי יהבי רשותייהו לטובי העיר לעשות בהם כרצונם ואף על פי שלא אמרו זה בפירוש דאם לא כן מי ישתדל בם לכל דבר הצריך להם זולתם אבל בממונו של כל אחד ואחד שהוא בידו וברשותו אדרבה קים לן דאין שום אדם מוציא הכח שבידו למוסרו לטובי העיר או למאן דהו אפילו אם היה היותר חסיד שבעולם ואם כן מי יאמר לנו שיש להם לטובי הקהל כח להפקיע ממון ולהעניש לכל מי שירצו איזה עונש שירצו.
אבל הרמב"ן ז"ל הביא ראיה על זה ממה שכתוב בעזרא ואריב עמם ואקללם ואכה בהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלהים וזאת הראיה אף על פי שיש לטוען לטעון דאין להביא ראיה מזה אלא דוקא לגדולי הדור שבכל דור ודור דומיא דעזרא ובית דינו דיפתח בדורו כשמואל בדורו אבל לטובי העיר שיש גדולים מהם בדור ואף על פי שאינם נמצאים באותה העיר מאן לימא לן דאית להו הכח הזה מיהו יש לומר דסבירה ליה להרמב"ן ז"ל דטובי העיר בעירם הוו כגדולי הדור בדורם משום דדברי הגדול בעירו לאנשי עירו כדברי הגדול בדור לאנשי דורו וכי היכי דגדולי הדור יכולין להפקיע ממון ולגזור ולתקן ולהנהיג לכל אנשי דורם כמבואר מהמקראות שבעזרא וטעמא משום דכל אנשי הדור הם סומכים כל מעשיהם וכל תקנותיהם בין במילי דשמייא בין במילי דידהו על ידם ואף על פי שלא פירשו בו דאנן סהדי דעלייהו סמכינן לכל מילי והוה ליה כאלו בררום והסכימו בם שכל מה שיעשו ויגזרו ויתקנו וינהגו יהיה קיים הוא הדין נמי יש לומר דטובי העיר יכולים להפקיע ממון ולגזור ולתקן ולהנהיג לכל אנשי עירם משום דחד טעמא הוא ומשום הכי אייתי הראיה מעזרא דמיירי לגדולי הדור לטובי העיר דחד טעמא הוא וכי היכא דאמרינן גבי גדול הדור שגזרתו ותקנתו אינה נוהגת לאנשי דורם אלא היכא שרוב הצבור יכולין לסובלה ואין מוחים בה אבל היכא שהרוב מוחין בה לא משום דאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן דוב הצבור יכולין לעמוד בה הוא הדין נמי גבי טובי העיר אינם יכולים לגזור גזירתם או לתקן תקנתם לאנשי עירם אלא היכא שרוב בני העיר יכולין לעמוד בה אבל אם רוב בני העיר מוחים באותה התקנה או באותה הגזרה הרי אותה התקנה ואותה הגזרה בטלה לגמרי וליכא למימר דשאני התם דהויא אותה התקנה במקום אפרושי אסורא כדכתיב ואשביע באלקים אם תתנו בנותיכם לבניהם ואם תשאו מבנותיהם לבניכם ולכם דבהא אפי' קטן שבישראל שהשביע או קלל דבריו קיימים כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ששי מהלכות תלמוד תורה מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו במה דברים אמורים במי שנדוהו מפני שבזה תלמיד חכם אבל מי שנדוהו מפני שאר דברים שחייב עליהם נדוי אפילו נדהו קטן שבישראל חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נדוי עד שיחזור בתשובה מדבר שנדוהו בשבילו ואז יתירו לו אבל בשאר התקנות דלית בהו לא אפרושי אסורא ולא קיום מצוה דהיינו דומיא דמדות והשערים ושכר פועלים דהוו לתקון בני העיר או אפילו במילי דמגדר מלתא נמי מ"ל דטובי העיר עם רוב בני העיר יכולין לגזור ולתקן ולהעניש עונש ממון או עונש שבועה לאותן שלא קבלו התקנה או הגזירה דאיכא למימר כיון דאוקימנא דטובי העיר לאנשי עירם הוו כגדולי הדור לאנשי דורם אם כן כי היכי דגדולי הדור יכולים לגזור לאנשי דורם בין במילי דאית בהו אפרושי אסורא ובין במילי דאית בהו מיגדר מילתא ובין במילי דאית בהו תקון אנשי דורם כדנפקא לן מעל פי התורה אשר יורוך ודרשו רבותינו ז"ל אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו מהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרקא קמא מהלכות ממרים הוא הדין נמי דטובי העיר יכולין לגזור לאנשי עירם בין במילי דאית בהו אפרושי אסורא ובין במילי דאית בהו מגדר מילתא ובין במילי דאית בהו תקון אנשי עירם ואם תאמר אם כן אמאי לא מייתי הרמב"ם ז"ל ראייתו מקרא דעל פי התורה אשר יורוך יש לומר משום דמהאי קרא לא משמע אלא שהוראתן הוראה אבל חרמם ושבועתם מאן לימא לן דחל על כל מי שירצו ואפילו עומד וצווח משום הכי אייתי ראיה מקרא דעזרא דכתיב ואשביעם ואקללם דמשמע מיניה דאין להו לחכמים כח ורשות להשביע ולקלל ויהיה שבועתם וקללתם חל על כל מי שירצו אפילו עומד וצווח כדמשמע מואשביעם ואקללם אם כן אהני קרא דעזרא ללמד שיכולין בית דין להשביע ולקלל לכל מי שירצו אפילו בעל כרחו ומהני קרא דעל פי התורה אשר יורוך ללמד שיכולין בית דין להורות ולתקן בין במילי דמגדר מילתא בין במילי דתקון העולם ודו"ק.
אם כן הרי התבאר לך פלוגתא דרבוותא דאיכא בפרושא דהך בריתא דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן דהרמב"ם ורבינו תם והזקן ממיץ רבו של ראבי"ה והרא"ש ובנו בעל הטורים ז"ל כלהו סבירא להו דמיירי שהתנו ביניהם מתחלה ונאותו בו כולם ושוב חזרו בם קצתן ורוצים לעבור באותן הקציצות אז רשאין לקנוס לכל מי שיעבור עליהן אבל אם יש מוחין באותן הקציצות שלא היו מסכימים בם מתחלה בין שיהיה המוחה יחיד או רבים אין כח בבני העיר לקנוס המוחה שלא הסכים בקיצתן כלל אבל רש"י וראבי"ה והרמב"ן והרשב"א זצ"ל כולהו סבירא להו דמיירי אפילו בלא התנו כלם מתחלה ולא הסכימו באותן התקנות והקציצות אלא מקצת בני העיר בלבד מאחר שהסכימו בם רוב בני העיר עם כל טובי העיר יכולין להכריח המועט המוחין בם לקנוס אותם בעל כרחם אם יעברו בקציצתן אי זה קנס שירצו אם עונש ממון ואם עונש חרם או נידוי משום דטובי העיר בעירם במקום גדולי הדור הם עומדים כדאמרן ואף על גב דאיכא לדיוקא מרשאים בני העיר דקתני לה ברישא דבריתא דרשאין קאי אף אלהתנות דבריתא דאי אלהסיע על קיצתן בלבד אם כן הוה ליה למתניה בסיפא דבריתא ולומר בני העיר שהתנו על המדות ועל השערים ועל שכר הפועלים רשאין להסיע על קיצתן ואם כן שמעינן מינה דיש מוחין באותן התנאים שלא יהיו מסכימים בם מתחלה כדמשמע מדשאין דמשמע דיש מוחין והיינו כפירוש הגאונים השניים ואעפ"י שאין זה כל כך ראיה שהרי מצינו בבבא קמא פרק הגוזל בתרא רשאין החמרים להתנות ורשאין הספנים להתנות דלא קא מירי במוחין מיהא מפרכא דרב יימר משמע טפי כפירוש הגאונים הראשונים דהא מדקא מדמי להו רב יימר לרשאין בני העיר דבריתא עם הנהו טבחי ופריך מבריתא לטבחי שמע מינה דסבירה ליה דההיא בריתא בהתנו ביניהם מתחלה קאמר דומיא דהנהו טבחי דאתנו בהדי הדדי דמירי בהקנו ביניהם כלם מתחלה שהרי לא היו שם טבחים אחרים בזה התנאי כי אם שני טבחים בלבד לפי גרסת הנהו תרי טבחי ואפי' לגרסת הנהו טבחי איכא לדיוקי נמי בהתנו כלם מתחלה קא מירי מלישנא דבהדי הדדי דליכא למשמע שהתנאים היו במעמד כל הטבחים דאי אפשר לומר בהדי הדדי בעד הקצת והיינו כפירוש הגאונים הראשונים דאי סלקא דעתך דבריתא בלא התנו כלם מתחלה קא מיירי כפירו' הגאונים השניים ומטעם הפקר אם כן לא דמו אהדדי דהא בריתא מיירא בהפקר בית דין ובהנהו טבחי לא שייך הפקר מכיון דלא התנו רק ביניהם בלבד בלתי שום גדול הדור או גדול העיר וליכא למימר דפירכא דרב יימר אינה מדדמו אהדדו אלא במכל שכן השתא היכא דלא אתנו כלהו רשאין להכריע ולהסיע על קיצתם היכא דאתנו כלהו מתחלה מיבעיא משום דבריתא מירי בענין ההפקר דיכולין הרוב עם טובי העיר להכריח המיעוט ולקנוס כפי' אלו הגאונים השניי' והנהו טבחי מיירי מטעם שהתנו ביניהם ולא מטעם הפקר וא"כ לא שייך הכא כל שכן כלל דטעמא דהפקר לחוד וטעמא דתנאי לחוד אבל משנוייא דרב פפא אין לדקדק דמדקא מוקי לרשאים דבריתא בליכא מנהיג בעיר דמשמע אבל איכא מנהיג אין רשאין להסיע אם לא מדעתו מכלל שאם לא היה החכם שבעיר מנהיג אותם הם רשאין להסיע על קיצתן ואף על פי שעשו אותן הקציצות שלא מדעתו וכל שכן שלא מדעת טובי העיר כשלא היו חכמים מפני שאינם לא חכמים ולא מנהיגים וק וקשיא לגאונים השניים שאמרו דההיא בריתא מיירי בשלא התנו כולם רק רוב בני העיר עם כל טובי העיר אבל בלא טובי העיר אין בתנאם ממש דאיכא למימר דשנוייא דרב פפא כולה בטבחי קא מיירי ברשאין דבריתא לא קמירי והכי פירושא הני מילי דמצו טבחי לאתנויי ותנאם תנאי לקנוס לכל מי שעבר על אותו התנאי היכא דליכא מנהיג בעיר דאף על גב דאיכא חכם שאינו מנהיג וכל שכן מטובי העיר ועשו שלא מדעתו תנאיהם קיימים משום דאין מעשה המדינה על פי החכמים או על הטובים והפקר ליכא הכא דנבעי חכמים או טובים, אבל איכא מנהיג בעיר שענייני העיר הם נעשים על פיו אם עשו שלא מדעתו אין בתנאיהם ממש ואינן רשאין לקנוס על קיצתן אבל רשאין דבריתא דמיירי בה בהפקר והפקר לא שייך אלא על פי גדולים אם גדולי הדור ואם גדולי העיר פשיטא הוא דאינן רשאין להכריח אלא אם על פי טובי העיר בליכא חכמים ואם על פי חכמים בליכא חכם מנהיג ואם על פי החכם המנהיג באיכא מנהיג ומשום הכי לא קא מיירי בה רב פפא ולא מידי, אם כן כי היכי דפליגי הני רבוואתא בפירוש רשאין דבריתא ובפירושא דרב יימר כדאמרן הכי נמי פליגי גבי שנויא דרב פפא דהגאונים הראשונים סבירה להו ד דשנויא דרב פפא מיירי בין בבריתא ובין בטבחי דטבחי באומנתייהו הם כבני העיר בעניני העיר ותנא קמא דהך בריתא דרשאים בני העיר דמיירי בשהתנו כלם מתחלה ושוב חזרו בם קצתם ורוצים לעבור בם דקתני דרשאין בני העיר לקנוס לכל מי שיעבור על קיצתן הני מילי היכא דליכא חכם מנהיג בעירם שאז כל תנאיהם קיימין ורשאין לקנוס לעובר על קיצתן אבל הכא גבי טבחי שהתנו ביניהם מתחלה דאיכא רבא בהדייהו שהוא חכם מנהיג בעירם לאו כל כמינייהו דמתנו שלא בפניו אלא דוקא אם התנו מדעתו וברצונו אז רשאין לקנוס למי שיעבור על קיצתן אבל אם התנו ביניהם שלא מדעת אותו חכם המנהיג אין בכל אותם התנאים שהתנו ממש כלל, והגאונים השניים סבירה להו דשנויי דרב פפא לא קא מירי אלא בטבחי בלבד והכי קאמר דהני טבחי דאתנו בהדי הדדי ושוב חזרו בם קצתם ורצו לעבור על התנאים אין להם כח לקנוס לכל מי שיעבור על תנאם אלא דוקא היכא דליכא חכם מנהיג בעירם שאז ודאי כל תנאיהם קיימים מאחר שהתנו ביניהם כלם מתחלה מידי דהוה אכל תנאי דעלמא אבל הכא דאיכא רבא בהדייהו שהיה מנהיג בעירם לאו כל כמינייהו דמתנו שלא מדעת אותו מנהיג וכל תנאיהם בטלים לגמרי אלא אם כן נעשו על דעת החכם המנהיג שאז תנאיהם קיימים ויש להם כח לקנוס למי שיעבור על תנאם, אבל ברשאין דבריתא לא קמירי דהתם בהפקרא קמיירי והפקר לא שייך אלא על פי גדולי העיר עם טובי העיר אם אין שם חכמים ואם חכמים אם אין שם חכם מנהיג ואם מנהיג אם יש מנהיג בעירם ואם כן לא שייך התם לומר הני מילי היכא דליכא מנהיג אבל איכא מנהיג ועשו שלא מדעתו לא דמאי אירייא מנהיג אפילו שאר חכמים נמי ואפילו טובי העיר שלא היו לא חכמים ולא מנהיגים נמי אם היו בעירם ועשו שלא מדעתם אין הפקרם הפקר דהפקר לא שייך אלא על פי גדולי העיר כדאמרן אם כן לפי' הגאונים הראשונים לא מצו בני העיר לאקנוסי לכל מי שיעבור על קיצתן אלא בתרי תנאי חדא דאתנו כלהו מתחלה והסכימו באותן הקציצות אלא שחזרו בם מקצתן ועוברין על קיצתן ועוד שלא יהיה מנהיג בעירם או שיהיו התנאים ההם ברצונו אם היה מנהיג בעירם אבל אם חסר אחד משני התנאים האלו כגון שהתנו ביניהם כלם מתחלה מבלתי עצת המנהיג שבעירם ושוב חזרו בם מקצתן אינן רשאין לקנוס לאותן שחזרו מתנאם ועוברין על קיצתן משום דתנאיהם הן בטלין כשנעשה שלא מדעת המנהיג שבעירם וכן אם התנו בעצת המנהיג שבעירם אבל לא התנו כלם ורוצים להכריח המקצת שהתנו ביניהם את הקצת שלא היו עמהם בתנאיהם אינן רשאין לקנוס אותן אם יעברו מהם על קיצתן ואין בדבריהם ממש אבל לאותן שהתנו יש כח בידם לקנוס אם יחזרו מהם ויעברו על קיצתן מפני שהיו התנאים על פי המנהיג אותם ונהי דלא אלימי לאקנוסי לאותן שלא הסכימו בתנאם אבל מ"מ לאותן שהסכימו בתנאם ונעשו על פי מנהיגם לית דין ולית דיין דפשיטא שיכולין לקונסו, ולפירוש הגאונים השניים יש חלוק בין תנאים לתנאים שאם היו מהתנאים ההם עפ"י רוב בני העיר בלבד והשאר מוחים בם הנה אם יהיו על פי כל טובי העיר הנמצאים בעירם בין שהיו אותם הטובים חכמים ומנהיגים ובין שהיו חכמים ולא מנהיגים ובין שלא היו לא חכמים ולא מנהיגים הרי הם יכולים לקנוס לכל העובר על קיצתן בין יחיד בין רבים בין שהיה מאותם שהסכימו בתנאים ושוב חזרו בם ובין שהיו מאותן שלא הסכימו בתנאים אף על פי שהיו מוחים בם מפני שטובי העיר במקום גדולי הדור הם עומדים וכמו שגדולי הדור הפקרם הפקר בכל מקום במגדר מילתא ותקנתא הוא הדין נמי טובי העיר הפקרם הפקר בכל מקום דאיכא מגדר מלתא ותקנתא, אבל אם חסר אחד מאלו כגון שנעשו התנאים שלא בעצת כל טובי העיר וכל שכן שלא בעצת החכם המנהיג דכולהו בטלי לגביה מפני שהוא ממונה עליהם כמו שהבית דין הגדול הוא ממונה בדור הנה אף על פי שהסכימו באותן התנאים רוב בני העיר אינם יכולים להכריח למי שלא קבל תנאם לקונסו בשום קנס שבעולם משום דלא שייך הכא הפקר כלל מכיון שנעשו התנאים שלא מדעת החכם המנהיג העומד במקום בית דין הגדול שבירושלם לפירוש אלו הגאונים השניים כדאמרן וכל החכמים והטובים שבעירם אפילו אם היו יותר מופלגים מהחכם המנהיג בחכמה ובזקנה הכל בטלים לגביה משום דהאי מנהיג מכיון שהוא ממונה עליהם תורת מלכות אית ביה והוה ליה כבית דין הגדול שבירושלם שכל החכמים היו בטלים לגביה, ולא זו בלבד אלא אפילו לאותן שהסכימו באותן התנאים ושוב חזרו בם ועוברים על קיצתם מכיון שלא נעשו התנאים ההם על פי עצת המנהיג אותם דאף על גב דלאו מכח הפקר בית דין הם רוצים לקנוס דהא לא היו תנאם על פי המנהיג אותם אלא מכח שהתנו בם ושוב חזרו בו מידי דהוו אשאר כל תנאי דעלמא מכל מקום לאו כל כמנייהו דמתנו שלא בפניו מידי דדמו להנהו טבחי דאתנו כולהו בהדי הדדי ומפני שהתנו שלא מדעת החכם המנהיג אמרינן דלאו כל כמנייהו דמתנו ואינם יכולים לקנוס אפילו לאותם שהתנו עמהם ושוב חזרו בם.
וכן אם נעשו אותם התנאים בעצת המנהיג אך שלא הסכימו בם רוב בני העיר אינם יכולים לקנוס למי שיעבור על קיצתן בין שהיה העובר בם מאותן שקבלו התנאים מתחלה בין שיהיה מאותן שלא קבלום משום דתניא בעבודה זרה פרק שני אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה כדכתי' במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו אי איכ' גוי כולו אין ואי לא לא ולאו דווקא כלו אלא אפי' רובו כדמסיק בפרק' קמא דהוריו' ומכיון דרוב בני העיר דהוו בעירם במקום רוב צבור בכל מקום אינם מקבלים אותם התנאים הרי הן בטלין לגמרי אפילו לאותן שקבלום כבר, ואם היו התנאים ההם על פי כל בני העיר שהתנו כלם מתחלה הסכימו בם ושוב חזרו בם קצתם ורוצין לעבור בם הנה אף על פי שהיו שלא בעצת שום אחד מטובי העיר אפילו הכי הן רשאין להסיע על קיצתן בשלא היה שום אחד מטובי העיר חכם מנהיג אותם משום דאינהו גופייהו קבילו עלייהו להני תנאי מתחלה והוו להו כשאר תנאי דעלמא דתנאייהו קיימים אף על פי שלא נעשו בעצת טובי העיר אבל אם היה שום אחד מטובי העיר חכם ומנהיג אינם רשאין להסיע על קיצתן מאחר שלא נעשו מדעתו משום דכל תנאי ומנהג העיר הם נעשים על ידו וכשנעשו אלו שלא על ידו קים לן דלא גמרו לאקנויי ואין באותן התנאים ממש ולא דמו לשאר התנאים שבין היחידים הנוהגים במקח וממכר דהתם כל אחד גמר ומקני ואף על פי שעשו שלא מדעת המנהיג משום דלא שייך מנהיג אלא בתנאי העיר ומנהגיה בלבד לא בתנאי היחידים.
ונראה לי לעניות דעתי דהני רבוואתא דאפליגו בפי' הך בריתא דרשאין בני העיר בפלוגתא דגדולי העיר בעירם אם הם כגדולי הדור בדורם קמיפלגי דהגאונים הראשונים סבירה להו דאותו הכח שנתן להם לבית דין הגדול שבירושלם לגזור ולתקן ולהנהיג כדנפקא לן מעל פי התורה אשר יורוך אלו הגזירות והתקנות והמנהגות שיורו מהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם לא נתן לשום בית דין בעולם אלא לבית דין אחד בלבד בכל דור ודור והוא אותו שמדרגתו כמדרגת בית דין הגדול בירושלם בלבד כדכתיב ובאת אל הכהנים וכו' וכי תעלה על דעתך וכו' אלא יפתח בדורו כשמואל בדורו וכמו שבית דין הגדול ש שבירושלים לא היה דוגמתן בדור ההוא שהרי בית דין הגדול שהיה בימי משה רבינו עליו השלום והוא הנקרא סנהדרין גדולה הם השבעים זקנים שנבחרו מפי השם יתברך כדכתיב אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ולא היו כמותן בדור ומשה רבינו רבן של כל ישראל על גביהן שנאמר והתיצבו שם עמך הרי שבעים ואחד כן בכל דור ודור אין מעמידין בסנהדרי גדולה אלא אנשים חכמים ונבונים מופלגים בחכמת התורה בעלי דעת מרובה שאין דוגמתן בדור כדכתיב אנשים חכמים ונבונים הרי בעלי חכמה ודעה אמורין כאן והגדול שבכולן בכל דור ודור מושיבין אותו ראש עליהן והוא ראש הישיבה והוא שקורין אותו החכמים נשיא בכל מקום והוא העומד תחת משה רבינו בדורו והגדול מהשבעים הוא הנקרא אב בית דין ומאחר שכן הוא איך יתכן מעתה לשום חכם מהחכמים הנמצאים בכל עיר ועיר ואף על פי שאינו באותו האקלים או באותו המלכות כמותו וכל שכן לטובי העיר שאינם לא חכמים ולא מנהיגים שיגזרו על שום אדם שבעולם להכריחו באותם התנאים שהתנו בם אף על פי שהוא מן המוחים בם ולקונסו בקנם ממון וכל שכן להחרימו ולנדותו בדבר שאינו חייב בו חרם או נדוי כלל הלכך על כרחך לפרושי לההיא בריתא דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן דמשמע שיש להם כח לקנוס על אותן הקציצות שקצצו מתחלה על השערים ועל המדות ועל שכר הפועלים דמיירי בהתנו כלם מתחלה והסכימו בם מעצמם מבלתי שום כופה ומכריח ואחר כך נתחרטו וחזרו בהם ואז יש להם כח לקנוס על קציצתן מפני שכבר הסכימו בם הכל מתחלה ותנאם תנאי כשאר כל תנאי דעלמא ואף על גב דכל דאי לא קני שאני הכא דבההיא הנאה דצייתי כל חד לחבריה במידי דאיכא רווחא להאי כמו להאי גמר ומקנה ומשום דקים לן דלא גמר לאקנויי בההיא הנאה וכו' אלא בליכא מנהיג בעיר אבל כי איכא מנהיג בעיר לא משום הכי בעינן תרתי שיתנו בו כלם מתחלה כרצונם בלתי שום כפייה ושיהיה ברשות המנהיג אם יש שם מנהיג עד כאן.
והגאונים השניים סבירה להו כי זה הכח שנתן לבית דין הגדול שבירושלם ולכל בית דין ובית דין שבכל דור ודור כמו שדרשו רבותינו ז"ל מובאת אל הכהנים יפתח בדורו כשמואל בדורו אף על פי שאין זה דומה לזה אינו אלא מפני שבית דין הגדול שבכל דור ודור כל אנשי דורו הם סומכי' דעתן על ידו בגזרות ובתקנות ובמנהגות ומפני זה נתן להם כח הגזרות והתקנות והמנהגות יותר מכל שאר בתי דינין שבאותו הדור להיותם סומכים כל אנשי הדור על ידו ואעפ"י שלא בחרותו ולא התנו עמו בפירוש אנן סהדי דכלהו סומכים על ידו שכל מה שיעשה שיהיה עשוי ואף על פי ש שעומד וצווח ואין זה אלא כמי שהתנה בפיו בפירוש ושוב חזר בו ומאחר שכן הוא אם כן כל היכא דשייך ביה כי האי טעמא יש בו הכח ההוא שנתן לבית דין הגדול שבירושלם בלי ספק דזיל בתר טעמא הוא ואם כן גדולי העיר גם כן מכיון שכל אנשי העיר עיניהם בם תלויות בכל דבר ודבר שיש בו תקון העיר ודומיהן וכולהו סמכי דעתייהו עלייהו הרי הוא כאלו בררום בפירוש שכל מה שיעשו שיהיה עשוי ואף על פי שלא אמרו זה בפירוש גמור אנן סהדי דכלהו סמכי על ידו שכל מה שיעשה שיהיה עשוי ואף על פי שעומדים קצתם וצווחים על אותם הגזרות והתקנות אין זה אלא כאותן שהתנו ביניהם כבר והסכימו בם ושוב חזרו בם ותוהים על הראשונות ומאחר שכן הוא אם כן מצינו לפרושי שפיר רשאין בני העיר דבריתא דמיירי בלא התנו כלם מתחלה ורוצים הקצת להכריח הקצת המוחים בתנאם כשנעשו על פי טובי העיר מפני שטובי העיר הם כגדולי הדור בכל מקום וכמו שגדולי הדור הפקרם הפקר בכל מקום וגזרתם גזרה ותקנתם תקון ומנהגם מנהג הוא הדין נמי טובי העיר הפקרם הפקר לאנשי עירם וגזירתם גזרה ותקנתם תקון ומנהגם מנהג והיינו רשאין להתנות דקתני דמשמע דמוחין בתנאים גופייהו, ומפני שנעלם זה השורש הגדול אשר בסבתו נפלה המחלוקת בין הגאונים הראשונים והשניים בפירוש הבריתא הזאת מעיני קצת חכמי דורנו ולא הבדילו בין גדולי הדור לגדולי העיר ולא הרגישו בו ולא במחלוקת אשר בין הגאונים הראשונים והשניים לכן הביאם זה החסרון להקשות להרמב"ם ז"ל שכתב בתשובתו שהעובר על חרם שהחרימו בו רבים והוא לא קבל על עצמו משום שבועה אינו חייב כלל שאין בעולם מי שיעלה על דעתו שזה ישבע וזה יאסר אבל משום נדוי יתחייב אם היה אותו הדבר שהחרימו עושהו דבר שהעושה אותו חייב נדוי אבל על דברי הרשות שאין בהם שום מצוה אסור לאדם להחרים על אחרים שיעשו או שלא יעשו וכו' מהשבועה שנשבעו הנשיאים לגבעונים שחלה על כל ישראל ואף על פי שלא היו שם בעת השבועה ולא ידעו בה ואף על פי שהיתה במילי דרשות כדכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ביי' אלקי ישראל דאם לא כן למה לא הרגום מאחר שבאו עליהם במרמה והטעום וכרתו להם ברית בטעות והלא מן הדין היה להורגם מאחר שהכשילום באזהרת לא תכרות להם ולאלהיהם ברית ואף על גב דכתיב לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון ומשמע שאם היו משלימים היו מקבלים אותם ומצות עשה לקרוא אפילו לשבעה עממים לשלום כמו שפסקו כל הגאונים מכל מקום הני מילי כשקבלו עליהם שיכריתו עבודה זרה מארצם ושיקבלו עליהם שבע מצות בני נח ושיהיו למס שיהיו עבדים לישראל ונכבשים תחת ידיהם כדכתיב והיו לך למס ועבדוך אבל לכרות להם ברית של שלום ולא יהיו להם לעבדים מקבלי מצותן זה נכלל באזהרת לא תכרות להם ולאלהיהם ברית וכן מצינו שאמרו לגבעונים אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית אלא ודאי מדלא הרגום שמע מינה שחלה שבועת הנשיאים על כל ישראל ואף על פי שלא ידעו בדבר וגם לא ניחא להו כדכתיב וילונו כל העדה על הנשיאים ואף על פי שהיתה על דבר הרשות כל זה מפני שנעשה על פי גדולי הדור שהפקרם הפקר וחרמם חרם ונדוים נדוי ושבועתם שבועה לכל ישראל אף על פי שלא היו במעמד החרם והנדוי והשבועה וגם לא ניחא להו כדאמרן שמע מינה דאית להו לגדולי הדור כח להחרים ולנדות ולהשביע ולהפקיר ממון כל מי שירצו אפילו בעל כרחן ואפילו במילי דרשות.
וליכא לאקשויי מההיא דעבודה זרה דמייתי לה בפרק חזקת הבתים אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה וכל שכן הכא שכל הצבור לא ניחא להו כדאמרן משום דאיכא למימר דכל ישראל הנה ניחא להו אי לאו דנודע להו שהיתה ברית של טעות כדכתיב ויהי מקצה שלשה ימים ואחרי אשר כרתו להם ברית וישמעו כי קרובים הם וכו' וילונו כל העדה על הנשיאים דהשתא אפילו יהושע ונשיאים גופייהו לא היו רוצים בזאת הברית והשבועה כלל ולולא חלול השם שלא יאמרו שבזמן השבועה לא היה שם תנאי כלל ועכשיו רוצים לעבור בו היו הורגים אותם בלי ספק לא העדה בלבד אלא גם יהושע והנשיאים עצמם מפני שהטעום והכשילום באזהרת לא תכרות להם ולאלהיהם ברית.
ובגיטין פרק השולח שואל תלמודא מאי טעמא דר' יאודה דקאמר נדר שהותר ברבים אין לו התרה אמר רבי יהושע בן לוי דכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ורבנן התם מי חלה שבועה עלייהו כלל כיון דאמרי להו מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חלה שבועה עלייהו כלל והא דלא קטלינהו משום קדוש השם פירוש אבל לא משום דאין לו הפרה הוא דאפילו הפרה לא צריך מכיון דבטעות היתה השבועה והקשה רבינו תם על זה דבלאו הכי מי חיילא שבועה והא נשבע לבטל מצוה הוא דכתיב לא תחיה כל נשמה ואף על גב דאמרינן בירושלמי דשבועות פרק ששי אמר רבי שמואל בר נחמני שלשה פרוזדוגמאות שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא נכנסו לארץ הרוצה לפנות יפנה להשלים ישלים לעשות מלחמה יעשה מלחמה היינו קודם שיעברו את הירדן אבל מש משעברו לא משום הכי הערימו הגבעונים ותרץ דמצות לא תחיה כל נשמה אינה אלא כשלא השלימו כדמוכחי לן קראי ואם תאמר ומנא לן דאין ראוי להרגן מאחר שנתגיירו שנאמר לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי לאפוקי גוי שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ובסוטה פרק אלו נאמרין למען אשר לא ילמדו אתכם הא למדת שאם חוזרים בתשובה ש שמקבלים אותם וההוא קרא בשבעה עממים קמיירי יש לומר דבאותה שעה לא באו להתגייר כי אם אחר כך.
וכן מהשבועה שהשביע שאול את העם באומרו ואיש ישראל נגש ביום ההוא ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב וחלה השבועה על יהונתן בנו ואעפ"י שלא היה שם כדכתיב ויונתן לא שמע בהשביע אביו את העם וכתיב וישאל שאול באלהים הארד אחרי פלשתים התתנם ביד ישראל ולא ענהו ביום ההוא וזה מפני שנעשה על פי שאול שהיה גדול הדור ומלך על כל ישראל שהפקרו הפקר וחרמו חרם ונדויו נדוי ושבועתו שבועה לכל ישראל אפילו לאותן שלא היו במעמד ולא שמעו באותו חרם או נדוי או באותה השבועה ואף על גב דלא ניחא להו כמו שמצאנו ליהונתן שנתרעם על אביו על שהשביע את העם בזאת השבועה כדכתיב ויאמר יונתן עכר אבי את הארץ ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה ואף על פי שהיתה במילי דרשות כמו זה הצום שגזר שאול על העם ואם תאמר הרי שוגג היה דכתי' ויונתן לא שמע בהשביע אביו את העם ולמה נענש עליה אף על גב דחלה השבועה עליו מכל מקום לא חמירה מהשבועה שנשבע עליה הוא בעצמו ושכח אותה ועבר עליה דלית ביה עונש השבועה ואם כן למה נענש עליה עד שלא נענה שאול באורים ותומים נהי דלגבי אביו איכא למימר שחשב שהוא מזיד כי לא יתכן שלא שמע הדבר אחר שכל ישראל היו בצום בכל אותו היום ומפני זה שפט עליו משפט מות באומרו ויאמר שאול כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן מכל מקום גבי קודשא בריך הוא דידע ששוגג שוגג היה למה נענש ונחשב לו לחטא עד שלא נענה שאול יש לומר כמו שתרץ רבינו סעדיא הגאון זצ"ל כדי להראות לעם כי שוגג היה שלא יאמרו משוא פנים יש בדבר כי בן המלך עבר על החרם ולא נענש ואלו היה אחר היה נענש כי לא ידעו שלא היה יונתן שם בעת השבועה ועל ידי שלא נענה שאול הוברר הדבר על ידי חקירה ודרישה ונמצא שהיה שוגג ואין בו חטא.