שות רבי אליהו מזרחי (ראם)· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]
שאלה נו
אחי היקר החכם הכולל כבוד רבי גרשון יצ"ו להיות שבקשת ממני להודיעך את אשר בלבבי מענין מעשה אחד שאירע בבשאן בחבית מלא יין שנשמטה הברזא ממנו והנקב היה קצת רחב כמו שנוהגין בבציר ובא גוי והניח ידו על הנקב הנה אשיבך על כל דבר הגם כל רז לא אנס ממך, דע כי בסתם יינם בזמן הזה כבר נפלה המחלוקת בין הגדולים כי הרמב"ם ז"ל וכל הנגררים אחריו כלם אוסרים סתם יינם בזמן הזה בהנאה כמו בזמן ההוא מפני שהנוצרים עובדי עבודה זרה הם אלא אם כן היה הגוי ההוא בלתי עובד עבודה זרה וזה לשון הרמב"ם ז"ל גר תושב והוא שקבל עליו שבע מצות כמו שבארנו יינם אסורה בשתיה ומותר בהנאה ומיחדין אצלן יין ואין מפקידין אצלן יין וכן כל גוי שאינו עובד עבודה זרה כגון אלו הישמעאלים יינם אסור בשתיה ומותר בהנאה וכן הורו כל הגאונים אבל הנוצרים עובדי עבודה זרה הן וסתם יינם אסור בהנאה עד כאן לשונו, וריב"ן ורשב"ם בשם רש"י שכתב בשם הגאונים וכל הנגררים אחריהם מתירים סתם יינם בזמן הזה בהנאה ואוסרים בשתיה בלבד משום דסבירה להו דגוים בזמן הזה לא בקיאים בטיב עבודה זרה ומשמשיה והוה להו כתינוק בן יומו דקימא לן כרב דאינו אוסר כי אם בשתיה לבד, ואף על גב דשמואל פליג עליה ומתיר בתינוק בן יומו אף בשתיה ורבי יהושע בן לוי קאי כוותיה וקימא לן הלכה כרבי יהושע בן לוי לגבי רבי יוחנן כדפסקינן בסדר התנאים והאמוראים וכל שכן לגבי רב דהא רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כדאיתא פרקא קמא דביצה מכל מקום רבינו תם השיב לר"י על זה ואמר דרבי יהושע בן לוי לא קאי על דברי שמואל דהא רבי יהושע בן לוי קשיש מניה טובא אלא עקר דברי רבי יהושע בן לוי הם בפרק החולץ דאמר רבי יהושע בן לוי הלוקח עבד מן הגוים מגלגל עמו עד שנים עשר חודש כי אולי ירצה למול, לא מל חוזר ומוכר לגוים ותלמודא הוא דמיתי ליה למילתיה דרבי יהושע בן לוי הכא גבי שמואל לארויי לך דשקוע עבודה זרה הוי שנים עשר חדש ועל זה סמכי לגבות האידנא יינות הגוים בחובותיהון או כשהגוי נגע ביינו של ישראל מוכרו לגוים ואינם זהירין מאיסור הנאה דסתם יינם של גוים ואף על גב דחזינן דנוצרים האידנא עובדי עבודה זרה הן כדפסק הרמב"ם ז"ל מיהו לא רגילי לנסך על גבי עבודה זרה והוו להו לענין נסוך כאלו אינם יודעים בטיב עבודה זרה ומשמשיה דהיינו כתינוק בן יומו אם כן לא בקיאים בשכשוך כדכתב בעל התרומות בשם רבינו יצחק וכן מצאתיו בספר אור זרוע ואף על גב דלא דמו גוים דהאידנא לתינוק בן יומו דתינוק בן יומו אינו מתכוין אפילו לנגיעה מדי דהוי כמטפח בטיט וגוים דהאידנא נהי דאינן בני כונת נסוך מיהו מתכונים בנגיעת היין אומר רבי יצחק דאפילו הכי יש להתיר סתם יינם בהנאה מידי דהוי אמודדו בקנה דאמרו ימכר משום דאינו מתכוין לנסוך והוא הדין נמי במודדו ביד דשרי בהנאה כרבנן דרבי נתן כדתניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר רבי נתן ביד אסור וברגל מותר ואף רבי נתן דאסר בהנאה ביד היינו משום דגזר מדידה דיד אטו שכשוך דיד אבל בזמן הזה דליכא למיגזר מידי דאינן בני שכשוך כדפרישנא לעיל בשם התרומות לא והא דנקט קנה משום דמעשה שהיה כך היה כדאיתא התם, אי נמי משום רבי שמעון דמתיר בשתיה נקט לה דדוקא במדדו בקנה פליג רבי שמעון ומתירו בשתיה אבל ביד לא מיהו יש לתמוה דאם מטעם זה אנחנו רוצים להתירו בזמן הזה אי אפשר דהא קימא לן כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ואף על פי שנתבטל טעם האסור כדאיתא בפר' ק' דביצה, ולא דמי לגלוי שגלוי לא נאסר אלא מחמת הסכנה ובמקום דליכא סכנה לא גזור אבל הכא דהוי דבר שבמנין לא והרא"ש ז"ל הקשה על זה ותירץ דהכא נמי יש לומר שמתחלה לא גזרו אלא להנהו דפלחי לעבודה זרה ומנסכים לעבודה זרה אבל גוים דהאידנא דלא מנסכים לה לעבודה זרה ואף על גב דפלחי לעבודה זרה כדברי הרמב"ם ז"ל דנוצרים עובדי ע"ז הן לא גזור כי הא דרב יאודה שדר קרבנא לאבא דינא ביום אידם וכן רבא לבר שישך משום דקים ליה בגוייהו דלא פלחי לעבודה זרה ולא אזלו ומודו ואמאי והא לא מפליגינן בשום גוי והוי דבר שבמנין אלא שמע מינה דלכתחלה לא גזרו אלא לאותן דפלחי לעבודה זרה שמע מינה. ואין סברא לחלק בין מודדו למגע גוי בזמן הזה ולומר דדוקא במודדו יש לאסור בשתיה מיהא ואף על גב דהוי מגע שלא בכוונה משום דהוו בני נסוך ויכול לבא לידי נסוך אבל גוים בזמן הזה דלאו בני נסוך נינהו ואינן יכולים לבוא לידי ניסוך כלל יהא מותר בשתיה דאשנויי דחיקי לא סמכינן להתיר מגע גוי בשתיה גם אין לומר כיון דגוי בזמן הזה לא בני ניסוך נינהו ואינם מכוונים לנסך כלל ועיקר התקנה לא היתה רק להנהו דפלחי לעבודה זרה ומנסכי לעבודה זרה כדאמרן אם כן לשתרי נמי בשתיה כההיא דפרק שני דעבודה זרה דרב יאודה שדר קרבנא לאבא דינא ביום אידם וכן רבא לבר שישך דיש לומר דעיקר התקנה לא היתה כי אם משום בנותיהם ולא היה מן הדין לאסור סתם יינם כי אם בשתיה מידי דהוי אשמן ופת ושלקות אלא משום שהיו רגילים לנסך לעבודה זרה אסרו סתם יינם בהנאה כיין שנתנסך לעבודה זרה והחמירו עוד לאסור בהנאה אפילו במגע גוי ביין שלנו ואם כן האידנא שאינם מנסכים דין הוא שיאסר סתם יינם בשתיה דומיא דשמן ושלקות וכן כתב האשר"י בפרק רבי ישמעאל אף על פי שלא היה לי להאריך בדבר זה כי כבר אנחנו נוהגים עתה לגבות היין נסך בחובותינו משום דסמכינן על הגאונים מכל מקום כדי שלא יהיה פתחון פה לבעל דין לחלוק ולסתור זה הדעת מעיקרה וירצה בזה לקיים דבריו ואעפ"י שאין זה מוטל עלי ראיתי להאריך בדעות החולקות על זה ותשובתם ואף על גב דכולא כך כי כן דרכי תמיד לסדר מאמרי להיות בהם סדר הלמוד לכל מעיין בהם והנה לדעת הגאונים וכל הנגררים אחריהם המתירים סתם יינם ומגעם בזמן הזה בהנאה הנה דינם כדין הישמעאלי' וכאשר נצרף עם זאת הדעת הפסק שפסק הגאון הרמב"ם ז"ל אמר שבכל מקום שאמרו בענין היין שהוא אסור בשתיה ומותר בהנאה מפני צד נגיעה שנגע בו הגוי זהו כשיהיה הגוי עובד עבודה זרה אבל אם היה אסורו בגלל גוי שאינו עובד עבודה זרה כגון ישמעאל שנגע ביין שלנו שלא בכוונה או שטפח על פי החבית הרי זה מותר בשתיה וכן כל כיוצא הזה עד כאן לשונו, הנה יחויב מצרוף שתי הדעות האלו דגוים דהאידנא כשנגעו ביין שלא בכוונה או בשטפחו על פי החבית שיהיה היין מותר בשתיה וכאשר נצרף לזה דעת רש"י ז"ל כשנשמטה הברזא וקדם הגוי והניח ידו על פיה שאוסר הכל בשתיה כשהיה הגוי עובד עבודה זרה דהיינו באותו הזמן דהא כל דיני יין נסך שבתלמוד מיירי בגוים שבאותו הזמן הנה בלי ספק שבגוים דהאידנא יהא מותר לרש"י אפילו בשתיה, ואין לפרש דברי הרמב"ם ז"ל דהיינו דוקא כשנגע שלא בכוונה כמו שגלה דעתו ואמר כגון ישמעאלי שנגע ביין שלא בכוונה אבל בשאר מילי לא דהא כבר כתב אחר זה וכן כל כיוצא בזה. ועוד מאי שנא נגיעה שלא בכוונה משאר מילי הרי הטעם בכלן אחת הוא כי אין ספק שדעת ההתר בכולם אחת הוא כי אין ספק שדעת ההתר בכולם הוא כי כמו שאנחנו מקילים בהם ומתירים מגעם וסתם יינם בהנאה ועלו מדרגה אחת להתר מהגוים שבאותו הזמן שהיו עובדי עבודה זרה כן ראוי להקל בהם ולהתיר מגען שלא בכונה או לכל כיוצא בזה גם בשתיה כדי להעלותן מדרגה אחת להתר מהגוים שבאותו הזמן שהיה מגען שלא בכונה מותר בהנאה ואסור בשתיה לבד. ואין להקשות על מה שלקחנו קולי רבינו משה ז"ל בענין ההוראה הזאת ועזבנו חומרתו שפסק בענין הברזא שמה שלמעלה מהברזא אסור בהנאה ולקחנו קולי רש"י ז"ל דפסק בענין ברזא אסור בשתיה בלבד והוה ליה מקולי דמר וקולי דמר דיש לומר הני מילי היכא דסתרן אהדדי דומיא דשדרא וגלגלת דפרקא קמא דערובין אבל היכא דלא סתרן אהדדי לית לן בה, ועוד מאן לימא לן דרש"י ז"ל פליג על ההוראה הזאת שהורה הרמב"ם ז"ל ואין לומר שזה ההתר הוא דוקא לרש"י ז"ל דאסר הכל בשתיה אבל לרבינו חננאל והאלפסי שאוסרים מה שלמעלה מהברזא אף בהנאה וכל שכן לרבינו תם שאוסר הכל בהנאה לא דהא כבר העמידה הראב"ד ז"ל לההוא עובדא דרב פפא כשהיו ישראלים עומדים שם וקדם הגוי וסתם הנקב בידו דנראה כמתכוין לנסך וזה לשון הראב"ד ז"ל ואם תאמר דהנהו דסבירה להו גבי ברזא דאסור בהנאה ואף על גב דלא קא מכוין אלא להצלה מכל שכן במודדו בין ביד בין ברגל דאמר ימכר ותירץ דהכא מיירי כגון דהוה תמן ישראל בהדיה ואי לא מתכון לנסוך אמאי קדם איהו וסתם אי משום הצלתו של יין הרבה מצילין יש עד כאן לשונו אבל היכא דלא הוו תמן ישראל וסתם הגוי הברזא הכל מודים דאינו אסור כי אם בשתיה ולא בהנאה מידי דהוי אמודדו בין ביד בין ברגל והתיז את הצרעה נמי להרמב"ן ז"ל בשאין ישראל שם דהרמב"ן ז"ל הקשה בחדושיו להראב"ד ז"ל מההיא דהתיז את הצרעה עה ואמר שלדעת הראב"ד ז"ל צריך להעמידה בשאין ישראל עומדין שם דאם לא כן יאסר בהנאה דכיון שקדם איהו להתיזה הסברה נותנת שכיון לנסך כדאמרן גבי ברזא ואם כן בנדון דידן אף על גב דישראל השומר הוה תמן מיהו אפשר שבשעה שנשמטה הברזא היה הגוי יותר קרוב מהשומר היהודי ולא רצה הגוי להמתין השומר לסתום הנקב כדי שלא יהא היין נשפך עד שיסתום השומר או שמא יהיה פונה השומר בשום עסק באותו העת וקדם הגוי וסתם הנקב כדי שלא ישפך ביני וביני וההיא עובדא דרב פפא מיתוקמא בשישראל וגוי עומדים ביחד במקום אחד לא שהאחד יותר קרוב וגם בששניהם מביטים בשמיטת הברזא דאז ודאי הדברים מוכיחים שכונת הגוי לנסך מכיון שלא הניח ליה לסותמה. ואין לומר דמינח ליה לומר זה כדי להתיר ניחוש שמא היהודי והגוי שניהם היו ביחד במקום אחד וגם היו מביטים כשנשמטה הברזא כדי לאסור דהא כשאין שם ישראל נמי נחוש שמא כיון לנסך וכן גבי מודדו והתיז את הצרעה ואמאי תלינן לנגיעת הגוי אז בלא כוונת נסוך אלא ודאי כל היכא דאיכא למתלי תלינן להקל בענין יין נסך משום דהוי גזירה דרבנן ובשל סופרי' תולין להקל וכן משמע נמי מדברי הראב"ד ז"ל דקאמר ואי לאו דמתכוין לנסך אמאי קדם איהו ונגע אי משום הצלתו של יין הרבה מצילין איכא התם אלא שמע מינה דבידים מוכיחות עסקינן שמע מינה וכל זה לדעת רבינו יצחק שדמה מגע גוי בזמן הזה למודדו והתיז את הצרעה אך לדעת רש"י ז"ל ותשובות הגאונים שדמוהו לתינוק בן יומו אם נצרף עמם פסק רבינו חננאל דפסק גבי תינוק בן יומו כדשמואל משום דקאי רבי יהושע בן לוי כותיה יהיה מותר מגע גוי בזמן הזה אפילו בשתיה והכי שלח ליה רבינו יצחק לרבינו תם זצ"ל חזי מר דמדידך דפסקת כרבי יהושע בן לוי דקאי כשמואל דאמר תינוק בן יומו אינו עושה יין נסך ומדאחוך ומר זקינך זצ"ל דפסק דגוים בזמן הזה כתינוק בן יומו שרית יין נסך בשתיה והשיב לו רבינו תם ז"ל דקימא לן כרב דאמר תינוק בן יומו עושה יין נסך ולא כשמואל והלכתא כרב באסורי לגבי שמואל ורבי יהושע בן לוי לא קאי אדשמואל דהא ר' יהושע עדיף וקשיש מניה טובא אלא אפלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא דפ' החולץ קאי וכו' כדאיתא התם וכדפרשית הרי מכל הני משמע אסור יין נסך קל מאד נסמך על משענת קנה הרצוץ זהו הנראה לי לעניות דעתי ועל דא אנא סמיכנא והמחמיר תבוא עליו ברכה ויש לחוש מפני חסרון כיס.
ועל מה שהוספת אחר זה לשלוח לי שני קונטרסים בענין זה ובקשת ממני להודיעך את אשר בלבבי גם בזה אשיבך לעניות דעתי דע לך אחי כי התבוננתי הרבה בדבר מהרר"י ס"ל ז"ל, ומצאתי בהם חכמה נפלאה חכמתו גדולה מאד משמועתו על כיוצא בו נאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך השם צבאות הוא הוא המאור הגדול אשר אין כח בעינים לראותו מחוזק אורו וזהרורו אם ימצא איש לקחו לבו ואומץ לבבו להתחזק כנגדו להסתכל בו הנה תכהנה עיניו מראות ויפסיד אורו והדרו אחר זה קראתי בדברי מהר"ר אליהו דקאנדיא וראיתי בהם דברים זרים מאד לא יכלתי לרדת לסוף דעתו, והנה אביא מאמריו ראשון ראשון ואטעון בכל מאמר ומאמר ממה שבו מקום טענה, כתב שאין שום גאון או פוסק שיתיר מה שלמעלה מהברזא וכו' והא ליתא דהא ראבי"ה פסק בהדיא בשם רבינו יצחק להתיר הכל בשתיה היכא דלא שכשך והברזא קצרה שאינה נכנסת בתוך החבית והיינו כלישנא קמא דרב פפא כדאיתא במרדכי פרק רבי ישמעאל וההיא תשובה דמרדכי גדול אין לי מרדכי גדול מכל מקום יכולים אנחנו לישב אותה ולומר דלרבותא נקט להו והכי קאמר אפילו ללישנא בתרא דוקא עד ברזא לא כלו, ואין לחלק בין חזרת הברזא למגע היד דלא אשכחן שום פוסק לחלק בין מגע היד למגע על ידי דבר אחר היכא שהיתה המגע בכונה כי רבינו תם שחלק בין מגע היד למגע על ידי דבר אחר היינו בשהיתה המגע שלא בכונה אבל בכונה לא והיינו משום דלא גריס ברישא דלולבא אבל לשאר הפוסקים כלם דגרסי ברישא דלולבא אין לחלק כלל במגע הגוי בין על ידי עצמו בין על ידי דבר אחר בין בכונה בין שלא בכונה ואדרבא ראוי להתיר במגע היד במכ"ש כמו שכתב מהרר"י ז"ל דהא בחזרת הברזא יש לחוש קצת לשכשוך אבל במגע היד מבחוץ דהיינו כשהניח אצבעו לעכב היין מלצאת דאין כאן שכשוך לא ולמראית העין לא חיישינן במקום הפסד מרובה כמו שכתב מהר"י ז"ל בשם הרב רבי שמריא וכן מצאתי בספר אור זרוע בהדיא בשם רשב"א דפסק כלישנא קמא דרב פפא וזה לשונו ואפילו משכה הגויה את היין אם יש בחבית ברזא התחובה בקנה והברזא קצרה ואינה עוברת חוץ לקנה לא נאסר אלא היין דלהדי ברזא לאידך לישנא דרב פפא ואין השאר נאסר מכח קטופרס דר"ת זצ"ל פסק דאינו חבור עד כאן לשונו הרי בהדיא דפסק הרשב"א כלישנא קמא ודמה מגע היד לחזרת הברזא ועוד איך לא חשש שמא כשהוציאה הברזא נגעה ביין מכיון דאיכא ריעותא ודמיא לכובא מליא דאסורא משום דחיישינן שמא נגע ביין מפני שבקל יכול ליגע בו ואף על פי שישראל אחריו חיישינן שמא לא ראהו אלא אם כן היה הולך בצדו ונטר ליה דאז אי אפשר שלא יראהו לדעת הראב"ד ז"ל והתיר הכל בשתיה דהכי משמע לישנא דלא נאסר היין ולישנא דאין בדבר חשש אסור כלל דקאמר ברישא דמלתיה כמדומה אני שאין בדבר חשש איסור כלל ועוד מדקא מדמי ליה לטהרות ומייתי ראיה מפרק שני דע"ז השתא טהרות טהורות יין נסך מבעיא ועוד מסיפא דמלתיה דקאמר ואפילו אם הברזא יוצאה חוץ לקנה וכו' עד דהוה ליה כחו של גוי שלא בכונה לפי רבינו תם שחושב כמו כחו כשנוגע בדבר שבידו עד כאן ורבינו תם שרי בהא אפילו בשתיה כדאיתא באשרי בהדיא וכן כתב בעל התרומות מכל הני משמע דמותר בשתיה כלישנא קמא בין בחזרת הברזא בין במגע היד כל שכן כשלא היה שם יהודי אחר קרוב לחבית וקדם הגוי והציל דאז ודאי שרי כל היין בשתיה דהא מכיון דבזמן שהגוים מנסכים לדעת הראב"ד שרי בהנאה ואסור בשתיה כל היין מדי דהוי אמודדו בקנה והתיז את הצרעה אם כן האידנא דלא מנסכי לעבודה זרה שרי ואפילו בשתיה כפי השרש המקובל מהרמב"ם ז"ל כדפרישית לעיל. עוד כתב והוא דוחק לומר שהעליון יהיה אסור והתחתונה יהא מותר בשתיה מאד תמהתי על זה המאמר שהרי גדולי הפוסקים כלם מסכימים בזה כי הנה רש"י ז"ל אסר מה שלמעלה מהברזא בשתיה והתיר מה שלמטה ממנה בשתיה דאין סברא לחלק דברי רש"י בין לישנא קמא ללישנא בתרא בענין זה דהא הוי ליה לפרושי לשני דלשנא בתרא בהנאה לאפוקי ממה שפירש בלשנא קמא וכן רבינו חננאל נמי פסק דמה שלמעלה מהברזא אסור בהנאה ומה שלמטה הימנה מותר אפילו בשתיה לפי מה שהביא הטור כי אין בידי רבינו חננאל וכן הרמב"ם ז"ל גם הוא כדעת רבינו חננאל ז"ל וכל שכן בזמנינו זה שאין כאן אסור הנאה ומכיון דכל הני אשלי רברבי פסקו כן היאך רצה לדחות דבריהם בדברי רוח ומההיא דפרק שני דעבודה זרה לא קשיא דההיא מיירי בנסך גמור או בסתם יינם והמרדכי כתב ואיכא מרבוותא דמפרשים שמה שתחת הברזא שרי בהנאה משום דקשיא להו הלא חמור הוא מניצוק וקטופרס, ועוד איך יתכן שהתחתון יהא מותר בשתיה והיין השוכב עליו אסור ומדקאמר ואיכא מרבוותא שמע מינה דסבירה ליה דמיעוטא דמיעוטא הוא דסבירה להו שהתחתון אסור בשתיה לדעת רב פפא. עוד כתב וכל שכן למאן דאמר ניצוק חבור כאשר פסקו רוב הפוסקים אף על גב דרוב הפוסקים פסקו דניצוק חבור מיהו אפילו לאותם הפוסקים נפלה המחלוקת היכן הוא נוהג כי הנה רש"י ז"ל פסק שהגוי המערה מן החבית כל הנשאר בחבית מותר דלא אחמור רבנן לאסור המחובר על ידי ניצוק אלא ביין הנאסר משום מגע גוי אבל זה לא נאסר אלא מכחו של גוי לא אחמור ביה רבנן ואם כן מה שעל הברזא נמי דאינו אסור משום מגע גוי אלא משום כחו כדעת הרמב"ם ז"ל והיינו משום דגריר אין לאסור מה שתחת הברזא מטעם נצוק ומפי הברזא נמי אינו נאסר מטעם נצוק דאסור נצוק אינו רק מטעם חבור ולרב פפא אין חבור לצדדים וכן כתב המרדכי בשם ראבי"ה וזה ל לשונו ואף על גב דמה שלמטה אסור מכל מקום כיון שאינו נסך גמור שלא שכשך בו לא אחמור רבנן בנצוק וקטופרס דידיה וכן כתב הרשב"א בשם הגאונים כמו שכתב הטור דנצוק לא הוי חבור אלא המערה בתוך היין נסך גמור אבל המערה לתוך הכלי של גוי שלא הודח הנשאר בו מותר אפילו בשתיה וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב המערה יין לתוך כלי שיש בו יין גוים נאסר כל היין שבכלי העליון וכו' ומשמע דנצוק אינו נוהג אלא כי האי גוונא אם כן מכיון שהפוסקים נחלקו בדין ניצוק אי הוי חבור אי לא ואף מאותן שפסקו דהוי חבור נחלקו אי הוי חבור בכל מקום או ביין נסך גמור בלבד אבל בדבר שאסורו מטעם כחו לא אם כן איה רוב הפוסקים דקאמר הא לא הוו אלא מעוטא דמיעוטא עוטא כמו שכתב המרדכי בההיא דלעיל ואיכא מרבוותא והראיה הגדולה לדברי שהרמב"ם ז"ל עצמו שפסק דנצוק חבור פסק שהעליון אסור בהנאה והתחתון מותר אפילו בשתיה משמע שאינו נוהג בו לא נצוק ולא קטופרס ולא משום יין ביין דפרק שני דעבודה זרה דכל הני לא שיכי אלא ביין מגע הגוי אבל היכא דאין אסורו משום מגע אלא משום כחו לא שייך התם שום חד מכל הני ומה שאמרו הגדולים היכא שיין האסור שוכב עליו ומתערב בו הוא יותר חמור מנצוק היינו לענין המחלוקת של נצוק דאפילו דמאן דלית ליה נצוק אית ליה הא משום דמחובר בו אבל היכא דלא שייך נצוק אפילו למאן דאמר נצוק חבור לא שייך נמי הא עיין ההבדל. עוד כתב והוצרך רש"י ז"ל לומר שאסור רוצה לומר אסור בשתיה מאחר שנראה לו דשרי רוצה לומר שרי לגמרי תימא כי הנה רש"י עצמו כתב הטעם ואמר אסור בשתיה ולא בהנאה שהרי אין שכשוך שהנקב צר ואינו יכול לשכשך וממילא דשרי רוצה לומר שרי בשתיה ואין לומר מנה ליה לרש"י לאוקומי בלא שכשוך ובנקב צר אימא בנקב דחב ובשכשך קא מיירי דהא סתם ברזא בנקב צר קא מיידי אי נמי על כרחך בנקב צר קא מיירי דאי בנקב רחב ובשכשך זה אי אפשר דהא אם הכניס אצבעו לחלל החבית ושכשך בו כל היין שבחבית אסור ואפי' לא שכשך בו מידי דהוי בפיה ושולי' כמו שכ' רשב"ם בשם רש"י ז"ל ואם לא הכניס אצבעו בחלל החבית רק בחלל הקנה או בעובי החבית ושכל ך בו הא נמי כל היין שבחבית אסור הוא דכי פליגי רבי יהודה ורבנן הני מילי על ידי נגיעה אבל ידי שכשוך לא דהכי משמע לישנא דנגע בו טבול יום טמא דקתני בבריתא דהא לא שייך שכשוך לגבי טומאה. ועוד מכיון דרב יימר מוקי למילתיה דרב פפא כתנאי אם כן התם נמי בנגיעה קא מיירי דומיא דכוותיה ועוד אי בשכשך קא מיי'י ונאמר היין שבברזא בהנאה אם כן היה נאסר כל היין דהא אפילו למאן דאמר נצוק אינו חבור הכא מודו דמשום דגרע טפי מנצוק וכל שכן לרש"י ז"ל דסבירה ליה נצוק חבור אבל השתא דמוקי ליה בנגיעה בלא שכשוך דאין כאן אסור הנאה ולא הוי יין נסך גמור אתיא שפיר דאינו אוסר מטעם הנצוק שאר היין שבחבית משום דנגיעה בלא שכשוך חומרא יתירא הוא דאחמור רבנן דהא אין דרך נסוך בכך ומשום הכי לא אסרוהו בהנאה ולא על נצוק דידיה מיירי דדמי לכחו דהויא ליה חומרא דרבנן ולא אחמור בנצוק דידיה כדפסק רש"י לעיל עוד כתב מאחר שנראה לו דשרי רוצה לומר שרי לגמרי מדלא חלק תימא הא באיסור נמי לא חלק ומאי חזית לפרושי שרי שרי לגמרי ואסור אסור בשתיה לבד אימא דאסור רוצה לומר אסור לגמרי בין בשתיה בין בהנאה מדלא חלק ושרי רוצה לומר שרי בהנאה. עוד כתב שאם היה ששרי רוצה לומר שרי בהנאה לבד לא היה לשון אחרון כיחידאה וכו' פי' אם היה ששרי רוצה לומר שרי בהנאה אבל בשתיה מיהא אסור א"כ מצינן לאוקומי לישנא בתרא דרב פפא כרבנן וכי פליגי היינו בשתיה דלרבי יהודה לית ליה חבור לצדדים לאסור אפילו בשתיה אלא דווקא מפיה ומשוליה אבל מצדיה לא ולרבנן אפילו מצדיה נמי הוי חבור כמפיה ומשוליה ודוקא לאסור בשתיה אלא בהנאה לא דלא החמירו בו רבנן כולי האי והכי מפרש לה איהו גופיה לקמיה וזה תימא גדול דאם כן לישנא קמא נמי אתיא כרבנן ואין חלוק לפי זה הפירוש בין לישנא קמא ללישנא בתרא רק שללישנא קמא לא נצטרך להחמיר לאסור בהנאה לההוא דגריר וללישנא שנא בתרא אסור בהנאה לההוא יין ד דעד ברזא דמשום דגריר אחמירו ביה רבנן כי כן פירש הוא עצמו למטה מזה המאמר, ועוד מינה ליה לרש"י דפירוש שרי רוצה לומר לגמרי דהיינו אפילו בשתיה כי היכי דלהוי לישנא בתרא כיחידאה אימא מאי שרי בהנאה ולישנא קמא דוקא כיחידאה ולישנא בתרא כרבנן והלכתא כלשנא בתרא דרב פפא. עוד כתב ולפי זה נראה שצריך לומר שאותם שסוברים שרי רוצה לומר שרי בהנאה לבד סוברים שלישנא בתרא לא אתייא כיחידאה לא ידענא מינה ליה הא דדילמא אינהו נמי סבירה להו דתרי לישני דרב פפא אתייא כיחידאה ומוקי להו לפלוגתייהו דרב יהודה ורבנן באסור הנאה אבל בשתיה כ"ע מודו. עוד כתב ומדפירש שהנקב צר ואינו יכול לשכשך שמע מינה דאף ללישנא קמא אם היה הנקב רחב שהיה יכול לשכשך היה הכל אסור ואף אם לא שכשך מדקתני ואינו יכול לשכשך ולא קתני ולא שכשך עד כאן, בהא ודאי שפיר קא דייק אלא שהוא חושב שברוחב והצרות תליא מילתא והא לא משמע מהאי לישנא דמהי תיתי ליה הא אי משום דקאמר והנקב צר כבר פרשתי שהוא ראיה על נתינת הטעם שנתן על מה שפירש שאמר דאסור אינו רוצה לומר אסור בהנאה ונתן טעם ואמר שהרי אין שכשוך, אחר זה הביא ראיה בדבריו ואמר שהרי הנקב צר כדפרישית דסתם ברזא נקב צר הוא וכדפירש מהרר"י ס"ל ז"ל בדבריו והוא הדין אם היה רחב רק שנודע לנו שלא שכשך ואי משום דקאמר ואינו יכול לשכשך ולא לאמר ולא שכשך דילמא רש"י ז"ל טעמא אשמועינן והכי קאמר כיון דעובדא דרב פפא מיירי בלא שכשוך אמאי לא קא מפרש לה בלא שכשוך אבל קא פסיק ותאני סתמא דמשמע בין שכשך בין לא שכשך ומשני כיון דהנקב צד ואינו יכול לשכשך פירוש שלא יתכן שם שכשוך אין צורך לפרש ולומר שלא שכשך דהא ודאי בלא שכשך קא מיירי אבל אלו היה מדבר בנקב רחב שהיה אפשר שיפול שס שם שכשוך אז היה ודאי היה מפרש לומר בלא שכשך כדי שלא נפרשהו בין שכשך בין לא שכשך תדע דהא רש"י עצמו כתב למעלה מזה שהרי אין כאן שכשוך ולא אמר שהרי אינו יכול לשכשך משמע דבשכשוך תלייא מילתא לא באפשר לשכשך כדפרישית ומעתה נדייק ונאמר טעמא דלא שכשך הא שכשך אף ללישנא קמא הכל אסור משום נצוק דרש"י ז"ל סבירה ליה נצוק חבור ואפילו למאן דאמר נצוק אינו חבור בהא מודה כדפרישית וכן הוא דעת רבינו תם ז"ל אבל בלא שכשוך שאין כאן יין נסך אלא חומרא בעלמא לא חמיר כולי האי לאסור נצוק דידיה כדפרישית.
עוד כתב ולמדנו עוד מדברי רש"י ז"ל ששתי הלשונות אתיין כיחידאה מאחר שדחה שתי הלשונות משום טעמא דיחידאה לא ידענא מנא ליה הא דהא רש"י לא דחה מטעם יחידאה רק הלשון הראשון בלבד ולכן טרם שיפרש הלשון האחרון דחה הלשון הראשון מיד מטעם יחידאה ואלו היה דוחה שתי הלשונות יחד מטעם יחידאה למה לא דחה מלתיה דרב פפא אחר שיפרש שתי הלשונות ואין לומר הרי כבר דחה הלשון האחרון נמי מטעם יחידאה ממה שאמר באחרונה אחר שפירש הלשון האחרון אבל נקבה מצדיה טהורה מכאן ומכאן כרב פפא, ולרבנן לית להו דרב פפא הילכך לאו הלכתא כוותיה וכלו אסור בשתיה ומותר בהנאה דהא אף על גב דלפום ריהטא הכי משמע איננו כן דהא אטהורה מכאן ומכאן קאי וטהורה מכאן ומכאן היינו כלישנא קמא ועלה קאמר והיינו כרב פפא ורבנן לית להו דרב פפא אם כן על כרחך אלישנא קמא קאי ואף על פי שכבר אמר אותו למעלה הוצרך עוד לאומרו שנית משום דלעיל אמר ע"ד כלל דלית הלכתא כוותיה משום דאתייא כיחידאה אבל לא הודיע לנו מנא ליה הא דאתייא כיחידאה משום הכי כשפירש דברי הבריתא ופירש מילתיה דרב יהודה טהורה מכאן ומכאן אמר והיינו כרב פפא כלומר ומכאן משמע מה שאמר למעלה דאתייא כיחידאה. גם אין לומר דנפקא לן הא מדפסק אלא כלו אסור בשתיה כרבנן ואלו היה דוחה הלשון הראשון בלבד עדיין הדבר עומד בספק אם הלכה כרבנן או כלישנא בתרא דרב פפא דאיכא למימר דלדעת האומרים כלישנא קמא אין כאן אלא לישנא קמא דרב פפא ורבנן ומכיון דלישנא קמא אתיא כיחידאה ממילא דהלכתא כרבנן אבל לדעת האומרים כלישנא בתרא אימא לך דהלכתא כרב פפא אבל כל בעלי התוספות וכל הנמשכים אחריהם כולם מסכימים שרש"י ז"ל דחה שתי הלשונות אי משום דסבירא ליה דשתי הלשונות אתיין כיחידאה ופלוגתא דרבי יהודה ורבנן מוקי לה בהנאה אבל בשתיה כולי עלמא מודו דאסור כדפרישית והכי משמע לישנה דגמרא דבתר דסיים ליתרי לישני דרב פפא אתא רב יימר ואוקמי למלתיה דרב פפא כתנאי משמע דאתרי לישני קאי ואף על פי שאין זה כל כך ראיה כי אפשר שלא היה רוצה המסדר התלמוד להפסיק בתרי לישני דרב פפא דכן הוא המנהג תמיד דכל איכא דאמרי הוא מיד אחר לישנא קמא או מכיון דרש"י ז"ל רצה לפסוק הלכה להודיע לנו הדין ראוי לפסוק גם על פי שתי הלשונות להודיע לנו הדין לא על הלשון הראשון בלבד או משום דכל איכא דאמרי כטפל אצל הלשון הראשון דהכי משמע מלת איכא דמשמע קצת ואם כן מכיון דלישנא בתרא בטל אצל הלשון הראשון וכבר דחה הלשון הראשון משום דאתיא כיחידאה הנה כבר נתבטלו דברי רב פפא בשתי הלשונות יחד,.
עוד כתב כי יש לומר כי רב פפא לא שמיע ליה ההיא ברייתא אבל אי הוה שמיע ליה והיה פוסק כרבי יהודה לא היה חולק עליו רש"י ז"ל מטעם זה, לא ידעתי מהיכן בא לו זה החלוק אדרבא אפכא מסתברא כי אין ספק אחר שדעתו הכריע לחלק בין שוליה לצדיה כשלא ראה דברי רבי יהודה כל שכן כשהיה רואה דבריו כי אז היה מתחזק יותר ויותר על דעתו ולא היה נבהל מדברי חכמים מכיון שהאמוראים יש בידם להכריע כיחיד במקום רבים, תדע שהרי כל הגדולים הסכימו להקשות על רש"י ז"ל זאת הקושיא ולא אישתמיט שום גאון להשיבה בלא שמיע ליה לא ידעתי אם ישיב מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו וגדול כחו. עוד כתב וסברא הוא אי הוה שמיע ליה שיסמוך עצמו על דברי התנא ולא על סברת עצמו וכו' תמהתי מאד על זה המאמר כי זה מורה שלא ראה מעולם מעשים והודאות והנה לעיל מההיא עובדא ההוא אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא וכו' אמר להו רב אשי נקטוה לידי וכו' ואתיא כרבי נתן דאמר מדדו ביד אסור בהנאה אי נמי כרבנן ושאני טירדא דאתרוג מטירדא דמדידה והתלמוד מלא מזה, ועוד מי יאמר לנו שהשואל היה חכם ויודע הבריתות והמשניות עד שיצטרך לפרש לו רב פפא מהיכן יצא זה הדין ואם הוא כרבי יהודה או כרבנן כי אולי שהשואל הדין מרב פפא היה עם הארץ ולא בקש ממנו רק להורות לו אסור והתר בלבד לא דבר אחר ומעשים בכל יום מזה המין עוד כתב וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב דהא מוקי רב יימר למילתיה כתנאי דמשמע שהוא עצמו לא מוקי למילתיה כתנאי, ואין זה ראיה כי יש לומר שרש"י ז"ל תלה הדבר בשם אומרו שלולא רב יימר לא ידענו דעת רב פפא אם הוא סברתו או ככולי עלמא או כיחידאה כי לא ידענו אנחנו הבריתא לולא רב יימר ואפילו ידענו הברייתא עדיין לא היינו יודעים אם לישנא בתרא דרב פפא אתייא כיחידאה או כרבנן או דלא כחד מנייהו דהא לא דמיא אפילו לישנא קמא וכל שכן לישנא בתרא דרב פפא לא כרבנן ולא כרבי יהודה אבל השתא דאוקמיה רב יימר כרבי יהודה נדחק לפרשו כדפרשו בעלי התוספות ומשום הכי תלה הדבר ברב יימד לא שרב פפא לא שמיע ליה הך בריתא.
עוד כתב וקשיא לי לדעת הרמב"ם ז"ל שהרי הוא עצמו פוסק דנצוק אינו חבור וכל שכן הכא שהוא יותר מנצוק ועוד קשה כי מה שלמעלה מהברזא יאסור מה של מטה וכו' וכל שכן לדבריו דהתם יינם בכל דהו וכל שכן הרבה כל אלה הקושיות בנויות על תוהו כי ההיא דנצוק קא מיירי כשהיין האסור הוא יין מגע הגוי דהוי יין נסך גמור אבל היין שעל הברזא דלאו סתם יינם איכא ולא מגע גוי איכא שהרי לא לא נגע הגוי אלא בפי הברזא ועליון אסור מטעם גריר דהיינו כחו לדברי הרמב"ם ז"ל היאך יחיה חוזר ואוסר מה שלמטה מהברזא מטעם נצוק והלא הוא עצמו פסק סמוך לזה המאמר המערה יין לתוך כלי שיש בו יין גוים נאסר כל היין שבכלי והיינו משום שהיין של גוים הוא נסך גמור דמשמע הא גוי המערה מחבית של יין כשר שהיוצא מהכלי אינו נאסר אלא מטעם כחו והוי חומרא יתירתא לא אחמור רבנן בנצוק דידיה, וכבר פרשתי לעיל שכן הוא דעת רש"י ז"ל ודעת הרשב"א וכן נמי אין העליון אוסר מה שלמטה מהברזא ואפי' היה העליון הרבה וכל שכן כל דהו אלא דוקא כשמתערב בו דהכי משמע מלישנא דיין נסך שנפל לבור דאי אפשר שלא יתערב כלו ביחד אבל הכא שאינו מתערב כלל היין העליון מהברזא עם היין התחתון ממנה מפני שהחבית עומד ואינו מתנועע כלו וכשנגע הגוי בפי הברזא די שיאסר העליון מטעם כחו לא שיחזור הוא לאסור גם התחתון מטעם שהוא שוכב עליו דהיינו נצוק ומפי הברזא נמי אינו נאסר מה שלמטה מהברזא מטעם נצוק דהא טעמא דנצוק אינו כי אם מטעם חבור וכבר פסק כרב פפא דסבירה ליה אין חבור לצדדין אם כן לא שייך הכא נצוק.
עוד כתב ומעתה אינו קשה מנצוק שהרי נצוק הגוי נוגע ביין אבל הכא היין נוגע ביד הגוי, לא ידעתי אנה מצא זה החלוק כי לא מצאנו שום פוסק לחלק בזה ואלו היו דבריו דברי סברא היינו מסכימים בדבריו ואף אם לא הזכירו זה הפוסקים כי אולי מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו אבל מאחר שאין טעם לזה החלוק כלל כי אין הסברא נותנת לחלק בין מגע הגוי ביין למגע היין בגוי מאחר שטעם הנצוק הוא מטעם חבור והחבור הוא בשני הענינים יחד אין הבדל ביניהם כלל אם כן לא יתכן לחלק בזה כלל. עוד כתב אלולי דברי רש"י ז"ל היינו יכולים להעמיד לישנא קמא כיחידאה ולישנא בתרא כרבנן, וכל שכן אם נפרש שמה שלמטה אסור בשתי' וכו' לא הבנתי כוונתו בזה המאמר כלל דבשלמא אם נפרש שמה שלמטה מהברזא מותר בשתיה נוכל להעמיד לישנא בתרא דוקא כרבנן והיינו לפי מה שפירש דעתו באחרונה עמו וסמוך לו ועוד אפילו היה זה אפשר מי הגיד לו שהאלפסי כיון פירוש זאת המלה על אופן אחר מאחר שכבר אפשר שנפרשהו לפי הלשון הראשון ואם יאמר הנה האשר"י והטור ורבינו נסים אין ראיה מהם כי הם גורסים שתי הלשונות ואם יאמר ראוי לפרש המלה הזאת על הצד היותר חמור זה אינו כי מאחר שהניח חומרת רבנן שאוסרים הכל ופסק כרב פפא לקולא אם כן דעתו להקל ואם כן יפורש גם זה על היותר קל.
עוד כתב וכפי פשט התלמוד הן שתי אזהרות אחת לשואל ואחת לחכם כוונתו בזה לחייב השואל והמשיב ובאמת איני רואה ממש באלה הדברים כי הנה השואל על דעת רבינו תם יכול לחזור אחר אלף חכמים בזה אחר זה כדי שידע בירור הדבר ואמתתו כמו שהזכיר בעצמו ומעמיד שתי האזהרות לחכם ומאחר שכן הוא הנה אין לשואל בזה חטא כלל והמשיב גם כן לא חטא כי כבר נשאל על כיוצא בזה קודם זה המעשה והתיר הכל כמו שכתב בקונטרס ההתר ואם כן מכיון שהורה בזה פעמים רבות ונתפשט התרו ברבים היאך אפשר שישאל בנדון דידן ויאסר או יסכים במה שאסרו אחרים ויוציא לעז על ההוראות הראשונות. ועוד אולי לא הגיד השואל שאסרוהו אחרים כדי שלא ימנע המשיב מלהשיב כי כן מנהג ה השואלים על הרוב וכששמע את דבריו מיד הלך והתיר לשתותו.
עוד כתב וכדי שינעל כל דרכי ההתר שאפשר לומר בזה היין כו' עד שהשומר נאמן עליו לאוסרו כמו שכתב הטור נראה מדבריו שהוא סובר שביד השומר להורות האסור וההתר ואין הדבר כן רק הוא נאמן להגיד מה שראה לא להורות עליו כי אין זה מוטל עליו רק לחכמי הדור כי הוא יגיד מה שראה והם יורו עליו אם לאסור אם להתר וההיא דנתנסך יינך מיירי כשהגיד השומר שנגע הגוי ביין היהודי בכונה ושכשך בו וכאלו אמר לו נתנסך יינך או שהוא חשב הנגיעה ההיא לנסוך ולכן אמר נתנסך יינך והם שאלוהו אחר זה היאך היה המעשה ונמצא כאשר אמר לא שיהיה הוא השומר המורה עליו האסור וההתר. עוד כתב ועד אחד נאמן באיסורין וזאת שגיאה גדולה כי לא אמרו עד אחד נאמן באיסורים אלא להתיר כגון שאמר פירות פלוני מעושרין הם בשר זה שמוכר פלוני חולין הוא בהמה זו ששחטתי כהלכה שחטתיה וכן כל כיוצא בזה אבל לאסור אינו נאמן חוץ משני מקומות שהאמינתו התורה האחד בסוטה שלא תשתה מים המרים והשני בעגלה ערופה שלא תערף וזה מבואר מאד ואף לתינוקות של בית רבן.
עוד כתב כי כל הטעמים ששיכי בנקב ש שבחבית לאסור שיכי בנקב שבקנה המחובר לחבית וזה אינו כי הנה ראבי"ה והסמ"ק והרשב"א שכתבו דהיכא שהברזא זא איננה נכנסת בחלל החבית שהכל מותר בשתיה ולכן יש לחלק בין הנקב שבקנה לנקב שבחבית מפני שזה ארוך הרבה ואין הברזא תחובה בו ולא האצבע נכנס בחלל החבית מכל שכן בנקב שבחבית כי שם יש לחוש אף על גב דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן שאני הכא שהדבר קרוב מאד ודמיא לכובא מלייא דחיישינן במה נגע ואף על גב דלא קא מכוין לנגיעה אלא למלאכתו כל שכן הכא וכן כתב רשב"ם בשם רש"י ז"ל דההיא דרב פפא מיירי בשלא נכנס אצבעו בחלל החבית אבל בנכנס אצבעו לא מיירי דהוי כמפיה ומשוליה וכן פירש רש"י עצמו שהנקב צר ואינו יכול לשכשך והיינו כמו שהנקב שבקנה דסתמו צר וארוך הוא ואין האצבע נכנס בחלל החבית אבל בנקב החבית סתם יש לחוש אלא אם כן נתברר הדבר שהיה צר מאד וזהו ההבדל שבין נקב הקנה ובין נקב החבית.
עוד כתב שהגוי לא היה עסוק כי אם להוליך היין לבד לא למדוד אם כן כנראה מדבריו שיש לחלק בין מדידה להצלה וזאת הסברא הפך סברת הראב"ד ז"ל כי הוא הקשה אההיא עובדא דרב פפא לרבותינו האוסרים בהנאה עד הברזא וכל שכן לאותם האוסרים הכל בהנאה ואמר מאי שנה ממודדו בין ביד בין ברגל דאינו אסור כי אם בשתיה ולא בהנאה ומשמע דשאני הכא גבי הצלה דישראל עומד שם וכו' ואם כן משמע דלדעת הראב"ד אין לחלק בין טירחא דהצלה לטירחא דמדידה, והרמב"ן ז"ל נמי הסכים על דברי רבינו הראב"ד רק שאמר אם כן לפי זאת הדעת צריכי' אנו להעמיד ההיא דהתיז את הצרעה בשאין שם ישראל, ואם ירצה לחלוק כנגדם הרשות בידו לא לסתור דעות הסוברים זאת הדעת וכל שכן שיאמר שהאומר זה כיון להתיר את האסור חס ושלום. עוד כתב ועוד דלכולי עלמא אפילו לא נתכוון ליגע אם נגע בידו כשעוסק במלאכתו אסור בשתיה יה וראיה מגוי שהושיט ידו לחבית של יין כסבור של שמן ומגוי שנפל לבור וממודדו בקנה כל אלה הראיות בנויות על תוהו שהרי כבר בארנו בדברינו הקודמים כי הכלל הגדול שבידינו מאדוננו הגאון הרמב"ם ז"ל הורה לנו לדין לכל מיני הנגיעות האוסרות בשתיה באותם הזמנים שיהיו עתה בזמננו זה אשר הם נידונים אצלנו לפי מנהגינו בישמעאלים מותרים בשתיה וכבר קדם דברינו אין צורך להאריך בזה עוד, גם מהררי' ס"ל ז"ל טרח להביא כל אותם המאמרים המורים על קלות מגעי גוי בזמן הזה ושאין כל הזמנים שוים ושאף בזמנינו זה יש לחלק בין זמן לזמן כמו שמצינו שחלק רבי פרץ בין זמנו לזמן רבינו תם דמדי יום יום משתכחת מהם טיב עבודה זרה ולכן הסכימו שיהיה בטל בששים אף על גב דבימי רבינו תם ורבינו תם עצמו לא התירו לא לו ולא לאחרים בששים.
עוד כתב באגרתו השנית שאחר כן הגיע בידו הקונטרס אשר כתב מהרר"י יצ"ו ולא נראה לי להאריך על כל דבר ודבר רק על קצת מהם. ראשונה על מה שאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וטען עליו ואמר הנה רש"י ובעלי התוספות כולהו סבירה להו שאין הלכה כר' יודא ב"ב ורבי יודא ב"ב שאמרו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ותמהתי עליו מאד מה צורך להאריך בזה אחר שמההד"י עצמו מודה בזה רק שהוא רוצה לפסוק כה"ג דפסקו להדיא כרבי יהודה ב"ב ורבי יאודה ב"ב ורצה להעזר בזה מר"י ואור זרוע וראבי"ה וד"ת ותשובה דרבינו נחשון גאון ולא חשש לשאר הפוסקים שפסקו להפך והנה הוא עצמו כתב בהדיא ומיהו התוספות הלכו אל שטתן שפסקו כמאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו.
עוד הביא ראיות להוכיח שהתוספות סוברים שר' יאודה ב"ב סבירה ליה דאסור בשתיה ולא פליגי אלא לאסור הנאה וגם זה מותר ודוב דברים כי גם מהר"י ס"ל ז"ל עצמו אמר שהתוספות הקשו על ה"ג שאם כן אין לך יין אסור בהנאה במגע גוי והוא בעצמו פסק בהו אסור הנאה ואמר ואף על גב דאמרו וזהו תימא מכל מקום לא סתרו דבריו אלא מדברי עצמו שפסק בהו אסור הנאה אבל אלו לא פסק בהו אסורי הנאה לא היה קשה להם דבר עד כאן לשונו הנה אם כן להדייא שהוא מסכים שרבי יהודה ב"ב לא התיר כי אם בהנאה ולא בשתיה ולכן אמר שאם לא היה פוסק בעל הלכות גדולות אסור הנאה במגע הגוי לא היה קשה להם דבר כי היינו יכולים להעמיד שניהם יחד ולומר דהלכה כרבי יהודה דמתיר בהנאה וגם מגע גוי אסור בשתיה לא בהנאה כי היכי דלא תקשה הלכתא אהלכתא אבל הקושיא לא נפלה עליו רק מדברי עצמו, ואמר עוד אחר זה יש לישב עוד דברי הלכות גדולות דאסור בהנאה דפסק במגע הגוי הינו מדרבנן אבל לא מדאוריתא והינו כרבי יהודה דמתיר בהנאה מדאוריתא אם כן הרי שגלה דעתו בהדיא שרבי יהודה ב"ב ורבי יהודה ב"ב לא שרו כי אם בהנאה ואם כן מה צורך להאריך בזה להוכיח שבעלי התוספו' סבירא להו דרבי יהודה ב"ב ורבי יהודה ב"ב לא קא שרו אלא לאסור הנאה אבל לאסור שתיה לא הרי הוא עצמו סובר כן, ואם תאמר אם כן היכי מייתי ראיה מנייהו להתיר היין בשתיה בנדון דידן יש לומר משום דבפרק שני דחולין מוקי פלוגתייהו דרבי יודא ב"ב ורבי יודא ב"ב עם תנא קמא בש בשעשה מעשה דוקא דהיינו בששכשך, וכן פירש רש"י לההיא בריתא בששכשך א"כ השתא מצינן למידק מינה שפיר דהיכא דלא עשה מעשה דהיינו בנגיעה בלא שכשוך בנדון דידן בשתיה נמי שרי דחא רב הונא גופיה דאוקימנא ליה התם כתנאי דהיינו כרבנן דאמרי אדם אוסר דבר שאינו שלו אמר היתה בהמת חבירו רבוצה בפני עבודה זרה כיון ששחט בה סימן אחד אסרה ומסיים בה כדעולא דאמר עולא אמר רבי יוחנן אעפ"י שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה ואוקימנא התם אפילו במעשה כל דהו וסימן אחד דקאמר לאו דוקא מכלל דסבירא ליה לרב הונא דהיכא דלא עשה מעשה כלל אינו אוסר דבר שאינו שלו דהינו אפילו לרבנן דהא רב הונא כרבנן כדאמרן וכל שכן לרבי יודא ב"ב ורבי יודא ב"ב, ואולי היינו יכולים להעמיד התר שתיה בנדון דידן שלא עשה מעשה כלל ואפילו לרבנן אלא שיש להקשות דילמא דוקא בשעשה מעשה אסור בהנאה אבל היכא דלא עשה בה מעשה נהי דשרינן בהנאה בשתיה מיהא אסירא אבל לרבי יודא ב"ב ורבי יודא ב"ב מצינן למידק מנייהו שפיר ולומר דוקא בשעשה מעשה אסור בשתיה הא היכא דלא עשה בה מעשה כלל שרי והיינו בשתיה דהא בשתיה עסקינן ודוחק הוא לומר דלרבי יודא ב"ב נמי דילמא הוא הדין נמי בלא עשה מעשה בהנאה שריא בשתיה אסירה והא דמפלגי בעשה מעשה משום רבנן נקט לה דרבנן לא פליגי עליהו דרבי יודא ב"ב ורבי יודא ב"ב אלא בעשה מעשה כדאשמע התם בפרק שני דחולין מרב הונא דקאי כותייהו דרבנן ומתיר בלא עשה מעשה אבל היכא דלא עשה מעשה מודו להו דשריא בהנאה ואסור בשתיה ואם כן מכיון דרבי יודא ב"ב ורבי יודא ב"ב דאסרי בשתיה אוקימנא להו דוקא בשעשה מעשה דהיינו על ידי שכשוך אבל בלא עשה מעשה דהיינו בנגיעה בלבד לא אם כן בנדון דידן נמי דלא הוה בו שכשוך דק בנגיעה בלבד שרו ואפילו בשתיה ונוקי לכלהו אסורי מגע הגוי דתלמוד באיסור שתיה וע"י שכשוך ודלא כבריתא דאגרדמים ועוד מנה ליה לפרושי מתירים דרבי יודא ב"ב ורבי יודא ב"ב בהנאה אבל בשתיה מיהא אסור אם מרבותינו בעלי התוספות כמו שאמר אין זה ראיה כי כמה גדולים פרשוהו למתירין דר' יודא אף בשתיה וכן פירש רבינו ישעיה הרב הראשון ז"ל וכן מצאתי בספר אור זרוע שכתב בספר בשר על גבי גחלים ישמעאלי שהכניס ידו לתוך יינו של ישראל לאונסו ומתכוין לאוסרו עליו מהו בשתיה יש במקומינו שמתירים אותו בשתיה מרבי יודא ב"ב ורבי יודא ב"ב ואני אומר כשהתירו בהנאה התירו והם אומרים בשתיה עד כאן לשונו הא קמן כמה גדולים דמפרשי ליה למתירים דרבי יודא ב"ב ורבי יודא ב"ב בשתיה וכמה שמועות מצינו שפרשוהו רבותינו בעלי התוספות באופן אחר ושאר הפוסקים באופן אחר ואין זה זר.
עוד כתב וגם אם עלה בלב מהרר"י ז"ל להכריע שדברי ר' יודא ב"ב ורבי יודא ב"ב נגד תלמודינו לא נחוש בדבריו בזה כי לא נדחה לגמרי שלשה פרקים או שנים מגמרת עבודה זרה, ובאמת דברים אלה אין להעלותם על ספר ואדרבה דבריו הם שאין להעלותם על ספר כי מהרר"י יצ"ו כבר גלה דעתו ואמר שאסורי נגיעה דהאי הלכתא כלהו מיירי באסור שתיה והינו אפילו כד' יודא ב"ב ורבי יודא ב"ב דמתירים בהנאה ואסרי בשתיה והינו על ידי שכשוך אבל בנגיעה בלא שכשוך לא ובנדון דידן דליכא שכשוך כלל שרי ואפילו בשתיה פדפרישית. עוד כתב ומה שכת' התוס' כתבו בחולין בשם הלכו' גדולות אין להשיב בדבר זה מאחר שהתוספות סותרים אותו דעת הא נמי ליתא שהרי מהרר"י ס"ל ז"ל עצמו אמר ואף על פי שהתוספות סתרו אותו הדעת היינו מדברי עצמו שפסק שמגע גוי אסור בהנאה, אבל אנחנו נעמיד אסור מגע הגוי באסור שתיה בלבד אי נמי באסור הנאה מדברי סופרים. עוד כתב ואף על פי שהיו יכולים לסתור מכמה ראיות ניחא להו לסתור מדברי עצמו לא ידעתי מה הם הראיות האחרות שהיה להם לסתור לולי דבריו בעצמו שאמר דחבור דצדדים אליבא דרבנן מועיל לכל היין שבא מכחו דוקא ולא נוכל להעמיד לישנא קמא כלל כרבנן משום דכיון דהכל מותר בשתיה ואף על גב דבא מכחו עד הברזא אם כן על כרחך סבירה ליה דאין חבור לצדדים והיינו כרבי יודא דאי כרבנן הא לדידהו איכא חבור לצדדים ואין לנו מקום לחלק כלל כמו שחילקנו בלישנא בתרא אלא אם נפרש שמה שלמטה מהברזא אסור בשתיה מאי שנה לישנא בתרא דמוקמינן לה כרבנן יותר מלישנא קמא הא כי היכי דמוקמינן לישנא בתרא כרבנן דסבירה להו איכא חבור לצדדים לאסור שתיה דוקא אבל לא לאסור הנאה ועד ברזא שאני משום דגריר הכי נמי נוקי ללישנא קמא כרבנן דסבירה להו איכא חבור לצדדים לאסור שתיה ומשום הכי אסרי כל היין בשתיה ואדרבא יותר בקל נוכל להעמיד לישנא קמא כרבנן מלישנא בתרא דבלישנא קמא לא נדחק לחלק בין גריר לחבור דרבנן.
עוד כתב כי אחר שסתם יינם מדבריהם לא החמירו בו כל כך הא נמי ליתא דאם כן להדי ברזא נמי לא יחמירו וכל שכן דלמעלה מהברזא וליכא למימר דשאני למעלה מהברזא דהוי כחו משום דחבור דצדדים לדעת חכמים ככחו לכ"ע מכיון דבכחו אחמור רבנן ואף על גב דהוי סתם יינם הוא הדין בחבור נמי לחמור רבנן דהא חבית אריכתא אם נגע בקצהו נאסר הכל ואפילו בהנאה ואין הבדל בין הקצה שנגע בו לקצהו האחר הנאסר מטעם חבור בשום דבר ורבי יהודה נמי מודה בהא אלא משום דהוי מצדו ואין חבור לצדדים אבל במקום דשייך חבור כגון מפיה ומשוליה וליה מודה דאסור הכל ואפילו בהנאה. עוד כתב וכן נראה קצת מדברי רש"י ז"ל בלשון אחרון דקאמר כיון דכלו נמשך והוה ליה חבור אדרבא מהכא משמע כדפרישית דהא לפרש"י טעם אסור ה העליון מהברזא אינו כי אם מטעם חבור ואם כן אם נפרש כפי מה שפירשו המפרשים דעליון אסור בשתיה ובהנאה אם כן הרי לך בפירוש דחבור מועיל לאסור בהנאה אף בסתם יינם כדפרישית.
עוד כתב ואולי יכולים אנו להעמיד לישנא בתראה דלא כיחידאה וכו' עד ונאמר דחבור דצדדים מועיל לכל היין שבא מכחו דוקא אם כן לפי דעתו בריתא דחבית נמי מתוקמא בלמעלה מהנקב דוקא והא ודאי ליתא דהא פיה וצדיה ושוליה כולהו בחד מחתא מחתינהו תנא דברייתא וקתני טמאה משמע דאין הבדל בין פיה ל שוליה וצדיה כלל ומכיון דלגבי פיה ושוליה טמאה כלה לגבי צידיה נמי טמאה כלה לא למעלה מהברזא דוקא.
עוד כתב וראיה לדברי שהרי לא דחה רש"י לשון אחרון אלא מפני שסובר ואידך שרי בשתיה לא ידעתי אנה מצא זה כי רש"י ז"ל לא אמר בשום מקום שאין הלכה כלשון אחרון בהדיא וכל שכן מהאי טעמא וגם רבותינו בעלי התוס' ז"ל כלם חושבים שמה שדחה רש"י השתי הלשונות דרב פפא היינו מטעם דאתי כיחידאה ולכן כשסתרו זאת הסברא ממה שאמרו שיש ביד האמוראים לפסוק הלכה כיחיד במקום רבים דחו הם מילתיה דרב פפא מכח מילתיה דרבא בגישתא ובת גישתא ואלו לא היה דוחה רש"י מהאי טעמא רק ללישנה קמא אם כן לא היה להם לדחות דברי רב פפא מטעם אחר עד שיסתרו דברי רש"י אף ללישנא בתרא.
עוד כתב ואין לומר דמכל מקום יכול אדם לפרש דלישנא קמא מתיר הכל בשתיה חוץ מהקלוח והלכה כלישנא קמא דהא רבא עביד עובדא בגישתא ובת גישתא מהא ל"ק דלמא דברי רב פפא עיקר דהוא בתראה וכן כתב האשרי ז"ל וליכא למימר דרב פפא גופיה קבל דברי רבא דאם כן לאסר עד ברזא וקשיא ללישנא קמא וזה אם קטמ נפרש דפי הגישתא היתה נוגעת בשולי החבית אך אם נפרש דברי רבא דפי הגישת' לא היתה נוגעת בשולי החבית ואפילו הכי אסר הכל מטעם שהוא מתנועע על ידי גישתא כדעת רבינו תם אם כן קשיא לתרי לישני דרב פפא אם כן על כרחך לומר דלא קבל דבריו ואין לומר דקודם גישתא ובת גישתא אמרה רב פפא למילתיה ובתר דשמעא להא דרבא הדר ביה מההיא דהא הוי ליה לתלמודא לפרושי הא, וכן הקשה רבינו תם על האומר הדר ביה אלא שהוא רוצה להוכיח מזה הפך מה שאני מוכיח שהוא כדעת האשרי וסוף דבר אלו ואלו דברי אלקים חיים לא שירצה שום אדם להכריע באחת משתי הדעות לסתור הדעת האחרת כפי כונת זה האיש כי כבר נפלה המחלוקת בין הגדולים והרשות ביד כל אדם לנטות אל אי זה דעת שירצה מהדעות האלו.
עוד כתב ואף רב פפא קבל דבריו מדלא אמר הספר ופליגא וזה הפך כוונת רבינו תם כי אדרבא הוא רוצה להוכיח מכאן דלא קבל דבריו דאם לא כן הוה ליה לתלמודא לפרושי הא ואם ירצה זה לחלוק על דברי רבינו תם לפחות לא יוכל להכריע לבטל דברי האומר כמותו.
עוד כתב ואדרבא כפי פירוש רש"י בהא דרפרם יש יותר להביא ראיה וכו' עד כל שכן הכא שנוגע בידו תימא דבשלמא גבי רפרם נפרדו החרסים אילך ואילך ולולי שחבקם כבר היו נופלים והרי הוא מקרב חלקי היין כלו קצתם בקצתם ואין נגיעה גדולה מזאת אלא שהיא נגיעה על ידי דבר אחר וכבר פירש לעיל דנגיעה על ידי דבר אחר שמה נגיעה ואין הבדל בין זאת הנגיעה לנגיעת היד כלל היכא דהנגיעה היא שם בכונה לכ"ע רק כשהיתה שלא בכונה דלרש"י אסור בשתיה כמו במגע היד ולר"ת שרי דלא דמי למגע עצמו שכ' דלא גריס ברישא דלולב' וא"כ הכא דהוי נגיעה בכונה אין הפרש בין מגע על ידי עצמו למגע על ידי דבר אחר לכולי עלמא ומן הדין היה שיאסר כל היין אפי' בהנאה לולי שלא שכשך אבל גבי ברזא שלא נגע כלל בגוף היין לא על ידי עצמו ולא ע"י דבר אחר אלא בפי הברזא ואין חבור לצדדים כרבי יודא מן הדין היה שיותר אפילו בשתיה ואפילו עד ברזא אלא שללישנא בתרא אסור עד ברזא מטעם גריר וכאלו כל היין העליון נסמך על ידו והוה חבור לגביה ואף רב פפא אליבא דלישנא קמא דמתיר כל היין בההיא דרפרם מודה בה דהא נגיעה מעלייתא היא כדאמר ולא יפול שם פלוגתא דרבי יהודה ורבנן כלל. עוד כתב והתוספות הסכימו לפירושי אדרבא התוספות הפך לפירושו מפני שהתוספות רוצים לחלק בין חבית של עץ שלנו שהוא מהודק על ידי אזורי עץ שנבקעה לארכה לחבית של חרס שנבקעה לאורכה דהתם מזומנת ליפול חציה אילך וחציה אילך ועל ידי חבוקו מדבק כל היין זה לזה אבל בחביות שלנו שלא יפול חציו אילך וחציו אילך שהרי הוא מהודק כבר מחמת אזורי העץ אין זה מחבר חלקי היין שהרי היין עומד במקומו עד כאן לשונו. הרי שמהכא משמע דההיא דרפרם הוא יותר קשה מההיא דברזא מכיון דההוא דברזא היין עומד במקומו ואינו מדבק כל היין זה לזה לא על ידי עצמו ולא על ידי דבר אחר דנגיעת האצבע שבפי הברזא איננה חבור לרבי יודא ואם כן אין נגיעה ביין שבחבית כלל, וכן התירו להדק הברזא הרפויה והמגופה הרפויה משו' דלא דמי להדוק החבית שנבקעה כדפדשי' ורבינו נסים האחרון דמדמי להו אהדדי דרפרם ודברזא ומקשה מכל שכן גבי ברזא אסור בהנאה ומכל שכן גבי רפרם דשרי בהנאה לאו משום דדמו אהדדי דהא לא דמו כלל כדפרשי' אלא במכל שכן הוא מקשה דהשתא גבי ברזא דלא נגע כלל ביין שבחבית לא בידו ולא על ידי דבר אחר אלא בפי הברזא ואין חבור לצדדים אפילו הכי אסר העליון עד הברזא בהנאה ללישנא בתרא כל שכן בההיא דרפרם דהויא לה נגיעה מעלייתא.
עוד כתב ולרבינו תם היה נראה יותר הטעם האחר הא ודאי ליתא דהא לאו משום טעם יותר טוב הניח הטעם של רש"י שממנו דחה דברי רב פפא דהיינו טעמא דיחידאה אלא משום דאין ראיה כלל מההיא דרש"י משום דנראה לו לרבינו תם שהאמורא יכול להכריע ולפסוק כיחידאה וכן הקשו עליו רבותינו בעלי התוספות ובעל התרומות והאשרי ורבינו נסים האחרון וליכא למימר לא שמיע ליה לרב פפא בריתא כדקא מתרץ לדברי רש"י כדפירשית. עוד כתב ואין ראיה לסתור מדברי רבא בגישתא ובת גישתא כי אם לשון ראשון בלבד תימא דהא רבינו תם סתר שתי הלשונות ביחד מההיא דרבא וכגון שלא היתה פי הגישתא נוגעת בשולי החבית ואפילו הכי אוסר רבא כל היין מטעם שהוא מתנועע כלו ואף על פי שאינו יוצא רק היין שעל פי הגישתא ואם כן מטעם זה ראוי לאסור כל היין שבחבית גבי ברזא לא עד ברזא לבד כלישנא בתרא וכל שכן ללישנא קמא וכן משמע כרביני תם ז"ל דאי סלקא דעתך דפי הגישתא היתה נוגעת בשולי החבית ומשום הכי אסר הכל אבל אלו לא היה פי הגישתא נוגעת בשולי החבית לא היה אוסר כי אם עד פי הגישתא והיינו כלישנא בתרא דרב פפא אם כן אמאי פריך רב פפא לרבא במאי דנצוק לימא איהו לנפשיה ללישנא בתרא ואם יתרץ לעצמו משום דגריר יתרץ גם לרבא הכי אלא על כרחך לומר דפי הגישתא לא היתה נוגעת בשולי החבית ואפילו הכי אסר הכל ואף על גב דלא גריר והיינו קושית רב פפא, ואין סברא לומר דקושית רב פפא מטעם דעולה ואחר כך יורד ולא דמי לגריר דברזא ועוד דהתם מעצמו הוא יורד בהסרת היד מפי החבית ואלו הכא צריך עוד למציצה אחרת, אי נמי בתר דשמעה למילתיה אמרה לההיא דברזא וא"ת אי משום דאפשר לפרושי דברי רבא בפירוש דחוק כדאמרן ואז לא היתה הקושי' כי אם ללשון ראשון בלבד משום הכי לא רצה לסתור דברי רב פפא מרבא אי הכי מיחיד ורבים נמי לא יסתור כי כבר אפשר לפי דעתו לפרש הלשון האחרון אפילו על דעת רש"י ז"ל כרבנן אף על פי שהוא פירוש דחוק ואם כן לא יסתור גם בזה כי אם לשון ראשון בלבד.
עוד כתב יש לומר שהיה מחמיר האלפסי יותר וראיה מרבינו תם וכו' אם כן נראה מדברי זה האיש שסובר שרבינו יצחק האלפסי פסק פסקיו על פי שקול הדעת כאלו יהיה הוא המכריע בין התנאים ובין האמוראים ולכן אמר שאלו היה הגירסא ואנח ידיה היה פוסק כרבנן כי אז היה הענין יותר חמור והיה בשקול דעתו לפסוק כרבנן ואין זה אמת כי לא נתן זה הכח ביד שום אחד מהפוסקים רק הדבר תלוי לפי הכללים התלמודיים כמו פלוני ופלוני הלכה כפלוני וכמה כללים אחרים שיש בידם ובנדון דידן נמי אם פסק כלישנא שנא קמא בגישתא נקטי' לא פסק אלא או מטעם שהלשון האחרון כטפל אצל הראשון או מטעם בשל סופרים הלך אחר המקל או מטעמים אחרים כיוצא בהם ומכיון שאלו הטעמים ודומיהם הם הגורמים לפוסקים לנטות בפסקם באחת מהדעות או מהלשונות או בשניהם יחד אם כן אין הבדל בזה בין גרסת נקטיה לגרסת אנח ידיה, וכן לרבינו תם נמי אין הפרש בין שיהיה הגירסא נקטיה או אנח ידיה אך עכשו שגרסתו היא אנח לא נקטיה הוא מקל בנקטיה כי לא פורש בתלמוד ונשאר הדבר בשקול דעתו לדמותו עם הדומה לו, וכן לרבינו יצחק האלפסי נמי נוכל לומר שאין הבדל בין שיהיה הגירסא נקטיה או אנח ידיה כי הגורמים לפסוק כלישנא קמא דרב פפא בנקטיה הם הם הגורמים לפסוק כלישנא קמא דרב פפא באנח ידיה אך עכשו שגרסתו היא נקטיה הנה נשאר הדין באנח ידיה בשקול דעתו לדמותו לפי הדין הדומה לו ואם כיון במאמרו זה לומר שלפי גירסת נקטיה אלו יגע האדם בידו בנקב יהיה מחמיר האלפסי יותר מפני שלא פורש זה בתלמוד והיה נשאר אז הדין ביד האלפסי בשקול דעתו לדמותו עם הדומה לו, והיה מחמיר בו יותר לא כמו שכונתי אני בדבריו לפי הפירוש הראשון והנה אם כן לא היה לומר והיה פוסק כרבנ' שזה מורה שעוד יש שם חלוק רב פפא ורבנן אך היה לו לומר והיה פוסק ככולי עלמא כי אולי שגם רב פפא עצמו לא יחלוק בנגיעת היד מפני חומרתו כי כמו שנשאר לנו הספק בדברי האלפסי אם יפסו' כרבנן או כרב פפא כן ישאר לנו הספק בדברי רב פפא עצמו אם יפסוק כרבנן או כרבי יודא.
עוד כתב והוא סובר שכל דבהדי ברזא אסור רוצה לומר כל היין שעד הנקב זה א"א דלא אשכחן בשום דוכתא פי' זאת חמלה רק על הדבק רק שראיתי לרבינו ישעיה דטרנא הרב הראשון שכתב זה לשונו וראיתי כתוב בהלכות גדולות ומשום דאמרינן רב נחמן ורב עמרם ורבי יצחק דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקמו להו כרבי יודא ב"ב שמע מינה הלכה כוותיהו ואינו נראה לי דהא מתניתן ובריתא דאגרדמים סבירא להו כתנא קמא וכלהו אמוראי דהאי הלכתא נמי סברי כתנא קמא דרבי יודא ואסרי למגע הגוי ואף על פי שלא ראינו שנסך כל שכן כשנסך לפנינו עד כאן דבריו, הרי שלא סתר את דברי הלכות גדולות מדברי עצמו מכל מקום זהו מפני שפירש דברי רבי יודא ב"ב ורבי יודא ב"ב דשרו אף בשתיה כי כן כתב קודם זה המאמר תנא קמא היה אוסרו אפילו בהנאה ורבי יודא ב"ב מתירים אותו אפילו בשתיה מכיון דאמר דלא הוי יין נסך עד כאן דבריו, ולכן הקשה מה שהקשה להלכות גדולות דפסקי כרבי יודא ב"ב ורבי יודא ב"ב אבל התוספות שפירשו דבריהם באסור שתיה כי היכי דלא תקשה להו כל הני אסורי מגע הגוי בהאי הלכת' לא יוכלו לסתור דברי הלכות גדולות כי אם מדברי עצמו.
עוד כתב ובאמת איני רואה מזה מה שאמר הרי בהדיא שהתיר נגיעת יד בלא שכשוך אחר זה כתב ועל כרחין צריכין אנו לומר כן דהוא עצמו וכו' מתשובה זאת דסבירה ליה דהלכה כרב פפא וכלישנא בתרא, אחר זה כתב מה שכתב שראבי"ה כתב דלא הוי נסך כיון שלא שכשך, באמת לא ידעתי מה אמר כי אדרבה רבי אביה אסר אף בלא שכשוך שהרי כתב וכו' עד ואם כן מה אנו צריכין לתירוציו גם אין מקום לקושיותיו עד כאן לשונו, מאד תמהתי על חכמתו היאך חשב שיטעה מהרר"י ס"ל ז"ל הרב המובהק בדברים קלים מאד לא יטעה בו אפילו בר בי רב דחד יומא כי הוא מבואר תכלית הבאור שלא יסתור מהרר"י את דבריו בעצמו תוך שורה אחת כי איך יתכן שיפרש מהרר"י מאמר היכא ש שכשך ביין אסור בשתיה דרוצה לומר עד הברזא ומינה הא בלא שכשך מותר ואפילו בשתיה אפילו מה שלמעלה מהברזא כאשר חשב זה והרי הוא עצמו כתב אחר שורה אחת זה לשונו גם משמע מתשובה זאת דסבירה ליה דהלכה כרב פפא וכלישנא בתרא והתשובה הזאת עצמה העמידה לההוא דרב פפא בלא שכשך אם כן הרי שאסר היין בשתיה עד הברזא היכא דלא שכשך וזה סותר למאמרו הראשון ועוד שלשון התשובה בעצמה מורה הפך זה כי כתב ולא דמי להא דאמר בעבורה זרה ההוא חביתא דאשתקיל ברזא וכו' עד ברזא אסור והשאר מותר דהתם לא שכשך הגוי ומשום הכי מקילים ומתירים השאר לבד עד הברזא הרי בהדיא דהיכא דלא שכשך אינו מותר כי אם מהברזא ולמטה לא למעלה מהברזא, ועוד איך יתכן שיפרש לישנא דוהיכא דשכשך כן והנה התשובה הקשה מההיא דרב פפא על הוצאת הברזא ש שאסרו כל היין ורצה לתרץ כאן בשכש' כאן בשלא שכשך והעמיד לההיא דרב פפא בלא שכשך ואחר זה אמר והיכא דשכשך אסור ועל כרחך לפרושי זה המאמר על הוצאת הברזה כל אלה המאמרים הם מאמרים מפורסמים לא יפול בזה טעות' ואם כן אחר שלא יתכן שיחשוב מהרר"י זה מעולם לא יתכן גם כן שיפורש המאמר כאשר חשב זה האיש וכמו שהוא נראה מזה הלשון בעצמו רוצה לומר שתהיה הקושיא דתשובה מההיא דרב פפא מפני שבההיא דרב פפא אסר עד הברזא לבד ולמטה ממנה שרי ובהוצאת הברזא אסרו הכל מפני שאם היה זה כן אם כן רבי"ה פוסק כלישנא בתרא דרב פפא ואיך אמר מהרר"י למטה מזה המאמר כאשר הקשה וזה לשונו ואף על גב דר"י פסק דלית הלכתא כרב פפא וכן רבינו תם כפי מה שכתב המרדכי ומהר"ם כתב פרק נערה ואמנם נהגו העם לפסוק כרב אלפסי בדבר שלא נחלקו עליו התוספות משמע במקום שחולקים עליו לא ברירא ליה והכא נחלקו רש"י ורבינו תם ויש לומר דשאני הכא בתשובה דלעיל סבירה ליה כרבינו יצחח אלפסי ובעל התוספות וכו' עד כאן דבריו דמשמע דסבירה ליה לראבי"ה כלישנא קמא דרב פפא כמו האלפסי ועוד איך ירצה מהרר"י להוכיח מזאת התשובה שיש לחלק בין הפסד מרובה להפסד מועט להתיר כל היין בשתיה במגע היד ולא נחוש למראית העין מכיון שיש הפסד מרובה אם מפני שמצא זאת התשובה שהתירה למטה מהברזא בשתיה כההיא דרב פפא דעד ברזא לבד אסור אבל למטה ממנה שריא וקשה לו אם מאידך תשובה דראבי"ה בהוצאת הברזא וחזרתה דמשמע הא במגע יד לא ואם מזאת התשובה בעצמה דאיך אפשר שיותר למטה מהברזא במגע היד ולא חשש למראית העין והוכיח מכאן דעל כרחך יש לחלק בין הפסד מרובה להפסד מועט וההיא דעבודה זרה בהפסד מרובה ולכן התירו למטה מהברזא, אדרבא מהכא משמע דאי אפשר אפילו בהפסד מרובה להתיר כל היין במגע היד, ואם נפלה לו הקושיא בזאת התשובה מאידך תשובה דראבי"ה דהתיר בהוצאת הברזא וחזרתה כלישנא קמא ומדפסק כלישנא קמא שמע מינה דאפילו במגע היד נמי הלכתא כלישנא קמא דההיא דרב פפא במגע היד קא מיירי ובתשובה זאת התיר דוקא למטה מהברזא אבל למעלה ממנה לא והוכיח מכאן דעל כרחין יש לחלק בין הפסד מרובה להפסד מועט אם כן הוה ליה למימר וההיא דעבודה זרה מיירי בהפסד מועט ומשום הכי לא התיר הכל וההיא דראבי"ה מיירי בהפסד מרובה ומאום הכי מתיר הכל ואז היה מוכיח מה שכיון לא שישמר דההיא דעבודה זרה מיירי בהפסד מרובה כי אז לא יתרץ קושייתו וגם לא יוכל להוכיח מזה מה שכיון אבל אדרבא איפכא מסתברא דבמגע היד אפילו בהפסד מרובה למטה מהברזא שרי למעלה ממנה אסור וכל שכן בהפסד מועט אם כן על כרחך לומר דהעתקה דהך תשובה דמרדכי גדול משבשתא תא היא וצריך לגרוס במקום עד ברזא להדי ברזא ובדברי מהרר"י גם כן כתוב גם משמע מתשובה זאת דסבירה ליה דהלכה כרב פפא וכלישנא בתרא והוא שבוש בלי ספק לכל מני הפרושי' וחסר מכאן מלה ובמקום שנוסיף עד יהיה וכלישנא דעד ברזא לפי דעתו אני אוסיף דלהדי ויהיה וכלישנא דלהדי ברזא ולפי זאת הגירסא הותרו כל הקושיות והמבוכות אשר כתב הוא ואשר הוספתי אני והקושיא של אותה התשובה לפי זה היתה מאי שנה בההיא דרב פפא דהתיר הכל בשתיה ומאי שנא גבי ברזא דאסרו הכל ותירץ דההיא דרב פפא מיירי בלא שכשך וההיא דברזא מיירי בשכשך וזהו שכתב מהרר"י דהרי בהדיא שהתיר נגיעת יד בלא שכשוך והיה קשה לו מזה היאך התיר בשתיה מגע הגוי בידו ולא חשש למראית העין ואמר דעל כרחך יש לחלק דההיא דעבודה זרה מיירי בהפסד מרובה ולכך התיר הכל בשתיה והוכיח מזה בההיא דראבי"ה דלעיל דאין הבדל בין ברזא דמגע גוי ואף מטעם מראית העין אין לחוש במקום הפסד מרובה וזהו שכתב אחר זה גם משמע מהתשובה זאת דסבירא ליה דהלכתא כרב פפא וכלישנ' דלהדי ברזא דהיינו כלישנא קמא וזהו שרצה מהרר"י להוכיח דכל עצמו וכוונתו איננו כי אם לפסוק כלישנא קמא ואף לדעת הפוסקים כלישנא בתרא או כרבנן דחוק לאוקמינהו בנדון דידן דסבירה להו כלישנא קמא להתיר הכל כפי המובן מכלל דבריו וזהו שכתב גם כן באחרונה בקושיית האלפסי ממהר"ם ומשני שאני הכא דתשובה דלעיל אתיא כאלפסי דהיינו כלישנא קמא לפי פרשו וזהו שכתב גם כן בסוף הקונטרס זה לשונו והרי הבאתי כמה דעות שפוסקים כרב פפא וכלישנא קמא דאינו אסור אלא ההיא דלהדי ברזא התוספות ובעל התרומות ורבינו יצחק אלפסי ורבותינו הצרפתים ורשב"א בספר אור זרוע וגם בתשובות והתשובו' הן מראבי"ה כמו שכתב למעלה והנה אין שם קושיא ולא מבוכה יותר זהו הנראה לי לעניות דעתי כדי שלא לתרץ דברי מהרר"י על צד הדוחק, אך אם נרצה לדחק קצת נפרש הלשון כאשר הוא ונאמר שהקושיא של התשובה היא מאי שנא מברזא דרב פפא דהתם שרי למטה מהברזא והכא אסר כלהו ומשני התם בלא שכשך והכא מיירי בשכשך דהא סת' ברזא בשכשך קא מיירי דאי אפשר בלא שכשוך כמו שכתב מהרר"י עצמו ודיק מזה מהר"י הרי שהתיר נגיעת יד בלא שכשוך דהיינו למטה מהברזא ואסר נגיעה על ידי דבר אחר משום דאי אפשר בלא שכשוך אם כן מהכא משמע דמגע היד קיל ממגע הברזא משום דאי אפשר בלא שכשוך ואם כן על כרחך לומר דראבי"ה שהתיר בהוצאת הברזא כל היין מתיר נמי במגע היד במכל שכן ומעתה יקשה מההיא דרב פפא דהתיר למטה מהברזא בלבד ואסר מה שלמעלה המנו ועל כרחין צריכין אנו לחלק בין הפסד מרובה להפסד מועט ולאוקומי בהיא דראבי"ה בהפסד מרובה ולכן התיר הכל וההיא דרב פפא בהפסד מועט ולכן לא התיר רק למטה מהברזא והיינו דקאמר גם משמע מתשובה זאת דסבירא ליה הלכה כלישנא בתרא והיינו בהפסד מועט ומעמיד ההיא דרב פפא בהפסד מועט אבל בהפסד מרובה הלכה כלישנא קמא להקל כי התורה חסה וכו' והיינו דקאמר למנוע מזה דתשובה דלעיל סבירה ליה כרב אלפס דהיינו כלישנא קמא, וזה פירוש יפה אלא שקשה לי הלשון דההיא דעבודה זרה מיירי בהפסד מרובה דמשמע דאדברי רב פפא קאי דהיא בעבודה זרה כלשון ולא דמי להא דאמרב עבודה זרה ההוא חביתא וכו' דקאמר בתשובה ועוד מלשון כדי להעמיד דבריהם ולהשוות הדעות דמשמע שרוצה לישב דיעות אנשים רבים לא דבריו קצתם בקצת מכל מקום אין לדקדק בלשונות כל כך כי החכמים אינם משגיחים בלשונם לפעמים בעת פלפולם, עוד כתב ובאמת כחו גדול אם יוכל להוכיח זה כי הוא דבר פשוט בפוסקים שאף המקל בענין ברזא כשאינה נכנסת לחלל החבית מחמירים בהא דרב פפא כפי הגירסא שלנו שהוא אנח ידיה ואין צורך להשיב בזה כי כבר הוכחנו לעיל בדברי הרשב"א שהוא דמה חזרת הברזא למגע היד וכן נראה מדברי ראבי"ה בההיא תשובה דמ"ג.
עוד כתב שמהרר"י כתב שכל אסורי מגע גוי דוקא בימיהם אבל עתה בזמן הזה שאינן בקיאין בטיב עבודה זרה וכו' וזהו חדוש גדול כי לפי דבריו כל מקום שנאמר בתלמוד אסור בשתיה לבד יהיה עכשיו לנו מותר בשתיה עד כאן דבריו, אין זה חדוש כי כבר כתב למעלה הוראת הרמב"ם ז"ל בזה אין צורך להאריך בזה עוד.
עוד כתב בקונדרס הראשון על זה ושמעתי אומר שהרב הנזכר לעיל אמר שיש להקל במגע גוי בזמן הזה ואני אומר אף אם נודה לו אין לנו להתיר מה שאסר התלמוד בהדיא ורוב התנאים והאמוראים ונדחה לגמרי דברי התלמוד וכל הפוסקים אלא אם כן נרצה לחדש חס ושלום תורה חדשה עד כאן דבריו ובאמת דברים אלה אין להעלותם על ספר כי הוא עצמו סותר דבריו כי אחר שאמר ואף אם נודה לו שמה שכתבו בתלמוד היינו לדידהו בימיהם אבל עתה בזמן הזה שאינם בקיאים בטיב עבודה זרה לא אם כן איך חזר מההודאה הזאת ואמר שאין להתיר מה שאסר התלמוד בהדיא וחשב זה לחדוש תורה אחרת והלא הם לא אסרו ( אלא להנהו דפלחין לעבודה זרה ודמי לגלוי דלא גזור אלא במקום דאיכא סכנה והאידנא דליכא סכנא כיון שאין נחשים בינינו לא גזור ומשום הכי אין אנו מקפידים עתה לגזירת גלוי דרבנן ואף על גב דחמירא סכנתא מאיסורא כל שכן באסור מגע הגוי ביין שלנו שודאי יש להקל בו בזמן הזה כיון דלא בקיאי בטיב עבודה זרה ולא יקרא זה דחיית דברי חכמינו ז"ל כמו שלא יקרא דחיית דברי חכמים בענין הגלוי שאין אנחנו נזהרים בו עתה, ואם ירצה להקשות בזה משום דהוי דבר שבמנין וקימא לן שצריך מנין אחר להתירו ואף על פי שנתבטל אותו טעם כדאיתא פרקא קמא דביצה ויחלק בין זה לגלוי זאת היא דרך אחרת והאשר"י שדא בה נרגא כמו שכתב למעלה לא שתחשב זאת סתירת דבריהם וחדוש דת חס ושלום ולמה תמה על דברי מהרר"י והרי רוב הפוסקים מסכימים בזה וכן אנחנו נוהגים בו עתה בכל אלה הקהלות ובצרפת ואשכנז לגבות היין נסך בחובותינו ונתיר מגע הגוי בהנאה ואף ממין המגע הנאסר בתלמוד בהנאה ולא יקרא זה בטול דברי התלמוד כי אנחנו סומכים בתשובות הגאונים וכל הנגררים אחריהם, ואם יאמר גם אני מודה בזה שיש להקל ולהעלותו מדרגה אחת כי במקום שהיה בימיהם אסור בהנאה יהיה עתה אסור בשתיה בלבד או שיותר גם בשתיה ואף על פי שלא כיון בזה מהרר"י מעולם חס ושלום מכל מקום אין זה חלוק כלל כי כמו שיחשב דחיית התלמוד מאסור הנאה להתר הנאה ואף על פי שהוא אסור בשתיה מאחר שאין זה דין התלמוד כי אין הבדל ביניהם כלל רק שזאת סתירת דבריהם בכללות וזאת סתירת דבריהם בחלק אחד בלבד והוא מה שבין ההנאה והשתיה.
זהו הנראה לי לעניות דעתי, ואני כמוכרח לאהבתך ומזורז למצותך כתבתי מה שכתבתי כי לולי זה לא הטרחתי בעצמי באלה כי כמה טרדות וצרות נמשכות לי זו אחר זו אין צרה פוטרת את חברתה אם מצד עסק המזונות הקשות כקריעת ים סוף וכל שכן למאן דרמו ביה טפלי אם מצד שאני עוסק עתה בתיקון נדונית בתי אשר הם יותר מששה מאות פרחים ונזיין אם מצד הקהלות מטרחם ומשאם וריבם אשר אינו נעלם מכבודך גודל זה הצער ואם מצד התלמידים ישמרם צורם אשר רובם אני מלמד אותם על צד ההכרח כי אני מתבייש הרבה מקרוביהם המכריחים אותי ולא בלמוד התלמוד בלבד אבל כל אחד לפי חפצו יש מי שיחפוץ ל למוד תבונה ויש מי שיחפוץ ללמוד תשבורת ויש מי שיחפוץ ללמוד מספר וכמה לימודים אחרים מתחלפים קצת מקצת בתכלית החלוף וזה בכל יום ויום, והקשה שבכולם שאני חלש הטבע איני יכול לקבל דברי הצער כמעט שאין שום חדש בחדשי השנה שאיני חלוש יום או יומים אבל האהבה מקלקלת את השורה נאום הטרוד והעלוב. אליא מזרחי.