אור ברסלב

שות רבי אליהו מזרחי (ראם)· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]

שאלה נד

שאלה נג

אליכם אישים אקרא וקולי אל לומדי תורה אל נא תשאו פני איש ופני גדולים אל תהדרו פה בשאן אירע מעשה בימי הבציר בחבית יין שנשמט הברזא מהחבית והחבית היה קצת רחב כמו שנוהגין פה בבציר ובא גוי והניח ידו על הנקב ובא המעשה לישאל בבית הכנסת לפני ואמרתי שנראה לי שכל היין אסור בשתיה כפי מנהג המקום הזה שאין אוסרין סתם יינם רק בשתיה ואמר, הטעם שאין שום גאון או פוסק שיתיר מה שלמעלה מהברזא והוא דוחק לומר שהעליון יהא אסור והתחתון מותר בשתיה וכל שכן למאן דאמר ניצוק חבור כאשר פסקו רוב הפוסקים וכל שכן שזה יותר מניצוק ואפילו מאן דפליג בנצוק יש לומר דמודה בהאי כאשר כתבו הגדולים. ועוד שהנקב היה רחב וקרוב הדבר שהכניס הגוי ידו לחלל החבית או לחלל הקנה שהיה תחוב בחבית ועוד שלא היה הפסד כמעט כלל למוכרו לגוים ונמנע לשתותו, אחר כך נאמר לי שקצת מהלומדים אשר חוץ לעיר הזה התירו כל היין בשתיה אפילו מה שלמעלה מהנקב ושתו היין ואפילו הסמוך לנקב וכשומעי רעדה אחזתני מכמה טעמים כמו שאכתוב ולא האמנתי כי אמרתי בלבי מי זה אשר יעלה בלבו לחלוק על כל אבותינו ורבותינו הקדושים וכל שכן להורות הלכה למעשה בדבריו להתיר וכמה פעמים מצינו שרבינו תם לא רצה לסמוך על דבריו ואלו היה מתיר מה שלמטה מהנקב היתי שותק מטעם זה מאחרי שיש גברי רברבי מתירין אף על פי שהייתי חולק עליו מטעם אסר אין חברו רשאי להתיר וכל שכן כשידע שנאסר כאשר אוכיח אבל להתיר הכל בשתיה לא עלה בלבי עד שעמד אותו ב"ה ודרש שהוא מותר לגמרי ושמהר"ר יודא ס"ל יצ"ו התיר לו ושכך קבל ממנו ועדיין לא שקט לבי עד שהלכתי אצל הרב הנ"ל ושאלתי ואמר לי פעמים בדרך אחד ופעמים בדרך אחרת עד שהפצרתי בו והגיד לי כי דעתו להתיר שאלתיו מאי זה טעם אמר כי הוא סובר כלישנא קמא דרב פפא ואף על גב שרש"י ז"ל פסק דלא כרב פפא ודחה שתי הלשונות מכל מקום האלפסי וכמה פוסקים פסקו כרב פפא וסובר שרוצה לומר כלישנא קמא והביא ראיה לדבריו שהאלפסי לא הזכיר כ"א ל לשון ראשון ודרך האלפסי להניח מה שאינו נראה לו סוף הרבה המשא ומתן בינינו ועדיין עומד בדעתו אמרתי לו איך יעלה בלבו לסמוך על דבריו לעשות הלכה למעשה נגד כל אבות העולם מאחר שאין לו שום גדול שמתיר בהדיא וכל שכן שכל הפוסקים אשר הזכירו דברי האלפס אמרו שהוא פסק כלשון אחרון והוא השיב כי הוא מבין כך ולפי דבריו צריך לומר שהפוסקים לא הבינו דברי האלפסי ואנכי לא אוכל להתאפק מלכתוב דבר זה לכל רבותינו אשר בכל גליות ישראל והשם יודע כי לא לקנות מעלה או לחלוק אני עושה אבל לשם שמים שלא יקום אחד ויחלוק על כל לומדי התורה בחילוק שמעלה בלבו כי אם כן תהפך התורה חס ושלום כי מי האיש המבין אשר לא ידע למצוא חלוקים ואם כן התורה מה תהה עליה ומעתה נעזוב חס ושלום כל הפוסקים והפירושים ויפרש כל אחד כאשר יעלה במוחו.

וראיתי שחכמי לוניל תמהו על הרב הגדול רבינו משה ז"ל על שפסק בניטל לחי העליון טרפה ושאל איך עלה בלבו לאסור מה שלא אסר שום גדול והשיב כי היה פשוט לאסור אצל כל הגדולים ואם לר"מ אמרו בזה שהיה גדול מאד וכדי לחלוק והיה מחמיר גם כן ויש לו סברא מדנקט ניטל לחי התחתון כשרה כי הוא ז"ל הוכיח שהחיות תלוי בלחי העליון ולא חלקו עליו הראשונים בפירוש אלא שלא הזכירו דבר זה היה תימא כל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר שאין לעלות בלב אדם בזמן הזה לחלוק על כל גדולי ישראל רבותינו הגדולים ז"ל לעשות מעשה כדבריו להקל והתוספות הזכירו בשם רבינו יצחק גבי תינוק אי עושה מעשה יין נסך וכו' וכיון שמימים קדמונים היה אסור בהנאה איך יעלה בלבנו להתירו וכו' ואנו רואים כמה היה קשה לרבותינו ז"ל שיחלוק יחיד על רבים ואפילו עם חכמי זמננו וראיה מרבי אליעזר הגדול בפרק הזהב כל שכן שיהיה קשה שיחלוק עם כל הגדולים והקדמונים, ואלו היה מכוון לפלפל לבד ולהראות דרך בהלכה סבלתי אבל לעשות מעשה כדבריו הוא קשה מאד וכל שכן כי הראשונים הבינו כל התלמוד וידעו לתקן הלשונות ולהבינם ממה שראו במקומות אחרים אבל אנחנו באמת כמעט אין אנו נזכרים על דרך שלם כל שכן מה שלא ראינו לא אוכל לחשוב איך עלה בלבו דבר זה סוף דבר מאחר שהוא מחזיק בדעתו צריך אני לפלפל בדברי תלמודנו וגם בדברי האלפס ז"ל.

וזה לשון התלמוד בעבודה זרה בפרק רבי ישמעאל ההוא חביתא דאישתקל ברזא מטיה אדרי גוי אנחי ידיה עילויה א"ר פפא כל דבהדי ברזא חמרא אסיר ואידך שרי א"ד אמר רב פפא עד ברזא חמרא אסיר אידך שרי אמר רב יימר כתנאי חבית שניקבה בין מפיה בין מצידיה ונגע בו טבול יום טמאה רבי יודה אומר מפיה ומשוליה טמאה מצידיה טהורה ופירש רש"י אדרי גוי קפץ גוי כל דבהדי ברזא אסיר כל הסמוך לנקב אסור בשתיה לא בהנאה שהרי אין כאן שכשוך שהנקב צר ואינו יכול לשכשך ואידך שרי אף בשתיה דקסבר צדדין לאו חבור הוא ליאסר כל היין ולית הלכתה כוותיה דהא מוקי רב יימר למילתא דרב פפא כתנאי וקם ליה רב פפא כרבי יהודא ויחידאה הוא והלכה כרבים דפליגי רבנן ואמרי בין מפיה בין מצידיה טמאה דכולו תבור עד ברזה כל היין שלמעלה מהנקב אסור דכיון דכולו נמשך אחר הנקב שם הוה ליה חבור ואסור כתנאי איתא הא דרב פפא ולאו דברי הכל הוא שוליה שהיא יושבת שכל החביות שבתלמודא כדים של חרס הם ניקבה מפיה הואיל וכל היין שלמטה נעשה בסיס לעליון הוי חבור ומשוליה נמי הואיל וכל היין נמשך אחר הנקב הוא חבור אבל ניקבה מצידיה טהורה מכאן ומכאן כרב פפא ורבנן לית להו דרב פפא הילכך לית הלכתא כותיה וכו' אסור בשתיה ומותר בהנאה, עד כאן לשון רש"י ז"ל והוצרך רש"י לפרש האסור רוצה לומר אסור בשתיה מאחר שנראה לו דשרי רוצה לומר שרי לגמרי מדלא חלק כי אינו נראה סברא שקצת יהא אסור בהנאה וקצת יהא מותר אפילו בשתייה, ועוד יש לומר דרש"י ז"ל פירש שרי שרי לגמרי מפני שמעמיד שתי הלשונות כיחידאה וסובר שאם היה ששרי רוצה לומר שרי בהנאה לבד לא היה לשון אחרון כיחידאה וכמו שאזכור עוד ולפי זה נראה שצריך לומר שאותם שסוברים ששרי רוצה לומר בהנאה לבד סוברים שלישנא בתרא לא אתיא כיחידאה ולמדנו מדברי רש"י ללישנא קמא דכל הסמוך לנקב אסור בשתייה לבד ואידך שרי אף בשתיה ומדפירש שהנקב צר ואינו יכול לשכשך שמע מינה דאף ללישנא קמא אם היה הנקב רחב שהיה יכול לשכשך היה הכל אסור ונראה דאף אם לא שכשך ודאי אלא שהוא כענין דיכול לשכשך כגון שהנקב רחב דכולו אסור מדלא קתני ולא שכשך אלא ואינו יכול לשכשך וללישנא בתרא כל היין שלמעלה לנקב אסור בשתיה לבד כי אין חילוק בזה בין לשון אחרון לראשון ומכאן ואילך שרי אפילו בשתיה ונראה דגם ללשון זה מה שלמטה מהברזא אסור אם היה הנקב רחב בענין שיכול לשכשך כדפירש רש"י ולמדנו עוד מדברי רש"י ז"ל ששתי הלשונות אתיא כיחידאה מאחר שדחה שתי הלשונות משום טעמא דיחידאה והתוספות הקשו לרש"י ז"ל כי רב פפא שהוא אמורא פסק כרבי יהודא ופשיטא שהאמורא יכול לפסוק כאחד מהתנאים ומאחר שלא מצינו אמורא אחר חולק על רב פפא יש לומר דהלכה כרב פפא וכן כתב רבינו נסים האחרון בפירושו להלכות אלפסי אלא שהוא פוסק כלישנא בתרא דרב פפא והתוספו' אלא כי הם דוחים דברי רב פפא מטעם אחר שהרי כתבו אלא נראה לרבינו תם דאין הלכה כרב פפא מטעמא אחריני דרבא פליג עליה לקמן סוף פרק השוכר גבי גישתא ובת גישתא והלכה כרבא לגבי רב פפא תלמידו ונראה אם כן שגם רבינו תם דוחה שתי הלשונות מדכתב דמכל מקום אין הלכה כרב פפא ולא מצינו שנחלק עם רש"י כי אם בטעמא ומכל מקום נראה שיכולים אנו לומר שלשון אחרון של רב פפא אתייא כההיא דרבא ולא פליגי וכן נראה דעת רוב הפוסקים שהרי פסקו כלישנא בתרא דרב פפא וכההיא דרבא ומכל מקום בין לרבינו תם בין לרבנו נסים קשה לרש"י ונראה לי שדברי רש"י ברורים כשמש בטעמו כי יש לומר כי רב פפא לא שמיע ליה ההיא ברייתא ויש לומר דאילו הוה שמיע ליה והיה פוסק כרבי יאודה שלא היה חולק עליו רש"י מטעם זה וראייה לדברי שהרי כשבא מעשה לפני רב פפא לא אמר דברי רבי יאודה ולא פסק בהדיא כרבי יאודה וסברא הוא אי הוה שמיע ליה שיסמוך עצמו על דברי תנא ולא על סברת עצמו ואם היה מזכיר דברי רבי יאודה על דבר זה שאנו יודעים כל דבר ומדלא הזכיר שמע מינה לא שמיע ליה וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב דהא מוקי רב יימר למילתיה דרב פפא כתנאי וקים ליה כיחידאה אלמא הוא עצמו לא אוקי מילתיה כתנאי ויש פוסק כרבי יאודה ועוד יש לומר דרב יימר פליג עליה דרב פפא מדאוקי למילתיה כיחידאה והרמב"ם ז"ל סבר כרש"י במה שפירש ואידך שרי בשתיה וחולק אותו כי הוא סובר שמה שלמעלה מהברזא אסור בהנאה חולק אתו כי הוא פוסק כלישנא בתרא וקשיא לי שהרי הוא עצמו פוסק דניצוק חבור וכל שכן הכא שהוא יותר מניצוק ועוד קשה שמה שלמעלה מהברזא יאסר מה שלמטה וכל שכן לדבריו שסתם יינם בכל דהוא וכל שכן שמה שלמטה הוא הרבה ועוד אינה סברא שהעליון יהיה אסור בהנאה והתחתון מותר בשתיה ונראה לי שסברת הרמב"ם ז"ל היא כי ללישנא בתרא הטעם הוא משום כחו וכמו שאמר רבא בגישתא ובגישתא הו"ל כל היין שעד הברזא דשייך ביה כחו אסור ואידך שרי ומעתה אינו קשה מניצוק שהרי ניצוק הגוי נוגע ביין אבל הכא היין נוגע ביד הגוי שהרי הגוי לא שם ידו בפנים אלא על הנקב מבחוץ והיין בא על ידו ואין זה דרך ניצוק ומאחר שאינו נאסר משום נגיעה אינו אוסר השאר והוא מותר בשתיה וראיה לדברי שר' רוצה לומר שרי לגמרי מדלא חלק אלמא אסור גם כן רוצה לומר אסור לגמרי מדלא חלק וכל שכן אסור סתמא רוצה לומר אף בהנאה בכל מקום ועוד יש לומר דניצוק הוי חבור ואסור משום שיש בו סכסוך אבל הכא אין שייך כלל דהא הגוי לא שם ידו בפנים אבל מבחוץ על הנקב ואי אפשר לשכשך כמו שכתוב ויש לי דרך אחרת בדברי הרמב"ם ז"ל אלא שאיני רוצה להאריך ויכולים אנו לומר גם כן אלולי דברי רש"י ז"ל שלישנא קמא אתיא כיחידאה והוא משום חבור ולא שם דעתו בענין כחו כלל ולישנא בתרא אינה כיחידאה והוא משום כחו וכל שכן אם נפרש שמה שלמטה מהברזא אסור בשתיה והחבור בצדדין מועיל לענין אסור שתיה ולא לאסור הנאה ואף על גב דהוא חבור לא החמירו בו חכמים כל כך לאוסרו בהנאה רוצה לומר מה שלמטה מהברזא כי מאחר שהוא סתם יינם מדבריהם לא החמירו בו כל כך ואם תאמר לפי זה למה חלקו בין מה שלמעלה למה שלמטה ויש לומר במה שלמעלה איכא כחו אבל לא במה שלמטה על כן יש להחמיר יותר בזה שלמעלה וכן נראה קצת מדברי רש"י בלשון אחרון שכתב כיון דכלו נמשך והוה ליה חבור ואולי יכולים אנו להעמיד לישנא בתרא דלא כיחידאה אף לדברי שפירוש ואידך שרי אף בשתיה ונאמר דחבור לצדדין מועיל לכל היין שבא מכחו דוקא מאחר שיכולים אנו להעמיד לשון אחרון דלא כיחידאה אם כן אי אפשר לנו לפסוק כלישנב קמא דאתיא כיחידאה וראיה לדברי שהרי לא דחה רש"י לשון אחרון אלא מפני שסובר ואידך שרי בשתיה ועוד יכולים אנו לומר דלישנא קמא אוסרת הכל בשתיה ומה שאצל הברזא דהיינו כל קלוח ראשון אסור אף בהנאה ומכל מקום אתיא כיחידאה לענין אסור הנאה בכולו ואם כן אף אם נפסוק כלישנא קמא אין לנו ראיה להתירו בשתיה ואם כן מי זה אשר יעלה בלבו להתיר הכל בשתיה ואין לומר דמכל מקום יכול אדם לפרש שלישנא קמא מתיר הכל בשתיה חוץ מקלוח ראשון והלכה כלישנא קמא דהא רבא עבד עובדא בגישתא ובת גישתא ואסר ולא מצינו מי שחלק עליו בלל ואף רב פפא קבל דבריו ולא אמר הספר ופליגא דרב פפא וגם רבא היה רבו של רב פפא והטעם משום כחו כמו שאמר לשם הספר כי כלי חמרא מגישתא וב"ג גריר שפירש הרמב"ם ז"ל שכל היין היה נשפך אם לא היתה ידו של גוי והוי הכל כבא מכחו ואפילו לפירוש רש"י שפירש מגישתא וב"ג גריד שהרי מאליו עולה והוה ליה כנוגע בחבית ממש דהוי ליה כחבית אריכתא שפיר אתא להביא ראיה לאסור מה שלמעלה לברזא שהרי מאליו יורד וכן נראה בהדיא מדברי רבינו תם שכתב דבלא טעם רש"י אין הלכה כרב פפא שהרי קימא לן כרבא בגישתא ובת גישתא וכן כתב המ"ג וההגהות מימוני וכל שכן שיכולין אנו להעמיד לישנא בתרא דרב פפא אליבא דרבא ואם כן צריכים אנו לומר שלישנא בתרא מרב פפא ודברי רבא שניהם אמת והלכה כמו שפסקו רוב הפוסקים ואם נאמר שחולקים כמו שנראה קצת מדברי רבינו תם מכל מקום התלמוד לא חש לדברי רב פפא ואף רב פפא קבל טעם רבא כששמע דבריו.

ועוד דאמרינן בפרק ר' ישמעאל ההוא חביתא דאיפקעה לאורכא אדרי ההוא גוי חבקה שרי רפרם לזבוני לגוי וכו' ופירש הרמב"ם ז"ל הטעם משום כחו שהרי כתב דלאורכה מותר משום שאינו כחו ואף על פי שרש"י ז"ל נותן טעם אחר מכל מקום כדי הוא הרמב"ם לסמוך עליו וכל שכן שרש"י אינו סותר אותו טעם ואדרבא כפי פירוש רש"י בהא דרפרם יש יותר להביא ראיה לאסור כל היין שבחבית בשתיה כעובדא דרב פפא דהא טעם רש"י בהא הוא מפני שנוגע ביין בדבר אחר בלי שכשוך כל שכן הכא שנוגע בידו ועיין שפירוש רש"י בהא דרפרם התוספות הסכימו לפירושו ואין לומר שנגע ביין מפיה משוליה דכל חביות שבתלמוד כדי חרש ופיה למעלה וכן פירש רש"י ז"ל כשיושבת זקופה כסדקה מלמעלה למטה וכו' והגוי חבקה ואם תאמר לפי טעם זה של הרמב"ם היה אסור בהנאה שהרי הוא עצמו אסר בהנאה מה למעלה מהברזא וכל היין שבגישתא ויש לומר דיש לחלוק בין כחו לכח כחו דברזא וגישתא עדין דברזא יוצא יותר בקל וכל שכן שיש גם כן קצת נגיעה בידו ואף על פי שאין בו שכשוך וקל להבין, ואין לומר דלפי שטה זאת היה לרש"י לסתור דברי רב פפא באותם הטעמים וראיות שכתבנו וטעם יחיד ורבים נראה בעיני מותר ולא רצה לסתור דבריו מדברי האמוראים דלרבינו תם היה נראה יותר הטעם האחר ואין הכרע איזה משני הטעמים יותר טוב, ומכל מקום שניהם אמת לפי שטתם כמו שפירשתי. ועוד יש לומר כי רש"י סובר שאין ראיה לסתור מדברי דבא בגישתא ובת גישתא כי אם לשון ראשון של רב פפא ולכן נראה בעיניו לסתור יותר שתי הלשונות ביחד מטעם יחיד ורבים ואם כן דבר ברור הוא שאי אפשר לפסוק כלישנא קמא דרב פפא אם נפרש כמו שפירש"י אותו לשון והסמוך לנקב אסור והשאר מותר בשתייה ולכן הסכימו כל אבותינו ורבותינו שמה שלמעלה מהנקב אסור לכל הפחות בשתיה אלא שהם חולקים באיסור הנאה ומה שלמטה מהברזא אכן כולם שוים במה שלמעלה שאסור לכל הפחות בשתיה' רבינו חננאל והרמב"ם ורש"י והתוספות ורבינו תם ורבי יצחק והאשרי והראב"ד וסמ"ג וסמ"ק וההגהות מהמימוני מסמ"ק ולרבינו נסים והרוקח והמרדכי והטור ורבי אבי"ה ולא הזכירו שום מחלוקת ובעל התרומה אף על פי שהאריך לפלפל מכל מקום לענין הלכה אסר הכל בשתי לפחות אלא שסמך על טעמו של רבינו תם שדחה דברי רב פפא מכח דברי רבא ואדרבא למדנו מדברי ב"ה שיותר יש להחמיר בברזא מגישתא שהוא תירץ לדברי רב פפא דהיין דעד הברזא סופו לצאת יותר בקל ממה שיוצא בגישתא ועיין שם ואין דבריו בגישתא סותרים ראיותי ואף לפי דבריו יש להוכיח כסברתי וכן נראה מדברי רבי נסים שבעל התרומה אינו פוסק כלישנא קמא ומכל מקום נראה מדברי ב"ה שסומך על טעמו של רבינו תם שדחה דברי רב פפא מדברי רבא ואף על פי שהוא סובר שתי הלשונות של רב פפא חולקים עם ההיא דרבא מכל מקום מביא דברי בסוף דבריו ואינו חולק, ואם תמצא לומר שפוסק כרב פפא מכל מקום כמו שאמרתי אינו פוסק כי אם בלשון אחרון וז"ל הפסק הנ"ל מי שהניח ידו או מטלית בנקב החבית של יין אם תחב עד חלל של חבית הכל אסור כמו מפיה ומשוליה ואם לא תחב בנקב רק אנח ידיה על הנקב לרב פפא אסור בהנאה עד ברזא אף ללישנא דמחמיר טפי ומכל מקום הכל אסור בשתיה כמו שפירש' למעלה עד כאן לשונו ואחר הביא דברי רש"י ורבי' תם ודחה דברי רש"י מוכח אם כן שאי אפשר שדעתו כלישנא קמא דאם לא כן היה לו להזכיר בפסקיו ורב פפא אסר כל הסמוך לנקב ולא היה לו להזכיר בפסק הלשון שאינו סובר ויניח הלשון שסובר ואף על פי שתפש בדבריו אף ללישנא דמחמיר טפי אין לדקדק מזה שהוא סובר כלשון ראשון כמו שהוכחתי שהרי הוצרך לומר הן להשמיענו דעת ללשון שמחמיר אינו סובר כי אם נגד הברזא. ועוד אם היה סובר כלשון הראשון מה היה לו לכתוב ומכל מקום הכל אסור בשתיה כמו שפירש למעלה וכי יש לומר שעכשיו בענין פסק הלכה בא להשמיענו חלוקים בלשון שאינו סובר כמותו, ועוד שאותם חלוקים הזכירם למעלה ועוד שלא הזכיר בפסק הלכה לשון ראשון וזה דבר ברור. ואם יהיה אדם שרוצה לפרש דברי ב"ה או פוסק אחר הפך כוונתו כדי שימצא פסק לדבריו ולהשלים במחלוקת ב"ה עם יתר כל רבותינו אין לחוש לדבריו כלל וכן פסק האלפסי כאשר הזכיר האשרי ורבינו נסים ובעל הטורים משמו דהיינו כלישנא בתרא, ואף על גב שלא נמצא כתוב באלפסי שלנו כי אם לשון ראשון מכל מקום יש לפרש בכמה אפי חדא שרבינו נסים כתב בפירושו שגרסת האלפסי אינו כגירסא שלנו אכן הוא גורס נקטיה לברזא כלומר שהיתה נשמטת הברזא והוא תפס הברזא שלא תפול ולפי זה הוא דין אחד. ואם תאמר גם לפירוש זה שייך הטעם של חבור כדברי רב יימר ואם כן הדין שוה בין שם ידו על הנקב ובין שתפס הברזא ואם כן אם סובר כלשון ראשון בברזא הוא סובר גם כן בנקב ויש לומר שאף על פי שטעם חבור קאי גם בגרסת האלפסי מכל מקום אלו היה נוגע בידו ממש יש לומר שהיה מחמיר האלפסי יותר והיה פוסק כרבנן שהרי רבינו תם מיקל בענין ברזא שתפסה והחזיקה שלא ליפול ומחמיר בסתם הנקב לבדו, ועוד יש לומר כי שמא בגירסת האלפסי לא היה האיכא דאמרי והוא סובר שכל דבהדי ברזא אסור רוצה לומר כל היין שער הנקב כאשר פירש בלשון אחרון או שמא יש לומר שהיה כתוב לשון אחרון באלפסי של הרא"ש ורבינו נסים ובעל הטורים, אחר כך הראו לי באלפסי ישן שהיה כתוב הא"ר ושמחתי מאד ועל כרחך צריך אתה לפרש כן שהרי הוא פסק שבכל מקום הלכה כא"ד בדיני ובשל סופרים וכן סוברים רוב הגאונים וכן כתב הרשב"א משמו בפרקא קמא דראש השנה ורבינו נסים בפרקא קמא דעבודה זרה, ואין לומר שזהו כשהלשון האחרון מקל שהרי מזכירים שם הרשב"א ורבי' נסים דעת אחר חולק עמו שסוברים דבשל סופרים הלך אחר המקל וגם האומרים שבכל איכא דאמרי הלך אחר המקל בשל סופרים היינו דוקא כשאין ראיה מהתלמוד להפך דהא רבינו תם פסק כן ואף על פי כן אינו פוסק כן הכא כלשון ראשון שמקל, ועוד שהאלפסי עצמו הביא דברי רפרם ודברי רבא וסובר כמותו ואם כן לא נוכל לומר שסובר כלישנא קמא כפי הפירוש שפירש רש"י ואם נאמר כן יהיה קשיא הלכתא אהלכתא כי לכולי עלמא לשון ראשון כפי פירש רש"י לאותו לשון סותר סברת רבא ואפילו בלשון אחרון סובר רבינו תם דפליג אההיא דרבא כמו שכתבתי וכבד הוכחתי לעיל כי בין לפירוש רש"י בההיא דרבא ובין לפירוש הרמב"ם ז"ל בשנשמט הברזא כי מה שלמעלה מהנקב אסור בסתם הגוי הנקב ואם כן על כרחין צריכין אנו להביא דברי האלפסי כמו שהבינם הרא"ש ורבינו נסים ובעל התרומות ומאחר שהוכחנו שהאלפסי מסכים עם יתר רבותינו לאסור מה שלמעלה מהנקב איך יעלה על דעתו לחלוק על כל אבות העולם ביחד להורות היתר וכל שכן נגד סברת התלמוד כמו שהוכחתי ובאמת אלו היה מתיר סתם יינם לגמרי היה לו יותר סברא וכמו שכתבו התוספות ששלח לו רבינו יצחק לרבינו תם חזי דמינך ומאחוך ומאבוך אישתרי יין נסך לעלמא וכמה החמירו כל החכמים הראשונים בענין יין נסך כי הוא נוגע באיסור עבודה זרה והוא משמנה עשר גזירות שאמרו חכמינו זכרם לברכה שאפילו יבא אליא ובית דינו לבטל אין שומעין, ואין להביא ראיה מדברי רבי אבי"ה, דכתב דכשהברזא בחבית ולא היתה מגעת לחלל ובא גוי והוציאה דהיין שבחבית מותר כי חלוק גדול יש בין זה לזה ואפילו כן גם בזה אוסר כל היין שיצא כעובדא דרבי אבי"ה שהרי כלו נשאר בחבית מכח הגוי והוי גם כן כשנוגע בכלו כדפירש רש"י ואף בעובדא של רבי אבי"ה כתב רבינו שב"ט שאין לסמוך על הוראה זו ולא כתב ואינו נכון או ואינו נראה וקל להבין, וגם המקילים בענין ברזא החמירו בדרב פפא מא כאשר ידוע למי שראה הפוסקים בדבר זה ואף אם ימצא איזה דעת זר או הגהה שמתיר מי ידחה כל כך גברי דגברי רברבי אשר פשט גדולתם וספריהם בכל ישראל וילך אחר איזה דעת זר וכל שכן שמהתלמוד נראה להפך ופשט אסורו בכל מקום.

ומעתה נבא בעינין אין חבירו רשאי להתיר ומביאו התלמוד בכמה מקומות בעבודה זרה ובחולין ובנדרים וזה לשונו בע"ז ת"ר הנשאל לחכם וטמא לא ישאל לחכם אחר ויטהר לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול מחבירו הלך אחריו ואם לא הלך אחר המחמיר וכולי ובחולין ובפרקא קמא דנדרים אמרו חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר וכפי פשט התלמוד נראה שהם שתי אזהרות אחד לשואל והוא ששנינו בעבודה זרה דקתני לא ישאל אחר בשואל איירי ועוד מלשון הנשאל לחכם משמע ששייך שייך בשואל וההיא דחולין נראה אזהרה לחכם אבל התוספות כתבו דאין קפידה אלא בחכם ומפני כבודו של ראשון אבל שנשאל לא קאי דיש לו לחזר אחרי חכמים עד שידע הבירור עד כאן, ואין הלשון משמע כן כמו שכתבתי ואף על פי שנשאלה שאלה לרבא ואחר כך לרב יצחק בר יאודה ילתא לא ידעה איסור זה ואף אם תמצא לומר שידעה היה לה סברא לשאול שהרי תמיד היה מרבי לה ברם בזה ועכשו טימא מפני שחש בעיניו ולא היה יכול לראות, וכפי קצת תוספות שבידי נראה שאין סברת כלם דקאי בחכם שהרי כתבו יש מקשים היאך שאלה ילתא ומתרצים דקאי בחכם אלמא אין זה דעת כלם אבל הם דברי רבינו תם ופשיטא דאם בא המעשה לפני שנים ונחלקו ולא פשט הדבר כל אחד יכול להורות שלא כדברי חבירו כמו שמצינו בפרק אין מעמידין בעובדא דרבא ורב הונה דנפקי שיפורי וכו' ובירושלמי פרק רבי אליעזר גם כן משמע שלא כדברי רבינו תם שאומר שאם נשאל לחכם ואסר אל ישאל לחכם אחר שמא יתיר ונראה דגם לדברי רבינו תם אם התיר אחרון אינו יכול לשמוע לו השואל לעשות כדבריו דאם לא כן מה מועיל איסור זה מאחר שדבריו אין קפידא אלא בחכם וגם אין צריך לגלות לשני מה שהראשון אומר אלא אם נרצה להעמיד דבר זה דדוקא כשהשני ידע דברי הראשון מעצמו בלתי גלוי השואל וזה דוחק וכן פסק הרשב"א בתוספות וכמה גדולים ופירש גם כן הטעם משום שהראשון שאסר שויה ליה חתיכה דאיסורא ואין להתירו יותר ונראה לי שדעתו דוקא בשלא טעה הראשון בדבר משנה או בשיקול הדעת ונראה לי שיש עוד להביא ראיה לדברי הרשב"א מההיא דחולין שאמר שם הספר והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא וכו' ומתרץ שני הכא דרב דלא אסר וכולי עד וכיון דאורי בה חכם היכי אכיל מינה והא כתיב כו' ומסים לא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם והני מילי מילתא דתליא בסברא וכו' ואף אם נפרש בדרך אחר מכל מקום למדנו שאם היה נקרא עליו שם אסור שלא היה אוכלו כלל אלא אם היה טועה האחד כי אין סברא שנחמיר בשלא נקרא עליו שם איסור אם היה מותר אף בשנקרא עליו שום איסור ואיני רוצה להאריך בדבר זה. ואין לומר דוקא שחבירו שגדול כמוהו שהרי בעבודה זרה אומר שההיא שהבאתי לעיל שנים אחד אוסר ואחד מתיר כלומר ביחד או כשלא נחלקו על מעשה שבא לידם אם היה אחד מהם גדול מחבירו וקל להבין ויש להביא ראיה לטעם שנתן הרשב"א שהוא מפני ש שויה ליה חתיכה דאיסורא שהרי לא אמרו התיר אין חבירו רשאי לאסור ואלו היה הטעם מפני כבודו של ראשון לבד היו אוסרים גם כן בהתיר אחד שיאסור חבירו מאחר שהעמדנו דבר זה בשלא טעה בדבר משנה או בשיקול הדעת, ולא תימא אין הכי נמי דאם כן גורסין התיר אין חבירו רשאי לאסור והיינו יודעים שכל שכן להפך וכן משמע מלשון הירושלמי בפרק רבי אליעזר דאמדינן התם שאל לרבי סימון ושרייא שאל לרבי אמי ואסר איקפד רבי סימון ולא כן תני נשאל לחכם והתיר לא ישאל לחכם אחר שמא יאסור אמר רבי יודן להפך היה שאל לרבי אמי ואסר שאל לרבי סימון ושרי ואיקפד רבי אמי דתני נשאל לחכם ואסר לא ישאל לחכם אחר שמא עד כאן ופירש בסמ"ג שמה שאמר בירושלמי ולא כן תני היא קושיא כלומר למה בעה רבי סימון והלא לא שנינו בשום מקום נשאל לחכם והתיר לא ישאל לחכם אחר שמא יאסור ולכן מתרץ שלהפך כלומר הראשון אסר והשני התיר ומפני כן כעס ושמעינן מהא דאין קפידא אלא כשהראשון אוסר אם כן אין הטעם משום כבודו של ראשון לבד ואדרבא אלו היה משום כבודו של ראשון היה ראוי יותר שיקפידו חכמים בהתיר הראשון ואסר השני שנראה שהראשון התיר האיסור והוא יותר נגד כבודו ממה שהיה עושה להפך, ועוד שמעינ' מיהא וכעובדא דאמר בנדה שצריך השואל אם בא לשאול לאחר שיגלה לשני מה שהראשון אומר אף על פי שרבינו תם אומר שאין צריך דאם לא כן למה לא תולים מעולם שלא ידע השני דברי הראשון אבל הוצרך התלמוד בפרק שני דנדה לכמה דחקים לתרץ וקל להבין, ועוד לפי הטעם שנתנו שיש לחזור יותר אחר חכמים עד שידע הבירור איך ידע הבירור אם לא יאמר לשני מה שאמר הראשון שיעיין בסברתו וישא ויתן ומ"מ איני מכניס עצמי להכריע בין הדעות ומשמע מכל הני שמה שאסר האחד אינו מועיל אם התיר השני אם אין הראשון טועה בדין.

וכדי שינעלו כל דרכי ההתר שאיפשר לומר בזה היין אברר שאותו שומר יהודי שהיה שם ששם אותו לשמור נאמן לאוסרו דאם לא כן ממה נפשך היין אסור דאם אינו מאמינו והגוי' היו עוסקי ביין אם כן מי שומר היין שלא יתנסך ופשיטא בשאין ישראל רואה והגוים עסוקים ביין כמו שרגילין פה בימי הבציר וכמו שהיה בנידון דידן דהיין אסור ופשיטא השומר נאמן בכי האי גונא, וכן כתב בטור האומר לחברו נתנסך יינך אם הוא בידו כגון שנתנו לידו לשומרו נאמן או אפילו אינו עתה בידו כגון שהחזירו אם אמר לבעליו שנתנסך בפעם ראשון שמצאו נאמן אפילו אם הבעלים מכחישים אותו אבל אחר שאינו בידו או שלא אמר השומר לבעליו בפעם ראשון שראהו ואמר לו אחר כך אינו נאמן ובנדון דידן תכף בזמן שמירתו הגיד השומר ובאותו היום נשאל המעשה בבית הכנסת דאף אם לא הגיד בפעם הראשון שמצאו אסור כשהגוים עסוקים בו שהרי קרוב לחזקה הוא שנעשים כעוסקין בו בעת הבציר ומאחר שכן הוא ועד אחד גם כן נאמן באיסורין אסור וכל שכן אם נותן אמתלא לדבריו שלא זכר בפעם הראשון שמצאו ועוד נראה שאם היה הנגיעה של גוי בדרך שאינו ידוע שהוא אסור ואמר ישראל לא אמרתי לך בשביל שהייתי סובר שהוא היתר ואחר כן חשבתי בדבר או שמעתי שהוא אסור שנאמן ואף אם הישראל לא אמר כן אם אנו רואים שלא היה האסור פשוט נראה שיש לשואלו אם מפני כך לא אמר בפעם הראשון, ועוד נראה דבכל הפנים אסור בשתיה לאותו שראה שנאסר וזה היין הותר לכל לשתותו אם כן אין לומר שהותר מטעם זה וקל להבין האמת.

ושמעתי קצת בני אדם אומרים וכן אמר אותו בעל הבית בבית הכנסת ברבים בשם דהרר"י יצ"ו שכשיש קנה מחובר בנקב החבית ובקנה יש ברזא כמו שנוהגים שאינו נאסר אם סתם הגוי פי הקנה המחובר לחבית אם נפל הברזא ואיני מאמין שמהרר"י ולא שום בר דעה אמר דבר זה אלא אם ירצה לכוין להתיר את האיסור כי כל הטעמים ששייכי בנקב שבחבית לאסור שייכי בנקב שבקנה המחובר לחבית ולא נחלקו אי הוו חבור אלא בניצוק אבל בקנה המחובר בנקב החבית אי אפשר שלא יהיה חבור לכל הפחות ולישנא בתרא ולדברי רב פפא, וראיה ברורה מגישתא ובת גישתא שהיא חוץ לחבית רובו ואינה כל כך מחוברת לחבית כמו קנה שהברזא נכנס ואף על פי כן הוא אסור. ועוד מאחר שהטעם לאסור משום שהיין נגרר מהברזא ובשסתמו הוא כחו כמו שהארכתי לעיל מה לי אם קנה תחוב כנקב החבית והברזא בו מה לי אם הברזא עצמו בנקב החבית ואין לי להאריך באלה הענינים כי הם דברים ברורים כשמש ואפילו למי שידע מעט בדיני תורה. גם אין לי להשיב על כל החלוקים והדחויים אשר אפשר שיאמרו בזה כי הלומדים יודעים כהנה וכהנה ובלבד שיהא לבו לשמים ואם ירצו לומר שלא כן היה המעשה לא אחוש כי ידוע לכמה בני אדם.

ואתם רבותי אנשי אמת אוהבי התורה וגודרי פרץ שיתו לבבכם לתקן פן תשאר הלכה לדורות כי באחרית הימים אולי יאמרו קצת בני אדם שרוצים להתיר כי כבר התיר מהר"י ולא נחלקו עליו חכמי דורו וכל שכן דגברא רבא הוא ואין לחלוק כבוד בדבר זה וכל שכן שהוא אמר אלי שאע"פ שדעתו להתיר לא הורה עדיין הלכה למעשה לשתותו ואף על פי שאותו בעל שתה אותו ובזה לא אאריך כי הוא חובה על כל אדם ומן השמים יסייעו אתכם ואני הנראה לי לפי קוצר דעתי מספיק כתיבתי.

אחר כן נאמר לי שאותו הרב התיר מטעם שהגוי טרוד במלאכתו היה ובאמת אין לי לדבר בזה כי הדברים ידועים אפילו לבר בי רב דחד יומא ואין אומרים דברים אלה אלא מי שדוחק עצמו להתיר האיסור בדרכים קשים מכמה טעמי חדא שהגוי לא היה עסוק כי אם להוליך היין לבד לא ליגע למדוד או להוציא היין מהחבית ועוד לכולי עלמא אפילו לא נתכון ליגע אם נגע בידו כשעוסק במלאכתו אסור בשתיה, וראיה מההיא דסליק לדיקלא בהדי דנחית נגע בחמרא בלא כוונה ושריא לזבוני לגוים ואפילו לכל חלוקי הלשונות שאין גורסין ברישא דלוליבא אסור בשתיה ועוד ראיה מגוי שהושיט ידו לחבית של יין כסבור שהוא של שמן זה היה מעשה וכו' ועוד ראיה מגוי שנפל לבור ועוד מדדו בקנה ימכור ומסקנא דלא כרבי שמעון וכתב בסמ"ג על זה ואם לא נתכון ליגע כלל ביין כמו כן למאן דאמר וכו' ולפי רבינו תם דוקא בידו אסור בשתיה וכו' ונראה דבנידון דידן שהגוי כוון ליגע ביין בידו שאסור בהנאה וכל שכן שהיה שם ישראל שהיה יכול להציל כמו שאוכיח ועוד ראייה מכובא דחמרא קאמרי' מליא אסיר וכתב הרשב"א דאפילו הולך ישראל מאחריו אסור בשתיה שמא נגע בו שלא מדעת ישראל ולא ראהו מפני שהולך אחריו ומכל מקום מותר הוא בהנאה שלא חששו לנגיעה בכונה מפני שהגוי במלאכתו הוא עסוק וגם מתירא הוא שמא ישראל ההולך אחריו יראנו נוגע אלא שחשו להם חכמי' שמא יגע שלא בכונה עד כאן לשונו ולמדנו מדבריו דבשלא בכונה אפילו ספק נגע אסור אפילו עסוק במלאכתו כל שכן נגע ודאי וכל הפוסקים מסכימים לכשנגע בידו ואפילו אם אינו מתכוין ליגע ועוסק במלאכתו אסור לכל הפחות בשתיה, והרא"ש כתב דאין לדמות בזה מילתא למילתא ואין אומרים טרוד במלאכתו אלא כאותם דוקא שהוזכרו בתלמוד וכן כתב הרשב"א והביא ראיות לדבריו ואין לי להאריך כלל בדבר כי כל הפוסקים שלנו מלאים מזה:

ויש להביא עוד כמה ראיות וכדי שלא יפקפק אדם בההיא דרב פפא שפירש הרשב"א ששם היה ישראל והיה יכול להציל וקדם האי והציל וירצה אולי מי שהוא לפרש כי כשלא היה ישראל שם מותר אפרש דעת הרשב"א ונראה לי כי הוא סובר כסברת הראב"ד שפירש בההיא דרפרם שאם היה שם ישראל והיה יכול להציל וקדם הגוי אסור אפילו בהנאה ואם לא אסור בשתיה לבד ולכן פירש בההיא דרב פפא שסובר שמה שלמעלה מהנקב אסור בהנאה שזהו דוקא כשיהיה שם ישראל אבל כשאין ישראל אסור בשתיה לבד ולכן פירש בההיא דרב פפא ששם היה ישראל וכל שכן בנדון דידן היה שם ישראל ועל כרחך אי אפשר לומר שהוא מתיר לגמרי כשלא היה שם יהודי שיכול להציל מאחר שאסר בהנאה כשהיה שם ישראל שיכול להציל ואם כן ממה נפשך אסור לפחות בשתיה כשאין שם יהודי כי הוא סובר כשאר הפוסקים שמגע גוי שלא בכונה אסור לכל הפחות בשתיה וקל להבין למי שיש לו מוח, והרשב"א עצמו פסק העובדא דרפרם שמיירי דוקא כשלא היה שם ישראל שיכול להציל אבל אם היה שם ישראל אסור בהנאה גם כן והרשב"א החמיר בדבר זה יותר משאר הפוסקים שהרי פירש בההיא דרב פפא שמה שלמטה מהנקב שאסור בשתיה לבד דוקא כשסתם הנקב בכפו מבחוץ אבל בענין אחר אסור אפילו בהנאה ושמעתי אומרים שהרב הנזכר לעיל אמר שיש להקל גוי בזמן הזה אף אם נודה לו אין לנו להתיר מה שאסר התלמוד בהדיא ורוב התנאים והאמוראים ונדחה לגמרי דברי התלמוד וכל הפוסקים אלא אם כן נרצה לחדש תורה חס ושלום ואף אם היה רבי יאודה תנא ופליג נגד רבים אין לשמוע לו, ומה שאמרו לי שהוא אומר שבעל התרומות ורבותינו הצרפתים ורבינו חננאל מתירים אני תמיה עליו כי כבר הוכחתי שבעל התרומות אוסר ומי שאין לו דברי רבינו חננאל יראה בטור וידע האמת כי הוא אוסר משמו עד הברזא אכן מה שאמרו רבותינו הצרפתים הוא מדברי רבינו יצחק והוא קאי על הברזא והוא הביאו על דברי האלפסי כהא דרב פפא כי גרסת האלפסי כמו שכתבתי היא נקטיה לברזא והאמת הוא שרבינו תם וכמה גדולים צרפתים מתירים בברזא ומחמירין מכל מקום בהא דרב פפא ואולי הוא שלא שם לבו בגירסת האלפסי ועלה בלבו שרבותינו הצרפתים התירו בהא דרב פפא כפי הגירסא שלנו ואין דבריו נכונים, וגם כן היה לו לראות מי הם אלה רבותינו הצרפתים כי רבינו תם והתוספות אוסרים כל היין שבחבית כעובדא דרב פפא ואף אם יעלה בדעתו לבקש איזה דעת שמיקל וירצה לסמוך עליו נגד כל גדולי עולם וכנגד שיטת התלמוד יביא דבריו כי ודאי שאין מתיר בזה שום גדול ואל יביא בקל וחומר של ברזא כי בכי האי גונא יש לו פירכא גדולה ובאמת דבר זר אני רואה כאן ואת הנראה לי לעניות דעתי כתבתי ואם יהיה אדם חס ושלום שיכוין להתיר האסור בדרכים רעועים וקלים בלתי שגגה מן השמים יקבל גמולו:

תוכן העניינים

שות רבי אליהו מזרחי (ראם)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה