אור ברסלב

שות רבי אליהו מזרחי (ראם)· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]

שאלה נג

שאלה נב

וששאלתם על אודות חלוף הדעות שנפלו בין הקהל ונפרדו קצתם מתוך הקהל ונמצאו בידם הקדשות כל הקהל שנפקדו להם בעצת כל הקהל אם הדין נותן להחזירם לדין הקהל מפני שהמיעוט עוט בטל ברוב בכל מקום וגם הכנסת שלהם הוא הכנסת ש שעושה ברשות כל הקהל תמורת הכנסת שנתבטלה מהמלכות אשר נודרו בו כל ההקדשות או דילמא מאחר שכבר קבעו גם אלה כנסת לעצמם ואינם מעורבים עמהם בכנסת אחד תו לא שייך הכא דין מועט בטל ברב וצריך שיחלקו אותם ואם החלוק צריך שיהיה לפי מספד הכנסיות מאחר ששניהם נקראים בשם הכנסת הראשון או לפי מספר הגברים ויקחו הקהל הגדול לפי רבויים וקטון לפי מיעוטם ואם ראוי שיחלקו כל הקדשות בכללם או ההקדשות שאין להם בעלים בלבד והשאר יקחום הבעלים כל אחד בכנסת שהוא מתפלל בו, ואם ההקדשות שמתו בעליהם ובניהם קיימים הם במקום אבותיהם לענין זה אם לא ואם ההקדשות שנדרו לקברים והיו בידם כמה שנים ואחר כך נתנום לקהל שיהיו בידם ראוי שיחזירום לקברים שיהיו בידם כבתחלה ושיפזרום הם כרצונם כפי דעת הבעלים הנודרים אותם או דילמא כיון שנתנום לקהל ויצאו מרשותם כבר ויתרו כל כחם ונעשו כשאר ההקדשות שנדרו לקהל לעשות בהם כרצונם.

התשובה נראה לי לעניות דעתי דהא דנסתפק לכון אם הקהל המועט בטל ברוב לענין זה אי לא אנו צריכים לזה תלמוד רב ודקדוק יפה והתיישבות גדולה מאד דאף על גב דלכאורה משמע דלא שייך לומר גבי הקדשות הלך אחרי רוב דיעות מאחר שאינם אלה מאותם דברים השייכים לקהל כמו ההסכמות והתקנות והגזרות וכיוצא בהם דדוקא בענינים השייכים לקהל שייך לומר בהם הלך אחר רוב דעות שהדין נותן שימשכו המועטים אחרי הרבים כפי השורש הגדול שכל התורה תלוייה בו וכמו שהשיב הרא"ש לכמה חלוקים שנפלו בין הקהלות שהדין הוא שנלך אחר רוב דעות משום דכל אנשי הקהל בכללם לענין ההסכמות והתקנות והגזרות שלהם הם נקראים בית דין ותורת בית דין עליהם בכל דבר אפילו לאפקורי הממונא וכן מצאתיו בהדיא בתשובה שכתב זה לשונו וששאלתם על הקהל שעשו הסכמה בחרם ונמנו להתירם וראובן מוחה היוכלו הקהל להתירו בלתי רשותו יראה לי שהסכמת הקהל תלוייה ברוב דעות על כל חלוקי דעות אמרה תורה אחרי רבים להטות הילכך הקהל יכולין להתיר לעצמם בלא הסכמת ראובן אבל גבי נדרים והקדשות שאין לקהל שיכות בהם מאחר שאינם מהפעולות התלויות בידם לעשותם ושלא לעשותם אבל הם כשאר דיני התורה שהם נדונים כפי מה שהדין גוזר עליהם לא על פי סברות ודיעות הקהל אף על גב דלאותו חלוק שנפל ביניהם אשר מסבתו נפרדו והוצרכו להכנס בדיני ההקדשות חטאו בו חטא גדול וצריכים כפרה עליו דשלא כדין עשו מה שעשו שנפרדו מהם כי היה להם שימנו על אותו ענין שנפל החלוק ביניהם וילכו אחר רוב דיעות מכיון שאותו ענין היה מהענינים השייכים לקהל שכל הקהל בכללו נקראים בית דין לאותם הענינים דומיא דדיינים שנתוועדו בבית דין שאינם רשאים להפרד משם מפני שום חלוק דיעות שנפלו ביניהם כגון הללו מטהרין והללו מטמאים הללו פוטרין והללו מחיבין רק הם נמנים והולכים אחרי הרוב לפי גזרת תורתנו הקדושה אחרי רבים להטות והחולק עם הרבים נקרא חוטא ואין חלוק בזה אם היה אותו הרוב עשירים או עניים חכמים או הדיוטות מאחר שכל הקהל הם נקראים בית דין לענינים שביניהם כמו שכתב המרדכי בשם ראבי"ה שאם מוחה אחד מבני העיר בדבר שראשי הקהל רוצים לעשות אם רוב הקהל מסכימים עם הראשים חלה הגזירה והתקנה עליהם ואם לא הסכימו בה רוב הקהל ומיחו אך הראשים עשו יכולים למחות בידם כדגרסינן בפרק שני דעבודה זרה אין גוזרים גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בה שנאמר במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כלו אי איכא גוי כלו אין ואי לא לא ובפרקא קמא דהוריות משמע דלאו דוקא כלו אלא רובו נמי הוי ככלו עד כאן לשונו מכל מקום אין ראוי להפסיד זכותם מפני זה אם יש להם דין בדבר זה דאין דיני קנסות בחוצה לארץ מיהו כי דייקת בה שפיר משכחת בה תותא מרגניתא והיא האומדנא שהיא השרש הגדול שכל דיני ההקדשות שהנדרים והנדבות תלוין בה דאומדנא דדעתא היא דכל הנודרים נדרים ונדבות להקדשות על דעת כל הקהל או רובו הם נודרים אותם שיעשו בהם כרצונם אפילו לצרכי צבור כגון לעולי המלכות ודומיהן שהם דברי הרשות כדפירש רש"י ורבינו תם והרמב"ם והרא"ש ז"ל ולא כרבינו יוסף הלוי שפירש ולשנותם דברייתא לשאר צורכי העניים שאינם ממזונותיהם ומכיון שכן הוא אם כן כל הנדרים וההקדשות מהדברים השייכים לקהל הם ועל פי כל הקהל או רובו הם נדונים מאחר שהנודרים עצמם שבהם תלוי הכל לא נדרו מה שנדרו אלא על דעת כל הקהל או רובו ואף על גב דלא אתנו בפירוש על הדבר הזה מכל מקום כיון דאומדנא דדעתא הכי הוא הרי הוא כאלו התנו בפירוש ואמרו שאין אנחנו נודרים אלא על תנאי זה שיהיה הרשות ביד כל הקהל או רובו לעשות בהם כרצונם בין בפזורם שיפזרום הם באיזה מקום שיראה להם בין בפקדונם שיפקידום באיזה מקום שירצו ושיהיו לעולם תחת רשותם וראיה לדבר זה מההיא דבתרא פרק השותפים דאמר רב אשי אנא אתנויי נמי לא צריכנא דכיון דכל דקא אתי אד אדעתא דידי קא אתי למאי דבעינן עבידנא להו וא"כ מאחר שהנודרים התנו בפירוש על הדבר הזה מי הוא זה שיוכל לבטל התנאי שלהם שלא יהיו תחת רשות רוב הקהל אלא תחת רשות מעוטם ואגב אורחין יצא לנו מזה עוד שמאחר שהנדרים וההקדשות אינם תלויים אלא לרצון כל הקהל או רובו אם כן כבר נהיו גם הנדרים וההקדשות מהדברים השייכים לקהל כמו ההסכמות והתקנות והגזרות ולכן כמו שאנו הולכים בעניני ההסכמות והתקנות אחר רוב דיעות הקהל כן ראוי שנלך גם בעניני הנדרים וההקדשות אחר רוב דיעות הקהל ואם נפל בהם חלוק דעות שקצתם אומרים שיתפזרו לעניים ולזווגים וקצתם אומרים שיהיו קיימים והפירות יהיו לעניים או שקצתם אומרים שיהיו מופקדים ביד פלוני וקצתם אומרים ביד פלוני וכיוצא באלו החלוקים בכלם יחד צריך שילכו אחר רוב דעות הקהל משום גזרת אחרי רבים להטות ויהיה המועט בטל ברוב, וליכא למימר הני מילי כשהיו כל החולקים בכנסת אחד דומיא דסנהדרין היושבים במקום אחד אבל כנסת שנחלקו לשתי כנסיות ואנשי כנסת האחד חולקים עם אנשי הכנסת האחר על ענין ההקדשות המשותפות לשניהם הוה ליה כשני בתי דינים שנפל חלוק דעות ביניהם שנדון כל אחד מהם בפני עצמו לגבי רובא ומיעוטא והולך כל אחד מהם אחר רוב מנינו לא אחר רוב המנין שבאלו ושבאלו דכיון דכל הנודרים על דעת כל הקהל או רובו הן נודרים הוי ליה השני כנסיות שנחלקו כמו בית דין אחד שנתוועדו וישבו כלם במקום אחד ואחר כך נחלקו ונפרדו וישבו קצתם במקום אחד וקצתם במקום אחר שהם נדונים לאותו ענין שנתוועדו בו לב"ד אחד לגבי רבויא ומיעוטא והולכים אחר רוב המנין שבאלו ושבאלו לא אלו לעצמן ואלו לעצמן, ועוד דבלא דעת הנודרים נמי כיון דשני הכתות יחד הן מעיינות ומפלפלות על ענין אחד ונחלקו לאותו ענין הרי הן כשני בתי דינין המעינים על דין אחד שנחלקו ביניהם לאותו דין הללו אוסרין והללו מתירים הללו מחייבים והללו פוטרין שהם הולכים אחר רוב המנין שבאלו ושבאלו דמה לי כת אחת מה לי שתי כתות הרי כלו בדין אחד הם עסוקים ובדין אחד הם מפלפלים וכיון שנפל ביניהם חלוק לאותו דין צריך ללכת אחרי רוב שבאלו ושבאלו ואין זה צריך לפנים ואף על גב דאיכא אומדני טובא דלא סמכינן עלייהו כההיא דכתובות פרק מציאת האשה דתנן וחכמים אומרים פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני וכו' ומסיק התם תלמודא בעני עני בדעת ועשיר עשיר בדעת וקתני שמין הנכסים ונותנין לה אלמא לא אזלינן בתר אומדנא ואף רבי יהודה דפליג עלייהו דרבנן לא פליג אלא משום דליכא למיחש לחלוק דעת ואיכא ברירא אבל בנידון דידן דליכא ברירא אפילו רבי יהודה מודה דאזלינן בתר אומדנא וכההיא דפרק אלמנה נזונת גבי זבין ולא אצטריכו ליה זוזי דאמרינן הלכתא הדרי זביני ופירשו התוספות כגון שגלה דעתו בשעת מעשה דקאמר למזבן תורי קא זביננא אבל אם לא גלה דעתו בשעת מעשה הוי ליה דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים ואף על פי שגלה דעתו קודם לכן ואיכא אומדנא דדעתא דאדעתא דלמזבן תורי הוא דזבין אפילו הכי חשיב להו דברים שבלב משום דיש לחוש דילמא הדר ביה מההיא מחשבה דמעיקרא דגלי דעתיה קודם מעשה והשתא דזבין משום זוזי דאיצטריכו ליה הוא ולאו למזבן תורי הלכך לא סגי בלא גלויי דעתא דשעת מעשה וכההיא דפרק האיש מקדש ההוא גברא דזבין נכסים אדעתא למסק לארץ ישראל ובעידנא דזבין לא אמר מידי ואמר רבא הוו ליה דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים ואף על גב דאיכא אומדנא דדעתא דלהכי הוא דזבין דהא גלי דעתיה קודם לכן מיהו כיון דאיכא למימר הדר ביה מההיא מחשבה דמעיקרא והשתא זוזי הוא דאיצטריכו ליה ולאו משום למסק לארץ ישראל הוא לא סגי בלא גלויי דעתא דשעת מעשה וגדולה מזו אמרו דאפילו בגלויי דעתא דשעת מעשה לא סגי בלא תנאי כפול והין קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ואיפשר לקיימו דומיא דתנאי בני גד וראובן ואם חסר אחד מהם אף על גב דגלי דעתיה בשעת מעשה ואיכא אומדנא דמוכחא שעל פי התנאי עשה מה ש שעשה אפילו הכי אמרינן שהתנאי בטל והמעשה קיים הכא גבי נדרים והקדשות ליכא לספוקי בהו אי סמכינן על האומדנא דידהו כההיא אומדנא דר' שמעון בן מנסיא דפרק יש נוחלין דקימא לן כוותיה אי לא סמכינן עלה כהני אומדני דלעיל דהא אשכחן בהדיא לרז"ל בכמה דוכתין בתלמוד דבכל דיני הנדרים וההקדשות סמכי על פי האומדנא ועל פיהם הם דנין בהם כדתניא במציעא פרק האומנים מגבת פורים לפורים מגבת העיר לאותה העיר ואין מדקדקין הדבר אבל לוקחים את העגלים ושוחטים ואוכלים אותן והמותר יפול לכיס של צדקה רבי אליעזר אומר מגבת פורים לפורים ואין העני רשאי ליקח מהם אפילו רצועה לסנדלו אלא אם כן התנה במעמד אנשי העיר ומפרש בגמרא משום דאדעתא דפורים הוא דיהבי ליה אדעתא דמידי אחריני לא יהבו ליה וכיון דלאו אדעתא דהכי יהבו ליה נמצא שהמעות שהם חוץ מן היוצאים למעות פורים בחזקת הבעלים הם עומדים הא קמן בהדיא דסמכינן אאומדנא דדעתא דנודרין גבי צדקה דמגבת פורים ואמרינן דאומדנא דדעתא היא דאדעתא דפורים הוא דיהבו ליה אדעתא דמידי אחריני לא יהבו ליה ומשום הכי גזרו ואמרו דלית לעני רשותא ליקח מהן אפילו רצועה לסנדלו אלא לסעודת פורים אבל חוץ מהיוצאים לסעודת פורים בחזקת הבעלים הם עומדים ותניא נמי בפרקא קמא דבתרא רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו ואי לאו דסמכינן אאומדנא דסתם דעת הנודרים על דעת הקהל הם נודרים והוה ליה כאלו התנו הנודרים בפירוש שיהיו כל אותם הנדרים שנדרו לעניים תלויים ביד הקהל לעשות בהם כרצונם ולשנותם לכל מה שירצו היאך יכולים בני העיר לשנות דעת הבעלים שהם הנודרים מאחר שחנודרים הקצו אותם לעניים והלא במסכת שקלים פרק מצטרפים שקלים שנינו מותר עניים לעניים מותר עני לאותו עני אלמא לית להו לצבור כח ורשות לשנותן אפילו לעניים אחרים כ"ש לצרכי צבור שהם דברי הרשות מאחר שהנודרים הקצום לאותו עני או לאותו שבוי אבל אי סמכינן אאומדנא דדעתא עתא לומר דאומדנא דדעתא הוא דכל הנודרים סתמא על דעת הקהל הם נודרים תו לא קשיא ולא מידי מההיא דשקלים דאיכא למימר דהתם לא איירי אלא כשאירע מקרה שהוצרכו לגבות מעות לצורך עניים כגון לצורך מלבושים או שבאו שם עניים הרבה ביחד דומיא דשבויים דבכי האי גונא כיון שהנודרים והגובים לא גבו מה שגבו אלא לאותם עניים שוב אין בני העיר רשאים לשנות מדעת הבעלים שהם הנודרים אבל בני העיר שעשו קופה בסתמא אומדנא דדעתא היא דאדעתא דהכי נדרו מה שנדרו שיהיה הרשות ביד הקהל לעשות בהם כרצונם ולפזרם לכל מה שיראה להם אפילו לצרכי צבור וכן פירש הרא"ש ז"ל בפרק השותפים וגרסינן נמי בפרק השותפים אמר רב אשי אנא אתנויי נמי לא צריכנא דכיון דכל דקא אתי אדעתא דידי קא אתי מפני שהוא היה המחלק הצדקה לעניים ומשום הכי קאמר למאן דבעינא עבידנא ליה כיון דעל דעת כן היו נודרים ומכאן פסק הרמב"ם ז"ל רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו מצרכי צבור אף על פי שלא התנו כן בשעת הגבייה ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובין על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה לו הרי זה רשאי לשנותה לכל מה שיראה לו מצרכי צבור וגם רבינו תם ז"ל מכאן היה נוהג לתת מעות הצדקה לשומרי העיר לפי שעל דעת בני העיר גובין מה שגובין ובזמנינו זה מעשים בכל יום שהקהל מפזרים הצדקה לעולי המלכות ולשאר צרכי הקהל אפילו לדברי הרשות ובלבד שיהיה לתקון אנשי העיר ודלא כרבינו יוסף הלוי שכתב דהא דקאמר ולשנותה לכל מה שירצו דוקא לדבר שהוא צורך עניים כגון כסות ובית לינה וקבורה אע"ג דקופה ותמחוי צרכי מזון הם יכולים לשנותן לדברים אחרים ובלבד שיהא צורך עניים אבל לדברים שאינם לצורך עניים אין להם רשות לשנותם דהוה ליה כגוזל עניים והביא ראיה מההיא דשקלים וקשיא ליה מההיא דערכין אמר רבי יוחנן גוי שהתנדב מנורה לבית הכנסת עד שלא נשתקע שם בעליה אסור לשנותה משנשתקע מותר לשנותה במאי אילימא בדבר הרשות מאי איריא גוי אפילו ישראל נמי אלא לאו לדבר מצוה וטעמא דגוי הוא דפעי אבל ישראל דלא פעי שפיר דמי ותירץ שאני התם דכל המתנדב לצורך בית הכנסת על דעת הצבור הוא מתנדב דבית הכנסת יכולין למוכרו ואפילו למשתי ביה שכרא דהרא"ש ז"ל כבר בטל ראיתו ואמר דמההיא דשקלים אין ראיה דהתם לאו במעות של קופה איירי אלא במקרה שהוצרכו לגבות מעות לצורך עניים כגון לצורך מלבושים או שבאו שם עניים הרבה דומיא דשבוים כדלעיל ואמר עוד דהכי משמע נמי מלישנא דכל מה שירצו דאי לאשמועינן דלצורך עניים דוקא יכולים לשנותה כיון דאשמועינן כבר שיכולין לשנות הקופה שהיא לעניי עירם לתנו לתמחוי שהוא לעניי עולם ואין בו משום גזל אעפ"י שנותן מה שגבה לעני זה לעני אחר כ"ש מה שנגבה לאותם עניים שיכול לשנותו ממעשה למעשה ומכאן הכריע הרא"ש כדברי רבינו תם ואמר ורבינו תם עיקר וצורתה דשמעתא נמי מוכחא כוותיה כ"ש שרש"י והרמב"ם ז"ל הם עמו בשטה אחת ולפיכך אין לזוז מדבריהם כלל ונראה לי דמילתא דפשיטא היא דפירוש לשנותה לכל מה שירצו אינו רוצה לומר דוקא לצורך עניים כדפירש רבינו יוסף הלוי ז"ל דאם כן הא דאמר אביי מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנשתא כיון דשמע להא דתניא ולשנותה לכל מה שירצו הוה יתיב אכתי אמאי הוה יתיב הא ציפי דבי כנשתא לאו צורך עניים הן ומה שפירש הוא ששנה אותה מבית הכנסת לבית המדרש ליתא דא"כ מאי כיון דשמע להא דתניא ולשנותה הוה יתיב דקאמר והלא ההיא דלשנותה בצדקה קמיירי כדפירש הוא עצמו והיכי מייתי ראיה מינה לשנויא דציפי דמבי כנשתא לבי מדרשא דלא מיירי בצדקה ומכל מקום למדנו מכאן דבנדון דידן כולי עלמא מודו דיכולין הקהל לשנותם לכל מה שירצו אפילו לדברי הרשות דע"כ לא קמפלגי אלא לנדרי דצדקה אבל לנדרי בית הכנסת כגון מנורות ועששיות וכיוצא בהן אפילו רבינו יוסף הלוי ז"ל מודה בזה שהרשות ביד הקהל לשנותן לכל מה שירצו משום דאומדנא דדעתא עתא דידהו היא שכל הנודרים לבית הכנסת על דעת הקהל הם נודרים לעשות בהם כרצונם ולשנותם אפילו לדברי הרשות של צרכי צבור ואינו חולק רק בנדרי העניים לחודייהו מפני שפרשו הנודרים שאותו הנדר הוא לעניים וסלקו הכח מהקהל שלא יוכלו הם לשנותם לדבר אחר חוץ מצרכי עניים אפילו לדבר מצוה אבל בנדרי בית הכנסת שלא סלקו הכח מהקהל רשאים לשנותם לכל מה שירצו ואף בנדרי העניים לא פליג על האומדנא ש שעל כרחך לומר שהוא סובר דאומדנא דדעתא הוא שהנודרים לעניים אינם נודרים אותם אלא על דעת הקהל ולכן אמרו בהם שבני העיר יכולים לשנותם לכל מה שירצו אלא שמפני שסלקו הנודרים כח בני העיר משאר העניינים שאינם לצרכי עניים במה שפרשו ואמרו שיהיו נדריהם לעניים לפיכך אינם רשאים לשנותם אלא לצורכי עניים אבל ל לעולם אומדנא דדעתא היא ש שעל דעת הקהל נדרו מה שנדרו שלולי זה לא היו רשאין לשנותן אפילו לצרכי עניים כגון מלבושיהם ולתכריכיהן וכיוצא בהם מאחר שסתם קופה אינה למזונות עניים הא קמן דכל דיני נדרים והקדשות אינן נדונין אלא על פי האומדנא לדברי הכל ומשום הכי אמרו בפרק חמשי דערכין אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה סבור לעצמו אין לאחר לא ופרש"י לצרכיו ולאחר זמן ישלם אבל לאחר דהיינו להלוותה לחבירו לא דלעצמו איכא למימר אומדנא דדעתא הוא דלדעת כן הקצה לצדקה שאם יצטרך יטלנה וישלם אחרת אבל להלוותה לחברו לא אסיק אדעתיה אלמא בכל מילי דנדרים והקדשות לא אזלינן אלא בתר אומדנא דדעתא ולא בתר אומדנא דדעתא דנודרין בלבד אלא אף בתר אומדנא דדעתא דעניים נמי דהא רבי ינאי יזיף ופרע ופרש"י גבאי הוה והיה לווה ממעות הצדקה לצרכו והדר פרע ומפרש תלמודא דאף על גב דתנייא בברייתא האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד הגבאי מותר לשנותה משבאת ליד הגבאי אסור לשנותה, מכל מקום שאני רבי ינאי דניחא להו לעניים דכמה דאשתהי מעשה ומייתי להו ופרש"י דכמה דמשתהי רבי ינאי דלית ליה זוזי למפרע דניחא להו לעניים דמעשה דרבי ינאי לצבורא ואמר דלית ליה מעות לעניים וכופה אותם לצדקה ואיכא ריוחא לעניים הא קמן דאע"ג דתניא בהדיא בבריתא משבאת לידי הגבאי אסור לשנותה אף על פי כן ר' ינאי שהיה גבאי היה לווה ממעות הצדקה ועושה מהם צרכיו והדר פרע מפני שהיה סומך על האומדנא והיה סובר דכיון דכי לית ליה זוזי דצדקה לדידיה וגם אין לו לפרוע הוה מעשה ליה לצבורא והיו נותנין מעות לצדקה ואיכא רווחה לעניים על ידי זה ודאי אומדנא דדעתא עתא היא דניחא להו לעניים בהא.

ומפני שהאומדנא היא השרש והעיקר הגדול לכל עניני הנדרים וההקדש בנו עליו כל הפוסקים וכל הגאונים ופסקו על פיה בכל השאלות שנשאלו עליהם שכן מצאתי בתשובה להרשב"א ז"ל שנשאל על העטרות של ההקדשות שמשימים על ראשי הקוראים והשיב דשורת הדין נותן שיהיה אסור מכיון שנשתמש בהם הקדש אלא שיש להתיר מטעם האומדנא דאומדנא דדעתא היא שכל המתנדבים לבית הכנסת אדעתא דהכי הוא ואף על גב דאזמיני צר ביה תפילי אסור למיצר ביה זוזי הכא אינו זימון ממש והרי הוא כזמנו לכך ולכך ובצר ביה ולא אזמניה שמותר להשתמש בו חול אפילו לאחד שנשתמש בו קדש וכן השיב בתשובה אחרת על מה שנשאל על אחד שמכרו לו שבעה טובי העיר גן אחד סמוך לבית הכנסת על מנת שיתן קיתון שמן למאור בכל שנה ויש מי שאומר שצריך ליתנו לבית הכנסת ויש מי שאומר בבית המדרש והשיב דסתמא מאור לבית הכנסת הוא אבל שאר המאורות בשם לוואיהם נקראים וסיים אח"כ ואף על פי שאותו הגן היה מוחזק להקדש עניים ואין ראוי שימכרוהו לצורך בית הכנסת מכל מקום שבעה טובי העיר רשאין לשנות לכל מה שירצו דאומדנא דדעתא הוא דכל המתנדבים ונודרים על דעתם הם נודרים ומתנדבים שיעשו בהם כרצונם, מכל הני משמע דכל דיני נדדים ונדבות ל"ש דצדקה ל"ש הקדשות לבית הכנסת כגון מנורות ועששיות ועטרות וכיוצא בהן כלן על פי האומדנא הן נדונים ועל פי האומדנא הם סומכים וא"כ מכיון דאומדנא דדעתא דכל הנודרים אינו אלא על דעת כל הקהל או רובו כדאוכחנא לעיל וכל היכא דאיכא אומדנא הרי הוא כאלו התנו בפירוש שכל הנדרים שאנו נודרים לעניים או להקדשות לא יהיו אלא על דעת כל הקהל או רובו שיעשו בהם כרצונם ולשנותם לכל מה שירצו כדאוכחנא לעיל מעתה מי הוא שיוכל לחלוק לומר שיהיו ההקדשות תחת רשות מיעוט הקהל הפך כוונת הנודרים ושיבטלו דיעות רוב הקהל כנגד מיעוט הקהל הפך גזרת תורתנו הקדושה שגזרה אחרי רבים להטות, וליכא למימר דהא דגזרה התורה אחרי רבים אינו אלא בשוין דומיא דגזרת וקדשתו דלגבי כהן אבל היכא דאיכא בינייהו טובי הקהל כולהו בטלי לגבייהו כי היכי דבטלה קדושתו של כהן לגבי ת"ח כדאמרינן ממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ שנאמר יקרה היא מפנינים מכהן שנכנס לפני ולפנים והכי נמי אשכחן במגלה פ' בני העיר גבי הקדשות הקהל דכל הקהל כלו בטלי לגבי טובי העיר דאמר רבא לא שאנו אלא שלא מכרו ז' טובי העיר אבל מכרו ז' טובי ה העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שכרא נמי שפיר דמי ורבינא הו"ל תילא דבי כנשתא בארעיה אתא לקמיה דרב אשי א"ל זיל זבנה מז' טובי העיר וזרעיה ופירש ראבי"ה הוא הדין נמי בכל עניני הקהל מעשיהם קיימים וא"כ בנידון דידן נמי אם טובי הקהל הוו בכלל החלק המועט כולהו בטלי לגבייהו ולא אמרינן הכא נזיל בתר רוב דעות דאומדנא דדעתא היא דכל הנודרין והמתנדבין לעניים ולהקדשות לבתי כנסיות וכיוצא בהן על דעת טובי הקהל הם נודרין כמו שכתב הרשב"א בהדיא גבי ההיא תשובה דלעיל דאמר שמכרו לו ז' טובי העיר גן אחד סמוך לבית הכנסת וכו' וכתב בסוף דבריו ואף על פי שאותו גן היה מוחזק להקדש עניים ואין ראוי שימכרוהו לצורך בית הכנסת להקל עליהם מ"מ הרי ז' טובי העיר רשאין לשנות לכל מה שירצו דכל המקדיש על דעתם הוא מקדיש הא ליתא, דאפילו את"ל שיהיו כל חכמי הקהל וכל עשירי הקהלה בכלל אותו החלק המועט ושיהיו נקראים בפי הכל טובי הקהל עדיין אין הדבר תלוי אלא ביד רוב הקהל לא בידם, דהא בירושלמי פרק שני דמגלה אמרו בהדיא דז' מבני בית הכנסת כבני הכנסת ז' מבני העיר כבני העיר במה אנן קיימין אי בשקבלום עליהם אפילו יחיד נמי ואי בשלא קבלו עליהם אפילו כמה אלא בסתם שלא מיחו אך לא אמרו שהם מתרצים רק שעשו ז. טובי העיר בפרהסיא לפני כל הקהל ולא בצינעא ולא מיחו בידם והכי משמע נמי מלשנא דרבא דקאמר אבל מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר ופירוש במעמד אנשי העיר בפרהסיא ש שעושין הדבר בפניהם ואין מוחה בידם אבל אם יש מוחה בדבר אז צריך שנלך אחרי הרוב דלעולם בתר רוב דעות אזלינן וכן פירש ראבי"ה בהדיא במעמד אנשי העיר בסתם שלא מיחו בדבר וגם לא עשו הדבר בצינעא שלא יתגלה שאם תפרש שאמרו כולם בפירוש הרי אנו מתרצים אם כן לא עשו שבעה טובי העיר אלא כולן, וכתב המרדכי ונראה לומר שאם מוחה אחד מבני העיר בדבר שראשי הקהל רוצים לעשות או לתקן או לגזור חרם אם רוב הקהל מסכימים עם ראשי הקהל חל החרם והתקנה ואם לא הסכימו הקהל עם ראשי הקהל ומיחו אך הראשים עשו יכולים למחות בידם דמה לי בתחלה מה לי בסוף אבל אם הרוב הסכימו והמיעוט מיחו חלה הגזירה עליהם בעל כרחם כדגרסינן בעבודה זרה בפרק קמא אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בה שנאמר במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כלו אי איכא גוי כלו אין אי לא לא ובפ"ק דהוריות מייתי לה ומפרש דלאו דוקא כלו אלא אפילו רובו דרובו ככולו וכן כתב האשרי בהדיא בהסכמת בני העיר או טובי העיר הממונים על הדבר.

ומה שכתב הרשב"א בתשובתו דלעיל דכל המקדיש על דעת שבעה טובי העיר הוא מקדיש צריך לומר דבמכרוהו לו בפרהסיא במעמד אנשי העיר ולא נמצא שום מוחה במכירתם קמיירי כדרבא כדפרשינן שינן לעיל דבכה"ג אין הפרש בין דעת שבעה טובי העיר לדעת כל הקהל וכל המקדיש ודאי על דעתם הוא מקדיש אבל כשיש מוחה בידם ורוב הקהל אינם מתרצים במה שהם רוצים לעשות אין בדבריהם כלום מה שירצו רוב הקהל הוא העיקר משום דבכל הדברים השייכים לקהל כל הקהל בכללו נקראים בית דין וצריך להמשך אחרי רוב דעות הקהל ולא אחר טובי הקהל כדמשמע מהירושלמי דלעיל ומלישנא דרבא כדפירש ראבי"ה והראיה על פירוש הרשב"א שהוא כן שהרי אחר שכתב דכל המקדיש על דעתן הוא מקדיש חזר וכתב וכדאמרינן בבתרא רשאים בני העיר וכו' ולשנותה לכל מה שירצו משמע דשבעה טובי העיר דקאמר אינו אלא על דעת בני העיר, ועוד דפירוש טובי העיר בכל מקום אינו רוצה לומר היותר חכמים או היותר זקנים או היותר עשירים אלא היותר משתדלים בצרכי צבור שכל צרכי הקהל נעשו על ידם ועיני כל הקהל תלוים בהם לכל צרכיהם מעניני סדור הצדקות וההקדשות וכיוצא בהם ונקראים בעבור זה ראשי הקהל מאחר שכל צרכיהם נעשים על פיהם וכן כתב רבינו תם בפרק השותפים ורשאים בני העיר להסיע על קצתם שנעשת על דעת כל טובי העיר מדעתם או מחמתם וטובי העיר הוו כחבר עיר מחמת שטובי העיר אינן אלא המשתדלים בצרכי צבור אף על פי שאינם חכמים דאי ס"ד דטובי העיר הם היותר חכמים המשתדלים בצרכי הקהל מאי הוו כחבר עיר דקאמר הא אין חבר עיר אלא היותר חכם מהעיר המתעסק בצרכי צבור כדפירש רש"י בפרק בני העיר ועוד מאי איריא שבעה טובי העיר אפילו בחד סגי שהרי חבר עיר בכל מקום אינו אלא אחד ולא מסתבר למימר דטובי העיר הם החכמים שאינם משתדלים בצרכי צבור וחבר עיר הוא החכם המשתדל בצרכי צבור שכל עניני הקהל נעשים על ידו דיותר שייכות יש לאותו שאינו חכם המשתדל בצרכי צבור שיקרא ראש העיר ומטובי העיר מאחר שכל עניני הקהל מונהגים על ידו ממה שיש לחכם שאינו משתדל בצרכי צבור כלל ואינו חושש רק בלמודו שהרי עניי הקהל וכל הקהל עצמו אין עיניהם תלויות אלא לאותו שמתעסק בצרכיהם לא לאותו שהוא עוסק בלמודו בלבד ורב אשי שהיה גדול הדור בחכמה בעושר ובכבוד שמימות משה דבנו ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד כדאיתא בגיטין פרק הנזקין לא אמר כל מאן דבעינא קא עבידנא אלא מפני שהיה הוא המחלק לעניים והמשתדל בכל צרכיהם וכל דאתי אדעתא דידיה קא אתי ומזה כתב הרמב"ם ז"ל ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובין על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה לו הרי זה רשאי לשנותם לכל מה שירצה מצרכי צבור דמאין לו כל זה אי לאו מההיא דרב אשי דלעיל וזהו ששנו בברייתא בפ' בני העיר בד"א כשאין שם חבר עיר אבל יש שם חבר עיר תנתן לחבר עיר ופרש"י לחכם המתעסק בצרכי צבור וכתב המרדכי בשם ראבי"ה ועל מה שאנו סומכין בכפרים על ז' טובי העיר אבל לא בכרכים ה"מ בסתם אבל אם בני הכרך בררו ז' טובי העיר או פחות או יותר ועושין על פיהם כענין שבוררין בני כרכין ראשי הקהל בזמן זה וכו' משמע דהאידנא לא אזלינן אלא בתר בירורין והם הנקראים טובי העיר או במקום טובי העיר ותו לא מידי, א"כ למדנו מכל זה דאותן הקדשות שנמצאו ביד אנשי הקהל המועט שנפרדו מתוך הקהל והלכו וקבעו כנסת לעצמם שהם מחוייבים בהכרח מדינא דתלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי שיתנו אותה בכל מקום שיתרצו בו רוב הקהל לא שיחזיקו הם בידם דכל הנודרים אדעתא דכל הקהל או רובו הם נודרים.

ועוד מטעם אחר ג"כ שכל עניי הקהל שעקר כל ההקדשות אינם אלא בעבורם דעניי עירם קודמים לעניים דעלמא הם נמצאים עם רוב הקהל והקהל המועט הם כלם עשירים ולא ניחא להו לעניים שאין כל ההקדשות אלא בכנסת שהם נמצאים בו מכמה טעמים וכיון דלא ניחא להו שיהיו בידי הקהל המועט מפני שאינם מהכנסת שהם נמצאים בו הם מחוייבים בהכרח שיתנום לאנשי הכנסת שהעניים נמצאים בו מאחר שהדבר תלוי בידם כדמשמע מההיא דערכין דלעיל דרבי ינאי יזיף ופרע משום דניחא להו דכל כמה דמשתהי ר' ינאי דלית ליה זוזי למפרע הוה מעשה לצבורא ואיכא ריוחא לעניים משמע דבדעת העניים תליא מילתא דכל היכא דאית להו ריוחא וניחא להו שרי לעכובינהו בידיה אפילו להשתמש בהם לצרכו אבל לשאר אינשי דלית להו ריוחא שיהיו בידם לא די שאסור לו להשתמש בחם לצרכו אלא שאינו רשאי אפילו לעכבם בידו כל שכן היכא דאית להו צער ונזק בעכוב המעות בידו דפשיטא ופשיטא שהוא אסור לעכבם בידו ואף על גב דההיא דרבי ינאי לא קמיירי אלא בצדקה דקיץ להו לעניים שכבר זכו בה אותם העניים והוו להו כתובעין מכל שכן בנדון דידן מכל מקום מכיון שהם עניי הקהל והם קודמים לשאר עניים דעלמא לא שייך הכא למימר לאו לדידכו קא יהבינן אלא לאחריני כדשייך התם גבי לשמור ולא לחלק ופירש רש"י דעניים לא מצו תבעי דלכל חד וחד מצי אמר לאו לדידכו קא יהיבנא אלא לאחריני מכיון דעניי עירך קודמים לעניים דעלמא כדתניא בספרי באחד שעריך יושבי עירך קודמים מיושבי עיר אחרת והוו להו כתובעין אף על גב דלא קיץ להו דומייא דעניי דפומבדיתא דקיץ להו כדאיתא בשלהי פרק החובל וכל שכן בנדון דידן שכבר נפלה קטטה ביניהם ואיכא איבה בין שתי הכתות בלי ספק ומסתמא לא ירצו אלו הנפרדים שיתנו מאותן הקדשות לאלו העניים הנמצאים עם הכתה שכנגדם מאחר שלא נמשכו אחריהם להתפלל עמהם כל שכן אם גלו דעתם בפרוש שאין רצונם לתת צדקה לא שום פרנסה לשום אחד מעניי הקהל הגדול שהם מהכת שכנגדם שבענין זה הם תובעים גמורים מאחר שהוציאום מכלל העניים שלא יהיו אפילו כשאר עניים דעלמא שאפילו אם תרצה לומר שאלו העניים אף על פי שהם עניי הקהל והם קודמים לכל שאר עניים דעלמא מכל מקום אינם כתובעים ומצו למימר להו לאו לדידכו קא יהיבנא אלא לאחריני מכל מקום הני מילי לענין שלא יהיו הם יותר מעולים משאר עניים אבל לענין שיהיו הם יוצאים מכלל העניים שלא יחלקו להם פשיטא ופשיטא שהם תובעים גמורים שיוציאו ההקדשות מידם שלא יהיו תחת רשותם אלא ברשות אחרים שיחשבו אצלם בכלל כל העניים שבזה לא יוכלו להשיב להם לאו לדידכו קא יהיבנא אלא לאחריני שהם אינם תובעים שיחלקום להם אלא שיהיו בידי אחרים שאינם מוציאים אותם מכלל העניים דבהא ליכא מאן דפליג שיש להם דין ואין זה צריך לפנים שאפילו אם נאמר שאינם אלה לבדם עניי עירם מאחר שעניי כל הקהלות יחד הם דרים בעיר אחד עמם וכלם בשם עניי עירם הם נקראים דפירוש ולא עניי עיר אחרת אינה אלא לצורך אותם העניים ששולחים צדקה בעיר אחרת כדכתב רבינו יצחק בר' ברוך מכל מקום לענין זה שהם תובעים שיוציאום מתחת רשותם שיהיו ברשות אחרים שאינם מוציאים אותם מכלל עניי ישראל ודאי יש להם תובעים כל שכן כשאין זה אמת שהרי אין לומר שעניי כל הקהלות נקראים עניי העיר אלא כל בני העיר כלם משותפים בכל עניניהם אבל היכא שהם נחלקים לחבורות חבורות וקהלות קהלות הוה ליה כל עניי קהלה וקהלה כעניי עיר אחרת שבזה אפי' רבי יצחק בר' ברוך מודה בו ז עד כאן לא פליג אלא בעניים ש שבאו מעיר אחרת לעיר זו שאינם נחשבים לעניי עיר אחרת מאחר שכבר באו לכאן אבל בחלוק חבורות לא יחלוק בו שכודאי כל חבורה וחבורה היא חשובה כעיר לעצמה כדאיתא בשלהי מועד קטן אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה רב המנונא איקלע לההוא מתא שמע קל שיפורא דשכבא חזא להנהו אינשי דקא עבדי עבידתא אמר להו להוו הנך אינשי בשמתא לאו שכיבא איכא במתא אמרו ליה חבורתא איכא אמר להו אי הכי שרי להו פירוש שמחלו אנשי העיר הזאת לכל חברה וחברה שתהיה ל לעצמה שאין אנשי חברה זו מתעסקין למיתי חברה זו שכל חברה מתעסקת עסקת במיתיה ויש לה בית הקברות בפני עצמה, ואם תאמר תינח בכל אותן הקדשות שפרשו נודריהן שיהיו לעניים או לזווגים וכיוצא בהן או פירותיהן דאית להו לקהל כח בהם לשנותן לכל מה שירצו משום דעת הקהל נודרין מה שנודרין אלא בסתם הקדשות שלא פירשו הנודרים שיהיו לעניים או לזווגים וכיוצא בהן מאי איכא למימר הא לא שייך הכא אומדנא דדעתא שהרי אין אלו ההקדשות מאותם הקדשות התלויים ברשות הקהל לעשות בהם כרצונם כההיא דפרק קמא דבתרא דקתני רשאין בני העיר וכו' דהתם בקופה ותמחוי קמיירי אבל סתם הקדשות לבדק הבית הם ולא לעניים כדתנן בשקלים פרק רביעי דתרומה המקדיש נכסיו והיתה בהם בהמה ראויה למזבח זכרים ונקבות רבי אליעזר אומר זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות לצרכי שלמים ודמיהן יפלו עם שאר נכסים בבדק הבית ורבי יהושע אומר זכרים עצמם יקרבו עולות ונקבות ימסרו לצרכי שלמים ודמיהם יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית אמר רבי עקיבא רואה אני את דברי רבי אליעזר שהשוה את מדותיו ולא אמר כר' יהושע שחלק את מדותיו ואמר בקצתם שיהיו עולות ובקצתם שיהיו לבדק הבית והלכה כרבי עקיבא ואף על גב דסתם חרמים לכהנים הם ולא לבדק הבית כדתנן רבי יאודה בן בתירא אומר סתם חרמין לבדק הבית שנאמר כל חרם קדש קדשים הוא לה' וחכמים אומרים סתם חרמים לכהנים שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו אם כן למה נאמר כל חרם קדש קדשים הוא ליי. שחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים והלכה כחכמים ומכיון שכן הוא אם כן כל אותם סתם הקדשות שהם בידם דלא שייך בהו לומר סתם מקדישים על דעת הקהל הם מקדישין דהא לית להו לקהל רשות לשנותם כיון דלבדק הבית הם מוקצים ועומדים מאן קא תבע להו הא לית להו תובעין ובפרק הזרוע אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם אי בעית אימא משום דכתיב זה ואי בעית אימא משום דהוה ליה ממון שאין לו תובעין ופירש רש"י דמצי למימר לכל כהן וכהן לאו לדידך קא יהיבנא לכהן אחר הוא דקא יהיבנא כל שכן הכא דליכא תובעין כלל הא לא קשייא דהא דאמרינן סתם הקדשות לבדק הבית הני מילי בזמן שבית המקדש קיים שאנו צריכים להם כדי לחזק את בדקו אבל בזמן הזה שאין לנו מקדש בחטאינו לחזק את בדקו מסתמא לא הקדישום אלא לעניים וכן מצאתי בתשובה להרשב"א ז"ל שכתב דסתם מקדשים בזמן הזה לעניים הוא שאין מכירים הקדש בדק הבית כדאיתא בנדרים גבי חרמין וכן מצאתי בספר התרומות בשער מ"ג בענין שלישי שכתב הלכך אנן דלית לן מידי בזמן הזה דלהוי מסתמא הקדש אלא לצורך עניים בלבד הוה ליה כמאן דזבנינהו להדיוט אלא המוקדם קודם זוכה בהם מיהו אם הקדים בזמן זה ופירש שאין רצונו לזכותו לאחרים אלא שיהיה הקדש גמור זה דינו מפורש כדתנן אין מקדשין ואין מעריכין בזמן הזה ואם הקדיש או העריך אם היתה בהמה נועל דלת בפניה עד שתמות פירות עד שירקבו מעות או כלי מתכות יוליכם לים המלח וכתב עוד בשער מ"ו בחלק שלישי מיהו הקדש דידן דאיתיה ממון עניים דהא אין מקדישין בזמן הזה ואם הקדיש סתם פסק הרב ן' מגש בפרק בית כור דמסתמא לעניים או לבתי כנסיות הוא והלכך הוה ליה כשאר ממון הדיוט וכתב המרדכי בפרקא קמא דעבודה זרה משם רבינו ברוך דהשתא לא דייקי אינשי בלישני ודעת המקדישין לצדקה הוי כדאמרינן פרק סדר תעניות הרי הן עליך הקדש ואין לך בהן כאחד מעניי ישראל אבל הרמב"ם והסמ"ג זיל הביאו הברייתא דאין מקדישין ולא מעריכין בצורתה ולא פירשו בה כלום ונראה שחם סוברים שאף על פי שלא פירשו הנודרים לומר שאין רצונם לזכות לאחרים רק שיהיה הקדש גמור אלא שאמרו סתם הרי זה הקדש הם נחשבים להקדש גמור ואם היתה בהמה נועל דלת בפניה וכן כתוב בספר התרומות אין מקדישין וכו' על כן לא יאמר אדם בזמן הזה אני נותן זה להקדש אלא אני נותן זה לצדקה וכן כתוב באור זרוע הגדול אסור לאדם לומר הריני מניח ספר זה להקדש או ממון זה להקדש לפי שאוסרו על כל העולם כלו אלא כך הוא מתנדב אני כך וכך לצדקה או לצרכי צבור עד כאן לשונו ודבר תימא הוא שהרי מעשים בכל יום בכל תפוצות הגולה שמקדישין בזמן הזה בסתם כסות וכלים ופירות ונותנים אותם לעניים ואין מניחים אותם שירקבו ומקדישים סתם כמה וכמה מעות ונותנים אותם כלם לעניים ואינם משליכים אותם לים המלח ועל כרחך לומר שהם סוברים שפירוש הבריתא ההיא אינה בסתמא כמו שחשבו הם ושמא יש לומר בכל המקדישין בזמן הזה אינם נוהנים לומר בסתמא הרי מעות הללו או כסות וכלים הללו להקדש אלא הרי המעות הללו או כסות וכלים הללו הקדש לעניים או לבית הכנסת והמטפחות הללו או הכפורת הזה לספר תורה והפרוכת הזה להיכל והשמן הזה למאור והמנורה או העששית להאיר לבית הכנסת והבית הזה לבית הכנסת להתפלל בו או לדור בו העניים ואיך שיהיה על כרחך לומר דהני הקדשות דהאידנא אינן אלא או לעניים או לספר תורה ולבית הכנסת וכיון שכן הוא הרי הן בכלל האומדנא כמו הקופה והתמחוי ושייך בהו לומר כל הנודרים על דעת כל הקהל או רובו הם נודרין דאי לא תימא הכי היאך רשאים לתת אותם לעניים ודוקא מעות ושאר דברים שאין שם הבעלים ניכר בהם אבל כלים וכסות כגון מנורה ועששית ופרוכת וכפורת וכיוצא בהם ששם הבעלים ניכר בהם אין הצבור יכולים לשנותם אלא לדבר מצוה בלבד כל זמן שלא נשתקע שם בעליהם מעליהם כדמשמע מההיא דערכין דתנו רבנן ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה סבר רבי חייא בר אבא למימר לא שנא לדבר מצוה לא שנא לדבר הרשות אמר ליה רבי אמי הכי אמר ר' יוחנן לא שאנו אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר אבל אם נשתקע שם בעלים מעליהם יכולים הצבור לשנותם אפילו לדבר הרשות מידי דהוי דומיא דתמחוי וקופה דתניא רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו אפילו לדבר הרשות כפירוש רש"י ורבי ירוחם והרמב"ם ז"ל וכמו שהכריע הרא"ש ז"ל והא דתנן בפרק בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת בית הכנסת לוקחים בדמיו תיבה וכו' אבל אם מכרו תיבה לא יקחו בית הכנסת בית הכנסת לא יקחו רחובה דמשמע דלא מצו לשנויי אפי' לדבר מצוה אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה וכל שכן לדברי הרשות בשלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שרי אפילו למשתי ביה שיכרא ופירש רש"י לא שנו דאין משנין אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה וכו' והטעם בזה הוא לפי שכל המתנדבים על דעת הקהל הם מתנדבים ואף על פי שפרשו הנודרים בהדיא שהמנורה שהתנדבו בו לא תהיה אלא להאיר אף על פי כן אומדנא דדעתא היא שעל דעת הקהל הן נודרין שאם יסכימו למוכרה ולשנותה למצוה אחרת קודם שישתקע שם בעליה ממנה או אפילו לדברי הרשות לאחר שישתקע שם בעליה ממנה שיהא הרשות בידם דלב בית דין מתנה עליהם אף על פי שהקצה אותה להאיר בלבד דהא מילתיה דרבא אבל אותן שהוזכרו במשנה קאי אפילו בדברים שהם חמורים מבית הכנסת ואף על פי שהנודר עומד וצווח וקורא תיגר על זה ואומר שאינו מפויס שימכרו אותה אלא שתהיה בכנסת להאיר בלבד לא משגיחין ביה וראיה מההיא דפרקא קמא דערכין דלעיל דדיק תלמודא טעמא משום דגוי מפעא פעי אבל ישראל דציית לדברי חכמים ולא פעי שפיר דמי אלמא מן הדין הוא ישראל דלהוי ציית לדברי חכמים שאמרו רשאים בני העיר לעשות וכו' ולשנותה לכל מה שירצו ולא יקרא תיגר על זה דלהוי מפעי פעי ומאחר שמן הדין הוא דלא לפעי אף אם ימצא שום בר ישראל דלא ציית לדברי חכמים ומפעה פעי לא חיישינן לפעיה זו דלא שייך אסור בשנוי אלא בגוי דוקא דפעי ואמר ראו היהודים שמוכרין ההקדש שהקדשתי לכנסת שלהם לעצמם ואיכא חלול השם אבל ישראל דלא ציית לדברי חכמים ליכא חלול השם בזה וכן מצאתי להרא"ש ז"ל שכתב בתשובה אחת כזה והא דאסור לשנותה כל זמן ששם בעלים עליה לדברי הרשות לא קמיירי אלא בשהדליקו בה שכיון שנשתמשו בה להקדש חל עליה קדושה ושוב אינם רשאים לשנותה לדברים של חול כל זמן שלא נשתקע שם בעליה ממנה משום דכל זמן ששם בעליה עליה אם משנין אותה לדברים של חול איכא קצת חלול השם שנראה מוציאים אותה מקדושתה אף על גב דמדינא מצו לשנותה לכל מה שירצו אפילו לדברים של חול כדרבא דפירש בני העיר דשרו למכור בית הכנסת וכל אותם השנויים במשנה שהם יותר חמורים ממנה אפילו למשתי ביה שיכרא אבל כשלא הדליקו בה עדין לא בני העיר בלבד מצו למכרה ולשנותה לכל מה שירצו אלא אפילו הוא עצמו מצי למכרה ולהשתמש בה לכל צרכיו ואחר כך יפרע כדי לקיים נדרו דהא קיימא לן כרב חסדא דפרק נגמר הדין דאמר האי סודרא דאזמניה למיצר ביה תפלין וצר ביה תפילי אסור למיצר ביה זוזי אזמניה ולא צר ביה צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה פשיטי ואף על גב דפליגי ביה אביי ורבא גבי אורג בגד למת אביי אמר אסור הזמנה מילתא היא ורבא אמר מותר הזמנה לאו מילתא היא אנן כרבא קיימא לן דהלכתא כרבא לגבי אביי בכל תלמודא בר מיעל קגם ואם תאמר אי הכי כשגבו מעות לבנות בית הכנסת או בית חמדרש או לקנות ספר תורה או מטפחות לספר תורה אמאי אין משנין אותה אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה והלא עדיין לא השתמש בהן הקדש ואין שם אלא הזמנה בלבד וכן הא דתניא בפ"ק דערכין האומר סלע זו לצדקה אם עד שלא בא ליד הגבאי באי מותר לשנותה משבאת ליד הגבאי אסור לשנותה כי הגיע ליד הגבאי מאי הוי הרי אין שם אלא הזמנה בלבד יש לומר דגביית המעות לכנסת או למדרש מעשה ממש הוא ולא הזמנה דלא מקרייא הזמנה אלא דומייא דאורג בגד למת שהבגד ההוא עצמו אין כונתו לאוסרו עליו אלא לאחר שיפרסנו על המת ומכיון שכן הוא אין אריגתו אלא הזמנה בלבד וא"כ אין לאוסרו משעת ההזמנה דשמא ימלך בו ולא יפרסנו עליו וישאר בהתר וכשאר בגדים דעלמא ודומייא דלבני חדתי שאין כוונתו לאוסרן עליו אלא לאחר הבנין והתפלה בו ומכיון שכן הוא אין עשיית הלבנים או קנייתם אלא הזמנה בלבד ואם כן אין לאוסרן משעת הזמנה דשמא ימלך בם ולא יבנם וישארו בהתרן כשאר לבנים דעלמא אבל המעות שנגבו כדי לבנות בית הכנסת או בית המדרש או לקנות ספר תורה או מטפחות לספר תורה כשנגבו לא נגבו על דעת זו שאם לא יקנו בהם ספר תורה או בית הכנסת או בית המדרש שיחזרו ויתנו אותם לבעליהם וישארו בהתרן כשאר מעות החולין שלהם עד שתקרא גבייתם זו הזמנה בלבד דשמא ימלכו ולא יקנו מהם לא ספר תורה ולא בית הכנסת ולא בית המדרש וישארו בהיתירן כשאר מעות החולין שלהם דאנן סהדי דמשעה שנגבו מיד כבר נתיאשו הבעלים מהם שאפילו אם ימלכו ולא יקנו שום אחד מאותם ההקדשות לא יחזרו לקחת אותן מיד הגבאים לעשותם חולין הלכך גבייתן לאו הזמנה היא אלא מעשה ממש, ולכן הטור עצמו לאחר שכתב וכן אם גבו מעות לבנות מהם בית המדרש או בית הכנסת או ספר תורה או מטפחת ספר תורה ורצו לשנותן מהצורך שגבו אותן אין משנין אותן אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה חזר וכתב ואם בנו בית סתם והקדישוהו אחר כך לבית הכנסת דינו כב"ה ומיהו אינו קדוש אלא משישתמשו בו ואפילו בנאוהו מתחלה לשם ב"ה וע"כ א"א דבריו אלא כדפרישית. ובירושלמי בנייה לשם חצר והקדישה אימתי קדשה מיד או בשעת תשמיש נשמיעינה מן הדא העושה תיבה לשם ספר מטפחת לשם ספר עד שלא נשתמש בהם הספר מותר להשתמש בהם הדיוט משנשתמש בהם הספר אסור להשתמש בהם הדיוט ומה אלו שנעשו לשם ספר אינן קדושות אלא משעת תשמיש זו שבניינה לשם חצר לא כל שכן. ואפילו אם תמצא לומר דאיכא קצת נודרים בזמן הזה שנודרין סתם לומר הרי מעות הללו להקדש או הרי פירות הללו וכסות וכלים הללו דהוו סתם הקדשות לבדק הבית לדעת הרמב"ם והסמ"ג ושאר הגאונים דלעיל עדיין יש לומר דאף על פי כן כיון שמותר לפדותם לכתחלה בזמן הזה אפילו בפרוטה מן התורה אלא שחכמים עשו שלא יפדה בפחות מד' זוזים כדי לפרסם הדבר כדתנן בערכין פרק המקדיש שדהו אם כן הרי הקהל יכולים לפדותם בארבע זוזים שהוא דבר מועט וישליכו אותם לים המלח וישארו ההקדשות בידם לעשותם כרצונם ומכיון שכן הוא הרי הן כשאר הקדשות שנדרו בפירוש לבית הכנסת או לעניים שהם ברשות הקהל לעשות בהם כרצונם ואם כן בסתם הקדשות נמי אף על גב דהוו סתמן לבדק הבית כדעת הרמב"ם והגאונים דלעיל מכל מקום שייך בהו לומר דכל הנודרים על דעת כן נודרים כדפירש רש"י אלא שכל זה אינו רק לפירוש הרי"ף ז"ל שפירש ההיא בריתא דעבודה זרה דאין מקדישים ולא מעריכים בזמן הזה ואם הקדיש או העריך בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח דמיירי בדלא פריק להו אבל אי פריק להו אפילו בשוה פרוטה שפיר דמי כי היכי דלא תקשי הך בריתא לההיא דגרסינן בערכין פרק המקדיש שדהו ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפום בדיתא אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה שקול ארבעה זוזי אוחיל עליהו ושדי בנהרא ולשתרו לך ופירש הרשב"א לדברי הרי"ף ונראה שדעת רבינו ז"ל הוא בענין זה דהכא במתניתין תני דינא והתם בערכין אשמועינן רב יהודא תקנתא וכן נראה גם מדברי הרמב"ם ז"ל ממה שהביא הבריתא של עבודה זרה דאין מקדישים ולא מעריכין בזמן הזה וכו' בצורתה ומיד כתב אחריה סמוך לה ההיא דרב יהודה משמע דבתחלה אשמועינן דינא והדר אשמועינן עינן תקנתא, וכן נראה גם כן ממה שכתב בפירוש המשנה אבל מי שהקדיש לבדק הבית בזמן הזה מותר לפדותה בדבר מועט וכו' וממה שכתב בסוף הפלאה מותר לפדות הקדשות בזמן הזה ולא חלק בין מקרקעי למטלטלי אבל לפר"ת שפרש הבריתא דאין מקדישין וכו' דמיירי במטלטלין דוקא דאפשר להוליכם לים המלח ולהכי קנסינן ליה שיוליכן לעצמן לים המלח וההיא דרב יהודא מיירי במקרקעי דוקא דלית להו תקנתא אלא בפדיה וכיון דמוקמת ליה אפדיון עביד לה כשמואל וכמו שנראה גם כן מדעת הסמ"ג ממה שכ' במצות בעשה קל"ה מסקינן בפ' המקדיש שמותר לפדות בזמן הזה את ההקדשות של קרקעות שאינן ראויות לבלוי דתו לא שייך לומר אומדנא דדעתא עתא בסתם הקדשות של קרקעות בזמן הזה צריך לומר דכל הנודרים בזמן הזה בפירוש הן נודרין כדלעיל, אך קשה בעיני מאד דבשלמא לפירוש הרי"ף והרמב"ם ז"ל מצינן לפרושי למילתיה דרבא דקאמר בפסחים בפרק כל שעה ובכתובות בפרק אף על פי וביבמות פרק החולץ ובפרק אלמנה לכהן גדול ובקמא פרק החובל ובגיטין פ' השולח הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד שנראה מזה שמי שהיו עליו חובות או כתובת אשה ואחר כך עמד והקדיש נכסיו אין האשה ולא הבעל חוב גובין מן ההקדש כלום אף על פי שהם מוקדשים מן ההקדש דמיירי בהקדש דקדושת הגוף דוקא כגון בהמה למזבח או באסור הגוף כגון אצטלא דפרסיה אמיתנא דכהן גדול דגופו אסור להדיוט אית ביה כח להפקיע ש שעבודא דהדיוט כי היכי דלא תיקשי עליה הא דגרסינן בערכין המקדיש את נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וגרשה רבי אליעזר אומר כשהוא מגרשה ידירנה הנאה ואחר כך תפרע מן ההקדש והא דגרסינן בבבא בתרא פרק גט פשוט שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנונייא על ההקדש והא דגרסינן בשבועות אבל נשבעין לקטן ולהקדש ומפרש בגמרא מאי להקדש ליפרע מנכסי הקדש דמצינן לפרושי מכל הני דבהקדש דקדושת דמים דוקא קא מיירי דכיון דאין גופו אסור להדיוט ואין גופו קדוש אלא לדמיו בלבד לא אלים כחיה לאפקועי ש שעבודייהו דאשה ובעל חוב דקדמי מיני אי נמי כדמשנו קושיית הברייתא דלעיל מההיא דרב יהודה דערכין דתנא ברא אשמועינן דינא ורב יהודא אשמועינן תקנתא הכא נמי רבא אשמועינן עינן דינא והני אחריני אשמועינן תקנתא וכדמשמע נמי ממילתא דהרמב"ם ז"ל ממה שכתב בהלכות ערכין בפרק שביעי המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה או שטרי בעל חוב אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בעל חוב את חובו שההקדש מפקיע השעבוד שקדם אבל כשיפדה מהקדש הקרקע שלו ותצא השדה לחולין יש לבעל חוב ולאשה לגבות מן הפודה שהרי שעבודם עומד על הקרקע הזו הא למה זה דומה לשני לקוחות שכתבה לראשון דין ודברים אין לי עמו ומכר לשני שהיא טורפת מן השני וכיצד פודין את הקרקעות משביעים את האשה או הבעל חוב תחלה כדרך כל הבא ליפרע מן נכסים משועבדים ואחר כך מכריזין עליהם וכו' עד על מנת כך פודה אותה הרוצה לפדותה ואחר כך כתב המקדיש כל נכסיו ואחר כך גרש את אשתו וגבתה את כתובתה מן הפודה ההקדש אינה גובה עד שידירנה הנאה וכו' וכן אין נאמן לומר אחר שהקדיש מנה לפלוני עלי או כלי זה של פלוני הוא שמא יעשו קנונייא של הקדש וכו' במה דברים אמורים בבריא אבל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר אחר שהקדיש מנה לפלוני עלי נאמן שאין אדם עושה ערמה על ההקדש בשעת מיתתו וכן כתב בהלכות לוה ומלוה בפרק י"ח עבד ש שעשאו רבו אפותיקי ושחררו אף על פי שכתב לו לא יהיה לך פרעון אלא מזה יצא לחירות וכן אם הקדישו שהחמץ והשחרור וההקדש מפקיעין עין מידי שעבוד ומסיים בה המקדיש נכסיו אין בעל חוב יכול לטרוף מן ההקדש שההקדש מפקיע השעבוד וכשפודין הקרקע מיד ההקדש אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו על מנת שיתן לבעל חוב את חובו ולאשה את כתובתה כו' הרי שחבר מאמרו של רבא שאמר חמץ שחרור והקדש מפקיעין מידי שעבוד עם ההיא דערכין דהמקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וכו' ועם ההיא דגט פשוט דשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואח"כ אמר מנה לפלוני בידי נאמן ועם ההיא דשבועות נשבעין לקטן ולהקדש הנראים כסותרים וכתב תחלה מאמרו של רבא להורות הדין שההקדש מפקיע השעבוד אף על פי שהוא קדום ואחר כך חזר ואמר אבל כשיפדה ההקדש וכו' עד משביעין את האשה או הבעל חוב ושאר כל הנמשכין אחריו ללמדנו שכל אותם המאמרים הנראים כסותרים עם מילתיה דרבא אינן לאחר שנפדה ההקדש אלא לפירוש רבינו תם והסמ"ג ושאר כל הגדולים הנגררים אחריהם דלעיל מאי איכא למימר הא לדידהו לא מצינן לפרושי מילתיה דרבא לא כפי התירוץ הראשון שהרי לא חלקו אלה בין ההקדשות שקדושתם קדושת הגוף לשאר ההקדשות שאין קדושתן אלא קדושת דמים שהרי בשניהם יחד סוברים שאין להם פדיון בזמן הזה לא שנה אותם שקדושתם קדושת הגוף לא שנה אותם שקדושתם קדושת דמים כשהן מטלטלין ולא כפי התירוץ השני שהרי הם סוברים ששני המאמרים יחד לאשמועינן דינא קאתו לא שהאחד מהם דינא והאחר תקנתא כדפירש הרי"ף, וליכא למימר דמצו לפרושי דמילתיה דרבא מיירי במטלטלין לא שנא קדושתן קדושת הגוף ולא שנה קדושתן קדושת דמים דלית להו פדיון, והמאמרים הנראים כסותרים מיירי בקרקעות שקדושתן קדושת דמים דאית להו פדיון ולפרש ההיא דמצות צד שכתב בו הסמ"ג והקדש שאמר רבא דוקא קדושת הגוף כגון בהמה למזבח אבל קדושת דמים דפקעה על ידי פדיון אמרינן התם דאתי מלוה ופריק מן ההקדש בדבר מועט וכו' בקדושת דמים דקרקעות קאמר דאי מטלטלין הא לא פקעי על ידי פדיון אעפ"י שאין קדושתן אלא קדושת דמים שהרי הוא עצמו כתב במצות קל"ב מסקינן בפרק המקדיש את שדהו שמותר לפדות בזמן הזה את ההקדשות של קרקעות שאינן ראויות לבלוי וכו' משמע דוקא קרקעות שהן ראויות לבלוי אבל מטלטלין לא הא ליתא דמכיון שלא הבדילו בין קדושת הגוף לקדושת דמים וסוברים ששניהם מפקיעים מידי שעבוד מה לי פקעה על ידי פדיון מה לי לא פקעה הא כח קדושתן לעניין ההפקעה אחד הוא וכיון שהפקיעו שוב אין לו לה פרע ממנו דהא לדידהו לא שייך ההוא טעמא דשני לקוחות דהרמב"ם ז"ל שאם היו סוברים הם הטעם ההוא למה הוצרכו לפרש מילתיה דרבא בקדושת הגוף שאין לו פדיון דילמא אפילו בקדושת דמים שיש לו פדיון קאמר וכשפדו אותו חוזר ונפרע מן הפודה אותו מידי דהוה משני לקוחות וכן מצאתי באור זרוע הגדול בפרקא קמא דעבודה זרה שכתב שכבר היה מעשה בהרב רבי אליעזר ב"ר יצחק ז"ל מפרגא שמצא בארץ רוסיא ספר אחד שהיה כתוב עליו פלוני נתן ספר זה להקדש וצוה לשמרו שאסור ללמוד בו דהקדש אסור בהנאה ולא אפשר לו בפדיון דהמקדיש מטלטלין בזמן הזה אין להם תקנה רק הקרקעות יש להם תקנה בפדיון כדפירש רבינו תם ז"ל מיהו היכא שהיה דעתו לייחד ספריו לצורך שילמדו בהם או שרצה לייחד ממונו לצדקה ואמר אני נותן ספר זה להקדש או ממון זה להקדש וכשראה שנאסר הספר או הממון וטעונין גניזה היה מצטער או אפילו אם אין אנו רואים אותו מצטער פותחין לו בחרטה ואומרים לו אלו ידעת שבדבור זה שאמרת הרי הם הקדש הם נאסרין וטעונין גניזה היית אומר בלשון הזה וכשהוא אומר לאו מתירים לו מיד ואומרים לו שייחד אותם למה שהוא רוצה ואל יאמר בלשון זה דקימא לן דיש שאלה להקדש כההיא דפרק יש נוחלין דאמר מר מה להלן ראשי מטות אף כאן ראשי מטות למאי הלכתא אמר רב ששת לומר דיש שאלה להקדש ופירש רבינו שמואל ז"ל דיש שאלה להקדש כמו שיש שאלה בנדרים בנדרים כתיב לא יחל דברו והוא הדין לכל הקדשות שאם שחט קדשים בחוץ ונתחיב כרת הולך אצל חכם להתיר לו הקדשו וימצא לו פתח של חרטה ועוקר את ההקדש מעיקרא ועבדיה כהקדש טעות דאיגלי מילתא למפרע דלא הוה הקדש מעולם ונפטר מכרת והוא הדין לכל דבר הקדוש במוצא שפתיו כגון תרומה ומעשר דאי בעי מיתשיל עלייהו וחוזרים לטבלן כדאמרינן בנדרים שילהי פרק הנודר מן הירק הא למדת דיש שאלה להקדש ואפילו למפרע היכא שכבר נהנה ממנו כל שכן שישאל עליו קודם שנהנה ממנו ואם תאמר הא דאתינא עלה שהיה בדעתו לייחד זה הספר כדי שילמדו בו או אלו המעות לצדקה נמצא כשאמר הרי הם הקדש זהו הקדש טעות ואפילו שאלה לא יצטרך לא היא דהיכי דמי דהוי הקדש טעות כגון שהיה סבור שהוא חפץ זה והקדישו ונמצא אחר כגון שור שחור ונמצא לבן אבל הכא דעתו על ספר זה ועל אלו המעות ובלבו היה שילמדו בספר והמעות שיהיו לצדקה הלכך הוו להו דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים הלכך חל עלייהו ההקדש וצריך שאלה והרב ר' אליעזר זצ"ל שצוה לגנוז הספר ולא אמר לישאל עליו שמא מת המקדיש או הלך למדינת הים עד כאן לשונו משמע דלדעת רבינו תם ז"ל לית להו להני סתם דבזמן הזה שהם תקנתא אלא בקרקעות אבל במטלטלין לית להו תקנתא אלא על ידי שאלה אם הבעלים קיימים ואם לאו צריכים גניזה הלכך על כרחך לומר דכל הני הקדשות דהאידנא שנוהגים בכל תפוצות הגולה שיהיו ברשות הקהל לפזרם לעניים ולזווגים וכיוצא בהם ואף לצרכי צבור או שכולם הם מקדישים אותם בפירוש שיהיו לעניים או לכך ולכך כדלעיל או כדכתב המרדכי בשם רבינו ברוך וכן מצאתיו בהדיא בספר התרומה דהשתא לא דיקי אינשי בלישני ודעתן הוא שזה הדבור לצדקה קמיירי כדלעיל אבל לפירוש הרמ"בם והרי"ף ז"ל אין צורך לכל זה דאפילו אם תמצא לומר דאיכא סתם מקדישים בזמן זה ושסתם מקדישים בזמן הזה צריכין גניזה או אבוד כדתניא בעבודה זרה מכל מקום כיון שאפשר לפדותן בדבר מועט מדאורייתא אפילו בפרוטה ומדרבנן בארבעה זוזי וכשיוליכם לים המלח ישארו ההקדשות ברשות הקהל להשתמש בהם כרצונם הוה ליה כשאר הקדשות דעניים שהרשות ביד הקהל לעשות בהם כרצונם ואם כן שייך בהו שפיר אומדנא דדעתא כמו דשייך בשאר הקדשות דעניים כדפרישית, ולרווחא דמילתא כתבתי כל זה אבל בנדון דידן אין אנו צריכים לכל זה דהא כיון דכל ההקדשות דנדון דידן הקדשות דעניים הם דאם לא כן היו טעונים גניזה אם כן האומדנא דלעיל במקומה היא עומדת דכל הנודרים וכל המקדישים על דעת כל הקהל או רובו הן מקדישים וכאלו התנו בפירוש שיהיו כל אותם ההקדשות תחת רשות רוב הקהל וכיון שמקדישים עצמם לא הקדישום אלא אדעתא דהכי מי הוא זה שיוכל לבטל דעת המקדישין להפקידם ביד מעוט הקהל או לפזרם הם כרצונם ורוב הקהל יהיו בטלים אצלם. ואם תאמר מאי נפקא מינה אם סתם הקדשות בזמן הזה הם לעניים או לבדק הבית והלא אפילו אם תמצא לומר שהם לעניים אכתי איכא למימר דמכיון דלא קיץ להו הוה ליה ממון שאין לו תובעין דהא עניים לא מצו תבעו להו משום דלכל חד וחד מצי למימר לאו לדידך קא יהיבנא להו אלא לאחריני כדתניא בשילהי פרק החובל לשמור ולא לאבד לשמור ולא לחלק לעניים ופירש רש"י ז"ל ועניים לא מצו תבעי דלכל חד וחד מצי אמר לאו לדידך קא יהיבנא אלא לאחריני אותם שהפקידום נמי לא מצו תבעי כדאמרינן בסוף פרק החובל ההוא ארנקא דצדקה דאתא לפום בדיתא אפקדיה רב יוסף גבי ההוא פשע בה אתו גנבי גנבוה חייביה רב יוסף אמר ליה אביי והתניא לשמור ולא לחלק אמר ליה עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו ולשמור הוא טעמא דמיקץ קיץ הא אי לאו מיקץ קיץ להו פטרינן ליה ואם כן בנדון דידן דלאו מיקץ קיץ הוא אי הוה פשע בהו ונגנבו או נאבדו הוה פטרינן ליה לגמרי כל שכן דלא מצו תבעי להו לאפוקינהו מידייהו לא הוא דשאני התם דכי אפקיד רב יוסף גבי לחלקן לעניים הוא דאפקדינהו דאם לא כן מאי קא פריך ליה אביי לרב יוסף והתניא לשמור ולא לחלק לעניים וכיון דלחלק לעניים הוא דאפקדינהו גביה תו לאו דמפקיד הוו משום הכי אי לאו דקיץ להו לא הוו מחייב ליה רב יוסף דמאן קא תבע להו עניים לא מצו תבעי להו דלכל חד וחד מצי אמר לאו לדידך קא יהיבנא אלא לאחריני רב יוסף לא מצי תבע להו דכיון דלחלק לעניים יהבינהו ניהליה כבר יצאו מכח רשותו ואין כאן מפקיד אבל בנידון דידן שאותם שהפקידום להם לא הפקידום לחלק אלא לשמור שבזה לא יצאו עדין מכח המפקידים מצו למתבעינהו מינייהו ואם פשעו עו בם הנפקדים ונגנבו או נאבדו מחיבי לשלומי להו כדין כל ש"ח שפשע דהא רב יוסף אי לאו דיהבינהו ניהליה על מנת לחלקם לעניים לא הוה מחייב ליה לשלומי אף על גב דלא קיץ להו לעניים כדין כל נפקד כשפשע בפקדון ואף על גב שלא הופקדו בידם מיד הגבאים אלא שהקהל בררו ברורין מתוך הקהל שיהיו ההקדשות בידם בזה אחר זה ואחר כך הגדילו ביניהם הם בעצמם או הקהל בעבורם ויצא להם על פי הגורל מי יהיה הראשון מהנפקדים ומי יהיה השני ומי יהיה השלישי וכן על הסדר הזה עד שישלם מספרם ואלה שהם בידם היום לא הגיעו בידם לא מהקהל ולא מהגבאים אלא מאותם שהיו בידם שהיו קודמים מהם על פי הגורל אין בזה הפרש כלל דשלוחו של אדם הוא כמותו לכל דבר ואם כן אין הבדל שיהיו המפקידים הקהל בעצמם או שלוחם ומאחר שכן הוא אם כן הרי הוא כאלו הקהל כלו הם שהפקידום לאלה שהם בידם היום וכיון דקימא לן ברובו ככולו כדאיתא בהוריות כדלעיל אם כן הרי הם מחויבים מכח הדין להחזירם לרוב הקהל שהם במקום כל הקהל והם יתנו אותם לכל מי שירצו או יפזרום לאי זו מצוה שירצו, וכל זה אם לא נשאר שום אחד מהברורים אבל שיעשו כל הברורים כל אחד את משמרתו כפי מה שיצא להם על פי הגורל אכל קצת מהברורים שעדיין לא שמשו את משמרתם שיצאה להם על פי הגורל שהגרילו ביניהם הם מחויבים מכח הברירה ההיא אשר היתה מכל הקהל יחד בכללו טרם החלוק שיתנום לאותה הברורים שהגיעה משמרתם שהם אחריהם על פי הגורל ההוא אפילו אם יהיו הברורים האלה שהגיע משמרתם אחריהם מאנשי הקהל המועט כיון שכבר נתבררו על פי כל הקהל בכללו ולא יוכלו הקהל לחזור בם כל שכן אם יהיו מהקהל המרובה דבהא לית דין ולית דיין מאחר שברירתן היתה על פי כל הקהל וגם עכשיו מסכימים בהם רוב הקהל אם כן כבר יצא לנו מזה דאף על גב דבההוא עובדא דשילהי פרק החובל הוה מפטר הנפקד אי לאו דהנהו עניי דפום בדיתא הוה קיץ להו משום דלא הוו ליה תובעין לא מהמפקידים ולא מהעניים הכא בנדון דידן איכא תובעין בין מהמפקידים מכיון דלשמירה הוא דיהבינהו נהליהו ולא לחלקם לעניים בין מהעניים עצמם אי בעית אימא כדאמרן דנהי דלא מצו למתבע להו לנפשייהו משום דמצו אמרי להו לאו לדידכו יהבינן להו אלא לאחריני מכל מקום מצו למתבע להו כדי לאפוקינהו מידייהו דהני שהם מוציאים אותם מכלל העניים ואיב"א משום דעניי הקהל הזה אינם כשאר עניי הקהלות שהן מועטים ודי להם להתפרנס מן הצדקה הנעשת בכל שבת או בכל שתי שבתות כמנהג הקהלות וההקדשות הן עומדות בידם לשאר העניים ולזווגים ולשבוים וכיוצא בהם אבל אלה העניים של הקהל הזה הם כל כך רבים שאין הצדקה הנהוגה מספקת להם והם נעזרים מההקדשות שלהם בהכרח או מפירותיהן וכל שכן עכשיו שנפרד הקהל ונתמעטה הצדקה מאד והם צריכים בהכרח להעזר מהקדשות שבידם או מפירותיהם והוה ליה כעניי דפום בדיתא דקיץ להו דהוו תובעין וכיון שכן הוא מעתה יש להם לתבוע אותו מידן להפקידן ביד מי שיש להם רווח בעכוב שבידו וכיון שהדברים ידועים דלא ניחא להו לעניים כלל אלא שיהיו ביד אנשי קהלתם שהם מתפללים עמהם מכמה אנפי הרי הנפקדים מחויבים בהכרח להחזירם לרוב הקהל או לאותו הממונה שנתמנה מפי כל הקהל על פי הגורל שהגרילו ביניהם.

ואף על פי שיש פנים אחרים שנראה שיש להוכיח מהם שהדין הוא שיחלקו כל אותם ההקדשות על פי מספר הגברים כדמשמע מההיא דפרק חזקת הבתים דתניא האומר תן מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ופריך בגמרא ותסברא עניים שקלי ודיינים מיפסלי ומשני בעניים דרמו עלייהו והדר פריך אי דקיץ להו נתבו תרי מינייהו מאי דקיץ להו והדר נידינו דהשתא לאו נוגעין בעדותן הוו ומשני דלא קיץ להו אלא הכל לפי הצורך ולפי מחסורם של עניים נותנים להם וכל זמן שיש מאותן המנה לא יתנו להם כלום ואם כן מכיון דאית להו מאותן המנה הנאה נוגעין בעדותן הוו ואי בעית אימא לעולם דקיץ להו ואפילו הכי ניחא להו לבני העיר דלהוי הנאה לעניים דכיון דרוח רוח כלומר כל זמן שיש מעות לעניים שלהם לא יתנו להם הקצב הקצוב להם כיון שאינם צריכים לו והרי יש להם לבני העיר ריוח בזה ומשמע מיהא דאפילו בקיץ להו אמרינן דאיכא ריוחא לבני העיר דהיכא דרוח רוח וכל שכן בלא קיץ להו ולא בהקדשות העניים בלבד אמרו זה אלא אפילו בשאר הקדשות שאין לעניים חלק בהם כגון ספר תורה לקרא בו בבית הכנסת ומנורה להאיר בו ושמן למאור וספרים ללמוד בהם הקהל וכיוצא בכולהו אמרינן דאין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראייה מאנשי אותה העיר משום דאית להו הנאה לאנשי אותה העיר מנייהו, כדתניא בפרק חזקת הבתים בני העיר שנגנב ספר תורה מהם אין דנין בדייני אותה העיד ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ומפרש תלמודא משום דספר תורה לשמיעה הוא דעביד וכיון שהן נהנין בשמיעתו נוגעין בעדותיהו הוו, ובתשובה להרב רבינו אשר מצאתי כתוב בלשון זה לכן גם במאור של בית הכנסת נהנין בו מאד כל בני העיר כשיש מאור יפה בבית הכנסת שלהם וגם בספרי הקהל שילמדו בהם עניי עירם כי גנאי גדול הוא להם שילכו בטלים מחסרון ספרים וכל שכן תכריכי מתים דהיינו מידי דרמי על בני העיר לקבור מתי מצוה ומה שכתבת מה יהיה על כל ההקדשות שבעולם כל מי שיחזיק בהם לא יוכלו שכניו להעיד דע שאם יש גבאים בעיר נאמנים על כל בני העיר שקבלום עליהם והאמינום גם בדבר שידוע לרוב בני העיר או לטובי העיר נראה לי שמוציאין מיד המחזיק בלא בית דין ובלא עדים אחרים ויש להביא ראיה מפרק אלו מגלחין דאמר רב יוסף האי צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה ופירש רש"י דפסיקא ליה הדין ידון ומוציא מבעל חובו בעל כרחו ויכול לנדותו על דינו עד כאן לשונו הרי לך בהדיא דלא להקדשות דעניים בלבד אמרו אלא גם לכל שאר הקדשות שאין לעניים חלק בהם אמרו זה ואם כן מכל הני משמע שכל מיני ההקדשות שבעולם הנמצאים בזמנינו זה בכלם יש לבני העיר הנאה מהם ובכללם אין דנין בדייני אותה העיר ולא מביאין ראיה מהם מפני שהם נוגעין בעדותן בהם וכיון שכן הוא אם כן הוה ליה לגבי ההיא הנאה דמטייא להו מכל הני הקדשות כממון השותפין שהוא נחלק על פי הגברים ולכן כשנחלקו אנשי הקהל לשני חלקים ומתפללים אלו לעצמן ואלו לעצמן שורת הדין נותנת שיחלקו כל אותן הקדשות הנמצאות לקהל על פי מספר הגברים מאחר שלכולם יש להם הנאה מהם זו היא הדעת הנראת בתחלת הענין ולפום ריהטא, אבל משבשתא היא שמאחר שכל דיני הקדשות אינן נידונין אלא על פי האומדנא כדאוכחנא לעיל ואומדנא דדעתא היא דכל הנודרים ומתנדבים על דעת כל בני העיר או על דעת רובן או על דעת שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר או על דעת טובי העיר שנתמנו מכל הקהל הן נודרין לא על דעת מעוט בני העיר או על דעת ז' טובי העיר שלא נתמנו מכל אנשי העיר ושלא במעמד אנשי העיר אם כן כל אותם ההנאות המגיעות להן לבני העיר מאותן ההקדשות אינן רק על פי הסכמת כל הקהל או רובו או על פי הסכמת טובי הקהל שנתמנו מכל הקהל להתנהג על פיהם או על פי שבעה טובי הקהל הם עשו מה שעשו במעמד אנשי העיר ואין שם מוחה בידם ומכיון שכן הוא אין ראוי שיהיו כל אותן הקדשות אלא תחת רשות רוב הקהל לא תחת מיעוטן ואם כן בנדון דידן נמי שנחלקו הקהל לב' כתות כל אחת מתפללת לעצמה והכת האחת מהן היא רוב הקהל וגם שלא היו הם הנפרדים אבל הם עומדים על הכנסת הראשון שבררו אותו כל הקהל טרם החלוק במקום שנודרו שם כל ההקדשות שנתבטלה בעונותינו הרבים מגזרת המלכות וגם כל עניי הקהל אשר עקר כל ההקדשות שלהם לא נעשו אלא בעבורם הם עמהם וגם הפרוד שנפרדו מהם מעוט הקהל שלא כדין עשו מה שעשו שהרי היה להם להמשך אחר רוב דיעות הקהל כפי מה שגזרה תורתינו הקדושה אחרי רבים להטות ואפילו אם היו המועטים יותר עשירים ויותר חכמים מהמרובים כדאוכחנ' לעיל, הנה מכל אלו הפנים שורת הדין נותנת שיתנו כל ההקדשות בידי הכת הגדולה שיעשו בהם כרצונם אם להפקידם ביד מי שירצו ואם לפזרם באי זו מצוה שירצו, וגדולה מזו אני אומר שאפילו הם אינם רשאין לקבוע כת לעצמם מכיון שמתחלה שלא כדין נעשת אבל ראוי שילכו להתפלל עם הכת האחרת ולהשלים עמהם ויהיו כלם לאחדים כאשר היו בראשונה כדי שתתקיים גזרת תורתינו הקדושה דאחרי רבים להטות במקומה ואחר כך אם ירצו יחיד או רבים לצאת מחמת שאין הבית מכילה אותם או מחמת סבות אחרות שאינן מחמת חלוק הדיעות שביניהם הנה הרשות בידם אבל שיצאו מאותו כנסת מחמת שהם רוצים לקיים דעותיהם ולבטל דעת הרבים הפך גזרת התורה הוה ליה כמו הדיינים שנתוועדו ושמעו דברי הבעלי ריבים וכשנחלקו בדיעותיהם באותו דין וראו המועטים שרבו דיעות החולקים עליהם קמו והלכו להם ולא רצו לקיים גזרת אחרי רבים להטות שהם עוברים במצות עשה דאחרי רבים להטות. ומעתה אין צורך להשיב על מה שנסתפק לכם אם תהיה החלוקה לחצאים או על פי מספר הגברים מאחר שכבר נתברר שאין כאן מקום לחלוקה אבל היכא דנחלקו הקהל לשתי כנסיות מפני שאין המקום מכיל את כלם או מחמת שום סבה אחרת לא מפני חלוק דיעותיהם והיה החלק האחד יותר מהחלק השני ונתרצו כלם לחלק כל ההקדשות שלהם רק שנסתפקו באופן החלוק אם יהיה לחצאים מאחר שכל חלק מהם הוא כנסת לעצמו או על פי מספר הגברים אז שורת הדין נותנה שיהיה החלוק לפי מספר הגברים מכיון דאית להו לכלהו הנאה וריוח בהנהו הקדשות דכל זמן שהן בעין יש להם ריוח לענייהם וכיון דרווח רווח וגם שיש להם עזר גדול לפזר מהם לצרכי צבור כדאמרן ואם כן כל אותן ההקדשות לגבי אותה הנאה דמטייא להו הוה ליה כממון השותפים מאחר שכלם נהנים מהם וכמו שנחלק ממון השותפים על פי מספר הגברים המשותפים לו כן ראוי שיחלקו כל ההקדשות על פי מספר הגברים הנהנים מהם מאחר שהם כמו שות' בהם לגבי אות הנא' דמטייא להו ואין זה צריך לפנים.

אבל הא דנסתפק לכון אם יחלקו כל ההקדשות . בכללן או אותן דלית להו בעלים בלבד והשאר יקחום הבעלים כל אחד בכנסת שהוא מתפלל בו נראה לי לעניות דעתי ששורת הדין נותנת שיקח כל אחד את שלו בכנסת שהוא מתפלל בו ואף על גב דלכאורה משמע דכיון דנתנום ביד הגבאים כבר יצאו מכחם ושוב לא נשאר להם שום כח בהם כדתניא בפרק קמא דערכין האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד הגבאי מותר לשנותה משבאת ליד הגבאי אסור לשנותה ותניא בפרקא קמא דבתרא ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו ואם כן מכיון דיש בידם לשנותה לכל מה שירצו ואין בידו לעכב דלא חיישינן לפעייתו כדלעיל שמעינן מיהא דאין לו יכולת להוציאם מהכנסת ש שלהן להוליכן בכנסת שהוא מתפלל בו דאם לא כן היאך יכולים לשנותה לכל מה שירצו ואינם חוששים לפעייתו ילך להתפלל בכנסת אחר ויוציאנה מהכנסת שלהם לגמרי דדוחק הוא לומר דבדליכא כנסת אחר מיירי ולא היא דהא בתוספתא דפרק הגוזל קתני בהדיא האומר תנו מאתים דינרים לבית הכנסת או ספר תורה לבית הכנסת יתנם לבית הכנסת הרגיל בו ואם היה רגיל בשניהם יתננו לשניהם והאומר תנו מאתים זוז לעניים יתנם לעניי אותה העיר וטעמא דידהו אינה אלא משום דאומדנא דדעתא היא דכל הנודרים סתמא על אותו כנסת שרגילים בו הם נותנים דמסתמא כל אחד אוהב שיהיו הקדשותיו בבית הכנסת שמתפלל בו יותר משאר כנסיות ושיפרנס עניי קהלתו יותר מעניי שאר הקהלות דומיא דשכיב מרע שאמר נכסי לטוביה ומת ובאו שנים ששמם טוביה וכל אחד מהם אומר אני הוא שתלמיד חכם קודם או השכן קודם ואם כן כיון דאומדנא דדעתא הכי הוא תו ליכא לספוקי בנדון דידן אם יקח כל אחד ההקדש שלו לאותו כנסת שמתפלל בו אי לאו דוקא הוא אם בנודרים סתמא אמרינן אומדנא דדעתא היא שעל אותו כנסת שמתפלל הוא נודר בנדון דידן שנדרו בפירוש שיהיו הקדשותיהן באותו כנסת שמתפללים בו וגלו דעתן שאינן מתרצים שיהיו הקדשותיהן אלא בכנסת שמתפללים בו מבעיא ובן בנו של קל וחומר כשאותו כנסת שיצאו משם הוא במחלוקת ובקטטה עמהם דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נדרו מה שנדרו דכי האי גונא פריך בשילהי פרק הגוזל קמא אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה ומשני חטאת שמתו בעליה הלכתא גמירי לה אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה ומשני אנן סהדי דמנח ניחא לה בכל דהו וכדריש לקיש דאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמילו דליכא לתרוצי הכא כמו שתרצו התוספות על מה שהקשו אי הכי אדם שקנה מחבירו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה ותרצו דהתם לאו בלוקח לחודיה תליא מילתא, אלא כמו כן במוכר ומוכר מקנה ליה אדעתא דהכי דהא לא דמיא הא אלא לאשה בקדושין דבדידה לחודה תלייא מילתא הכא נמי בנודרין לחודיהו תליא מילתא וכל זה אין אנו צריכים לו אלא כשיוצא הנודר מאותו כנסת שנדר בו לקבוע תפלתו בבית הכנסת אחר אבל בנדון דידן שאינו יוצא מהכנסת שנדר בו שהרי שתי הכנסיות הללו בשם אותו הכנסת שנדר בו הם נקראים לית דין ולית דיין דלא יקח כל אחת את שלו בב"ה שהוא מתפלל בו בממה נפשך דאי בתר אומדנא קא אזלת הרי הוא מוליך הקדשותיו בבית הכנסת שהוא מתפלל בו ואי בתר הכנסת שנדר בו קא אזלת הרי שתי הכנסיות הללו בשם הכנסת הראשון הם נקראים ואם כן מ"ל זה ומ"ל זה ומההיא דערכין לא קשיא ולא מידי דאיכא למימר דכי היכי דלגבי שנוי לשנותה לצרכו ואח"כ ישלם יש בו שני מיני אומדנות השונות זו לזו דקודם שהגיע לידי הגבאי אמרינן דאומדנא דדעתא דלדעת כן הקצה אותה לצדקה שאם יצטרך יטלנה וישלם אחרת כדפירש"י ז"ל ואחר שהגיע לידי הגבאי אמרינן דאדרבא אומדנא דדעתא היא דלדעת כן נתנה לגבאים שאם יצטרך לטול אותה ולשלם אחר תחתיה שלא יהיה רשאי הם הכי נמי לענין אם היא תחת רשותו שיוכל לעכב שלא לשנותה לדבר אחר ממה שהקצה אותה הוא או שיוציאנה מיד הגבאי שיוליכנה בכנסת שהוא הולך להתפלל בו יש בו שני אומדנות הפוכות זו לזו דלענין השנוי אמרינן דאומדנא דדעתא היא דלדעת הקהל הקצה אותה ולא על דעתו ולפיכך יכולין הקהל לשנות לכל מה שירצו ואינו יכול הנודר לעכב על ידם ולענין שיוכל להוציא מיד הגבאים להוליכה בכית הכנסת שהוא מתפלל בו אמרינן אומדנא דדעתא הוא שלא הקצה אותם אלא על דעתו שתהי' ברשותו להוליכה בבית הכנסת שהוא מתפלל בו ולא על דעת הקהל שאם ירצו למנעו אין זה בידם. ואם תאמר והיאך נוכל לקיים שתי האומדנות הללו שהן הפוכות זו לזו בשלמא שתי האומדנות הראשונות אף על פי שהם הפוכות זו לזו אינם סותרות זו לזו משום דחדא בקודם שבאת ליד הגבאי וחדא לאחר שבאת ליד הגבאי אלא שתי האומדנות השניות ששתיהם בזמן אחד דהיינו לאחר שבאת ליד הגבאי היכי משכחת לה לקיים את שתיהן שלא יהיו סותרות זו לזו והלא כשהקהל באין לשנותה ורואה שאינו יכול למונעם מפני האומדנא הזאת שאנו אומרים שעל דעת הקהל הקצה אותה יוכל לצאת מהכנסת ההוא לכנסת אחרת ואז יוציאנה מידי הגבאים של הכנסת להוליכה בבית הכנסת שהלך שם ולא יוכלו למונעו לפי האומדנא השנית שאנו אומרים שעל דעתו הקצה אותה שתהיה ברשותו להוליכה לאי זה מקום שהוא מתפלל בו ונמצא שלא תוכל למצוא מעולם שישנו אותה הקהל כפי מה שירצו אם לא כשיסכים גם הוא עמהם ואם כן מאי רשאין בני העיר לשנותה לכל מה שירצו דקתני בבריתא משום דסתמא קתני משמע דבכל ענין קמיירי דאם לא כן הוה ליה לפרושי במה דברים אמורים בשאין שם בעליה או בית הכנסת אחר וכו' והא לא קשיא ולא מידי דכיון דגלי דעתיה דאינו יוצא משם להתפלל במקום אחר אלא כדי לבטל דעת הקהל שלא יוכלו לשנותה לרצונם שוב אינו יכול להוציאה משם להוליכה בבית הכנסת האחד שהלך שם להתפלל מפני שאין זה אלא כמערים ובכי האי גונא ליכא אומדנא דדעתא ומההיא תשובה דמהר"ם שהביא המרדכי בפרק השותפין ששאלו ממנו על ראובן שנתן ממונו לצדקה ואמר זה הממון ינתן בריוח ומן הריוח יקחו הקהל לשלוח ולשכור רב הישר בעיניהם והקרן יהיה קיים ונאסף האיש ההוא אל עמיו והניח חיים לכל ישראל ואחר מותו השכירו הקהל רב אחד שהוא קרובו ונמצא רב אחד נשוי מבנות המקדיש גדול כמותו אם שייך כאן אומדנא דרבי שמעון בן מנסיא דפרק יש נוחלין והשיב נראה לי אחר שנתן לקהל וכבר בא לידי הגבאי שוב אין לבניו וליורשיו שום כח יותר משאר עניים והקהל יעשו הטוב והישר בעיני השם ואדם דכל דאתי אדעתא דידהו קא אתי כדאמר רב אשי בפרקא קמא דבבא בתרא וכו' דמשמע דכיון שנתנה ליד הגבאי שוב אין להם לבעלים כח על הצדקה ההיא כלל אפילו להקדיש לעניים שהם מקרוביו משאר עניים דעלמא אע"ג דאומדנא דדעתא היא שאלו ידע שקרוביו יתענו ויצטרכו בה לא היה מקדיש אותה לקהל ולא היה נותנה לגבאין ודמייא לאומדנא [(דר' שמשון)] דר' שמעון ב"מ ליכא לדיוקי מינה מכ"ש שאין כח ביד הבעלים להוציאה מאותו הכנסת מאחר שכבר באת לידי הגבאים של אותו כנסת שנדר אותה שם משום דהא מילתא דהשכרת הרב וכיוצא בה הוייא בכלל לשנותה לכל מה שירצו ולא תלייא אלא לקהל שכל זמן שהיא בידם ותחת רשותם יש להם לקהל לשנותה אפילו לצרכי צבור ולבטל דעת המקדיש שהקדישה על מנת שישכירו רב מהריוח שלה משום דכל המקדיש על דעת כל הקהל הוא מקדיש כמו ששנינו בברייתא ולשנותה לכל מה שירצו אבל לענין שיוכל להוציאם מידם ולהוליכם לבית הכנסת שהלך להתפלל בו ולקבוע שם תפלתו לא יצא מתחת רשותו אף על פי שנתנה ביד הגבאים משום דאומדנא דדעתא היא שלא בחר להקדישה לבית ההוא אלא מפני שהיה קובע שם תפלתו כדאוכחנא לעיל וכל שכן כשהכנסת שהלך עתה להתפלל בו הוא בשם הכנסת הראשון בעצמו שאין כאן שנוי כנסיות כלל, ואם כן מאחר שכל הנודרים והמתנדבים אינן נודרין ומתנדבין אלא על דעת זו מי הוא זה ואי זה הוא שיוכל למנע ההקדשות שלהם מלהוציאם מידי הגבאים להוליכם בבית הכנסת שרוצים לקבוע תפלתם שם והלא אין זה דומה אלא כמי שפרש בעת נדרו שעל תנאי זה הוא נודר ומתנדב שבזה אין חולק כלל וכל שכן כשהכנסת שהולכים שם הוא כשם הכנסת שיוצא משם שאין כאן שנוי כנסיות ובן בנו של קל וחומר כשהכנסת שיוצא משם הוא מבעלי המחלוקת שלו דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נדר ולא התנדב כדפריש בשלהי הגוזל ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין ותפוק לה בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה ומשני דמינח ניחא לה בכל דהו כדריש לקיש דאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו משמע דאי לאו משום האי טעמא הוה נפקא בלא חליצה משום דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה ואם כן בנדון דידן דלא שייך האי טעמא דמינח ניחא להו אפי' בכל דהו ודאי מוציאין אותן מיד הגבאי משום דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נדר מה שנדר וליכא למימר דאף על פי כן מכיון שנתנו ליד הגבאי ולא פרש תנאו בשעה שנתנן לידו אחולי אחליה לתנאיה דהא בכתובות פרק המדיר גבי קדשה על תנאי וכנסה סתם דפליגי בה רב ושמואל רב אמר צריכה ממנו גט ושמואל אמר אינה צריכה הימנו גט פרשה אביי למלתיה דרב ואמר לא תימא דטעמיה דרב הוא משום דכיון שכנסה סתם אחוליה אחליה לתנאי כלומר ותלמוד מכאן שכל המתנה תנאי בתחלת המעשה ובשעת הגמר לא הזכיר תנאו שמחל תנאו ובטלו הא ודאי ליתא דלעולם על דעת התנאי עושה מה שעושה ואינו מוחל תנאו אלא טעמיה דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלמא שמעינן מעינץ מיהא דכל זמן שלא בטל תנאו בפירוש אינו בטל ולא אמרינן כיון שנתנו ליד הגבאי ולא פירש בו שום תנאי ודאי אחולי אחליה לתנאיה וכן פירש שם בהדיא לא תימא קסבר רב אחולי אחליה לתנאי וכתובה בעי למיתב לה אם גרשה אלא טעמא דרב לענין גט בלבד הוא דקסבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין ואפילו מצא עליה נדרים אבל לענין ממונא בתנאי קאי שאם ימצאו עליה נדרים תצא בלא כתובה. והא דנסתפק לכון גם כן היכא דמתו הבעלים ובניהם קיימים אם הם עומדים במקום הבעלים אי לא נראה לי לעניות דעתי דבמקום הבעלים קיימי דהא אומדנא דדעתא הוא שלא כיונו הנודרים והמתנדבין לידור ולהתנדב בבית הכנסת שהקהל מתפללים בו יותר משאר הכנסיות אלא כדי שיהיו הקדשותיהם שמורים ומושגחים שם מהם ומבניהם ומכל קרוביהם ומתפללים שם שאם יצטרכו גניזה ושמירה יתירה מגנבה ואבידה ומקלקול וכיוצא בהם הם יהיו המשתדלים בם יותר משאר כל הקהל כמו שאנו רואים היום בעינינו ולא יהיו כשאר ההקדשות שאין להם בעלים או שנשתקע שם הבעלים מהם שאין שום אדם משגיח עליהם כי אם הגבאים לבדם ולפעמים הם מתרשלים בדבר והם נגנבים או אבודים או מתקלקלים וכשיקרה כזה אין שום משניח בהם לתקנם או להשתדל במציאותם והוה ליה כקדרה דבי שותפי דלא חמים ולא קריר. ועוד כדי שיהיה לו ולכל קרוביו המתפללים שם כבוד ותפארת מכל אנשי קהלתו ומכל ענייניהם שהרי אנו רואים היום שכל אנשי הקהל משתדלים בכל מאדם להביא בתוך קהלתם אנשים נדיבים בעלי צדקה ומכבדים אותם כל הקהל יותר מכל שאר אנשי הקהל ויש להם למקדישין טובת הנאה בזה וכיון שכן הוא אם כן גם הקרובים הם בכלל האומדנא כמו הבעלים עצמם וכן משמע נמי מההיא תשובה דהרא"ש ז"ל המתחלת על אודות הצדקה שמתנדבים לצורך בית הכנסת וכו' שכתב שם ואם קרובי נותני הצדקות יקראו תיגר על השנוי לא חיישינן לפעייתו כדמשמע מההיא דערכין דקאמר וטעמא דגוי מפעא פעי אבל ישראל דלא פעי שפיר דמי אלמא גבי גוי חיישינן דמפעא פעי אבל ישראל דלא פעי שפיר דמי אלמא גבי גוי חיישינן דמפעא פעי אבל ישראל ציית לדברי חכמים עד כאן לשונו ואי סלקא דעתך דקרובי הבעלים לאו במקום בעלים קיימי למה ליה לאתויי ראיה מהא דקאמר בערכין אבל ישראל ציית לדברי חכמים הא אפילו אם תמצא לומר דישראל נמי מפעא פעי מכל מקום הני מילי לפעיית איהו גופיה אבל לפעיית קרוביו לא אלא שמע מינה דקרובים נמי במקום בעלים קיימי וכן משמע נמי מההיא דערכין דקאמר טעמא דגוי מפעא פעי ואיכא חלול השם שהוא הולך וצועק ראו היהודים איך מכרו הכלי שהקדשתי בכנסת שלהם וכיון דמשום חלול השם הוא מה לי גוי עצמו מה לי קרוביו הא בין בפעייתו בין בפעיית קרוביו איכא חלול השם אלא לאו שמע מינה דלא שנה הוא לא שנה קרוביו חיישינן לפעייתן ואסור למכרה ולשנותה כל זמן שלא נשתקע שם הבעלים ממנה ואם כן הוא הדין נמי בישראל דקאמר דלא מפעא פעי לא שנה הוא לא שנה קרוביו קאמר אלמא דקרובי הבעלים במקום הבעלים קיימי. ואם תאמר מה ראיה מזה דילמא גבי פעייא דטעמא משום חלול השם הוא אין לחלק בין בעלים לקרובים אבל לענין שיהיו קדשיו בכנסת שהוא מתפלל בו מאן לימא לן דהויא אף לקרובים דילמא אינה אלא לבעלים דוקא ולא לקרובים, יש לומר כיון דשמעינן מהכא לגבי פעייא דקרובים נמי במקום בעלים קיימי דאינהו נמי מפעא כמו הבעלים וכיון דמפע פעו בודאי מנטר נטרי להו מגניבה ואבידה ומקלקול וכיוצא בהם וכל עוצמם של בעלים שהקדישום בבית הכנסת שמתפללים בו אינו אלא שיהיו הקדשותיהם שמורים ומקויימים ולא יפול עליהם גניבה ואבדה ולא קלקול אם כן על כרחך לומר דקרובים נמי במקום בעלים קיימי אף לענין זה שיוכלו להוציאם מיד הגבאים להוליכם מיד הגבאים להוליכם בבית הכנסת שהם מתפללים בו וכל שכן כששני הכנסיות יחד בשם כנסת אחד הם נקראים.

וכן נמי הא דנסתפק לכון באותן הקדשות שנדרו לקברים והיו בידם כמה שנים ואחר כך נתנום הקברים לקהל שהיו בידם כשאר ההקדשות ועתה כשנחלק הקהל חזרו הקברים ובקשום אם הדין הוא שיחזירום עוד בידם לעשות בהם כרצונם או דילמא כיון שנתנום לקהל ויצאו מתחת רשותם ונכנסו תחת רשות הקהל כבר שבו להיות כשאר הקדשות כל הקהל ויהיה משפטם כמשפט ההקדשות של הקהל.

נראה לי לעניות דעתי דהא לא צריכא רבה היא דכיון דבכל דיני הקדשות בתר אומדנא דדעתא קא אזלינן ואומדנא דדעתא דהנהו נודרים שנדרו לקברים אינה אלא שיהיו על פיהם שיעשו בהם כרצונם והקברים מסתמא כשנתנום לקהל לא נתנום כדי שיוציאו המצוה המוטלת עליהם מידם לתת אותה לקהל דאנן סהדי דניחא להו למעבד מצוה בין בגופן בין בממונן כדאיתא בפסחים וכל שכן הכא דלית להו לא טירחא דגופא ולא דררא דממונא אלא אדרבה טובת הנאה של כבוד שרבים צריכים להם אם כן על כורחך לומר שלא נתנום להקהל אלא על דעת לשמרם עם כל שאר ההקדשות שבידם או לקחת הריוח מהם לא שיפזרום הם ומכיון שלא נתנום בידם אלא לשמור ולא לחלק צריך להחזירם להם בלי ספק ואפילו אם תמצא לומר שנתנום להם כדי שיחלקום לעניים או שיפזרום לאי זו מצוה שיראה להם מכל מקום כיון שעדיין בידם הם ולא פזרום בשום מקום שיוכלו הקברים לחזור בהם וליטול אותם מידיהם מידי דהוה אמי שהרשה לאחד ליטול מעות שיש לו ביד חברו שיכול לחזור בו לבטל השליחות להרשות אחר במקומו והא דתניא בגטין פרק האומר התקבל לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה זכי לה והתקבל לה רצה לחזור לא יחזור ואיבעיא להו הילך לר' נתן כזכי דמי או לאו כזכי דמי תא שמע הולך גט זה לאשתי רצה לחזור יחזור הילך גט זה לאשתי רצה לחזור לא יחזור מאן שמעת ליה דאמר בהולך רצה לחזור יחזור רבי נתן וקאמר בהילך רצה לחזור לא יחזור שמע מינה הילך כזכי דמי שמע מינה ליכא למידק דהוא הדין נמי בנדון דידן כיון שנתנו הקברים ההקדשות שבידם לקהל ואמרו הי לכם ההקדשות שבידנו הוה ליה כאלו אמרו להם בפירוש שיזכו בהם לעניים ולשאר צרכי הקהל ושוב אינם יכולים לחזור דשאני התם דבזכיתו זכתה בו אשתו וכיון שזכתה אשתו שוב אינו יכול לחזור והוא הדין נמי מי שאמר לקהל זכו באלו המעות לעניים כיון שזכות הוא להם אמרינן זכין לאדם שלא בפניו ובזכייתם זכו בהם העניים כדגרסינן בקמא פרק שור שנגח ד' וה' ההוא גברא דתקע לחבריה שלחיה רב טובי בר רב: מתנה לקמיה דרב יוסף סלע צורי תנן או סלע מדינה תנן ופשטוה מהא דאמר רב יהודה אמר רב כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה אמר ליה ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא ליה נתביה לעניים הדר אמר ליה נתביה נהלי אזיל ואברי ביה נפשאי אמר ליה רב יוסף כבר זכו ביה עניים ואף על גב דליכא עניים הכא אנן יד עניי אנן דרב יוסף גבאי הוה כדאיתא בשלהי החובל וכתבו התוספות בשם רבינו חננאל ז"ל דבלא יד עניים נמי הוה מחייב באמירה כדדרשינן בפרקא קמא דראש חשנה בפיך זו צדקה אלא שבלא יד עניים אנן היה יכול ללוות לפי שעה להרויח בו נפשו ואחר כך לפרוע אחר לעניים אבל השתא דזכה בו הגבאי שהוא במקום יד עניים שוב אי אפשר ללוות לעשות בו צרכיו ואחר כך לפרוע כדאמרינן בפרקא קמא דערכין האומר סלע זה לצדקה עד שלא בא ליד הגבאי מותר לשנותו משבא ליד הגבאי אסור לשנותו אבל בנדון דידן שאין כונת הקברים להוציאם מתחת רשות העניים או מתחת צרכי צבור שהרי הנודרים משעה שנדרו אותם לקברים להתפזר על ידם כבר זכו בהם העניים ועכשיו שחזרו בהם ורוצים להוציאם מיד הקהל אינו אלא כדי שיפזרום הם לעניים או לאיזו מצוה אחרת שיראה להם ושיהיה להם טובת הנאה הזאת ומכיון שכן הוא אף על פי שאמרו להם לקהל בפירוש הא לכם המעות שהם מעות של הקדש שתפזרו אותם לעניים ולכל מקום שיראה לכם ויהיה הטובת הנאה הזאת לכם אף על פי כן יכולים לחזור בהם להוציאם מיד הקהל שיפזרום הם ושיהיה הטובת הנאה הזאת להם כפי דעת הנודרים ולא לקהל דלא שייך הכא לומר דבזכייתם זכו בה העניים מכיון שהם עצמם אין כוונתם לתת אותם אלא לעניים ואין זה דומה אלא למי שהרשה לאחד שיכול לבטל הרשאתו מזה לתת אותה לאחר שיש בידו לחזור בו לתתו למי שירצה זהו הנראה לי לעניות דעתי הטרוד והעלוב אליא מזרחי.

תוכן העניינים

שות רבי אליהו מזרחי (ראם)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה