שות רבי אליהו מזרחי (ראם)· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]
שאלה נ
ראה ראיתי את האגרת השלוחה מבית דינו של הנגיד כמהר"ר יצחק שלאל, יגדל כבודו וירום הודו ותפארתו ויתמיד ממשלתו וישגא שלומו יחד עם בית דינו הצדק המה ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם והבקשה שבקשו על דבר הנודר שאמר אני מקבל עלי נזירות שמשון אם אעשה כך וכך אם חל עליו נזירות בזה הלשון או לא יחול עד שיאמר שמשון בן מנוח בעל דלילה כמו שנראה מסוגית הגמרא ושמחתי בה מאד על גודל חסידותם ורוב ענותנותם ואמרתי זהו סימן מובהק והוראה אמיתית שהם מתלמידיו של הלל הזקן בלי ספק כי כבר ידעתי מפי השמועה שהם אריות שבחבורה כלם יושבי שורה שכל ימיהם בלו במלחמתה של תורה וכל רז לא אנס להון ועם כל זה לא מלאם לבם לסמוך על דעתם אבל רצו לצרף אותנו עמהם כי היכי דלמטיינהו שיבא מכשורא ואמרתי אשרי הדור שהנשיא נותן לבו על כך וכראותי אנכי הטרוד והעלוב החתום בשולי האגרת הזאת רוב ענותנותם וגודל חסידותם הוכרחתי להפיק רצונם ונדרשתי לבקשתם וכתבתי הנראה בעיני לפי עניות דעתי אחר בקשת העזר מאתו יתברך לחשכני משגיאות ולתת מענה בלשוני כדבר שכתוב לאדם מערכי לב ומי"י מענה לשון ואומר:
הא דנסתפק לכון על דבר הנודר שאמר בנדרו הריני נזיר שמשון אם חל עליו נזירות בזה הלשון או דילמא לא יחול עליו עד שיאמר הריני כשמשון בן מנוח בעל דלילה אבל כל עוד שלא הוציא מפיו אלא כשמשון גרידא לא הוי נזיר אפילו אם אמר שבלבי היה בעבור שמשון בעל דלילה ומשום דדברים שבלב אינם דברים נראה לי לעניות דעתי דהא לא צריכא רבה דמילתא דפשיטא היא דהוי נזיר אפילו בסתמא כגון שאמר הריני נזיר שמשון ושאלוהו על אי זה שמשון היה בלבו ואמר שכחתי או שלא היתה כונתי בו אלא כפי מה שהוא מנהג הנודרים בזה הלשון כל שכן אם פרש ואמר שבלבי היה בעבור בעל דלילה שהרי בריתא שנויה היא בפ"ק דנזיר דתניא ר' יהודה אומר האומר הריני נזיר שמשון מותר לטמא למתים שכן מצינו בשמשון שנטמא למתים ר שמעון אומר שכן מצינו בשמשון שלא יצא נזירות מפיו וקיימא לן בפרק מי שהוציאוהו רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה ומדקאמר מותר לטמא למתים מכלל הא לשאר מילי דנזירות הרי הוא נזיר גמור ועוד דעד כאן לא קא מפלגי אלא בנזירות שמשון אי הוה נזירות כיון שלא יצא מפיו אי לא אבל במלת נזיר שמשון כולי עלמא מודו דבשמשון בעל דלילה קא מיידי ותניא נמי בפרק שני דנדרים האומר הריני נזיר שמשון אם יש בכרי הזה מאה כור והלך למדדו ומצאו שנגנב או שאבד אינו נזיר משמע הא אם מצאו ומדדו והיו בו מאה כור הרי זה נזיר ואע"ג דאמר ליה רבא לרב הונא לא תניא הדר אמר איתניא תניא ועוד עד כאן לא קאמר רבא לא תניא אלא לענין ספקו מותר אבל לענין ודאו רבא גופיה מודה דהוי נזיר וכן פרשו המפרשים גבי הא דאמר רבא לא תניא לא נמצא בשום מקום שאם אמר הריני נזיר שמשון שיהא ספקו מותר אבל בודאי הכל מודים שאפילו בסתמא הוי נזיר כלש"כ כשאמר שבלבו היה בעבור בעל דלילה ואם כן מתניתין דקתני כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה וכו' ופרשו בגמרא דאצטרכי כל הני לישני משום דאי תנא כשמשון גרידא הוה אמינא שמשון אחרינא דמשמע דשמשון גרידא לא הוי נזיר על כרחין לתרוצינהו באחד משני אופנים כי היכי דלא תקשו אהדדי אם בשנאמר דלשון הריני כשמשון לחוד ולשון הריני נזיר כשמשון לחוד דמכיון שהוציא מפיו לשון נזירות סתמיה בבעל דלילה שהיה נזיר משמע אלא שעם כל זה אם פרש ואמר (לא) לא נתכונתי אלא לאיש אחר שלא היה נזיר ואמרתי שאהיה כמוהו בענין הנזירות שכמו שאותו האיש לא היה נזיר גם אני לא אהיה נזיר הוי נאמן ולא הוי נזיר ואף על פי שסתמו בבעל דלילה משמע, מידי דהוי דומיא דההיא דפרק שני דנדרים דתנן נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבן מלכים וכו' אינן צריכין שאלה לחכם אף על פי שמשמען לכל העם אסור כדכתב הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות נדרים ואלו לשון הריני כשמשון שלא הוציא מפיו לשון נזירות אין סתמו מודה על בעל דלילה ולפיכך גבי הריני נזיר שמשון שסתמו מורה על בעל דלילה שנו בבריתא שהוא נזיר עד שיוציא מפיו וגבי הריני כשמשון שאין סתמו מורה על בעל דלילה שנו במתניתין שאינו נזיר עד שיוציא מפיו כבעל דלילה וכו' או בשנאמר שאין הבדל בין לשון הריני כשמשון ובין לשון הריני נזיר כשמשון דסתמא דתרויהו בבעל דלילה משמע משום דסתם נודרין אינו אלא לחייב עצמן בדבר שלא היו מחוייבים בו ואפילו הכי לא קשו אהדדי דאיכא למימר דמתניתין מיירי בכל ענין דאפילו אם אמר לא נתכונתי אלא לאיש אחר שלא היה נזיר הרי זה נזיר ולפיכך הצריכו לומר כן כשמשון בן מנוח כבעל דלילה וכו' מפני שאז אינו נאמן לומר לא נתכונתי אלא לאיש אחר מפני שרחוק הוא שימצא איש אחר שנעשו בו כל המעשים הללו וכדכתב הרמב"ם ז"ל ובודאי שקורי קא משקר מה שאין כן אם אמר הריני כשמשון גרידא או הריני נזיר כשמשון שאז אם פרש ואמר לא נתכונתי אלא לאיש אחר הרי הוא נאמן ולא הוי נזיר והבריתא שאומרת דאפילו כשמשון גרידא הוי נזיר בסתמא קא מיירי שלא פרש לומר לא נתכונתי אלא לאיש אחר שאז אפילו בשמשון גרידא הוי נזיר מכיון דסתם נודרים אינו אלא לחייב עצמן בדבר שלא היו מחוייבים בו וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק שלישי מהלכות נזיר מי שאמר הריני נזיר כשמשון הרי זה נזיר ואם אמר לא נתכונתי אלא לאיש אחר ששמו שמשון אינו נזיר ואחר כך אמר הריני כשמשון בן מנוח בעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלשתים את עיניו הרי זה נזיר בנזירות שמשון ואף על פי שאפשר שנעשו מעשים אלו לאיש אחר, תחלה הביא הבריתא בצורתה ופרש אותה דדוקא מסתמא שלא פרש אותה קא מיירי אבל אם פרש ואמר לא נתכונתי אלא לאיש אחר לא הוי נזיר ואחר כך הביא המשנה כצורתה ולא פרש בה לומר שאם אמר לא נתכונתי אלא לאיש אחר לא הוי נזיר כמו שפירש האומר הריני נזיר כשמשון הרי זה נזיר מפני שהוא סובר שהמשנה בכל ענין קא מיירי אפילו באומר לא נתכונתי אלא לאיש אחר והיינו דמסיים בה ואף על פי שאפשר שנעשו מעשים אלו לאיש אחר כלומר והיה ראוי להאמין לו במה שאמר לא נתכונתי אלא לאיש אחר אפילו הכי כיון שאפשר רחוק הוא לא מהמנין ליה והרי הוא נזיר אבל הברייתא לא קמיירי אלא בסתמא אבל אם פרש ואמר לא נתכונתי אלא לאיש אחר הוי נזיר שאלו היה נאמן בזה אפילו באומר הריני כשמשון בן מנוח בעל דלילה הוה ליה למכתביה להא דאם אמר לא נתכונתי אלא לאיש אחר בסוף דבריו אחר הריני כשמשון בר מנוח בעל דלילה וכו' כדי שישוב על כל האמורים לעיל בין על לשון הבריתא דהריני נזיר כשמשון הרי זה נזיר בין על לשון המשנה דהריני כשמשון ב"מ כבעל דלילה וכו' הרי זה נזיר אלא על כרחך לומר דסבירא ליה להרמב"ם ז"ל דבריתא בסתמא קמיירי אבל אם פירש ואמר שלא נתכונתי אלא לאיש אחר לא הוי נזיר אבל מתניתין בכל ענין קמיירי אפילו באומר לא נתכונתי אלא לאיש אחר וכן הביא גם הסמ"ג ז"ל את דברי הרמב"ם ז"ל בצורתם ממש והראב"ד לא כתב בהשגותיו כלום מפני שהדברים הללו דברים נכוחים הם למבין אין בהם נפתל ועקש, והראיה על זה מדתנן בפרק שני דנדרים סתם נדרים להחמיר ופרושן להקל כיצד אמר הרי עלי כבשר מלוח וכיין נסך אם בשל שלמים נדר אסור ואם בשל עבודה זרה מותר ואם סתם אסור וכו' ומסים בה נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים וכו' ועל כלם אין נשאלין להן ואמר רב יהודה מאי אין נשאלין להן אינן צריכים לשאלה לחכם במה דברים אמורים בתלמיד חכם אבל בעם הארץ אם בא לשאול מחמירין עליו ולא פתחינן ליה בחרטה ופירש הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות נדרים סתם נדרים להחמיר ופרושן יש בו להקל ולהחמיר כיצד האומר הרי הפרות האלו עלי כבשר מליח וכיין נסך אומרים לו ומה היה בלבך אם פירש ואמר כבשר מליח של קרבן וכיין נסך שנתנסך על גבי המזבח היה בלבי הרי זה אסור ואם אמר לא היה בלבי אלא תקרובת עבודה זרה ויין שנתנסך לה הרי זה מותר ואם נדר סתם הרי זה אסור וכו' עד במה דברים אמורים במקום שמשמע כל אחד מאלו שם שני ענינים אבל מקום שדרכן שאין קוראים חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד ואמר שם הרי זה עלי חרם הרי זה אסור וכן אם היה דרכן שאין קוראין חרם סתם אלא לחרמי כהנים הרי זה מותר וכן כל כיוצא בזה שאין הולכין בנדרים אלא אחר לשון אנשי אותו מקום באותו זמן ואחר כך כתב הנודר בחרם ואמר לא היה בלבי אלא חרמו של ים שהיא המכמורת נדר בקרבן ואמר לא היה בלבי אלא בקרבנות מלכים וכו' וכן כל כיוצא באלו הדברים שמשמען לכל העם אסור והוא אומר לא נתכונתי אלא לכך ולכך אם היה הנודר תלמיד חכם הרי זה מותר ואין צריך שאלה לחכם ואם היה עם הארץ מראין בעיניו שזה נדר ושהוא אסור ופותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו ואף על פי ששאר המפרשים חולקין עליו בפירוש המשנה הזאת מ"מ כלם מודים שמי שנדר סתם אף על פי שהיה לשונו מורה לחומרא אם חזר ואמר בלבי היה בעבור כך שהוא לקולא הוא נאמן ואינו צריך לשאלה לחכם וקל וחומר כשלשון נדרו סובל קולא וחומרא בשוה שהוא נאמן לומר לא נתכונתי אלא לקולא ובנו של קל וחומר כשלשון נדרו מורה לקולא והוא אומר שלא נתכוונתי אלא לחומרא ובן בנו של קל וחומר כשלשון נדרו מורה לחומרא ופירושו גם כן מורה לחומרא ואם כן בנדון דידן נמי שסתם לשון הריני כשמשון מורה על בעל דלילה שהוא לחומרא מדלא הוצרך לבאר אי זה שמשון לרוב פרסומו בנזירות ואילו היתה כונתו לשמשון אחר היה צריך לבאר אי זה שמשון הוא דסתם נודר אין כונתו אלא לחייב על עצמו דבר שלא היה מחוייב בו אפי' הכי אם פרש ואמר לא נתכונתי אלא על שמשון אחר הוא נאמן אף על פי שהוא לקולא ואין בזה משום דברים שבלב אינן דברים שהרי זה השם נאמר בשוה על כל מי ששמו שמשון וקרינן ביה פיו ולבו שוים וכן כתב הרמב"ם ז"ל גבי מי שנדר בחרם אי איפשר לומר שנדר בשניהם דהיינו חרמי שמים וחרמו של ים כי היכי דנימא דכשאמר לא היה בלבי אלא בשל ים שיהא סותר משמעות דבורו דאיהו ודאי בחד מינייהו בלחוד איכוין הלכך כשאמר נתכונתי אינו אלא מפרש ואם כן בנדון דידן נמי דאי אפשר לומר שנדר בשניהם דהיינו כשמשון בן מנוח בעל דלילה ובשמשון אחר כי היכי דנימא דכשאמר לא היה בלבי אלא בשמשון אחר שיהא סותר משמעות דבורו דאיהו ודאי לחד מניהו בלחוד איכוין הילכך כשאמר לשמשון אחר נתכונתי אינו אלא מפרש והוי דומיא דבשר מלוח ויין נסך דקתני בכולהו ופירושו להקל אף על פי שמשמעותו לחומרא שהרי הנודר בחרם והנודר בקרבן אין משמעו לכל העם אלא לאסור כדכתב הרמב"ם ז"ל ואפילו הכי אם אמר לא נתכונתי אלא לחרמו של ים ולקרבן מלכים שהם לקולא הוא נאמן כל שכן כשנדר ואמר הריני כשמשון וכש וכששאלו אותו על איזה שמשון נתכוין אמר בעבור בעל דלילה שפירושו מורה על לשון נזרו ושהוא לחומרא ושהוא בסתם כל הנודרים שהם מחייבים עצמם שבזה אי אפשר לשום חולק שיחלוק לומר שאינו נאמן והכי משמע נמי מההיא דפרק ג' דשבועות דאמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שנא' לבטא בשפתים גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים אינו אסור לא בחטים ולא בש בשעורים אינו אסור בחטים שהרי לא הוציא בשפתיו ואינו אסור בש בשעורים שהרי לא נתכון לומר שעורים ואנן בעינן שיהא פיו ולבו שוים אבל אם גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם אסור בפת חטים ופירשו הרי"ף והרמב"ם ז"ל הטעם מפני שפת חטים פת שמה פירוש והוי פיו ולבו שוים ופי' הר"נ אבל בפת אחר לא לפי שבפת חטים פיו ולבו שוים אבל בשאר מיני פת אף על פי שמשמעות דבורו הוא שיהא אסור בכללם מכל מקום לא נתכון בלבו אלא לפת חטים פירוש וכיון דפת חטין הוא בכלל הפת שהוציא מפיו ופת חטין נמי פת שמה הוי פיו ולבו שוין מ"ש כן פת של שאר מינין שאף על פי שהן בכלל הפת שהוציא מפיו מכל מקום לא גמר בלבו לאסרן עליו והוי בפיו ולא בלבו ואנן פיו ולבו בעינן וא"כ בנידון דידן נמי אם גמר בלבו להוציא שמשון בעל דלילה והוציא שמשון סתם הרי זה נזיר מכיון דשמשון בעל דלילה שמשון שמו ופיו ולבו שוין וכן כתב הר"ר יום טוב אשבילי בההיא דנדרים דלעיל דוקא בהני דקתני במתניתין שהפירוש הוא בכלל לשונם אף על פי שהוא בדרך רחוקה דכיון שמשמעות הלשון כן ונשמע כן ממה שהוציא מפיו לא חשיבי דברים שבלב אבל כשהוא מפרש בנדרו ענין שאינו בכלל לשונו אף על פי שאנו מאמינים בו שכך היתה כונתו אין פירושו כלום דכל שאינו בכלל לשונו אף על פי שהיה בלבו אינו כלום דדברים שבלב אינם דברים עד כאן דבריו הא קמן דכל שהפרוש הוא בכלל לשון הנדר אע"ג דלישנא דנדריה ומשמעותיה יותר משמע לחומרא כיון שפירש ואמר שבלבו היה בעבור כך וכך אף על פי שהן לקולא וגם שהפירוש עליו הוא בדרך רחוקה לא חשיב שיב כדברים שבלב אם כן בנדון דידן נמי אף על פי שלשון הריני נזיר שמשון סתם מורה יותר על שמשון בעל דלילה המפורסם בנזירות שהוא לחומרא אם אמר אחר ששאלו אותו על אי זה שמשון היה בלבו ואמר שהיה בלבו בעבור שמשון אחר שלא היה נזיר אף על פי שהוא לקולא וגם שפרושו בדרך רחוקה שאם כן היה לו לפרש איזה שמשון הוא מכוין שאינו שמשון בעל דלילה המפורסם וגם שסתם נדרים לחייב עצמן בדבר שלא היו מחויבים בו הרי הוא נאמן ולא הוו דברים שבלב כל שכן כשאמר שבלבו היה בעבור | בעל דלילה שזהו כפי הוראת לשון נדרו ולחומרא כסתם נודרים בכל מקום שהם מחייבים עצמם בדבר שלא היו מחויבים בו שבזה לית דין ולית דיין דהוי נזיר.
וא"ת מאי שנא הא מההיא דפרק רביעי דנדרים דתנן נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין וכו' שהן של בית המלך אף על פי שאינן של בית המלך ומוקמינן התם כגון דאמר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם אינן של בית המלך ומקשינן והא איתסרו ליה ופרקינן דאמר בלבו היום ואף על גב דדברים שבלב אינם דברים הכא אגב ב אונסיה אי איפשר דלא עקר ליה לנדריה אלא דוקא משום אונסא הא לאו הכי הוו מתסרו עליו הפירות לעולם ואמאי והא לא גמר בלבו שיהו אסורים עליו אלא היום כי היכי דהכא לא גמר בלבו אלא פת חטין, כבר תרץ הסמ"ג הקושיא הזאת והביאו גם בעל ההגהות בשמו ואמר דכי אמרינן דאי לאו משום אונסא הוו מתסרי עליה הפירות לעולם הני מילי בעם הארץ דלא מהימן לומר לא גמרתי בלבי אלא היום אבל בתלמיד חכם דמהימן אפילו בלא אונסא לא מיתסר אלא במידי דגמר בליביה, והכא נמי בעם הארץ אסור בכל פת ובתלמיד חכם אינו אסור אלא בפת של חטים, ודמי להא דתנן סתם נדרים להחמיר ופרושן להקל כיצד נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים ועל כולם אין צריכים שאלה לחכם ואמרו שם במה דברים אמורים בתלמיד חכם אבל בעם הארץ שבא לשאול פותחים לו פתח ממקום אחד אלמא תלמיד חכם דמהימן אדבוריה מהמנינן ליה כשאומר לכך נתכוונתי הלכך תלמיד חכם אינו אסור אלא בפת חטין והתם אפילו בלא אונסא אינו אסור אלא אותו יום ועם הארץ הכא אסור בכל פת והתם היכא דליכא אונסא אסור לעולם עד כאן דבריו, ואם כן גבי מי שאמר סתם הריני נזיר כשמשון נמי אם אמר שלא היה בלבו אלא לשמשון אחר והיה תלמיד חכם הרי הוא נאמן ולא הוי נזיר ואם היה עם הארץ אינו נאמן, והרי הוא נזיר כנזירות שמשון בעל דלילה מפני שסתם שמשון מורה עליו וגם סתם נודר אינו אלא לחייב עצמו בדבר שלא היה מחוייב בו ולא הוצרכו לפרש זה גבי נזירות מפני שסמכו אההיא דנדרים דלעיל כמו שסמכו עליו גבי גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם שהוא אסור בפת חטים ולא פרשו לומר שהוא בתלמיד חכם כמו שכתב הסמ"ג, אבל מי שאומר סתם הריני נזיר כשמשון ואחר כך פרש שבלבי היה בעבור בעל דלילה לא שנא תלמיד חכם לא שנא עם הארץ הרי הוא נזיר מכיון שפירושו מסכים עם לשון נדרו וגם שהוא לחומרא וגם שסתם נודר בכל מקום אינו אלא לחייב עצמו בדבר שלא היה מחוייב בו ולא לפטור את עצמו שהרי אפילו בסתם שלא פרש מה היה בלבו כגון ששאלוהו על איזה שמשון היתה כונתו ואמר שכחתי או לא כונתי אלא מה שהיה מנהג כל הנודרים בזה הלשון הוי נזיר כדתנן בנדרים סתם נדרים להחמיר מכל שכן כשפרש ואמר שבלבי היה בעבור בעל דלילה ואף על פי ששנינו במסכת טהרות סתם נזירות להקל שאני הכא דסתם הריני כשמשון על בעל דלילה קמיירי כל זמן שלא אמר שלא היה בלבו אלא על שמשון אחר כדאוכחנא לעיל ומתניתין דמצריך לומר כבעל דלילה אבל כשמשון גרידא לא הוי נזיר באומר לא נתכונתי אלא לאיש אחר קמיירי שאז אם אמר כשמשון בעל דלילה הוא דלא מהימן והוי נזיר אבל אם אמר כשמשון גרידא מהמנינן ליה ולא הוי נזיר, ואם תאמר מה ראיה יש מנדרים ושבועות לנזירות והלא גבי נדרים שנינו סתם נדרים להחמיר ואילו גבי נזירות שנינו ספק נזירות להקל יש לומר מדהוצרכו רז"ל להפריש בין ספק נדרים לספק נזירות מכלל דבודאן זה וזה שוים ומאחר שאם היה תלמיד חכם ופירש ואמר שכך וכך היה בלבו הוא נאמן בדבורו הוה ליה כאלו פרש אותו בפיו בעת נדרו והוי כודאי ממש ומצינן שפיר להביא ראיה מנדרים ושבועות לנזירות ואדרבה מדפריך תלמודא בפרק שני דנדרים מדסתם נדרים להחמיר ספק נזירות להחמיר והתנן ספק נזירות להקל משמע דסבירה ליה לתלמודא דנזירות ונדרים חדא מלתא הוא לכל מילייהו בין לודאן בין לספקן דאם לא כן מאי קושיא ספק נדרים לחוד וספק נזירות לחוד וכן נמי מדקא משני הא רבי אליעזר והא רבנן וחזר ואמר הא רבי יהודה והא רבנן משמע דסבירה ליה דאין הפרש בין נדרים לנזירות אפילו לספקן והרמב"ם ז"ל שכתב בפרק שני מהלכות נדרים סתם נדרים להחמיר ובפרק שני מהלכות נזיר כתב ספק נזירות להקל אינו אלא מפני שהוא מפרש דברי רב אסי שאמר ההיא רבי יהודה משום רבי טרפון היא אבריתא דקתני רבי יהודה מתיר ואמתניתין דטהרות דקתני בה ספק נזירות להקל וכן פרש גם הרב רבינו ברוך לעולם רבי יהודה דמעייל נפשיה לספיקא אפילו בדבר שספקו חמור מודאו ואותה דספק גזירות להקל ודברי רבי יהודה משום רבי טרפון דסבירה ליה לא נתנה נזירות אלא להפלאה דהשתא מתניתין דנדרים ומתניתין דטהרות תרויהו אליבא דרבי טרפון הן שנויות ובסתם נזירות הוא מקל משום דכתיב בה כי יפליא מלמד שלא נתנה נזירות אלא להפלאה שהתורה גזרה שלא תחול נזירות אלא כשהוציא אותה בפירוש ובסתם נדרים הוא מחמיר משום דנדרים הוקשו לשבועות דכתיב כי ידר נדר ליי או השבע שבועה וגומר ובשבועות כתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה ותניא בפרק שלישי דמסכת שבועות בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורין גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם מנין תלמוד לומר לכל אשר יבטא האדם בשבועה אפילו בסתמא, ואף על פי שהוקשו גם כן הנדרים לנזירות כדאיתא בריש מסכת נדרים מדכתיב כי יפליא לנדר נדר נזיר כל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן לקולא לא מקשינן.
אם כן הראיה שהבאנו מנדרים ושבועות לנזירות היא הראיה הגמורה והשורש שראוי לסמוך עליו לא על השורש של ידים מוכיחות שעליו בנו בית דינו של הנגיד ירום הודו כל דבריהם וכתבו זה לשונם ומה שצריך לדקדק אם אמר הריני כשמשון סתם ואח"כ אמר שבלבי היה בעבור בעל דלילה אם יהיה נזיר אם לא וכו' עוד יש לספק אם יש הפרש בין הריני נזיר כשמשון ובין הריני כשמשון וכו' והתשובה בזה היא תלויה באותו השורש שכתוב במסכת נדרים ובמסכת קדושין ובכמה דוכתין בתלמוד אי ידים שאינן מוכיחות הוין ידים אי לא וקימא לן דלא הוין ידים כי בו יתבארו כל הספקות האלו שמי שאמר הריני נזיר כשמשון הוא המתפיס גופו בשמשון ואם יתברר שזה שמשון שנדר בו אינו נזיר גם הוא אינו נזיר ודמי למי שאמר הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לאנתו ולא אמר לי שלא אמר כלום כי אפשר שלא כיון על עצמו אלא על אחר ואפילו אמר לי נתכונתי אינו כלום כיון שהם ידים שאינן מוכיחות שאין הוכחה אם קדשה לעצמו או לאדם אחר הכא נמי כיון שאמר הריני נזיד כשמשון ויש הרבה שנקראים שמשון איני נזיר ואפילו אם אמר על בעל דלילה נתכונתי כיון שבאותו דבור אין בו הוכחה על שמשון בעל דלילה יותר משמשון אחר, ונראה שיש ראיה על זה ממה שאמר בגמרא על אותה משנה דתנן האומר אהא הרי זה נזיר, ואקשינא ודילמא אהא בתענית קאמר ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו וכתב הרא"ש ודילמא אהא בתענית קאמר והיכי משוית ליה נזיר ודאי להביא קרבנותיו לעזרה כיון דאיכא למימר דלתענית נתכון. ועוד אפילו נזיר ספק לא הוי דכיון דאיכא למימר הכי והכי הא אמרינן ספק נזירות להקל עד כאן לשונו, אם כן נראה מכאן שבדבר שהוא שקול אם כיון לכך או לכך דאינו כלום ואפילו אם אמר בלבו היה כך שכן כתב הרא"ש בעצמו על מה שהשיבו בגמרא על זאת הקושיא אמר שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו והקשו לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות לא הוין ידים וכו' ומשני לאו בזמן שנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במלתא אחריתי וכו' דאקשינן דילמא לפטור מקרבנותיו הוא דקאמר ומשני דקאמר בלבו ואקשינן אי הכי מאי למימרא ומשני מהו דתימא בעינן פיו ולשונו שוים קא משמע לן ופרש הוא ז"ל לימא קסבר שמואל ידים שאינם מוכיחות לא הוין ידים דאי הוין ידים אפילו אינו נזיר עובר לפניו נמי דנהי דלא הוין ידים מוכיחות מכל מקום יד לנזירות הוי טפי משמעותי' לשון גזירות מלשון תענית דאהא משמע דקאי אגופו לשעתו לשם חדש והינו שיהא נקרא נזיר אבל היושב בתענית אין שמו משתנה אמרי בזמן שנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במילתא אחריתי כלומר לעולם קסבר ידים שאינן מוכיחות הוין ידים ובזמן שנזיר עובד לפניו הוו ידים שאינן מוכיחות ומכל מקום מוכיח טפי לנזירות מלתענית כיון דנזיר עובר לפניו הילכך ליכא לספוקא במילתא אחריתי כיון דמוכח טפי לנזירות, אבל אם היה הדבר שקול לזה כמו לזה הא אמרינן ספק נזירות להקל אבל אם אין נזיר עובר לפניו דילמא אהא בתענית קאמר הדבר שקול ולא הוי נזיר ודילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר והכי קאמר אהא בחיובו של זה מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוים קא משמע לן דלא אין לפרש דלא בעינן פיו ולבו שוים דהא אמרינן בפרק שלישי דשבועות עד שיוציא בשפתיו דבעינן פיו ולבו שוין ועוד אי לא בעינן פיו למה לי נזיר עובר לפניו בלבו לחודיה סגי אלא הכי פיושא מהו דתימא בעינא שיפרש בפיו בהדיא קא משמע לן כיון דנזיר עובר לפניו קרינא ביה פיו ולבו שוין אבל אם אין נזיר עובר לפניו אפילו אמר בלבו היה כך כיון דלאו מוכחא מלתא לא קרינן פיו ולבו שוין, הנה בפירוש נראה שבנזירות אם נדר בלשון שהוא משותף ואין בו הוכחה לזה יותר מזה אמרינן לא הוי נזיר אף הכא נמי כשהוא תופס כשמשון גרידא ואפילו אמר כבן מנוח כיון שאין הוכחה אם אמר על שמשון בעל דלילה וזו על אחר אינו כלום ואפילו אם אמר בלבו היה כך וכך כמו שכתבו בשם הרא"ש עד כאן דבריו דברים הללו תמוהים בעיני מאד דמה ענין זה לזה עד שאמרו שהספקות במי שאמר הריני כשמשון סתם וא"כ אמר שבלבי היה בעבור שמשון בעל דלילה אם יהיה נזיר אי לא או אם יש הפרש בין הריני נזיר כשמשון ובין הריני כשמשון וכו' תשובתם היא תלויה במה שנחלקו בתלמוד בכמה דוכתין אי ידים שאינן מוכיחות אי הוין ידים אי לא וקימא לן דלא הוין ידים והלא פרושו בכל מקום הוא בית יד שבו תפישת הכלי לא הכלי עצמו ומקום תפישת הכלי הוא הנקרא יד הכלי או ידות הכלים שזה מורה שאינו אלא חלק הדבור לא דבור שלם וכן פירש רש"י בהדיא גבי ידים שאינן מוכיחות בית יד אחיזת הדברים אף על פי שאינו מוכיח אחיזת לשון גמור כי הכא דקאמר הרי את מקודשת ולא קאמר למאן וכתב רבינו ברוך ז"ל בריש מסכת נזיר כבר פירשנו בתחלת נדרים גם בזולתה בתלמורינו פירוש ידות השנויות בכל מקום כגון אהא דהכא דהיינו יד לנזירות כי צריך היה לומר אהא נזיר וכשאמר אהא בלבד ולא אמר נזיר הוה ליה יד כי הכלי הוא נזיר והיד שיתפוס בו הוא אהא וכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה בזה שאמר אהא אינו מהכינוי נזירות אמנם הוא חלק מהנזירות והוא הנקרא יד רוצה לומר חלק הדבור וכתב הרב רבי יום טוב האשבילי שלשה מיני נדר הן נדר גמור ויד הנדר וכינוי הנדר, נדר גמור הוא כל שגומר לשון נדרו כולו וגם בלשון מתוקן כגון שאומר ככר זה אסור עלי באכילה כקרבן ויד הנדר הוא כל שלשונו מתוקן אבל לא גמר לשון נדרו אלא שיש במשמעות מה שפירש ללמד על מה שלא פרש והוא מלשון ידות הכלים שכל הכלי נאחז מחמתו וכינוי הנדר הוא שגמר כל לשון נדרו אלא שאין לשונו מתוקן שאומרו בלשון אחרת והוא מלשון המכנה שם לחבירו כלומר שקורא אותו בשם אחר שאינו שמו אף כאן לקרבן קונם או קונח או קונס לנזיר נזיח או נזיק או נשיח ולשבועה שבותה או שקוקה ומפני שהידים הם חלק מהדבור ולא דבור שלם הצריכו בהם שיהיו מוכיחות מפני שעל ידי ההוכחה נחשבין כמו דבור שלם אבל בזולת ההוכחה שהן שקולים להכי ולהכי כיון שאינו דבור שלם אלא חלק מהדבור הרי הוא כאילו לא הוציא מפיו כלום ואפילו אמר שכיון בלבו לכך ולכך אינו מועיל דדברים שבלב אינם דברים ואנן פיו ולבו בעינן ומפני זה אמרו האומר הרי את מקודשת ולא אמר למי כיון שהוא דבור חסר שאינו אלא חלק מהדבור שהרי הדבור השלם הוא הרי את מקודשת לי או לפלוני וכשאמר הרי את מקודשת בלבד אינו אלא יד שהוא חלק מדבור ולא דבור שלם מאחר שאין בו שום הוכחה שקדשה לעצמו או לאחר שהרי אדם עשוי לקדש אשה לחברו כמו לעצמו הרי הוא כאלו לא אמר כלום וכן האומר אהא ולא היה נזיר עובר לפניו כיון שהוא דבור חסר ואין בו שום הוכחה אלא הוא שקול בהוראתו אם לתענית או לנזירות הרי הוא כאלו לא הוציא מפיו כלום אפילו גמר בלבו לנזירות דאנן פיו ולבו בעינן אבל בנדון דידן שאמר הריני כשמשון אין זה חלק מהדבור אלא דבור שלם שהרי הדבור השלם הוא שיהא דבור היוצא מפיו מורה על מה שגמר בלבו וצייר בנפשו ולא יהיה צריך שום תוספת להשלמת דיבורו שהדבור הוא המורה תחלה על הענין אשר בנפש ואם כן אחר שזה הנודר צייר תחלה בנפשו וגמר בלבו שיהיה כמו איש אחר דמוי עליו שקורין אותו שמשון ואחר כך הוציא בלשונו הריני כשמשון הרי דבורו זה שלם ומסכים עם מה שצייר בנפשו וגמר בלבו ואין בו חסרון כלום בהוראתו לא בערך אל הדבור עצמו ולא בעדך אל הנודר רק בערך אל השומעים בלבד שאינם יודעים על אי זה שמשון מכל הנקראים בשמו כיון בנדרו ולכן כשאמר שבלבי היה על שמשון בעל דלילה שהיה נזיר או על שמשון פלוני שלא היה נזיר הרי הוא כאילו הוציא מפיו בפרוש השמשון בן פלוני מאחר שההבדלים אינן אלא באור בעבור השומעים אבל הדבור מצד עצמו או בערך אל הנודר הוא דבור שלם ואינו צריך לשום הבדל ושום באור להשלמת הדבור ההוא וכיון שכן הוא אינו צריך כאן שום הוכחה שהרי ההוכחה אינה אלא להשלמת הדבור החסר לעשות הדבור שלם וכאן אינו צריך בנדרו כלום אלא להבנת השומעים בלבד שיבינו על אי זה שמשון כיון הנודר לא להשלמת הדבור עצמו שיהא שלם כמו הדבור של הרי את מקודשת כשלא אמר למי וכמו הדבור של אהא בלבד שהם חלק מהדבור ולא דבור שלם אפילו בערך אל עצמו ולפיכך שנינו במסכת נדרים נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים הרי עצמי קרבן ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחת לי להיות נודר בו קונם אשתי נהנת לי ואמר לא נדרתי אלא מאשתי ראשונה שגרשתי על כולם אינם צריכים שאלה לחכם אף על פי שאין לשום אחד מכל אלו שום הוכחה כלל אלא אדרבא הן גרועים מהשקולים שהשקולים משמען לכך ולכך ואלו משמען לכל העם לאסור כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות נדרים שסתם חרם וקרבן על חרמי גבוה וקרבנות מזבח הם מורים ואפילו הכי אם אמר לא נתכונתי אלא על חרמו של ים או על קרבנות מלכים אינן צריכין שאלה לחכם אף על פי שפירושן אינו כמשמעות לשונו כל שכן כשהם שקולים, ולכן לא תמצא לרז"ל שהצריכו הוכחה בשום מקום אלא על ידים בלבד מפני שהן דבור חסר כדפרישית.
וגדולה מזו אמרו בשבועות גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם אסור בפת חטים ומותר בפת כל שאר המינים אף על פי שפת סתם מורה על פת כל המינים יחד והוא גרוע טפי מהשקול שהרי השקול הוא המסופק אם הוא כך או כך דומיא דחרם וקרבן שהם שקולים אם לחרמו של ים ולקרבן מלכים אם לחרם של גבוה ולקרבן של מזבח שאעפ"י שמשמען לכל העם אינו לאסור סוף סוף הם נאמרים לפעמים על חרמו של ים וקרבנות מלכים והם מזה הצד כמו שקולים אבל פת סתם מורה על כל מיני הפת יחד ואפילו הכי אמרו אם אמר פת סתם וחזר ואמר לפת חטים בלבד היה בלבי אסור בפת חטין ומותר בפת שאר כל המינים וכל זה אינו רק מפני שהדבור הזה דבור שלם הוא ומורה על מה שצייר בנפשו וגמר בלבו דפת חטין נמי פת שמה פירוש ששם פת מורה עליו וקרינן ביה לכל אשר יבטא האדם בשבועה כדאיתא בשבועות ולפיכך כשאמרו לא היה בלבי רק בעבור פת חטים כיון שפת חטין נמי פת שמה והוא בכלל לשונו שהוציא מפיו אף על פי שדבורו זה הוא שקול לשומעים שהם מסופקים בלשון הזה אם הוא כולל כל מיני הפת או של מין אחד לבדו ושאותו המין גם כן הוא מסופק אם הוא פת של חטים או של מין אחר וגם גרוע מהשקול שהרי סתם פת כולל כל המינים יחד אפילו הכי אם אמר לפת חטים בלבד נתכונתי אינו אסור אלא בפת חטים מפני שאף על פי שהדבור הזה הוא מסופק בערך אל השומעים מ"מ בערך אל עצמו ואל הנודר דבור שלם הוא ואינו חסר כלום שהרי פת חטים פת שמה כמו שכתב הרי"ף והרמב"ם ז"ל והוא מורה על מה שגמר בלבו והוי פיו ולבו שוים בו אבל בידים שהם חלק מהדבור ולא דבור שלם אם אמר לכך ולכך נתכונתי אין בכך כלום שכיון שלשונו שקול להכי ולהכי אותן הדברים שכיון בלבו הוו להו דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים ואנן פיו ולבו בעינן במה דברים אמורים כשאין שם שום הוכחה דהוו להו ידים שאינם מוכיחות ולא הוויין ידים אבל כשיש שם הוכחה על מה שכיון בלבו אז אותן דברים שכיון בלבו הוו להו כאלו יצאו מפיו ממש ואינן נקראים דברים שבלב דידים מוכיחות הויין ידים ופיו ולבו שוין מאחר שיש שם הוכחה על מה שכיון בלבו, ואם כן בנידון דידן שאמר הריני כשמשון ששם שמשון מורה על כל אחד מאותם הנקראים בזה השם בשוה והוא דבור שלם שהרי הוא מורה על אותו שמשון שצייר בנפשו וגמר בלבו ואינו צריך שום דבור אחר להשלמת דבורו אלא בעבור הבנת השומעים בלבד שאינם יודעים על איזה שמשון כיון בנדרו אם אמר שבעבור שמשון פלוני נתכונתי הרי הוא כאלו פירש בלשונו הריני כשמשון פלוני ואם היה הוא נזיר הרי זה נזיר ואם לאו לא הוי נזיר מידי דהוה אנודר בחרם או בקרבן שמשמען בכל העם באסור ואפילו הכי אם אמר שלא נדר אלא בחרמו של ים או בקרבנות של מלכים הרי הוא נאמן ופטור מכלום אם היה תלמיד חכם דקל וחומר ומה אם באלו שמשמען לכל העם לחומרא והוא אמר שכונתו היתה לקולא אינם צריכים שאלה לחכם אם תלמיד חכם האומר הריני כשמשון שמשמעו לכל העם הוא בשוה על כל מי ששמו שמשון אם אמר שכונתו היתה על שמשון פלוני שלא היה נזיר לא כל שכן ובנו של קל וחומר אם אמר שכונתו היתה על שמשון בעל דלילה שהיה נזיר שהוא לחומרא וגם שסתם שמשון מורה עליו, וגם שסתם נודרין אינו אלא לחייב עצמן בדבר שלא היו מחוייבין בו שזה אינו צריך לפנים ולא לפני ולפנים זהו הנראה לי לעניות דעתי. הטרוד והעלוב אליא מזרחי.