שות רבי אליהו מזרחי (ראם)· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]
שאלה מב
ואלה דברי הרב רבנו משה אלשקר האחרונים שהשיב על תשובתו של הגאון זלה"ה.
ארי שבחבורה גדול בתורה בחכמה ובסברא ראש הסדר אדר האדר דגל העדר מעוז ומגדול האשל הגדול כמוהר"ר אליא נר"ו ראה ראיתי מגילה עפה כלה יפה אמרתה צרופה תורה מאלפה בשפה רפה רצופה בחבילות תשובות משולבות מחוטבות מאליפות מרובבות לפרק הויות תרומיות ולהסיר ספקות שנסתפקתי במלתיה דמר וקא מתמה מר וקאמר שחייבתי מדבריו שכתב דטעמא דכתב הרמב"ם גבי שופר מצות עשה לשמוע ולא כתב לתקוע דלאו היינו טעמא משום דבשמיעה תליא מילתא אלא משום טעם אחר וכו' דלדידיה דמר סברא ליה הכי דלאו בשמיעה תליא מילתא עד שכתב כבוד תורתך דאדרבא מדברי יחויב ההפך וכו' עד סוף הענין ואני תמה ותמה ונפלא הפלא ופלא על פה קדוש יכתוב ידו דברים כאלה על דברים גלויים כשמש ומי הוא שהעלה זה על דעתו או שתקע עצמו והטריח קולמוסו לחייב מדברי כבוד תורתך דבר זה או הפכו ומאי נפקא לן מנה אי סבר ליה מר דלאו בשמיעה תלייא מילתא או אי בשמיעה תלייא מלתא או מאי אכפת לן אי סבר ליה למר הכי ומי הוא שחשב בלבו שכבוד תורתך לא ראה דברי הר"ם שכתב בחיבורו שאין המצוה אלא בשמיעת הקול והלא אין דברינו וכל עסקינו אלא במאי דכתב כבוד תורתך דמה שכתב הרמב"ם מצות עשה לשמוע ולא לתקוע דלאו היינו טעמא משום דבשמיעה תליא מילתא אלא מטעמא אחרינא, ואני כתבתי דלא היא דהא בהדיא כתב בחבורו הגדול דאין עיקר המצוה אלא השמיעה וכיון שכן פשוט הוא דמשום טעם זה כתב מצות עשה לשמוע שהיא עיקר המצוה וכמו שכתב בתשובתו בבירור שאין אחריו בירור ואם כבוד תורתך עבר על הדברים אגב שטפא ולא דק בהו ודרשן על עצמו התלונה בזה על כבוד תורתך לא עלינו ולפי שאין לנו עסק באותן דברים לא הראיתי לכבוד תורתך שאותן ראיות שחייבת מהן דלדידך בשמיעה תלייא מילתא לא יתחייב מהן דבר זה כלל ואם יחזור כבוד תורתך לדקדק בהן יתבאר לו זה בנקל ומה שכתב כבוד תורתך דביובל נמי בשמיעה תלייא מילתא מדתנן שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות וכולי הא מילתא ליתא דהא בהדייא אמרינן בפרק בתרא דראש השנה דביובל כל יחיד ויחיד חייב לתקוע מדכתיב ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם ובבריתא נמי קתני התם שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות אלא שביובל תוקעין בין בבית דין שקדשו את החודש בין בבית דין שלא קדשו וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע ובראש השנה אין תוקעין אלא בבית דין שקדשו את החודש ואין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע עד כאן בבריתא וכן הביאה הרמב"ם והסמ"ג בהלכות יובל לפסק הלכה הילכך ההיא דשוה יובל לראש השנה וכולי לאו לכל מילי קאמר ולפי הנראה שלא נתן לבו כבוד תורתך למה שפירשו בו המפרשים ז"ל דהרמב"ם פירש בפירוש המשנה לתקיעה במנין התקיעות ורש"י ז"ל והמפרשים פירשו דכי היכי בראש השנה בפשוטים הכי נמי ביובל וכולי אבל בשאר מילי ראש השנה לחוד ויובל לחוד וכדבעינן למימר קמן.
ועוד כתב כבוד תורתך אבל מהתשובה שהשיב הר"ם ב"ם לאותן ששאלוהו מה הפרשים בין לשמוע קול שופר ובין על תקיעת שופר והשיב שהמצוה שנצטווינו בה אינה התקיעה אבל היא שמיעת התקיעה וכולי הא ודאי מילתא היא דמהכא משמע דטעמא דרבנן דמברכים לשמוע ולא לתקוע הוא משום דבשמיעה תלייא מילתא וכן בתקיעה אבל כדמעין בה מר טפי ל"ק ולא מידי על דברי משום דמילתיה דהר"ם שהשיב לשואלים אינה אלא לפי סברתו וכולי עד כאן ואני אומר דמהכא משמע נמי דטעמא דכתב מצות עשה לשמוע ולא לתקוע משום דבשמיעה תלייא מלתא ולא בתקיעה וקא חזינא ליה למר בהא מילתא כמה דנקיט חוטרא בתרי רישי וארכביה אתרי ריכשי תו קא חזינא דבתר דקאמר מר הא ודאי מילתא היא דחה אותה בפחות מקש וכל שכן דאף כי תלה כבוד תורתך הטעמים זה בזה והעמיס בדבריו דבר שלא עלה על דעתו לא מסתייה למר בהכי דסוף סוף הטעם המחייב לכבוד תורתך את הדין היינו משום דבשמיעה תלייא מילתא וכמו שכתב כבוד תורתך בחתימת דבריו ז"ל דאזלינן בתר עיקר המצוה שהיא השמיעה ומברכים לשמוע ולא לתקוע וכולי ועל כרחך דמשום הכי נמי כתב מצות עשה לשמוע דהא בהא תלייא ואותן ההרכבות שהרכיב כבוד תורתך ואותן דברים שכתב לא שייכי בענין זה כלל ובהכי סליקנא ובהכי נחיתנא דטעמא דמילתא דכתב הר"ם מצות עשה לשמוע היינו משום שאין המצוה אלא בשמיעת הקול כדכתיבנא שלא כדברי כבוד תורתך בספרו, וכל שכן דאותו טעם שכתב כבוד תורתך דהיינו משום דלדידיה גזירה שוה לא חשיבא כקרא וכולי לאו כלום הוא ואין לו שום מציאות לגבי ענינא דילן כלל דעיקר המצוה שכתב מצות עשה לשמוע וכולי לא נפקא ליה מגזירה שוה אלא מפסוק מלא דיום תרועה יהיה לכם וכמו שכתב בחבורו ובספר המצות שלו זה לשונו והמצוה של ק"ע היא המצוה שצונו לשמוע קול שופר ביום א' של תשרי שנאמר יום תרועה יהיה לכם עד כאן אבל התקיעה אם יהיה בשופר וסדר התקיעות הוא דנפקא להו מגזירה שוה הילכך אף אם נניח דלדידי הגזירה שוה חשיבא כקרא שפיר קאמר לשמוע כיון שהמצוה שנצטוינו בה היא שמיעת התקיעה ולא התקיעה ואמנם אנו תוקעים כדי שנשמע כמו שפירש בתשובתו הלא תראה דאפילו הסמ"ג עצמו דאית ליה גזירה שוה כקרא ועיקר המצוה לא נפקא ליה אלא מהפסוק עצמו דיום תרועה יהיה לכם כהרמב"ם אלא דהרמב"ם מפרש בו יום שמיעתה תרועה והסמ"ג מפרש בו יום תקיעת התרועה והגזירה שוה בין למר בין למר לא אתיא לגוף המצוה אלא לענפים כדכתיבנא הלכך אפילו אי הוה סבירה ליה לסמ"ג דגזירה שוה לא הוי כללא להרמב"ם שפיר מצי למימר לתקוע כיון דלדידיה אין עקר המצוה אלא התקיעה ודבר זה פשוט ואין צריך לפנים ובר מדין ומדין איכא למיתמה טובא עליה דמר יחרוט בספר ובדיו דמשום דלא חשיבה גזירה שוה כקרא כתב הרמב"ם לשמוע ולא לתקוע ומה הועיל הרב בתקנתו ומה שיכות איכא להאי טעמא עם הא מלתא ואדרבא דאי משום הא כ"ש דהוה ליה למימר לתקוע דאלו לשמוע לית ביה לא קרא ולא גזירה שוה אלא לתקוע גזירה שוה מיהא איכא אלא על כרחך דמשום דאין המצוה אלא השמיעה כתב כן דהיכי אפשר שתהיה המצוה השמיעה ויאמר הוא לתקוע הפך הדין והמוחש והאריכות בדבר זה נראה לי כאיבוד זמן והניר והדיו.
עוד כתב כבוד תורתך והראיה על דברי אלה שכל אותן הגדולים דסבירא להו דגזירה שוה הויא כקרא וקרא דוהעברת כאלו כתוב ביה בראש השנה מברכים על תקיעת שופר אף על גב דכולהו סבירא להו דבשמיעה תלייא מילתא וכולי עד כאן ודאי דאפילו אם היה הטעם טעם אין הראיה ראיה דאדרבא כל חכמי ספרד ופרובנצא וכל המערב והמזרח כתבו בהדייא דמברכין לשמוע עם היותם משיגים על הרמב"ם במאי דקאמר דגזירה שוה לא הוי כקרא כמו שכתוב בספריהם וכמו שכתב הרמב"ן והרשב"א והרא"ש ז"ל והאחרונים ז"ל ואין מי שכתב שמברכין על התקיעה אלא רבינו תם והנמשכים אחריו מחכמי צרפת וכן היה מנהגם כדכתיבנא ומה שגזר מר אומר וכתב וכולהו סבירא להו דבשמיעה תלייא מילתא לא מודינא ליה למר בהכי דלהנך שכתבו מצות עשה לתקוע ומברכין על התקיעה לא אית להו דבשמיעה תלייא מילתא דאין עיקר המצוה אצלם אלא התקיעה אלא שצריך להשמיע לאוזנו דומייא דגזירה שוה והדומה לה דאף על גב שהמצוה מקריאה צריך להשמיע לאזנו אלא דהכא אם לא שמע יצא והכא יצא וכל שכן לפי שטתיה דמר דקאמר דמשום דגזירה שוה חשיבה כקרא דוהעברת כאלו הוא כתוב בראש השנה דאין המצוה אצלם אלא התקיעה.
עוד כתב כבוד תורתך וכן כל המצות הקוליות כתבו כל הגדולים מצות עשה לקרוא קריאת שמע מצות עשה לספר ביציאת מצרים אף על פי שהשומעים קריאת שמע ולא קראו והשומעים ספור יציאת מצרים יוצאין בשמיעתן כאלו קראו וספרו ע"כ גם בספרו כתב נמי מר בהאי מילתא למה לא אמרו בהם מצות עשה לשמוע קריאת שמע וכולי אבל אמרו מצות עשה לקרוא וכולי מריה דאברהם מה לתבן את הבר ומה לנשמע את המדובר והנה קריאת שמע המצוה היא הקריאה לא השמיעה דכתיב ודברת בם ואם קרא ולא השמיע לאזנו כתבו ז"ל שיצא והיכי שייך למימר מצות עשה לשמוע והמצוה בקריאה ואיך יעלה זה על הדעת וכן ספור יציאת מצרים נמי המצוה היא ההגדה בפה דכתיב והגדת לבנך וגומר ומאי דכתב מר בחתימת דבדיו אף על פי שהשומעים קריאת שמע ולא קראו יוצאין כאלו קראו וכולי ודאי מלבד דדברים אלו נראין כסותרין את עצמן דיוצאין לחוד וכאלו קראו לחוד הנה אין להם עקר כלל דלעולם לא אשכחן מאן דקאמר דהשומע קריאת שמע כאלו קרא אותה ואי אפשר למימר הכי כיון שהמצוה בקריאה ולא בשמיעה כדאמרינן ובהדייא כתב רבינו י' ט' אשבילי פרק ראוהו בית דין זה לשונו בברכות קריאת שמע ששליח צבור מוציא י"ח מהן אפילו את הבקי וכולי אבל קריאת שמע ותפילה אינו מוציא את הבקי כדאמרינן טעמא בירושלמי בדין הוא שיהיה כל אחד ואחד משנן בפיו וכולי וכן כתבו מן המפרשים ז"ל וכן כתוב בספר אבודרהם ז"ל ובקריאת שמע ובתפלה אם הוא שליח צבור מוציא את שאינו בקי אף על פי שיצא ודוקא בעשרה אבל ביחיד אף על פי שיצא אינו מוציא עד כאן וגדולה מזאת יש מן המפרשים ז"ל שכתבו כי אלו הנוהגים לקרוא קריאת שמע עם הצבור בקול רם לא יפה הם עושים כי לפעמים יסמוך על שליח צבור בקריאת קצת מלות ולא יוציא אותם בפה מה שאין כן כשקורא לבדו וכתב רבינו האי גאון ז"ל בתשובה על הקוראים קריאת שמע בקול רם זה לשונו אבל מעלייא איהו בלחש דלא יתאבד מן בר נש תיבא חדא או תרין דהא כל חד חייב בקריאתה וכלהו כתבין בחושבנה ואצטריך לאשלמא לון בכל יומא ומאן דגרע חדא מנייהו כאלו גרע עלמא ועל דא בקריאתה בקול זמנין דשתיק פורתא וצבורא יקראו להלא ויקרא בהון מההוא תיבה דאינון אמרין וידלג תיבה או תרין ויתירו על דא בלחש כל חד יקרא ולא יגרע כלום עד כאן ואינו יודע מה דמות תערכו לו מקריאת שמע וכיוצא בה דמצותן בקריאה לשופר דעיקר מצותו בשמיעה להרמב"ם ואפילו אם היה השומע קריאת שמע יוצא כדברי כבוד תורתך אין אלו אלא דברים של תימה. עוד כתב מר על מה שכתבתי כי כבר נתעורר הרמב"ם על הקושי שנתקשה בו כבוד תורתך וכתב בספר המצות קצר שלו שאין ענין תקיעת ראש השנה כענין תקיעת יובל שזאת התקיעה אמנם היא לפרסם החרות וכולי עד הילכך גבי יובל דבתקיעה תלייא מלתא כתב לתקוע ראש השנה דבשמיעה תלייא מלתא כתב לשמוע עד כאן דברי ותמה מר עליהן וכתב נפלאתי מאד דאדרבא אפכא מסתברא דכיון דביובל התקיעה בו אינה רק לפרסם החרות ובתקיעה בלא שמיעה אין האדונים יודעין עיקר החירות וכולי עד ויחוייב מזה דבשמיעה תלייא מילתא עכ"ד דברי פי חכם העבודה דלעולם לא עלה על לבי דדברים פשוטים כאלו יסתפק שום אדם בהם עד שצריך להרחיב הביאור בהן יותר ומי הוא שיעלה על דעתו או יכנס במוחו דתקיעת יובל אין המצוה אלא בשמיעה אחר שהכתוב צווח ואומר והעברת דהיינו ותקעת כדאמרת ואחר מה שכתוב בבריתא בהדייא דחייב כל אחד ואחד לתקוע מה שאין כן בראש השנה כדאמר לעיל ואחר מה שכתב הרמב"ם בבירור שהוא מין ממיני ההכרזה והפרסום שצונו להכריז על העבדים ולפרסם הדבר לא שצונו לשמוע הכרוז בעצמו והיינו דכתיב והעברת שופר תרועה ולא אמר יום תרועה כדכתיב גבי ראש השנה וכן כתוב וקראתם דרור בארץ ולא אמר ושמעתם דרור דהשמיעה בכאן הוי דבר הנמשך מהתקיעה ולא גוף המצוה וידוע הוא כי תקיעת ראש השנה הוא לזכרון ולמחילה וכדי שישמע אותה האדם ויכניע את יצרו ויזדעזעו אבריו ויתעורר לשוב בתשובה עד דאיכא מאן דמפרש בזה הוא כדי לערבב את השטן דקיימא לן הוא שטן הוא יצר הרע והיצר מת בשומעו קול השופר כענין שנאמר אם יתקע שופר בעיר וגומר ואז יכנע לבבם הערל ואל יתגבר יצרם עליהם ויעשו תשובה בלבב שלם עד כאן מכל שכן ביובל דאין התקיעה אלא להכריז על החירות ולפרסמו לעבדים ולאדוניהם וכיוצא בזה היה מספיק לידע את הדבר מפי אחרים אף על פי שלא ישמע הכרוז באזניו וכל שכן שאין לנו לילך אלא אחר הכתוב שכתב והעברת שופר תרועה ותלה המצוה בתקיעה והלא משום דגזירה שוה חשיבא כקרא כתב כבוד תורתך דקאמר הסמ"ג לתקוע וכל שכן במקום הכתוב בעצמו ומה שכתב כבוד תורתך שלא בא הרמב"ם אלא להודיע הטעם של כל אחד ואחד וכו' אין משמעות דבריו אלא להשמר מדבר אחר והטעם שם אותו נתינת טעם וזה פשוט לטועמי טעם הטעם דאי להורות הטעם לא הוה משתעי הכי ואפילו שנניח שכל עצמו לא בא אלא להודיע הטעם שאין טעמו של זה כטעמו של זה מכלל דבריו נמצינו למדין דעקר המצוה בראש השנה היא השמיעה וביובל היא התקיעה עוד תמה כבוד תורתך על מה שתמהתי עליו לפי ששינה מטבע הברכה של הסמ"ג שכתב דמברכים על תקיעת השופר וקאמר מר תמהני מאד על תמיהתיה דמר מכמה אנפי חדא ממאי שכתב ואיני יודע מה דחיקא ליה למר שכבר כתבתי הדחק הראוי להדחק ממנו גם במה שכתב דקא משנה מטבע הברכה שלו דמשמע דמידע ידיע ליה למר מטבע הברכה שלו שהיא בעל ולא בלמד ולפיכך כתב דקא משנה מטבע הברכה שלו לא ידענא מנא ליה למר דנוסחא דידיה בעל ולא בלמד אם מפני שכבוד תורתך סובר בעל וכן מנהג בארצו הרי ראינו כמה וכמה דברים שחולק עליהם ונמשך אחר דברי הרמב"ם וכולי עד כאן איברא ודאי דשותיה דמר לא ידענא ומה אשיב על הדבר הנראה לעינים כשמש בחצי השמים דקאמר כבוד תורתך משמע דמידע ידיע לכם מטבע הברכה שלו שהוא בעל וכו' אטו ספיקא איכא בהכי דידיע וידיע וגדולה מזאת כתב כבוד תורתך דלא ידענא מנא ליה ממה שכתב הוא בעצמו בפירוש ובביאור זה לשונו וכי מברך על תקיעת שופר ושהחיינו עד כאן ולמה העביר כבוד תורתך הקולמוס על דבריו ותלה הדבר בזולתו והנה רבינו תם ורבותיו לא כתבנו דבריהם אלא לחזק הדבר ולומר שאין זאת הסברה סברתו בלבד אלא שכך היא דעת רבותיו ומנהג ארצו ואיני יודע באיזה לשון היה כותב סברתו שצריך לברך בעל יותר מאותו שכתב ומה שכתב רבינו תם יותר ממה שכתב הוא ובמאי דקאמר דלא ידע מאי דחיקא ליה למר שפיר טפי קאמרינן דהא לית הכא דוחק ולא שמץ דוחק אלא דברים גלויים וברורים והיכי אפשר ליה למר להניח דבריו המפורשים ודעת רבותיו ומנהג ארצות ולהתלות בכללים שאין למדין מהם אפילו אם היה כתוב בו אותו דבר בפירוש כל שכן בדבר שאינו כתוב ואין לו לא שורש ולא ענף וקא בעי מר לדחות המפורש מפני הסתום ולא אומר מפני הסתום כי אם מפני ההעדר וכבר כתבתי דאדרבא מאותו מקום שבאת משמע טפי דאינו סובר כמותו באותו חלק כדברי רבא בתשובה דילך כדבעינן נמי למימר קמן ומה שנסתייע מר מדברי כמהר"ר משה הלוי נראה לי שאין משם ראיה דאגב שכתב מצות עשה לתקוע ולשמוע כתב נמי בברכה הכי ולא דקדק בעל ולא בלמד דלאו להכי נחית אלא אמאי מברך על התקיעה ולא על השמיעה אף כי לא רמי עלן משכוני נפשין אדידיה במקום שדברי בעל הספר בידינו פשוטים וברורים וכמדומה לי שמידו של הרב הנזכר היתה זאת לכבוד תורתך כי לקחת דבריו כפשטן ולא שמת לבך לדברי בעל הדין.
עוד כתב כבוד תורתך על מה שכתבתי דלמה ליה למר להוציא דברי הסמ"ג מפשטן וממשמעותן דאי הכי הוי ליה למימר ומברך על התקיעה אי נמי לימא לתקוע בשופר דהוא קושטא דמילתא ולשון יותר קצר וקא משתעי הא והא עד כאן דברי שם וקאמר מר דאשתמיטתיה למר הא דכתב הרמב"ם בפרק רביעי מהלכות שופר סוכה ולולב זה לשונו וכשהוא נוטל האגודה לצאת בה מברך תחילה על נטילת לולב ואחר כך נוטל האגודה בימינו דעל כרחך לומר דאין זה נוסח הברכה שהרי בהלכות ברכות כתב אבל אם בירך קודם שיטול את הלולב מברך ליטול את הלולב הילכך על כרחך לומר דהכי קאמר מברך על נטילתו של לולב ולא על ההדס וכולי עד וזה הלשון של הסמ"ג הוא כמוהו ממש ואין בזה מוציא דבריו מפשטן כולי ואני אומר דאדרבא דאשתמיטתיה למר דברי הסמ"ג עצמו שכתב ואין מברכין אלא אלולב הואיל ובמינו גבוה וכפי דברי כבוד תורתך הכי הוה למימר גבי שופר דאין מברכין אלא על התקיעה אי אתא לאפוקי משמיעה כדאמר מר אם כן לימא מברכין על התקיעה או לתקוע כדאמרן ואיני יודע אמאי קא שביק מר דברי הספר עצמו וקא מייתי מגברא לגברא וכל שכן דאפילו בדברי הרמב"ם מצינן למימר שכך הוא נוסח הברכה אף על גב דלא אתא אלא לומר דמברכין אלולב ולא אשאר מינים דעל כרחך באותו לשון כתבה לקמן בנוסח הברכה זה לשונו התקינו שיהא לולב ביטול כל שבעת ימי החג זכר למקדש ומברך עליו בכל יום ויום אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב ואף כי ריהטא דלישנא דיליה אזלא אכל יום ויום משבעת הימים מכל מקום איכא למימר דקא מיירי מיום שני ואילך הם הכי נמי איכא למימר הכא ובשלמא אי הוה מיירי הכא ביום א' בלבד ניחא אבל הכא סתמא קאמר ואיכא למימר דאזול בתר רובא בלישנא חרינא דיליה ואפילו כפי דברי כבוד תורתך האי עניינא לחוד והאי לחוד דהתם גבי לולב לא אתא לאשמעינן נוסח הברכה אלא בא לאשמועינן דמברך על הלולב ולא אשאר מינין כדאמר מר אבל התם גבי שופר לא אתא הסמ"ג אלא לאודועי נוסח הברכה דכלום איכא הכא מינין אחרים לאפוקי מנייהו או מאן דקאמר התם מברך על השמיעה דאתא לאפוקי מיניה ואפילו אי הוה הכי לא הוה משתעי הכי אלא מברך על התקיעה או לתקוע כדאמרן וכל שכן במילתא דאית בא פלוגתא דרבוותא שהיה לו לדקדק בדבריו ולא היה כותב הדבר בסגנון המפרשים החולקים עליו ומניח את שלו דמי לחוכה ואטלולא.
ועוד כתב כבוד תורתך דכיון דבברכת השופר קאי הודיענו שני ענינים יחד ולא הוצרך להודיענו פה אם בלמד אם בעל עד כאן האמת דקאי ברכת השופר דקאי בה דקאמר מר נראה כמערכה על הדרוש דלא ידעינן מאי הוא וכבר כתבנו שהודיענו והודיענו שהברכה היא בעל בבירור שאין אחריו ברור ובמה שסמך הענין כבוד תורתך לברכת שהחיינו ולקמן נמי קאמר מר דאגב שהוצרך להודיענו שצריך לומר שהחיינו הודיענו נמי ברכת השופר שהיא על תקיעתו ולא על שמיעתו וכו' לא מסתייה למר דהאי אגב לא קאי כלל ואפילו אי הוה האי אגב אגב לא הוה משתעי הכי כדאמרינן פעמים שלש עוד כתב כבוד תורתך על מה שכתבתי על דבריו במאי דקשיא ליה מההוא כללא דכלל הרמב"ם שהיתה חובה וכולי זה לשונו זה יותר פלא בעיני דהא מילתא מצדה תברא וממקום הספק בעצמו משם הראיה הברורה שמברכים לדעתו בעל ושאין דעתו כדעת הרמב"ם באותו חלק כי הוא לא הביא אותו בספרו ודבר זה השמיט אותו מכל וכל משום דלדידיה כל מצוה שעושה אותה לאחרים או לו ולאחרים מברך בעל כהרמב"ם אבל לחלק בין חובה לשאינה חובה לא סבירה ליה אלא על הכל מברך בעל וכולי עד כאן וקא רתח מר עלן וקאמר בהא מילתא ודאי לא חש מר לקמחיה מכמה אנפי חדא הא דדיייק מר מדהשמיט הסמ"ג מדברי הרמב"ם אותו חלק וכולי עד אינו מחוור דאם כן היה לו לסמ"ג להודיע סברתו מה היא בהכרא ושתהא נכללת באחד מלשונותיו לא שישתמש עם ההשמטה לבדה ואי אפשר לומר שהיא נכללת במה שאמר וכן ערוב מברך על מצות ערוב מפני שהיא לו ולאחרים מפני שמצות ערוב אינה חובה ואי אפשר שתכלל בו שסובר בין חובה לשאינה חובה וכו' עד סוף הענין.
איברא ודאי דאורייתיה דמר קאמרתחא ליה טובא עד דקאמר דלא חיישי לקמחיה וקא חזי מר דקמחא דילך משומר משעת קצירה והיוצא מן הפה מנופה בשלש עשרה נפה בשפה ברורה וקצרה ערוכה בכל ושמורה ובשלמא אי הוה איהו מחלק בין חובה לשאינה חובה היה מקום לומר למה לא פירש דעתו אבל איהו לא סבירה ליה לחלק ובמה שלא הודיע הוא שהודיע כי אין לנו לחלק כל שכן וכל שכן במקום שהשמיט החילוק בעצמו מכל וכל דגילה דעתו דלדידיה אין לחלק כלל [ולא די שהשמיט אותו חלק שכ"ת בונה עליו יסוד] בנינו אלא אפילו מהחלק שלמעלה ממנו השמיט גם כן אותו ענין כדי להשמיט השני צדדין את שאינה חובה ואת החובה גם מסידור הדברים שיש הוכחא לדבר זה למתבונן בו ואפילו שלא היה מודיע סברתו ולא רומז אותה הזה קושיא שלמעלה יעזב הדבר המפורסם הברור והמפורש. ומאי דכתב מר דהוה ליה לסמ"ג למימר במקום וכן ערוב וכן שופר מברך בעל אלא אם עשה לו ולאחרים וכו' חלילה לפה קדוש יצא ממנו דבר אשר כזה והא קא חזי מר שאותן הדברים הן דברי הרמב"ם וכתב בסופן עכ"ל ואיך אפשר להכניס בתוך הדברים דבר הפך מהן ובמקום שהוא אומר הוא שמברך בלמד יאמר הוא בדבריו שמברך בעל ונמצאו הדברים הפכיים וסותרין זה את זה לאשר מחזה לשונו יחזה אין זה כי אם דברי מי שרוצה להעמיד סברתו באזרוע נבהלתי מראות נעותי משמוע. גם מה שכתב כבוד תורתך דמההשמטה תידוק לאידך גיסא בהפך דסבירה ליה לסמ"ג דבין חובה בין אינה חובה אם עשה אותה לו ולאחרים מברך בלמד וכו' עד כאן זו קשה מן הראשונה ואם במפורשות מפורשות כך שכתב בבירור וכן ערוב והיא מצוה שאינה חובה כמו שסדרה הרמב"ם מה נעשה בסתומות אף כי לא ידעינן מאי שייכות איכא להאי השמטה עם דיוקיה דמר ואגב חורפיה דמר קא מחלק בערוב עד דכתב דלא יפול גבי ערוב נתכוון להוציא עצמו וכו' ולעיל נמי כתב כבוד תורתך דההוא לו ולאחרים אינו רוצה לומר שנתכון להוציא עצמו ידי חובה ולאחרים וכו' ולא היא דגבי ערוב נמי אע"פ שהיא מצוה משותפת מצי לערב לאחרים לבדם ומתכוון לעשות המצוה בשבילם ולא בשביל עצמו או שמתכוון להוציא עצמו עמהם ומי לחש ליה למר דאינו רוצה לומר שנתכוון להוציא עצמו עמהם ידי חובה כדאמרן ואפילו לפי שטתיה דמר מה בין זה לזה ואם באנו לדקדק בזה ועל כל קוץ וקוץ ירבו עלינו הדברים ומה שכתב בעל ההגהות פשוט הוא דבעל ההגהות לא מיירי אלא בעיקר הכלל דיש מצות שמברכים בעל ויש מצות שמברכים בלמד ור"ת והנמשכים אחריו כללו בזה כלל א' דכל מצוה הנעשה מיד מברכים בעל וכל מצוה שיש בה שהות מברכים בלמד דלהבא משמע ואחרים כללו בזה כלל אחר דכל מצוה דאיפשר לעשותה על ידי שליח והיא להבא מברכים בעל וכל מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי שליח מברכים בלמד והרמב"ם כתב דכל מצוה שעושה אותה לעצמו מברך בלמד וכל שהיא לאחרים מברך בעל ובזה הוא שכתב בעל ההגהות שהסמ"ג פירש כהר"ם אבל לא על פרט אחד שיוצא מן הכלל שאינו מעין הכלל דלאו להכי נחית.
עוד כתב כבוד תורתך דאם בעבור שלא הזכיר אותו חלוק אין זו ראיה על ההשמטה דמצינן לפרושי דבאומרו וכן מצות ערוב וכו' הודיענו בזה שאם היתה חובה ועשה לו ולאחרים מברך בלמד וכו' ע"כ וזו קשה משלשתן דקאמר מר דאם בעבור שלא הזכיר אותו חלוק אין זה ראיה על ההשמטה וכו' ואני אומר דמה שלא הזכיר אותו החלוק היא היא ההשמטה ואין ראיה על ההשמטה יותר מההשמטה שהשמיט אותה מהשני צדדין כדכתיבנא ואיני יודע היכי קא סלקא דעתיה דמר למימר דבמצות עירוב שאינה חובה הודיענו החובה והנה הוא לא תלה הדבר בשאינה חובה אלא השמיט דבר זה וכתב מפני שהיא לו ולאחרים ובזה הוא שתלה הדבר וכל שכן שהם דברי הרמב"ם שכתב כך בחלוקה שאינה חובה והוא הביאה משמו ומה הודיענו או לא הודיענו שייך הכא.
עוד כתב מר ועוד לפי סברתיה דמר דסבירה ליה מדהשמיט אותו חילוק דהרמב"ם בלו ולאחרים בין חובה לשאינה חובה מכלל דסבירא ליה לא שנא חובה לא שנא שאינה חובה בלו ולאחרים מברך בעל א"כ צריך לומר נמי גבי עשה לאחרים לבדם מדלא הוכיר רק המצות שאינן חובה והשמיט המצות של חובה מכלל דסבירה ליה בעשה לאחרים לבדם מצוה של חובה מברך בלמד וזה אי איפשר וכו' ע"כ מריה דאברהם מה זה החבוט ומה אשיב על דברים כאלו דקאמר מר מדלא הזכיר גבי עשה לאחרים לבדם רק מצות שאינן חובה וכו' ואדרבא דלא הזכיר אלא מצוה של חובה אבל שאינה חובה לא הזכירה אלא בלו ולאחרים ואמר שמברך בעל וכ"ש באחרים לבדם כדדייק מר ואולי טעות סופר הוא במלתיה דמר וקושטא דמילתיה רק המצות שהן חובה והשמיט המצות שאינן של חובה מכלל דשאינה חובה מברך בלמד וכו' אבל איך שיהיה אין לדברים אלו שום מציאות כלל חדא דכבר אמרינן לעיל דאין אלו דברי עצמו כדי שיזכיר בהם חובה או בלתי חובה אלא דברי הרמב"ם ועוד היכי מצינן למימר מדלא הזכיר מצוה שאינה חובה מברך בלמד והוא כתב בפירוש בלו ולאחרים דמברך בעל ועוד אמינא לכבוד תורתך מדהשמיט הדבר הכתוב ואת אמרת מדלא הזכיר. וגדולה מזאת מאי דכתב מר וליכא למימר שתפס לשון הרמב"ם ואם הם דבריו היכי קאמר דלא תפס דבריו וכל מי שפותח ספר יראה שהם דבריו דכתב בסופן עכ"ל והתמה הגדול על כבוד תורתך יסוב כל כך פעמים על זה הציר שלא בא בהשגחה בספרו וכבר כתבנו שאפילו שיהיה כתוב שם אותו חלק שהשמיט לא היינו דוחים הדברים הגלויים והפשוטים מפניו דהיינו אומרים אין למדין מן הכללות ושלא הביא דבריו אלא לעיקר הכלל כדכתיבנא. ויודע אני כי אין בכל מאי דכתבתי השתא שום חדוש על מה דכתבתי באגרתי קמייתא אלא אריכות דברים וחזרתן פעם אחר פעם שלא יוכל אדם לבא בהן לידי ספק ולפיכך כדי שלא ניגע לריק ראיתי לעורר על מה שכתב כבוד תורתך שם בספרו בהחלט דגזירה שוה עדיפא מהקשא והיא פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן ובפרק איזהו מקומן מוכח טפי דהיקש עדיף דאמרינן התם לא דכולי עלמא הקש עדיף שהרי אין משיבין על ההקש ואיתא נמי בכריתות פ' דם שחיטה תו אמרינן נמי התם הא קימא לן אין הקש למחצה ולא קאמר הכי גבי גזירה שוה אלמא נראה דאין פשוט לו לומר אין גזרה שוה למחצה ופשוט לו דאין הקש למחצה אלמא הקש עדיף וכמו שכתב רבינו שמשון בפירושו והאריך הוא ז"ל שם ואע"ג דבגיטין פ' השולח אמרינן דכולי עלמא גזרה שוה עדיפא איכא למימר הני מילי באותו מקום ובאותו ענין וכמו שכתבו התוספות שם פ' השולח זה לשונו כוליה עלמא גזרה שוה עדיפא בפ' איזהו מקומן ובפ' דם שחיטה פליגי ר' עקיבא ורבנן בספק מעילות ומשמע דלכולי עלמא הקש עדיף הכא שאני משום דעיקר שטר מגזרה שוה נפקא לן ע"כ והכי נמי מתרצים בפ' איזהו מקומן בתירוצא בתרא אע"ג דבתירוצא קמא מתרצי לה בגונא אחרינא ובספר הליכות עולם כתיב ואיכא מאן דאמר דהיקש עדיף מגזרה שוה ואע"ג דמסיק בגיטין פ' השולח דכולי עלמא גזרה שוה עדיפא י"ל דלאותן התנאים דמייתי התם קאמר ע"כ. ועוד כתב שם וקיימא לן דאין משיבין על ההקש משום דהקש דכתיב בקרא בהדייא ולכך אין משיבין עליו ע"כ וההיא דראש השנה דקא מייתי מר בספרו לאו למימרא משום דגזירה שוה עדיפא אלא כמפרש בה רבינו יום טוב אשבילי שכתב ז"ל והא דאקשינן בגמרא ותנא מעיקרא מייתי לה מהיקשא ולבסוף בגזרה שוה ופרקינן אי לאו גזרה שוה הוה מייתינן לה מהקשא וכו' לאו למימר דהוה מייתי לה כלה מהקשא אלא הכי קאמר אי לא הוה צריכנא לגזרה שוה כלומר למדרש את האמור של זה בזה שפיר ילפינן אידך דשופר ופשוטות בהקש אבל משום דבעינן למילף ליתן את האמור של זה בזה אנן צריכין על כרחין לגזרה שוה וכיון דבהא צריכין לגזרה שוה שבקינן הקש לגמרי ומייתינן כלה מלתא מגזרה שוה וזהו הנכון כך נראה לי ע"כ והאריך שם לומר דמהקשא לא אתי ליתן את האמור של זה בזה יעויין שם הילכך ליכא למיגמר מינא מאי דקא בעי מר למגמרא ואפילו לפרש"י ז"ל לאו משום עדיפות דגזרה שוה קאמר אלא כדמפרש הוא ז"ל אי לאו דנאמרה גזרה שוה הלכה למשה מסיני לדונה הוה מייתינן הכל מהקש דאין אדם דן גזרה שוה מעצמו ולא משום עדיפות והיינו דאמרינן התם לא צריך דאי משום עדיפות הוה ליה למימר אבל השתא דאתיא גזירה שוה גזירה שוה עדיפא או כיוצא בזה ודברי רבי שמשון ז"ל בזה אינן צריכים חזוק וכ"ש דכדמעיינן ביה שפיר לא שייך למימר הכא הקש עדיף או גזרה שוה עדיפא דכי אמרינן הכי היינו כשלמדין איזה דבר בהקש ובגזרה שוה גמרינן איפכא וכיוצא בזה כגון מאי דאמר בכריתות פ' דם שחיטה ואם נפש לחייב על אשם מעילות אשם תלוי דברי ר' עקיבא וחכמים פוטרים וכו' ור' עקיבא יליף לה התם בהקש ורבנן מגזרה שוה וכדאמרינן נמי פ' איזהו מקומן גבי אשכחן צאן בקר מנא לן וכו' והתם הוא דאמרינן לימא למר הקש עדיף ולמר גזרה שוה עדיף ומסיק דכולי עלמא הקש עדיף וכו' וכן פ' השולח נמי אמרינן התם המשחרר חצי עבדו רבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה ואוקמה רבה בשטר ורבי יליף לה בהקש מכסף דקנה וחכמים ילפי לה בגזרה שוה דלא קנה ואמר התם לימא מר סבר הקש עדיף כלומר ללמוד ממנו דקנה ומר סבר גזירה שוה עדיפא ללמוד ממנו דלא קנה אבל הכא גבי ראש השנה הדין היוצא בהקש ה"ה היוצא בגזרה שוה ותנא גופיה דמייתי ליה בהקש הוא הוא דמייתי ליה בגזרה שוה וקא מתמה תלמודא וקאמר מעקרא מייתי לה בהקש ולבסוף מייתי לה ליתן את האמור של זה בזה בגזרה שוה הא נמי תיתי ליה בהקש ומשני דה"ק האי תנא אי לאו גזרה שוה דנתנה בסיני לדונה הייתי מביא הכל בהקש מעצמי כי האי גוונא דאמרית אבל השתא דאתייא גזירה שוה איני צריך להקש ואין משגיחנן הכא אי הקש עדיף או גזירה שוה עדיפא כדאמרן וכ"ש דאפילו לפי דעתיה דמר אותן דברים כתבן שם כבוד תורתך ללא צורך כלל דמה לי אם תהיה גזרה שוה עדיפא או הקש עדיף הנה הוא ז"ל כתב בס' המצות ובתשובה שלו ז"ל דכל דבר שמלמדין אותו בהקש או בגזרה שוה או במדה משלש עשרה מדות אינו דין תורה ואפילו דבר שהוא הלכה למשה מסיני מדברי סופרים קרינן ליה ואם כן מה מקום יש באותן דברים שבאו שם ולולי יראת האריכות הייתי מעורר גם כן על קצת דברים שבאו שם בנדון זה ובמה שכתבתי די' והאומר לעולם די יריק עליכם ברכה עד בלי די תם ונחתם משה אלאשקר.