אור ברסלב

שות רבי אליהו מזרחי (ראם)· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]

שאלה מא

שאלה מ

פאר הזמן צנצנת המן סולם המעלות מובחר המושכלות, ריכא בר ריכא טוביינא דחכימי מרגניתא דלית בה טימי כמוהר"ר משה יתמיד האל תורתו, והודו והדרו, וכסא תורתו יגדל בישראל אמן.

ראה ראיתי אגרתיה דמר ובדיחנא ביה טובא על רוב השגחתך ועוצם זריזותך בחקירות התוריות ועל עומק עיונך בהם ועל רוב ענותנותך וחסידותך אשר ראיתי מתוך דבריך האלהיים ועל רוב חבתך עלי להצילני משגיאות תמהתי מאד ונפלאתי הפלא ופלא על חורפיה דמר היאך חייב ממה שכתבתי על הרמב"ם דקאמר מצות עשה לשמוע ולא לתקוע, לאו היינו טעמא משום דבשמיעה תליא מלתא שאני סובר דלאו בשמיעה תליא מילתא עד שכתב וזה פלא גדול בעיני דהא בהדייא כתב הרמב"ם בחבורו הגדול שאין המצוה אלא בשמיעת הקול כאלו אני חולק בזה וסובר דלא בשמיעה תליא מילתא ושאין המצוה בשמיעת הקול, והלא מדברי אלה יחוייב כל ההפך דמדקאמינה לאו היינו טעמא משום דבשמיעה תלייא מילתא משמע דסבירה לי דבשמיעה תלייא מילתא אלא טעמו של הרמב"ם שכתב מצות עשה לשמוע ולא לתקוע לאו משום דבשמיעה תלייא מילתא הוא אלא אחר שכתבתי שם דאי משום טעמא דבשמיעה תלייא מילתא קשייא יובל דתנן שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות דמשתמע מיניה דביובל נמי בשמיעה תלייא מילתא כמו בראש השנה שביובל נמי אם תקעו לתוך הבור שלא שמעו העומדים בחוץ אלא קול הברה בעלמא לא יצאו התוקעים ידי חובתם בתקיעה זו מכיון דעיקר זאת התקיעה אינה אלא להכרזה שישמעו העם להוציא עבדיהם לחרות וכל עוד שלא שמעו אין שום נפקותא מתקיעתן וכיון דבשמיעה תליא מלתא כמו בראש השנה הוה ליה להרמב"ם לכתוב ביובל נמי מצות עשה לשמוע כמו בראש השנה ועוד לפום סברתיה דמר דסבר שמדברי אלה משמע שאני סובר דלאו בשמיעה תלייא מילתא אדמקשה לי מדברי הרמב"ם בחיבורו הגדול דקאמר שאין המצוה אלא בשמיעה הוי ליה לאקשויי מדידי אדידי דהכא אמינא לפום סברתיה דמר דלא בשמיעה תלייא מילתא ואילו לקמן גבי מילתיה דהראש שאמר בשמיעה תליא מילתא כדמשמע ממתניתין דהתוקע לתוך הבור וממילתיה דרבא וכתבתי שמה שהביא ראיה ממתניתין וממילתיה דרבא הוא מפני שלא יחוייב ממתניתין לחודיה ולא מדברי רבא לחודיה דבשמיעה תלייא מילתא אלא משניהם יחד משמע בהדייא שאני סובר כותיה דבשמיעה תלייא מילתא אבל מהתשובה שהשיב הרמב"ם לאותם ששאלוהו מה הפרש יש בין לשמוע קול שופר ובין על תקיעת שופר והשיב הפרש גדול יש וכולי עד ואין הדבר כן אלא המצוה היא השמיעה ולא התקיעה ולפיכך מברכים לשמוע ולא לתקוע הא ודאי מילתא היא דמהכא משמע דטעמא דמברכין לשמוע ולא לתקוע הוא משום דבשמיעה תלייא מילתא ולא בתקיעה אבל כד יעיין מר טפי לא קשיא ולא מידי על דברי שכתבתי דלאו היינו טעמא משום דבשמיעה תלייא מילתא משום דמילתיה דהרמב"ם שהשיב לשואלים אינו אלא לפי סברתו דסבירה ליה דגזירה שוה אינה כקרא וכיון דאינה כקרא אם כן קרא דוהעברת המורה על התקיעה אינו רק ביובל שכתוב שם ולא בראש השנה דאתיא מגזירה שוה וכיון דליכא קרא בראש השנה דמיירי בתקיעה והדבר מסופק אם פירוש יום תרועה דכתיב בראש השנה הוא יום שמיעת תרועה או יום תקיעת תרועה וחזינן מדברי רבותינו זכרם לברכה דבשמיעה תלייא מילתא ולא בתקיעה מברכינן לשמוע שהוא עיקר התקיעה ולא לתקוע אבל אלו היתה הגזירה שוה כקרא שאז היה נחשב קרא דוהעברת דכתיב ביובל כאלו הוא כתוב בראש השנה שוב לא היינו חוששים על מצות השופר אם היא התקיעה או השמיעה מכיון דבפירוש כתוב בתורה והעברת שפירושו ותקעת שאז לא היינו מברכים אלא לתקוע כמו שכתוב בפירוש בתורה ואף על גב דבשמיעה תלייא מילתא ועל כורחך לפרושי קרא דוהעברת שופר ותקיעת שופר שישמע ממנו תרועה מכל מקום אין לנו לברך אלא וצונו לתקוע כלשון התורה אבל השתא דגזירה שוה אינה כקרא ואין לנו בראש השנה שום פסוק מורה על תקיעה אזלינן בתר עיקר המצוה שהיא השמיעה ומברכינן לשמוע ולא לתקוע והראיה על דברי אלה שכל אותן הגדולים דסבירא להו דגזירה שוה חשיבה כקרא וקרא דוהעברת כאלו כתוב ביה בראש השנה מברכין על תקיעת שופר ואף על גב דכולהו סבירה להו דבשמיעה תלייא מילתא כדמשמע בהדייא ממתניתין דהתוקע לתוך הבור וממלתיה דרבא ואין זה אלא משום דלא מצינן לברוכי אשר קדשנו במצותיו וצונו אלא בלשון התורה שכתוב ביה בראש השנה והעברת שופר תרועה שפירושו ותקעת שופר תרועה וכן כל המצות הם הקוליות כתבו כל הגדולים עליהם מצות עשה לקרוא קריאת שמע מצות עשה לספר ביציאת מצרים ואף על פי שהשומעים קריאת שמע ולא קראו והשומעים ספור יציאת מצרים ולא ספרו אותם יוצאים בשמיעתן כאלו קראו וספרו.

ומה שכתב כבוד תורתך על קושיית היובל ואמר שכבר נתעורר הרמב"ם על זה בספ' המצות הגדול שלו וכתב במצות קל"ו ההפרש שבין ראש השנה ליובל ואמר וידוע שזאת התקיעה ביובל אמנם היא לפרסם החרות וכולי ואין עניינו ענין תקיעת שופר בראש השנה לפי שזאת זכרון לפני ה' וזאת להוציא את העבדים לחרות וכתב כבוד תורתך עליו הילכך גבי יובל דבתקיעה תליא מילתא כדי להכריז הדבר ולפרסמו והיא עיקר הדבר כתב לתקוע ראש השנה דבשמיעה תלייא מילתא כתב לשמוע נפלאתי מאד דאדרבא איפכא מסתברא כיון דביובל אין התקיעה בו רק לפרסם החירות והוא אומרו וקראתם דרור בארץ ובתקיעה בלא שמיעה אין האדונים יודעים שהגיע עת החירות להוציא את עבדיהם מרשותם אין שום נפקותא מאותה תקיעה מאחר שלא יוציאו את העבדים מרשותם ולא יתקיים וקראתם דרור בארץ ויחוייב מזה דתקיעה של יובל בשמיעה תלייא מילתא ולא בתקיעה ומה שהוצרך הרמב"ם בקצורו לכתוב זה אינו אלא להודיע כוונת שתי מצות הללו בתקיעה של ראש השנה ושל יובל ואמר אף על פי שתקיעותיהן וברכותיהן שוות בכל דיניהם כדתנן שוה היובל לראש השנה וכולי מתחלפים הם בטעמם שאין טעמו של זה כטעמו של זה שטעם תקיעת היובל הוא להכרזה וטעם תקיעת ראש השנה הוא לזכרון.

ומה שטען עוד כבוד תורתך על מה שפירשתי על הסמ"ג במה שכתב וכד מברך על תקיעת שופר שאין זה נוסח הברכה דאם כן לתקוע מבעי ליה שהרי הוא עצמו כתב בהלכות ברכות וכלל הדבר פירש הרמב"ם וכולי דמשמע דסבירה ליה לסמ"ג כותיה בענין העל והלמד והרמב"ם כתב בהדיא היתה חובה עליו ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים מברך לעשות הילכך על כורחך לומר דהכי קאמר כשמברך מברך על תקיעתו ולא על שמיעתו וכתב כבוד תורתך על זה מה מאד נפלאתי על דברים אלו ואיני יודע מה דחיקא ליה למר דקא משנה מטבע הברכה שלו ומוציא הדברים מפשטן וממשמעותן דאי הכי הוי ליה למימר ומברך על התקיעה אי נמי לימא לתקוע בשופר דהוי קושטא דמילתא ולשון יותר קצר וקא משתמע הא והא תמהני מאד על תמיהתיה דמר מכמי אנפי חדא ממה שכתב ואיני יודע מה דחיקא ליה למר שכבר כתבתי הדחק הראוי להדחק ממנו גם ממה שכתב דקא משנה מטבע הברכה שלו דמשמע דמידע ידיע ליה למר מטבע הברכה שלו שהוא בעל ולא בלמד ולפיכך כתב דקא משנה מטבע הברכה שלו לא ידענא מנא ליה למר דנוסחא דידיה בעל ולא בלמד אם מפני שרבינו תם סובר שהוא בעל וכן מנהג בארצו הרי ראינו כמה דברים שחולק עליהם ונמשך אחר דברי הרב רבינו משה בר מימון וכל שכן העל והלמד שכבר גלה דעתו שהוא סברתו בזה כהרב רבינו משה בר מימון ולא כשיטת רבינו תם ושאר הגדולים שפרשו כמה מיני שטות על זה.

גם מצאתי קצת הגהות על הסמ"ג ממהר"ם הלוי אביו של מורי מוהר"ר אליאו הלוי זלה"ה שכל ימיו נתגדל בישיבות האשכנזים שכתוב בהן מאי טעמא דנקט מצות עשה לתקוע ומברך נמי לתקוע ולא לשמוע ולברך נמי לשמוע כהרמב"ם גם מה שכתב כבוד תורתו ומוציא את דבריו מפשטן וממשמעותן דאי הכי הוה ליה למימר ומברך על התקיעה אי נמי לימא לתקוע בשופר דהוי קושטא דמלתא ולשון יותר קצר ומשתמע הא והא משמע דאישתמיטתיה ליה למר הא דכתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות שופר סוכה ולולב וכשהוא נוטל את האגודה לצאת מברך תחלה על נטילת לולב ואחר כך נוטל האגודה בימינו והאתרוג בשמאלו דעל כורחך לומר שאין זה נוסח הברכה שהרי בהלכות ברכות בפרק י"א כתב אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול את הלולב כמו לישב בסוכה הלכך על כורחך לומר דהכי קאמר מברך על נטילתו של לולב ולא על נטילת ההדס והערבה או על נטילת האתרוג וזה הלשון של סמ"ג הוא כמוהו ממש ואין בזה מוציא את דבריו מפשטן וממשמעותן ולא טענת הוי ליה למימר ליטול לולב דהוי קושטא דמלתא וקא משתמע הא והא כדטען מר על הפירוש שפירש על הסמ"ג.

גם ממה שטען עוד כבוד תורתו איני יודע מה שיכות איכא הכא להרמב"ם דאצטריך לאפוקי ממילתיה אינה טענה דכיון דבברכות השופר קאי כמו שכתב וכדמברך הודיענו שני עניינים יחד הא' שמברך על תקיעתו ולא על שמיעתו כדכתב הרמב"ם והשני שמברך שהחיינו ולא הוצרך פה להודיענו אם הוא בלמד או בעל שכבר הודיענו זה בהלכות ברכות כמו שלא הוצרך הרמב"ם להודיענו בו שהוא בלמד אם היה קודם נטילתו או בעל אם היה אחר נטילתו מפני שכבר הודיענו זה בהלכות ברכות ומה שהוצרך לכתוב פה שמברך בכל יום אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב אינו אלא מיום שני ואילך שהם מדברי סופרים אבל הנוסחא של יום ראשון לא הזכירו פה מפני שכבר הזכירו בהלכות ברכות.

גם מה שטען עוד כבוד תורתו שלא היה ראוי לכתוב במקום הזה שמברך על התקיעה ולא על השמיעה מכיון שפסק לעיל שהמצות עשה הוא על התקיעה ולא על השמיעה שאחר הסיבה ימשך המסובב כבר הותר זה ממה שאמרנו דאגב ארחיה שהוצרך להודיענו שצריך לומר שהחיינו הודיענו גם כן ברכת השופר שהוא על תקיעתו ולא על שמיעתו אבל שיודיע הנוסח שהוא בלמד ולא בעל לא היה צריך לומר שכבר גלה דעתו בהלכות ברכות שדעתו כדעת הרמב"ם.

ומה שאמר עוד כבוד תורתו ומאי דקשיא ליה למר מההוא כללא דכלל הרמב"ם היתה חובה עליו ונתכון להוציא עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים מברך לעשות ומשמע דסבירה ליה לסמ"ג כותיה וטען מר ואמר ודבר זה תמוה דהא מילתא מצדה תברא וממקום הספק עצמו משם הראיה הברורה שמברכים לדעתו בעל ושאין דעתו כדעת הרמב"ם באותו חלק כי הוא לא הביאו בספר וכולי עד ודבר זה השמיט אותו מכל וכל משום דלדידיה כל מצוה שעושה לאחרים או לו ולאחרים מברך בעל כהרמב"ם אבל לחלק בין חובה לשאינה חובה לא סבירא ליה לומר על הכל מברך בעל בהא מילתא ודאי לא חש מר לקמחיה מכמה אנפי חדא הא דדיק מר מדהשמיט הסמ"ג מדברי הר"מ אותו חלק שמחלק בעושה מצוה לו ולאחרים בין חובה לשאינה חובה דבחובה מברך בלמד ובאינה חובה מברך בעל מכלל דסבירא ליה לסמ"ג דבשניהם יחד אם עשה המצוה לו ולאחרים מברך בעל ואמר שמשם היא הראיה הברורה שמברכים לדעתו בעל אינו מחוור דאם כן היה צריך לסמ"ג להודיע סברתו מה היא בהכרח ושתיהם נכללות באחד מלשונותיו לא שישתמש עם ההשמט לבדה ואי אפשר לומר שהיא נכללת במה שאמר וכן ערוב מברך על מצות ערוב מפני שהוא לו ולאחרים משום דמצות ערוב אינה חובה ואי אפשר שתכלל בו סברתו שסובר בין חובה בין שאינה חובה כשהיא לו ולאחרים מברך בעל לפום סברתיה דמר במצות ערוב שאינה חובה דמשום דבאינה חובה גם הרמב"ם מודה שמברך בעל הוה ליה לסמ"ג למימר במקום וכן ערוב וכן שופר מברך בעל אם עשה לו ולאחרים ואז מוכלל בו סברתו שסובר היטב דאפילו בחובה מברך בעל וכל שכן בשאינה חובה וכיון שכן יחוייב מזה שהסמ"ג לא כלל סברתו בשום אחד מלשונותיו והספיק לו עם ההשמטה לבדה וזה דבר שאין השכל מקבל אותו ועוד שמההשמטה לחודה ליכא למידק כדדיק מר משום דאומר לך אדדייקת מינה דסבירא ליה לסמ"ג דבין חובה בין אינה חובה אם עשה המצוה לו ולאחרים מברך בעל דוק מינה לאידך גיסא דמדהשמיט אותו חלק דהיתה חובה ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים מברך בלמד מכלל דסבירא ליה לסמ"ג דבין חובה בין אינה חובה אם עשה אותה לו ולאחרים מברך כלמר דהשתא איך שייך לומר דסברת הסמ"ג נכללת במה שכתב לעיל עשה מצוה לעצמו מברך בלמד קא פסיק ותני לא שנא לעצמו לבדו לא שנא לעצמו ולאחרים לא שנא חובה לא שנא שאינה חובה דסבירה ליה לסמ"ג שכיון שנתכון להוציא עצמו אף על פי שהוציא גם אחרים צריך בהכרח לברך בלמד כיון דלא סגי דלאו איהו עביד דומיא דמל את בנו ומהערוב שאמר הסמ"ג דמברך על מצות ערוב מפני שהוא לו ולאחרים לא קשיא דההוא לו ולאחרים אין ר"ל שנתכון להוציא עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים דומייא דלו ולאחרים בשופר ושאר כל המצות אבל לו ולאחרים דערוב פירוש שהיא מצוה משותפת לו ולאחרים יחד ואינה מצוה כלל דלא צוה שום אדם לעשות ערוב כשהוא לבדו בחצר אלא כשהוא ואחרים דרים בחצר אחד שהמצוה הזאת לא תפול עליה לומר נתכון להוציא עצמו ידי חובתו מאחר שלא נתחייב בה כלל לעצמו בלתי אחרים עמו הרי שאין מההשמטה ראיה כלל להא דדייק מר אלא ההפך ועוד אפילו אם תמצא לומר דמהשמטה הזאת יחויב שיהיה הסמ"ג חולק עם הרמב"ם ז"ל וסובר שאין חלוק בין חובה לשאינה חובה שבשניהם יחד מברך בעל אכתי איכא לאקשויי מאי שנא ליה למר לומר שהסמ"ג השמיט עד שיחוייב מזה שהוא חולק על הרמב"ם שעד עתה לא נמצא שום אחד מן הגדולים ולא שום אחד מהמעיינים שיאמר שהסמ"ג חולק על הרמב"ם דאדרבא בעל ההגהות המימוניות כתב רבינו תם וריב"א חלקו חלוקים אחרים וגם כתבו כללות אחרות וקצת קשה על חלוקיהן וכללותיהן כמפורש בתוספות בפרק א' דפסחים אמנם בעל ספר המצות פירש כדברי רבינו המחבר ואלו היה שום מחלוקת ביניהם היה מזכירו בלי ספק אם בעבור שלא הזכיר אותו החלוק שבין חובה לשאינה חובה בלשונו כמו שכתוב בדברי הרמב"ם אין זו ראיה על ההשמטה דמצינא לפרושי שבאמרו וכן מצות ערוב מברך על מצות ערוב מפני שהיא לו ולאחרים ומצות ערוב היא מצוה שאינה חובה הודיענו בזה שאם היתה חובה ועשה לו ולאחרים מברך בלמד.

ועוד לפום סברתיה דמר דסבר ליה מדהשמיט אותו חלוק דהרמב"ם בלו ולאחרים בין חובה לשאינה חובה מכלל דסבירא ליה לא שנא חובה לא שנא שאינה חובה בלו ולאחרים מברך בעל אם כן צריך לומר נמי גבי עשה לאחרים לבדם מדלא הזכיר רק המצות שאינן חובה והשמיט המצות של חובה מכלל דסבירא ליה דעשה לאחרים מצוה של חובה מברך בלמד וזה אי אפשר לפום סברתיה דמר דדייק מכלל דסבירא ליה לסמ"ג דבעשה לו ולאחרים בין חובה בין שאינה חובה מברך בעל דאם בלו ולאחרים בעל באחרים לחודיהו לא כל שכן וליכא למימר שהסמ"ג תפש לשון הרמב"ם שלא הביא במשאליו גבי אחרים לבדם המצות שאינן חובה דשאני הרמב"ם שכתב בראש דבריו בהדייא וכל העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו אם עשה אותה לעצמו מברך לעשות עשה אותה לאחרים מברך על העשיה הטרוד והעלוב אליא בן אברהם מזרחי עד הנה דברי תשובת הגאון זלה"ה.

תוכן העניינים

שות רבי אליהו מזרחי (ראם)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה