אור ברסלב

שות רבי אליהו מזרחי (ראם)· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]

שאלה לט

שאלה לח

ששאלתם על אודות הגוי אשר היה מחזר אחרי קרובי דוד בן פותו והיה אומר איה בית קרובי דוד בן פותו שנטבע היש לו קרובים אם לאו אמרו לו כל העומדים שם ומה תרצה אמר להם אני וחברי עברנו בברקי וראיתי אדם אחד מת מוטל על שפת הים ושאלתי לחברי אין זה דוד בן פותו שמכר לי הפרושופשי במודניא עתה קודם זה המעשה אמר כן הוא תפשנו אותו והכרנו בו הטב מצד פרצופו ומיד עמדנו וקברנו אותו ושאלו אותו אם קבר אותו בעומק ונשבע שאמר לחבריו שאע"פ שהוא יהודי מכיון שהיה אהובינו נשתדל לקוברו וקברנוהו כראוי עוד שאלו אותו איך לא נשתנו פניו ונשבע שהיו פניו כמו בהיותו בריא בלתי שום שנוי ונסתפקו לכם בזה ארבעה ספקות הראשון אם יקרא זה מסיח לפי תומו או דילמא מכיון שהיה מחזר אחרי קרובי הנטבע להגיד להם איך מצא את קרובם מת מוטל על שפת הים ושנשתדל עליו לקוברו נראה שהיה מכוין לקבל טובת הנאה מידם ואינו נקרא מסיח לפי תומו הב' אם היום שמצא אותו מוטל על שפת הים היה עשרה ימים לטביעתו יש לחוש משום שנוי צורתו או יש לחוש בו שמא קודם שמצא אותו כבר הועלה מן המים יום או יומים ונתפח ונשתנה צורתו אם לאו הג' אם הטביעות עין לחודיה סגי להכיר בו את האיש או דלמא לא סגי אלא בטביעות עין יחד עם הסמנים כדמשמע מההיא דפ' האשה שלום דקאמר ואסקינהו קמן וחזנהו לאלתר וקאמרי סימנים ופרש"י דאי לאו סימנין חישינן דלמא אחרים הם לפי שהמים משנים צורת הפנים ואינם נכרים כל כך ויש לחוש דלמא בדדמי הוא דקאמרי הד' אם ראוי לסמוך על הגוי המסיח ל"ת שאומר שמצא את פ' מת על שפת הים והכירו על ידי טבעא דעינא לחודיה או דלמא מכיון דשבי דטביעות עינא בעיא כונה והגוי המל"ת לא קא מכוין אין לסמוך על עדותו כמו שכתבו קצת מהגדולים וגדולים שהיה לבם נוקפם על זה.

התשובה על הספק האחד נראה לי לפי עניות דעתי דמל"ת מיקרי ועדותו עדות ואע"ג דלכאורה משמע שכיון שהיה מחזר אחר קרובי המת להגיד להם איך שמצא את קרובם ואיך שהשתדל עליו וקברו שנראה מזה שהיה מתכוין להעיד כדי שיקבל מהם שום טובת הנאה אין עדותו עדות כדתנן בפ' בתרא דיבמות ובגוי אם היה מתכוין להעיד אין עדותו עדות ואמר רב יהודה אמר שמואל לא שאנו אלא נתכוון להתיר אבל נתכוון להעיד עדותו עדות היכי דמי נתכוון להתיר והיכי דמי נתכוון להעיד אמר רב יוסף בא לב"ד ואמר איש פלוני מת השיאו את אשתו זהו נתכוון להתיר מת סתם זהו נתכוון להעיד ואיתמר גמי אמר ר"ל לא שאנו אלא נתכוון להתיר אבל נתכוון להעיד עדותו עדות ואמר לו ר' יוחנן לא כך היה המעשה באושעיא ב"ר שהתריס כנגד פ"ה זקנים ואמר להם לא שאנו אלא שנתכוון להתיר אבל נתכוון להעיד עדותו עדות ולא הודו לו חכמים ואלא מתניתין דקתני ובגוי אם היה מתכוין להעיד אין עדותו עדות דמשמע הא אם לא היה מכווין להעיד עדותו עדות היכי משכחת לה במל"ת ופי' הגאון הרמב"ם ז"ל כיצד הוא מל"ת היה הגוי מסיח ואומר אוי לו לפלוני שמת כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמי או שהיה מסיח ואומר כשהייתי בא בדרך נפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת ותמהנו על עניין זה כיצד מת פתאום וכיוצא בדברים הללו שהן מראין שאין כוונתו להעיד הרי זה נאמן וכן כתב הטור כיצד הוא מל"ת כגון שאמר אוי לפ' שמת כמה היה נאה או כמה טובה עשה עמי וכיוצא בזה שמוכיח שאין כוונתו לשום עדות אבל אם היה מכוון לשום עדות אינו נאמן שנראה מכאן שאין הגוי נאמן אלא כשהוא מל"ת שאינו מתכוין לא להתיר ולא להעיד ומל"ת לא מקרי אלא כשמסיח דברים עוברים בעלמא שאומר כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמדי שנראה שאינו מכוין לשום עדות כלל אבל אם היה מכוון להגיד לקרוביו איך שמצא את קרובם ואיך שהשתדל עליו לקברו שמכוין בזה למצוא חן בעיני קרוביו אין זה נקרא מל"ת משום דאע"ג דאינו מתכוין להתיר מ"מ מתכווין להעיד הוא ומכיוון שההלכה הרווחת בישראל היא כר' יוחנן דאמר שאין הגוי נאמן אלא כשאינו מכווין לא להתיר ולא להעיד א"כ אין עדותו עדות אין זה מל"ת מיהו מההיא דפ' ב' דיבמות דקאמר היכי דמי לפי מסיח תומו כההוא דהוה אזיל ואמר מאן איכא בי חואי מאן איכא בי חואי שכיב חואי ואנסבא רב יוסף לדביתהו אפומיה ופרש"י ז"ל מאן איכא בי חואי מאנשי ביתו בבית לשמוע את דברי משמע דאע"ג דהוה מחזר אחר קרובי המת להודיע להם שמת קרובם מל"ת מקרי דמכיוון שלא הלך לב"ד להגיד דבריו כמשפט כל הרוצה להעיד אלא שהיה הולך בשווקים וברחובות והיה מספר דבריו אין זה אלא מל"ת לא מתכוין להעיד והכי משמע נמי מההיא דרב יוסף דאמר היכי דמי מכוין להתיר והיכי דמי מתכוין להעיד בא לב"ד ואמר איש פ' מת השיאו את אשתו זהו נתכוון להתיר מת סתם זהו נתכוון להעיד מדפתח ברישא בא לב"ד ומסיים בה מת סתם זהו נתכוון להעיד שמע מנה דארישא קאי וכאלו אמר בא לב"ד ואמר סתם זהו נתכוון להעיד דוק מינה הא אם לא בא לב"ד כלל אלא שהיה הולך בשווקים וברחובות והיה מספר דבריו אע"פ שהיה מחזר אחר קרוביו אין זה אלא מל"ת וכן כתב ר' ישעיה הרב הראשון ז"ל והלכתא כר' יוחנן דכל שמואל ור' יוחנן וכל ר"ל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן הילכך כל זמן שבא לב"ד ונתכוון להעיד אין עדותו עדות משמע דהיכא דלא בא לב"ד אבל היה מחזר בשוקים וברחובות ומספר את דבריו אין זה אלא מל"ת אע"פ שהוא מתכוין להעיד וגבי ההוא דהוה אזיל ואמר מאן איכא בי חואי מאן איכא בי חואי שכיב חואי פירוש שלא בא לב"ד להעיד אלא שהיה מספר דבריו בשוקים וברחובות משמע שאין ההקפדה אלא בב"ד ומה שכתב הרמב"ם ז"ל כיצד הוא מל"ת כגון שהיה הגוי מסיח ואומר אוי לו לפלוני שמת כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמדי וכו' לאו דוקא קאמר דבלאו הכי נמי מל"ת מיקרי אלא דלישנא דתלמודא נקט בלישניה כדגרסינן בפ' בתרא דיבמות ההוא גברא דהוה מכריז ואומר ווי ליה לפרשה זריזא דהוה בפום בדיתא דשכיב ואנסבא ר' יוסף ואיתימא רבה לדביתהו וכן אבא יודין איש ציידן היה אומר מעשה בגוי וישראל שהיו מהלכין בדרך ובא גוי ואמר חבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת וקברתיו והשיאו את אשתו ואין זה לעכובא דאפילו לא אמר הגוי אלא היהודי שיצא עמנו לדרך וקברתיו שפיר נמי אלא דעובדא הכי הוה דאם לא כן קשיא שכיב חואי וטבע חסא דלא קאמר התם ווי ולא חבל והשיאו חכמים את נשותיהם והראיה הגמורה על דברי שהרי הרמב"ם עצמו כשהביא ההיא עובדא דאבא יודן איש ציידן לא אמר אלא ישראל וגוי יצא מעמנו למקום אחד ובא הגוי והסיח לפי תומו ואמר שהאיש שיצא עמי מכאן מת משיאין את אשתו ולא אמר ובא הגוי ואמר חבל על יהודי שהיה הולך עמי שמת משמע דאפילו בלא חבל סגי אלא דעובדא הכי הוה כדפרישית ולכן השמיט זה ג"כ מההיא עובדא דקולר של בני אדם וזה מבואר מאד אין צריך לפנים.

ועל הספק הב' נראה לי דהא לא צריכא רבא דפשיטא שמעידים עליו ואפילו לאחר כמה ימים משטבע עד שהועלה לאויר העולם וכן נמי כשראה אותו מת מוטל על שפת הים אין לחוש שמא הועלה קודם שראה אותו יום או יומים או אפילו פורתא ושוב אין מעידים עליו אלא אנו תולים לומר שבאותו העת הועלה ומעידים עליו דהא בהדיא מסיק תלמודא דהא דקתני בפ' בתרא דיבמות אין מעידים לאחר שלשה ימים ה"מ ביבשה אבל במיא אפילו לאחר כמה ימים מ"ט מיא מצמת צמתי ופרש"י שהם צומתים צורת הפנים ואינם מניחים להתנפח ולהשתנות תדע דההוא גברא דשכיב בדגלת ואסקוה אגישרא דשבישתנא ואנסבא רבא לדביתהו אפומא דשושביניה לאחר ה' יומין ואע"פ שאומר שם התלמוד ה"מ היכא דכי אסקוה חזיוה לאלתר אבל אי אשתהי מתפח תפח שמשתנת מיד צורתו לאחר שהועלה מן המים ואפילו בשהות מעט וא"כ בנדון דידן שהגוי הזה לא מצאו אלא לאחר עשרה ימים משנטבע הוה לן למיחש דילמא קודם שמצא אותו כבר הועלה מן הים יום או יומים או אפילו פורתא ונשתנה צורתו ושוב אין מעידין עליו מ"מ כבר כתב רבינו תם בתשובה כפי מה שכתוב באור זרוע הגדול דהא דקתני במתניתין מעידים לאחר שלשה ימים לא קאי אאדם ידוע שהיה נכר בחייו למעידו דההיא אפילו לאחר מאה ימים נמי מהני כיון שיודעים שזהו אותו הידוע להם והביא ראיה מדברי רבי יהודאי גאון שכתב דבטביעות עין גמור שישנו ראשו ורובו שלם מעידים עליו אפי' לזמן מרובה וכן כתב הטור בהדיא שאפילו אם היה ביבשה אם אינו חבול בפניו מעידים עליו אפי' לאחר כמה ימים על ידי טביעות עינא של גופו וצורתו והוסיף לומר שאפילו אם היה חבול בפניו שאין מעידים עליו אלא עד שלשה ימים אם מצאוהו הרוג ומכירים אותו בטביעות עין ואינן יודעים מתי נהרג תולין לומר שנהרג תוך שלשה ימים ומעידים עליו ולא אמרינן שמא אחר שלשה ימים הוא ואין מעידים עליו ואם כן בנדון דידן שהיה אדם ידוע למעידים שהיה בכר להם בחייו והטירוהו בטביעות עין גמור שהיה כלו שלם בלתי שום חבול בפניו ובלתי שום חסרון באיבריו אפילו אם היה ידוע לנו שכבר הועלה מן המים קודם שמצא אותו יום או יומים מעידין עליו כ"ש כשלא ידעו מתי הועלה כמו בנדון דידן שבודאי אנו תולין לומר שעתה עתה הועלה ומעידים עליו ולא אמרינן שמא קודם לכן הועלה ושהה שם יום או יומים ואח"כ מצא אותו ואין מעידים עליו וקל להבין.

ועל הספק השלישי נראה לי לפי עניות דעתי דבנדון דידן אפי' בטביעות עין לחוד סגי להתיר בו את האשה ואף ע"ג דלכאורה משמע דלרש"י ז"ל אין להתיר בה את האשה עד דאיכא סמנים בהדה כדאיתא בפ' האשה שלום דאיבעיא להו עד אחד במלחמה מהו טעמא דעד א' משום דמלתא דעבידא לאגלויי לא משקר והכא נמי לא משקר או דלמא טעמא דעד א' משום דאיהי גופה דייקא ומנסבא והכא לא דייקא משום דתרוייהו אמרי בדדמי תא שמע מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באים עם אבא יוסי בן סימטאי בספינה וטבעו והתיר ר' את נשותיהם על פי נשים והא מים דבמלחמה דמו דאיכא למימר בהו נמי בדדמי דומיא דמלחמה דדילמא טבעו מצד זה ועלו מצד זה דקא סלקא דעתין דבטבעו לחודיה העידו הנשים ומאה נשים כעד א' דמו וקתני השיא ר' את נשותיהם דמהדר תלמודא ותסברא דבטבעו לחודיה העידו אותן הנשים והא מים שאין להם סוף נינהו ומים שאין להם סוף אשתו אסורה ואפילו העידו בו אנשים כשרים כ"ש נשים והיאך התיר ר' את נשותיהם ע"פ עדות זו אלא על כרחך לומר כגון דקאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סמנין דלאו עלייהו סמכינן אלא אסמנין ופרש"י וקאמרי סימנין דאי לאו סימנין חיישינן דילמא אחרים נינהו לפי שהמים משנים צורת הפנים ואינם ניכרים כל כך ויש לחוש בה דילמא בדדמי הוא דקאמרי אלמא לרש"י ז"ל בטביעות עינא לחודא לא סגי [אלא אם יש] סמנין בהדייהו ואם כן קל וחומר ומה אם בישראל שהוא מכוין להעיד ואיכא למימר דאלמלא שהכיר בו יפה יפה לא היה מעיד עליה אמרת דלא מהימן עד דאיכא סימנין בהדי טביעא דעינא אבל בטבעא דעינא לחודיה לא בגוי דלא קמכוין להתיר שאם היה מכוין אין עדותו עדות מבעיא מיהו כי דיקינן בה שפיר לא קשיא ולא מידי דאיכא למימר דהא דלא סגי בטבעא דעינא לחודא עד דאיכא סימנים הני מילי באותן הנשים שראו אותם כשטבעו וכשחזרו וראו אותו שהועלה איכא למיחש בהו בדדמי שדרך הרואים את הנטבעים בעת שהם נטבעים ורואים אח"כ אנשים שהועלו חושבים שהם הם אותם שטבעו מפני שהמים משנים את הפנים ואינם נכרים כל כך ובדמיון מועט חושבים שהם הם אותם שראו שטבעו ושמא אחרים הם ואינם אותם שטבעו הילכך לבך לא סגי בלא סימנים ומשום הכי קאמר ואסקינהו לקמן וחזנהו לאלתר דהינו טבעא דעינא ואמרינן וקאמר נמי סימנים משום דבטבעא דעינא לחודיה לא מהימניה דאיכא למיחש בהו דלמא בדדמי הוא דקאמר אבל אם לא היו רואות אותן בעת שטבעו אלא שראו אנשים שהועלו מן הים והכירו אותם בטבעא דעינא דלא שייך התם בדדמי כיון שלא ראו אותם כשטבעו אלמלא שהכירו אותן יפה יפה לא היו מעידות עליהם הילכך בטבעא דעינא לחודא נמי סגי ואם כן בנדון דידן שלא ראה אותו כשטבע אלא שמצא אותו מת על שפת הים והכירו בטבעא דעינא דלא שייך התם בדדמי כיון שלא ראה אותו כשטבע אפי' בטבעא דעינא לחודיה סגי והכי מסתבר טפי שהרי אין הפרש בין אותו שנמצא מת ביבשה לאותו שנמצא מת על שפת הים לאחר שהועלה מן המים אלא שזה אין מעידים עליו אלא עד שלשה ימים וזה אפילו לאחר כמה ימים אבל לכל מלייהו זה וזה שוין וא"כ צריך לומר דכי היכי דסגי בטבעא דעינא לחודיה גבי אותו שנמצא ביבשה כדתנן במתניתין (הם) הכי נמי גבי אותו שנמצא על שפת הים לאחר שהועלה מן המים איכא למימר דסגי אפילו בטבעא דעינא לחודיה דאי לא תימא הכי קשיא מההוא עובדא דההוא גברא דטבע בדיגלא ואסקוה אגישרא דשבישתנא ואנסבא רבא לדביתהו אפומא דשושביניה לבתר חמשה יומין היכי אנסבא רבא אפומא והא התם בטבעא דעינא קא מיירי אלא על כרחך לומר כאן כשראה אותו בעת שטבע כאן בשלא ראה אותו בעת שטבע דגבי אותן נשים שהתיר ר' את נשותיהן על פיהם מפני שראו אותם התלמידי חכמים בעת שטבעו לא סגי בטביעא דעינא לחודה עד דאיכא סימנין (לחודיה) [והכא] מיירי כשלא ראה אותו בעת שטבע וכן כתב רבינו ישעיה הרב הראשון והטור ז"ל בהדיא ואם עד א' מעיד ראיתיו מיד אחר שהועלה והכרתיו על ידי סימנים שהיו לו בגופו נאמן אבל אם אינו אומר שהכירו על ידי סימנים אלא על ידי טביעות עין לחודיה אינו נאמן במה דברים אמורים כשראהו העד בעת שטבע דכיון שראהו שטבע אומר בדדמי שהוא הוא אפילו אינו ברור לו לפיכך אינו נאמן אלא א"כ אומר שראהו מיד אחר שהועלה ומכירו על ידי סימנים אבל אחר שלא ראהו בעת שטבע נאמן אפילו לא ראהו מיד אחר שהועלה ואפילו בטביעות עין לחודיה בלא סימנים והוא שיראנו שלם בכל גופו וא"כ בנדון דידן שהגוי לא ראהו בעת שטבע סמכינן עליה אפילו בטבעא דעינא לחודיה וליכא למיחש ביה דילמא בדדמי קאמר וכל זה אין אנו צריכים לו אלא לפירוש רש"י ז"ל שפירש ההיא דפרק האשה שלום דקאמר דאסקינהו קמן וחזנהו לאלתר וקאמרי סימנים דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים דמיירי בטבעא דעינא יחד עם הסמנים אבל לפירוש רבינו יצחק ורבינו מנחם ור' אלעזר ור' קלונימוס ז"ל שכתב האור זרוע בשמם שהם מפרשים צורת ההלכה הזאת באופן אחר ואומרים דהא דקאמר בגמרא כגון דקאמרי אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר וקאמרי סימנים דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים או או קאמר דומיא דמתניתין דפרק כל הגט דתנן מצאו בחפיסא או בדלוסקמא ומכירו כשר ופירש רש"י דאו או קתני והכי קאמר כגון דקאמרי אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר או דקאמרי סימנים דמשמע מינה דאפילו בטבעא דעינא לחודיה סגי כמו בסימנים לחודייהו וסברי דליכא למיחש בה בדדמי כמו שאין לחוש בסימנים ואדרבא טבעא דעינא עדיפא מסמנים כדאיתא בפרק גיד הנשה ומשכחת לה בסימנים בלא טבעא דעינא כגון שנשתנה מראיתם ולא ראו בהם אלא סמנים דהשתא לאו עלייהו סמכינן אלא על הסמנים תו לא צריכינן לחלק בין ראהו העד בעת שטבע ללא ראהו אלא אחר שהועלה בלבד דבכל סמכינן אטבעא דעינא לחודיה ומעידין עליו ומשיאין.

ועל הספק הרביעי נראה לי לע"ד שבנדון דידן כולי עלמא מודו דמהימן אע"ג דלא הכירו אלא בטבעא דעינא לחודיה ומה שכתב האור זרוע בשם ר' נתן ורבינו שמחה ז"ל אך לבנו נוקפנו מאד על זה אם גוי מסיח לפי תומו אמר מצאתי פלוני הרוג עם סימנים אם האמינוהו במסיח לומר פלוני נהרג או מת משום דלא צריך טביעות עינא איך נאמינהו לומר מצאתי פלוני הרוג היכא דאיכא למיחש דילמא אחר הוא וצריך טבעא דעינא וכל טביעות עין צריך עיון וטביעות עין דמסיח לפי תומו שאין דעתו להעיד אלא שראה אותו ממילא היכי סמכינן עליה ורמז לדבר עדות החדש שראינו מאלינו ושוב לא ראינוהו דאמרינן כשראוהו מאליהם בלא כוונת עדות דילמא כוביתא דעיבא הוא דחזו שפירושו לפי דעתי הוא אם האמינו הגוי המסיח שאומר מצאתי פלוני הרוג עם סימנים דין הוא מפני שאין הסמנים צריכים כוונה ועיון מפני שהם דברים הנראים לעין אבל בטבעא דעינא לחודה בלתי שום סימן היאך נסמוך על עדותו והלא כל טביעות עין בעיא כוונה והמסיח לפי תומו אין לו כונה מכיון שאינו מכוין להעיד והוי דומיא דעדים שראו את החדש מאליהן בלא שום כוונה ועיון וכשחזרו לראותו לא ראו עוד שאינם נאמנים שאנו אומרים דילמא כוביתא דעיבא הוא דחזו וכן מה שכתב בעל ההלכות המימונית אך בזה נסתפקו וגמגמו היאך שהגוי מסיח לפי תומו שראהו צף על גבי המים היאך נתן טביעות עין במים דבשלמא ישראל שמתכוין להעיד איכא למימר נתן בו טביעות עין במתכוין כדי להעיד אלא בגוי שאינו מתכוין לשום עדות שאם היה מתכוין להעיד אין עדותו עדות מאי איכא למימר לא מיירי אלא בגוי המסיח לפי תומו שאומר שראה יהודי אחד מת מוטל בארץ או צף במים והכיר אותו בטבעא דעינא שהוא פלוני בן פלוני והניחו והלך לו שאין שם כונה כלל אבל בנדון דידן שהיה לו כונה כדי לדעת בו אם הוא אותו פלוני אהובו כדי להתעסק עליו לקוברו ואם לאו שלא יטרח בו לקברו אע"פ שאין זאת הכונה כדי להעיד עליו ומטעם זה אין לפסול את עדותו ממתניתין דתנן ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות מ"מ כונה הוא לענין הטורח והעמל שהוא רוצה לקבל ממנו בקבורתו ואלמלא שכיון בו ועיין בו יפה יפה לא היה מקבל כל אותו הטורח שקבל ממנו בקבורתו ומכיון שכן הוא א"כ בנדון דידן שהגוי הזה היה מסיח לפי תומו ואומר שבעברי בברקי אני עם חברי ראינו איש אחד מוטל על שפת הים ואמרתי לחברי אינו זה דוד בנו של פותו אהובינו שמכר לי הפרושופשי עתה במודניא ואמר כן הוא וחמלנו עליו וקברנוהו שבלי ספק היה להם כונה עליו על טבעא דעינא שלהם שהכירו שהוא פלוני דאם לא כן לא היו מקבלים עליהם טורח הקבורה בחנם פשיטא ופשיטא שאין כאן חששא כלל דאין לך כונה גדולה מזו וגם אין לבטל עדותו מפני זאת הכונה משום דהך כונה אינה נוגעת בגוף העדות כלל אלא בגוף הטורח והעמל שהיה רוצה לקבל עליו מקבורתו שבזה אפילו הגאונים ההם בעצמם שהיה לבם נוקפם על טבעא דעינא מודו ביה מכיון דאית ביה כונה ועוד שאפילו היכא דליכא כונה כלל משום צד בעולם נהי שהיה לבם נוקפם עליו מ"מ אין לפסול העדות הזאת שהרי הם עצמם לא אמרו אלא שהיה לבם נוקפם לא שלא לקבל העדות הזאת ואדרבא מהאי לישנא דהיה לבם נוקפם משמע שהיו מקבלים דבריו של גוי המסיח לפי תומו על ידי טביעא דעינא אלא שהיה לבם נוקפם על זה ואם תאמר למה היה לבם נוקפם על טבעא דעינא ולא על הסימנים והלא טבעא דעינא עדיפא מסימנא כדאמרינן בפ' גיד הנשה תדע דאילו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימניה והאי סימניה קטל נפשא לא קטלינן ליה ואילו אמרי אית לן טבעא דעינא בגויה קטלינן ליה ואמר רב אשי תדע דהא דאילו אמר אניש לשלוחיה קריה לפלניה דהאי סימניה והאי סימנים ספק ידע ליה ספק לא ידע ליה ואילו אית ליה טביעות עינא בגויה כי חזי ליה ידע ליה והא דאהדרינא אבדתא בסימנא ולא מהדרינן אבדתא בטבעא דעינא אלא משום דאיכא חמוד ממונא וחישינן דלמא דמשקר דאמר מר גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן יש לומד הני מילי בישראל דקא מכוין אבל בגוי דלא קא מכוין סימנא עדיפא מטיבעא דעינא משום דטביעות עינא בעיא כונה וליכא וכל זה אין אנו צריכין לו אלא לאותן הגאונים שהיה לבם נוקפם על זה אבל לשאר הגאונים שלא היה לבם נוקפם על זה אפילו בלא שום כונה ועיון יש להתיר את האשה על ידי טבעא דעינא דגוי המסיח לפי תומו שכן כתב האור זרוע בשם רבינו מנחם ורבי אלעזר ורבינו קלונימוס ז"ל שכתבו בתשובה אחת זה לשונם כבר פשטה ההוראה בישראל דאפילו עד מפי עד אפילו עבד ואפילו שפחה הם נאמנים ואם כן בזה הנדון שלפנינו שיש גוים שמסיחים לפי תומם שראוהו צף על פני המים והכירוהו בטביעות עין והכר גמור בהכרת פנים עם החוטם בעת לא צוננת ולא חמה מתוך הלכה פסוקה נראה לנו להתיר את אשתו ואין לפקפק בדבר וכן נראה גם כן מדברי הרמב"ם ומדברי שאר כל הפוסקים דהא לא אשכחן לשון אחד מהם שישים חלוק בין העד הישראלי המעיד על ידי טביעא דעינא ובין הגוי המסיח לפי תומו על ידי טביעות דעינא כמו ששמו חלוק בין זה לזה בין מתכוין לאינו מתכוין דלגבי ישראל אפילו במתכוין עדותו עדות ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות כמו ששנינו במתניתין בפרק ב' דיבמות זהו הנראה לי לעניות דעתי הטרוד והעלוב אליא מזרחי.

ומפני שהמאמר הזה בנוי על הד' ספיקות הנזכרות קראתיו קרית ארבע ויען כי בבניינה הותרו כל הספקות וסרה כל הצרה והמבוכה נופלת על זה אמרתי על צד המליצה והשירה ותמת שרה בקרית ארבע אל תקרי שרה אלא צרה שמתה ונתבטלה עם הקריה הזאת הנקראת קרית ארבע.

תוכן העניינים

שות רבי אליהו מזרחי (ראם)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה