אור ברסלב

שות רבי אליהו מזרחי (ראם)· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]

שאלה לח

שאלה לז

משום דחזינא ליה למר קשישא דכל כוונתו איננה רק לשם שמים כדי לחוור העניינים ולדעת שרשי הדברים על בוריין כמו שגלה דעתו בחתימת מאמרו בשאמר ולזה כיון שבדברים האלה ענן וערפל סביבו זחלתי לבא לתוכו ואשרי המזכך ומטהר כדי שיעמדו הדברים על אמיתתם ובוריים ראיתי להשיב על דבריו ולפלפל בהם מעט כפי קוצר השגתי ונתתי את לבי לתור ולדרוש בדברים האלו ומן השמים יסיעונו שלא נכשל בדברינו ושיצילנו משגיאות כי גלוי וידוע לפני בורא עולם בוחן כליות ולב כי אין כוונתינו להעמיד דעתנו ולקיים מאמרינו רק שלא נעגן בת ישראל כל ימיה ונדחה אותה בשתי ידים במקום שהדין עמה דלא שייך הכא משום חומרא דהאי חומרא דאיתי לידי קולא היא כמו שכתב ראבי"ה בתשובה הלא היא כתובה באור זרוע וחלילה לי מלהיות סניגור להרבות פסולים בישראל אך מפני שהדין עמה כמו שיראו הלומדים יצ"ו מהפסק אשר פסקתי מה שפסקתי על זה רק משום אמתה של תורה כדכתב רבינו תם בתשובה. ראיתי את דברי החכם הישיש החסיד אשר כתב נגד הפסק אשר פסקתי על זה והנה סובבין על ארבעה עמודים מיוסדים.

העמוד הראשון להודיע כי הסמנין המובהקים אשר בהם סמכו המתירין אשת איש לעלמא על פי הסמנים הם הסמנין אשר אינן נמצאים באדם אחר כלל לא כמו סימן חסרון האצבע הפלוני מרגלו הפלוני או כמו הסימן שבראשו אשר הוא כמין טבעת סביב לראשו בלא שום שער כלל ולמעלה ולמטה ממנו מלא שער כמשפט הראש שהם הסימנים שבנידון דידן כי אלה הסימנים ודומיהם אינן מאותן סימנים שאינן נמצאים באדם אחר כלל.

העמוד השני להודיע שאפילו באותם סמנים מובהקים שאינן נמצאים בגוף אחר כלל אין מתירין את האשה רק כשהעדים היו מכירין אותו שראו בו הסימנין בחייו ועכשיו כשראו בו אותם סימנים הכירוהו אבל בנדון דידן שהעד לא הכירו בחייו מעולם אין להתיר את האשה על פי השומעים אותן הסמנין מפי העד שראה אותם אף על פי שהשומעים יודעין ומכירין אותו בחייו עם אותן הסמנים מאחר שרבינו תם שהוא העקר מכל הפוסקים המתירין על פי הסמנין לא התיר אותם רק בתנאי שיהיה העד מכירו בחייו ואע"פ שהרא"ש והר"ן ז"ל מתירין אותה אפילו אם לא היה העד מכירו מעולם אין להניח דברי רבינו תם אשר מפיו אנו חיים ללכת אחרי אלה הגאונים האחרונים כל שכן בדבר כזה שיש בו אסור כרת.

העמוד הג' להודיע כי רוב החכמים המפורסמים כמו הרמב"ם והרי"ף ור"ח ובעל העטור והסמ"ג ז"ל כלם מסכימים שאין להתיר את האשה רק על פי טבעא דעינא לא על פי הסמנים כלל אפילו במובהקים שאינן נמצאים בגוף אחר כלל ושאין טביעות עין נופל רק בראית פרצוף הפנים עם הפדחת והחוטם ולכן אין להתיר את האשה אלא בראיית פרצוף הפנים עם הפדחת והחוטם בלבד לא בשום אופן אחר כלל וא"כ בנדון דידן שלא הכיר העד את המת הזה בחייו מעולם ואין כאן טבעא דעינא אין להתיר בו את האשה.

העמוד הד' להתיר הקושיות הנופלות על דברי הרמב"ם ז"ל מהתלמוד ומדבריו אדבריו אשר מפניהם הוכרחנו לפרש את דבריו באופן שיהיה חפסק היוצא ממנו מסכים עם הפסק שהסכימו שאר כל הפוסקים המתירים את האשה ע"פ הסמנין המובהקים ולא עם טבעא דעינא בלבד ועל העמוד הא' הביא ראיה מההיא דשלהי יבמות דקאמר דכ"ע סמנים דאורייתא והכא בשומא מצויה בבן גילו קמפלגי מר סבר שומא אינה מצויה בבן גילו ומר סבר שומא מצויה בבן גילו וחשב כי פרוש בן גילו אדם אחר ופירוש שומא אינה מצויה בבן גילו ומצויה בבן גילו דלישנא קמא כפירוש שומא סימן מובהק הוא ולא סימן מובהק הוא דלישנא בתרא ומשום הכי פירש מר סבר שומא אינה מצויה בבן גילו שאינה מצויה באדם אחר כלל והוי סימן מובהק ומר סבר שומא מצויה באדם אחר ולא הוי סימן מובהק והיוצא מזה שהסמנים המובהקים הם הסמנים שלא ימצאו באדם אחר כלל אבל הסמנים הנמצאים באדם אחר נקראים סמנים שאינם מובהקין ואין הענין כן שאין פירוש בן גילו אדם אחר ולא פירוש מצויה בבן גילו כפירוש לאו סימן מובהק אבל פירוש בן גילו הוא הנולד עמו בפרק אחד ובמזל אחד כדפרש"י ז"ל דהשתא להך לישנא דאמר רבא דכולי עלמא סמנים דאורייתא וסמכינן אסמן כל דהו כדפרש"י בפרקא קמא דמציאה מפרש טעמיה דתנא קמא דאמר אין מעידים על השומא משום דסבירא ליה שומה מצויה בבן גילו כלומר לכל אותם הנולדים בפרק אחד ובמזל אחד והוה ליה סימן גרוע טפי ואין זה סימן כלל דומיה דארוך וגוץ ולפיכך אין מעידים עליה אף על גב דסבירא ליה סימנים דאוריתא כמו שאין מעידין בארוך וגוץ אפילו למאן דאמר סמנים דאורייתא כדמפרש לה תלמודא בהדייא ולהך לישנא דאמר רבא דכולי עלמא סימנים דרבנן מפרש טעמיה דתנא קמא דאמר אין מעידים על השומא משום דסבירא ליה שומא לאו סימן מובהק הוא דהשתא אף על גב דלא גריע טפי דומיא דארוך וגוץ ושם סימן יש עליו אפילו הכי אין מעידים עליה כיון דסמנין דרבנן דדוקא גבי אבדה דהפקר בית דין הפקר סמכינן אסמנין שאינן מובהקים אבל במידי דאיסורא לא כדפרש"י בפרקא קמא דמציעא אבל לפירוש החכם יצ"ו שפירש שומא מצויח בבן גילו דלישנא קמא בשומא לאו סימן מובהק הוא דלישנא בתרא ופירש בן גילו אדם אחר אי אפשר ליישב מעתה ההיא דשלהי יבמות כלל שהרי גבי לישנא קמא דאמר רבא דכולי עלמא סמנים דאורייתא פירש התלמוד בהדיא דטעמיה דתנא קמא דאמר אין מעידים על השומא הוא משום דסבירא ליה שומא מצויה בבן גילו דהיינו באדם אחר ולכן אין מעידים עליה מפני שאין לסמוך אלא על הסמנים שאינם נמצאים באדם אחר כלל אף על גב דסבירא ליה סמנים דאורייתא הכי פריך תלמודא אחר זה ולהך לישנא דאמר רבא סמנים דאורייתא הא קתני ואף על פי שיש סמנים בגופו ובכליו ומשני גופו דארוך וגוץ דגריעי טפי שהרבה ארוכים וגוצים יש ומשמע הא בשאר סמנים דעלמא דהיינו סמנים שאינם מובהקים דלא גריעי טפי סמכינן עלייהו ומעידים עליהם אע"פ שנמצאים בגוף אחר הרי שסותר את דבריו דלעיל ועוד ללישנא בתרא נמי דאמר רבא דכולי עלמא סמנים דרבנן פירש תלמודא דטעמיה דתנא קמא דאמר אין מעידים על השומא הוא משום דסבירא ליה שומא לאו סמן מובהק הוא מפני שנמצאת גם לאדם אחר ולפיכך אין מעידים עליה מפני שאין לסמוך אלא על הסמנים שאינם נמצאים באדם אחר כלל ואם כן אין הפרש בין סמנים דאורייתא לסמנים דרבנן ולא כלום וזה סותר מה שאמר במציעא גבי בעיא דסמנים דאורייתא או דרבנן דקאמר תלמודא למאי נפקא מינה לאהדורי גט אשה בסמנים אי אמרת דאורייתא מהדרינן ואי אמרת דרבנן כי עבוד רבנן תקנתא בממונא אבל באסורא לא ועוד הרי בפרקא קמא דמציעא אמרינן בהדיא ודוקא נקב בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא דרב אשי מספקא ליה סמנים דאורייתא אי דרבנן משמע דאי הוה פשיטא ליה סמנים דאורייתא הוה מהדרינא ליה לגיטא אפילו בנקב בעלמא אף על פי שנקב כזה נמצא לכמה גיטין אחרים וזה סותר מה שאמר כאן כיון שהשומא היא מצויה גם לאדם אחר אין מעידים עליה אף על גב דסבירא ליה סמנים דאורייתא ועוד אי פרוש שומא מצויה בבן גילו ואינה מצויה בבן גילו דלישנא קמא היינו שומא סימן מובהק ולאו סימן מובהק דלישנא בתרא אם כן אמאי שני תלמודה בלישניה לומר בלישנא קמא בלשון אחד ובלישנא בתרא בלשון אחר ועוד הרי נקב שבצד אות פלוני ושומא באבר פלוני למאן דאמר שומא סימן מובהק הוא אינם מהסמנים שאינם נמצאים באדם אחר כלל דהא קא חזינא תרי גברי דאית בהו שומא באבר אחד ושני ספרים שיש בהם נקב בצד אות פלוני אחד בעצמו אלא שהם מעט מן המעט ואם כן לא היה ראוי שיתירו בהם אשת איש לעלמא מאחר שהם נמצאים גם בגוף אחר ואם יאמר שאמרנו בם שאינם נמצאים לאדם אחר כלל אינו אלא על דרך גוזמא בעלמא אבל הכוונה בהם שלא ימצאו בגוף אחר אלא למעט מן המעט הנה א"כ יותר ראוי שיקראו חסרון הגודל של רגלו הימני וחסרון השער של ראשו כמין טבעת סביב לראשו ולמעלה ולמטה ממנו מלא שער כמשפט וכל שכן חבור שני הסמנים יחד בשם מובהק ממה שיקראו כן השומא באבר פלוני והנקב בצד אות פלוני כי חבור ב' הסמנין הללו אי אפשר שימצא חבורם בעצמו לזולתו מן האישים אפילו לאחר מאלף אלפי איש וראיה על זה שהרי כל רבוואתא דקא שרו לאשת איש לעלמא על פי חסמנים מודים שאין להתיר את האשה על פי השומא שבאבר פלוני אי משום דמצויה בבן גילו אי משום דעשויה להשתנות אי משום דלאו סימן מובהק הוא ואלו בחסרון האצבע ובצלקת שבעין ובגבשושית שעל החוטם מתירין את האשה על פי כל אחד מהם והתימה הגדול מהחכם יצ"ו היאך רצה להעזר מדברי בעל אדם וחוה והנה הוא עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו לבטל ראיתו דאייתי מיהא דשומא מצויה בבן גילו שהרי הוא אומר כיון דמספקא לן אי סמנין דאורייתא או דרבנן לא סמכינן אסמנים אפילו מובהקים לעדות אשה אלא בדבר ברור שאינו נמצא כך בגוף אחר ומשמע מדבריו דאי הוה פשיטא ליה דסמנים דאורייתא הוה סמכינן אסמנים אפילו בבלתי מובהקים שנמצאים לכמה גופים אחרים והיינו כההיא דמציעא דאמרי דוקא בנקב שבצד אות פלוני אבל בנקב בעלמא לא משום דמספקא ליה לרב אשי בסמנים אי דאורייתא אי דרבנן והוא סותר בזה דברי החכם יצ"ו שאמר שצריכים הסמנים שמתירים בהם את האשה שלא ימצאו באדם אחר כלל והביא ראייתו מההיא דשומא אינה מצויה בבן גילו שחשב שפירושו אינה מצויה באדם אחר כלל ולכן אין מעידין עליה אף על גב דלכולי עלמא סמנים דאוריתא ומה שכתב בעל אדם וחוה שאין לסמוך על הסמנים אפילו על המובהקים לעדות אשה אלא בדבר ברור שאינו נמצא בגוף אחר כלל אינו רוצה לומר שלא ימצא דוגמתו לשום אדם אחר כלל דאין זה נמצא לשום סימן בעולם שכל סימן שנמצא לאדם אחד מאחר שהוא אפשרי שימצא אינו נמנע שימצא גם לאדם אחר אלא הכי פירושו שאין לסמוך על הסמן להתיר בו את האשה אפילו אם היה מובהק אלא כשיהיה הסימן ההוא זר ומופלג עד שיהיה ברור בלב כל אדם שאינו נמצא בגוף אחר באותה מדינה כלל ושלא נשמע אדם אחר שיהיה לו כזה הסימן מעולם אבל אם לא היה מזה המין אף על פי שהוא סימן מובהק אין לסמוך עליו להתיר בו את האשה כי מאחר שכבר נודע שיש דוגמתו לאדם אחר איך נסמוך להתיר בו את האשה דלמא אחר הוא ואינו בעלה של זו והדין עמו משום דכיון דמספקא לן סמנים דאוריתא או דרבנן ואזלינן לחומרא וחשבינן להו מדרבנן אם כן אין לנו לסמוך בהם כלל לענין אסורא אלא דוקא לגבי ממונא דהפקר בית דין הפקר וסמנים מובהקים דסמכינן עלייהו אפילו לענין אסורא אינו אלא מטעם עדים שהרי הסמנים המובהקים אין עדות ברורה מהם כדפירש"י ז"ל בגיטין פרק כל הגט גבי נקב בצד אות פלוני דאם לא כן כיון דסמנים אינם אלא מדרבנן שלא אמר הכתוב בשום מקום לסמוך על הסמנים אם כן סמנין מובהקים דהוו מדאוריתא לכולי עלמא מ"נ להו אלא על כרחך לומר דסמנים מובהקים הם בכלל העדים ואם כן כיון דסמנין מובהקים אינם מדאוריתא אלא מכח העדים צריך שיהיו דומים לעדים וכמו שהעדים אינם ראויים לסמוך עליהם אלא כשיהיה הדבר ברור שאינם עדי שקר אבל כשיהיה בהם שום פקפוק שמא הם עדי שקר אין לסמוך בהם כלל כן הסמנים המובהקים שסומכים עליהם מן התורה כיון שאין סומכים עליהם אלא מטעם העדים צריך שיהיה הדבר ברור שאינם נמצאים באדם אחר כלל ואז נסמוך בהם ואם לאו לא נסמוך בהם תדע אי הוה פשיטא לן סמנים דאוריתא הוה סמכינן על הסמנים להתיר בהם את האשה אפילו בסמנים שאינם מובהקים ולא היינו חוששים שמא אחר הוא ואינו בעלה של זו משום דסמנים אז אינן מדאוריתא מטעם העדים אלא מטעם גזירת הכתוב דעד דרוש אחיך אותו דורשהו בסמנים וכיון דגזירת הכתוב הוא סמכינן עלייהו אפילו בסימן כל דהו כדפרש"י ז"ל בשילהי יבמות ומעתה כיון שהסמנים המובהקים שסומכין עליהם מן התורה להתיר בהם את האסור אינם אלא מטעם העדים כמו שאין אנחנו מצריכים שיהיו העדים המעידים עדים שלא יתכן בהם בשום צורה שבעולם שיהיו עדי שקר בשום מקום אלא שאנו מצריכים בלבד שיהיה הדבר ברור לנו שאינן עדי שקר ושאם יפול בנפשנו שום פקפוק עליהם אין לסמוך בהם כן בסמנים המובהקים אין אנו מצריכים בגט שיהיו סמנים שלא יתכן בשום צורה שבעולם אפילו באפשר רחוק שימצאו באדם אחר אלא שאנו מצריכין בהם שיהיה הדבר ברור (לא) [לנו] שאינם נמצאים באדם אחר ושאם יפול בנפשנו שום פקפוק עליהם אין לסמוך בהם זהו הנראה לי בפרוש בעל אדם וחוה ז"ל אף על פי שאפשר ששאר כל הפוסקים לא יסכימו בזה כי הם יאמרו שכמו שהעדים הם בחזקת עדי אמת כל זמן שלא הורע חזקתם כן הסמנים המובהקים הם בחזקת שאינן סמנין של אדם אחר שאינו בעלה של זה כל זמן שלא הוחזקו שני בני אדם בסמנין הללו ויש להם סמך בענין זה משמו ושם אביו דסמכינן עלייהו להתיר בהם את האשה ולא חיישינן שמא אחר הוא ששמו ושם אביו כשמו ושם אביו של בעל האשה הזאת מאחר שלא הוחזקו שם באותו מקום שנים ששמותיהן ושמות אבותיהם שוין וה"ה נמי בענין הסמנים המובהקים דשמו ושם אביו דמתירין בהם את האשה אינן אלא מטעם סימנין ואנחנו אין לנו אלא לסמוך על פי המעשה שנעשה כבר וסמכו עליהם והתירו בהן את הנשים שהן הסמנין של חסרון האצבע ושל צלקת שבעין ושל גבשושית שבחוטם וכל שכן בנדון דילן דאית ביה תרתי חסרון האצבע וסימן דראש.

ועל העמוד השני הביא ראיה מדברי רבינו תם שכתב אבל אם כל גופו שלם אפילו אין כאן אלא פדחת וחוטם ניכר הוא היטב על ידי סימני הגוף ודקדק מלשון ניכר דקאמר דאין הסמנים גורמים ההיתר אלא ההיכר המגיע באמצעות אותן הסימנים ואם כן צריך שיכירנו בחייו וכל זה מפני שחשב שפירוש נכר שב אל העדים כאלו אמר ניכר להם ואין הדבר כן אלא ניכר למכיריו קאמר לא שנא אם היו המכירים הם העדים עצמן לא שנא אם היו השומעים מפי העדים שהרי אין הבדל בין שהיו העדים מכירין אותו בחייו עם אותם הסמנין המובהקים ואחרי מותו נשחת ואינו ניכר כלל אלא שדנין על פי אותם הסמנין המובהקים שזהו אותו שהיו מכירין אותו בחייו וכיון שלא היו מכירין אותו מעולם אלא שהשומעים הסמנים אפילו העדים היו מכירין אותו בחייו עם אותם הסמנים וכששמעו הסמנים מפי העדים דנו על פי אותן הסמנים שזהו אותו שהיו מכירים אותו בחייו דמכיון דהכירה זו אינה הכירה חושית דהיינו טבעא דעינא אלא הכירה שכלית שדנו העדים בשכלם שזה שיש בו אלו הסמנים המובהקים הוא אותו שהכירו אותו בחייו אם כן מה הפרש יש בין שיהיו העדים הם שדנו מעצמם שהוא פלוני או שיהיו השומעים מפי הרואים הסמנים הם שדנו זה ומעתה ממה נפשך קשיא אם העדות איננה תלויה דן על פי הראיה החושיית אם כן כשראה העד הסימנין המובהקים והיה הפרצוף פנים נשחת ונחבל ולא נשאר שם הכירה חושית כלל דהיינו טבעא דעינא לא יתירו האשה על פיו ואיך כתב החכם יצ"ו או מצד הסמנים המובהקים כשהיה נחבל בפניו ואם העדות נופלת על ההכירה השכלית אם כן אין הפרש בזה אם יהיה השופט בהכרה השכלית הוא הרואה הסמנים או השומע ממנו מאחר שאין כאן ראיה חושיית שהרי לא נשאר שום היכר כלל אלא ראיית אותם הסמנין המובהקים בלבד ואיך כתב החכם יצ"ו אולי לא יצטרפו עידי ראיה בלי הכירה עם עידי הכירה בלי ראיה ועוד הרי בהדיא שנינו בפרק אלו מציאות כלי אנפריא רבי שמעון בן אלעזר אומר כל כלי אנפריא אינו חייב להכריז מאי אינפרייא אמר רב יהודא אמר שמואל כלים חדשים שלא שבעתן העין ופירש רש"י ז"ל שעדין לא הורגל בראייתן ותשמישן שיהא מכירן ובעי התם תלמודא היכי דמי אי אית בהו סמנים כי לא שבעתן העין מאי הוי אלמא בסימן לחודיה בלא טבעא דעינא סגי אף על פי שאין בעל האבידה ולא המוצא אותה מכירין בהם מעולם כל שכן בנדון דידן שאף על פי שהעד לא הכירו מעולם מכל מקום השומעים הסמנים מפי העד הן מכירין אותו בחייו באלו הסמנים ועוד הרי בפרק גיד הנשה אמרינן בהדיא דאילו אתו סהדי ואמרו פלוני דהאי סמנים והאי סמנים קטל נפשיה לא קטלי ליה ואלו אמרו אית לן טביעות עינא בגויה קטלינן ליה ופירש רש"י ז"ל כגון שאמר פלוני הרג את הנפש ואין אנו מכירין בו מעולם אלא סמנים כך וכך היו בגופו ובכליו של הורג והקשו התוספות והלא משיאין אשה על פי הסמנים להך לישנא דאמר רבא דכולי עלמא סמנים דאוריתא בפרקא בתרא דיבמות ואם לאחר שנשאת באו עדים שזינתה קטלינן ליה דסמכינן אסמנין להחזיקה בחזקת אשת איש מן השני ואפילו נתבשרה על ידי עדים שבעלה הראשון כבר היה מת בשעת הזנות ולא אמרינן שמא בעלה היה חי בשעת קדושין ואין קדושיה קדושין הא קמן בהדיא דהיכא דאסהדי דגברא דהאי סמנים והאי סמנים מית ואין אנו מכירין בו מעולם אלא סמנים כך וכך היו לו בגופו ובכליו וכששמעו השומעים המכירין אותו אמרו שהוא פלוני שהכירוהו בחייו באותן הסמנין משיאין בהם את האשה ואם איתא שרבינו תם ז"ל חולק בזה כפי דברי החכם יצ"ו אי אפשר שלא היו התוספות מביאין זה החלוק של ז"ל שהרי ר"ת ז"ל הוא עקר בעלי התוספות אלא ודאי מהכא משמע שרש"י ז"ל ור"ת וכל בעלי התוספות כלם מסכימים שאין הבדל בזה בין שיכירוהו העדים בין שיכירוהו השומעים מפי העדים ועוד איך אפשר שיחשוב שום חושב שרבינו תם ז"ל יסבור כמו בזה החלוק ורבינו אשר ובנו ובעל אור זרוע והמרדכי ובעל תרומת הדשן ז"ל שכלם נמשכים ונשרשים על פי שרשי ר"ת ז"ל יחלקו על דבריו ויתירו האשה על פי הגוי המסיח לפי תומו שראה הסמנים המובהקים ולא הכירו מעולם ולא ידע שמו ולא שם עירו ולא יחושו מדבריו ז"ל אפילו להזכירו כמו חולק עליהם זו אי אפשר בשום פנים ועוד הרי בעל העטור ז"ל כתב בספריו שמצא בתשובה אחת של הרי"ף ז"ל שכתב שם דסמנים איכא למימר דחייתא היא מההוא גברא דטבע בדיגלת ולא צריכין לסמנא אלא בעדות מי שאין מכירין אותו הרי לך בהדיא שגם רבינו יצחק האלפסי ז"ל מודה בזה שמתירין את האשה על פי הסמנים ואף על פי שלא הכירו בו רואיו מעולם דאי אפשר לומר דבעדות מי שאין מכירין אותו דקאמר מיירי בשומעים שאינן מכירין אותו אבל העדים לעולם יודעים ומכירין אותו דמאחר שהעדות אינה תלויה אלא בעדים מה לנו ולשומעים אם מכירים אותו או בלתי מכירים ועוד הרי בהדיא שנינו בשלהי יבמות מתוך הדברים נזכר רבן גמליאל שנהרגו הרוגי בתל ארזא והשיא רבן גמליאל הזקן את נשותיהם על פי עד אחד והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה אלמא היכא שאמר העד שמעתי מאשה או מעבד או ממאן דהוא שפלוני בן פלוני מת אף על פי שזה העד האחרון שבא לבית דין ואמר אלו הדברים לא הכירו מעולם משיאין את האשה על פיו וליכא למימר שאף על פי שאין העד האחרון שבא מכירו מעולם מכל מקום כיון שהעד הראשון ששמע העד האחרון מפיו או הראשון דראשון ידעו והכירו אין הפרש בזה בין שיבוא הוא עצמו בבית דין להעיד עליו שמת ובין שיבוא אחר בעדו דאם כן הא דכתב הרמב"ם ז"ל בא אחד ואמר אמדו לי אנשים כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל ובא השליח ואמר לנו והשליח אינו יודע מי הוא זה הואיל ואנו יודעים אותו פלוני בן פלוני הידוע בשם זה הרי אשתו מותרת איבעיא ליה למימר הואיל ואותם האנשים שאמרו לו שיאמר שמת יצחק בן מיכאל יודעים פלוני הידוע בשם זה הרי אשתו מותרת אלא מדתלה הדבר בשומעים העדות שמע מנה שאין הדבר תלוי אלא בהם בלבד ולא בעדים שהעדים אף על פי שלא הכירוהו מעולם הואיל והשומעים יודעים ומכירין אותו הרי העדות מתקיימת על ידן ומשיאין את האשה על פיהם ואם כן בנדון דידן נמי אף על פי שהעדים אינן מכירין אותו הואיל והשומעים יודעים ומכירין אותו פלוני הידוע בסמנין הללו הרי אשתו מותרת בעדות זו ואין חוששים שמא אחר הוא שיש לו כמו אלה הסמנים כמו שאין אנו חוששין במי שבא ואמר אמרו לי אנשים שיצחק בן מיכאל מת ואני איני מכירו שמא יצחק בן מיכאל אחר שמת שאינו בעלה של זו אלא הואיל ואנו יודעים פלוני הידוע בשם זה הרי אשתו מותרת כדכתב הרמב"ם ז"ל ואם תאמר שאני התם שהעד הראשון ידעו והכירו מה שאין כן בנדון דידן יש לומר שאף על פי שהכירו וידע שמו ושם אביו מכל מקום לא ידע אם הוא בעל האשה הזאת ושמא אחר הוא ששמו ושם אביו כשמו ושם אביו של בעל האשה הזאת ואם תאמר כיון שלא הוחזק באותו מקום איש אחר ששמו ושם אביו כשמו ושם אביו של בעל האשה הזאת אין לחוש אי הכי בנדון דידן נמי כיון שלא הוחזק באותו מקום איש אחר שיהיו סמניו המובחקים כסמני בעל האשה הזאת אין לנו לחוש דיותר יש לחוש לשווי השמות ממה שיש לחוש לשויי הסמנין מובהקים.

ועל העמוד השלישי הנה במה שאמר שהרמב"ם ז"ל סובר שאין להתיר האשה רק על פי טבעא דעינא שהיא בראיית פרצוף פנים ובפדחת עם החוטם בלבד לא על פי הסמנים המובהקים שבגופו אע"פ שאינם נמצאים באדם אחר כלל הביא ראיה ממה שכתב בפרק אחרון מהלכות גרושין מצאו הרוג או מת אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים והכירוהו בהם שהוא פלוני מעידין עליו ואם נטל אחד מאלו אף על פי שיש להם סמנים בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידים עליו דשמא אחר הוא ואמר אל תחשוב שמה שאמר אע"פ שיש להם סמנים בגופו ובכליו שהם סמנים בלתי מובהקים אבל כשיהיו מובהקים נסמוך עליהם שכבר פירש בהלכות גזילות פרק שביעי שאם באו עדים שנפל בגוב אריות ונמרים או שנהרג ולא הכירוהו בפניו אבל היו לו סמנים מובהקים בגופו והכירו אותו בכל אלה הדברים וכיוצא בהם אם אבד זכרו נוחלין בעדות זו אע"פ שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני אסור כרת ואמר שבזה חולק עם רבינו תם ועם הרא"ש והר"ן והנלוים להם ולזה כתב בפרק אחרון מהלכות גרושין ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכך סמניו אין אומרים מאומד הדעת פלוני הוא עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו וזהו שאמרו בתוספתא תנא אין מעידין אלא כשיכירו שמו ושם עירו עד כאן דבריו ואני כבר כתבתי כל אלה המאמרים בפסקי אשר פסקתי על זה הדין ושלחתיו לחכמתו לעין עליו מכל מקום ושם כתבתי שאין להביא ראיה מדברי הרמב"ם שכתב בפרק אחרון מהלכות גרושין מפני שיש להעמיד דבריו בסמנים שאינן מובהקים אבל בסמנים מובהקין מעידין ומעידין שהרי בפרק שלישי מהלכות גרושין כתב בהדיא היו לעדים סימן מובהק כגון שאמרו נקב יש בו בצד אות פלוני הרי זה בחזקתו ותתגרש בו ותרצתי אני ההוא דפרק שביעי דנחלות שכתב אם לא הכירו פניו אבל היו לו סמנים המובקים בגופו והכירו אותם אין משיאין את אשתו דמיירי בהכירו בו מתחלה שיש לחוש שמא סמכו על ההיכר ההוא ולא דקדקו יפה בסמנין רק על פי אומדנא דדעתא דכי האי גוונא אשכחן למהר"י ז"ל שחלק בספר תרומת הדשן אע"ג דהתם לא קמיירי אלא בגוי דאינו מכוין להעיד אי נמי בסמנין שאינן מובהקין לגמרי וקראם מובהקים כמו שקראם גבי נחלות כדכתב עליו הראב"ד ז"ל וכדפרשו התוספות גבי סמני אבדה דקאמר מימר אמר כולי עלמא לא ידעי סמנים מובהקים דידה דלאו מובהקין ממש קאמר אי נמי מובהקין ואנא יהיבנא סמנין מובהקין משבשתא היא כמו שנראה מהנוסח שהביא בעל הטורים בספר חשן המשפט שאינו כתוב שם אלא אם לא הכירו פניו אין משיאין את אשתו ויש להעמידו כגון שהיו לו בגופו סמנין שאינן מובהקים אבל במובהקים משיאין והכי מוכח טפי שהרי זה הלשון של נחלות הוא לשון המשנה דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אף על פי שיש לו סמנים בגופו והרב כתב זה הדין בפרק אחרון מהלכות גירושין ולא הזכיר שם מובהקים אלא סתמא בלשון המשנה שכן דרך הרמב"ם ז"ל תמיד לתפוש בלשונו לשון המשנה בצורתה ושם כתבתי דאי אפשר לומר דדעת הרב הוא שאין לסמוך על סימני הגוף כלל אפילו על המובהקים לגמרי שאינם נמצאים באדם אחר אלא למעוטא דמעוטא שהרי מה שכתב הרב בפרק אחרון דהלכות גירושין אף על פי שיש להם סימנין בגופו ובכליו אין מעידין הוא לשון המשנה בעצמו וכבר פירשו אותה בגמרא בתרי לישני אליבא דרבא ללישנא קמא דקאמר סימנים דאוריתא מוקי להו לסימני גופו דקתני במתניתין בארוך וגוץ דגריעי טפי דיש הרבה בני אדם ארוכים וגוצים כדפרש"י ז"ל ומשמע הא בשאר סימנים ד דעלמא דלא גריעי כולי האי אף על פי שאינם מובהקים משיאין בהם את האשה וכל שכן במובהקים וללישנא בתרא דאמר רבא דכולי עלמא סימנין דרבנן מוקי להו לסמני גופו דמתניתין בסמנין שאינם מובהקים דכיון דסמנין דרבנן תו לא סמכינן עליהו אלא גבי ממונא דהפקר בית דין הפקר אבל גבי אסורא לא אבל בסימנין מובהקין ודאי סמכינן עלייהו שהרי גבי שומא אף על גב דלכולי עלמא סמנין דרבנן אפילו הכי מאן דסבירא ליה שומא סימן מובהק הוא אמר שמעידין עליה להשיא בה את האשה וכן במציעא פרקא קמא גבי נקב יש בו בצד אות פלוני אמרי ודוקא נקב בצד אות פלוני אבל בנקב בעלמא לא דרב אשי מספקא ליה אי סמנים דאוריתא אי סמנים דרבנן משמע דאי הוה פשיטא ליה דסימנים דאוריתא הוה סמכינן אפילו בנקב בעלמא שנמצאת לכמה גיטין אבל משום דמספקא ליה דלמא סימנין דרבנן לא סמכינן אלא בנקב בצד אות פלוני דהוי סימן מובהק אלמא אסמנין מובהקין לעולם סמכינן עלייהו להתיר בהם את האשה לא שנא סמנין דאוריתא לא שנא סימנין דרבנן ומעתה איך יתכן לומר שהרב ז"ל סובר שאין לסמוך על הסמנין ש שבגופו כלל אפילו בסמנים מובהקים ועוד הרי הוא עצמו כתב בפרק שלישי דהלכות גירושין היה לעדים בגט סימן מובהק כגון שאמרו נקב יש בצד אות פלוני הרי זה בחזקתו ותתגרש בו אלמא סמכינן אסמנין מובהקים להתיר בהם את האשה.

ועוד הרי באותו לשון עצמו של הרב ז"ל שכתב בו אף על פי שיש להם סימנים בגופו ובכליו כתב מיד אחריו ואפילו שומא אין מעידים עליה ואי בסמנים מובהקים קמיירי מאי ואפילו שומא השתא בסימנין מובהקים שהכל מודים בהם שהם מובהקין אין מעידין בשומא דפליגי בה אי הויא סימן מובהק אי לא וקימא לן כרבנן דאמרי לאו מובהק הוא מיבעיא ועוד אי סבירא ליה להרמב"ם ז"ל שאין סומכין על סימני הגוף כלל אפילו על הסימנין חמובהקים שאינן נמצאין באדם אחר כלל לא לשתמיט שום חד מכל הפוסקים המתירים את האשה על פי הסמנין המובהקים כל שכן מאותם שעשו מעשים והתירו נשים לעלמא על פי הסמנין המובהקים וכתבו פסקים והוראות עליהם להביא דברי הרמב"ם ז"ל החולק על דבריהם אם לחלוק עליו ולטעון כנגדו ואם להתנצל ולומר עליו שהוא יחיד בזה הדין ואין לחוש לדבריו וכיוצא בזה אבל לא הוזכר בפיהם לגמרי כאלו אין שום חולק עליהם כלל והלא אפילו אם היה אחד משאר הפוסקים הבלתי מפורסמים היו צריכים להביאו בפסקי הוראותיהם או בספריהם כמנהגם ולגאון אחד כהרמב"ם ז"ל אשר כל הפוסקים נשענים עליו ברוב דבריו ומזכירים את דבריו בכל מקום לא יחושו לדבריו אפילו בהזכרה בעלמא וכל שכן באסור אשת איש שהיא אסור כרת זהו ענין שאין הדעת סובלתו כלל. וכן במה שאמר שבעל העטור ז"ל גם כן סובר כהרמב"ם ז"ל והביא ראיה ממה שכתב באות קוף בקבלת העדות ומסתברא דליכא סימן מובהק בגופו מלהכרת פנים בלבד דקימא לן סימנין דרבנן ואמר אשר נראה שהוא סובר שאפילו הסמנין המובהקים דרבנן ולזה סיים דלא סמכינן בשום סמנא אחרינא אלא על פרצוף פנים עם החוטם לבד יש לתמוה על דבריו מאוד משום דמדבריו משמע שהוא חושב שהרב בעל העטור ז"ל שכתב דליכא סימנין מובהקים בגופו אלא הכרת פנים בלבד כיון בזה שאין לסמוך על הסמנין המובהקים שבגופו ומשום הכי הוציא מדבריו ז"ל שהוא סובר שאפילו הסמנים המובהקים הם דרבנן שאם היה חושב שבעל העטור לא כיון זה אלא שכונתו בזה הוא דלא משכחת סימנים מובהקים בגופו כלל כפי הנראה מהלשון אם כן איך הוציא מזה שהוא סובר שאפילו הסמנין מובהקים הם דרבנן דילמא סימנים מובהקים דאוריתא ושאני סמנין דגוף דלא הוו מובהקים כיון דליכא סימנין מובהקים בגוף כלל אלא על כרחך לומר שהחכם חושב כי פירוש מאמר בעל העטור הוא שאין לסמוך על הסמנין המובהקים שבגופו ואין הלשון סובל זה כלל דמלשון ליכא סימנין מובהקיס בגופו לא משמע אלא שאינם נמצאים בגוף סימנין מובהקים לא שאין סומכין על הסמנים מובהקים שבגופו ועוד שאי אפשר לומר שבעל העטור סובר שסימנים מובהקים דרבנן דאם כן על כרחך לומר שהוא מפרש בעיא דתלמוד דסימנים דאוריתא או דרבנן בסמנים מובהקים או בסמנים סתם מובהקים ובלתי מובהקים ואי אפשר לומר זה דאם כן ללישנא בתרא דרבא דאמר דכולי עלמא סימנין דרבנן אפילו סימנים מובהקים קאמר ואם כן מאי האי דקאמר והכא בשומא סימן מובהק קא מפלגי מר סבר שומא סימן מובהק הוא ומעידין עליה להשיא בה את האשה הא סימנין מובהקים נמי דרבנן הן ואיך יתירו בה אשת איש לעלמא ועוד הא דאמרינן במציעא ודוקא בנקב שבצד אות פלוני אבל בנקב בעלמא לא דרב אשי מספקא ליה סימנין אי דאוריתא אי דרבנן ולגבי איסורא אזלינן לחומרא ואין מתירין את האשה אלא בסמנים מובהקים דדילמא סימנין דרבנן וכיון דסימנין דרבנן אפילו בסימנין מובהקים קאמרי האיך מתירין את האשה בנקב שבצד אות פלוני והא אף על פי שהוא סימן מובהק אינו אלא מדרבנן ואין לסמוך עליו אפילו בשאר אסורים בעלמא כל שכן באסור אשת איש שהוא אסור כדת ועוד אי סמנין דאוריתא או דרבנן דקאמר בסמנין מובהקים קא מיירי אם כן היכי קאמר אבל בנקב בעלמא לא דדילמא סימנין דרבנן הא אפילו תימא מדאוריתא הני מילי בסימן מובהק אבל בנקב בעלמא דלאו סימן מובהק הוא לא ועוד הא דאלו מציאות דבעי למפשט תלמודא ממתניתין דאף על פי שיש לו סימנים בגופו ובכליו אין מעידין עליו דסמנין דרבנן ודחי גופו דארוך וגוץ וכן הא דשלהי יבמות דפריך תלמודא להך לישנא דאמר רבא דכולי עלמא סימנים דאוריתא הא קתני ואף על פי שיש לו סימנים בגופו ובכליו ומשני ההיא דארוך וגוץ לוקמי בסמנים דעלמא שאינם מובהקים דעדיפי טפי מסמנים דארוך וגוץ שהרבה בני אדם יש שהם ארוכים וגוצים ואינם סמנים כלל כדפרש"י ז"ל אם כן מכל הני משמע שאין הפירוש מבעל העטור ז"ל כמו שחשב אלא הכי פירושא דהאי מתניתין דאף על פי שיש להם סימנים בגופו ובכליו אין מעידין עליו מסתברא דלא קמיירי אלא בדליכא סימנים מובהקים בגופו אלא הכרת פנים בלבד ואז אין מעידין אלא על פרצוף הפנים עם החוטם בלבד אבל אם אין שם פרצוף פנים עם החוטם אף על פי שיש לו סימנים בגופו אין מעידין עליו כיון דסימנים דגופו אינן אלא בלתי מובהקים וקימא לן דסמנים דרבנן דהיינו סימנים שאינם מובהקים ולאו דוקא שאר סימנים בלתי מובהקים אלא אפילו שומא בלבד כלומר דהוי כמו סימן מובהק מידי דהוה בנקב בצד אות פלוני אפילו הכי אין מעידין עליה משום דקימא לן כדרבנן דאמרי שומא לאו סימן מובהק הוא ומשום דק דקשיא ליה מההיא שנויא דמוקי לה למתניתין בסמנים דארוך וגוץ דגריעי טפי דמשמע הא בסימנים בלתי מובהקים דעדיפי מניהו מעידין הוצרך להשיב דההיא שנוייא דחיתא היא דאינו אלא אליבא דלישנא קמא דאמר רבא דכ"ע סימנים דאוריתא ואנן קימא לן כלשנא בתרא דאמר רבא דכ"ע סימנין דרבנן הילכך על כרחינו לאוקמיה מתניתין בסימנים בלתי מובהקים וכיון דמוקמינן לה למתניתין הכי אם כן לא סמכינן בשום סימנים אחרים אלא על פרצוף פנים עם החוטם מכיון דכולהו סימנים ש שבגופו אינן אלא סימנין שאינן מובהקים לאפוקי מההיא שנויא דארוך וגוץ דאז סמכינן אף אסמנים שאינם מובהקים שבגופו וכן כתב בהדיא גבי גט שאבד ומסתמא דוקא נקב בצד אות פלוני אבל תיבה פלוני לא דמספקא לן סימנים אי דאוריתא או דרבנן ובאסורא אזלינן לחומרא ובעינן סימן מובהק הרי בהדיא שגלה דעתו שהוא סובר שאפילו אם ת"ל סימנים דרבנן אסימנין מובהקים לעולם סמכינן עליהו מדאוריתא אפילו להתיר בו את האסור דהא דאמרינן סימנים דרבנן אינו אלא אסימנים שאינם מובהקים ומה שכתב אחר זה והילכך הא דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו ומוקמינן כליו בחיורי וסומקי ליתא האי סברא אלא אליבא דמ"ד סימנים דאוריתא אבל לדידן קימא לן סימנים דרבנן אף על גב דאית ביה סימנים אחרים בכליו לאו סימן מובהק הוא אלא פרצוף פנים עם החוטם הכי פירושו אף על גב דאית ביה סימנים אחרים חוץ מארוך וגוץ דהיינו סימן בלתי מובהק דעדיף מניה לאו סימן מובהק הוא פירוש אינו נחשב לסימן מובהק כמו שהיה נחשב בההיא שניתא לעיל דאוקימנא למתניתין בארוך וגוץ דאז כל שאר סימנין דעלמא אפילו הבלתי מובהקים לגבי ארוך וגוץ מובהקין הן וכן במה שאמר שרבינו חננאל והרי"ף ז"ל סוברים כהרמב"ם ז"ל כפי מה שהביא בעל העיטור מחילה מכבוד חכמתו דאדרבא מבעל העטור משמע דהרי"ף ז"ל סובר דסמכינן על הסימנים להתיר בהן את האשה ואפילו אם לא היו העדים מכירים אותו מעולם וזה לשונו ורב אלפס אמר בתשובה דסימנים איכא למימר דחייתא היא מההוא גברא דטבע בדגלת ולא צריכין לסימנין אלא בעדות מי שאין מכירין אותו כדכתיב בתשובה שמע מינה תרתי חדא דמתירין את האשה על פי הסימנים ועוד דלא בעינן שיכירוהו העדים וגם הרב האשר"י ז"ל שהביא בספרו דברי הרי"ף ז"ל בצורתן שלא הביא כן לישנא בתרא דרבא דמשמע שהוא פוסק סימנין דרבנן כמנהג הרב האלפסי בכל פסקיו שאינו מזכיר מדברי התלמוד רק אותו הלשון שפוסק כמותו שמע מינה הרב האשר"י גם כן פוסק כמותו ואחר שהורה הלכה למעשה והתיר את האשה בסימנים מובהקים שמע מינה שדעת האלפסי גם כן כן הוא וכן משמע נמי מדברי בעל העטור שרבינו חננאל אינו מתיר את האשה בעד אחד בטבעא דעינא לחודא במי שטבע במים שאין להם סוף משום דאיכא למיחש בדדמי עד דאמר סימנים דידיה וחולק בזה עם הרמב"ם ז"ל שכתב טבע בים והשליכו הים ליבשה אפילו אחר כמה ימים אם הכירו פניו וחוטמו מעידים עליו וזה לשונו וכתב רבינו חננאל שמע מינה אשה ועד אחד בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהמני וכל שכן גוי אפילו מסיח לפי תומו ומסתברא דלא מהימן עד דאמר סימנים דידהו וסוגיא דשמעתתא הכי איתא כדאמרינן לקמן מי דמי התם אמרי סימנים וכולי וההוא גברא דטבע בדגלא ואסבא רבא לדביתהו אפומא דשושבינא כגון דאמר אשתמודענא ליה בסימנים דאמרי זה מקלו וזה תרמילו ואם כן מאין מצא החכם לומר שבעל העטור כתב שרבינו חננאל והרי"ף ז"ל סוברים שאין לסמוך על הסימנים להתיר בהן את האשה אלא על פי טבעא דעינא דפרצוף פנים עם החוטם בלבד הא מדברי בעל העטור אדרבא משמע שהרי"ף מתיר בסימנים אף על פי שאין העדים מכירים אותו מעולם ורבינו חננאל אינו מובן מדבריו לא זה ולא זה.

אולם העמוד הרביעי הנה הוא עומד ומשתרש על שלשה שרשים השרש הראשון הוא שאף על פי שהסימנים המובהקים הן דאוריתא וסומכין עליהם להתיר בהם את האשה מכל מקום עמדו חכמינו עליהם השלום והחמירו על איסור אשת איש מפני שהוא איסור כרת שלא להתיר בהם את האשה אלא על פי עדות ברורה דהיינו בראיית פרצוף פנים עם החוטם וזהו שכתוב בפרק שביעי דהלכות נחלות שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת. השרש השני הוא שהשומא הוא הסימן היותר מובהק מכל הסימנים המובהקים כמעט שהוא קרוב לפרצוף פנים עם החוטם מפני שכל הסימנים המובהקים הם נמצאים גם באדם אחר על המעט אבל השומא אינה נמצאת באדם אחר כלל ומאן דאמר נמי שומא לאו סימן מובהק הוא אינו אלא מפני האפשרות שיש בה להמצא באדם אחר שאף על פי שהוא אפשר רחוק מאד מכל מקום מאחר שיש בה אפשרות אינה סימן מובהק לעדות האשה מפני שעדות האשה צריך להיות עדות ברורה שאין בה שום דופי כפי החומרא שהחמירו בה חכמים ואין סימן מובהק ראוי לעדות האשה על פי חומרא שהחמירו בה חכמים אלא הסימן שאין בו אפשרות כלל שימצא לאדם אחר לא אפשרות קרוב ולא אפשרות רחוק ואין זה אלא בפרצוף פנים עם החוטם.

והשרש הג' הוא שהנקב שבצד אות פלוני אין ן בו כח להתיר האשה אלא מפני ההכר שהכיר לאותו הגט מתחלה דאית ביה טבעא דעינא שאז מתחבר הסימן עם טבעא דעינא ומתירין את האשה אבל בנקב לחודיה לא.

השרש א' הוצרך בו להמלט מהספק הנופל עליו מפ' י"ג דהלכות גזלה דכתב שם בהדיא הסימנין המובהקים סומכים עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה ובפ"ו דהלכות נחלות כתב ואם באו עדים שראו שנפל לגוב אריות ונמרים או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר במלחמה ומת או שנהרג ולא הכירו פניו אבל היו לו סמנים מובהקים בגופו והכירו אותם בכל אלו הדברים וכיוצא בהם אם אבד זכרו אחר כך יורדין לנחלה בעדות זו אע"פ שאין משיאין את אשתו ועוד מפני שחשב שמה שכתב הרב אחר זה המאמר שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני אסור כרת הוא חוזר על כל הדברים האמורים לעיל ואין הדבר כן שאינו חוזר רק על מה שאמר מי שטבע במים שאין להם סוף ובאו עדים שטבע בפניהם ואמרו אבד זכרו ועל מה שאמר וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים ועל מה שאמר או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו דמדאוריתא שרי' מידי דהוו אמים שאין להם סוף דשריא מדאוריתא ורבנן הוא דאחמור בה שלא תנשא לכתחלה עד שיעידו עליו שראוהו מת והכירוהו וכן כתב זו בהדיא בעל אדם וחוה זה לשונו וכן פשוט בגמרא דמים שאין להם סוף אין מעידין דוקא לכתחלה אבל בדעבד לא תצא וכן הדין נמי לכל אותן שאמרנו שנפלו למקום סכנה דאי משתהי שם א"א שלא ימות אפילו דיכול להיות שנאמר שהלך לו ולא ראינו אותו ועדין חי הוא וק"ל דלא תנשא אשתו דוקא לכתחלה אבל אם נשאת אין מוציאין אותה כך כתב הרמ"ה עכ"ד אבל גבי עדות דסמנים מובהקים דהוו מדאורייתא לא אשכחן בשום דוכתא דאחמור בה רבנן תדע שאינו חוזר אלא על ג' דברים האמורים בלבד שהרי אחר שאמר שאני אומר שלא החמירו וכו' סיים ואמר אבל לעניין ממון אם העידו העדים בדברים שחזקתן למיתה והעידו שראו אותן הדברים ואשר זכרו ואח"כ נשמע שמת הרי אלו נוחלין על פיהם ואלה הדברים אינם נופלים רק על הג' מאמרים דלעיל לא על מאמר ולא הכירו פניו אבל היו לו סמנים מובהקים בגופו והכירו אותם דלא שייך ביה לומר אם העידו בדבר שחזקתו למיתה ואלה הדברים ברורים מאד חדא דלא אשכחן בשום דוכתא בתלמוד שהסמנים המובהקים אע"פ שסומכים עליהם להתיר בהם את האשה מן התורה מכ"מ רבותינו החמירו שלא נסמוך עליהם להתיר א"א לעלמא ולא נתעורר שום א' מהפוסקים שיאמר כזה ומאין נולד זו א"ת ממתניתין דאין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם אע"פ שיש לו סימנים בגופו ובכליו אדרבה איפכא מסתברא דהא ללישנא קמא דאמר רבא דכולי עלמא סימנים דאוריתא פריך תלמודא הא קתני אע"פ שיש סימנים בגופו ומשני בארוך וגוץ משמע דבשאר סימנים דעדיפי מארוך וגוץ אע"פ דלא הוו סימנים מובהקים משיאים בהם את האשה וכ"ש במובהקים ודכותא גבי גט שאבד שמחזירים אותו בנקב שבצד אות פלוני אמרו בגמרא אבל בנקב בעלמא לא דמספקא ליה לרב אשי דלמא סימנים דרבנן משמע הא אי הוו דאוריתא הוה מהדרינן ליה לגיטא אפילו בנקב בעלמא כל שכן בסימן מובהק וללישנא בתרא דרבא דאמר דכולי עלמא סימנים דרבנן אמרו דלמאן דאמר שומא סמן מובהק הוא מעידין עליה להתיר בה את האשה אף על גב דסבירא ליה סימנים דרבנן ודכוותא גבי גט שאבד אע"ג דמספקא ליה לרב אשי דילמא סימנין דרבנן מ"מ בנקב שבצד אות פלוני דהוי סימן מובהק קאמר דמהדרינן ליה לגיטא לגרש בו את האשה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהדיא בפרק ג' דהלכות גרושין ואני תמיה מאד על החכם יצ"ו מדוע לא חשש לדקדק בהא דפריך תלמודא אמתניתין דקתני אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו אין מעידין עליו למימרא דסימנים לאו דאוריתא ורמינהו מצאו קשור כולי ואי מתניתין דאין מעידים אלא על פ"פ עם החוטם אע"פ שיש לו סימנים בגופו ובכליו לא קמיירי אלא בחומרא שהחמירו בה רבנן אם כן מאי האי דקאמר למימרא סימנים לאו דאוריתא דילמא לעולם דאוריתא ושאני הכא דחומרא בעלמא הוא שהחמירו חכמים גבי אשת איש דהויא באיסור כרת ובריתא דמצאו קשור בהכירו בטבעא דעינא דארך הגט ורחבו כדמפרש הרמב"ם ז"ל מתניתין דגטין דמצאו בחפיסא או בדלוסקמא אם מכירו כשרה ואביי נמי דמשני הא רבי אליעזר הא רבנן ומוקי לה למתניתין כרבנן דאמרי סמנין דרבנן לישני ליה לעולם סמנין דאוריתא ושני הכא דחומרא בעלמא הוא וללישנא קמא נמי דאמר רבא דכולי עלמא סימנים דאוריתא ופריך התם תלמודא והא קתני אע"פ שיש בו סימנים בגופו ובכליו ומשני גופו דארוך וגוץ כליו בסומקי וחוורי לישני ליה שאני הכא דחומרא בעלמא הוא כולי וללישנא בתרא נמי דאמר רבא דכולי עלמא סימנים דרבנן ומוקי ליה לת"ק דאמר אין מעידין על השומא משום דסבירא ליה שומא לאו סימן מובהק הוא לימא אפילו תימא שומא סמן מובהק הוא והא דאין מעידין משום חומרא דרבנן שהחמירו על איסור אשת איש א"כ מכל הני משמע דהא דכתב הרב שאני אומר שלא החמירו וכו' לא קאי אלא על מי שטבע ועל מי שראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים ועל מי שראוהו צלוב והעוף אוכל בו שהם דברים שחזקתן למיתה ורבנן הוא דאחמור עלייהו שלא להתיר בהן את האשה אלא עד שיעידו עליו שמת אבל מי שנהרג ולא הכירו פניו והיו לו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם כבר כתב הרב בהדיא בהלכות אבדה שסומכים עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה ולכן מחזירין הגט שבצד אות פלוני משום דהוי סימן מובהק וכן היה ראוי להתיר את האשה על פי עדות השומא שנמצאת בו באבר פלוני אי לאו דקיימא לן כרבנן דאמרי שומא לאו סימן מובהק הוא.

השרש השני הוצרך בו כדי להמלט מהספק הנופל עליו מלישנא בתרא דאמר רבא דכולי עלמא סימנים דרבנן ואפילו הכי אמר ר' אליעזר בן דהבאי מעידין על השומא משום דסבירא ליה שומא סימן מובהק הוא אלמא סמכינן אסימן מובהק להתיר בו את האשה אפילו למאן דאמר סימנין דרבנן כל שכן להרמב"ם ז"ל שפסק סימנים דאוריתא ומהספק הנופל עליו מלשון הרמב"ם ז"ל בעצמו שכתב אע"פ שיש לו סימנים בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידים עליו ואי בסמנים מובהקים מיירי מאי ואפילו שומא דקאמר השתא בסימנים מובהקים דכולי עלמא מודו בהו דהוו מובהקים אין מעידין בשומא דפליגי בה אי הויא מובהק אי לא וקיימא לן כרבנן דאמרי לא הוי מובהק מבעיא ואין הדבר כן שהרי הוא מכחיש בזה את המוחש דהא שומא סימן מובהק ולא מובהק דקאמר לא בשומא שבפניו מיירי אלא בשומא בכל אבר ואבר כדכתב רש"י ז"ל במציעא פ' אלו מציאות גבי אין מעידין על השומא המעידין על האשה להשיאה ואמרו היה בו שומא באבר פלוני וכן נראה מדברי הרמב"ם ו"ל בעצמו דכתב אף על פי שיש לו סימנים בגופו ובכליו ואפילו שומא אלמא בשומא שבגופו קמיירי וכיון שכן הוא הא קא חזינן דאיכא תרי גברי בשומא באבר אחד ואיך אפשר שיחלוק רבי אלעזר בן דהבאי על המוחש לומר שאי אפשר שתמצא שומא כזאת שבאבר פלוני לשום אדם אחר בעולם כלל כפי' החכם יצ"ו אלא על כרחך לומר דרבי אלעזר סובר שהוא סימן מובהק מכיון שאינה נמצאת שומא כזאת בגודלה ובמראיתה ובאותו אבר בעצמו שנמצא בו לשני בני אדם אלא למעט מן המעט כמשפט כל הסימנים המובהקים ורבנן סברי שיש כמה אנשים שנמצאת בם כי האי גונא א"כ תרויהו אית להו דלא שכיח כי האי גונא שתמצא בגודלה ומראיתה ובאותו אבר ממש בראשו או בסופו או באמצעיתו אלא המעט מן המעט והכא בעשויה להשתנות קא מפלגי מר סבר עשויה להשתנות לאחר המות הילכך לאו סימן מובהק הוא להעיד עליו ומר סבר אינה עשויה להשתנות וסימן מובהק הוא להעיד עליה להתיר בה את האשה ואיך שיהיה גרועה היא מהסמנים המובהקים האחרים שהכל מודים בם ומה צורך לכל זה והרי כל הפוסקים המתירים את האשה על פי הסמנים המובהקים מודים שאין להתיר את האשה על פי השומא שבאבר פלונית ואלו בחסרון האצבע הפלונית ובצלקת שבעין וגבשושית שבחוטם מודים שהם סמנים מובהקים להתיר בהן את האשה ואלו לא היתה נמצאת השומא שבאבר פלוני באדם אחר כלל כפירוש החכם יצ"ו לא היו מתירין את האשה בסמנים דחסרון באצבע ובצלקת שבעין ובגבשושית שעל החוטם שהם סמנים גרועים מהשומא ועם השומא שבאבר פלוני דעדיפא מנייהו לא יתירו בה את האשה וליכא למימר שהפוסקים ההם טועים בפירוש השטה הזאת ומפרשים לה באיפכא ואומרים השומא נמצאת לכמה אנשים וגריעא טפי משאר סמנים מובהקים דעלמא כי בדברים המוחשים לא יפול בהם חלוקה כלל דבשלמא גבי פלוגתא דמצויה בבן גילו ואינה מצויה בבן גילו תרוייהו אית להו דנמצאת לאדם אחר אלא דפליגי בה אם היא נמצאת לכל בני גילו אי לא וכן אם עשויה להשתנות תמיד ואין לסמוך בה או אינה עשויה להשתנות תמיד אלא המעט ויש לסמוך בה כשאר הסמנים המובהקים שנמצאים ג"כ לשאר אנשים על המעט וסומכים עליהם אבל שיאמרו קצתם שאינם נמצאת לאדם אחד כלל ויאמרו קצתם שהיא נמצאת לכמה אנשים ולא על המעט ושאר הסמנים המובהקים דחסרון האצבע וכיוצא בו נמצאים על המעט לאדם אחר ועדיף טפי מסמן השומא זה אי אפשר.

והשורש הג' הוצרך בו כדי להמלט מספק הנופל עליו מפ' ז' דהלכות נחלות שכתב אין משיאין את האשה על פי סימנים מובהקים ובפרק ג' מהלכות גרושים כתב היה לעדים בגט סימן מובהק כגון שאמרה נקב יש בצד אות פלונית הרי זה בחזקתו ותתגרש בו ומהספק הנופל עליו ממה שכתב בפרק י"ג מהלכות גרושין אין מעידים אלא על הפרצוף עם החוטם אלמא בעינן טיבעא דעינא ובפרק ג' דהלכות גרושין כתב אם היה לעדים סימן מובהק כגון נקב שבצד אות פלוני אלמא לא בעינן טיבעא דעינא ואין הדבר כן שהרי מה שכתב בפ' ג' של הלכות גרושין אינו אלא לההיא דמציעא דאוקי לה רבא שלהא דקתני יחזיר כגון דאמרי נקב יש בו בצד אות פ' ודוקא בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא דרב אשי מספקא ליה סימנים אי דאוריתא אי דרבנן והתם ליכא למימר שהיה לעדים בו טבעא דעינא מעיקרא ועכשיו העידו נקב יש בו בצד אות פ' דהא כיון דר' ירמיה אוקי להא דקתני יחזיר כגון דאמרי העדים החתומים בו מעולם לא חתמנו וכו' אלמא בדלית להו טיבעא דעינא קא מיירי ואתא רב אשי ואמר כגון דקאמרי נקב יש בו בצד אות פ' משמע דבעי להקל ולאוקמי אפילו בדלא קאמרי העדים החתומים בו מעולם לא חתמנו וכו' דאיכא לספוקי דלמא אחרינא הוא אפי' הכי יחזיר משום דאית ביה ס' מובהק דנקב שבצד אות פ' דאי באית להו טבעא דעינא קא מיירי ורב אשי להחמיר אתא ולא להקל א"כ הכי הוה ליה למימר עד דקאמרי אית לן ביה טבעא דעינא אבל השתא דקאמר נקב יש בו וכו' משמע דלהקל הוא דאתא לומר דאפי' בדלא קאמרי העדים מעולם לא חתמנו דהשתא דאיכא לספוקי ביה מ"מ כיון דקאמר נקב יש בו בצד אות פלוני סגי ועוד אי באית להו טבעא דעינא קא מיירי מאי ארייא דאמרי נקב יש בו בצד אות פלוני אפילו בלא נקב סגי דהא לא מהימנינן ליה למאן דקאמר גבי אבידה אית לי טיבעא דעינא בגויה אינו אלא משום דחשדינן ליה שמא הוא משקר כדי לקחת ממון דאמר מר גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדן כדפרש"י בפרק גיד הנשה אבל הכא מהמנינן ליה והא דאמרינן טבעה דעינא אינה אלא לצורבא מרבנן הני מילי גבי אבידה דעם הארץ חשיד בשקרא ולא מהימן וצורבא מרבנן לא חשיד בה אבל במקום דליכא בו לימחשדיה ע"ה נמי ידע בטביעותא דעינא כדכתב ר"ת בתוספת פ' כל הגט ותנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם דהיינו טבעא דעינא וסתמא קתני לא שנא ע"ה לא שנא צורבא מרבנן ועוד מאי אירייה בנקב שבצד אות פ' אפילו בנקב בעלמא נמי וכן נמי הא דדיק תלמודא ודוקא בנקב שבצד אות פ' אבל נקב בעלמא לא משום דמספקא ליה סמנים דרבנן אי דאוריתא מאי נפקא מינה אי דאוריתא אי דרבנן הא בטבעא דעינא לחודא סגי וכן נמי הא דתנא בגיטין פרק כל הגט ואפילו שהה כדי לכותבו ולקרותו ויש בו סמנים מעידים עליו דאמרי נקב יש בצד אות פ' ואין מעידין על סימני הגוף דאמרי ארוך וגוץ אי באית ביה טבעה דעינא קא מיירי בארוך וגוץ אמאי לא וליכא למימר כגון דלית בהו טבעא דעינא אלא שעל יד הנקב שבצד אות פלוני מתיישר לשני העדים להכירו באותה טבעא דעינא דהוה להו ביה מעיקרא דאם כן מאחר שאין הנקב מועיל כלום בענין ההתר דהא אפילו בסמנים מובהקים אין משיאין את האשה ושאין הנקב מועיל רק לעורר את האדם בזכירת טבעא דמעיקרא מאי נפקא מניה אי סמנים דאוריתא אי דרבנן הא אין הדבר תלוי אלא בהישרת הלב להתעורר על טבעא דעינא דמעיקרא מה לן דאוריתא מה לן דרבנן ועוד האי נקב בעלמא או סמנין דארוך וגוץ דגט אי סגי להתעורר בו על טבעא דעינא דמעיקרא א"כ אפילו אם תמצא לומר סימנים דרבנן יחזיר ואי לא סגי להתעורר על ידו בטבעא דעינא דמעיקרא א"כ אפילו אם תמצא לומר סימנים דאוריתא [לא] יחזיר ואם תאמר אי הכי הא דכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' דהלכות גירושין אם אבד הגט במקום שהשיירות מצויות בו אפילו שהיה שם אדם מן העוברים אם מצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טביעות עין בארכו ורחבו של גט שהיה כרוך הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו תקשה ליה כל הני קושיתא דלעיל י"ל דטבעא דעינא דאורכו ורחבו של גט אינה כטבעא דעינא דגט עצמו דודאי אי הוה ליה טבעא דעינא בגט עצמו לא היה מצריך שימצאנו בכלי שהניחו בו דאפילו מצאו בשוק נמי סומכין על טבעא דעינא דאית ביה דקיימא לן בפרק גיד הנשה דטבעא דעינא עדיפא מסימנין אבל טבעא דעינא דארכו ורוחבו של גט אינו אלא זכירה בעלמא שזוכר שהגט הכרוך שאבד ממנו היה ארכו ורחבו שוה לארכו ולרחבו של זה שמצא בתוך הכלי שהניחו בו ואם תאמר מכל מקום כיון שמצא אותו בחפיסא או בדולוסקמא אין לך סימן גדול מזה יש לומר דחפיסא ודלוסקמא לאו סימן מובהק הוא דכיון דדרכו של חפיסא ודלוסקמא הוא שיניחו בו שטרות חישינן שמא אחר עבר משם והניח שם גטו הילכך בעינן תרתי חפיסא שהניחו בו וטבעא דעינא דארכו ורחבו של גט אבל בחד מניהו לא שאין שום א' מהם סימן מובהק ולפיכך פירש הרב מתניתין דפרק כל הגט דקתני מצאו בחפיסא או בדלוסקמא ומכירו כשר לא הכר ממש קאמר אלא הכר בו דאורכו ורחבו בלבד דאי הכר ממש קאמר דהינו טבעא דעינא דגט עצמו מאי איריא מצאו בחפיסא ובדלוסקמא אפילו מצאו בשוק נמי אבל רש"י ז"ל פירש אותו מילתא באנפי נפשה ואו או קתני או במכירו ואפילו מצאו בשוק והתוספות פירשו דמכירה דקתני לאו אגט קאי אלא אחפיסא ודלוסקמא ואם יאמר החכם יצ"ו שאני לא כוונתי מעולם שהיה לאותו שליח טבעא דעינא באותו גט ש שאבד ממנו ולאמצעות סימן הנקב שבצד אות פ' נתעורר להכיר אותו הגט בטבעא ד דעינא דמעיקרא אבל כוונתי בזה הוא שאותו הגט היה מכירו השליח מתחלה שהרי בידו היה וכיון שהיה מכירו והיה יודע שהיה בו נקב בצד אות פ' ועכשיו שמצאו אמרו לו העדים שיש בו נקב בצד אות פ' ידע והכיר בהכרה אמיתית שזהו אותו הגט שהיה בידו הנה זו הסברא היא סברא בטלה לגמרי שהרי הוא עצמו פירש דברי הרב ואמר שדעתו היא שלא להתיר את האשה על פי הסמנים אפי' היותר מובהקים שבעולם שאינם נמצאים באדם אחר כלל ואפילו אם היה מכירו מתחילה באותן סמנים משום דאין הכרה אמיתית רק על ידי פרצוף פנים עם החוטם בלבד וא"כ לא נשאר לו מעתה מקום להשען בו אלא כשיאמר שהנקב שבצד אות פ' הוא דומה ממש לפרצוף פנים עם החוטם שכמו שהפרצוף עם החוטם הכרה אמיתית וברורה בלי שום פקפוק מה ש שאין כן לשום אחד מהסימנים המובהקים כן הנקב שבצד אות פ' הוא נותן הכרה אמיתית וברורה לגט בלי שום פקפוק מה שאין כן לשום אחד משאר הסמנים המובהקים וזה דבר בלתי מצוייר כלל כי הפרש יש בין הנקב שבצד אות פ' ובין הנקב שאין בצד אות כלל אך ג' נקבים על דרך משל בצורת קבוץ שפתים או בצורת סגול ושיהיה מצבם סמוך לשפת הגט העליון או התחתון או לצד ימינו או לשמאלו או אפי' בלא נקב אלא במיני צבעים זויתו הפלנית ירוקה והפלנית אדומה והפלנית שחורה והפלנית כרפסית אשר זהו סימן יותר מובהק מנקב שבצד אות פ' מפני שהנקב הוא סימן הבא מאליו על ידי תולעת ולא כן מיני הצבעים וא"כ על כרחן לומר דנקב שבצד אות פ' לאו דוקא אלא כל סימן מובהק קאמר והיותר גדולה מהקושיות ומשיגות עליו בזה הענין הוא מה שאמר בגמ' ודוקא נקב שבצד אות פ' אבל נקב בעלמא לא משום דמספקא ליה לרב אשי דילמא סימנין דרבנן משמע דאי הוה פשיטא ליה דסמנים דאורייתא הוה שרינן לה לאשת איש לעלמא על ידי גט זה אפילו בנקב בעלמא ואם כן מכיון דהרמב"ם ז"ל פסק דסמנים דאוריתא צריך שיתיר שתתגרש בו אפילו בנקב בעלמא דאין זו אפי' סימן מובהק כ"ש שיהיה דומה לפרצוף פנים עם החוטם ואם יטעון החכם דההיא דמציעא דשרו אפי' בנקב בעלמא אי סימנים דא ריתא אינה אלא ע"פ דין התורה והרב ז"ל פסק על פי החומרא שהחמירו בה חכמים אז נטעון עליו ונאמר דא"כ כיון דההיא שקלא וטריא דמציעא אינה אלא על דין התורה אם כן לא נתיר שתתגרש בו אפי' בנקב שבצד אות פלוני מכיון דנקב שבצד אות פ' לא למדנו מההיא דמציעא דלא קאמיירי אלא על פי דין התורה.

והרמב"ם ז"ל שאינו פוסק אלא על פי החומרא שהחמירו בו חכמים אין ראוי לקחת משם להתיר האשה על פי הנקב שבצד אות פ' ואם יטעון לומר שהנקב שבצד אות פלוני שהתירו בו את האשה על פי דין התורה אינו אלא כשהסמנים דרבנן אבל כשהסמנים דאוריתא אפילו בנקב בעלמא מתירין בו את האשה מדין תורה והרב ז"ל עלה מדדגה אחת שלא להתיר את האשה אפילו לדעתו שהוא פוסק סימנים דאוריתא אלא בנקב שבצד אות פלוני אז נטעון עליו שמכיון שהתלמוד שם אינו מדבר אלא ע"פ דין התורה כלומר לא ע"פ החומרא שהחמירו בו חכמים אם כן לא למדנו משם אם הנקב שבצד אות פ' הוא נחשב כמו הפרצוף פנים עם החוטם בענין ההכרה האמיתית או אם הוא נחשב לסימן מובהק בלבד כשאר הסמנים המובהקים דעלמא והרב אין לו להתיר את האשה על פי חומרת חכמים ז"ל אפי' אם יעלה אלו מדרגות יותר מהראוי ע"פ דין התורה אלא א"כ היה הסימן ההוא דומה לפרצוף פנים עם החוטם בענין ההכרה האמיתית ומי הגיד לו לרב ז"ל שנקב שבצד אות פלוני יש לו זה המשפט הלא אנחנו קראנו כמה סמנים אחרים יותר מובהקים מהנקב שבצד אות פ' ומעתה אין לו לחכם המלט כלל אלא כשיאמר שהרב ז"ל ידע זה על פי הקבלה ועם כל זה לא ננוח מלטעון עליו שאם באתהו הקבלה על הנקב שבצד אות פ' שהוא דומה לפרצוף פנים עם החוטם בענין ההכרה כ"ש שיש להתיר את האשה בסמנים שהם יותר מובהקים מנקב שבצד אות פלוני שאם בזה יש לו הכרה אמיתית כ"ש ליותר מובהק ממנו.

ומה שטען על הר"ן ז"ל על מה שפירש ההוא מעשה בשני תלמידי חכמים שהשיא רבי נשותיהם על פי נשים ואסיק שם תלמודא כגון דקאמרי אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר או דקאמרי סמנים דלאו עלייהו סמכינן וכולי והכי פירושה כגון דקאמרי אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר דקאמרי סמנים דלאו עלייהו סמכינן אסימנין הוא דקסמכינן ואמר שאם היה כפירוש הר"ן ז"ל שפירש שהנשים ההם לא היו מכירות אותן השני תלמידי חכמים לא בשמם ולא בשם עירם מה צורך לומר וחזנהו לאלתר בשלמא להכרת פנים צריך לומר לאלתר שלא ישתנה מראיתו או יתנפח פרצופו אבל הסמנים של חתוך יד ורגל וכיוצא מה לנו לאלתר איננה טענה דיש לומר דאו או קאמר דומיא דמתניתין דפ' כל הגט דקתני מצאו בחפיסא או בדלוסקמא ומכירו כשר ופרש"י דאו או קתני הכא נמי נימא הכי כגון שראו הנטבעים אח"כ לאלתר שלא נשתהו להשתנות והכירום בטבעא דעינא דעדים דעדיף מסמנין כדאיתא פ' גיד הנשה דהשתא ליכא למימר בדדמי או דקאמרי סימנים דלאו עלייהו סמכינן אלא אסמנים סמכינן כגון שראו הנטבעים מושלכים על שפת הים לאחר כמה ימים זלא חכירום מצד הנפוח או מצד השנוי שנשתנו מראיתם אבל ראו בהם סמנים מובהקים דהשתא לאו עלייהו סמכינן אלא אסמנים דמעיקרא קא סלקא דעתך שהיו מעידות שטבעו ולא יצאו מהמים דשייך בכי האי גוונא לומר בדדמי דדבר ההווה הוא שהנופל למים לא יעלה עוד ושמא דמו גם הן שאותם האנשים שנטבעו ודאי לא עלו ושמא עלו והם בחיים ואפילו הכי התיר רבי נשותיהם ש"מ דלא חיישינן בדדמי ודחה התלמוד ואמר הכא במאי עסקינן כגון דקאמרי אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר שעדיין לא נשתנו והכרנום בטבעא דעינא וכיון דטבעא דעינא עדיפא מסמנים כדאיתא בפרק גיד הנשה לא שייך הכא בדדמי וליכא למיפשט מינה מידי אי חיישינן בדדמי אי לא כיון דלא שייך ביה כלל בדדמי או אפילו תימא דלא קאמרי הכי אלא דקאמרי סימנים מובהקים כך וכך ראינו בהם דהשתא לאו עלייהו דנשים קא סמכינן שהרי הן לא הכירוהו מעולם אלא שאנחנו השומעים מפיהם אותם הסמנים המובהקים שהיו לו כמה שאנו מכירים אותו בחייו אנו מכירים על פי הסמנים והשתא נמי לא שייך לומר בדדמי כך פירשו ר"י ז"ל כדאיתא במרדכי ור' מנחם ב"ר יעקב ור' אלעזר ב"ר יאודה ור' קלונימוס ב"ר גרשון ז"ל כדאיתא התם בא"ז אם כן כולה חדא מלתא היא ואינה אלא על הסמנים והכי קאמר דמצינן לאוקמי ההיא דנשים שהתיר רבי על פיהן נשי אותן הת"ח שטבעו שלא הכירו אותם בחייהם מעולם דהשתא ליכא למיסמך על עדות הנשים כלל ומה שהשיא רבי נשותיהם על פיהם כגון דקאמרי אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר דלא השתנו סמניהו כלל אפילו אותן הסמנים שדרכן להשתנות וקאמרי סימנים מובהקים שבגופו ורבותא נקט וה"ה אם הכירום בחייהם ובתר דאסקינהו העידו על פרצוף פנים בלא סמנים אלא להכי נקט סמנים כלומר משכחת לה שפיר דלאו עלייהו סמכינן כלל כך פירשו רבי נתן בר שמעון ור' שמחה בר שמואל זצ"ל כדאיתא בא"ז וכן כתב בעל אדם וחוה שמים שאין להם סוף צריכים שיעידו שראו אותו מיד כשהעלוהו משם שאל"כ היה משתנה ובענין זה עד אחד נאמן ומשיאין את אשתו ודוקא שאמר סמנים מובהקים או שיעידו על פרצוף פניו עם החוטם משמע שאפילו בעדות הסימנים בעינן שיעידו שראו אותו מיד כשהעלוהו משם שאע"פ שיש סימנים שאין בהם חשש מהשנוי כגון חתוך יד ורגל וכיוצא בהם מ"מ יש סמנים מובהקים אחרים שמשתנין ואין ראוי שיעידו עליהם אלא א"כ ראו אותו מיד תכף שהעלוהו ומה שכתב שהאומרים אין לסמוך על הסמנים כלל להתיר בהם אשת איש לעלמא הן רבים וגדולים והם הרי"ף ובעל העיטור ור"ח והרמב"ם והסמ"ג ימחול על כבוד חכמתו כי כבר התבאר מכל הני דלעיל כל ההפך שהמתירים בפירוש ע"פ הסמנים המובהקים הם כל הפוסקים והם הרי"ף ורש"י ור"ת ור"י והרא"ש והטור והר"ן והמרדכי ובעל אדם וחוה ובעל העיטור ור' מנחם ב"ר יעקב ור' אלעזר ב"ר יאודה ור' קלונימוס ב"ר גרשום ור' נתן ב"ר שמעון ור' שמחה ב"ר שמואל ובעל ספר תרומת הדשן וראביה והרב ר' ישעיה הא' ולא נשאר אלא הרמב"ם והסמ"ג ז"ל שכתבו מה שכתבו בההיא דהלכות נחלות וכבר גלינו דעתנו בו ופירשנוהו בפירוש מסכים עם שאר כל הפוסקים דאם לא כן אי אפשר לפרש דבריו כמשמען מפני הקושיות הנופלות עליו מהתלמוד ומסתירת דבריו אדבריו והנה יש כדמות ראיה על דברי שאין לטעון מההיא דנחלות שהרי בעל אדם וחוה הביא בס' משרים שלו ההיא דנחלות ועם כל זה כתב שיש לסמוך על הסמנים המובהקים מפני שהוא מסופק שמא סמנים דרבנן אבל אם היו הסמנים מדאוריתא היינו סומכים להתיר האשה אפילו בסמנים בלתי מובהקים זהו הנראה לי לדעתי והשם יצילנו משגיאות אמן נאם הטרוד והעלוב אליא מזרחי.

תוכן העניינים

שות רבי אליהו מזרחי (ראם)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה