שות רבי אליהו מזרחי (ראם)· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]
שאלה לו
וששאלתם על אודות הגוי שהיה מסיח לפי תומו שראה אדם מת על שפת הים והיה סביב ראשו כמין טבעת בלתי שום שער כלל ולמעלה ולמטה ממנו היה מלא שער כמנהג הראש והיה חסר מאצבעותיו אצבע פלונית מרגלו הפלונית ולא היה כמו חתוך מחדש אלא כמו חסר מתחלתו וזה המעשה היה אחר עשרה ימים משנטבע בים ועדים כשרים מעידים שראובן בן שמעון שנטבע בים היו לו כמו הסמנים הללו אם אשתו של ראובן בן שמעון נתרת בעדות זו או דלמא שמא יש אדם אחר גם כן שיש לו כמו הסמנים הללו ואין ראוי לסמוך על עדות זו.
התשובה נראה לי לעניות דעתי שבעדות כזאת משיאין בה את אשתו מאחר שהגוי הזה לא נתכון להתיר ולא להעיד ואע"ג דאמר שמואל לא נתכוון להתיר אבל נתכוון להעיד עדותו עדות ומוקי לה למתניתין דשילהי יבמות דקתני ובגוי אם היה מתכון אין עדותו עדות בנתכוון להתיר הא רבי יוחנן פליג עליה ואמר דלא שרינן לה לאתתא על פי הגוי אלא כשלא נתכוון לא להתיר ולא להעיד אבל נתכוון להעיד ולא נתכוון להתיר לא ומתניתין דקתני ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות דמשמע הא לא נתכוון עדותו עדות מוקי לה במסיח לפי תומו וקיימא לן בכל מקום רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן וכל שכן לגבי שמואל באיסורי וכן פסק הרמב"ם ז"ל ואף על פי שחזר ישראל ושאלו כדי לידע עקר הדברים אפילו הכי מסיח לפי תומו מיקרי כדמשמע מהך דפונדקית דשלהי יבמות וכן כתב הרמב"ם ז"ל גוי שהסיח לפי תומו תחלה אע"פ ששאלו אותו אחר כך ובדקוהו עד שיפרש כל המאורע הרי זה נאמן ומשיאין על פיו וכן כתב בטור ז"ל ואף על פי שהגוי שבנדון דידן לא אמר וקברתיו אלא ומצאתיו מת בלבד ותו לא ואיכא למיחש דלמא בדדמי ליה הוא דקאמר דהא מים שאין להם סוף כמלחמה דמי כדדמי להו תלמודא בפרק האשה שלום והתם קברתיו בעינן ואי לא אפילו תרתי סהדי לא סמכינן עלייהו וכל שכן בחד דחישינן דלמא באומדן דעתא הוא דקאמר כדפסק הרמב"ם והאלפאסי אפילו הכי סמכינן עליה כיון דלא שייך הכא אומדן דעתא דלא שייך לומר בדדמי אלא כשמעיד שטבע ולא יצא משם דאפילו לא ידע בבירור או אימא מסתמא לא יצא משם אכל בעדות שמעיד שהוא עלה מן המים וראוהו מת לא שייך לומר בדדמי כיון שאין לו במה לטעות ותלמודא דמדמי מים שאין להם סוף למלחמה קא סלקא דעתין שהעידו העדים שטבע ולא יצא משם והיינו בדדמי ומשני כגון דקאמר אסקינהו לקמן כדכתב המרדכי בשם ר"י כי אין לו תוספת יבמות וכתב הטור עד שראה שטבע בים והועלה מיד ולא הכירו על ידי סמנים אלא על ידי טביעות עין בלבד אינו נאמן דכיון שראהו שנפל שם אומר בדדמי ואומר שהוא הוא אפילו אינו ברור לו אבל אחר שלא ראה שטבע נאמן אפילו לא ראהו מיד אחר שהועלה ואפילו בטביעות עין בלא סמנים היה אם שלם בכל גופו וכן בהגהות מימוניות כתוב שבתשובת רבינו מנחם ז"ל ורבי אליעזר והרב קלונימוס ז"ל יש דבמקום שאומר העד אפילו בעת המלחמה ראיתיו הרוג אח"כ והכרתיו בטוב מאד בטביעות עין פשיטא דנאמן דלא גרע מאשה גופה דאם אמרה מת על מטתו מהימנא דלא שייך למימר בדדמי אלא באומרת מת בעלי במלחמה אבל באמיתת דבר מה לי עת מלחמה מה לי עת שלום ומעתה אין להביא ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב עד א' שאמר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת או שטבע בים ומת וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא משום דהפרש גדול יש בין אמר טבע בים ומת ובין אמר מצאתיו מת על שפת הים דהתם שייך ביה למימר בדדמי ליה אבל הכא לא כדפרישית אבל לכאורה משמע שיש להביא ראיה מדבריו שכתב בא הגוי והסיח לפי תומו איש יהודי שיצא עמי מכאן מת משיאין אשתו ואף על פי שאין הגוי יודע אותו האיש והוא שיאמר קברתיו דמשמע דאפילו היכא דלא שייך לומר בדדמי ליה בעי למימר וקברתיו אך כי דייקת בה שפיר מציית דהרמב"ם לא מצריך לומר קברתיו אלא היכא דשייך אומדנא דדעתא כגון מלחמה ומפולת וטביעה במים שאין להם סוף וכיוצא בהם אבל היכא דלא שייך התם אומדנא דדעתא לא והכא גבי גוי שהסיח לפי תומו איש יהודי שיצא עמי מכאן מת דמצריך למימר קברתיו היינו טעמא משום דגבי הליכת הדרך שייך נמי בה אומדנא דדעתא דומייא דטביעה דלפעמים בהולכי שיירות כשהולכים בדרך והקרה לשום אחד שום מקרה שנשאר מן החברה והחברה בקשוהו ולא מצאוהו חושבים באומדנא דדעתא ודאי מת או נהרג דאזלי בתר רוב נפטרים דרוב נפטרים מן החברה הם מתים או הרוגים בודאי דאי לא תימא הכי אם כן הא דכתב עד אחד שאמר ראיתיו שמת במלחמה וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא מאי אירייא מלחמה וכיוצא בהם אפילו בלא מלחמה וכיוצא בה אם אמר קברתיו אין ואי לא לא ועוד הרי הוא כתב למעלה בפרק הקודם מי שהוחזקה אשת איש והלכה היא ובעלה למדינת הים ושלום בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת ותנשא עד ואפילו גוי המסיח לפי תומו נאמן ומשיאים על פיו ובפרק הבא אחריו כתב כבר אמרנו שהסיח הגוי לפי תומו ואומר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה או איך מת פתאום הרי זה נאמן ותנשא על פיו משמע דאינו מצריך לומר וקברתיו והתימה מהטור ז"ל איך נעלם ממנו זה ואמר ואיני יודע מה צריך שיאמר וקברתיו והראב"ד ז"ל סובר דעד אחד אפילו במלחמה נמי לא בעי למימר מת וקברתיו ומנסבינן לה לכתחלה דדייק מעובדא דחסא דפרק בתרה דאינסיבא אפומא דחד סהדא דקאמר מאן איכא בי חסא טבע חסא ולא אפקוה אפילו במים שאין להם סוף אלמא במים שיש להם סוף מנסבינן לה לכתחלה ואפילו לא אמר קברתיו והרא"ש ז"ל נמי שדחה את דבריו לא דחה אותה אלא גבי מלחמה דאיכא למימר בדדמי ליה אבל בשאר מילי לא דמים שאין להם סוף נמי מדמה להו תלמודא הני מילי כשלא עלה מהמים אבל אחד שעלה והיה מוטל על שפת הים לא כדלעיל ורבינו תם נמי הקשה אמאי אצטריך למימר וקברתיו הא אפילו במלחמה לא צריך למימר הכי אלא גבי רעבון כדקאמר פרק האשה שלום ותירץ מעשה שהיה כך היה וקבלה היתה בידם שכך היו הדברים משמע דסבירא ליה אפילו במלחמה נמי לא בעי למימר קברתיו וראבי"ה ז"ל גם כן כתב בהדיא דהא דכתב הרא"ש ז"ל וה"ה לעד אחד במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו לרבותא נקט לה דקברתיו לא צריך אלא גבי רעבון כדאמר בריש האשה שלום דאמר רבא רעבון גרע ממלחמה דאילו במלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא ואילו רעבון לא מהימנא עד שאמרה מת וקברתיו הרי לך בפירוש גמור שכל הפוסקים כולם מסכימים שבנדון דידן לא בעינן למימר וקברתיו אפילו אם היה עד אחד ישראל מעיד בו כל שכן הכא שהיה הגוי מסיח לפי תומו דלא שייך ביה בדדמי שכך כתב רבינו מנחם ברבי יעקב ורבינו אליעזר ברבי יהודה ורבי קלונימוס בר' גרשון שסברת הלכה היא דלא שייכא אותה בעייא דפרק האשה שלום גבי גוי שאינו נאמן כי אם במסיח לפי תומו דבשלמא ישראל המתכוין להתיר י"ל דבשעת מלחמה נתן לב להעיד ולהתיר על הנדמה ודבר ההוה להיות אבל הגוי שמסיח לפי תומו ולא שם כוונתו לשום דבר אותו אינו אומד אחר הנדמה כי אם כאשר ראה וסברא נותנת דלא שייכא בגוי עד כאן דבריו והא דתנן בשלהי יבמות אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואע"פ שיש סמנים בגופו ובכליו אלמא אין משיאין על פי הסמנים יש להעמידו בארוך וגוץ ללשנא קמא דרבא דאמר לכולי עלמא סמנים דאוריתא דלא הוייא סימנא כלל או בסימנא שאינו מובהק ללישנא בתרא דרבא דאמר לכולי עלמא סמנין דרבנן אבל בסימן מובהק שרינן לה וכן פסק הטור בהדיא ואם כן הני סמנים דראשיה ואצבעתיה דודאי סמנים מובהקין הן דבהדיא כתב הרב רבינו אשר בתשובה והביא הטור ז"ל דחסרון אצבע סימן מובהק הוא וסומכין עליו להתיר את אשתו כל שכן לסימן הראש שאינו נמצא לאלף אלפים שיהיה לו סימן כזה סמכינן עלייהו ושרינן לה דלא גרעי מנקב בצד אות פלוני דהוי סימן מובהק כדאיתא בגיטין פרק כל הגט או מהמדה והמנין והמשקל או מקום האבידה סמנים מובהקים כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות אבידה וכמו שכתבו הרמב"ם והסמ"ג מצאוהו הרוג או מת אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים והכירוהו בהם שהוא פלוני מעידים עליו ואם ניטל אחד מאלו אף על פי שיש להם סמנים בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידין עליו שמא אחר הוא ולא חלקו בין סמנין מובהקין לשאינן מובהקים אבל הביאו המשנה בצורתה אי אפשר לומר שהם סוברים שאפילו בסמנים מובהקים אין מעידין עליו ומתניתין דקתני אף על פי שיש סמנים בגופו ובכליו אין מעידין עליו מיירי אפילו בסמנים מובהקים דהא בסמנים מובהקים ליכא מאן דפליג בהו דעד כאן לא מפלגי אלא בסמנים שאינם מובהקים דלמאן דאמר סמנין דאוריתא סמכינן עלייהו ולמאן דאמר סמנין דרבנן לא סמכינן עלייהו אבל בסמנים מובהקים כולי עלמא מודו דסמכינן עליהם דהא ללישנא בתרא דרבא דאמר דכולי עלמא סמנין דרבנן מוקי להו לרבנן דאמרי אין מעידין על השומא להשיא את האשה משום דסבירא להו שומא לאו סימן מובהק הוא ומתניתין נמי דקתני אף על פי שיש להם סמנין בגופו אין מעידין עליו בסמנים שאינן מובהקים וללישנא קמא דאמר דכולי עלמא סמנין דאוריתא מוקי להו לרבנן דאמרי אין מעידין על השומא משום דסבירא להו שומא עשויה להשתנות אבל בסימן שאין עשוי להשתנות אפילו באינו מובהק נמי מעידין עליו להשיא בו את האשה ומתניתין דקתני אף על פי שיש להם סמנים בגופו אין מעידין עליו להשיא בו את האשה מוקי לה בארוך וגוץ דגרעי טפי מסימן שאינו מובהק דג' מיני סמנים הם סימן מובהק וסימן אמצעי וסימן גרוע אבל בסימן שאינו מובהק מעידין עליו להשיא בו את האשה ומעתה איך יתכן לומר דהרמב"ם ז"ל דקאמר אף על פי שיש להם סמנים בגופו ובכליו אין מעידין עליהם דמיירי בסמנים מובהקים הא אין בין לישנא קמא ללישנא בתרא אלא סמנים שאינן מובהקים בלבד דללישנא קמא דכולי עלמא סמנין דאוריתא מעידים עליהם להשיא את האשה והא דקתני אע"פ שיש להם סמנים אין מעידין עליהם מוקי לה בארוך וגוץ וללישנא בתרא דאמר דכולי עלמא סמנין דרבנן אין מעידין עליהם אבל בסמנין מובהקים ליכא מאן דפליג עליה דממה נפשך אי סמנין דרבנן סמכינן עלייהו ואי סמנין דאוריתא כל שכן דסמכינן עליהו ועוד אי אמרת בשלמא דהרמב"ם ז"ל בסמנין שאינן מובהקים קמיירי משום הכי אצטריך למימר ואפילו שומא אין מעידין עליו לאשמועינן דשומא לאו סימן מובהק הוא כרבנן ולא כרבי אליעזר דאמר שומא סימן מובהק הוא אלא אי אמרת בסמנים מובהקים קא מיירי מאי ואפילו שומא אין מעידין עליו דקאמר השתא בסמנים מובהקים אין מעידין בשומא דגריע דהא פליגי בה אי הוי סימן מובהק אי לא מיבעיא ועוד הרי הוא עצמו כתב בפרק שלשה עשר מהלכות גזילה ואבידה הסמנין המובהקים סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה והמדה או המשקל או המנין או מקום האבידה סמנים מובהקים הם ואם תאמר אסורא שאני הרי בפרק שלישי מהלכות גרושין כתב היה לעדים בגט סימן מובהק כגון שאמרו נקב יש בצד אות פלוני הרי זה בחזקתו ותתגרש בה ואף על פי שמצאו אחד זמן מרובה ובמקום שהשיירות מרובות והוחזקו שם שנים ששמותיהם שוים אלא על כרחך לומר דהא דקאמר שיש להם סמנים בגופו ובכליו בסמנים שאינם מובהקים קאמר כלישנא בתרא דרבא שהוא העיקר או כרב אשי דמספקא ליה אי סמנים דאודיתא או דרבנן דלגבי איסורא אזלינן לחומרא כדאיתא בפרקא קמא דמציעא כמו שכתב הסמ"ג ומה שכתב ואפילו שומא אין מעידין עליו היינו משום דסבירא ליה כלישנא בתרא דרבא דאמר לכולי עלמא סמנים דרבנן והכא בשומא סימן מובהק קא מפלגי רבנן דאמרי אין מעידין על השומא סברי שומא לאו סימן מובהק הוא ורבי אלעזר דאמר סימן מובהק הוא ופסק כרבנן וכן מה שכתב בפרק שלשה עשר מהלכות גרושין ישראל שאמר מת יהודי שהיה עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכך וכך סמניו אין אומדין באומד הדעת פלוני הוא עד שיכיר העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו על כרחך לומר דבסמנים שאינם מובהקים קאמר אבל במובהקים כולי עלמא מודו דסמכינן עלייהו ובהדיא אמר בפרקא קמא דמציעא רב אשי מספקא ליה אי סמנים דאוריתא או דרבנן וכתבו התוספות על זה אי סמנים דאוריתא בגט נמי ומהדרינן ואי סמנים דרבנן כמו שמחזירין אבדה בסמנים שאינן מובהקים אינו אלא מדרבנן משום דהפקר בית דין הפקר אבל מדאוריתא צריך או עדים או סימן מובהק וגט נמי דאסורא הוא לא מהדרי אלא בסימן מובהק משמע דבסימן מובהק סמכינן עליה ואפילו למאן דאמר סימנין דרבנן כ"ש אי הוו מדאוריתא דאז סמכינן עלייהו אף על פי שאינן מובהקים ובסמ"ג כתב בהדיא ויראה לי והלכה כרב אשי דמספקא ליה בפרקא קמא דמציעא מה שמחזירין אבדה בסמנים שאינן מובהקים אם הן דאוריתא או מדרבנן משמע דבמובהקים ליכא מאן דפליג עליה דסמכינן עלייהו.
וכן כתב הטור בהדיא דהא מלתא דהרמב"ם לא קא מיירי אלא בסמנים שאינם מובהקים שהרי אחר שהביא דברי הרמב"ם כתב וטעמא משום דקימא לן סימנין לאו דאוריתא ולא סמכינן עליהו לענין אסורא ואי בסמנים מובהקים קא מיירי מאי נפקא מניה אי לאו הוו סמנים דאוריתא הא בסמנים מובהקים סמכינן עלייהו ואפילו למאן דאמר סמנים לאו דאוריתא שהרי כתב הוא בעצמו ואם אין מכירין אותו בטביעות עין אפילו יש להם סמנין בגופו ובכליו אין סומכין עליהם אם אינן מובהקים מיהו יש לתמוה מאד על הרמב"ם ז"ל למה לא חשש להביא החלוק שבין סמנים מובהקים לשאינן מובהקים גבי התר אשה כמו שהביאו גבי השבת אבידה וגבי גט שאבד לא הוא ולא הסמ"ג המפרש דבריו ומצאתי בספר אור זרוע שכתב בתשובה הנני משיבך על המעשה שהגידו להם לפי תומם על פרצופו וחוטמו ופדחתו ושערו שעל חוטמו היה כעין גבשושית וכך היה כאשר הגידו וקברוהו גוים וכל הסמנים שהגידו לפי תומם אמרו כך וכך מצאנו הרוג אחד וקברנוהו עד כאן לשונך כך נראה בעיני שמותר דהא סימן מובהק הוא שאמרו שהיה לו על חוטמו כמין גבשושית ואפילו תימא סמנין דרבנן סמכינן עליהו לפי איכא דאמר רבא לכולי עלמא סמנין דרבנן ואפילו הכי מאן דסבר שומא סימן מובהק הוא סמכינן עליה ומשיאין אותה על פי סימן זה וכל שכן ללישנא קמא דרבא דאמר לכולי עלמא סמנים דאוריתא דאפילו לא הוי סימן מובהק סמכינן עליה ודבר ידוע הוא שאין לומר בגבשושית משתנה לאחר מיתה עד כאן דבריו וכן פסקו האשרי והמרדכי בפשיטות בלא שום פקפוק בדבר.
וכן כתב הטור ז"ל והגוי שאומר שהוא וגוים אחרים הרגוהו ואומר הסמנין שהיה ביד כל אחד ואחד ושמותם לא ידע הא תנן אין מעידין על הסמנין שבגופו הילכך סמני הגוף כגון ארוך וגוץ או חיור או סומק לא הוי סימן אבל אם אמר סימן מובהק כגון שהיה חסר אחר מאיבריו או יותר בידיו או ברגליו או שום שנוי כל אחד מאיבריו סומכין עליו עד כאן וכן מצאתי בתרומת הדשן שכתב מהרר"י ז"ל בתשובה יהודי ששמע מגוי מסיח לפי תומו שהיה אומר שהגיד לו גוי אחד שסמוך לזה הכפר נהרג יהודי אחד ולא היה לאותו יהודי רק עין אחת רואה והשניה עיורת סתומה ומאותו עין יצא לו פצע וצלקת עד סמוך לפה ובאו היהודים והעידו לפני החכם כששמעו דברי הגוי המסיח לפי תומו ואמרו שראובן שיצא מביתו כמו לפני חצי שנה ונאבד ולא נודע מה היה לו היו לו אלה הסמנים שהגיד הגוי והתיר מהרר"י ז"ל את אשתו מכח תשובת אור זרוע דלעיל והוסיף לומר שיותר יש לסמוך על הסמנים המובהקים כשלא היה מכירו הגוי בחייו משום דאילו מכוין להעיד אמר דלמא לא נתן עיניו לדקדק יפה אם אותן סמנין מכונים ממש כמו שראה אותו בחייו שאפשר שראה הדומה לאותם סמנין היה סבור בודאי שהוא האיש שהכיר בו בחייו בסמנים אלו אבל כשלא הכיר בו כלל ודאי סמכינן עליה דמאי זה טעם נאמר שלא דקדק יפה באותן סמנים ואומד אותו באומדנא דדעתא הואיל ולא הכירו כלל ואם איתא דהרמב"ם והסמ"ג סוברים אפכא למה לא חשש שום אחד מהם להזכירם כלל אלא עכ"ל דפירושא דמלתייהו אינו אלא כדפרישית אבל יש לתמוה מאד על מה שכתב בהלכות נחלות פרק רביעי וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר במלחמה ומת או שנהרג ולא הכירו פניו אבל היו לו סמנים מובהקים בגופו והכירו אותו בכל אלו הדברים וכיוצא בהם אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה בעדות זו אף על פי שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני אסור כרת וכו' וליכא למימר דהא דסמכינן אסמנים מובהקים בכל מקום כמו שכתב הרמב"ם עצמו בפרק י"ג מהלכות אבידה הסמנים המובהקים סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה אינו אלא גבי ממונא אבל גבי אסורא לא שהרי הרמב"ם ז"ל כתב בפרק שלישי מהלכות גרושין היה לעדים סימן מובהק בגט כגון שאמרו נקב היה בו בצד אות פלוני הרי זה בחזקתו ותתגרש בו וכן מהא דקאמר ואפילו שומא אין מעידין עליו משמע דדוקא בשומא דפליגי בה רבנן וקאמרי לאו סימן מובהק הוא אין מעידין עליו הא בסמנא אחרינא דהוי סמן מובהק מעידין עליו גם ליכא למימר דטעמא דהרמב"ם ז"ל הוא משום דבהתר אשה בסמנים מובהקים נפיק מניה חרבה שאם זינתה תחת השני קטלין ליה לאותו שבא עליה אף על פי שיש עדים שבעלה הראשון כבר היה מת בעת שזינתה ולא אמרינן שמא בעלה היה חי בעת שנתקדשה לשני על ידי עדות הסמנים ולא הוו קדושיה קדושין אלא סמכינן על הסמנים וקטלינן ליה שלא כדין כדאמר רבא בפרק גיד הנשה דאילו אתו תרי סהדי ואסהידו דגברא דהאי סמנים והאי סמנים קטל גברא לא קטלינן ליה דאם כן קשיא דרבא אדרבא דהאי לישנא דכולא עלמא סימנין דרבנן והכא בשומא סימן מובהק קא מפלגי דשמעינן מינה שמעידין על הסמנין המובהקים והאי לישנא דפרק גיד הנשה דאילו אתי תרי סהדי ואסהידו דפלוני דהוו סמנין אלו קטל גברא לא קטלינן ליה דשמעינן מניה שאין מעידין על הסמנים המובהקים רבא הוא דקאמר להו ועוד לפי זה לא נתיר את האשה על פי עד אחד גם לא נעמיד את הגט שאבד בחזקתו על ידי נקב שבצד אות פלוני כמו שפסק הרמב"ם ז"ל ועוד מאן לימא לן דקטלינן ליה לאותו שבא על האשה שנשאת לשני על ידי סמנים או על ידי עד אחד הרי התוספות הקשו על זה בפרק גיד הנשה ותירצו שלא קטלינן גברא בכי האי סמנין גם ליכא למימר דטעמא דהרמב"ם ז"ל הוא דכיון דבבכורות פרק יש בכור אמרו דלגבי עדות אשה אחמור רבנן טובא אף על גב דאקילו ליה בסופה ואינה נתרת אלא בעדות ברורה אבל בעדות שיש שום פקפוק לא ובפרק גיד הנשה אמרו היכא דאסהידו תרי סהדי דגברא דהאי סמנים והאי סמנים קטל גברא לא קטלינן ליה ומשמע דסמנין מובהקים לאו עדות ברורה הוא משום הכי פסק שאין משיאין את האשה על ידי עדות הסמנים המובהקים כי היכי דלא קטלינן אלא על ידי עדות ברורה ולא על ידי עדות הסמנים המובהקים משום דאמרינן בשילהי דיבמות כיון דלא שרינן אשת איש לעלמא כדיני נפשות דמו ואם כן קשיא גט דמהדרינן לה לאשה על פי הסמנין המובהקים ומתירין בו את האשה והמחלק בין סמני דגט וכו' הילכך על כרחך לומר חד מתלת או שנפרש מלתיה דהרמב"ם דמיירי כשהכירו אותו מתחלה בעודו חי כדמשמע ממלתיה דכתב אבל היו לו סמנים מובהקים בגופו והכירו אותו דאם לא כן דאיכא למיחש בדדמי דעביד כי האי גוונא לדמויי בדבר מועט כדפרש מהרר"י ז"ל בתרומת הדשן באותה תשובה דלעיל או שנאמר דמלת מובהקים דהלכות נחלות מיירי בסמנים שאינם מובהקים לגמרי וקראם מובהקים כמו שקראם גבי נחלות כדכתב עליו הראב"ד וכדפרשו התוספות גבי סמני אבידה דקאמר אימא ממש אמר כולי עלמא לא ידעו סמנים מובהקים דידיה ואנא יהבי סמנין מובהקים דידיה דלאו מובהקים ממש קאמר אם כן מובהקים משבשתא היא ושבוש נפל בספרים ולא קא מיירי אלא בסמנים שאינן מובהקים וכן תמצא בטור חשן המשפט שהביא הלשון הזה של הרמב"ם ז"ל ואינו כתוב בו אלא ולא הכירו פניו בלבד ואפשר לומר בשלא היו לו סמנין כלל או בשלא היו לו סמנין מובהקין אבל הסמ"ג ז"ל הביא לשון הרמב"ם ז"ל בעצמו גבי נחלות וכתוב בו כמו שכתוב בספרי הרמב"ם ואפילו אם תמצא לומר שהרמב"ם והסמ"ג ז"ל הם חולקים ומחמירים על הדבר ואינם סומכים על הסמנים כלל אפילו בסמנים מובהקים אף על פי כן מכיון דאיכא עגונא דאתתא תא דנפיק מיניה חורבה אין ראוי להניח כל התנאים והגאונים המקילים בזה ללכת אחרי המחמירים שהרי שנינו במסכ' עדיות למה נזכרו דברי היחיד במקום הרבים הואיל ואין הלכה אלא אם יראה בית דין דברי היחיד ויסמוך עליו כגון בשעת הדחק כדפרש בעל אור זרוע שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה ממנו גדול בחכמה ובמנין ואין לך שעת הדחק מזה שאם תשאר האשה עגונה כל ימיה ודאי נפיק מניה חורבא וכל שכן בזמנים אלו שבעונותינו הרבים רבו הפרוצות ונתמעטו הצנועות כל שכן כשיהיו המקילים רבים ואחרונים שבודאי ראוי לפסוק כוותייהו דקימא לן דעד אביי ורבא הלכה כרב במקום תלמיד אם לא נמצא בהדיא בגמרא דהלכה כדברי חתלמיד ומאביי ורבא ואילך הפוך שהלכה כתלמיד במקום רבו וכן כתוב בהגהות של הרמב"ם ז"ל בהלכות פסח דהלכה כמהר"ם ז"ל בכל מקום מפני שהוא בתראה והיה יודע דעת כולם ואף על גב דלא מקלינן משום עיגונא דאתתא אלא בעדים עצמן אבל בגופא של עדות לא כדאמרינן בבכורות בריש יש בכור לנחלה שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן ופריך התם ומאי אחמור רבנן והא תנן הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה ומשני כי אקילו בה בסופו אבל בתחלתה לא פירוש לא הקלו בעיגונה דאתתא אלא בעדים עצמן אחר שנחקרה עדותם בעדות ברורה שאז אפילו אם העדים פסולים מאחר שמעידים בדבר ברור שאין בו פקפוק כלל סומכים עלייהו להשיא בהם את האשה אבל בגוף האשה עצמה אף על גב דאיכא עגונא דאתתא אחמור בה רבנן טובא כדמוכחא מלתא בכולא שמעתתא דריש פרק האשה דאמר התם איכא דעבדי ליה סמתרי וכי היכי דלדילך אתרחיש ניסא לדיליה נמי אתרחיש ניסא ואימור איניש אחרינא אתא לאצולי ואכלתיה כורא וכו' ובמים שאין להם סוף שמא עלה מצד אחר ובירושלמי ראוהו מגוייד אני אומר בחרב מלובנת נכוה וצלוב אני אומר מטרונה עברה עליו ופדאתו וחיה אוכלת בו אני אומר נסים נעשו בו כדניאל ולכבשן האש אני אומר נעשו לו נסים כחנניה מישאל ועזריה מכל מקום היכא דלא אשכחן שום אחד מהפוסקים להקל באותו דבר אז לא נוכל אנחנו להקל בו מכיון שאין זה מאותם שמנו חכמים בתלמוד בהדיא אבל בנדון דידן דאשכחן פוסקים רבים ועצומים שהקלו בו וכל שכן שהם אחרונים וראו כל דברי הראשונים כולם וכל שכן שעשו מעשה בהוראתם ומעשה רב איך לא נפסוק כמותם וכל שכן במקום דהיכא עגונה דאתתא דנפיק מניה חרבא דכי האי גוונא דחה רבי אבי העזרי ז"ל דברי רבינו אברהם בר משה ורבינו אלעזר ברבי שמואל שאמרו שראוי להקל במים שאין להם סוף מכיון דאיכא עגונא דאתתא דרבותינו שאסרו במים שאין להם סוף לא אסרו זה לעולם מפני שזה הדבר בעצמו הוא כמו תמה כל שכן שנוסיף אנחנו תמהון על תמהון לאוסרה לעולם והשיב להם דמאחר שלא התירו חכמים לכתחלה להנשא גבי מים שאין להם סוף וחזינן בגמרא דצורבא מרבנן שהורה בה התר לכתחלה הוי בר שמתא כעובדא דרב שילא ולא מצינו שיקבעו חכמים ז"ל זמן לדבר אין בידינו לבדות דברים מלבנו בלא שום ראיה ובלא שום סמך ולתת אמתלאות בדבר כי ראינו שיש מקומות רבות שהחמירו בה חכמים ז"ל ולא חששו לעגונא דאתתא כלל כמו במים שאין להם סוף ושאין סומכין אסמנים שבכליו ושבגופו וכן בראוהו מגוייד או צלוב וחיה אוכלת בו ולא אזלינן בתר מידי דסברא שנאמר אכלתו כולו וכן בנפל בבור אריות דדוקא גבי עדים דאקילו בהו רבנן ואמרו אפילו עד מפי עד וכו' אבל גבי עדות לא הרי לך בפירוש גמור שלא ביטל ראבי"ה ז"ל לדברים אלא מכח שאין כח לנו לבדות דברים מלבנו אלא שאנחנו הולכים אחרי הגאונים האחרונים ז"ל שפסקו להקל או במקום שיש לנו ראיות ברורות ואמתלאות שרירות וקיימות חזקות ובריאות לסמוך עליהם וכל שכן היכא דאיכא תרתי לטיבותא הראיות והפוסקים יחד לית דין ולית דיין ודאי סמכינן עלייהו ופסקינן כוותייהו ואף על פי שזה הגוי המסיח לפי תומו לא ראה אותם הסמנים אלא לאחר ה. ימים משנטבע ושנינו בשלהי יבמות אין מעידין עליו אלא אם כן ראוהו בתוך שלשה ימים למיתתו אבל אם לא ראוהו עד לאחר שלשה ימים למיתתו אין מעידין עליו דחישינן שמא נשתנו פניו ודומה לאחר מכל מקום מאחר שאין זאת המשנה מדברת אלא גבי טביעות עינא שאין הדבר תלוי אלא במראה והמראה עשוי להשתנות וכל זה גם כן כשלא נשאר אלא הפרצוף עם החוטם בלבד כדכתב רבינו תם דהא בבא דאין מעידין אלא עד ג' ימים אדלעיל מנה קאי דקתני אין מעידין אל על הפרצוף עם החוטם דאההוא דיוקא דקאמר דאין מעידין אלא עד שלשה ימים אבל היכא דאית ליה שפתים וסנטר מעידין עליו אפילו לאחר כמה ימים אם מכירים אותו בטיבעות דעינא ומתניתין דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם נמי לא קא מיירי אלא כשאין שם אלא הראש בלבד בד שאז אינו יכול להכירו בטביעות עין אלא אם לא יהיה כל הפרצוף שלם עם החוטם אבל אם היה כל גופו שלם אפילו אין כאן פדחת וחוטם יכול להכירו בטביעות עין של גופו וצורתו שאינה משתנה כל כך כמו הפנים ועוד שכתב רבינו תם ז"ל בתשובה דהא דאין מעידים עד שלשה ימים דקתני במתניתין לא קאי אאדם ידוע חי וניכר למעידיו דההוא אפילו מאה ימים נמי מהני כיון שיודעים שזה אותו וכתב נמי משם רב יהודאי גאון אבל בטביעות עין גמור שישנו ראשו ורובו שלם מעידים עליו אפילו לזמן מרובה אם כן בנדון דידן שאין העדות אלא על הסמנים שאמרו שסביב ראשו היה כמין טבעת בלא שער כלל ושכל ראשו למעלה ולמטה ממנו היה מלא שיער כמנהגו ושהיה הגודל שברגלו הימיני חסר ממנו בחתוך ישן דומה לחתוך מתחלת ברייתו שאין מן הסמנים העשוים להשתנות לאחר מיתתו פשיטא ופשיטא שמעידין עליהם אפילו לאחר כמה ימים ואף על גב דאמר רבא בפרק גיד הנשה מריש הוה אמינא סימנא עדיף מטביעות עינא דהא מהדרינן אבדונא בסמנא ולא מהדרינן אבדתא טביעות עינא השתא דשמעתינהו להני שמעתתא אמינא טביעות עינא עדיפא דאי לא תימא הכי האיך סומא מותר באשתו ובני אדם מותרים בנשותיהם בלילה ואמר רב יצחק בריה דרב משרשייא תדע דאילו אתו ביה תרי ואמרי פלניה דהאי סמנא והאי סמנא קטל נפשה ואין אנו מכירין בו מעולם אלא סמנים כך וכך היו בגופו ובכליו של הרוג לא קטלינן ליה ואלו אמרו אית לנו טביעות עינא בגויה קטלינן ליה ואמר רב אשי תדע דאלו אמר לא אפשי לשלוחיה קריה לפלניא דהאי סמנא והאי סמנא ספק ידע ליה ספק לא ידע ליה ואילו אית ליה טביעות עינא בגויה כי חזינא ליה ידע ליה ומאבידתא ליכא למילף דשאני התם דאיכא חמוד ממונא וחישינן דלמא משקר דאמר מר גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן ואם כן אין להביא ראיה לנדון דידן לא מדברי רבינו תם ז"ל ולא מדברי רב יהודאי גאון ז"ל מפני שהם לא דברו אלא גבי טבעא דעינא בלבד מכל מקום כיון דסמנים מובהקים מועילים להשיא בהם את האשה בין למאן דאמר סמנים דרבנן בין למאן דאמר סמנים דאוריתא כדאמרן והסמנים שבנדון דידן אינם מהסמנים העשויות להשתנות לאחר מיתתם ואין הפרש בהם בין שיהיו תוך שלשה ימים למיתתו ובין אחר עשרה מים למיתתו אמרינן היכי דלגבי טבעא דעינא לא חישינן בין תוך שלשה ימים לאחר (תוך) שלשה שת ימים מכיון דאית ביה טבעא דעינא הוא הדין נמי לגבי סמנים שאינם משתנים לאחר מיתתו סמכינן עליהו אפילו לאחר כמה ימים להשיא בהם את האשה שכן כתוב בתשובה דלעיל באור זרוע דאף על גב דתנן אין מעידין עליו אלא אם כן ראוהו בתוך שלשה ימים למיתתו אבל אם לא ראוהו עד שלשה ימים חישינן שמא נשתנו פניו ואינו זה אותו שהם סוברים הני מילי בפרצוף פנים עם החוטם שהמראה הוי סימן העשוי להשתנות אבל הכא השער שעל החוטם ולא במקום אחר שאינו סימן משתנה מעידים עליו ואפילו לזמן מרובה דהא סימן מובהק הוא ואפילו אי (לא) הוו סמנים דרבנן סמכינן עליה כל שכן אי הוי מדאוריתא עד כאן דבריו הרי לך בפרוש גמור שאלו הסמנים שבנדון דידן שהם סמנים מובהקים ואינם סמנים עשויים להשתנות לאחר מיתתו שבודאי ראוי לסמוך עליהם להשיא בהם את האשה ואפילו לאחר כמה ימים וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב במה דברים אמורים שראוהו בתוך שלשה ימים אחר הריגתו או מיתתו אבל אחר שלשה ימים אין מעידין עליו מפני שפרצוף פניו הוא משתנה מדתלה הדבר בשנוי הפרצוף שמע מנה לגבי סמנים מובהקים שאין בהם שנוי מעידים עליהם אפילו לאחר כמה ימים ואדרבא יותר יש לסמוך בדברי המסיח לפי תומו על הסימנים ממה שיש לסמוך בדברי המסיח לפי תומו על טביעות עינא אף על גב דלגבי ישראל אמרינן דטבעא דעינה עדיפא מסמנים כדאמרן לעיל דבשלמא גבי מסיח לפי תומו על הסמנים איכא למסמך עליה משום דלא בעי כוונה בעיון הסמנים מפני שהם דברים הנראים לעין אבל גבי מסיח לפי תומו על פי טבעא דעינא דלא סגי בלא כוונה ועיון והגוי לא כיון בו מאחר שאינו מכוין לה להעיד לא אנן סמכינן עליה כדאמרן היכא נסמוך על הדברים שהוא מסיח לפי תומו על טביעותא דעינא ולא ניחוש שמא אחר הוא הדומה לו מאחר שלא כיון לעיין בו אם הוא אותו שסובר הוא או אחר וכן מצאתי בתשובה לרבי נתן בר שמשון ולרבי שמחה בר שמואל שכתבו אין לבנו נוקפנו על זה אם גוי מסיח לפי תומו ואמר מצאתי פלוני הרוג עם סמנים אם האמינוהו במסיח לומר פלוני נהרג או מת משום דלא צריך טביעות עינא איך נאמינוהו לומר מצאתי פלוני הרוג היכא דאיכא למיחש שמא אחר הוא וצריך טבעא דעינא וכל טביעות עינא צריך עיון וטביעות עין זה דמסיח לפי תומו שאין דעתו להעיד אלא שראה אותו ממילא היכי סמכינן עליה ורמז לדבר עדות החדש כשראוהו מאליהן ושוב לא ראינוהו דאמרינן כשראוהו מאליהן בלא כוונת עדות דלמא כוביתא דעינא הוא דחזו פירוש אם האמינו הגוי המסיח שאמר מצאתי פלוני הרוג עם סמנים שנאמר ודאי נרדג פלוני דין הוא מפני שהם דברים הנראים לעין אבל איך נאמין אותו כשהוא אומר מצאתי פלוני הרוג במקום שיש לחוש שמא אחר הוא דהיינו היכא דליכא סמנים אלא טבעא דעינא בלבד והלא כל טביעות עין צריך כוונה והמסיח אין לו כוונה מכיון שאינו מכוין להעיד וכן כתוב בהגהות המיימוניות אך בזה נסתפקו וגמגמו היכא שהגוי מסיח שראהו צף על גבי המים איך נתן טביעות עין במים בשלמא ישראל המתכוין להעיד איכא למימר נתן בו טביעות עין במתכוין אבל בגוי לא שייך זה עד כאן דבריו אלא שמצאתי בתשובה אחרת לד. מנחם בר יעקב ולרבי אלעזר ברבי יהודא ולרבי קלונימוס ברבי גרשון ז"ל דבר סותר לזה שאמרו בשלמא ישראל המתכוין להתיר יש לומר דבשעת מלחמה נתן לבו להעיד ולהתיר על הנדמה ודבר ההוה להיות אבל גוי שמספר מעשה ומסיח לפי תומו ואין כונתו לשום עדות אותו אינו אומר אחר הנדמה כי אם כאשר ראה והסברא נותנת דלא שייכא בגוי עד כאן דבריו אבל מהרר"י ז"ל פירש בספר תרומת הדשן ההיא תשובה דרבינו תם ורבינו שמחה באופן אחר זה לשונו וכתב רבינו נתן ורבינו שמחה ז"ל דאין גוי המסיח לפי תומו נאמן אלא כשאומר נהרג או מת משום דלא צריך טביעות עינא וכל טביעות עין צריך עיון וכתב באחרונה ולכאורה משמע מכאן דגוי מסיח לפי תומו על ידי סמנים לא סמכינן עליה ואף על פי שזה הפירוש רחוק מאד מכמה טעמים אפילו הכי אין ללמוד ממנו שהמסיח לפי תומו על הסמנים לא סמכינן עליה שהרי מהרר"י ז"ל עצמו שפירש כן כתב דכי דייקינן בה שפיר נוכל לומר דמיירי בסמנים שאינם מובהקים שצריכים עמהם טביעות עין והכי קאמר טביעות עין עם סמנים שהרי מתשובה דלעיל דגוי שהסיח לפי תומו שראה יהודי אחד מת והיתה גבשושית על חוטמו משמע דסמכינן עליה ומאחר שהסברות נוטות לכאן ולכאן לענין טבעא דעינא אין לעגן בת ישראל כל ימיה בסברות הללו שכן מצאתי בתשובת הראבי"ה ז"ל שכתב ופשוט הדבר לכל יודעי דת ודין שאם באנו לומר ושלום בעולם בכל מלכות אחד או באגמוניא אחת נתת דבריך לשעורים ותפשת מרובה לא תפשת ואין לעגן בת ישראל כל ימיה בדבר הבאי שוב מצאתי לרבינו אשר ז"ל בתשובה שכתב וראוי לכל מורה לחזר על כל צדדים להתיר עגונות והביא ראיה על זה מכמה קולות שהקלו חכמים משום עגונא דאתתא וחד מהם דאמרינן בשלהי יבמות מעשה בישראל וגוי שהיו מהלכים בדרך ובא הגוי ואמר חבל על יהודי אחד שהיה עמי בדרך ומת וקברתיו והשיאו את אשתו והרי הגוי הזה לא ידע את שמו אלא שאמר יהודי נתלוה עמי ומת והיו עדים יודעים שאותו היהודי נתלוה עם זה הגוי והרי הגוי אומר שמת והתירו את אשתו ולא הזקיקו בית דין לחקור מן הגוי אם היה אותו היהודי שנתלוה עמו כי שמא אותו היהודי שנתלוה עמו הלך לדרכו ושוב נתלוה אחר עמו ואותו מת אלא כיון שאותו היהודי נתלוה עמו תלינן בודאי שאותו היה שמת משום עגונא דאתתא וגבי איש פלוני בן איש פלוני נשכו נחש והרי הוא מת והלכו לשם ולא הכירוהו והשיאו את אשתו פריך בגמרא ודילמא הוא לא הואי ומשני תנא רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבים ונותנים אף על פי שאין מכירים ופירש רש"י והאי נמי כשעת הסכנה דמייא כי צריכה להתעגן כל ימיה אם לא נתירנה עד כאן דבריו ז"ל וכן בענין חקירת העדים המעידים על האשה כבר נחלקו עליה בשילהי יבמות רבי עקיבא לא מצריך דרישה וחקירה משום דסבירא ליה כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי ורבי טרפון סבירא ליה כיון דקא שרינן אשת איש לעלמא כדיני נפשות דמו ופסק רבינו האי גאון לקולא וכן פסק הטור כל הבא להעיד על עדות אשה אין צריך דרישה וחקירה שמע מינה אין ראוי להחמיר בה אלא להקל ועוד דהך פלוגתא דרבנן ור' טרפון ורבי עקיבא אינה אלא קודם שהוחזקו להתיר עד מפי עד אבל לאחר שהוחזקו אין בודקין זהו הנראה לי לעניות דעתי הטרוד והעלוב אליא בן לאדוני אבי אברהם מזרחי של מהרר"י דוד ן' יחיא שכתב כנגד מהרר"י אליאו מזרחי.