אור ברסלב

שות רבי אליהו מזרחי (ראם)· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]

שאלה יח

שאלה יז

מעשה בא לידי מראובן שנית שהיה דר בשלוניקי ששדך בתו לשמעון שהיה דר בקושטנטינה והתנו ביניהם כדי לסלק מביניהם קטטות שישימו שני אנשים ברורים שיפסקו למתי יהיו זמן הקדושין וגם כן סך הנדונייא שיתן האב לבתו וסך התוספת שיכתוב החתן בכתובה וקבלו עליהם שני הצדדים לקיים כל מה שיגזרו עליהם הברורים ההם ועם זה נגמרו השדוכין אך לא רצו הצדדים לעשות קדושין עד שיפסקו הברורים הנזכרים התנאים הנזכרים והחתן שלח הסבלונות לארוסתו כמנהג ובאותה העיר שלוניקו אינם חוששין לסבלונות, אחר כך נתגלגל הדבר שבא ראובן אבי הארוסה עם בתו לדור בקושטנטינה ואחרי בואם הלכה אמו של המשדך לראות את כלתה ונתנה לה מסרק אחד מוזהב ולא היו שם עדים רק בינה לבינה וגם המשדך שלח ביד נער אחד קטן כבן תשעה שנים מנעלים ומיני מתיקה בבית חמיו ולא אמר למי יתנם והלך הקטן ונתנן לאם הנערה ואחר כך עלתה קטטה ביניהם ולא רצו הבירורים שבררו ביניהם לתת פסק בתנאים יען ראו שהזיווג אינו עולה יפה ויתפרדו איש מעל אחיו ועם היות שהמשדך אינו מערער על דבר הסבלונות לומר ששלחם בתורת קדושין עם כל זה נסתפקו קצת אנשים אם יש לחוש לאותם הסבלונות שנתן בשלוניקי כיון שהמשדך היה מקושטנטינה שהוא מקום שנוהגים לחוש לסבלונות ואף אם תמצא לומר שאין חוששין להם שמא יש לחוש לאותו המסרק שנתנה אמו של המשדך לארוסה וכן לאותם המנעלים ומיני מתיקה ששלח הארוס בבית חמיו אחרי בואם בקושטנטינה כיון שנהגו לחוש לסבלונות ואף על פי שהארוסה אומרת שלא שלח לה אותם המנעלים ומיני המתיקה וגם אביה ואמה אומרים שלא היו בעד הארוסה רק ששלחה לאם הנערה מפני שהיא שלחה לו דורון אחר מקודם ונותנין אמתלא לדבר שהמנעלים הם גדולים הרבה ואינם בעד נערה קטנה וגם הקטן לא נתנה רק לאמה עם כל זה נסתפקו שמא יש לחוש בזה כיון שהמשדך אומר ששלחם שלחם לארוסתו יש לדעת הדין מהו וזאת היתה תשובתי.

מסתברא שאין כאן בית מיחוש כלל דלמאי ניחוש לה אם מפני הסבלונות שנתנו בשלוניקי הדבר ברור שאין חוששין שם לסבלונות ואע"פ שהמשדך היה מקושטנטינה שהוא מקום שחוששין לה אין לנו לילך רק אחרי מנהג המקום שהסבלונות נתנים שם שכל הנושא אשה על דעת מנהג אותו המקום הוא נושא אותה וגם התלמוד תולה חשש הסבלונות במנהג המקום שהסבלונות נתונים שם אי הוי אתרא דמקדשי והדר מסבלי או איפכא וכיון דאיתברר לן דשלוניקי הוא אתרא דכולהו מסבלי ברישא אין לנו לחוש שמא שינה מנהג המקום שהטוען תמורת המנהג עליו להביא ראיה כמו שכתב רבינו האיי גאון ז"ל וכל שכן בנדון זה שהיו שני הצדדים מוסכמים שלא לקדש עד שיפסקו הברורים ביניהם כל תנאי הזיוג והברורים אומרים שעדיין לא פשרו אותם שאין חוששין לאותן הסבלונות כלל ואם מפני המסרק והמנעלים ומיני מתיקה שנתנו בקושטנטינה גם בזה איני רואה חשש קדושין שכיון שעדיין לא הוו מוסכמים בתנאי הזיוג והקדושין והשדוכין היו תלויים ועומדים עד שהברורים יפסקו אותם הוה ליה כאלו לא שידך עדין שלשון שדוכין הוא השקט והסבמה בין הצדדים כדמתרגמינן ותשקוט הארץ ושדוכת ארעא ואם השדוכין עדין לא נגמרו אין שום חשש בסבלונות ולדברי הכל אין חוששין להם אלא אם כן שידך וכן כתב רש"י ז"ל בהדיא חוששין לסבלונות מי ששידך אשה ונתרצית וכו' עד כאן והר"ן ז"ל כתב שגם לדעת רבנו חננאל ז"ל אין חוששין לסבלונות אלא כש שדך ואם כן אחרי שהשדוכין לא נגמרו עדין ועוד שהסכימו שלא לקדש עד שיצא הפסק מתחת ידי הברורים אם כן ליכא למיחש שמא שלחם בתורת קדושין ואף אם תמצא לומר שאולי חזר בו המשדך מאותה ההסכמה אף על פי כן בנדון זה ליכא למיחש ולא מידי שהנה חששת הסבלונות היא או כדברי רש"י ז'"ל דחיישינן שהסבלונות עצמם שלחם לשם קדושין או כדברי רבנו חננאל והגאונים ז"ל דחיישינן שמא קדש כבר בפני עדים והלכו להם למדינת הים ואם באנו לחוש שמא שלחם לשם קדושין אם כן היה צריך שיתנו בפני עדים שכן כתב רש"י ז"ל ושלח סבלונות בעדים עד כאן וגם כל הפוסקים הסכימו שלדעת רש"י ז"ל צריך שישלחם בעדים והדין נותן דלא עדיפי סבלונות מקדושין עצמם דקיימא לן המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים וקל וחומר למקדש בלא עדים כלל וקל וחומר בן בנו של קל וחומר למשדך ששלח סבלונות בלא עדים שאין חוששין להם וכיון שהמסרק והמנעלים ומיני מתיקה הכל נתן שלא בעדים ועל ידי אשה וקטן אין חוששין להם אפילו היה המשדך שולח אותם לארוסה עצמה וכל שכן שהמסרק לא נתנו המשדך עצמו רק אמו נתנו לארוסה והמנעלים ומיני מתיקה לא נתנו לארוסה רק לאמה שאין כאן מקום לחוש שמא הם קדושין וזה אין צריך לפנים ואם תאמר ניחוש שמא קדמו להם קדושין כדברי רבינו חננאל והגאונים ז"ל דסבירא להו שחששת הסבלונות אינם מפני שהם עצמם קדושין אלא מפני שהם הוכחה שקדמו להם קדושין שאין אדם שולח סבלונות אלא א"כ קדם. נראה לי לעניות דעתי שבסבלונות אלו לא שייך האי חששא שאפי' סבלונות אין כאן דלא מקרו סבלונות לגבי חששא זו אלא הדורונות שהחתן שולח לארוסתו אבל הדורונות שקרובי הארוס נותנים לארוסה ואי נמי הדורונות שהארוס נותן לקרובי הארוסה לא מקרו סבלונות אלא מתנות וכן פירש"י בשמעתא דסבלונות פרק האיש מקדש במתניתין דהמקדש שתי נשים בשוה פרוטה וכו' אעפ"י ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת ופירש"י סבלונות דורונות שדרך החתן לשלוח לארוסתו עכ"ל ואם כל איזה דורון יקרא בשם סבלונות היה די לו לרש"י שיאמר סבלונות דורונות אלא דאגב אורחיה קמ"ל דלא מקרו סבלונות רק הנשלחים מהחתן לארוסתו וגם לא מצאנו לשון זה רק גבי ארוס וארוסתו כגון השולח סבלונות בבית חמיו בבבא קמא והאי בבית חמיו לא ששלחם לחמיו דהנהו לאו סבלונות מקרו אלא ששלחם לארוסתו בהיותה בבית חמיו והסבלונות הנשלחים לארוסה באלו בלבד הוא דאיכא חשש קדושין אבל במתנות שנותנים קרובי הארוס לארוסה או שנתן הארוס לקרובי הארוסה אין בהם חשש קדושין כלל ואם תאמר הא ניחא כדעת רש"י דחיישינן שהסבלונות עצמם הם קדושין אין לחוש למתנות הקרובים שהם קדושין כיון שלא באו מיד הארוס ליד הארוסה אבל לדעת רבינו חננאל ז"ל דס"ל שהסבלונות הם הוכחה על הקדושין לפי שאין אדם שולח סבלונות אלא אם כן קדש מנא לן שיהיו הסבלונות מהארוס לארוסה או מהקרובים לארוסה או מהארוס לקרובי הארוסה דבכולהו איכא למיחש שלא היו נשלחים אלה הדורונות אלא אם כן קדמו להם קדושין יש לומר דלא דמו שהסבלונות הנשלחים מהארוס לארוסה הם הוכחה גמורה על הזווג לפי שאין דרך צניעות לשלוח מוהר ומתן לאשה אם לא יהיה דרך זווג משום דאיכא למיחש לפריצותא ואלמלא שיש ביניהם זווג לא היה אדם שולח אותם וכל שכן בפומבי בקולי קולות כמו שהוא המנהג ולכן אנו אומרים שקדמו להם קדושין אבל הדורונות הנתנים מהקרובים זה לזה אינם הוכחה גמורה על הזווג לפי שהם שולחים אותם לכבוד דרך אהבה וחבה וגם מפני שהם חוזרים ונותנים זה את זה מתנות אחרות מה שאין כן בסבלונות שנותן הארוס לארוסה ולכן נראה לי לפי עניות דעתי שבנדון שלפנינו אין שום הוכחה על הקדושין שהמסרק לא נתנו הארוס לארוסה רק אמו נתנו לה והמנעלים ומיני מתיקה לא נתנן לארוסה רק לאמה ואלו ואלו לא מקרו סבלונות ואין חוששין להם ואם תאמר ניחוש שמא נתנה האם אותו המסרק בשליחות בנה ואם כן הרי הוא כסבלונות הנשלחים מהארוס לארוסה יש לומר שאין לנו לחוש לזה כל שלא ידענו אותו בבירור שאם לא כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שלא תהיה ספק מקודשת שכל אשה שנשתדכה שתקבל מתנה משום אדם ניחוש לה שמא נתנוהו לה בשליחות המשדך וזה דבר בטל. ואין לומר שאני הכא שקבלתו מאם המשדך ואיכא למיחש טפי שבאה בשליחות בנה הא ליתא שאפילו באבי המשדך מוכח בגמרא דלא חיישינן להכי דגרסינן בפרק האיש מקדש הנהו בי תרי דהוו שתו חמרא תותי זיפי בבבל שקל חד מנייהו כסא דחמרא יהב ליה לחבריה אמר ליה מקדשא ברתך לברי אמר רבינא אפילו למאן דאמר חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן אמרו ליה רבנן ודלמא שליח שוויה לא חציף איניש לשוויי לאבוה שליח ודלמא ארצויי ארצי קמיה ושתיק אמר להו רבא בר שימי בפירוש אמר מר לא ס"ל להא דרב ושמואל עד כאן ל לשון הגמרא ופרש"י ז"ל אפילו למ"ד הבת שנתקדשה שלא לדעת אביה דחוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן בקדושין שקדש לו האב שלא מדעתו לא אמרינן דאב בקדושי בתו בכל דהו ניחא ליה דטב למיתב טן דו אבל גברא דייק ונסיב ובן אינו ברשות האב לקדש לו אשה שלא בשליחותו ודילמא ארצויי בן קמי אביו וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאליו וזכין לאדם שלא בפניו אמר רבינא בפירוש שמעתי ממנו דלא ס"ל כרב ושמואל דאמר חוששין שמא נתרצה האב וכ"ש לשמא עשאו הבן שליח אלא א"כ שמענו עכ"ל רש"י ז"ל והר"ן ז"ל הוסיף עוד בפירוש ההלכות דאפי' בדשדיך לא חיישינן שמא נתרצה הבן, הנה נתבאר בהדיא דלא חיישינן שמא עשה הבן שליח לאב אא"כ שמענו וכ"פ הרי"ף והרמב"ם ז"ל והגאונים ז"ל דהלכה כרבינא דאמרי שאין חוששין שמא נתרצה הבן ואעפ"י שגאונים אחרים חולקים עליהם בזה וס"ל דהלכה כרב ושמואל דאמרי חוששין שמא נתרצה האב וה"ה שמא נתרצה הבן היכא דארצויי ארצי קמיה אפילו הכי ע"כ לא פליגי אלא בקדושין שקדש האב בעד בנו בהדיא אבל בסבלונות אפי' אם היה מסבל בהדיא בשם בנו אם היו שלא ברשותו אפשר דמודו דלא חיישינן שמא נתרצה הבן משום דהוי ספק ספיקא שמא נתרצה הבן ואפי' את"ל שנתרצה עדיין הסבלונות לדעת ר"ח ז"ל אינן קדושין אלא דחיישינן להו שמא קדש כבר וכולי האי לא חיישינן וכל שכן בנ"ד שהאם לא נתנה המסרק להארוסה בשם הארוס רק בשמה שאין לחוש בזה כלל. וא"ת ניחוש לאותם המנעלים ומיני מתיקה ששלח הארוס שם בבית חמיו כיון שהוא אומר ששלחם בעד הארוסה אע"פ שלא היו לו עדים שהרי לדברי רבינו חננאל והגאונים ז"ל לא בעינן עדים בסבלונות שכן כתב הטור והר"ן ג"כ שלדעת רבינו חננאל אף אם לא שלחם בעדים חוששים להם וא"כ אף על פי שאבי הנערה ואמה אומרים שלא שלחה לארוסה רק לאמה ראוי לחוש לדבריו יש לומר דאפי' לדעת רבינו חננאל ז"ל צריך שיתברר איך שלח הסבלונות לאשה וקבלתן ואף אם לא יתברר על ידי עדים לפחות צריך שתודה האשה בהם שאם לא כן איך נאסור גם האשה בלי שום ראיה וכי מפני שהוא אומר ששלחם לה נאסור אותה זה אי אפשר שאפילו בשניהם מודים בסבלונות איכא לספוקי טובא היאך תהיה מקודשת אם אין עדות בדבר דהא קימא לן שאין דבר שבערוה פחות משנים ואם כן תאמר האשה ונוציא אותה מחזקת פנויה בלי ראיה. אלא שכתוב בתרומת הדשן שכיון ששניהם מודים בסבלונות הרי הוא כאלו שניהם מודים שקדשו בפני שנים והלכו להם למדינת הים אבל אם אין שניהם מודים כמו בנדון זה שהאשה מכחישתו לדברי הכל אין חוששין לה וכל שכן שמדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק תשיעי מהלכות אישות משמע דסבירא ליה שצריך עדות בדבר שכתב מקום שנהגו לשלוח סבלונות לארוסה אחר שנתארסה ובאו עדים שראו סבלונות הובלו לה חוששין לה שמא נתקדשה ע"כ דבריו נראה מאחר שצריך עדים שיראו איך הובלו לה הסבלונות ואין לומר דסבירא ליה כרש"י דשלחם לה לשם קדושין ומשום הכי מצריך עדים הא ליתא דאם כן הוה ליה למימר חוששין שמא הם לשם קדושין אבל שמא נתקדשה משמע שנתקדשה קודם לכן. ועוד יש הוכחה לזה ממה שכתב הרמב"ם ז"ל וצריכה גט מספק אע"פ שרוב אנשי העיר אין משלחין סבלונות אלא קודם הקדושים ע"כ דבריו ונראה שהוא גורס גרסת הגאונים דחיישי למעוטא מה שאין כן לגרסת רש"י דסבירא ליה דאי רובא מסבלי והדר מקדשי אף על גב דאיכא דמקדשי והדר מסבלי אין חוששים ואף על פי שאפילו לפי גרסת הגאונים היה אפשר לישב דעת רש"י מ"מ כיון שרבינו חננאל והרי"ף והגאונים דלא סבירא להו כרש"י כולהו שוו להחליף גרסת רש"י מסתברא שגם הרמב"ם ז"ל שהוא גורס גרסתם סבירא ליה כוותייהו ולמדנו מדבריו שצריך עדים להוציא האשה מחזקת פנויה וגם הטור אפשר דלא סבירא ליה שבלי שום עדות תאסר האשה ואף על פי שכתב שאפילו לא שלחם בעדים חוששין לה לדעת רבינו חננאל מ"מ אפשר שצריך עדים שראו הסבלונות ביד האשה אחר כך או שיש קלא דלא פסק מזה בין השכנים והשכבות אבל בלי שום הוכחה מאלו לא נאסור את האשה ובין שנאמר שיתברר בעדים או על ידי קול כמו שכתבתי בין שהברור יהיה על פי הודאת שניהם כדברי בעל תרומת הדשן בנדון זה שאין לנו שום ראיה מאלו שאין שום עדים ולא שום קול בין השכנים והאשה מכחשת ואומרת שלא שלח לה שום דבר וגם הקטן שהוליכם אף על גב דלאו בר עדות הוא אומר שלא אמר לו שיתנם לארוסה ולא נתנם רק לאמה ועוד שיש אמתלא בדבר שלא היו בעד הארוסה שהנה המנעלים לא היו בעד נערה קטנה רק בעד אשה גדולה נראה לי לענ"ד שאין לחוש בסבלונות אלו שום חששא ובר מן דין ובר מן דין נראה לי שיש להתיר בנדון זה אפילו היה שולח סבלונות גמורים בקושטנטינה מפני שזה האיש שלח כבר עיקר הסבלונות בשלוניקי וידענו בהם בברור שלא קדמו להם קדושין ואם כן הנה נתברר לנו שזה המשדך הוא מכלל האנשים דמסבלי והדר מקדשי שהרי לא הקפיד להמתין בסבלונות עד שיקדש ולכן אין לנו לחוש באלו הסבלונות המועטים ששלח בקושטנטינה שמא שלחם לשם קדושין אד שמא קדמו להם קדושין לפי שיש הוכחה גדולה שלא קדש שאני אומר כשם שהסבלונות הראשונים שהיו עקר הסבלונות היו בלא קדושין כך הם כל השאר וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה על ששאלוהו בא' ששדך את בתו לשמעון ועשו הקנין בפני הקהל ואחר כך בפני קצת מהקהל שנשארו שם לקח המשדך סבלונות ונתנם בחיק הארוסה והיא קבלתם ועוד שלח לה אחר כך בכל יום סבלונות מכסף וזהב והמשדך אומר ששלחם בתורת קדושין והיא אומרת שלא קבלתם רק בתורת סבלונות והשיב וז"ל דעו כי מי ששולח סבלונות לאשה שנשתדכה לו דינו תלוי במנהג המקומות כי יש מקומות שמקדשין תחלה ואחר כך נותנים הסבלונות ויש מקומות שלעולם הרוצה לתת סבלונות נותן ואחר כך מקדש ובאותם המקומות שמקדשין ואחר כך נותנים הסבלונות חוששין לקדושין ולא שהסבלונות אלו קדושין הם כיון שנתן לה סתם ולא פירש אלא חוששין שמא קודם ששלח לה סבלונות אלו כבר קדש לפי המנהג המקום ההוא בשלוח הסבלונות שאין שולחים אלא אם כן קדשו כבר והמקומות שלא נהגו לעולם לשלוח סבלונות אחר הקדושין אלא קודם הקדושין אין חוששין לסבלונות ולפי זה אם מקומכם מקום שלעולם כל משלחי סבלונות משלחים קודם הקדושין אין דברי האיש כלום כי מה שטוען שנתנם לשם קדושין אינו כלום לפי מה אול שהקדמתי לכם שהנותן סתם ולא פירש לקדושין אם אינו מדבר עמה על עסקי קדושיה כיון שמנהג המקום לשלוח סבלונות ואחר כך מקדשים גם אין חוששין שמא כבר קדש כיון ששולח סבלונות שהרי אין מנהג המקום ואפי' למעוט האנשים להמתין לשלוח הסבלונות אחר הקדושין אלא שהרוצה לשלוח שולה קודם שיקדש ועוד אני אומר שאפי' יהיה מקומכם מקום שמקצת מקדשין ואחר כך עושין סבלונות במעשה איש זה אין לחוש לפי שכבר אמרתי שאין הסבלונות עצמם קדושין וכן אין לחוש שמא זה שנתן הסבלונות כבר קדש שהרי שדך עכשיו בפנינו ואם מפני התכשיטין ששלח לה אחר מכאן פעם אחר פעם אין זו ראיה שכבר קדש שהרי איש זה כבר ראינוהו שנתן מתחלה סבלונות קודם קדושים ואם כן אין סבלונות לעולם ראיה על שכבר קדש ולפיכך אין חוששין לדבריו כלל עכ"ל הרשב"א ז"ל ולמדנו מדבריו מה שכתבתי לעיל שהאיש שכבר שלח סבלונות אחרים וידענו בהם שהיו קודם הקדושין אין לנו לחוש לכל הסבלונות ששלח אחר מכאן ולכן אני אומר שאף אם היה שולח זה המשדך בקושטנטינה סבלונות גמורים אין חוששין להם מן הדין ואין לחלק ולומר דשאני נדון זה מאותו נדון דהרשב"א ז"ל דהתם היו כל הסבלונות במקום אחד ולכן אנו לוקחים ראיה מהפעם האחת לשאר הפעמים אבל בנדון שלפנינו שהסבלונות היו בשני מקומות דיש לומר שבכל מקום ומקום נהג לפי מנהגם ובשלוניקי נהגו לסבל קודם הקדושין שלח הסבלונות קודם הקדושין אבל כאשר בא בקושטנטינה שנהגו שלא לסבל עד אחר הקדושין אמרינן חזקה שלא היה שולח סבלונות אלא אם כן קדש יש לומר דהא ליתא שגם בקושטנטינה אין מנהג המקום שלא לסבל אחר הקדושין עד שנחוש בכל מי ששולח סבלונות שכבר קדש אין הדבר כן שאדרבה אנו רואים שרוב אנשי העיר נוהגים לשלוח הסבלונות קודם הקדושין אלא מפני שיש בעיר מעוט אנשים שמקפידים בסבלונות ולא סמכה דעתייהו לשלוח סבלונות אלא א"כ קדשו מקודם לכן הם חוששים בכל מי ששולח סבלונות שמא הוא מאותם המקפידים בזה שלא לסבל אלא אחר הקדושין ואף על פי שלא נהגו בזה רק אנשים מועטים חוששים להם כדברי רבינו חננאל דחייש למיעוטא מפני חומר אשת איש וכיון שאין נוהגים בזה כל אנשי העיר ולא רובם אין אומרים שכאשר בא בקושטנטינה נשתנה דעתו ממה שהיה ותפש מנהג אותו המעוט שנהגו להקפיד בסבלונות כיון שיש לנו הוכחה גדולה שזה המשדך אינו מהאנשים המקפידים כבר שהרי חששת הסבלונות אינה תלויה אלא בהקפדה אם נהגו להקפיד בהם שלא לתתם קודם הקדושין אם לאו שכן כתב הר"ן בפירוש ההלכות כות וז"ל באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן כלומר באתרא דלא סמכי לשדורי סבלונות קודם קדושין אית לן למיחש דהאי נמי לא סמכא דעתיה ולשם קדושין משדר אבל באתרא דמסבלי והדר מקדשי דאין מקפידים לקדש קודם הסבלונות בהאי נמי לא חיישינן וכו' עד כאן דבריו הרי שבאר שחששת הסבלונות הוא מפני ההקפדה ועוד הוסיף הרשב"א באור בזה וכתבו הר"ן משמו וז"ל הא דאמרינן דאפי' באתרא דמעוטא מקדשי והדר מסבלי חיישינן מסתברא הני מילי כשהם מקפידים כך שאינם סומכים לשלוח הסבלונות אלא לאחר קדושין דבכי האי גוונא הסבלונות מוכיחים לפי מנהג המעוט שקדמו להם קדושין אבל היכא דלא קפדי משום סבלונות כלל אע"פ שמעוטן מקדשי מפני חשש דברים אחרים ואח"כ מסבלי אין חוששין שיהיו קדושין או שקדמו להם קדושין דכיון שאינם מקדשים אבל היכא דלא קפידי משום סבלונות כלל אע"פ שמעוטן מקדשי מפני חשש דברים אחרים ואח"כ מסבלי אין חוששין שיהיו קדושין או שקדמו להם קדושין דכיון שאינם מקדשים תחלה מפני הקפדת הסבלונות אין הסבלונות הוכחה על הקדושין ע"כ דבריו הנה נתבאר בהדיא שכל החששא שחוששין בסבלונות היא כשהם מקפידים בהם שלא לתתם קודם קדושין וגם הרב המובהק מהר"ר יוסף קולון ז"ל בתשובותיו האריך בראיות על זה שעקר חשש הסבלונות היא דוקא היכא שמקפידים על הסבלונות שלא לתתם לפני השדוכין פן תחזור בה האשה ויפסידום ואחר שהחששא היא תלויה בהקפדה כמו שכתבתי ונתברר לנו שזה האיש אינו מן המקפידים בסבלונות שהרי נתנם קודם קדושין א"כ הדבר ברור שאין חוששים מכאן ואילך על סבלונותיו. ואין לומר כיון שנוהגים בקושטנטינה להחמיר בסבלונות ראוי להחמיר בסבלונות ששלח זה המשדך בקושטנטינה אע"פ שלא יהיה מן הדין ראוי לחוש להם מפני חומר מנהג המקום ויש לומר דחששת החומרות שנוהגים בה אנשי קושטנטינה אינה כשאר המקומות שנוהגים בה מפני שהחזיקו הדבר באסור שהרי הסבלונות מצד עצמם אין בהם שום אסור ולא נהגו חומרא זו אלא מפני שאינם יודעים במי ששולח הסבלונות אם הוא מאותם שמקפידים בהם שלא לתתם עד אחר הקדושין לפי שאין בנו כח לירד לדעת כל אחד ואחד מן האנשים וכמו שכתב מהר"ם בתשובה מי יכניס עצמו בספק לדעת מנהג המקום אבל היכא דאית לן הוכחה גדולה וגלוי דעת כמו בזה המשדך שאינו מהאנשים המקפידים בסבלונות פשיטא ופשיטא שלא נהגו להחמיר בכיוצא בזה ולכן נראה לי לעניות דעתי שאפילו היה זה המשדך שולח סבלונות גמורים בקושטנטינה לא היינו חוששין להם וכ"ש שכמו שכתבתי אפי' סבלונות אין כאן לכן נראה לי שהאשה זו מותרת ואין עליה בית מחוש כלל זה דעתי אני הצעיר אברהם בן יעיש אלה הם הטענות אשר טען הרב הכולל מהר"ר אליא מזרחי נר"ו עליו.

תוכן העניינים

שות רבי אליהו מזרחי (ראם)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה