שות רבי אליהו מזרחי (ראם)· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]
שאלה יז
ראובן היה דר בקושטנדינה שהוא מקום שחוששים בו לסבלונות ושידך אשה אחת בסלוניקי שהוא מקום שאין חוששים בו לסבלונות ושלח סבלונות לארוסתו כמנהג הארוסים ואחר כך נתבטל אותו הזיווג יש לדעת אם נחוש לאותם סבלונות כיון שהמשדך היה מבני קושטנטינה שחוששין לסבלונות אם לאו וכן אם היה בספק שהשולח סבלונות יהיה ממקום שאין חוששים ושלחם לארוסה במקום שחוששים להם הדין מהו.
תשובה נראה לי לעניות דעתי שיש לנו לילך בה אחרי מנהג המקום שהסבלונות ניתנים שם בין לקולא בין לחומרא ואין לנו עסק עם מקומו של הארוס כמו שאבאר הדברים שתלו אותם חכמים במנהג המקומות הם שני מינים, המין האחד הוא המנהגות דשייך בהו אסור כמו אותם ש שבפסחים מקום שנהגו לעשות מלאכה וכו' מקום שנהגו לאכול צלי וכו' מקום שנהנו להדליק את הנר וכו' והרבה דכוותייהו, המין השני הוא מנהגות של ממון דלא שייך בהו אסור והיתר כמנהגי הכתובות שיש חילוף בין מקום למקום וגם כן כמו אותם המנהגות שבפרק השוכר את הפועלים מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב וכו' הכל כמנהג המדינה וכמו אותם שבפרשת שת השותפין מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסים כו' הכל כמנהג המדינה והמנהגות של אסור נתבאר בגמרא הדין בהולך ממקום למקום שנותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם אלא שיש הפרש בין מי שדעתו לחזור למי שאינו דעתו לחזור שמי שדעתו לחזור לא פקעי מיניה חומרי מקום שיצא משם כלל וחיילי עליה גם כן חומרי מקום שהלך לשם לא מן הדין אלא שאין לשנות מפני המחלוקת ומי שאין דעתו לחזור פקעי מיניה חומרי מקום שיצא משם לגמרי אינו חייב אלא בחומרי מקום שהלך לשם כמו שהאריך בזה הר"ן במס' פסחים יעויין משם והמנהגות שהם בענין ממון דבר פשוט הוא שההולך ממקום למקום אין מניחים אותו לנהוג מנהג מקומו בין שיהיה דעתו לחזור בין שאין דעתו לחזור אלא נוהג כמנהג המדינה שהלך שם על כרחו דרך משל הפועלים שנהגו במקומם שלא להשכים ושלא להעריב והלכו ונשכרו במקום א' שנוהגים להשכים ולהעריב דבר פשוט הוא שכופין אותם להשכים ולהעריב כמנהג אותו מקום אף על פי שבמקומם לא היו נוהגים כך וכן הנכנס לעיר אחת ורצה לבנות גויל גזית או כפיסים כמנהג מקומו פשיטא לי שמעכבים בידו ואין מניחים לו לנהוג כך כמנהג המדינה ומנהג הסבלונות שנהגו בקושטנטינה לחוש להם לא נתברר לי אם הוא מנהג של אסור או מנהג של ממון רוצה לומר אם נהגו כך מצד חומרא שהחמירו על עצמם לתפוס הסבלונות כאלו הם קדושין מפני שאולי ראו שהדור היה פרוץ והיתה השעה צריכה לכך או אם נהגו כך מפני שמקפידים מאד על ממון הסבלונות ולכן מחזיקים עצמם כאתרא דמקדשי והדר מסבלי דלא סמכה רעתייהו לשלוח סבלונות אלא אם כן קדשו ועדיין אני מסופק שאפילו אם תמצא לומר שלא נהגו כך אלא מפני קפידת הממון אינו מנהג של ממון מכל וכל שאילו היה מנהג גמור של ממון הדין היה פשוט בנדון שלפנינו שאין לחוש למנהג מקום שיצא משם שכמו שכתבתי כך הוא הדין במנהגות של ממון אבל זה המנהג עכ"פ יש בו צד מנהג של אסור שהרי נמשך מנהג אסור אשת איש אע"פ שעקר המנהג לא היה מפני האסור אלא מפני הממון סוף סוף הרי יש בו צד אסור ובר מן דין שחקרתי ודרשתי על זה ומה שהבנתי מדברי גדול הדור הרב המובהק מהר"ר ר' אליא מזרחי יצ"ו שהיה כמו תקנה והסכמה שהסכימו חכמי המדינה שהאשה שתקבל סבלונות תהיה כמו מקודשת ואם כן איפשר יש לנו לחוש לחומרי כל המנהגות. אבל הנראה לי לעניות דעתי בזה הוא שאפילו אם תמצא לומר שהוא מנהג אסור אף על פי כן אין האשה נאסרת מפני מנהג מקום המשדך מטעם חומרי מקום שיצא משם משום דלא שייך לגבי דידה כלל דבשלמא אם היינו באים להחמיר על האיש היה אפשר דשייך ביה נותנים עליו חומרי מקום שיצא וחומרי מקום שהלך אבל לא באנו להחמיר רק על האשה שאנו רוצים לאוסרה מחמת סבלונות אלו ואיך נתן עליה חומרי מקום שיצא המשדך והיא לא זזה ממקומה ולא הלכה בשום מקום הילכך מטעם חומרי מקום שיצא אין האשה נאסרת דלא שייכי לגבה כלל אבל אם נחמיר על המשדך שיהיה אסור בקרובותיה אם לאו זה צ"ע עליו שאם אנו נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם אם כן הוה ליה כאומר לאשה קדשתיך כיון שקבלו במקומו האשה שקבלה סבלונות כמקודשת ואם כן הדין יהיה שיהיה אסור בקרובותיה כמו שאמר בגמרא פרק האומר שהאומר קידשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו וגם כן צריך עיון אם תהיה אשה זו מותרת לבני מקום המשדך כיון שהם נוהגים אסור באשה שקבלה סבלונות דהוה ליה מחומרי מקומם אלא שגם בזה לעניות דעתי אין לחוש לפי שאפילו אם תמצא לומר שקבלו מנהג זה משום גדר וסייג זה לא יהיה אלא כסבלונות הנתנים במקומם אבל הסבלונות הנתנים במקום אחר וכל שכן באתרא דמסבלי והדר מקדשי דבר פשוט הוא שלא נהגו בזה אסור ואין כאן חומרי מקום שיצא משם אבל כשהמשדך הוא ממקום שלא נהגו אסור ושלח הסבלונות במקום שנהגו אסור בזה אפשר דאיכא למיחש ששלחם על סמך מנהג אותו מקום כיון שאין לו לשנות מפני המחלוקת כמו שכתבתי וכל שכן שכמו שאבאר הכל תלוי במנהג המקום שהסבלונות נתנים שם וקודם שאבאר זה אקדים דבר אחד ראוי להקדימו, דבר ידוע הוא שחששת הסבלונות היה מחלוקת ישנה בין גאוני עולם אם אנו חוששים שהסבלונות עצמם הם הקדושים אם לאו דרש"י ס"ל שהסבלונות הם הקדושים ורבנו חננאל סבירא ליה שאינם קדושים אלא שאנו חוששים שמא קדשה קודם לכן ומסקנת הגמרא היא אמר רב פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן וגם בזה נתחדש מחלוקת שניה בין הגאונים מפני חלוף הגרסאות אם צריך שיהיו כל בני המקום או רובם מקדשים ואחר כך מסבלים כדי שנחוש לסבלונות או אם אפי' המעוט לבד נהגו לקדש מקודם חיישינן להו רש"י סבירא ליה דלא חיישינן למעוטא ורבנו חננאל ס"ל דחיישינן אפי' למעוטא ובקושטנטינא מנהג הוא לתפוש חומרי כל הדעות שהם חוששים אפי' למעוטא וג"כ הם חוששים שהסבלונות הם קדושים כדברי רש"י וחוששים גם כן שמא קדש קודם לכן כדברי דבנו חננאל וזו היא הצעת הדברים בקוצר והמפרשים ז"ל הרחיבו לנו הדרך וביארו לנו דהיינו טעמא דחיישינן לסבלונות באתרא דמקדשי ברישא ולא באתרא דמסבלי ברישא לפי שכיון שבאותו מקום לא סמכה דעתייהו לשלוח סבלונות קודם קדושים אם כן יש הוכחה גדולה שסבלונות אלו לא שלחם לשם קדושים או מפני שקדמו להם קדושים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה שאם לא כן לא הוה סמכה דעתיה לשדורינהו אבל באתרא דמסבלי והדר מקדשי כיון שאין מקפידים לקדש קודם הסבלונות לא חיישינן להו כלל לפי שאין הסבלונות במקום הוכחה על הקדושים עוד ביארו לנו הרשב"א והר"ן ז"ל דדוקא כש מקפידים לקדש תחלה מפני הסבלונות אז הסבלונות הם הוכחה על הקדושים אבל כשאין מקפידים מפני קפידת הסבלונות אלא מחמת חששות אחרות אין הסבלונות הוכחה על הקדושים וכתב שעל זה סומכים בכמה מקומות שאין חוששים להם לפי שאף על פי שקצתם מקדשים מקודם אינם עושים אותו מפני הקפדת הסבלונות ואף על פי שהגאונים האלו הרחיבו הביאור עדיין אני צריך למודעי קפידת הסבלונות מה קפידה היא ונראה לי שההקפדה היא לפעמים מפני הממון ולפעמים מפני הכבוד אם מפני הממון שהם יראים שמא תחזור בה האשה ותנשא לאחר ומשום הכי לא סמכי דעתייהו לסבולי עד שיקדש כדי שלא תוכל האשה לחזור בה (וא"ג) [ומנהג] דמדינה אם תחזור בה האשה הסבלונות חוזרים לארוס כמו שאמרו פרק מי שמת דסבלונות הדרי עם כל זה קפדי עליהו שמא תמכרם ותאכל ות בזבז אותם ולא ימצא אחר כך לגבות זכותו ואם מפני הכבוד גם כן שאם תחזור בה האשה יהיה לו לבושת לארוס ששלח לה סבלונות בקולי קולות וקרא לרעיו ולקרוביו שישמחו עמו ושאחר כך תאמר האשה שאינה חפצה בו ותנשא לאחר אין לך בושת גדול מזה ומשום הכי קפדי לקדש תחלה. ומעתה אבאר שאלתינו לעניות דעתי כשנדקדק בעין השכל נמצא שאף על פי שלכאורה משמע מדברי הפוסק שהענין תלוי בדעת האיש אם סמכה דעתו לסבל קודם קדושים אם לאו אף על פי כן הכל תלוי בדעת האשה אם יבטח לב האדם עליה שלא תחזור בה אם לאו שבמקום שסמכה דעתם שהאשה לא תחזור בה מפני שנהגו כך במקומם דרך צניעות נהגו לסבולי ברישא ולא קפדי אסבלונות ובמקום שלא סמכה דעתם באשה שלא תחזור בה בכאן נהגו לקדש מקודם דקפדי אסבלונות מפני הממון ומפני הכבוד כמו שכתבתי נמצא לפי זה שהכל תלוי במנהג מקום האשה שהוא הגורם הקפידה והחששה לפי שהמנהג מודיע לנו דעת בנות המקום בענין זה אם ראוי לסמוך עליהם אם לאו. ראיה לזה דאי לא תימא הכי יש תימא גדול מה ראו אנשי מקומות אלו דמסבלי והדר מקדשי לסמוך דעתם לסבל קודם הקדושים דבשלמא אתרא דמקדשי והדר מסבלי יש להם טעם נכון שהם יראים שמא תחזור בה האשה ויהיה ממונם וכבודם על קרן הצבי ומשום הכי לא סמכה דעתייהו לסבולי עד אחר הקדושים אבל באתרא דמסבלי ברישא קשיא לי טובא איך איפשר שימצא בעולם מקום דכולהו או רובייהו סמכי דעתייהו ולא קפדי לא על הממון ולא על הכבוד וכל שכן לדעת רבנו חננאל דלא משכחת מקום שאין חוששים לסבלונות אלא היכא דכולהו מסבלי ברישא וק"ו בן בנו של ק"ו לפי דברי הרשב"א שאומר שרוב המקומות אינם מקפידים על הסבלונות וכי כלם הם שוטים שאינם מקפידים על הממון והכבוד אלא שנראה אה לי בהכרח יש לנו לומר שכל אחד מאלו המקומות נהגו מנהגם כפי מה שידעו והכירו דעת נשי מקומות שיחשב בניהם לגנאי גדול שתחזור בה האשה מהשידוך שנשדכה בפרהסייא והאשה שתחזור בה תהיה לבושת ולחרפה כאלו עשתה פריצות גדולה שיצאה מדרך הצניעות ובמקמות אלו סמכה דעתייהו דאינשי לסבולי ברישא דקים להו שלא תחזור בה האשה ולכן נהגו דמסבלי והדר מקדשי ואפשר שאם יבוא אדם א' ויאמר שאינו רוצה לתת סבלונות עד שיקדש שיקבלו לה הקרובים לקלון לפי שמחזיק האשה כפרוצה ומעיד אני עלי שמים וארץ שראיתי בספור פעם א' שנתקלקל הזיוג מפני שהחתן רצה לקדש קודם שיתן הסבלונות שהקפידו קרובי הכלה על זה ויש מקומות אחרים שאף על פי שתחזור בה האשה מהשידוך לא יחשבו בו דבר כל כך לגנאי לפי שאומרים שיותר רע יהיה אם תנשא האשה למי שאין לבה חפץ בו וגם שיראים מהאומות פן תצאו הבנות על זה לתרבות רעה וגם האשה עצמה לא כסיפא לה מלתא שיאמרו עליה שחזרה בה אחר שנשדכה לפי שכבר נהגו באותו מקום שלא להקפיד מאד בזה ובמקומות אלו לא סמכה דעתייהו דאינשי לסבל קודם קדושים שהם יראים שמא תחזור בה האשה נמצא לפי זה שכל ההקפדה וסמיכות הדעת תלוי במנהג מקום האשה והוא מודיע לנו אם ראוי לחוש שהשולח סבלונות שם שלחם לשם קדושים אם לאו ואין לנו עסק במנהג מקום הארוס שאף על פי ש שבמקומו לא הוה סמכו דעתייהו לשלוח לסבלונות דין היה להם שלא לסמוך דעתם שם כיון שלא הוחזקו בנות מקומם שאינם חוזרות בהם ודין הגון הוא שיסמכו דעתם כשישלחו הסבלונות במקום הארוסה כיון שהוחזקו הבנות שם בצניעות ושאינם חוזרות בהם ולכן דין הוא שאף על פי שנחוש לסבלונות שנתן הארוס במקומו לא נחוש לסבלונות שנתן במקום הארוסה ואף על פי שיאמר הארוס שלא היה יודע מנהג מקום הארוסה ועל דעת מנהג מקומו שלחם לאו כל כמיניה שדבר ידוע ומפורסם לכל הוא שאין בכל אלו הגלילות מקום שיחושו לסבלונות אלא קושטנטינה. ועוד שחזקה היא שכל השולח סבלונות חוקר ודורש על מנהג המקום קודם שישלח הסבלונות ואנן סהדי שגם זה חקר ודרש ועל סמך מנהג המקום שלחם שכל הנושא אשה על דעת אותו מקום נושא אותה ואין לנו לחוש שמא שינה מנהג המקום דאי איתא ששינה המנהג קלא הוה לה למלתא כיון שכל המקום נוהגים שלא לקדש מקודם וכל הטוען תמורת המנהג עליו להביא ראיה כמו שכתב רבינו האי גאון ז"ל ועוד יש לי ראיה שאין חוששים לסבלונות שניתנו במקום שאין חוששים להם דלמאי ניחוש לה אי משום שמא שהסבלונות שלחם לשם קדושים כדעת רש"י ז"ל מה לי שישלחם לשם קדושים אם היא אמרה בפירוש שאינה מקבלת אותם לשם קדושים שהרי כיון שמנהג מקומה הוא שלא לקדש קודם הסבלונות הוה ליה כאילו אמרה בפירוש שאינה מקבלת אותם לשם קדושים או לפחות שלא ידעה שהיו לשם קדושים ואנן דעת המקדשת בעינן גם כן ואם באת לחוש לדעת רבנו חננאל שמא קדשה קודם לכן הרי מנהג המקום מעיד שלא נתקדשה קודם לזה לפי שמנהגם הוא לסבולי ברישא וזה עדיין לא סיבל עד עכשיו ואם תאמר הרי מנהג מקום הארוס חולק על זה ומעיד שנתקדשה שהרי נהגו ביניהם לקדושי ברישא ואם כן הוה ליה כשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דאמרינן בפרק האשה שנתארמלה שלא תנשא הא ליתא שמנהג מקומו אינו מעיד שנתקדשה האשה שקבלה הסבלונות אלא כשתקבלם במקומם דהוו אתרא דמקדשי והדר מסבלי אבל כשתקבלם באתרא דמסבלי ברישא לא וכ"ש שכמו שכתבתי הכל תלוי באשה אם היא מוחזקת במנהג שרגילה לחזור בה אם לאו ולכן אין לנו עסק במנהג הארוס כלל ועוד יש לי ראיה שאין הדבר תלוי במנהג מקום האיש אלא במנהג המקום שהסבלונות נתנים שם ממה שאמרו בגמרא אמר רב פפא באתרא דמקדשי וכו' חיישינן באתרא תרא דמסבלי והדר וכו' לא חיישינן וכו' הרי שלא תלו האסור וההיתר אלא במקום הקדושים והסבלונות שכן אמרו באתרא דמקדשי ובאתרא דמסבלי אם איתא שאפי' באתרא דמסבלי ברישא היה הדין נותן שנחוש אם יהיה האיש ממקום שמקדשים ואחר כך מסבלין אם כן לא הוה ליה למימר באתרא דמקדשי ובאתרא דמסבלי לא הכי הוה ליה למימר בגברא דהוי מאתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן ובגברא דהוי מאתרא דמסבלי וכו' לא חיישינן שהרי אתה אומר שהכל תלוי באיש מאי זה מקום הוא אם הוא מאתרא דמקדשי או מאתרא דמסבלי ואפילו באתרא דמסבלי ברישא אתה אומר שנחוש אם נוהגים במקום הארוס שקדש מקודם ואם כן הוה ליה לרב פפא לאשמעינן זה הדין באיש שיהיה חדוש גדול יותר וממילא שמעינן דמכל שכן דחיישינן במקום עצמו.
ועוד היאך לא אישתמיט חד מרבוותא מכל הפוסקים הראשונים והאחרונים שהאריכו לבאר ענייני הסבלונות להודיע לנו זה החדוש הגדול והנורא שאפילו באתרא דמסבלי כולהו ברישא חוששין לסבלונות אם הארוס הוא ממקום שחוששין להם דכגון זה ודאי מיבעי ליה לאודועי ועוד איך כל חכמי הדורות הראשונים והאחרונים לא עלה על לבם לחוש במקומות שאין חוששין לסבלונות שמא המשדך הוה ממקום שנוהגים לחוש כיון שהחששא היא תלויה במקום המשדך ולא במקום המשודכה והנה מעשים בכל יום שהולכים מקושטנטינא לסלוניקי ואנדרינופולה ושולחים סבלונות ולא חששו להם מעולם אף על פי שיודעים שקושטנטינה נוהגים להם וגם בקושטנטינה באים מסלוניקי ואנדדינופולה ושאר מקומות ושולחים סבלונות ולא ראינו ולא שמענו שנהגו קולא בהם אף על פי שהמשדכים הם ממקומות שנהגו לסבל ואחר כך לקדש וזו ראיה גמורה שאין הדבר תלוי אלא במנהג המקום שהסבלונות ניתנים שם ואם נהגו להחמיר מחמרינן ואם נהגו להקל מקלינן ועוד שאם אתה בא לחלק במקום אחד בסבלונות ולומר שהסבלונות חוששין להם ואלו אינם חוששין להם אם כן נמצא שחכמים נתנו דבריהם לשעורים במלתא דנפיק מנה חורבה גדולה שקרוב הדבר לבא לידי ממזרות ולכן הדעת רוצה שאין לנו לראות רק מנהג המקום שהסבלונות ניתנים שם לארוסה בין לקולא בין לחומרא זה דעתי. אני הצעיר אברהם ן' יעיש.
תשובה על מה שנשאלתי על אודות הסבלונות פלפלתא חריפתא ואבקתא דמרגניתא שורש היחס והמעלה בכל מעלה ותהלה אהובי ידידי ידיד נפשי החכם השלם הר"ר אברהם ן' יעיש אתא שאלתך קדמנא ואשיבך את אשר בלבבי לעניות דעתי הגם כל רז לא אניס לך ראשונה מה ששאלת אם הסבלונות יש להם גבול רוצה לומר אם צריך שיהיו תכשיטין וחפצים שהיו מנהג לשלוח לארוסות כל איש ואיש וכו' עד קשיא לי טובא וכו' עד לא אשכחן דפליג עליה בפירוש מהות הסבלונות.
התשובה בזה נראה לי לע"ד דאע"ג דמההיא דפרק מי שמת דיתיב רב אויא סבא קמיה דרב פפא וקאמר בין שמתה היא בין שמת הוא ואפילו הדר ביה איהו הסבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדרי הדרא בה איהי אפילו כישה דירקא הדרא משמע דמיני מאכל ומשתה לא מקרי סבלונות מ"מ נהי דלא מקרי סבלונות דינא דסבלונות מיהא אית להו והא דתנן בפרק מי שמת השולח סבלונות לבית חמיו וכן הא דאמר רב הונא בפרק האיש מקדש חוששין לסבלונות לאו דווקא סבלונות אלא הוא הדין נמי דורונות של מיני מאכל ומשתה והא דנקט סבלונות אורחא דמלתא נקט מפני שדרך החתנים לשלוח לארוסותיהם סבלונות להתקשט בהם תדע דהא זיל קרי בי רב הוא בחד טעמא הוא טעמא מאי חוששין לסבלונות משום דכיון ששידך בה קודם קדושין ונתרצית לו ואחר כך שלח לה סבלונות מוכחא מלתא דודאי לשם סבלונות שלחם ולא לשם דורונות בעלמא כדרך האהובים השולחים דורונות זה לזה וכיון דרובא מקדשי והדר מסבלי איכא למיחש בהו וחיישינן לשם קדושין שלחם והם הם הסבלונות והם הם הקדושין אע"ג דמיעוטא מסבלי והדר מקדשי ושמא לשם סבלונות שלחם ולא לשם קדושים וכיון שנתנו לה בעדים כדפירש הר"ן את דברי רש"י ז"ל חיישינן שינן דלמא קדשה בהם, ואף על פי שלא פרשו לה בעת נתינת הסבלונות בעדים שהם לשם קדושים והוה ליה כהיה מדבר עמה על עסקי קדושים ואח"כ נתן לה כסף או פירות ושאר מיני מאכל ולא היו עסוקים מענין לענין ובאותו ענין דלא הוו קדושין אפי' לרבי יוסי דאמר דיו שאני הכא שכבר נתרצית לו בעת השדוכין ומסתמא הדורונות ששלח לה אחר שנתרצית אינן אלא סבלונות ששולח הארוס לארוסתו וכיון דרובא מקדשי והדר מסבלי חיישינן בהו שמא לשם קדושין שלחם לה ולשם קדושין קבלתן היא לפירוש רש"י ז"ל או שמא קדשה קודם שלוח הסבלונות לפירוש רבנו חננאל וכיון שכן מה לי תכשיטין מה לי פירות ושאר מיני מאכל הא כיון ששדך מתחלה ונתרצית לו ואחר כך שלח לה פירות ושאר מיני מאכל ודאי אינו אלא דורונות ששולח הארוס לארוסתו וכיון דרובא מקדשי והדר מסבלי איכא למיחש שמא לשם קדושין שלחם לה והם הם הסבלונות והם הם הקדושין אם נתנום לה בעדים אליבא דרש"י ז"ל או שמא קדמו לה קדושין אליבא דרבנו חננאל ז"ל אפי' אם נתנום לה שלא בעדים וכל זה לפירוש הר"ן ז"ל שפירש דברי רש"י ז"ל במה שכתב ושלח לה סבלונות בעדים שבעת נתינתם לאשה נתנם לה בעדים אבל לפי' רבי' שמחה ז"ל שפירש בדברי רש"י ז"ל במה שאמר ושלח לה סבלונות בעדים שבעת השלוח היו שם עדים אף על פי שלא היו בעת נתינתן לאשה משום דאנן סהדי דלשם קדושים שלחם ובודאי השליח עשה שליחותו ונתנם לה כמו שצוה המשלח ובהכי סגי דהוי שפיר עדות של שנים בדבר ערוה כדאמרינן בפ' האומר לב"ה הם הם עידי יחוד הם הם עידי ביאה ואף על גב דהביאה היא המקדשת האשה והעדים לא ראו הביאה הואיל וראו דברים שמתוכם יבואו לידי ביאה חשיב עדות והוא הדין נמי בשולח סבלונות אע"פ שנתנום לה בלתי עדים, אם כן אף לרש"י ז"ל דחייש בהו גופייהו משום קדושים אין צריך שיתנום לה בעדים וכל שכן לר"ח ז"ל דלא חייש בהו לשום קדושין אלא משום שמא קדושין קדמו להם לא שנא אם היו הדורונות ההם ששלח לה אחר השדוכים שנתרצית לו דברים של תכשיטים לא שנא אם היו הדורונות ההם ששלח לה פירות ושאר מיני מאכל דמכיון דשדך בה מקודם ונתרצית לו מקודם מוכחא מילתא בודאי דהני דורונות ששלח לה לאחר השדוכים שכבר נתרצית לו אינם אלא סבלונות ששולח הארוס לארוסתו ולא דורנות ששולח האהוב לאהובו וכיון דרובא מקדשי והדר מסבלי איכא למיחש בהו דלמא לשם קדושים שלחם והם הם הסבלונות הם הם הקדושים לרש"י ז"ל או קדמו קדושים לרבנו חננאל ז"ל, וכן כתב נמי בעל נמוקי יוסף בהדיא בפ' מי שמת גבי השולח סבלונות הם עניני אכילה או שאר ענינים ש שלוח החתן לכלה ואין כוונתו לומר שכלם נקראים סבלונות דאם כן תקשי ליה ההיא דסבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדרי דמשמע דמאכל ומשתה לא מקרו סבלונות אלא הכי פרושו דסבלונות דנקט תנא דמתניתן לאו דוקא דהוא הדין נמי פירות ושאר מיני מאכל והא דנקט סבלונות משום דארחא דמלתא הוא לשלח הארוס לארוסתו תכשיטין כדי להתקשט בהן. ומה שהוקשה לכ"ת בשלמא אם הסבלונות הם תכשיטין וחפצים ששולחים להתקשט בהם איכא למימר דלא סמכה דעתייהו לשלהם קודם קדושים מהם מפני שאינם רוצים להניח מעותיהם על קרן הצבי ומהם מפני שאינם רוצים להתקשט האשה עם החפצים והתכשיטין שלהם לפני בעל אחר דבכי האי גוונא נהגו להקפיד העולם אבל אם הוא דבד מאכל ששויו מעט איך יעלה על הדעת לומר דלא סמכה דעת המשדך לשלחם קודם הקדושים וכו' לא קשיא ולא מידי משום דאין פירוש דלא סמכה דעתייהו וכו' אינם רוצים להניח מעותיהם על קרן הצבי או שאינם רוצים להתקשט האשה בתכשיטין שלהם עם בעל אחר כמו שכ"ת סובר שהרי אמרו בהדיא בפ' מי שמת דסבלונות הדרי אפי' איהדר בה איהו וכ"ש אי הדרא בה איהי ואלו במאכל ומשתה אי הדרא בה איהי הדרי ואפי' כישא דירקא אבל אי הדר ביה איהו לא הדרי ואם כן אדרבא איפכא מסתברא ד בתכשיטים לא שייך כלל לומר דלא סמכה דעתיה דבעל לשלחם קודם קדושים מפני שאינו רוצה להניח מעותיו בקרן הצבי או מפני שאינו רוצה שתתקשט האשה עם חפציו ותכשטיו לפני בעל אחר כיון דבין הדר ביה איהו בין הדרא ביה איהי הדרי ובמיני מאכל ומשתה דאלו הדר ביה איהו לא הדרי שייך בהו טפי לומר דלא סמכה דעתיה דבעל להניח מעותיו בקרן הצבי דדלמא הדר בה איהו ולא הדרי אלא פירות דלא סמכה דעתייהו וכו' הוא מפני שהם יראים שמא ביני וביני תתחרט האשה ולא תרצה לקבלם ואתו לידי בושה אבל אחר הקדושין דלא שייך בה הרטא סמכה דעתייהו שפיר לשלח לה תכשיטין ומיני מאכל ומשתה וליכא למיחש למידי ולפי זה לא שנא תכשיטין לא שנא פירות ושאר מיני מאכל לא סמכה דעתייהו לשלחם קודם קדושין דלמא ביני וביני מקלקלא מלתא ולא תרצה לקבלם ואין לך בושה גדולה מזו וגדולה מזו אמרו קצת מהגדולים שאע"פ שכל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה בלבד כדתניא טבל ועלה בעלייתו אומר אשר קדשנו במצוותיו וצונו על הטבילה מכל מקום בברכת קדושין דאיכא למיחש בה דלמא הדרא בה ביני וביני והוייא ברכה לבטלה לא מברכינן עד דמקדש תחלה והשתא בעד הקדושין עצמם שכבר נועדו האיש והאשה כדי לקדשה חיישינן לדלמא הדרא בה בעת שלוח הסבלונות שעדין לא נתועדו האיש עם האשה לקדשה לא כל שכן דאיכא למיחש דדלמא הדרא בה. ומעתה מה שטענת עוד דבשלמא לרש"י ז"ל דס"ל שהסבלונות עצמם הם קדושין אפשר לחוש בכל אי זה דבר שישלח המשדך לארוסתו שמא הוא לשם קדושים כיון שהקדושין איתנהו בשוה פרוטה אלא לרבנו חננאל ז"ל דלא חייש בהו אלא לשמא קדמו להם קדושין שהסבלונות הם הוכחה שקדמו להם קדושין אם כן מה הוכחה יש בדבר אכילה שנאמר שאלמלא שקדש לא היה שולח אותם לא קשיא ולא מידי דמכיון שחוששין דלמא הדרא בה ביני ביני ולא תקבלם ואתו לידי בושה ולא סמכה דעתייהו לשלחם קודם קדושין אין הפרש בזה בין תכשיטין לפירות ושאר מיני מאכל דבכולהו איכא הוכחה שקדמו לה קדושין דאם לא כן לא היה שולחם קודם קדושין דלמא אתו לידי בושה כדלעיל. וכן מה שדקדקת עוד מדברי רש"י ז"ל שממה שפירש סבלונות דורונות שדרך החתן לשלוח לארוסתו ולא אמר שהחתן שולח לארוסתו משמע דס"ל שלא כל איזה דבר נקרא סבלונות רק אותן הדברים שדרך החתנים באותו מקום לשלוח לארוסותיהם בדורון הראשון שעושים להם הא ודאי שפיר קא דייקת שלא נקראו סבלונות אלא התכשיטין שדרך החתן לשלוח לארוסתו להתקשט בהם ולא הפירות ושאר מיני מאכל שכך אמרו בהדיא בפ' מי שמת סבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדרי אלמא סבלונות לחוד מאכל ומשתה לחוד אלא שלענין הדין שוים הם והא דנקט סבלונות אורחא דמלתא נקט שדרכן של חתנים תמיד לשלוח הדורון הראשון לארוסותיהם סבלונות ולא פירות ושאר מיני מאכל כדלעיל אבל אם שלח לה נמי פירות ושאר מיני מאכל במקום סבלונות דינן כסבלונות כדפרשית ומה שנסתפק לכבוד תורתך עוד אם הסבלונות שחוששין להם במקום הזה הם אותם הנשלחים על ידי שליח ששולח החתן לארוסתו בקולי קולות בפומבי כמנהג או אפילו אם יתנם לה הארוס עצמו מידו לידה חוששים להם לשם קדושין דשמא הם עצמם קדושין או שמא קדושין קדמו להם ואמרת שהסברא מכרעת שכיון שאנו מוציאים האשה מחזקת פנויה וגם רוב אנשי העיר מסבלי והדר מקדשי צריך שיהיו הסבלונות שאנו חוששים להם בדרך הוכחה וראיה על הקדושין דהיינו כשהם נשלחים בפרהסייא מפני שאותו הפרסום מורה ששולח אותם לשם קדושים או שקדמו להם קדושים מה שאין כן במתן שנותן הארוס לארוסתו בינו לבינה ליתא דהא כיון דטעמא דחשש סבלונות דשמא קדושין הם או שמא קדושין קדמו להם אינו אלא משום דכיון דשדך בה מתחלה ונתרצית לו ואחר כך שלח לה הדורונות מוכחא מלתא בודאי דהני דורונות סבלונות נינהו ששולח הארוס לארוסתו ולא כשאר דורונות דעלמא ששולחים האהובים זה לזה וכיון דסבלונות נינהו ורובא דמתא מקדשי והדר מסבלי אם שלחם שיתנו לאשה בעדים כדפירש הר"ן ז"ל את דברי רש"י ז"ל או שהיו העדים בעת ששלחם אף על פי שלא היו עדים בשעת נתינתן לאשה כדפירש רבנו שמחה ז"ל את דברי רש"י ז"ל חיישינן בהו דלמא לשם קדושין שלחם אע"ג דמעוטא מסבלי והדר מקדשי ודלמא לשם סבלונות שלחם ולא לשם קדושין ומהאי טעמא גופה חיישינן לרבנו חננאל ז"ל שמא קדושין קדמו להם אף על פי שלא היו שם עדים לא בעת השלוחים ולא בעת שנתנו לאשה וכיון שכן הוא אם כן אין הבדל מעתה בין אם שלח לה הסבלונות בקולי קולות ובפומבי ובין אם נתנם לה הוא עצמו מידו לידה לרש"י ז"ל בעדים ולרבנו חננאל ז"ל אף בלא עדים דהא זיל בתר טעמא הוא טעמא מאי חיישינן בהו לרש"י ז"ל שמא קדושים הם ולרבנו חננאל שמא קדושים קדמו להם משום דכיון דשדך בה מתחלה ונתרצית לו ואחר כך שלח לה הדורונות מסתמא לשם סבלונות שלחם ולא כשאר דורונות דעלמא ששולחים האהובים זה לזה וכיון דסבלונות הוו ורובא דעלמא מקדשי והדר מסבלי חיישינן בהו לרש'"י ז"ל שמא קדושין הם ולרבנו חננאל ז"ל שמא קדמו להם קדושים וכיון שכן מה לי שלחם לה בקולי קולות מה לי נתנם לה הוא בעצמו מידו לידה הא דשדך בה מתחלה ונתרצית לו ואחר כך נתן לה התכשיטין או מיני המאכל הוא עצמו מידו לידה ודאי מוכחא מלתא בודאי דהני לשם סבלונות נתנם לה ולא לשם דורונות כשאר דורונות דעלמא שנותנים האהובים זה לזה וכיון דלשם סבלונות נתנם להורובא מקדשי והדר מסבלי איכא למיחש בהו לרש"י ז"ל שמא הם עצמם קדושים הם אם שלחם לה בעדים ולרבנו חננאל ז"ל שמא קדושים קדמו להם אף אם לא שלחם בעדים דמאי זה טעם לא ניחוש בהם אי משום דנתנן לה הוא עצמו מידו לידה בלא שום פרסום כמנהג הסבלונות מאי נפקא מנה מאותו הפרסום הא לא תליא מלתא אלא אם הם סבלונות או דורונות דאי סבלונות הוו כיון דרובא דעלמא מקדשי והדר מסבלי חיישינן בהו לרש"י ז"ל שמא קדושים הם ולרבנו חננאל ז"ל שמא קדושים קדמו להם ואי דורונות בעלמא הוו כשאר דורונות דעלמא ששולחים האהובים זה לזה אפי' כולי עלמא מקדשי והדר מסבלי ליכא למיחש בה לא לשמא קדושים הוו ולא לשמא קדושים קדמו להם ואם כן כיון שהשדוכים ששדך בה מתחלה ונתרצית לו הם המוכיחים שאותם ששלח לה אחר כך או שנתן לה מידו לידה הם סבלונות ששולח או שנותן הארוס לארוסתו ולא כשאר דורונות דעלמא ששולחים האהובים זה לזה אם כן מה לי שלחם לה בקולי קולות מה לי נתנם לה הוא עצמו מידו לידה ומה שמפרש רש"י ז"ל שהסבלונות הם אותם שדרך החתן לשלוח ולא אמר שדרך החתן לתת לארוסתו לאו למימרא דאם נתנם לה הוא בעצמו מידו לידה אינם סבלונות אלא דורונות בעלמא אלא ארחא דמלתא נקט שדרך החתן לשלחם ולא לתתם מידו לידה והיינו דנקט בלישניה שדרך החתן לשלוח וכו' כלומר שדרכו בכך ומפני זה מזכירן התלמוד בכל מקום בלשון שליחות השולח סבלונות לבית חמיו. ומה שכתב רש"י ז"ל גבי חוששין לסבלונות מי ששדך האשה ונתרצת לקדש ושלח לה סבלונות בעדים לאו למימרא ששלוח הסבלונות צריך שיהיה בעדים כדי לפרסומי מלתא שהן סבלונות ולא כשאר דורונות דעלמא אלא הכי פרושא כדי שיהיו לעדים בעת נתינתן לאשה כמו שפרש הר"ן את דברי רש"י או כדי שיהיו בשלוח הסבלונות לבדו אף על פי שלא יהיו שם בעת נתינתן לאשה כדפרש רבינו שמחה את דברי רש"י ז"ל.
ומה שבקשת ממני עוד אם לן יועיל שתאמר האשה בפני עדים בעת קבלת הסבלונות שאינה מקבלת אותן לשם קדושים אליבא דרבנו חננאל ז"ל דחייש לקדושין קודמין מפני שיש הוכחה גדולה בזה שלא נתקדשה קודם לכן דאם איתא דנתקדשה קודם לכן מאי איכפת לה אם יהיו הסבלונות הללו לשם קדושין או לא אתמהא וכי מפיה אנו חיים עד שנדקדק בדבריה אם יש בהם הוכחה שלא נתקדשה מעולם קודם לכן והלא אפי' אם אמרה בפירוש שלא נתקדשה מעולם וגם אם נשבעה על זה ואפילו בעלה מודה לה אינה נאמנת ואין משגיחין בדבריה כלל מכיון דרובא מקדשי והדר מסבלי שכל מקום שהכריעו ז"ל שלכך נתכוון אינו נאמן לומר לא נתכוונתי לכך כדכתב הרב בעל תרומת הדשן והביא ראיה על זה ממה שכתב הטור אי איכא עדים שלא קדשה מהני משמע דאינהו גופייהו לא מהימני וליכא למימר הני מילי אחר קבלתן אבל בעת קבלתן ממש מהימנא דמאי נפקא מנה אם קבלתן אם לא והלא שלוח הסבלונות הוא הגורם חשש קדימת הקדושין שכיון שכבר קדש מתחלה ונתרצית לו ואחר כך שלח הסבלונות ורובא מקדשי והדר מסבלי איכא למיחש בהו שכבר נתקדשה קודם שלוח הסבלונות ומכיון שהשלוח הוא הגורם לחשש הקדושין ולא קבלתן בידה מה לו ולקבלתן.
ומה שנסתפק כבוד תורתך עוד אם תועיל הסכמת הקהלות בקנס נח"ש ששום אדם לא יקדש בפחות מעשרה עם החזן של קהלתו וא' מממוני קהלתו ולא באופן אחר דבהאי גוונא נראה דליכא למיחש לא לשמא קדש קודם הסבלונות לדעת רבנו חננאל ז"ל ולא לשמא קדשה עם הסבלונות לדעת רש"י ז"ל דמסתמא לא עבר על החרם ואם יאמר שקדשה בפני עשרה עם החזן והממונה של קהלתו הם יכחישוהו ויעידו שלא קדש בפניהם נראה לי לעניות דעתי דמלתא דפשיטא היא דהסכמת הקהלות בקנס נח"ש אינה מועילה כלל דהא אלו אמר האיש שעבר על חרם הקהלות וקדשה בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים וגם האשה מודה לו מי לא הוו קדושין וכיון שכן הוא אם כן בנדון דידן דפסקי רבנן למלתייהו ואמרי דהיכא דרובא מקדשי והדר מסבלי חוששין לסבלונות ולא מהימני לומר שלא נתקדשו מעולם אפי' אמרו זה שניהם יחד האיש והאשה וגם נשבעו יחד על זה משום דכל מקום שהכריעו החכמים ז"ל את דעתן שלכך נתכוונו אינן נאמנים לומר לא כווננו הוה ליה כאלו שניהם מודים שנתקדשה בעדים והלכו כלם למדינת הים שאין חרם הקהלות מועיל בזה כלל אפילו אם אמרו שעברו על החרם במזיד וליכא למימר מכיון שעבר על החרם נימא כל המקדש אדעתא דרבנן קא מקדש ואפקעיניהו רבנן לקדושין מיניה דהא איכא חייבי לאויין ושניות לעריות וכמה עבדות דאורייתא ודרבנן דתפשי בהו קדושין כדכתב המרדכי בריש פרק האומר ואפילו חרם דרגמ"ה לא אלימא לאפקועי קדושין כל שכן וכל שכן בדורות הללו וכל שכן אם אמרו ששכחו החרם או שלא שמעוהו ואם כן אף על פי שיש בזה הסכמת הקהלות בקנס נח"ש עדיין שיש לחוש שמא נתקדשה לרש"י ז"ל באותן סבלונות עצמם ולרבנו חננאל קודם אלו הסבלונות ובתשובות הרשב"א ז"ל כתוב בהדייא ששאלוהו אם יש תקנה בעיר בחרם ובקנס שלא לקדש בת ישראל אלא בעשרה ושליח צבור וראובן שדך בתו עם שמעון אח"כ נתבטלו השדוכין ולחשו לראובן שיתן שמעון גט כדי שלא יוציא עליה קול שהיתה מקודשת ואח"כ ראובן הנזכר שדך בתו לאלעזר הכהן שישאנה כיון שלא נעשה הגט אלא מפני חששא הנזכרת והשיב גט זה פוסל בכהונה הוא דמאן לימא לן שלא נתקדשה לו כהוגן ואף על פי שיש תקנה בעיר בחרם ובקנס נח"ש שלא לקדש אלא בעשרה ושליח צבור דלמא עבר וקדש הרי לך בהדיא דאף על גב דעשו תקנה בחרם שלא יקדש אלא בעשרה אפילו הכי השיב הרשב"א ז"ל דיש לחוש דלמא עבר וקדש שמע מנה תרתי שמע מנה שאם עבר וקדש אין כח בתקנת הקהלות והחרם שלהם להפקיע הקדושין ושמע מנה שאע"פ שיש תקנת חרם בקהלות אכתי איכא למיחש לשמא עבר וקדש אך אם יסכימו כל אנשי הקהלות אשר במדינה הזאת שמהיום הזה והלאה שיתנהגו על פי המנהג הזה ששום אחד מהם לא יקדש ואחר כך לסבל אלא שיסבלו תחלה וא"כ לקדש נראה לי לעניות דעתי דבהא לית דין ולית דיין דודאי אין חוששין לסבלונות כיון דכולהו מסבלי והדר מקדשי אפילו לרבנו חננאל ז"ל דחייש למעוטא הכא ליכא למיחש דלמאי ניחוש להו אי משום דלמא האי גברא עבר על הסכמת הקהלות ומנהגם וקדש ואחר כך סבל הא אפילו היכא דאיכא מעוטא דמקדשי והדר מסבלי לא חיישינן להו אפילו למאן דחייש למעוטא אלא היכא דאותו מעוט מקפידים בכך שאין סומכים לשלוח סבלונות אלא לאחר קדושין דבכה"ג הסבלונות מוכיחים לפי מנהג אותו המעוט שכבר קדמו להם קדושין אבל היכא דלא קפדי לשלוח הסבלונות אחר הקדושין אע"ג דמקדשי והדר מסבלי מפני חשש דברים אחרים אין חוששין לסבלונות שיהיו קדושין או שקדמו להם קדושין כיון דאין מקדשין תחלה קודם הסבלונות מפני הקפדת הסבלונות אין הסבלונות הוכחה על הקדושין כדכתב הר"ן ז"ל כ"ש היכא דליכא מעוטא דמקדשי והדר מסבלי לא משום הקפדת הסבלונות ולא משום חשש דברים דבהא כולי עלמא מודי דאין חוששין לסבלונות זהו הנ"ל לע"ד הטרוד והעלוב אליא מזרחי זלה"ה.