אור ברסלב

שות רבי אליהו מזרחי (ראם)· רבי אליהו מזרחי [הרא"ם]

שאלה טז

שאלה טו

וששאלתם על דבר המתנות שנוהגים אבי הכלה ואמה לתת לחתן לפעמים אחר הארוסין מיד ולפעמים אחר הקניינות מיד ומתה הכלה אחר שנכנסה לחופה בלא ולד של קיימא אם הדין הוא להחזיר הכל ליורשי הכלה או חציים בלבד כמנהגם או כבר זכה בהן החתן במתנה מוחלטת והשבותי לכם נ"ל לע"ד דבר פשוט הוא שהכל הן לחתן אם לא התנו בהן כפי מה שהתנו בנדוניא על פי המנהג שכל תנאי שבממון קיים דהיכא דאתנו אתנו היכא דלא אתנו יעמוד הדין במקומו ויהיו הכל לחתן ואין זה צריך לפנים ולא לפני לפנים ואחר כך בקשתם ממני לחוור הדברים מפני שיש קצת מחכמי העיר שמגמגמים בדבר הנני מוסיף לכם באור דמלתא דפשיטא היא דלא הדרי ליורשי הכלה מכיון דיהבינהו ניהליה בסתמא בלא שום תנאה ולא דמו לנדונייא דיהבינהו בסתמא ואפי הכי מחזיק חציים ליורשי הכלה דשאני התם דאיכא מנהג' ידועה וברורה ופשוטא לכל בני מתא והיכא דאיכא מנהגא כי האי גוונא לא בעינן לא תנאה ולא גלוי דעתא לא קודם מעשה ולא בשעת מעשה דאנן סהדי דאדעתא דהכי יהבינהו ניהליה ואדעתא דהכי קבלינהו מינייהו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק שביעי מהלכות זכייה ומתנה גבי שושבינות חוזרת שזה כמו תנאי היא אף על פי שלא פירש שעל דעת זה שלחם וכתב בעל העטור ומסתבר דמנהגא דמתא הוא למכתב לכתובה כדגרסינן בירושלמי אלין דכתבין אי מיתת בלא בני תהדר פורנא לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים ומשום דלא מקדים אינשא פורענותא לנפשיה אמרו אף על גב דלא כתיבא כמאן דכתיבא דמייא וזה המנהג פשוט ביניהם וקימא לן בכתובות הכל כמנהג המדינה עד כאן לשונו. וכתב רבי האיי גאון ז"ל בשערי שבועות שכל הטוען תמורת המנהג עליו להביא הראיה וזה עקר גדול בדין עד כאן לשונו וכתב המדרכי בפרק שמיני דמציעא דמנהגא עדיפא מחזקה וראיה מפרק שמיני דפאה דמשמע התם דאפילו במקום מגו לא מהימן ואילו במקום חזקה בעיא היא בפרק ח' דבתרא ולא אפשיטא שמע מינה מנהגא עדיפא מחזקה עד כאן לשונו אבל גבי מתנות דליכא מנהגא ידועה ופשוטא לכל בני מתא לא סגי בלא תנאה וכיון דלא אתנו בפירוש בשעת מתנה זכה בהן החתן במתנה מוחלטת ואינו מחזיר כלום ליורשי הכלה וליכא למימר כיון דלגבי נדונייא חשיבא כתנאה גבי מתנות נמי חשיב כתנאה אף על גב דלית בהו מנהגא פשוטא מכיון דהוו טפלות לגבי נדונייא דאיכא למימר כיון דאין זו ראיה ברורה היכא דאתנו אתנו היכא דלא אתנו לא מפקינן ממונא מחזקתיה דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכל מקום שאמר עליו הראיה אינה אלא ראיה ברורה דומייא דעדים אבל בראיה חלושה כי האי גוונא לא בטלה חזקה ואפילו אם תמצא לומר דרוב דייני דמתא נהיגי לחיובי לחתנא לאהדורינהו ליורשי הכלה והוה ליה מנהגא מכל מקום כיון דלא אתפשטא האי מנהגא לכולה מתא דהא איכא דייני טובא דדיני דלא הדרי ליורשי הכלה ופוק חזי לברא ולא תשכח לשום חד מבני מתא דידע מנהגא דמתא אלא מקצתיהו אמרי הכי ומקצתיהו אמרי הכי ולא אברירא להו שום התפשטות מנהגא כלל אלא כלהו מפקפקי בה מכל שכן גבי נדונייא דכולהו ידעי בה ואין שם שום פקפוק כלל והני דייני גופיהו נמי דדייני לאהדורינהו ליורשי הכלה לא דייני הכי אלא משום דשמיע להו מדייני קמאי דעבוד הכי ואיגרירו בתרייהו ולאו משום דאינהו גופייהו ידעי דמנהגא דמתא הכי הוה לית לן בה דמנהג פשוט לכולא מתא בעינן וליכא וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מהלכות אישות וכל הדברים הללו וכיוצא בהן מנהג המדינה עיקר גדול ועל פיו דנין בכל מקום והוא שיהיה אותו מנהג מדינה פשוט בכל המדינה עד כאן לשונו ודברים הללו דברים של טעם הם שהרי אין כח המנהג יכול להתפשט גבי ממונא על מי שאינו רוצה להתנהג באותו מנהג עד שנוציא ממון מיד המחזיק בו בעל כרחו על פי המנהג כמו שהוא מתפשט גבי איסורא שחל עליו בעל כרחו ומפרישין אותו מאותו דבר שהוא הפך המנהג כדי להתנהג על פי המנהג וכן מצאתי בתשובה אחת של הרא"ש ז"ל ששאלוהו על יורשי אשה שמתה מן הנשואין בלא ולד שבאו לבקש מהבעל חצי הנדונייא על פי מנהג טוליטולא והשיב הבעל שיש מנהג פשוט בטוליטולא שהאשה יש לה כח לתת נכסיה לכל מי שתחפוץ ואין לשנות המנהג והראה שטר שאשתו נתנה לו כל נכסיה והשיב הרב שכל המנהגים שאמרו רבותינו ז"ל שיש ללכת אחר המנהג אינן אלא במנהג של אסור שרצו לעשותו דרך סייג והרחקה לבד כגון הנהו מנהגי דפרק מקום שנהגו אבל בענין ממון לא ידעתי איך יתנו ממונו של זה לזה על פי המנהג בשלמא לענין אסור מתפשט המנהג שנהגו בני המדינה לנהוג אסור בדבר אחד אף על פי שבשאר מדינות נהגו בו היתד כגון תרבא דאיתרא שבני ארץ ישראל אוכלים אותו ובני בבל נוהגים בו אסור על כרחך לקבל מנהג מקומו אבל בממון מה שייך ביה מנהגא בשלמא אם עשו חכמי המדינה שהם כמו בית דין שום תקנה הכל לפי הצורך והזמן יש כח בידם אפילו להעביר מדברי תורה וליטול מזה ולתת לזה כתניא בפרקא קמא דבתרא רשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכר הפועלים ולהסיע על קצתן פירוש להעביר מדין תורה על קצתם שעשו וביבמות פרק האשה רבה אמר רבי יוחנן מנין דהפקר בית דין הפקר שנאמר וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת הזקנים והשרים יחרם כל רכושו וכל זה בתקנה שמתקנים בית דין ומפקירים ממון זה ונותנים לזה אבל על פי המנהג לא ידעתי איך יתנו ממונו של זה לזה לכן מאחר שזה הדבר שנהגו בו אינו כתוב בתוך תקנות טוליטולא שנעשו על פי בית דין והדור שעמד אחריהם התחילו במנהג זה ודאי מנהג של טעות הוא ואף אם היה באותו הדור דיין שדן לקיים זה הדבר ועל ידו פשט זה המנהג אין זה מנהג שראוי לסמוך עליו לענין הוצאת ממון דאי אפשר להוציא ממון אלא בתקנת בית דין וכן שמעתי מדיין אחד שדן כדיין האחר ולא היה יכול לברר זה הדין מתוך התקנה אלא היה דן כפי המנהג וכפי הפסק שדן הדיין האחר ואמרתי שאין זה מנהג שראוי לסמוך עליו להוציא ממון על ידו הילכך אפילו נהגו בו דור אחר דור יש לומר שעל פי הראשונים פשט טעות המנהג הזה וצריך לבטלו כי הוא לעבור על דין תורה להעביר הנחלה מן הראוי לה ליורשה על פי הפקר בית דין עד כאן לשונו ומכיון שכן הוא חזינן ההוא מנהגא דשרא אי מנהגא ברורה פשוטא היא לכל בני מתא אמדינן אנן סהדי דאדעתא דמנהגא עשה מה שעשה וכאילו התנה הוא עצמו בפירוש על הדבר וצריך לקיים תנאו ולא מכח המנהג שנהגו האחרים ואף על גב דהשתא צוח ואמר לא נתכוונתי לכך ולא נתרציתי בזה מעולם אפילו הכי אמרינן אנן סהדי דלא עשה אלא על פי המנהג והשתא הוא דקא הדר ביה ולאו כל כמיניה אבל אי לא הוי ההוא מנהגא ברורה ופשוטא לכל בני מתא אמרינן דלמא מעיקרא לא שמיע ליה ההוא מנהגא אי נמי שמיע ליה ולא בעי למעבד אלא כאידך מנהגא דנהיגי ביה קצת בני מתא ומכיון שכן הוא הוה ליה ספיקא ומספיקא לא מפקינן ממונא מחזקתיה ואף על גב דלא חיישינן למעוטא שאני הכא שהוא עצמו צווח ואמר שלא עשה אלא על פי אידך מנהגא וכיון שהוא עומד וצועק אין להוציא ממון מידו אלא בראיה ברורה ואם תאמר אם כן רבינו אשר ז"ל למה בטל אותו מנהג ואמר מנהג של טעות הוא וצריך לבטלו והא אותו מנהג נמי מנהג פשוט היה כמו שהשיב הבעל יש לומר שאני אותו מנהג שהיה סותר את התקנות ראשונות שתקנו חכמי טוליטולא וגדוליה שהפקרם הפקר והמנהג לא יוכל לסתור התקנות שהן מדין תורה אפי' אם נתפשט בכל המדינה דודאי מנהג של טעות הוא וצריך לבטלו אבל כשהמנהג הוא על דבר הרשות שאין בו סתירת דין תורה בנדון דידן שהרשות ביד כל אדם לתת מתנותיו בתנאי ולא נפיק מניה שום סתירת דין תורה ולא שום סתירת תקנה אז הדבר תלוי בהתפשטות המנהג שאם נתפשט המנהג לכל בני מתא אז יש לדיין כח להוציא ממון מחזקתו לא מכח המנהג אלא משום דאנן סהדי שלא עשה מה ש שעשה אלא על פי המנהג והוה ליה כאילו התנה בפירוש הוא עצמו על הדבר וצריך לקיים תנאו ואם לא נתפשט לכל בני מתא אין שום דיין רשאי להוציא ממונו של זה לתתו לזה על פי זה המנהג מכיון שלא התנה בעת המתנה לא בפירוש ולא בגלוי דעת כי אין כח המנהג יכל להפקיר ממון של זה ומחזיק בו שהוא בידו בתורת ממונו לתתו לאחר דאי לא תימר הכי תקשי ליה לרבינו אשר ז"ל מאידך תשובה שהשיב על השאלה ששאלוהו שאלוהו על חצר [ספר] של ראובן שהיה ממושכן ביד שמעון ובא לוי לטורפו מידו מכח שטר קדום שהיה לו על ראובן שהיה כתוב בו מטלטלי אגב מקרקעי והשיב שמעון שכבר נהגו שלא להגבות לבעל חוב ממטלטלי דלוקח שאם היה מקום שלא פשט בו המנהג ראוי היה שבאותו מקום לא יקנה אדם חפץ מחבירו כי אם בשטר ואחריות כמו קרקע והיה הרגש גדול בדבר כי אין זה הוא נמצא בכל יום כמה פעמים והיה הדבר ידוע לכל בני העיר גם מתוך דברי הדיינים שדנו בזה העניין מוכיח שידוע להם התפשטות המנהג שבכל הארץ אלא שרצו לומר אחרי שעשה מעשה הדיין המוקדם והוציא מטלטלי מיד הלוקח ונתנם למלוה זו היא ראיה שלא פשט המנהג בעיר ההיא ואני אומר שאינה דאיה כי שמא הדיין ההוא דן דינא דגרמי ולא שם לבו אל המנהג שאילו לא פשט המנהג בעיר היה ידוע ומפורסם לכל בני העיר כמו שכתבתי למעלה על כן אני אומר שאין להוציא הספר מיד שמעו שהוא מוחזק בו עד שיתברר ברור גמור שלא פשט המנהג לשם כי אומדנא דמוכחא היא שאם לא פשט המנהג שמה רבו הדינים בכל יום בנדון זה ועוד יחקרו אם פשט מנהג המדינה בעיירות הסמוכות לה ואם לא פשט בעיירות הסמוכות לה מסביב אפשר שגם באותה העיר לא פשט אבל אם פשט בעיירות שסביבותיה ודאי אין ראיה ממה שדן דיין המוקדם אחר כך סבור הייתי שתוכלו לעמוד על המנהג אם הוא פשוט אם לאו כי הוא דבר הווה ומצוי בכל יום ולכן כתבתי שאין להוציא מיד שמעון עד שיתברר המנהג אם פשט אם לאו וכיון שכתבת שא"א לברר שפשט המנהג אני אומר כיון שאין ברור למנהג יעמוד הדבר על דין תורה עכ"ל הרי שמזאת התשובה משמע דהיכא דנתפשט המנהג אזלינן בתר מנהגא הפך התשובה הראשונה אלא על כרחך לומר כדפרישית שיש לחלק בין מנהג של רשות למנהג שסותר דין תורה דבמנהג הרשות כמו המנהג שנהגו שלא להגבות ממטלטלי דלוקח אע"פ שכתוב בשטרות מטלטלי אגב מקרקעי דאיכא למימר שמתחלה הסכימו בני המדינה שיהיו כותבים מטלטלי אגב מקרקעי משום פטומי מילי בעלמא ולא על פי דינא דגרמא דכי האי גוונא כתב הרמב"ם ז"ל בפרק חמישי מהלכות מכירה שיש דברים הרבה שאין צריכין קניין ואין לקנין בהם טעם כגון המשחרר עבדו והמגרש אשתו או עשה שליח או המוסר מודעא או המבטל מודעא או המוחל לחבירו חוב או פקדון שיש לו בידו וכל כיוצא בזה בדברים אלו נהגו רוב המקומות להקנות למקצת דברים אלו או כיוצא כאלו ואומר קנינא מפלוני שעשה פלוני שליח או שמחל לפלוני חוב שיש לו או שבטל המודעא שמסר על גט זה וכיוצא כאלו אף על פי שאינם צריכים קנין ומה שנהגו להקנות באלו הדברים אינו מועיל כלום אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל אלא שגמר בלבו ואח"כ אמר מה שאמר שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסויים וידוע עכ"ל דאין כאן סתירת דין תורה אזלינן בתר מנהגא אם נתפשט לכל בני המדינה אבל המנהג שסותר דין תורה כמו המנהג שנהגו שיהיה הרשות ביד האשה לתת כל נכסיה למי שתחפוץ שהוא סותר תקנת חכמי טוליטולא שתקנו שיחזירו חצי הנדונייא ליורשי הכלה שהיא מדין תורה כדאמרן הא ודאי מנהג של טעות הוא בלי ספק הילכך אפילו אם נתפשט המנהג לכל בני מתא לית לן בה דודאי מנהג של טעות הוא וצריך לבטלו וכן כל הנהו מנהגי דפ' השותפים ופרק הפועלים ופרק המקבל ודכוותיהו טוב' דמפקינן ממונא על ידן כלהו במנהג דרשות קמיירי ואפילו הכי לא אזלינן בתרייהו אלא כשנתפשטו לכל בני מתא אבל אם לא נתפשטו לכולא מתא אע"ג דמנהגות של רשות הן לא מפקינן ממונא על פי אותן המנהגות דאין כח המנהג יכול להתפשט על מי שאינו רוצה באותו מנהג בעל כרחו ואם כן בנדון דידן נמי כיון דליכא מנהגא ברורה ופשוטא לכל בני מתא שהרי מקצתייהו אמרי הכי ומקצתייהו אמרי הכי יעמוד הדין במקומו ויהיו הכל לחתן דמספיקא לא מפקינן ממונא מחזקת החתן אלא בראיה ברורה וליכא למימר נהי דלא איתפשט האי מנהגא בכל הקהלות מיהו כיון דאתפשט בקהלתו של חתן הוה ליה מנהג פשוט לגבי קהלתו דהא כיון דנתערבו כל הקהלות בעיר אחת כבר נתבטל כל המנהג דכל קהלה וקהלה לגמרי כדאיתא בפרק השוכר את הפועלים ואמר ריש לקיש פועל בכניסתו משלו וביציאתו משל בעל הבית שנאמר תזרח השמש יאספון וכו' ופריך התם וליחזי היכי נהוג בעיר ומשני בעיר חדשה והדר פריך וניחזי מהיכא קאתו ומשני בנקוטא ופרש"י שנלקטו ממקומות ויש נוהגין כך ויש נוהגין כך דתו לא אזלינן בתר אותן המנהגות ואם תאמר נהי דלא אתפשט האי מנהגא לכולא מתא סוף סוף נחזי רובא היכי נהיגי וניזיל בתר רובא דהא קיימא לן רובא וחזקה רובא עדיף יש לומר הני מילי בדעלמא אבל גבי ממונא קיימא לן כשמואל דאמר בפרק המוכר פירות דגבי ממונא חזקה עדיף מרובא וליכא למימר דחזקה דחתן לאו חזקה היא מכיון דיורשי הכלה טוענין עליו דמעיקרא כשבאו המתנות בידו לא באו אלא על תנאי שיחזירם ולא דמייא לשאר חזקות דעלמא שהטענות נופלות אחר החזקות דהא גבי המוכר שור לחברו ונמצא נגחן הטוען טענת נגחן טענה דמעיקרא היא שטוען עליו שמתחלה לא באו מעותיו בידו אלא על תנאי שלא יהא נגחן כסתם שור דרידיא דרובא לרידיא ואפילו הכי קאמר שמואל המוציא מחברו עליו הראיה וכן כתבו התוספות בפרקא קמא דכתובות גבי מצא תנוק מושלך אם רוב ישראל דבעי תלמודא למאי הילכתא וקאמר להחזיר לו אבידה וכתבו התוספות ואפילו לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב היינו במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן שבהתד באו המעות בידו ומדעתו נתנם לו הלוקח אבל הכא שלא באו לידו מדעת בעל האבידה לא מקריא חזקה ואזלינן בתר רובא משמע הא אם באו לידו מדעת הבעלים הוייא חזקה אע"פ שהבעלים טוענים עליו שעל תנאי באו לידו כל זה לפי הנראה מדברי הרמב"ם והרא"ש שתלו כל ענייני המנהגות על פי התפשטות המנהגות אבל לפי שפירש ההגהות מימוניות בפרק תשיעי מהלכות שכירות גבי הכל כמנהג המדינה והיינו כרבנן וגרסינן עלה בירושלמי זאת אומרת מנהג מבטל הלכה במה דברים אמורים במנהג ותיקין אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשקול הדעת והמדדכי כתב בריש פרק הפועלים בשם אור זרוע דלא אמרינן מנהג מבטל הלכה אלא אם היה מנהג קבוע על פי חכמי המקום כדאמרינן במסכת סופרים שאין ההלכה נקבעת אלא עד שיהא מנהג וזה שאמרו מנהג מבטל ההלכה פרוש מנהג ותיקין אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשקול הדעת וכמה מנהגות גרועות איכא דלא אזלינן בתרייהו ורבינו תם ז"ל כתב בריש בתרא דיש כמה מנהגות גרועות דלא סמכינן עלייהו אפי' היכא דקתני הכל כמנהג המדינה וראיה מד מדקאמר התם הכל לאתויי מאי לאתויי הוצא ודפנא משמע אבל בפחות מכאן אפילו נהגו מנהג שטות הוא דאם לא כן מאי קאמר לאתויי מאי מנהג כל המקומות כאשר נהגו כן יהיה וכן בההיא דתנן מקום שנהגו לדון ידון הכל כמנהג המדינה ומפרש בגמרא באתרא דנהיגי למיכל ריפתא ולמשתי אנפקא והוכיח ר"ת מזה דיש מנהגות דאין לסמוך עליהם אפי' היכא דתני הכל כמנהג המדינה וכן כתב הרא"ש בריש בתרא גבי לאתויי הוצא ודפנא ואם נהגו בפחות מכאן מנהג גרוע דלא אזלינן בתריה דקים להו לרבנן דבציר מהכי לא קאי כדמוכח בגמרא משמע דסבירא ליה כר"ת דאמר דאין כל המנהגות שוות דיש מנהגות גרועות דליכא למסמך עלייהו דמכל הני משמע דלא סגי בפשיטות מנהגא לבד עד דאיכא מנהג חכמים וגדולים דבקיאים בכל מילי וידעי לעמוד בכל פעם על העיקר ובאומד כל דבר כמו שכתב האשר"י ז"ל שאם נהגו העם בפחות מהוצא ודפנא מנהג גרוע הוא ולא אזלינן בתריה דקים להו לרבנן דבציר מהכי לא קאי שמע מינה דאינהו הוו בקיאי במילי דעלמא יותר מכל העולם משום הכי לא משגיחינן במנהג הדיוטות שנהגו בפחות מהוצא ודפנא אלא במנהג חכמי התלמוד בלבד דאמרי לאתויי הוצא ודפנא וצריך להדחק בכל עוז להעמיד דברי הרמב"ם כדי שלא יהיה בפלוגתא עם כל הני רבוותא וכן נראה מדברי ההגהות שסוברים שהרמב"ם ז"ל סובר כפי הירושלמי שכתב עוד עיין בהלכות שכנים בפ"ב ושם הביא על דבריו ז"ל שאמר הכל כמנהג המדינה ואם תאמר כיון דתנא הכל כמנהג המדינה אמאי אצטריך תו למתני מדת גויל וגזית ניחזי היכי נהוג ויש לומר דאם נהגו בגויל יותר משש' לא יעשו וכן כולם אלא בשיעור המפורש בתלמוד ואל תשיבני ממה שכתב הרמב"ם ז"ל והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינות ולא חשש לכתוב והוא שיהיה אותו מנהג ע"פ חכמי העיר וגדוליה דמשמע דלא חייש להא דאיכא למימר משום דכל אותן מנהגות שכתב בהלכות שכירות ובהלכות שכנים ובהלכות מכירה אינן אלא מנהגי חכמי התלמוד ודבריו הם מועתקים משם מהמשנה ומהתלמוד משום הכי לא הוצרך להזכיר שהמנהג צריך שיהא על פי חכמים גדולים אבל בענין התפשטות שלא הוזכר לא במשנה ולא בתלמוד הוצרך להזכירו דאי לא תימא הכי קשי לרא"ש שלא התנה בתשובה השנית אלא בהתפשטות המנהג בלבד והוא סובר בהדיא כרבינו תם כמו שכתב בריש בתרא אלא על כרחך לומר כדפרישית ואם כן גבי נדון דידן נמי כיון דלא נקבע המנהג הזה על פי חכמים ותיקין אפילו אם נתפשט לית לן בה כל שכן דאיכא תרתי לרעותא לא התפשטות מנהג ולא קבועה ע"פ שום חכם בעולם וא"ת אי הכי קשי מברייתא דריש בתרא דתניא רשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ולהסיע על קצתן ומהנהו טבחי דריש בתרא דאתנו אהדדי דכל מאן דעביד ביומא דחבריה נקרע למשכיה ואזל חד מנייהו ועביד ביומא דחבריה וקם חד מנייהו וקרעי למשכיה וחייביה רבא לשלומי ואקשו ליה מברייתא רשאין בני העיר להתנות על השערים וכו' ולהסיע על קצתן וכו' ותירץ הני מילי דליכא אדם חשוב אבל הכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמנייהו דמתנו דמשמע דמצו לאתנויי ולקבוע מנהגא אפילו טבחי דמתנו בלא שום חכם היכא דליכא אדם חשוב בעירם ותניא נמי בפרק הגוזל בתרא ולא ישנו ממנהג החמרין ולא ישנו ממנהג הספנים ורשאין החמרין להתנות שכל מי שיאבד לו חמורו יעמידו לו חמור אחר ורשאין הספנים להתנות שכל מי שיאבד ספינתו שיעמידו לו ספינה אחרת וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות מכירה רשאין אנשי אומניות לפסוק להם שלא יעשה האחד ליומו של חברו וכיוצא בו וכל מי שיעבור על התנאי יענישו אותו כך וכך במה דברים אמורים במדינה שאין בה חכם אלמא לא בעינן מנהג ותיקין אלא אפילו כל בעלי אומניות מצו לאתנויי ולאנהוגי מנהגא ולאו מנהג גרוע הוא כדפירש רבינו תם ז"ל ומעשים בכל יום שהולכים בענייני המסים והעולים של מלכות על פי מנהג הקהל ולא בעינא מנהג חכמים ותיקין וכתב המרדכי נמי בפרקא קמא דבתרא בשם הר"ר אביגדור שהשיב על איש אחד שבא אל עיר נושבת של יהודים אם צריך לתת מס תוך י"ב חדש ואמר אם מנהג קדום הוא שם לא אוכל לפוטרו מדתנן בפרק הפועלים הכל כמנהג המדינה וגרסינן עלה בירושלמי זאת אומרת המנהג מבטל ההלכה ואמרינן נמי התם בגמרא דידן פועל בכניסתו משלו וביציאתו משל בעל הבית שנאמר תזרח השמש יאספון ופריך בגמרא ונחזי היכי נהוג אלמא מנהג בני העיר דוחה דין חכמי התלמוד אע"פ שמצאו לו סמך מן המקרא ולא מנהג חכמים בלבד אלא אפילו מנהג המדים יש לנו לסמוך עליו כדאמרינן פרק הגוזל בתרא ובלבד שלא ישנו מנהג החמרים והספנים ובפרקא קמא דבתרא נמי רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר פועלים ולהסיע על קצתן משמע דלא בעינן במנהגא דמתא שיקובע על פי חכמים ותיקין יש לומר דלגבי הנהו מילי דמשתתפי ומצטרפי בהו כל בני מתא או כל בעלי אומנותא ביחד ואי יעביד חד מנייהו מלתא דלא כמנהגייהו הויא הפסדא לכל בני מתא או לכל בעלי אומנותא כגון גבי שערים ומדות ושכר פועלים ועניני המסים והעולים דכלהו בני מתא משתתפי בהו והפסדא דחד מנייהו הוייא לכולא מתא וכגון צרכי שיירתא שכל החמרים והספנים משתתפים בהם וכגון מכירת הבשר לכל הטבחים שאם ימכור הא' מהם בשר בזול או אם ישחוט שלא ביומו מגיע הזקו לכולהו טבחי כל כי הני מילי ודכותייהו מצו בני מתא ובני אומנותא לאתנו בהדי הדדי ולאנהוגי מנהגי ואין צורך שיוקבעו מנהגם על פי חכמים ותיקין משום דהוו בהנהו מילי כמו שותפין ויש להם כל דיני השותפין שמשביעים קצתם את קצתם בטענת שמא כדתנן פר' כל הנשבעים ואלו נשבעים שלא בטענת השותפים והאריסים וכו' ומפרש בגמרא שלא בטענת בריא אלא אפילו בטענת שמא משום דמורו היתרא לעכב מידם משל חבריהם מפני שכל א' חושב שטרח יותר מחבירו והוא הדין נמי בענין המסים והעולים שכל בני העיר משתתפים בהם יכול כל אחד להשביע את חבירו בטענת שמא מפני שכל אחד מורה היתירא לנפשיה שסובר שחבירו יש לו ממון יותר מממונו לפי ערכו או מפני שטורח בצרכי הקהל יותר מחביריו לפקח על צרכיהם וכיוצא בהם וכן מצאתי בתשובה אחת מהגדולים הנקרא מהרר"י ז"ל ששאלוהו על ענין המס' והעולים שהוטלו על הצבור אם הדין נותן שיעריכו כל דבר על פי דין תורה או על פי מנהגא והשיב יראה דהני מילי תלו במנהגא יותר ממאי דתלו בדין תורה וכן מצאתי שהועתק מתשובה אחת מהגדולים דכתב בהדייא דרוב ענייני המסים תלוים במנהגות וכן במרדכי פרקא קמא דבתרא כתב משם הראב"ץ על ענין המס דמנהג מבטל ההלכה ודין חכמי התלמוד אע"פ שמצאו לו סמך מן המקרא וכתב נמי דלאו דוקא מנהג חכמי התלמוד אלא אפילו מנהג חמרים וספנים יש לסמוך עליהם כדאיתא פרק הגוזל בתרא ובריש פרק הפועלים דיש מנהגים של שטות שאין לסמוך עליהם אפילו היכא דתני הכל כמנהג המדינה והאור זרוע נמי כתב דלא אמרינן מנהג מבטל הלכה אלא אם כן היה מנהג חכמים ובמרדכי ריש פרק הפועלים הוסיף לפרש בשם אור זרוע דדוקא מנהגי ותיקין מבטל הלכה אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא טועה בשקול הדעת מ"מ נראה לי דבעניני מסים ועולים כולהו מודו דאזלינן בתר מנהגא דבני העיר או בני המדינה שנהגו בו מקודם אפילו לא הוקבע ע"פ חכמים כדמייתי הראב"ץ ראיה מההיא דחמרים וספנים פרק הגוזל בתרא ונראה דיפה יש לחלק דעניני מסים לבני העיר וצרכי חמרים וספנים למהלכי שיירות וכל דבר שרבים מצטרפים יחד צריכי למיזל בתר מנהג דידהו כפי הסדר שעושים לעצמם לפי צרכיהם ולפי עניינם דאי מצרכת להו למיזל בתר ד"ת בכל דבר לעולם תהא מריבה וחלוק ביניהם משום דמעיקדא מחלי אהדדי לוותר על דין תורה וגמרי ומקני למיזל בתר סדר ומנהג דידהו וכעין זה כתב מהר"ם דשותפים קונים ומקנים ומתנו אהדדי באמירה בעלמא בלא קנין משום דבההיא הנאה דצייתו אהדדי גמרו ומקנו כדאיתא בהגהות מימונייות וכן כתב בתשובתו שהשיב דאין נותנים מס מן הקרקעות דבכל מידי דאית ליה רווחא להאי כמו להאי באמירה בעלמא גמרי ומקנו אהדדי והוא הדין לענין מנהגם וההיא דרבינו תם ואור זרוע קיימי אחלוק חצירות ובתים ובנינים שלהם ומשכירות פועלים שלהם וכן שכירות בתים וחצירות וכל דכוותייהו דאין הרבים מצטרפים יחד באותם הענינים ולא איצטרופי איצטרפי להו למיהוי צייתי אהדדי לכן צריכים מנהג שיש לו עיקר על פי חכמים ותיקים מה שאין כן בעניני המסים וכיוצא בהם דמנהג בעלמא מבטל בהם דין תורה עד כן לשונו ומעתה יש לישב אותן התשובות ד דלעיל דהרא"ש באופן יותר מיושב דלא תיקשי אהדדי כי המנהג של התשובה הראשונה לא הוקבעה על פי חכמים ותיקים שהרי מאחר שלא היתה כתובה בכלל תקנות טוליטולא לא בבאור ולא ברמיזה כמו שכתב באותה תשובה שבקש לדעת אם היתה כתובה בכלל התקנות ולא מצא ידע בבירור שלא הוקבע אותו מנהג על פי חכמים שאם היה על פי החכמים שתקנו כל התקנות היה כתוב גם זה בכללם בביאור או ברמיזה ואם היה על פי החכמים האחרונים שקמו אחריהם והיו יותר גדולים מהם בחכמה וכמניין שהרי אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן היה גדול ממנו בחכמה ובמניין היה כתוב גם כן זה המנהג בשטר חתום כדי להודיע לכל שבטלה התקנה הראשונה הכתובה ומפורסמת לכל בני מתא או כולה או מקצתה ולא היו סומכים שתהיה תקנתם על פה מאחר שהיא סותרת התקנה הראשונה ומשום הכי כתב שאין לסמוך על פי אותו מנהג דמנהג בטל הוא ואדרבה ראוי לבטלו כיון שהוא מבטל התקנה הראשונה שהיא מדין תורה מאחר שנעשית על פי חכמים ותיקים אבל המנהג של התשובה השנית שהוא משום תקנת השוק שהדברים מוכיחים שהוקבע על פי חכמים ותיקים שהרי היה מתבטל השוק לגמרי ואומדנא דמוכחא היא שהוקבעה על פי חכמים וגדולים היה רוצה לקיימו אם היה מתפשט בכל המדינה ואם כן בנדון דידן נמי דאין זה מהדברים המשתתפים בו כל בני מתא ולא איצטרופי מצטרפי בו ודמי לחלוק חצירות ובתים שלהם דאין הרבים מצטרפים בו יחד ולא שייך ביה צייתי להדדי וגמרו ומקנו באמירה לחודא דהא ליכא רווחא להאי כמו להאי ולא סגי בלא תקנת חכמים ותיקים אם כן אפילו אם נתפשט המגהג הזה בכולא מתא אכתי לית לן בה מכיון דלא איברירא לן האי מנהגא אם היא על פי תקנת חכמים ותיקים אי לא דמספקא לא מפקינן ממונא מיד החתן המחזיק בו אלא בראיה ברורה דהמוציא מחבירו עליו הראיה כל שכן שהדברים מוכיחים שלא הוקבע זה על פי תקנת חכמים מעולם דאם כן היינו שומעים זה מפי השמועה כמו שאנו שומעים במנהג הנדונייא שהוקבעה על פי חכמי טוליטולה וגדוליה ואנחנו לא שמענו ולא קבלנו מאבותינו מעולם שהיה המנהג הזה על פי שום תקנת חכמים ואם כן הדברים מוכיחים שלא נתפשט זה המנהג אלא על פי הדיינים הראשונים שדנו על פי הפשרה לקחת כל אחד משני הצדדים המתנות שנתנו זה לזה כמנהג דיירי ארץ רומנייא שלא תמצא אחד מאלף שידינו על פי דינא דגמרא אלא מנהגם לומר תמיד לשני הצדדים כשיש ביניהם זכות לכל אחד על חבירו כמו הכא בנדון דידן שכל אחד נתן מתנות לאחר מנהגם לומר שיחזיר זה לזה וזה לזה וכש וכשבאו הדיינים שאחריהם ושמעו שהדיינים הראשונים דנו כך חשבו שהדיינים הראשונים עשו מה שעשו על פי המנהג ונמשכו גם הם אחריהם ולאו משום דאיברירא להו שום מנהגא ואם כן מנהג גרוע הוא ומנהג של טעות הוא כל שכן דלא אתפשט האי מנהגא לכולא מתא ולא איברירא להו שום מנהגא אלא כולהו מגמגמי בה מקצתיהו אמרי הכי ומקצתיהו אמרי הכי ואפילו אותן דיינים דדייני לאהדורינהו ליורשי הכלה לא אמרי הכי אלא על פי הדיינים הראשונים דהשתא איכא תרתי לריעותא לא התפשטות מנהגא ולא קבועה על פי חכמי העיר וגדוליה דבהא כולו עלמא מודו לית לן בה וכל דיינא דדאין לאפוקי ממונא בכי האי גוונא לאו דיינא הוא מ"ש כן גבי נדוניא דמנהגא דידה הוייא מנהגא ידועה וברורה לכל בני מתא וג"כ קבועה על פי חכמי טוליטולא וגדוליה שהיו חכמים ותיקים ואנשי מעשה ונתפשטה מנהגם בזאת המדינה דהיכא דלית דין ולית דיין דאזלינן בתר מנהגא ולא בעינן לא תנאה ולא גלוי דעתא דהנושא אשה בסתמא ע"ד מנהג המקום הוא נושא אותה והכל כמנהג המדינה ואפילו אס תמצא לומר דהרמב"ם ז"ל פליג עלייהו דהני רבוואתא דלעיל שהוא סובר שאין הדבר תלוי אלא בהתפשטות מנהגא ורבינו תם ואור זרוע ואשרי והמרדכי והראב"ץ וההגהו' ז"ל כולהו סבירא להו דלא סגי בהתפשטות לחודיה עד דאיכא תרתי התפשטות מנהגא וקביעות חכמים ותיקים ונניח ג"כ שנתפשט זה המנהג של המתנות לכל בני מתא מה שאין כן האמת דהשתא צריך שיחזיר ליורשי הכלה על דרך הרמב"ם ז"ל אכתי איכא למימר כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא הוה ליה ספיקא ומספיקא לא מפקינן ממונא מחזקת המחזיק בה דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכל מקום שאמרו עליו הראיה אינה אלא ראיה ברורה וכי האי גוונא כתב מהרר"י ז"ל בתשובה אחת גבי דינא דבר מצרא דאיכא פלוגתא דרבוואתא זוכה הלוקח משום דאיהו איקרי מוחזק שהרי מדין תורה הוא זוכה בקניינו והמצרן בעי לאפוקי מיניה מטעם תקנת חכמים ועליו להביא ראיה דבהכי תיקנו רבנן והביא ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל דפסק דבספק אין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה וצריך המצרן להביא ראיה להכחיש דברי הלוקח או ישבע הלוקח הסת אלמא דמיקרי מוחזק וה"ה לפלוגתא דרבוותא עד כאן לשונו וכיוצא בזה מצאתי במרדכי פרק נערה שנתפתתה שהביא משם רש"י בר ברוך ז"ל שאף על פי שיש מחלוקת בין רש"י ורבינו תם גבי אשה שמתה מן הנשואים והנדונייא עדיין היא בבית אביה דלרבינו תם לא זכה בה הבעל ולרש"י זכה בה מ"מ אם יתפוס החתן יכול לומר קים לי כרש"י ז"ל דמפרש ברייתא דמתה לא זכה בה הבעל מן הארוסין אבל מן הנשואים גובה הכל אפי' אם לא גבה והמוציא מחברו עליו הראיה והוא הדין נמי בנדון דידן שהחתן מוחזק במתנות על פי דין תורה שכבר קנה אותם בדברים שהמתנה נקנית בהם ויורשי הכלה באים עליו בטענת המנהג ואין שום דיין יכול להוציאו מידו מפני שהחתן יכול לומר קים לי כרבינו תם והאשרי והמרדכי והראב"ץ ז"ל דבעו שיהיה המנהג קבוע על פי תקון חכמים ותיקין כל שכן במנהג זה שהדברים מוכיחים דמנהג גרוע הוא טפי שהרי גבי נדונייא דאיכא הפסד מרובה אפי' הכי לא חששו לנהוג שאם תמות הכלה מן הנשואים בלא ולד של קיימא שיחזרו הכל ליורשיה אלא חציה בלבד וגבי מתנות שהוא הפסד מועט מן המועט לגבי נדונייא חששו לנהוג שיחזרו הכל ליורשי הכלה ואם תאמר שאני מתנות דאיכא נמי מתנות לכלה שמחזירים אותם לחתן והוה ליה כמחזיר חצי המתנות ליורשי הכלה הא ליתא דהא מתנות דכלה א אינן מתנות אלא סבלונות ששלחם לכלה לדרך נוי בעלמא להתקשט בהן ותו לא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל ומשום הכי אפסיקא הלכתא בפרק מי שמת בין מתה היא בין מת הוא בין חזרה היא בין חזר הוא שלעולם חוזרים לחתן וכי האי גוונא אמרינן בפרקא קמא דפסחים גבי מאימתי אסור בעשית מלאכה משעת האור ופרש"י אבל אם נהגו שלא לעשות מלאכה קודם לכן בטלה דעתו אצל כל אדם אלמא במנהג גרוע שאינו על פי העיקר מנהג בטל הוא אצל כל אדם ואין מחייבין ללכת אחריו אע"ג דאתפשט אסודיה לכולא מתא ואע"ג דהוי גבי אסורא כל שכן בנדון דידן שהוא גבי ממונא דפשיטא הוא שבטלה דעתן אצל כל אדם ואין ראוי ללכת אחריו ונראה לי סוף סוף אומדנא דדעתא מיהא איכא דאנן סהדי דאדעתא דהכי יהבינהו ניהליה כי היכי דתיהוי בתו עמו או שתשאיר אחריה ולד של קיימא אבל אם מתה בלא ולד של קיימא יחזרו הכל ליורשי הכלה מכמי טעמי חדא דהא אין כל האומדנות שוות כמו שכתבו התוספות בפרק אלמנה נזונת והרא"ש והמרדכי בפסקיהם בהרבה מקומות דאיכא אומדנא דמוכחא טובא דמוכיח הדבר מתוכה ולא מקרו דברים שבלב ואפילו גלויי דעתא לא בעינן לא קודם מעשה ולא בשעת מעשה כההיא דפרק מי שמת גבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים דאמרינן אם עמד חוזר משום דאומדנא דמוכחא היא שלא כתב כל נכסיו לאחרים אלא לאחר מותו ולא אמרינן דברים שבלב הם ואינם דברים כדאמר רבא בקדושין פר' האיש המקדש מפני שהדבר מוכיח מתוכו דאנן סהדי דאין אדם נותן נכסיו לאחרים ויחזור הוא על הפתחים והוה ליה כאלו התנה הדבר בפירוש הילכך אם עמד חוזר וכן מי ששמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו דאמר ר' שמעון ב"מ אין מתנתו מתנה ואמר רב נחמן הלכה כרבי שמעון ב"מ הכא גמי איכא אומדנא דמוכחא דאנן סהדי דאי הוה ידע שבנו קים לא הוי יהיב נכסיו לאחרים דאין אדם מניח את בניו ונותן נכסיו לאחרים מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו כדאיתא בפרק יש נוחלין ובפרק האשה שנפלו לה נכסים גבי שטר מברחת אמר שמואל מורה הוראה אני ואם יבא שטר מברחת בידי אקרענו ואמרינן התם טעמא מאי דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריניה ובפרק מרובה גבי ההיא אתתא דהוה בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה שכל מי שיבא עליה איני מחזירתו וקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנים וכשבא הדבר לפני ת"ח אמרו לא נתכוונה זו אלא להגון לה דאומדנא ד דמוכחא היא ובפרק יש נוחלין הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס משום דאומדנא דדעתא היא דאין אדם מניח את בניו ונותן נכסיו לאשתו כל הני אומדניות ודכותיהו הוו אומדני דמוכחי טובא ולא בעינא לא תנאה ולא גלויי דעתא ואיכא אומדנא דלא מוכחא כולי האי שאין הדבר מוכיח מתוכו והוו להו דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים ולא סגי בלא גלויי דעתא בשעת מעשה אע"פ שגלה דעתו קודם מעשה כההיא דפרק אלמנה נזונת גבי זבין ולא איצטריכו ליה זוזי ואמרינן הלכתא הדרי זביני ופירש התוספות וכן הרא"ש כגון שגלה דעתו בשעת מעשה דאמר למיזבן תורי קא זבין אבל אי לא גלי דעתו בשעת מעשה הוה ליה דברים שבלב דלא מוכחא מלתא כולי האי ואף על פי שגלה דעתו קודם לכן ואיכא אומדנא דדעתא דאדעתא למיזבן תורי הוא דזבין להו אפי' הכי השיב להו דברים שבלב משום דאיכא למימר הדר ביה מההיא מחשבה דגלי דעתיה קודם מעשה והשתא דזבין משום דזוזי הוא דאיצטריכו ליה הוא ולא משום למיזבן תורי הילכך לא סגי בלא גלויי דעתא בשעת מעשה ובפרק האיש מקדש גבי ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל ובעידנא דזבין לא אמר מידי אף על גב דגלי דעתיה קודם מעשה אמר רבא הוו להו דברים שבלב ואינם דברים ואף על גב דאיכא אומדנא דדעתא דלהכי זבין להו דהא גלי דעתיה קודם לכן מיהו כיון דליכא אומדנא דמוכחא דאיכא למימר הדר ביה מההיא מחשבה והשתא זוזי הוא דאיצריכו ליה ולאו משום למיסק לארץ ישראל לא סגי בלא גלויי דעתא בשעת מעשה ובפרק מי שמת גבי שכיב מרע שכתב מקצת נכסיו לאחרים אמרינן שאם עמד מחליו אינו חוזר ואף על פי שאמרו שכיב מרע שכתב כל נכסיו חוזר שאני התם דאיכא אומדנא דמוכחא דאנן סהדי שלא כתב כל נכסיו לאחרים אלא לאחר מותו משום דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני אבל כששייר מקצת נכסיו דלאו אומדנא דמוכחא היא אמרינן אם עמד אינו חוזר ואע"ג דגלי דעתיה קודם מעשה לית לן בה דדילמא הדר בה מההיא מחשבה הילכך אי גלי דעתיה בשעת מעשה חוזר ואם לאו אינו חוזר ואיכא אומדנא דדעתא דלא סגי אפילו בגלוי דעתא בשעת מעשה עד שיתנה בתנאי בני גד ובני ראובן כפול והין קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ואפשר לקיימו ואם חסר אחת מהם אע"ג דגלי דעתיה שעל פי התנאי עשה מה ש שעשה אפילו הכי אמרינן התנאי בטל והמעשה קיים כגון אם היה מוכר מלבושיו אדעתא למיסק לארץ ישראל שכתבו התוספות בפרק אלמנה נזונת שזהו דבר שאין רגילות למכור אדעתא דהכי דהתם ודאי אינו מועיל גלוי דעתא אפילו בשעת מעשה דאי לא תימא הכי אם כן לא תמצא דבר בעולם שיצטרך לתנאי אלא גלוי דעתא בעלמא ובכל מקום בעינן דומיא דתנאי בני גד אלא ודאי גלוי דעתא במלתא שאין רגילות לעשות כן לא מהנייא אפילו בשעת מעשה עד שיתנה בפירוש שהרי אפילו התנה בפירוש וחסר א' מהארבעה דברים הצריכים לתנאי אמרינן דתנאו בטל ואמאי והא אין לך גלויי דעתא גדולה מזאת אלא ודאי אפילו בגלויי דעתא דשעת מעשה לא סגי ומכיון שכן הוא מאן לימא לן דהאי אומדנא דמתנות שנתנו לחתן אם היא אומדנא דמוכחא דסגי בסתמא ולא בעינן לא תנאה ולא גלויי דעתה או אם היא אומדנא דלא מוכחא כולי האי דלא סגי בלא גלויי דעתא בשעת מעשה ואף על גב דגלי דעתיה קודם מעשה דאדעתא שיחזירם הוא דיהבינהו ניהליה לית לן בה דדילמא הדר ביה מההיא מחשבה וגמר והקנה בלא שום תנאה משום אקרובי דעתא או אם היא אומדנא קלישתא דלא סגי אפילו בגלויי דעתא דשעת מעשה אלא בתנאה דכי היכי דאמרינן גבי מוכר מלבושיו אדעתא למיסק לארץ ישראל שזהו דבר שאין רגילות לעשותו כמו שכתבו התוספות וצריך תנאה ולא סגי אפילו בגלוי דעתא דשעת מעשה הוא הדין נמי הכא איכא למימר שאין רגילות לתת מתנה לחתנו בשעת חבת הקרוב שדעתו חביבה עליו אדעתא שיחזירם לו שהרי אפילו גבי נדונייא דאיכא הפסד מרובה אם תמות בתו בלא ולד אפילו הכי אי לאו תקנת דחכמי טוליטולא ז"ל הוא אמינא דלא יחזיר כלום ליורשי הכלה משום דאומדנא דדעתא היא דמשום חבת נשואים אחולי אחיל לה וגמר והקנה כדפרשי בפרק נערה כל שכן להפסד מועט כזה דהא אשכחן בכמה מקומות בתלמוד דאמרי' להפסד מרובה חששו בה רבנן להפסד מועט לא חששו בה רבנן והכא אם להפסד מרובה לא חששו להפסד מועט מבעיא. וגדולה כתבו התוספות בפרק נערה ואם תאמר אם כן כל אדם הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא על מנת כל לקחה ויש לומר דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה ליכנס ואפילו אם היו אומרים לו אם תטרף יש לך לקבל הפסד היה לוקחה והוא הדין נמי גבי מתנות דחתן יש לומר דאנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה ליכנס ואפילו אם היו אומרים לו אם תמות בתך יש לך לקבל הפסד היה נותן כדי שלא יפסיד החתון וכיון דאנן לא בקיאינן האידנא בשעור האומדנא כמו שהיו בקיאים בהם חכמי התלמוד דהוו בקיאי טפי באומד כל דבר ודבר ואיזה מהם הוי אומדנא דמוכחא ואי זה מהם לא הוי אומדנא דמוכחא לא נוכל אנחנו להוציא ממון מיד המחזיק בו בלא ראיה ברורה אלא או באומד שנזכר בתלמוד או באומדנא דמוכחא טפי דליכא למיתלי בה משום מלתא אחריתי אבל באומדנא דמתנות דלא מוכחא מלתא כולי האי דאיכא למימר דאנן סהדי שבאותו ספק של מיתת בתו היה רוצה ליכנס כדכתבו התוספות גבי לוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה וכדאמרינן גבי נדונייא דלא נתן לה אלא על מנת לכונסה וכשנכנסה או אפילו מסרה לשלוחי הבעל אחולי אחיל לה מי יוכל להוציא הממון מחזקת המחזיק בכי האי גוונא וכן מצאתי בתשובה אחת של מה"ר ר"י ז"ל שכתב גבי דינא דב"מ דהאידנא הוי לדידן בדבר בר הניתן לשיעורים אבל לדברי עובדא דרוניא ורבינא בימי חכמי התלמוד הוה ואנון הוו ידעי שפיר לעמוד בכל פעם על העיקר דהוו בקיאי באומד כל דבר וכיון שכן הוא מספיקא לא מפקינן ממונא מחזקת החתן המחזיק בו אלא בראיה ברורה. ועוד אפילו אם תמצא לומר דהא אומדנא דמוכחה היא אכתי איכא למימר כיון שאין הדבר תלוי ביד הנותן לחבירו לבדו אלא אף ביד המקבל והמקבל אילו ידע דעת הנותן שלא נתנם לו אלא על מנת שיחזירם לו או ליורשיו אם תמות בתו בלא ולד של קיימא לא היה רוצה לקבלם לא סגי בלא תנאה כמו שכתבו התוספות בשלהי הגוזל קמא גבי כסף מכפר מחצה ואם תאמר אדם שקנה מחבירו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה ויש לומר דהתם לאו בלוקח לחודיה תליא מלתא אלא כמו כן לדעת מוכר ומוכר לא מקני ליה אד אדעתא דהכי וכן כתבו התוספות בפרק נערה גבי כתב לה פירות כסות וכלים ולא ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרינן דאדעתא דהכי לא קנה ונבטל המקח דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו דהא איכא נמי דעת מקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש תנאו ועוד אדרבא אומדנא דמתנות היא דאינה אלא משום איקרובי דעתא והא איקריבו להו או משום איחתוני והא איחתנו להו דהא אפילו מדידיה לדידה פליגי בה בפרק אף על פי תנא קמא ורבי אליעזר חד אמר משום איקרובי דעתא הוא וחד אמר משום אחתוני הוא כ"ש מדידה לדידיה דאפילו למאן דאמר משום אחתוני הוא דוקא מדידיה לדידה אבל מדידה לדידיה מודה דמשום איקרובי הוא והא איקריבו להו ואפילו אם תמצא לומר דאין לחלק בין מדידיה לדידה ובין מדידה לדידיה משום דהאי חלוק דחוי בעלמא הוא ולא סמכינן אדחויא כמו שכתבו התוספות בפרק נערה מיהו דומיא דמדידיה לדידה מיהא איכא ואם כן אומדנא דידהו אינה אלא אי משום איקרובי דעתה אי משום איחתוני למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ועוד לאו קל וחומר הוא ומה נדונייא שלא פסק לתת אותה אלא לבתו כדאמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבתך כך וכך ולא נתנן אלא בש בשעת נשואין דמוכחא מלתא שלא נתנן אלא על מנת שתהא בתו קיימת אפילו הכי אמרינן בפרק נערה שאם מתה מן הנשואין זכה בהן הבעל ואפילו אם הנדונייא עדיין היא בבית אביה בין לרבנן בין לדבי נתן משום דאנן סהדי דכיון שנכנסה לחופה אחולי אחיל לה אב מחמת קירוב נשואין ואפילו לא נישאת עדיין אלא שמסרה האב לשלוחי הבעל ומתה קודם שתכנס לחופה שעדין ארוסה היא ואמר מר אשתו ארוסה לא יורשה ולא מטמא לה אפילו הכי אמרינן כיון שמסרה האב לשלוחי הבעל אחולי אחיל לה אב מחמת קרוב נשואין וכן פסק הרמב"ם ורש"י ז"ל (מתנות) מתנות דחתן שלא נתנו אלא לחתנות ונתנן לו מעת הקניינות או מעת האירוסין מיד דמוכחא מלתא שלא נתנם אלא משום איקרובי והא איקריבו להו אינו דין שיזכה בהן החתן אפי' אם מתה בתו מן האירוסין וכל שכן אם מתה מן הנשואין דאי משום איקרובי דעתה הוא הא איקרובי להו ואי משום איחתוני הא איחתני להו ואם תאמר תינח לרש"י ז"ל דמפרש ברייתא דכתב לה פירות כסות וכלים מן הארוסין אבל מן הנשואין כולי עלמא מודו אלא לרבי' תם ז"ל דמפרש לה מן הנשואין ואפילו הכי קאמרי רבנן דלא זכה בהן הבעל משום דסבירא ליה כר' אלעזר ב"ע דאית ליה אומדנא דדעתא דלא כתב לה אלא על מנת לכונסה והוא הדין גבי נדונייא אמרינן אומדנא דדעתא היא שלא כתב לה אלא על מנת שתהנה בתו ממנה כמו הבעל מאי איכא למימר הא קיימא לן בפרק אף על פי הלכה כרבי אלעזר בן עזריה ואם כן הלכה כרבנן דרבי נתן דאמר לא זכה בהן הבעל יש לומר דעד כאן לא קאמר רבינו תם ז"ל שאפילו מתה מן הנשואין שואין לא זכה בהן הבעל אלא כשהנדונייא עדיין היא בבית אביה אבל כשהנדונייא היא בבית הבעל כבר זכה בהן החתן כדתניא בתורת כהנים ותם לריק כחכם זה שפוסק לבתו ממון הרבה ומתה בתוך ז' ימי המשתה הרי הפסיד בתו וממונו ומוקי לה רבינו תם כשהחתן מוחזק בה ואם כן במתנות דחתן נמי שכבר נתנם לו והחזיק בם כבר זכה בהם שאם תאמר דוקא בנדוניא אומר רבינו תם כשהחזיק בה החתן אבל גבי מתנות החתן אף על פי שהחזיק בהם לא זכה דאומדנא דדעתא דידהו אינה אלא על מנת שתהא בתו עמו או שתשאיר אחריה ולד של קיימא אם כן הוה ליה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמייא דהא אפי' גבי נדונייא שלא נתנה אלא לבתו ובשעת נשואין דאומדנא דידה היא לרבינו תם ז"ל שלא נתנה אלא על מנת שתהנה בתו המינה אפי' הכי אומר רבינו תם שאם הוחזק בה החתן זכה בה ואפילו מתה הכלה תוך שבעת ימי המשתה כדתנייא בתורת כהנים ואפי' מתה אחר מסירתה לשלוחי הבעל אע"פ שלא נכנסה לחופה גבי מתנות דחתן שלא נתנם אלא לחתן ובשעת אירוסין או הקניינות מיד דאומדנא דדעתא דידהו היא שלא נתנם אלא משום איקרובי דעתא והא איקריבו להו והם מוחזקים בידו מיבעיא ולי נראה שאני נדונייא דאומדנא דידה אינה אלא שתהנה בתו הימנה מה שאין כן גבי מתנות שאף על פי שהחתן הוא מוחזק בהן כיון דאומדנא דידהו הוא על מנת שתהיה בתו קיימת או שתשאיר אחריה ולד של קיימא ומתה בלא ולד של קיימא חייב להחזירן ליורשי הכלה כפי האומדנא אע"פ שהחזיק בהם כבר יש לומר דאף על גב דמלשון התוספות שלפנינו דקאמר דההיא דתורת כהנים מיירי שהחתן מוחזק בה אין להוכיח ממנו דרבינו תם סובר משום דלא מפקינן ממונא מחזקתיה הוא דיש לפרש דבריו שרוצה לומר דמכיון שבאו לידו בהיות אשתו קיימת וכבר נהנית בתו ממנה כפי האומדנא וזכה בה החתן מיהו מדברי המרדכי ז"ל שהרחיב לשון התוספות וכתב דההיא דותם לריק כחכם דדרשי בה זה המשיא בתו ומתה תוך שנתה שאבד בתו ואבד מעותיו רבינו תם תירץ דמיירי כגון שהחתן מחזיק בנדונייא דאז לא מפקינן מניה מאחר שהחזיק בה משמע שרוצה לומר כיון שהחתן מוחזק בה תו ליכא לאפוקי מניה משום דלא מפקינן ממונא מחזקת מי שהחזיק בו ומהכא משמע שאם יחזיק בה החתן אף לאחר מיתת אשתו תו לא מפקינן מניה משום דלא מפקינן ממונה מחזקתיה אבל קשיא ממה שהביא המרדכי ז"ל בשם הר"ש ברבי ברוך דאם יתפוש החתן יכול לומר קים לי כרש"י ז"ל ומשמע הא אליבא דרבינו תם ז"ל לא היה זוכה הילכך יש ליישב לישנא דמרדכי ז"ל דקאמר כגון שהחתן מחזיק בה דאז לא מפקינן מניה מאחר שהחזיק בה דמיירי כגון שהחזיק בה על ידי האב שנתנה לו ברצונו דאז איכא אומדנא דדעתא שהסיח האב דעתו ממנה וגמר והקנה לו ואינו חושב שיהא לו עוד תפישת יד והכי משמע נמי מלשון התוספות שלפנינו דקאמר שהחתן מוחזק בה שרוצה לומר שהוא מוחזק על ידי האב דאם לא כן שאם החזיק בה מיבעי ליה כי מלשון הוא מוחזק משמע שלא חפץ הוא עצמו להחזיק בה ואיך שיהיה בין לפירוש הראשון בין לפרוש השני צריך לומר דרבינו תם דקאמר שהחתן מוחזק אינו רוצה לומר שכבר באו לידו בעודה אשתו קיימת ונהנית בתו הימינה ונתקיימה האומדנא אלא הכי קאמר שהחתן מוחזק בה שבאו בחזקתו וכיון שהחזיק בה תו לא מפקינן מניה דאיכא אומדנא דדעתא שכיון שהוציאה מידו והסיח דעתו ממנה וגמר והקנה ואם כן הוא הדין נמי גבי מתנות כיון שהוציאן מרשותו ונתנם ביד החתן כבר הסיח דעתו מהם וגמר והקנה ועוד מאי שנא נדונייא ממתנות דלגבי נדונייא אמרינן אומדנא דדעתה היא שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה ולתנא קמא משום איקרובי דעתא אליבא דרש"י או על מנת שתהנה הימינה אצל הבעל ולתנא קמא משום איקרובי דעתא אליבא דרבינו תם ז"ל ואלו גבי מתנות אומרים דאומדנא דדעתא היא שלא נתנם אלא שתהא בתו עמו כל ימיו ואם תמות אפילו אחר ק' שנה אחר הנשואים בלא ולד של קיימא שיחזרו הכל ליורשי הכלה וכי בתובנא דליבא ידעי דידעי לשעורי כי האי גוונא עד דבעו לאפוקי ממונא מחזקת החתן על פי אלה המחשבות מבלתי שום ראיה ושום כח כלל אדרבא איפכא מסתברא דלגבי נדונייא שלא כתב אותה אלא לבתו צריך לומר דאומדנא דידה היא שלא כתב לה אלא על מנת שתהא בתו קיימת אבל אם תמות בתו יחזרו הנכסים ליורשי הכלה ולגבי מתנות דחתן שנתנו לו צריך לומר דאומדנא דידיה הוא שנתנם לו במתנה גמורה בלתי שום תנאי או לפחות עד שתכנס עמו בחופה דמשום חבת נשואים גמר והקנה אבל לא שיאמרו כל ההיפך עד שיאמרו דאומדנא דלגבי נדונייא היא שאם מתה הכלה אפילו תוך שבעת ימי המשתה יהיו הכל לחתן על פי דין תורה וגבי מתנות דחתן שהם נופלים לנדונייא שהרי עקר הנדרים והשדוכים אינם אלא בנדוניות אמרו דאומדנא דדעתא היא שלא נתנם אלא על מנת שתהא בתו עמו לעולם ואם מתה אפילו אחר ק' שנה בלא ולד של קיימא שיחזיר הכל ליורשי הכלה אלה הדברים אינם אלא היפך האומדנא ואיך יוציאו ממון מחזקתו על פי אלה הדברים דהוו כחוכא וכאיטלולא ועוד מה אומדנא דדעתא עתא שייך הכא לומר שלא נתנם אלא על מנת שתהיה בתו עמו או שתשאיר אחריה ולד של קיימא אי בתר בתו אזלינן דאנחנו אומדים דעת האב שלא נתנם אלא על מנת שתהא בתו קיימת מאי אירייא בלא השאירה ולד של קיימא אפילו השאירה נמי דהא כבר מתה בתו ואי בתר בתו וזרעא קא אזלינן דאומדנא דדעתה היא שכאשר ישאר אחריה ולד של קיימא דעת האב נוחה לו כאלו היתה בתו קיימת דבני בנים הרי הם כבנים ולא מיקרי הפסיד ממונו כיון שיש לה זרע אי הכי כי השאירה ולד של שלשים יום ומת ביום שלשים ואחד מאי הוי הא אומדנא דדעתא היא שלא נתנם לחתן אלא על מנת שתהא בתו קיימת או זרעא קיים אבל אם מתה היא ואחד כך מת וולדה אפילו אחר ק' שנה הרי הפסיד ממונו וראוי שיחזרו ליורשי הכלה דמאי שנה ולדה מבתו עצמה דאלו גבי בתו אמרינן דאומדנא היא שאם תמות בתו בלא ולד אפילו אחר ק' שנה שיחזרו ליורשי הכלה ואילו גבי ולדה אמרינן אומדנא דדעתא היא שאם ימות אפילו שעה אחת אחר שלשים יום זכה בהן החתן והא ולדא במקום בתו קיימת ולמה לא יהיה דינם שוה במיתתם בשלמא גבי תקנת חכמי טוליטולא שתקנו בזה על הנדונייא ליכא לאקשויי דהתם לא משום אומדנא דדעתא נגעו בה אלא משום תקנה בלבד וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכיון דמדאורייתא האב יורש את בנו אם כן כשהיה הולד של קיימא כבר זכה הבן בממון האם על פי התקנה וכשמת מיד זכה האב מכח ירושת דין תורה שהם לא בטלו מכח התקנה אלא ירושת הבעל לאשתו אבל לא ירושת הבן לאמו ולא ירושת האב לבנו הילכך כשהיה הולד ולד של קיימא וכבר זכה לירש ממון אמו אחר שאין הבעל יורש את אשתו על פי התקנה וכשמת הבן אחר השלשים יום אפילו שעה אחת כבר זכה האב בירושתו אבל גבי אומדנא מה אומדנא שייך הכא ועוד אפי' אם תמצא לומר דשייך לומר אומדנא דדעתא דכי האי גוונא שאם תמות הבת בלא ולד או אם ימות הולד שהשאירה פחות משלשים יום שיחזור הכל ליורשי הכלה ואם תשאיר אחריה ולד של קיימא וימות אפי' אחד שעה אחת שיזכה בהם החתן מה שאין האמת כן כמו שהוכחנו לעיל אכתי איכא לאקשויי דלמה יחזרו הכל ליורשי הכלה והא אין שום אומדנא דדעתא בעולם לומר שיזכה החתן בחצי הנדונייא ולא יזכה בחצי המתנות שמכיון שכבד פשט המנהג בכל המדינה שיהיו מחזירים חצי הנדונייא ליורשי הכלה ויזכה החתן בחציה האחר מסתמא אומדנא דדעתא דמתנות נמי לא תהיה אלא שיחזרו חציים בלבד ותו לא דאין סברא לומר דאומדנא דדעתא היא שיהיו המתנות חזקים יותר מהנדונייא עד שיחזרו הכל ליורשי הכלה והנדונייא לא תחזור אלא חציה. ואין להביא ראיה מסבלונות דמסיק תלמודא בפרק מי שמת דבין מתה היא בין מת הוא בין הדרה בה היא בין הדר ביה הוא לעולם הדרי לחתנא דשאני סבלונות דהוי מדידיה לדידה ודרך הכלה להכניס לחתן ואין דרך החתן להכניס לכלה הילכך אומדנא דדעתא היא שלא שלחם לכלה אלא לשם נוי לכלה להתקשט בהן כמנהג האנשים לקשט נשותיהם בכל יכולתם כמו שאמרו רבותינו ז"ל ומכבדה יותר מגופו כל אחד כפי עושרו וכבודו ולא לשם מתנות וכן כתב הרמב"ם ז"ל שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד ומכיון דלא הוו מתנות לא במוחלט ולא בתנאה תו ליכא לדמויינהו למתנות דחתן דמתנות לחוד וסבלונות לחוד אלא אי איכא לדמויינהו ליכא לדמויינהו אלא למתנות שנתן הבעל לאשתו שפירש בהם לשם מתנה דאמר רבא כפרק חזקת הבתים הנותן שדה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות ואם מת או גירשה מן הנשואים אין המתנה חוזרת ליורשי הבעל כמו שכתב הטור משם הרמ"ה וכתב בעל העטור ואם כתב לה מתנה בשעת נישואים וקא מגרש לה גביא לה ולא אמרינן אומדנא דדעתא היא דאדעתא למישקל ולמיפק מניה לא אקני ליה והכי שדר רב שר שלום ואסכימו עליה מתיבתא והוא הדין נמי גבי מתנות דחתנא ליכא למימר אומדנא דדעתא היא דאדעתא למישקל איהו לנפשיה והיא תתגרש ממנו או אדעתא דלהוו ליורשיו ואיהי תיפוק בלא כלום לא אקני לה הילכך לא שנא מתה היא לא שנא נתגרשה אין המתנות חוזרות לכלה או ליורשיה ודברים קל וחומר ומה אם במתנות הבעל לאשתו דליכא למיתלינהו בשום מלתא לומר דאדעתא דהכי יהבינהו לה ואדרבא מוכחא מלתא דאדעתא דלמישקל ולמיפק מניה לא אקני לה אפילו הכי אמדינן דהוו מתנה גמורה ואם מת או גרשה הרי הן שלה ואינן חוזרות לבעל או ליורשיו במתנות דחתנא דאיכא למיתלינהו משום איקרובי דעתא אי נמי משום מנהגא דאי אפשר בלא מתנות דודאי אי לא יהיב ליה מידי יתבטל חתונם לגמרי ואנן סהדי דמשום חבת חתון גמר והקנה מבעיא. אחר כך מצאתי באור זרוע הארוך בפרק מי שמת שאלה ותשובה על הדרוש הזה בעצמו והסכים לדברי וזהו לשון השאלה אשאל לפרבד ואם אשאל בדובר פן אכוה ברותחיו פני רבי' קלונימוס ברבי יהודה השיבני שאלתי ראובן שגר לקנייותו לבית חמיו טבעות זהב וסגורות של מעיל שתביא עמה לביתו ונפטרה אותה הבת בבית אביה ועתה תבע ראובן שיחזרום לו ומשיבים לו בית חמיו שקודם לכן נתננו לך חלוקים ומכנסים תחזיר אותם לנו ואנו נחזיר שלך וראובן טוען כבר נתנם אותם לי למתנה ועוד שכבר בלו ואינם בעולם ויורני הרב שהרי דברים העשויים לבלות הן ובלו יצחק בר' שלום זצ"ל וזהו לשון התשובה לבחור המורם מעם הוא כה"ר יצחק בר שלום זצ"ל אני אשר על החותמת לדרוש בשלומו ושלום שלום אכפיל אליו ואבינהו כי אגרת משלחתו הגיע לידי וגם כי בא לתהות הריקן כפי עניות דעתי באתי להודיעך על עסק הטבעות שנתן ראובן לקניותו וכו' צריך אבי הכלה להחזירן כי הלכה רווחת היא מוהרי הדרי וכדרבין סבא יתיב קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר בין שמת הוא בין שמתה היא סבלונות הדרי וסבלונות עצמן לשון יון לשון פלטיהן שינובולי והחלוק והמכנסיים ששלחו לחתן שהן סבלונות העשויים לבלות אינם חוזרים שהרי אמרו רבותינו ז"ל סבלונות העשויים לבלות אינן נגבין אפי' מן הכלה לחתן וכל שכן מן החתן לכלה שמתנה גמורה הן וכל שכן שבלו כבר על כן אין להם לתפוס הטבעות ששלח לה החתן ושלום קלונימוס בר' יהודה זצ"ל. נאם הטרוד והעלוב אליא בכ"ר אברהם מזרחי זלה"ה.

תוכן העניינים

שות רבי אליהו מזרחי (ראם)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה