אור ברסלב

שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן קלד

סימן קלג

לכבוד הנכבדים, עיני העדה אלופים ונגידים, העומרים על הפקודים, בתוך קהל ותיקים וחסידים, תושבי ק"ק הוש יצ"ו.

אחי ורעי! הנה צעקת הרב הגאב"ד דקהלתכם נ"י בא אלי! ע"ד אשר גרעתם ממשכֻרתו הקצובה סך.... בכל חדש, זה שבעה חדשים, לעזרת תיקין בית המרחץ! מי ראה כזאת מי שמע כאלה? שלחו והתבוננו מאד, וראו הן היתה כזאת? הלא ישראל קדושים די בכל אתר ואתר מדינה ומדינה, מפרנסין ומיקרין להרב האב"ד העובד עבידת הקודש במחנה, וברגשי חמלה וחנינה, מחזיקין בעדו מגן וצנה. וכאשר לא יספיק נו משכרתו בכל עת ועונה, מוסיפין לו בכדי להיות לו למשען ומשענה וזאת היא תעודת ישראל, מקבלי מתן נחליאל, צדקתם כהררי אל

והנני בזה לחרוט בחרט אנוש ובצפורן שמיר, מקורים טהורים ונאמנים, לפרנסת הרבנים, ושכר הדיינים. ועיניכם תחזינה מישרים עד כמה שקדו רבותינו „אבות העולם“ לטובתם ולרוחתם של הרבנים, ומכחם שחדו בעדם כאוהבים נאמנים! ואתם נכבדי עיר

הוש איך קמתם לגרוע משכרת הרב דמתא. וכי כך עושין רחמנים, בני רחמנים?

(א) הנה ניתי וניחזי מראש צורים, ראש המדברים, מורנו ורבינו ר"י בעל הטורים. בטור חו"מ סי' ט' כתב בשם הר"י ברצלונא וז"ל:

נהגו ברוב מקומות לעשות לב"ד קופה שפוסקין מזון ב"ד ופרנסתם לכמה עולה בשנה, ומגבין אותו בתחילת השנה או בסופה. ואין בזו משום תורת שיחד ותורת אגרא, כי חובה היא על כל ישראל לפרנס דייניהם וחכמיהם. וגם אם יש נדבות או הקדשות סתם לוקחין מהן. וכן א"צ הדיינין לטרוח לכך, ולא לבקש משום אדם כלום, כדי שלא יהא צריך לשים אדם, ולא להחניפו, ולא להחזיק לו טובה, אלא דבר קצוב הוא על הצבור ומגבין אותו בעונתו כמו ארנונות וכו' עכ"ל ומקור מקומו טהור בכתובות ק"ה ע"א: אר"י אר"א גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן צ"ט מנה מתרומת הלשכה, לא רצו מוסיפין להם כו'. ע"ש בפירש"י ד"ה נוטלין שכרן, שכתב:

ומתפרנסין הימנו לפי שלא היו עסוקין במלאכתן עכ"ל. וכן הוא בתוס' שם ד"ה גוזרי. ובתוס' בכורות כ"ט ע"א ד"ה מה. שכתבו:

כיון דכל עסקם להיות יושבין בדין, ולא היו עיסקין בשום מלאכה, ע"כ מוטל על הצבור לפרנסן ע"ש. וכן הוא בש"ע חו"מ סי' ט' סעי' ג' ע"ש בסמ"ע ס"ק ח' שכתב וז"ל:

חובה על ישראל לפרנס דייניהם, ילפינן לה מדכתיב והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו, עכ"ל. ואין להקשות דהא הך דרשא דגדלהו משל אחיו רק בכהן גדול נאמר. כמבואר ביומא י"ח ע"א. והוריות ט' ע"א. ותו"כ פ' אמור ע"ש. אבל דיינים מנ"ל דמחויבים ג"כ לגדל משל אחיו? מ"מ זה ליתא. דהא בתולין קל"ד ע"ב הובאה דרשא זו גם לענין שאר אדם חשוב. ע"ש בפרש"י (ד"ה ואבע"א אדם חשוב) כתב:

כגון ממונה ראש ישיבה יכול לקדם ולזכות, שהרי עליו לגדלו ולהעשירו, עכ"ל. הרי מבואר דילפינן מכהן גדול לשאר אום חשיב, כגון ראש ישיבה. והוא הדין לדיינים. ועפי"ז יש להעיר ע"ז שמצאתי בפרש"י תענית כ"א ע"א ד"ה מלך ר"י. שכתב:

מינוהו ראש ישיבה עליהן. מנהג הוא מי שהוא ר"י, היו מגדילין איתו משלהן ומעשירין אותו כדאמרינן לגבי כה"ג, בסיפרא וביומא י"ח [הנ"ל[ עכ"ל וע"ע בפירש"י סוטה מ' ע"א ד"ה א"ר אבהו אית לן רבה ע"ש. ותמהני שלא הביא מחולין קל"ד ע"ב הנ"ל דמפירש להדיא גם לענין שאר אדם חשוב כנון ראש ישיבה, דמחויבין לגדלו ולהעשירו. ומשמע דלאו מנהגא בלבד הוא כמו שעלה על דעת רש"י ז"ל בתענית הנ"ל, אלא חיוב גמור הוא, משום דילפינן מכה"ג, גם לשאר אדם חשוב כנ"ל. וצע"ג. ותרי תמיהי מדכר דכירי לה. דהא שנו חכמים בלשון המשנה ב"ב צ"ט ע"ב: דרך המלך אין לה שיעור. ובפי' הרשב"ם שם כתב:

דמדכתב בפרשת המלך „לבלתי רום לבבו מאחיו“ קדריש גדלהו משל אחיו. כדדרשינן נמי והכהן הגדול מאחיו. עכ"ל. [ולקמן אבאר בס"ד כוונת פי' הרשב"ם בזה]. עכ"פ מצינו למידן מקרא, גם גבי מלך לגדלהו משל אחיו. ולאו דוקא גבי כה"ג. וגם רבנן איקרו מלכים. כגיטין ס"ב ע"א ע"ש. ועפי"ז יתכן לשין הגמ' בתענית כ"א ע"א שאמרו „מלך ר' יוחנן“ וכו'. כלומר דרבנן איקרו מלכים. וממילא מוכח דמחויבין לגדלו ולהעשירו, מקרא האמור בפרשת מלך, כפירוש הרשב"ם הנ"ל. ותימה מה על פירש"י בתענית וסוטה הנ"ל שלא הביא מכ"ז. וגם תימה על פי' הרשב"ם שלא הביא מחולין קל"ד ע"ב שהביאו דרשא זו דכה"ג, גם לענין שאר אדם חשוב, וכאמור. וביותר תמה אקרא על מרן הסמ"ע שלא העיר מכ"ז, וצע"ג:

(ב) ועתה אלכה ואשיבה למש"כ הטור בחו"מ סי' ט' הנ"ל דגם אם יש נדבות או הקדשות סתם לוקחין מהן לפרנס דייניהם. וכן הוא בש"ע חו"מ סי' ט' הנ"ל. וגם זה מקורו נובע מכתובות ק"ה ע"א דגוזרי גזירות היו נוטלין שכר מתרומת הלשכה. ושם בכתובות ק"ו ע"א: ארבב"ח אר"י דגם מגיהי ספרים שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. ובפירש"י שם כתב:

מגיהי ספרים של כל אדם ואדם. שאסור להשהות ספר שאינו מוגה וכו' וראו ב"ד שהיו מתעצלין בדבר והפקירו תרומת הלשכה לכך. עכ"ל. וכן הוא ברמב"ם פ"ד מהל' שקלים ה"ז:

מגיהי ספרים שבירושלים ודי נין כו' ניטלין שכרן מתרומת הלשכה. עכ"ל. אולם בירושלמי למי פ"ד דשקלים ה"ב, שם הגירסא מגיהי ספר העזרה' נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. וראיתי בשירי קרבן על הירושלמי שם שהשיג על פירש"י כתובות ק"ו ע"א הנ"ל שפי' מגיהי ספרים של כל אדם, משים שהפקירו ב"ד תרומת הלשכה לכך. והקשה ע"ז בזה"ל:

דלא מצינו שהפקירו ב"ד תרומת הלשכה לצרכי ציבור וכו' אלא ודאי דלא אמרינן לב ב"ד מתנה אלא בדבר ששייך למזבח ולצרכי מקדש. וא"ת שני דייני גזילות יוכיח? י"ל דהם היו לצורך המקדש שלא יגנבו ויגזלו שם. ועוד שלא ימנעו העם מלהביא קרבנותיהם לירושלים. לכן נ"ל דלשון מגיהי ספרים שבירושלים דאיתא בבבלי לאו דוקא. ואמגיהי ספר שבעזרה קאי. עכ"ל השי"ק. ובמחכ"ת אישתמיט מהגאון בעל „שירי קרבן“ הטוש"ע בחו"מ סי' ט' הנ"ל דמבואר להלכה דגם בזה"ז נוטלין שכר הדיינין מסתם הקדשות. אע"ג שבעוה"ר אין לנו לא מקדש ולא מזבח. ועל כרחך ודאי משום דאמרינן לב ב"ד מתנה ע"ז. ומה שהשיג ה„שירי קרבן“ על פירש"י והוכיח לומר דלא אמרינן לב ב"ד מתנה, אלא בדבר ששייך למזבח ולצרכי המקדש כנ"ל אישתמיטתיה במחכ"ת דבר התוס' בשבועות י' ע"ב ד"ה קדושה. והתוס' מעילה י"ד ע"א ד"ה בונין. שכתבו להדיא דהא דדייני גזירות וכן מגיהי ספרים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה משום דלב ב"ד מתנה עליהן ע"ש וא"כ פשוט וברור דרשאין ליטול שכר הדיינין גם מסתם הקדשות אפי' בזה"ז. ודלא כהשי"ק [ועיין רש"י מ"ק י"ח ע"ב ד"ה אפי' בספר עזרא ע"ש. ועיין בהגהות הגר"א ז"ל על הירושלמי שקלים הנ"ל ובגה"ש שם, ובמשנת אליהו. ויש לפלפל ולא עת האסף פה] אמנם כן אכתי יש להקשות פ"ז, מברייתא מפורשת בספרי פרשת שופטים (פיסקא קס"ה):

„לבלתי רום לבבו מאחיו, ולא משל הקדש“. וכן הוא בילקוט שמעוני פ' שופטים שם. והמפרש „זית רענן“ שם פי':

ולא משל הקדש דמשל הקדש אסור ליטול כדי להתנאות עצמו עכ"ל. וראיתי להגאון מלבי"ם ז"ל (בפירושו עה"ת פ' שופטים) שהגיה להספרי הנ"ל ומחק מלת „הקדש“ וכתב שצ"ל:

„מאחיו, ולא משל הקודם“. יע"ש. ובמחכ"ת אישתמיטתיה ה„ילקוט שמעוני“ וה„זית רענן“ הנ"ל. וגם בל"ז פירוש המלבי"ם בהספרי דחוק מאד. כאשר יראה המעין. ולפענ"ד נראה פירושו של ה„זית רענן“ נכון מאד. אבל אני אוסיף מיא וקמחא, ואמינא טעם לשבח. ואקדים לפרש דברי הרשב"ם מ"ש על המשנה בב"ב צ"ט ע"ב דדרך המלך אין לה שיעור. וכ':

דמדכתב בפרשת המלך „לבלתי רום לבבו מאחיו“ קדריש גדלהו משל אתיו. כדדרשינן נמי והכהן הגדול מאחיו וכו'. עכ"ל. ודברי הרשב"ם ז"ל תמוהים. דבשלמא גבי כה"ג שפיר דרשינן מדכתיב „הגדול מאחיו“, היינו לגדלהו משל אחיו. משא"כ גבי מלך דכתיב בדרך שלילה „לבלתי רום לבבו מאחיו“. אדרבה איפכא שמעינן מינה ל ולפענ"ד נראה לפרש כוונת הרשב"ם. כלומר:

שהמלך היה נוטל שכרו מאחיו בני המדינה, לא מתרומת הלשכה, למען לא ירום לבבו. וכיון שהוא נוטל הכל מאחיו בני המדינה, הנם שאין לה שיעור למעלה. מ"מ לא יכול להתגאות. כירושלמי ערלה פ"א ה"ג. מובא בתוס' קידושין ל"ו ע"ב ד"ה כל. ובר"ן פ"א דר"ה. דסימנא מלתא, דהאי מאן דאכיל דלאו דיליה, בהית לאיסתכולי ביה“ [וכעין זה איתא ב„תנא דבי אליהו“ (ח"א פכ"ז):

„בזמן שהאדם אוכל משלו, לבו מתיישב עליו, ואם הוא אוכל משל אחרים לבו מתמרמר עליו“. ובש"ס ביצה ל"ב ע"ב: „המצפה על שלחן אחרים עולם חשך בעדו“. ועיין בע"ז כ"ח ע"ב שוריינא דעינא באובנתא דלבא תלוי' יע"ש. וכיון שלבו מתמרמר, ממילא עולם חשך בעדו ר"ל. וא"כ עפי"ז קרא גופיה מפרש טעמא „לבלתי רום לבבו“ לכך „אחיו“. כלומר משום הכי רק גדלהו משל אחיו. וממילא לא ירום לבבו. ועפי"ז אתי שפיר דרש הספרי הנ"ל:

„לבלתי רום לבבו מאחיו, ולא משל הקדש“. כלומר דאם היה נוטל המלך שכרו משל הקדש מתרומת הלשכה, עדיין יוכל להתגאות, באשר אינו ניטל ביחוד משל אחיו כלום רק הקדש והבן. וא"כ עפי"ז קשה על הש"ס כתובות ק"ה ע"א והרמב"ם בהל' שקלים הנ"ל, שפסקו ליטול שכר הדיינים משל הקדש מתרומת הלשכה. וכן פסקו הלכתא בטוש"ע חו"מ סי' ט' הנ"ל דלוקחין מהקדשות סתם כנזכר. והלא לפי מה שבארנו עד כה עיקר חובת הצבור לפרנס דייניהם נובע מהא דגדלהו משל אחיו. ולפי דרשת הספרי אמרינן „מאחיו, ולא משל הקדש“? ואפשר דהספרי לא מיירי בסתם הקדש. אלא בהקדש שהוא קדושת הגוף. כתירוץ התוס' בשבועות י' ע"ב ד"ה קדושה. או בהקדש נדבת יחיד אפי' הקדישם למוסרם לצבור כתירוץ התוס' מעילה י"ד ע"א ד"ה בונין הנ"ל. ועיין בסמ"ע חו"מ סי' ט' סק"ח ובפרישה שם ודו"ק:

(ג) הגם הלום ראיתי, בסייעתא דשמיא, לחרש דבר נאה ומתקבל, „ויקראו בספר תורת אלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא“ דחובה על הצבור לפרנס דייניהם וחכמיהם! מלבד הדרשה דגדלהו משל אחיו הנ"ל. „זכרו תורת משה“ (בפרשת עקב י'):

בעת ההוא אמר ה' אלי פסל לך וגו' ועשית לך ארון עץ. ואכתוב על הלחות וגו' ושמתם בארון ואעש ארון עצי שטים, ואפסל שני לחית אבנים וגו'. ואפן וארד מן ההר, ואשים את הלחת בארון אשר עשיתי וגו' ופירש רש"י (שם):

„בעת ההוא לסוף מ' יום נתרצה לי, ואמר לי פסל לך, ואח"כ ועשית ארון. ואני עשיתי ארון תחלה, שכשאבוא והלוחות בידי היכן אתנם וכו'. עכ"ל רש"י ז"ל וכאן הבן שואל מכל מקום, מה בקש משה רבינו להראות בספור הזה הכי רצה להראות חכמתו לעיני כל ישראל נגד הקב"ה? ואם אחת הדעת נותנת כן שכשיבוא והלוחות בידו להיכן יתנם. מפני מה לא נצטוה משה מפי הגבורה לעשות הארון תחלה? אמנם נלפענ"ד לפרש הכל על נכון בס"ד. באופן שגם זאת היתה אחת מן התוכחות שהוכיח משה רבינו לישראל ויתכן עפ"י מ"ש ביומא פ"ב: „ר"י רמי כתיב ועשית לך ארון עץ, וכתיב ועשו ארון עצי שטים. מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו“. וביומא ג' ע"ב: אמר א"ח משום ר"א כתוב א' אומר ועשית לך ארון עץ. וכתוב א' אומר ועשו ארון עצי שטים. הא כיצד כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום. והמהרש"א (בח"א יומא ג' ע"א שם) כתב:

דשקולים הם הדרשות, דאינו נראה דפליגו וכו' יע"ש. ועפי"ז י"ל על פירש"י (ביומא ע"ב: ד"ה מצווין) שכתב:

בתחלה הטיל הכתוב המלאכה על משה, ואח"כ הטילו על הצבור, ואע"ג דקראי לאו בהאי סידרא כתיבי, אסמכתא בעלמא הוא דקאמר. עכ"ל. ולפענ"ד נראה דאם נימא דרשות שקולים המה. לאו אסמכתא היא, אלא דרשא גמורה היא מן התורה, דת"ח בני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו. ואקדים לפרש גירסת רבינו חננאל (שנדפסו בש"ס ווילנא):

„ועשו ארון. מכאן לת"ח שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו“. עכ"ל. הרי דלגירסת רבינו חננאל לא דרשינן זאת מרומיא דקראי. רק מהאי קרא גופיה ד„ועשו ארון“. ונראה דהר"ח בגירסתו משווה דרשת הגמרא לדרשת ה„מדרש רבה“ (סדר תרומה פל"ד־ג'):

„מפני מה בכל הכלים כתיב ועשית, ובארון כתיב ועשו ארון. אריב"ש א"ל הקב"ה יבואו הכל ויעסקו בארון, כדי שיזכו כולם לתורה“. עכ"ל. והרבינו חננאל סבירא ליה דהיינו טעמא נמי לדרשת הגמרא דמדמו ת"ח לארון הקודש. כמו שבארון הלוחות מונחים בו. כן בלב נבין תנוח חכמת התורה. על כן יבואו כל בני עירו ויעסקו במלאכתו. כדי שיזכו כולם לתורה. והאיר ה' את עיני ומצאתי לרבותינו בעלי .התוספות (עה"ת פ' תרומה) כתבו וז"ל:

ועשו ארון. בכולהו כתיב ועשית. וכאן כתיב ועשו. לפי שהכל חייבין להתעסק בו מפני כבוד התורה שבתוכו. וקו"ח לת"ח שבני עירו מצווים לעשות מלאכתן כדי לכבדם. והכי איתא ביומא „ועשו ארון“ מכאן לת"ח וכו'. עכ"ל. הרי מבואר דגם רבותינו בעלי התוס' גרסו כהר"ח. דלמדו הא דת"ח בני עירו מצווין לעשות מלאכתו, מהאי קרא ד„ועשי ארון“ בלחודיה. ומקורם טהור מהמד"ר הנ"ל. ולגירסת הר"ח והתוס' אתי שפיר הגמרא והמד"ר הנ"ל, והם שפה אחת ודברים אחדים, זב"ז קשורים ונצמדים. אך אם נימא כהמהרש"א הנזכר, דשני הדרשות שקולים הם כנ"ל, יש לפרש להגמ' הנ"ל גם לפי הגירסא שלפנינו דעיקר הדרשא דת"ח בני עירו מצווין לעשות מלאכתו נלמד מקרא ד„ועשו ארון“ וכדאמרן. והיינו משום דבזה עשו רצונו של מקום. והא דכתיב „ועשית לך ארון“, מיירי בזמן שלא עשו רצונו של מקום, ולא היו עוסקין במלאכתו של ת"ח. ממש כתירוץ הגמ' ביומא ג' ע"ב הנ"ל:

השתא הכא נתנה ראש ונשובה לדרוש כמין חומר, דהיינו טעמא שאמר הקב"ה למשה „בעת ההוא“ בתחלה פסל לך' ואח"כ ועשית לך ארון כדי שיתנו ישראל אל לבבם, וישאלו לדעת שכשיבא משה ויהי' הלוחות בידו להיכן יתנם? ויבינו לעשות רצונו של מקום שיעסקו הם במלאכתו של ת"ח משה רבינו ושיעשו הם את הארון. ואך אז היה יכול משה להקדים את עצמו ולפסיל הלוחות, ובעוד היותו בהר לקבל הלואות, מלאכת הארון היתה נגמרת ע"י ישראל, וכשיבא משה עם הלוחות בידו, ימצא הכל מתוקן לפניו, לתת את הלוחות בארון אשר עשו ישראל בעוד היותו בהר. אולם בני ישראל לא עשו אז רצונו של מקום לעשות את הארון ורק משה לבדו, הוא ולא אחר, הכשיר את עצמו למלאכת שמים. והיה מוכרח להקדים לעשות את הארון, כרי שיהא מוכן ליום שובו מההר ויתן בו את הלוחות. וע"ז הוכיחן משה רבינו תוכחת מגולה, על שלא עשו את הארון, ועי"ז לא עשו רצונו של מקום וזאת גרמה לו שהיה מוכרח בעצמו להקדים לעשות את הארון וז"ש:

„ואעש ארון וגו' ואפסיל שני לוחות“ וגו'. כלומר שהיה מוכרח בעצמו להקרים עשיית הארון, ולעכב נתינת הלוחות, וגדול עונם מנשוא, עד שיתנו אל לבם לשוב בתשובה שלימה מה ושיעשו רצונו של מקום. ודו"ק כי זה נכון מאד:

שאו נא עיניכם וראו בש"ס שבת קי"ד ע"א: אר"י איזהו ת"ח שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו. זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים. והנ"מ למיטרח בריפתה. ע"ש. ואין לך עוסק בחפצי שמים יותר מרב העיר שכל מילי דמתא עליה רמיא, להזהיר אתהם את חקי אלהים ותורתו, ולהודיע להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, וכל דבר הגדול וכל דבר הקטן יביאו אליו, והוא נושא לבדו טרחם, משאם, ריבם. ודאי מחויבים הצבור למיטרח בריפתיה, לתת שכרו, די סיפוקי. וכאשר לא יספיק שכרו כגון שנתרבו בני ביתו, מוסיפין לו. ככתובות ק"ה ע"א הנ"ל. וכמש"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' שקלים ה"ז הנ"ל:

„לא הספיק להם אף על פי שלא רצו מוסיפין כדי צרכן הם ונשיהם ובניהם ובני ביתן“ עכ"ל, וה„כסף משנה“ (שם) לא הערה מקורו דמנ"ל דמחויבין להספיק גם לצורך בני ביתם? (עי' בשו"ת חת"ס חחו"מ סי' כ"ב וסי' קס"ו ע"ש) ולפענ"ד דבר זה מסיני נאמר, ונכתב במקומו, דת"ח בני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו ולמיטרח בריפתיה. ואי ס"ד לו ולא לבני ביתו. עדיין יהא הת"ח מוכרח לעסוק בא זה מלאכה בכדי לפרנס בני ביתו, א"כ עדיין לא יצאו בני עירו מחיובם לעשות מלאכתו ז אלא ודאי דמחויבים הצבור לפרנס גם אשתו ובני ביתו של הת"ח [ומצאתי ב„תנא דבי אליהו“ ח"א פכ"ז:

„ומבשרך לא תתעלם“, מי שיש לו ת"ת בשכונתו וכו' והוא זן אותו ומפרנסו ומכלכלו. נמצא שהוא מקיים ומחיה לאותו ת"ח ואת אשתו ובניו ואת כל אשר לו ואת כל הקרובים עמו במשפחה“ וכו' יע"ש. ובתנדב"א (לעיל פ"כ) איתא:

„מי שיש לו ת"ח בתוך ביתו וכו' ומפרנסו עס בני ביתו, ברכה נכנסת לו“. יע"ש]. ומכל האמור מצינו ראיות מפורשות דמותר לרב העיר לקבל ספיק ושארי הכנסות מאנשי העיר (ועי' רמ"א יו"ד סי' רמ"ו סעי' כ"א, ובש"ך סק"כ. ובשו"ת תשב"ץ ח"א מסי' קמ"ב עד סי' קמ"ח. ועוד בכמה שו"ת, כנודע לכל באי שערי תשובה]:

ממוצא הדברים האלה, תבינו ותשכילו, נכבדי ק"ק הוש. כי חלילה חולין הוא לכם להוריד בקודש, לגרוע משכרת הרב הגאון אב"ד דקהלתכם נ"י הקצוב לו לכל חדש! רבותינו אדירי התורה, פסקו להוסיף אע"פ שלא רצו דייני גזירה. ואי ם עדה המאושרה, מדוע עיניכם צרה? הביטו נא וראו בשו"ת „חתם סופר“ (חחו"מ סי' קס"ו) שהוכיח במישור את ראשי עיר אחת כי רצו לפחות ולגרוע מפרס הרב שלהם יע"ש. [במחכת"ה קיצר במקום שהיה לו להאריך. ואנא זעירא בארתי הדברים בס"ד. וגם להשו"ב דמחנ"ק חלילה לכם לגרוע ממשכרתם אפי' פ"ח. מי לא יירא משאגת גור אריה יהודה דוד מלך ישראל:

„משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה'“ (תהלים י"ב יעו"ש בילקוט תהלים י"ב סי' תרנ"ז). ואם תאבו ושמעתם לקול חוצב להבות אש־דת תוה"ק, ותחזירו למפרע את כל הגרעון להרב דמתא וגם להשובי"ם, ומכאן ולהבא לא תגרעו עוד. מאת ה' ישאו ברכה, ברבייה והמשכה, ויוסף אליכם אלף אלפי פעמים ככה. שמעו אלי ותחי נפשכם, וחדות ה' יהיה מעוזכם:

בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה